יותם טולוב, חמש נפשות

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.12.2014

אפשר לסכם את 'חמש נפשות' כעוד ספר ישראלי לא מזיק. אפשר לדבר על הרומן השני של יותם טולוב כחבר חובש כיפה במועדון של רומנים ידידותיים למשתמש, חצי־חינוכיים, מבית מדרשו של אשכול נבו. אבל יש בו יותר מזה. לאו דווקא בגלל היומרה שהוא מפגין (זאת שניכרת כבר בשם 'חמש נפשות'), ולא רק בגלל התזמון האקטואלי המדויק של הרומן – שחוזר לשלהי שנות ה־90, ימי ההפגנות הדרמטיות בצומת רעננה, תחילת עידן נתניהו בשלטון, ההדף הרעיל והמהפכני של רצח רבין. זהו סיפור חניכה של חמש דמויות, שמדגים טקס חניכה מקביל: האופן שבו סופר צעיר מבקש להתקבל למועדון של ספרות ישראלית מיינסטרימית, אבל אולי גם להשאיר רגל או כמה בהונות מחוץ למועדון.

בחוכמה כמעט שיווקית, טולוב נתלה בפיוט 'ידיד נפש' שמוזכר לאורך הרומן כדי להצביע על קו העלילה הראשי – ניסיון של חמישה אאוטסיידרים להקים בית־כנסת, קהילה פרטית, לברוא לעצמם משפחה. התפילה והפיוט הם סימן לניסיון להעניק תוכן אישי למסורת כובלת, לטקסטים מקודשים. הפיוט 'ידיד נפש' – כמו טקסטים אחרים מהמקורות שמופיעים ברומן – מקבל משמעות חדשה שמתקשרת לעולמה הפרטי של כל דמות, למשבר האישי והקבוצתי של כל נפש. מתבקש להתייחס אל הספר כחלק מגל היהדות־לייט המתנחמדת, הצו־פיוסית, שרצח רבין האיץ והספר עצמו מצייר, אבל 'חמש נפשות' הוא רומן מודע לעצמו. כמו שמראה עצם הבחירה למקם את ההתרחשות ברעננה – שמוצגת כאן כממלכה של בורגנות דתית, שבעה, הולכת בתלם.

רוב הזמן, 'חמש נפשות' מביט בזהירות על האפשרות לסאטירה ולביקורת חברתית נשכנית. יותר מכל, נראה שהוא יונק השראה מסרטי התבגרות אמריקאיים. אפשר להשוות את החיבור המר־מתוק שנוצר בין גיבוריו לעלילה של 'מועדון ארוחת הבוקר' – המלך של סרטי ההתבגרות הפופולריים בשנות ה־80. שם נוצר "מועדון" כאילו כפוי של חמישה תלמידי תיכון – מלכת השכבה, שחקן הפוטבול, המורד, הפריקית, החנון. סטריאוטיפים שביטאו גם את לבטי הזהות של הדמויות, את ניסיונן להתמקם במשבצת כלשהי לפני שהם הופכים למבוגרים.

11
'מועדון ארוחת הבוקר'

טולוב מתמקד בסטריאוטיפים אחרים, אבל דומים מבחינת התפקיד הדרמטי שלהם. האנדרדוגים שלו נמצאים על קו הגבול של הבורגנות הדתית־לאומית. צעירה רוסייה סרקסטית. תלמיד ישיבה צייתן־מורד לפני גיוס. רב אידיאליסט צעיר, מסוכסך בנפשו. מאכער שוחר שלום ולוחמני. אישה ערירית, מזרחית־מסורתית, שהופכת ללב החי של הקבוצה. כל דמות מבוססת על ניגוד מוחצן: רצון עז להשתייך, לציית – ומולו פיכחון ואכזבה ביחס למחנה.

לזכותו של טולוב ייאמר שכמעט תמיד הוא מצליח לתחוב לעיצוב הקונבנציונלי והמלודרמטי של ההתרחשות – חומרים אפלים יותר. למשל, להוביל בפתיחת הספר את האישה שילדה תינוקת מתה לשווארמיה, ושם למשש את החזה שלה, לחפש חלב. כלומר, לבטא עבירה חמורה של עירוב בין חי למת, בין חלב לבשר.

המשך הספר מעדיף ללכת לאזורים חלביים יותר. להציג את הסטיות והכשלים המוסריים של כל דמות במתינות, באהדה, בזהירות. להשאיר אותה במסגרת ה"טיפוס" שהיא מגלמת. כל זה משתלב בדרמה הראשית של הסיפור – הניסיון לגייר את אחת הדמויות, ולמעשה, לגייר את קבוצת האאוטסיידרים לתוך הקהילה הדתית. את הדרמה הזאת מקביל טולוב לרקע האקטואלי, ומאותת לקוראים לחזור לנקודת המפתח של החיים הפוליטיים של הציונות הדתית. בעזרת התרחשות אלגורית, כאילו־מקומונית: בית הכנסת הפיראטי של הגיבורים הופך לזירת קרב עירונית בין חילונים ודתיים.

טולוב, כאילו לפי הוראות היצרן, מציע לקוראים לחזור ולבדוק את האפשרות למרד, לשידוד מערכות, לעיון אישי וטהור בטקסטים ובמסורת – בימים שבהם הממסד הישראלי מדבר בשפה של יידישקייט ולאומנות גלויה. באותו זמן, הוא מצביע על הטרמפ המסוכן שפוליטיקאים זריזים תופסים על כל מחאה מתגבשת. הרומן רומז לאופן שבו ערכים של מרד, של משיחיות, של רצון לבער את הנורמטיבי – הופכים את האלימים לבעלי הבית, לקובעי הנורמה החדשה. הוא רומז לקשר בין תפיסה עצמית קורבנית, להתלהמות ולאומנות. במילים אחרות, 'חמש נפשות' הוא גם הצעה לחשבון נפש ישראלי ודתי־לאומי. הזדמנות להשוות בין תחילת התהליך של התחרדות ופנייה ימינה לפניו הנוכחיים היום.

ההקבלה הזאת בין הפרטי ללאומי, הרמז לנמשל פוליטי דו־משמעי, הם כנראה תנאי הסף היום לרומן ישראלי פופולרי. אבל הם גם מגבילים את הרומן. טולוב חודר בקלות לנקודות התורפה של הדמויות ואובדנן – התבוננות שגולשת לפעמים לזלזול דק, רחמני, בוסרי – אבל לא חושף כשלים, עיוורון או מבוכה אצל המספר שלו. לאורך כל הדרך הוא מעדיף את הקריצה הרכה והגירוד המתון, כשהוא משתמש בדמויות ובנוסחה של מורדים ואאוטסיידרים.

יותם טולוב, חמש נפשות, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יוסי גרנובסקי, אל־מינא

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.1.2014

הדבר הבולט ביותר ב'אל־מינא' הוא חוסר המאמץ. משהו מרוח התיאורים של טקסי העישון שחוזרים לאורך הספר כאילו משפיע על שאר חלקיו, גם הדרמטיים יותר. הנחת המשועשעת הזאת, ההתבוננות הרגועה בגלי הים מתוך כורסה עמוקה, ממחישה עד כמה לחץ, תוגה ודכדוך הם נקודת מוצא בסיסית בחוויית הקריאה של ספר פרוזה ישראלי ממוצע, בוודאי בשנים האחרונות. אפילו ספרים הומוריסטיים במוצהר בדרך כלל מבטאים מאבק קפוץ, התגוננות או התקפה.

העניין הזה בולט עוד יותר בספרו של יוסי גרנובסקי בהתחשב בכך שהוא לוקח על עצמו שתי משימות כמעט רדיקליות במונחים מקומיים. 'אל־מינא', קודם כל, מספר סיפור שבו הרוב המוחלט של הדמויות הן דמויות ערביות (עד היום, יצחק שמי הוא הסופר העברי הבולט מהבחינה הזאת). ויותר מזה, גרנובסקי מתאר בפרטי פרטים עולם "מקצועי": את עולמם של ימאים, סוורים ופקידי נמל ביפו המנדטורית. הספרות הישראלית רק מתחילה בשנים האחרונות להתנער מהנטייה לתאר מין אדם כללי או משפחות כאילו כלליות; להתמקד בדרמות כאילו אוניברסליות, פסיכולוגיות ורגשיות. אם חיי המקצוע כבר הופכים לחלק משמעותי בסיפור – באופן לא מפתיע הם יהיו קשורים למגזר של סופרים, אמנים ואנשי אקדמיה. לפעמים לאיזה רופא או שניים. אבל ההתעוררות של גלי ביקורת כלכליים־חברתיים של שנות ה־2000 מתחילה לזלוג גם לספרות הישראלית. עולמם של שוטרים ובלשים, למשל, נעשה יותר מוכר. גם אז, נדמה שיש משהו דרוך ומוכן לקרב במבט שחודר לתחום המקצוע.

גרנובסקי – סופר ועורך יפואי – מתאר זירה שוקקת ופעלתנית שכבר נמחקה ונהרסה, את נמל יפו בשנות ה־30, בזמן שלטון הבריטים בארץ; זירה שחוזרת גם בספריו הקודמים. עם זאת, הוא מסיט הצידה את המתיחות שנובעת מהפער ההיסטורי בין זמן הסיפור לזמן הכתיבה העכשווי. 'אל־מינא' הופך את הקורא לתייר לא מבוהל, וכאילו מכין אותו לאפשרות שצורת החיים שהסיפור מתאר תחזור ותיעשה רלוונטית: חיים ללא הפרדה ברורה וממוסדת בין ערבים ויהודים, ויותר מזה, חיים של בעלי מלאכה, פועלים וארגונים מקצועיים. העניין הזה בולט כבר בשני ה'מילונים' בפתיחת הספר – אוסף קצר של מונחים מקצועיים וטכניים מעולם הימאים והסירות, ואחריו, "מקרא למילים בערבית מדוברת המופיעות בספר".

Style: "Mad Men"
מתוך 'מד מן'

גרנובסקי מוצא דרכים לנטרל מאיום את מה שהיה יכול להצטייר כחלום הבלהות של כמה חברי כנסת; את הכיוון האידיאולוגי הברור של הסיפור. הגיבור הוא צעיר סורי בעל סירת מטען קטנה, שמבקש להשאיר מאחור מטען משפחתי או משפטי ולהשתלב בחיי הימאים ביפו. גיבור כזה מעורר סימפטיה אוטומטית: האנדרדוג, מי שנאבק לשקם את מעמדו וליצור לעצמו חיים חדשים. האיש שמייצג עיקרון של תקווה ושינוי. לפעמים קוראים לו סינדרלה. לפעמים פגי אולסן, גיבורת המשנה ב'מד מן' הטלוויזיונית. יחד עם גיבורים כאלה, הקוראים לומדים לפענח את הקודים החברתיים והכלכליים של זירת ההתרחשות בסיפור, לרתום אותם לטובתם.

עד נקודה מסוימת בסיפור, גרנובסקי משתמש בתבנית המלודרמטית הזאת בנינוחות. בדומה להתרגלות ההדרגתית של הקוראים לסלנג הערבי־יפואי־מקצועי, העלילה חושפת בפניהם את מפת הכוחות הפעילים בנמל, את המחנות השונים ובעלי האינטרסים, את הבוסים, את בתי הקפה, את העסקנים הערבים והיהודים שרותמים את התחרות הכלכלית לעימות הלאומי שעומד בפתח. התקשורת הישראלית עדיין מתארת מאבקים מקצועיים־פוליטיים בחשש ובחשדנות – ההתייחסות לוועדי הרכבות והנמלים היא הדוגמה הבוטה ביותר. 'אל־מינא', לעומת זאת, מתייחס למאבקי אינטרסים כאל חלק בסיסי והכרחי בחיי אדם, שלא נפרד גם מחיי המשפחה, האהבה והידידות שלו.

גרנובסקי משתמש בתחבולות מלודרמטיות ברורות: בדמויות של נבלים, בקנוניות, בחשיפות עלילתיות מפתיעות, ובעיקר, בדחף של הקורא לראות את האמת והתום מתגברים על מכשולים ויוצאים כשידם על העליונה. במובן הזה, הסיפור של גרנובסקי מחזיר גם את הסופר לעמדה של בעל מלאכה, של מי שמשתמש בכלים מקצועיים ובתבניות קיימות [אחרי פרסום הביקורת, גרנובסקי כתב לי שבספר משובצות, בין היתר, מחוות למשוררים ערבים]. 'אל־מינא' הוא לא יצירה פורצת דרך. להפך, נדמה שגרנובסקי נהנה להקביל בינו כמספר סיפור לבין דייגים שאוהבים את עבודתם. ובכל זאת, הוא מסמן כיוון ספרותי שיהיה מעניין לראות אם יתפוס תאוצה גם במגרש של הספינות הגדולות.

יוסי גרנובסקי, אל־מינא, הוצאת מטען

ישי שריד, גן נעמי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.6.2013

'גן נעמי' הוא קודם כל חדשות טובות. אפשר עדיין להיתקל במאמץ ספרותי לארוז תכנים מקומיים־עכשוויים באריזה קומוניקטיבית, מותחת ומעוררת הזדהות. אחרי שבחן בספרו הקודם ('לימסול') את דמותו של הגבר־גבר הישראלי, הלוחם המצפוני המיוסר – ספרו השלישי של ישי שריד מוקדש לאם־טיפוס של האישה הישראלית, הג'דעית, המסתדרת, בעלת הבית הקשוחה מבחוץ־חלמונית מבפנים. אורלי זילברשץ, אסי לוי, אסתי זקהיים. הליהוק כמעט מוכן.

זה כנראה השיחוק הראשי של שריד בספר הזה: מסירה של התרחשות ועיצוב עולם שלם מפיה של גיבורה ומספרת כאילו ממוצעת, כמעט טיפוסית, מבלי לשעמם מצד אחד, ומבלי להסתמך יותר מדי על סטרואידים של סמליות פובליציסטית מצד שני. נעמי, גיבורת הסיפור, היא האנדרדוג המושלם להציב היום מול קוראים ישראלים. גננת מסורה כבת חמישים, שכל המדליות הסמליות בביוגרפיה שלה – ילדות ירושלמית, עבר קיבוצניקי, תחייה תל־אביבית, סקס־אפיל בשל וטעם מוזיקלי של עורך ב־88 אף.אם – לא מסייעות לה להציל את הגן השכונתי שלה מהאמביציה של כריש נדל"ן.

אם קלינט איסטווד עיצב את החלום האמריקאי בצורה של הילרי סוואנק הצנומה בזירת האגרוף – שריד לוחץ על כל הכפתורים הנכונים כדי לרתום את הקוראים למאבק האישי של נעמי. מה שנחמד במסלול הזה הוא הזהירות שהוא מפגין רוב הזמן מפני שמנוניות, והטפטוף המתמיד של ביקורת ועוינות כלפי הגיבורה מצד דמויות אחרות בסיפור. כך, למשל, הספר מתעכב על תיאור של מה שאולי תהיה חגיגת חג השבועות האחרונה בגן: הגננת מעמיסה את הילדים על עגלה שאליה רתום סוס זקן; הורי הילדים ותושבי השכונה בצפון תל־אביב צופרים מסביב או סתם מעקמים את האף מול פקק התנועה שגורמת המסורת הקיבוצניקית של הגננת, בזמן שהיא מנסה להתמקד בילדים המבסוטים על העגלה. סיפור קומי היה יכול להפוך את התמונה הזאת לקרקס מגוחך. אבל הקוראים של שריד הולכים תמיד בעקבות המספרת וחוש השיפוט שלה. היא סוס זקן ואהוב. היא כמונו. היא נצר אחרון לאופטימיות ישראלית יפה והומנית.

11111111111111111
מתוך 'מיליון דולר בייבי'

 

כמו גיבור הרומן הקצר האחרון של אברי הרלינג – אלמן טרי וחסר רכוש, ששלט פרסומת ענק מסתיר לו את פיסת הים האחרונה שנשקפת מחלונו – הכשל שמערער את מעמדה של גיבורת 'גן נעמי' ומענה אותה נובע קודם כל ממערכת חברתית וכלכלית ששמה לה רגליים, ופחות מפגם מפואר באישיות או באנושיות שלה. דווקא סיטואציות שיכולות להציג אותה באור שלילי – פלרטוט אופורטוניסטי עם הזקן הרגשן שממנו היא שוכרת את הגן שלה, למשל, והשלמה אמהית עם ביטויי החשקנות שלו – עוזרות להציג אותה כשורדת, כמי שמוכנה לספוג בחן ובהבנה את חולשות הזולת.

הסימפטיה שהגיבורה מעוררת קשורה גם לחיקוי של שפה יומיומית ומדוברת, של ספק מונולוג פנימי שהיא נושאת בלשון עבר, ספק פנייה לקוראים. מדי פעם היא גולשת לפיוטיות עבה מדי, בנקודות שבהן שריד כאילו לא מתאפק וגונב ממנה את אור הזרקורים. ההתגנבות החוזרת הזו של שברי מחשבות פיוטיות־גבוהות למונולוג מחלישה את הקריאה, גם אם העניין הזה כביכול מוצדק או מסוגנן. הפיוט מאוזן בביטויים פרוזאיים של בוטות, עייפות והומור מצד הגיבורה – אבל יותר מזה, הוא מקושר לזיקה סמלית ועקבית שלה לעולם האמנות, ליופי מופשט מגסות המציאות (אמה ייעדה לה לשווא עתיד של פסנתרנית; בנה הוא אמן אפלולי בתחילת דרכו; השאיפה הטרגית שלה לנסוע לעיר איטלקית נשמעת כמו הד לכיסופי מוסקבה בתיאטרון של צ'כוב.) ככל שהספר מתקדם, נדמה שהכוח הגדול שלה הוא התבוננות באנשים סביבה ובמצבים שאליהם היא נקלעת – בית משפט עוין, למשל – התבוננות שמשהו חד וערני ניכר בה למרות ואולי בגלל האסון הכספי שנחת עליה וגירזן את מעמדה החברתי.

סיום הספר הולך על נתיב מעודן לפתרון הדרמה. בכך שריד דוחה את האפשרות להלום מהלומות קשות וסופיות בגיבורה, לזעזע באמת את הקוראים – ומעדיף להשאיר להם תקווה מסוימת, תקוותו של האדם הרגיש והקורא. מצד שני, הוא לא מאפשר לגיבורה להשתמש בתושייה שלה, בכלים שרכשה כגננת, כדי להבקיע דרך חזקה ומעשית במציאות. אפשר להסתתר כאן מאחורי התווית של סיפור ריאליסטי ולומר: זאת המציאות, רבגונית ואפורה. אפשר להציע שוב את המבט היפה כתרופה נצחית למאבקי היומיום. אבל היה אפשר אולי לחלץ מתוך המציאות דמיון נועז יותר, ועלילה פחות מתקבלת על הדעת, לנסות לבדוק מה באמת יכולה גננת ושליחת הקוראים לעשות מול עדת בולדוזרים, מלבד היכולת לגלות פירורי עדינות בעולם גס ותוקפני.

בשנים האחרונות, מדורי ספרות מתארים (לפעמים מתוך תלונה) את הסופרים בימינו כמי שהולכים ויורשים תפקיד מסורתי של עיתונאים: תיאור מפורט וריאליסטי של עוולות ואי־צדק, התמקדות בגיבורים קטנים ובמאבק שהם מנהלים מול ממסד אטום או דורסני. שריד מבצע כאן משהו דומה, והופך סיפור כאילו מקומוני על גננת מיתולוגית שכל עולמה מתערער למלודרמה בטעם המאה ה־19, על נפש יפה ועינוייה. 'גן נעמי', במובן הזה, הוא מין מותחן אקטואלי־חברתי אפקטיבי, משכנע ולא נדוש, שמתקשה לפעמים להתרומם להפגנה של שאר רוח אמיתי.

ישי שריד, גן נעמי, הוצאת עם עובד