שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.12.2014

♥♥♥

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

1
מתוך 'כתוב בעור'

 

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. יוצרים ועיתונאים ערבים מקבלים זמן מסך מוגבל וחסר סבלנות.

עצם הבחירה של עורכי האנתלוגיה בסיפורים קצרים מאוד, שמתמקדים באפיזודה, בסצינה, בהתרחשות מרכזית אחת – מוכיחה שהמגבלות ותנאי החיים הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל הם קרקע לדרמה מעולה. שאפשר להגיש אותה גם בצורה קוּלית ולא נפוחה. למשל, 'וייט כריסטמס?' של תמרה נאסר. תיאור בגוף ראשון של אשה צעירה. נסיעה עם המשפחה לבקר קרובים בחג המולד. מישראל לרמאללה, מסיפור אהבה טרי כנראה, אל הקניות, הדת, המשפחה. השלג, המחסום הצבאי, ההסתמסות עם האהוב בטלפון, החלונות הכהים של המכונית. כולם שייכים לתפאורה 'רגילה' לחלוטין, מקבלים נפח ספרותי, קיומי, בלי מאמץ ניכר ובלי התנשפויות.

במילים אחרות, הסיפורים בקובץ מצליחים לתת רמז לשאלה הפוליטית בעזרת התושייה הספרותית: מי שמצליח לשלב בין סגנונות וז'אנרים, בין הקשרים חוץ־ספרותיים לתוכן הסיפור – יכול, לפחות נקודתית, ליצור לעצמו במה, למצוא לעצמו מקום. והאפשרות הזאת מוצגת באופן לא פחות חי ביחס לחוסר המוצא הפרטי והלאומי שמצטייר בסיפורים.

מעניין היה לגלות אם הסיפורים בקובץ שכתבו יהודים יוצרים אפקט דומה על קוראי ערבי. בעיניי, גם הטובים שבהם, היו בדרך כלל פחות מגרים או פוקחי עיניים. בוודאי אלו מהם שמיקדו את המבט בדמויות חלשות, כאילו חסרות אונים, זרות – והקבילו בין חוסר האונים שלהן לחוסר האונים של המתבונן בהם (היהודי, המספר). גם רוב השירים בקובץ, בשתי השפות, פחות עבדו מבחינתי.

אבל גם העניין הזה ממחיש את ההישג של האנתולוגיה. העובדה שהיא מציעה לקוראים שונים לעבור בשבילים שונים דרכה. להפוך את ההבדלים והגבולות – בין עברית לערבית, בין הפוליטי לאסתטי, בין השירה לפרוזה – למתח חיובי שמאפשר בחירה, השתייכות, העדפה. כל זה, בלי לבקש למחוק את שאר האנשים בחדר או להתעלם מהם. יותר מזה, 'שתיים' לא מכריח את הקוראים לבחור צד, אבל הוא רומז להם על העושר והסיפוק הממשיים ששמורים למי שמסוגל לעבור בין שפות, בין ז'אנרים, בין נקודות מבט. על הרווח הזה, ועל האפשרות לחיים טובים יותר, צריך להילחם גם מחוץ לספר, ומול האנשים ששורפים כיתות לימוד.

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

תל־אביב נואר, עורכים: אתגר קרת ואסף גברון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2014

השם 'תל־אביב נואר' מעורר בהתחלה גיחוך. קצת כמו שמות של מגדלי יוקרה חדשים בתל־אביב; ערבוב בין התמימות של המודרניזם העברי הקשיש לקרתנות נובורישית עכשווית. 'טשרניחובסקי טאוורס'. אבל עד סוף הקריאה הדברים מתיישבים. האנתולוגיה הזאת, של סיפורים קצרים שערכו אתגר קרת ואסף גברון, כאילו הולכת בעקבות הדימוי שטבע דוד אבידן: "תל־אביב היא נמר קטן. אבל נמר". הניסיון של העורכים והכותבים בקובץ לייצג את הפנים האפלות, הנסתרות, של תל־אביב, עובד כשהם מתייחסים לקושי להגיע אל המרתפים של העיר שצמחה מהחולות. כשהם מביעים מודעות לעובדה שמי שכותב אותם ומי שיקרא אותם שייך כנראה לצד השמשי של העיר.

הקובץ הזה, שהוא חלק מסדרה עולמית של אנתולוגיות דומות, נקרא די בכיף ודי בקלות רוב הזמן – אם לא מתייחסים לסיפורים יותר מדי ברצינות, כמו שרומז שפריץ הדם הקומיקסי שעל העטיפה, אבל לא מתעלמים מהחיוך הנבון־המוטרד שמתוח על חלקם. למרות שהסיפורים נוגעים ברעידות הכלכליות והפוליטיות שעברו על תל־אביב בשנים האחרונות – הרושם המצטבר הוא לאו דווקא של אמירה דורית או חברתית. רוב הסיפורים אמנם מתארים התרחשות עירונית שיש בה יסוד של פשע, ורובם מתמקמים בסיפור בלשי או לידו. ובכל זאת, למרות החלוקה של הקובץ לשלושה שערים – 'מפגשים', 'התנכרויות', 'גופות' – הסיפורים לא מנהלים שיחה מרוכזת אחד עם השני. להפך, יש משהו נונשלנטי ולא מחייב בקשר ביניהם, בהתפרשות שלהם על פני סגנונות וז'אנרים שונים. חלק מהכותבים נוטים לפנטזיה או לפיוט (אלכס אפשטיין), חלקם כאילו נצמדים לריאליזם משכנע (דקלה קידר). חלקם מעדיפים סגנון קומי מובהק (מתן חרמוני, אסף גברון), רובם כותבים מתוך חיוך (גיא עד או יואב כ"ץ), מיעוטם ברצינות כמעט מוחלטת (שמעון אדף).

הגיוון הסופרמרקטי הזה של סגנונות ואווירה מזכיר דווקא את ההיבט החופשי והלא מאיים של חיים בעיר. יותר מזה, הוא ממחיש את האתגר שעמד בפני הכותבים: לייבא את הרעיון שהעיר היא בית גידול לצללים ושדים – לארץ קטנה עם שפם, לתרבות שעדיין מדברת על פשעים וכשלים חברתיים במונחים משפחתיים־קהילתיים־פלוגתיים; ליצור אגף תחתון, יצרי, לעיר שמתבדחת כבר דורות על רכבת תחתית שלא נבנית, שבה ניפוץ של זגוגית בסניף בנק נחשבת לחצייה של קו אדום. הם צריכים לייצר לא־מודע, אזור פרא, לעיר שעומד בראשה איש צבא ופדגוג. עיר שאפילו הלילה שלה לבן.

1
ראובן רובין,  'תל־אביב'
 

רוב הסיפורים לא מצליחים בדיוק לתאר "אופל" כזה כמושג, כרגש, כמצב – אלא יותר לתהות לגבי האפשרות שלו, לצחקק, לפנטז. אופל משכנע יותר מופיע דווקא בסיפורים שכתבו לא־ישראלים. אנטוניו אונגר הקולומביאני מתאר ביוגרפיה אמינה, מתומצתת, כמעט עיתונאית, של מאפיונר צעיר מיפו, ערבי. מין כרונולוגיה על עלייתו ונפילתו, שכוללת בתוכה כבר את ההשפעה של סרטי 'הסנדק' על הגיבור. סיליה בקנג הנורווגית הולכת לכיוון האגף החלומי בסיפורי המתח של אדגר אלן פו. גיבורת 'מערבולות', אירופאית אמידה בתל־אביב, ספק נעקבת אחרי איש שב"כ, ספק הוזה את הזרות הפנימית שלה כיצור חי. כל זה בזמן הסיבוב החוזר של מחאת האוהלים ברוטשילד, ליד דירתה. בקנג מצליחה לתת הקשר מקומי, פוליטי ואקטואלי למיתולוגיה המערבית של העיר המודרנית. לומר משהו רענן, פיוטי ואירוני על הפחד הקלאסי מאובדן זהות – בעיר שכולה עיניים וכולה אנונימיות.

אולי לא במקרה, את הסיפורים שמצליחים לייצג "אופל ישראלי" בצורה ייחודית ואפקטיבית – ומרכיב הדאחקה בהם יותר מעודן – כתבו נשים (ארבעה מתוך 14 סיפורים בקובץ). במרכז כולן עומדת גיבורה נורמטיבית, שדווקא ההליכה שלה בתלם, הבסדריוּת, היא פתח לצרות ולשחרור. דקלה קידר, למשל, משתמשת בתבנית של רומן רומנטי בעטיפה ריאליסטית. קופאית חמודה, שמשפחתה מתפרקת, מתוודעת לחיי הפליטים האפריקאים בדרום העיר – ולקשר בינם לבין ליברלים אמידים. קידר משתמשת יפה בדמות מעוררת ההזדהות הזאת. היא רוכבת בשקט על הדחף של הקורא לשדך ללכלוכית נסיך מצפון תל־אביב, לעטוף אותה באריזה של ופלים, כדי להוביל את העלילה לכיוונים אלימים, לא צפויים.

'מי ילד טוב!' – הסיפור המרשים בקובץ, בעיניי – שייך לג'וליה פרמנטו (שספר הביכורים שלה יצא ב־2011). הוא מתאר הרפתקה לילית, מכוננת, של שתי צעירות תל־אביביות. יותר מכל הסיפורים, 'מי ילד טוב!' מבטא איזו רוח נעורים, בלי שמץ פיוס או חסד – בלי ליפול לפנטזיה או לאזורי הוונאבי. אולי דווקא מפני ששתי הדמויות במרכזו (מותר לקרוא להן היפסטריות?) מחקות צעירים אבודים אחרים, נגיד אמריקאים, כדי לבטא מרד, הרסנות וחוסר אונים. פרמנטו לא בדיוק מחיה את הקלישאה על בני טובים פורקי עול, אבל היא מאתרת יפה את האזור הפרוע והקודר, שהוא גם מתוסרט וצפוי; את המטר הרבוע ששמור להתפרעות, שמור למי שמוגנות מהעיר האפלה, אבל גם סופגות מנחת זרועו של המועדון הלבן שאליו הן שייכות. פרמנטו, במילים אחרות, יודעת איפה ולמה נולדת הפנטזיה של עיר אפלה.

תל־אביב נואר, אנתולוגיית סיפורים בעריכת אתגר קרת ואסף גברון, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.12.2013

'געגועים למחר' הוא בשורה טובה, גם אם לא מפוצצת. לא מפצחים כאן את הפורמט של ספר אלקטרוני, וששת הסיפורים הקצרים שכלולים בו לא ישנו את ההיסטוריה ויסחפו אחריהם שיירה אדירה של קוראי עברית לשדות המדע הבדיוני. ובכל זאת, 'געגועים למחר' מזכיר שספרות יכולה להיות שעשוע חכם, לא מחייב ולא מטיפני. 12 השקלים שעולה האנתולוגיה הזאת, בעריכת סופר הקצרצרים אלכס אפשטיין, עוזרים לא מעט לתחושה הזאת – לשחרור זמני מתעשיית הספרים הממוסדת, ולקפיצה של כמה דקות בטרמפולינה.

 הרושם המרכזי מהקריאה בספר הוא מפגש מחודש עם שנות ה־90 ועם הספרות הישראלית שלהן – בעיקר עם הוויברציות החיוביות של אותו עשור, וקצת פחות עם הדיכאוניות והשיק הקודר. שילוב של ניכור, רגשנות, פלסטיק וחדוות משחק. לתחושה הזאת אחראים לא רק הפורמט של קובץ סיפורים מאת יוצרים (די) צעירים, ולא רק החיבה הכמעט כפויה למבנה של סיפור פואנטה, לפאנץ' מהדהד. אולי זאת שכבת הגיל של ששת הכותבים, שיכלה לחזות בזמן אמת במסיבה הנחמדה של תרבות המקומונים והכתיבה הכאילו־רזה של שנות ה־80־90, אבל נדמה שהתחושה הזאת קשורה לעצם הרצון שמביעים הסיפורים להיפתח לעולם הרחב (כלומר, האמריקאי, רוב הזמן), להתנסות בספרות כאילו זולה (זולה במונחים של תרבות הקריאה המקומית.) ובעיקר, הניסיון שמשותף כמעט לכל הסיפורים לבדוק מה המשמעות של קריאה וכתיבה ספרותית מבחינתם; לתת דין וחשבון לשימוש שלהם במדיום העתיק של סיפורים בהקשר כאילו חדש (אומרים שמעבר להרי החושך כבר משתמשים באינטרנט עשור או שניים).

הצד הפילוסופי יותר של הסיפורים, אם כך, מתקשר להצטרפות לטכנולוגיה שבשנים האחרונות משנה מהיסוד, שלא לומר מחריבה, את תעשיית הספרים הישנה. כמעט כל הסיפורים נוגעים בחילופי משמרות – מרצים זקנים, סופרים מתים, מהפכנים טריים, תינוקות ממוחשבים – שממזגים לדימוי אחד את הטלטול הפוליטי והתרבותי של המאה ה־21, שכאילו נולד מתוך גלי הים האלקטרוני.

11111111111111111
מתוך 'פלאנט טרור'

 

אבל השאלות הרציניות האלה לובשות צורה קלילה רוב הזמן. חלק מהסיפורים נקראים כמו מערכונים או פיליטונים עיתונאיים. לפעמים נדמה שהם משתמשים בצורה לא מודעת או נאיבית בדימויים שחוקים, אבל אפשר לתת להם את הקרדיט שיש כאן פרודיה מכוונת, לזרום עם הבדיחה.

כל סיפור בקובץ מוצא מסורת ספרותית משלו להיאחז בה, שמשתלבת בדימויים מוכרים מתחום המדע הבדיוני, שגלשו מזמן למיינסטרים הספרותי והקולנועי. הסיפור של שחר אבן־דר מאנדל, למשל, משתמש בפנטזיה הקלאסית והפרדוקסלית על מסע אחורה בזמן (ספוילר קטן מיד מגיע) במטרה לחסל את הצורר הנאצי. 'על כף ידה' של רותם ברוכין הוא מין מלודרמה רומנטית וסיפור חניכה אמנותית (אב סופר מת, כתביו הבלתי מושלמים, בתו הרדופה), שמכניס לקדירה של סודות ורוחות רפאים את הדימוי של תעשיית זיכרונות ממוחשבים, כמשל לתהליכים של טראומה והחלמה (ע"ע 'שמש נצחית בראש צלול'). 'הספרדי', סיפור חמוד של רוני גלבפיש, הוא גרסה של גרסה של גרסה ל'הכל אודות חוה': חוקר מריר באקדמיה, שבעצמו סייע לקבור את חקר הספרות הוותיק כשפנה לחקור את הצד הסיפורי במשחקי מחשב, מתמודד עכשיו עם כוכב חדש שממוטט את תחום המחקר שלו ומכריז על הסיפור עצמו כאויב האנושות. אם 'הכל אודות חוה' דיבר על מות התיאטרון בחסות מצלמת הקולנוע המשכפלת – גלפביש מדברת על הרשתות החברתיות והעתיד הסייבורגי המבצבץ בפתח.

חיבבתי במיוחד את 'אהבה שעירה' של ליאת אלקיים, שהוא כנראה האפל בסיפורים. התיאור של מעקב אלקטרוני מרחוק אחרי תינוק שמוקף בשמרטפים־רובוטים נכנס אמנם למים צפופים: החרדה מחוסר היכולת המודרנית להבחין בין זיוף לאמת, בין אדם למכונה (ממכונת ההאכלה של צ'פלין, ועד 'אינטליגנציה מלאכותית' של קובריק וספילברג, שמורגש כאן בבירור). הקביים האלה טבעיים מאוד לניסיונות לייבא סגנון מסוים אל המרכז, בטח לכותבים שלא מזוהים עם הז'אנר. אבל גם כך, ולמרות הפואנטה הבומבסטית, אלקיים עושה דבר יפה: היא משתמשת בצורה אמנותית, קצת קסטל־בלומית, בטקסטים של הוראות שימוש ובעולם של אפליקציות. היא לא רק מזהירה בפעם האלף את הקורא מהרובוט שהוא נושא בקרבו, מההפיכה שלו לאוטומט, לצרכן מכור ומנותק מהמציאות – היא גם מחדירה משהו אנושי וסנטימנטלי לתוך העולם המכני, המתכתי. ברוכה הבאה, ספרות אלקטרונית. בואי ניפגש שוב.

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב מאת אמיר בן־דוד, לביא תדהר, ליאת אלקיים, רוני גלבפיש, רותם ברוכין, שחר אבן־דר מאנדל, הוצאת בוקסילה

חנוך ברטוב, קריאה עיוורת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.11.2013

סיימתי את הספר בתחושה של חיבה עמוקה לחנוך ברטוב ולסיפורים שלו. בדרך כלל, אני לא משתגע על ספרים שמציעים לקורא חברות. הרבה יותר מעניין להתרגז, להיגעל, ליפול בפח. אבל 'קריאה עיוורת', שמקבץ סיפורים קצרים וארוכים מכל שנותיו של ברטוב כסופר, היא לא בדיוק כוס שוקו מהבילה וממותקת. הרבה קווים של דמיון והמשכיות עוברים בין 13 הסיפורים בקובץ, אבל הבולט בהם קשור לדרך הייחודית של ברטוב לבדוק איך נוצרת הזדהות בין בני אדם.

יותר מזה, בתקופה שבה "ישראליות" וסימנים מופגנים של פטריוטיות הפכו למקדם מכירות אוטומטי ("הכי ישראלי", כמו שמשוויצות הפרסומות בעיתונים לפסטיבל המתקרב) – מעניין לראות איך דווקא אחד האנשים שיצרו במילים את הישראליות הזאת ואת הדמות של טיפוס ישראלי מסתכל עליה. הספר הזה הוא לא שיעור בהיסטוריה, וכדאי להיזהר לפני שהופכים אותו לחומר גלם בדיבור הלעוס על תולדות הספרות העברית. ובכל זאת, גם הוא יוצר את התחושה המפתיעה שחוזרת לא פעם במפגש עם סופרים שמשתייכים למה שנקרא "דור תש"ח" או "דור הפלמ"ח". בניגוד לדימוי שלהם כסופרים מגויסים, סופרים מטעם – מתגלה שוב האופן הרב־משמעי והסותר שבו רבים מהם התרכזו דווקא בדמויות של אאוטסיידרים, בעולמם של מי שלא מצליחים, או מתנגדים ממש, להשתייך לקבוצה, לדבר בלשון רבים.

אצל ברטוב, יליד 26', במיוחד בסיפורים המוקדמים בקובץ, התופעה הזאת מקבלת צורה די ברורה: מפגש בין מספר הסיפור לבין דמויות שאמורות להיעלם, להימחק, לסתום את הפה. בין הצבר לבין הנגטיב שלו. לפעמים מדובר במפגש ממשי בין דמות זרה ומאיימת לבין האיש שמספר את הסיפור, שקרוב בצורה גלויה או חלקית לברטוב עצמו. הסיפור הפותח, 'אני והזר', הוא אולי תמצית הכיוון הזה. גבר יהודי צעיר, בעל בית טרי של בית שהיה שייך למשפחה כורדית לפני מלחמת העצמאות, נפגש בלי רצון עם אחד מבניה, ששב וחוזר לבהות בבית שממנו גורש.

יש משהו מרענן בישירות זאת. קבוצת הסופרים שתפסה את המלוכה אחרי בני דורו של ברטוב, והרבה סופרים שהופיעו אחר כך, לימדו אותנו לקרוא את הספרים שלהם כמשל לסיפור לאומי או חברתי, שצריך לפענח ולהתאים למציאות העכשווית (באותו זמן שהספרות הזאת ביקשה לברוח מאפיון מקומי ומגויס). היער המלאכותי, לדוגמה, בסיפור 'מול היערות' של א"ב יהושע, שמתחתיו קבורות הריסות של יישוב פלסטיני ששבות להטריד ולהטריף את הגיבור. הסיפור של ברטוב פורסם פחות מעשור לפני 'מול היערות' והוא דומה לו במובנים רבים. אבל בניגוד לאירוניה בסיפור של יהושע, לאופן שבו הוא לוקח חומר מציאותי ומלביש עליו שכבות ספרותיות של בדיה ופנטזיה – נדמה שברטוב מנסה להתבונן במציאות שהוא מתאר, לשאול איזה סיפור היא עצמה מסתירה.

הסיפור של ברטוב משתמש באיזו מסגרת רומנטית־גותית אפלה, כמו הסיפורים של את"א הופמן על הזר המאיים שכאילו מגיח לחיי הגיבור מתוך הלא־מודע. אבל אצל ברטוב הדברים מונחים על השולחן: האיום, האשמה, התוקפנות. בניגוד למסגרת הרומנטית, הכאילו־מיסטית, הזר אצלו לא נשאר בגדר שליח דמוני, שמייצג איזו מהות מעורפלת. המגורש לובש סיפור אישי, מקומי, היסטורי. הוא מקבל נוכחות מציאותית, מוארת.


11111111111111111
מתוך 'פולטרגייסט'

 

למרות העריכה המחודשת, הספר הזה יכול להיראות מיושן. לא רק בגלל שהוא צמוד כל כך לזמנים ולחברה שהוא מתאר, ולא רק בגלל שהוא מתקשה לפעמים להמחיש עברית מדוברת, לא ספרותית. גם הסגנון המבודח, הלגלגני, שמופיע בסיפורים שמתרחשים בקיבוץ פחות עובד. מצד שני, דווקא הצד הכאילו־תיעודי בקובץ מקרב אותו למִשחקים בהקשר אוטוביוגרפי שמאפיינים את הספרות הישראלית בשנים האחרונות.

הסיפורים הטובים בקובץ הם בעיניי אלו שמשתמשים בישירות הזאת כדי להגיע לצומת רב־משמעי. ברובם חוזר הרגע שבו מי שהוא חריג ביחס לקהילה, מבפנים או מבחוץ, מגלה לקוראים ולמספר את עצמם בדמותו. לא כמו שיעור דידקטי של רחוב סומסום או ערוץ הילדים – אלא בעזרת הניסיון לתאר סיפור חיים, ביוגרפיה.

בימים שבהם הדרך להזדהות כישראלי מבוססת לא פעם על שלילה והרחקה – אני לא חרדי, לא ערבי, לא שמאלני – דווקא ברטוב מזכיר את האפשרות להזדהות כבסיס ליצירת זהות. הזדהות ספרותית שהוא בונה, ולפעמים שובר בשבירה חדה, עם מי שכאילו נדחו מתוך הקבוצה שאליה הוא שייך ומתוכה הוא מספר. הקמצן האגדי של השכונה, למשל, האיש הראשון שרצח יהודי בתולדות המושבה, סופר טרחן וכושל שמעולם לא הסתגל לחיים בישראל.

הנטייה הזאת מתלבשת גם על הדמות המצטברת של ברטוב שעולה בסיפורים – לוחם לשעבר וסופר עברי, שעדיין לא מנותק מארון הספרים היהודי ומהקהילה וההיסטוריה מאחוריו. הצד הזה בקובץ, וההיקסמות החוזרת מדמויות של אבות, ממשיים ומטפוריים, עלולים להפוך למין עיסה חמימה, לחמין. אבל גם את ההתרפקות ברטוב מוצא דרכים להפוך על פיה. 'קריאה עיוורת', הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, הוא הבולט בהקשר הזה. הוא מתאר בלי להסתתר את אמו של ברטוב בזקנתה, ואת הרוגז וחוסר הנחת שה סיפורים שלו גורמים לה. הסיפור הצ'כובי הזה כאילו חושף את השקר בניסיון לקרב – בין החיים לספרות, בין הקורא לכותב – דווקא בעזרת מה שנחשב לקשר האינטימי ביותר, בין אם לבנה. גם הסיפור הזה, בתורו, מעורר תחושה של הזדהות ושותפות: מי אם לא הסופר הכושל, שמעוור בצורה סמלית את עיני אמו, שעיוור בעצמו כלפיה – הוא הזר המוחלט, מי שמנסה לפענח את העולם סביבו ותמיד מתאכזב.

חנוך ברטוב, קריאה עיוורת, הוצאת הספרייה החדשה

יהושע קנז, שירת המקהלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.3.2013

משחק של הימורים מתפתח לאורך הקריאה בקובץ החדש־ישן של יהושע קנז. האם עד סוף הסיפור אפשר יהיה לקבוע אם זאת יצירה חדשה של סופר בשנות השבעים לחייו או סיפור של כותב צעיר, שאפתן ודרוך? לזכותו של קנז (ואולי גם של עורכיו) אפשר לומר שלא תמיד ההימור מצליח. אבל גם הניחושים המצליחים מחמיאים לגיבוש של הספר הזה, שמעודד את הקורא לחבר בין תחילת הקריירה של קנז הלא ידוע עדיין לבין קנז הממוסד ועתיר המוניטין של היום.

ההבדל העיקרי בין הסיפורים הצעירים לסיפורים העכשוויים קשור לנכונות של קנז להציג בפני הקורא חומרים שחורים ומפורשים באור מלא. גם אם בצורה יחסית לקונית ומסוגננת, קנז הצעיר לא פוחד להציג גוף אדם חוטף מכות, נופל מבניין, נע במהירות מקצה אחד של הסקאלה לשני: חזק לחלש, מכובד לבזוי, חי למת. קנז המבוגר מתבסס רוב הזמן על התחבולה שמותירה את רגע ההשחתה או השינוי החד מחוץ לטווח הסיפור או הראייה הישירה של הקוראים. שני הקצוות מתעניינים בגרוטסקה, באלימות, במוות – אבל קנז העכשווי הוא אמן מתח כאילו מעודן יותר, שמשאיר לקורא מקום למלא את החורים.

אבל זאת רק ההתחלה של המפגש שמציע 'שירת המקהלה' לקורא. הסיפור היפה והחד ביותר בקובץ הזה מתגבש בין הנייר ובין הדמות שיצר לעצמו קנז, בספרים ומול התקשורת, הביקורת והקוראים. הסיפור הזה מתמצה באמת בשתי המילים 'שירת המקהלה'. המספר של קנז – שבקובץ הזה כמו ביצירות אחרות שלו, סופח כמה תמרורים אוטוביוגרפיים – מציב את עצמו מול שירת המקהלה, מול איזה ציבור ייצוגי שבסגנוּן מזוקק ועילאי מבטא משהו כללי. המשהו הכללי הזה מתחפש הרבה פעמים לאיזו מהות פילוסופית, אסתטית, אמנותית. אבל מה שיפה באמת, הגון וגם קינקי אצל קנז היא הנכונות להודות במשיכה לכוח, להמון, למה שנחשב נכון, מרכזי ומאושר.

קנז האדם הוצג באופן מסורתי כדמות מסתורית, אנטי־תקשורתית, פרטית מאוד. ההילה הזאת רק מתחזקת ביחס לפרסונה הפוליטית, הדברנית והמתפלמסת של בני דורו, עוז ויהושע, שכמעט מתחילת הדרך נקשרו יחד. העניין הזה מקל לתפוס את קנז קודם כל כבעל מלאכה ביחס למקביליו. כסופר ומתרגם ופחות ככוכב. את הדימוי הזה הקובץ מחצין ומוכיח בהצלחה. אפילו במובן הפשוט ביותר: קנז יכול להושיב במכונית אחת, כמו בסיפור הפותח, חמישה אנשים, ולרמוז לפחות לארבעה סיפורים וקונפליקטים שמתחככים זה בזה בצורה אמינה ומותחת.

במובן העמוק יותר, נדמה שהפרסונה התקשורתית של קנז, ההימנעות היחסית שלו מראיונות, צברה מומנטום מקביל לאותו תוכן אפל וחידתי שהולך וכובש את מרכז הבמה בספריו ולובש שלל דימויים. בקובץ הסיפורים הקודם שלו, למשל, אחד הגיבורים – ילד להורים גרושים כנראה – שובר את הראש במשך סיפור שלם לגבי התיק השחור שאביו מניח במרכז חומוסייה, תיק שהולך וצובר משמעויות לאורך הסיפור, דווקא מכוח ההגבלה: אין לקוראים או לילד יכולת (ואולי אומץ) להציץ לתוך התיק.

1
פול דלבו, 'הבתולות הנבונות'

 

גם המספרים של קנז, במיוחד המספרים הכאילו אוטוביוגרפיים, ידועים במין הצטנעות או יובשנות. הם מתבוננים באחרים – ביפים יותר, במכוערים יותר, במקובלים ובחריגים. שוקלים אותם זה מול זה. בקובץ החדש מורגש כמה אפקטיבית העמדה הזאת – כמעט במרכז, אבל ללא ההברגה הסופית. מי שהוא כביכול כולו עין, משליך את כל עולמו הנפשי המכוסה על אחרים. מי ששוב ושוב נמשך החוצה ופנימה, משולי המקהלה, לאיזו פורענות בחייהם של אחרים, למעשים מיניים לא מקובלים, לאבדון – מספר באמצעות אחרים את סיפורו שלו.

הדבר היפה והחכם, שמוצג כאן בצורה מגובשת, הוא היכולת להסתפח כאילו לשולי הקבוצה, לדבר מתוך המקהלה, אבל להתבונן בפריקים, בגיבנים, באחרים השחורים – כמוקד של לעג או דחייה, אבל הרבה יותר מזה, של הזדהות ומשיכה. הכנות של קנז ככותב חושפת לא פעם שאותו "אחר" מגוחך, נוגע ללב וכאילו פרוורטי הוא פשוט אדם מזרחי, או עני, שכאילו עומד בשולי הספרות שיצרו ילדים משכילים עם שיער מסורק. הקובץ הזה כאילו חושף עד כמה רעועה הייתה המקהלה הצברית מלכתחילה. עד כמה הילדים הטובים וצחי הקול והלשון היו זקוקים למלצרים קריקטוריים, לפועלים שחורים, כדי לזקק יחד את הקול שלהם לשירת מקהלה.

מהצד השני, הקובץ הזה חושף עד כמה קנז הוא סופר שצומח מתוך הבורגנות, גם ובמיוחד כשהוא חובט בה באירוניה שנעה מעידון לגסות מעודנת. הרי מהי האפלה העצומה שאליה משתוקקים המספרים הבתוליים, המחונכים, האנינים של קנז? ביטוי גלוי של גופניות, של מוצא, של מקום. בכל אופן, היא משהו גלוי שאמור להיות מוסתר – מירכיים ועד מעשה ניאוף – שמאבד את קסמו ברגע שמדברים עליו בגלוי, כמבוגרים. במובן הזה, הקוראים של קנז בעצמם יורשים את המקום הבטוח של המציצן: חור המנעול מגרה אותם יותר מהגוף עצמו.

 יהושע קנז, שירת המקהלה, הוצאת עם עובד

ש. שפרה, אישה היא רק זירה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.4.2012

ש. שפרה נפטרה בתחילת 2010, בגיל 80. לפני הכל, הקובץ הזה מוכיח שיש ספרות עברית חיה. שכל מהלך יצירתי – שחוק, זול, מיושן או יומרני – מתעורר לחיים בידיים המתאימות, בידי אמן. למרות הפגמים שאפשר למצוא בסיפורי הקובץ, הקריאה ב'אישה היא רק זירה' מרגישה לא פעם כמו קריאה בקלאסיקה. על הדרך, היא מלמדת כמה מורכב ויצירתי יכול להפוך העיסוק של אדם בקשר שלו למקום. שהדיבור על 'אדמה' ועל 'שורשים' יכול לחדד את המחשבה ואת החושים – ולא חייב להיגרר לכיוונים לאומניים ופלקטיים.

מהסיבה הזאת אפשר לדלג על הקשר של ש. שפרה – שם העט של המשוררת והמתרגמת שפרה שיפמן – לתנועת 'הכנענים'. מסיבה דומה, אפשר לדלג על תולדות חייה של שפרה ועל חשיבותה כיוצרת וכחוקרת של תרבויות המזרח הקדום. כל אלה מובילים מהר מדי למקומות אנציקלופדיים, היסטוריים, תרבותיים, שלא עוזרים לחלץ אותה מהמקום המעט מאובק ששמור לה כיוצרת. ההגשה של הספר דווקא מקלה על המלאכה הזאת, מאחר שהוא מוותר כמעט לחלוטין על דברי רקע והקדמות, ומשאיר את הקוראים לגשת ישירות לסיפורים עם מינימום ציפיות מוקדמות. מה שנראה כמו התייחסות פושרת או רשלנית לספר חשוב – הופך כאן דווקא ליתרון.

התפקיד המרכזי ששפרה לוקחת על עצמה בקובץ, או הדימוי המרכזי שהיא חוקרת, הוא של אישה – אלה קדומה בהקשר המקורי – שמעזה לרדת לשאול, לחדור לממלכה אסורה ולהגיח ממנה בכוח, מתוך ניצחון שכרוך בקורבן. הירידה לשאול היא אחד הדימויים הקלאסיים למלאכת האמן ולגילוי העצמי, וההופעה שלו בספרות הישראלית נעשתה שכיחה בשנים האחרונות. גם שפרה מבצעת את המהלך הזה, אבל מצליחה להוליך את הקורא אל מעמקי הזיכרון, הילדות ואפילו הטראומה בקלות ובערנות, ולשלוף אותו חזרה להווה בדרך לא צפויה.

 חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־94' תחת השם 'רחוב החול'. זה קובץ של שישה סיפורים, קצרים וארוכים, שסובבים סביב נושא דומה ומסופרים מפי אותה מספרת. כך נוצרים ביניהם קשרים חזקים – של מקום, של זמן ושל דמויות שמטיילות ביניהם – במבנה שנהוג לכנות 'מחזור סיפורים'. הם מציגים את המספרת כבת דמותה של שפרה, את הקשר הביוגרפי והרגשי שלה לאירועים ולאנשים שהיא מתארת. בזירה שמזכירה את הספרות של אסתר ראב או רות אלמוג, הסיפורים מתארים את המושבה הדתית באופייה שהפכה לימים לעיר בני־ברק והתנכרה לעברה החקלאי החלוצי. המחויבות הראשונה של שפרה היא לסיפור שהיא מספרת – לפרטים עובדתיים ומשוערים לגבי חיי הדמויות, לנתונים החושניים שמקיפים אותן. המעגל ההיסטורי והרעיוני אף פעם אינו בחזית. יותר מזה, למרות העיסוק הישיר במוות, הספר לא נבלם ברוח מלנכולית או בשמחת ההירקבות. הוא נהנה לנסות לחבר בין המעגלים השונים וההיסטוריות השונות, בין המופשט והמוחשי, בין האגדי והאישי – בעזרת כתיבה של פרגמנטים, של שברים וחזרות, שממחישים את כשלי הזיכרון ליצור סיפור אחיד ומתמשך, אבל גם את הניסיון להקים אותו לתחייה.

במקביל לחופש היצירתי, תחושה עמוקה של אשמה עולה מהסיפורים בחטיבה הראשונה בספר, שמשחזרים בגרסאות שונות סיפורים על מות ילדים. מפתיחת 'רחוב החול', הסיפור הראשון בקובץ, שפרה חושפת כישרון לתאר את הדרמטי ביותר – שלא לומר המציצני – מתוך דיבור אמין, כאילו נבוך לפעמים, שנע במהירות בין יובש מציאותי ועובדתי לגבהים של רומנטיקה ופאתוס. "עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית", המספרת מתארת את ימיו האחרונים של אביה, "נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר". השאיפה הבורגנית לרצות את אבא בתואר אקדמי, הבירוקרטיה הפשוטה של בית החולים, ובאותו הינף, הדיבור על נצח ועל ענקים.

על פניו, הפתיחה הזאת היא פרומו לעשרות ספרים גרועים מהשנים האחרונות. האב המת, הילדה האשמה, החזרה בזיכרון אחורה מתוך שאיפה לתיקון ההווה, ההקבלה של הסיפור האישי לסיפור על המהגרים מגרמניה שהשאירו מאחור עבר לא פתוח, ובהמשך – הרמזים לגילוי עריות, לבגידות ולמסתורין. אלא שהשליטה ממרחק אפסי בחיי הדמויות שלה, בפרטים ובמראות שמרכיבים את סביבתם, מחלצת את שפרה מתחום המלודרמה ההיסטורית הזולה.

החלק החדש, שעל שמו נקרא הספר, מבצע מהלך הפוך. הוא נוגע ישירות – לפעמים בצורה אגבית – באסון או במקור הבושה של המספרת, שבסיפורים הראשונים מולבש על גבי סיפורים מקבילים או נמסר בצורת רמז. הסיפורים האלה מתמקמים בעיקר בבגרותה של המספרת, ומה שהושתק בסיפורים הראשונים – זוגיות עם גבר נשוי, הפלה של ילד מחוץ לנישואים – מוזכר כאן בצורה מפורשת. הטון בסיפורים האלה מר ונוקב יותר. הקסם של ההוויה הבראשיתית ושל המיתוס והילדות מפנה מקום לגישה חילונית, שמתאימה גם להווי החיים העירוניים והקפיטליסטיים שמתואר כאן. עם כל הכבוד לאלה המורדת והנועזת שמלווה את הספר, שפרה לא מהססת להציג את המספרת ואת בת דמותה כאישה נשלטת לחלוטין, לא רק לגחמות של בן זוג עריץ, איש המחתרת שמשתלב בשלטון בגין (בדומה לבן זוגה במציאות של שפרה).

לא צוין מתי הסיפורים האלה נכתבו, אף שניכרת בהם שפה עדכנית יותר וספרותית פחות. מפליא לגלות בהם יחס חופשי למין, וכנות לגבי המרכזיות שלו בחיי המספרת והגיבורה של הסיפורים. גם דורות אחרי יונה וולך, לא זכורים לי הרבה סופרים בעברית שהיו מוכנים להתייחס מזווית נשית לזיונים בצורה כזאת; לתאר כמו שפרה סירוב בשתיקה של גבר לרדת למאהבת שלו ("למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה […] והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר"). וגם כשהיא גולשת באחד הסיפורים לדימויים כמעט פורנוגרפיים, הגישה הישירה מסירה מהם את הבוטות ("ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע המורה הנצמדת אל הזרת").

פרסום מוקדם יותר של הספר היה מבליט אולי את ייחודו – גם בגלישות שלו לאבסורד ולהזיה – וחושף את ש. שפרה לקהל רחב יותר. גם כך, מדובר באחד מספרי הפרוזה החדים והמושכים ביותר שראו אור בעברית זה שנים.

ש. שפרה, אישה היא רק זירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

לפני כמה חודשים יעל בר זוהר עשתה מעשה. הטאלנטית הופיעה בתוכנית טלוויזיה כלכלית כפרזנטורית של חברת קוסמטיקה, וכשהמנחה שאל שאלות לגבי שכרה, קטעה בר זוהר את הראיון והשאירה את המצלמה להתמקד בתפאורה. מה הכעיס כל כך את מי שמתמחה, מתחילת הקריירה שלה, בבידור ובדוגמנות – תחומים מסחריים במובהק? האם נטשה באחת את עמדת הפרזנטורית רק משום שנדרשה להתייחס ישירות להיבט הכספי של עבודתה?

האנתולוגיה 'מאחורי הכסף יש סיפור' מבקשת לעשות צעד הפוך. לקחת את אותו מרכיב שהנגיעה בו מוטטה את החיוך שיצוק על פני בר זוהר, ועל גביו לבנות עולם קטן. בפתח־הדבר שכתבה העורכת דנה אולמרט, היא מסבירה שהצירוף של שבע הנובלות בספר מתברר ככלי "למרוד ברוח הזמן", כלומר בשיטה הקפיטליסטית ובאמנות המסחרית. המעשה הספרותי מוצג כאן כדרך להשיב לדמויות את סיפורן האישי ואת מורכבותן, דווקא בנקודה שבה עיקרון כלכלי אחד מצמצם את זהותם של בני אדם.

אולמרט מבהירה שהמטרה הראשונית הייתה להציג לקוראים שורת כותבים מוכשרים, ורק במהלך העריכה התברר הקשר בין הסיפורים, בדמות עירוב של עולם מושגים כלכלי ורגשי. ובאמת, לאורך הקריאה באנתולוגיה ניכר ששום סגנון, מוטיב סיפורי, מקור השפעה או אידיאולוגיה לא קושרים בין שבעת הסיפורים. יותר מזה, נראה שעצם הצירוף שלהם תחת גג אחד לא מועיל להם. הסיפורים לא מדברים אחד עם השני. להפך: משהו קהה ולא נעים מצטבר במעבר ביניהם ומטשטש את ייחודם. ודווקא המשהו הזה הוא אולי לב הקובץ, שיש בו אמנם סיפורים טובים וטובים יותר, אבל אף אחד מהם לא מענג או חדשני במיוחד.

הסיפור הפותח, מאת יניב איצקוביץ', הוא כנראה הנאיבי מכולם – דווקא בזכות הטון הכאילו־אירוני שמאפיין אותו. הוא מסופר בגוף רבים, מפיהם של בעלי משרד שמאות, שפונים למנהלת סניף בנק ולכל נמען "שעשוי להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני". הסיפור משתמש בעסקי השמאות, המפרקים נכסים מ"ערכם" הרגשי ומסיפור החיים שמאחוריהם, ומבקש לחקות את הז'אנר והלשון של כתבי שומה כדי לדבר על מעשה הספרות. האנלוגיה בין יחסי מספר־קוראים לבין יחסי שמאי־בנקאים היא מעניינת, וגם התשתית העלילתית – מפלתו של בירוקרט שלא היה מספיק מאושר בעיני מעסיקיו ומשפחתו. היה יכול להתפתח כאן דיון על האופן שבו הניו־אייג', הפסיכולוגיה וצו ההגשמה העצמית הופכים לאמצעי שליטה, לרודן מחייך. בפועל, נוצר כאן סיפור שטוח עם פואנטה די צפויה על אותו פקידון, שמיטב הסופרים המודרניים כמו גוגול, קפקא, צ'כוב ובלזק כבר גרסו לדייסה.

כל הכותבים בקובץ מעמתים בין המנגנון הכלכלי למעשה האמנותי. המשוררת רחל חלפי, בסיפור המשכנע והריאליסטי בקובץ, משליכה סטודנטית צעירה לאמנות למאבק על בית ופיסת קרקע, שחושף חוסר יכולת להשתלט על כללי המשחק בחברה כוחנית (וגברית, במושגי הסיפור) ואת הפנטזיה על פסיביות מוחלטת בחברה כזאת. שאר הסיפורים מציבים גיבורים בעמדה דומה, של שיתוק מול חוקי המשחק ורצון לבצר לעצמם חלקה קטנה מחוץ ללוח המונופול. המלנכוליה הופכת כמעט אוטומטית לסימון של יופי, על פי אותה נוסחה שמולכת בגלגלצ כבר שנים. על האזכור החוזר לשואה בסיפורים לא נדבר.

"הו, הדכדוך הזה", מתארת את עצמה הגיבורה של נגה אלבלך, שכתבה סיפור נוגה ונקי על מעצבת שעוזבת את עולם האופנה המתגלה לה כ"ביזנס במסווה של אמנות" והופכת למאיירת לילדים. בנקודה הזו נחשפת תפיסת העולם השמרנית שהקובץ משקף על כוחה הגואל של אמנות, שעליה גם ביאליק היה חותם בשמחה. שוב ושוב מרומזת הוויה עשירה של תרבות ויצירה – אירופית בבירור – כקוטב מנוגד לקשיי החיים בחברה מעמדית־חומרנית. רק לעיתים רחוקות מבצבצת ביקורת כלפי עצם הניגוד הזה. יותר מזה, כמעט כל היוצרים בקובץ משתמשים בדמויות מיותמות, חסרות אונים, בעלות נפש ילדותית ולא פעם קורבנית, והיתמות הזו מתחברת היטב לאותו דימוי של עולם תרבותי עשיר ובטוח בעצמו שכאילו נחמס מידיהן.

זה בולט גם בסיפור המעניין בקובץ, שכתבה ארנה קזין ונמנע מרצינות־היתר ואווירת הנכאים של חבריו. את הנובלה שלה היא פותחת בתיאור אישה משכילה ואמידה שעדיין נאבקת בעולם הסמלים של אביה שהיה "כולו גרמני, כולו גרמנית […] כולו היינריך בל". נדמה שקזין וחלפי הן היחידות מבין הכותבים שלא מסתפקות בתיאור של עולם מופרט ומנוכר. קזין יודעת גם להמיר את הדיבור על כסף בדיבור על חירות, ולא משתמשת ברובה האוטומטי של כתיבה לירית מול המציאות הקפיטליסטית. אם יונה העגלון של צ'כוב לא מצליח למצוא בעיר הגדולה אוזן קשבת לכאב ליבו – נהג המונית של קזין, מורה בתיכון לפילוסופיה לשעבר שנקלע לחובות, לא מצליח להשיג מרחב פרטי להשתין בו. גם כאן, בסיפור האופטימי בקובץ, הגיבורים מצטיירים כילדים שהוסרה מעליהם השגחתו של איזה מבוגר מופשט: אלוהים, המדינה, התרבות והמוסר החברתי.

עידו אנג'ל הוא כנראה היחיד שמוכן לנצל כלי עכשווי שיצרה התרבות הקפיטליסטית כדי לנסח צורת סיפור חדשה – הגיבור שלו מספר את הביוגרפיה המלודרמטית שלו בעזרת תוכנת 'רב־מילים'. אבל כמו אצל איצקוביץ', ההזרה הזאת מנוצלת בצורה כמעט סכמטית, וגם כאן הסיפור מסתיים בחגיגה של אובדן ומחיקת העצמי. כך יוצא שגם אם כל סיפור ראוי לתשומת לב בפני עצמו, הגעגוע המצטבר שעולה מהאנתולוגיה לעולם תרבותי שיוצריו לא הכירו משקף ספרות כנועה ומדכדכת, שלא מבקשת אפילו לפרוץ את גבולות הכניעה והדכדוך. אם אולמרט ביקשה להציג את הסיפור שמאחורי הכסף, היא לא חשפה אלא את כיסופי התוגה הרומנטית של האדם העירוני הקטן, או את תוגת המתאבל על מה שמעולם לא היה שלו.

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות, הוצאת אחוזת בית