תל־אביב נואר, עורכים: אתגר קרת ואסף גברון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2014

השם 'תל־אביב נואר' מעורר בהתחלה גיחוך. קצת כמו שמות של מגדלי יוקרה חדשים בתל־אביב; ערבוב בין התמימות של המודרניזם העברי הקשיש לקרתנות נובורישית עכשווית. 'טשרניחובסקי טאוורס'. אבל עד סוף הקריאה הדברים מתיישבים. האנתולוגיה הזאת, של סיפורים קצרים שערכו אתגר קרת ואסף גברון, כאילו הולכת בעקבות הדימוי שטבע דוד אבידן: "תל־אביב היא נמר קטן. אבל נמר". הניסיון של העורכים והכותבים בקובץ לייצג את הפנים האפלות, הנסתרות, של תל־אביב, עובד כשהם מתייחסים לקושי להגיע אל המרתפים של העיר שצמחה מהחולות. כשהם מביעים מודעות לעובדה שמי שכותב אותם ומי שיקרא אותם שייך כנראה לצד השמשי של העיר.

הקובץ הזה, שהוא חלק מסדרה עולמית של אנתולוגיות דומות, נקרא די בכיף ודי בקלות רוב הזמן – אם לא מתייחסים לסיפורים יותר מדי ברצינות, כמו שרומז שפריץ הדם הקומיקסי שעל העטיפה, אבל לא מתעלמים מהחיוך הנבון־המוטרד שמתוח על חלקם. למרות שהסיפורים נוגעים ברעידות הכלכליות והפוליטיות שעברו על תל־אביב בשנים האחרונות – הרושם המצטבר הוא לאו דווקא של אמירה דורית או חברתית. רוב הסיפורים אמנם מתארים התרחשות עירונית שיש בה יסוד של פשע, ורובם מתמקמים בסיפור בלשי או לידו. ובכל זאת, למרות החלוקה של הקובץ לשלושה שערים – 'מפגשים', 'התנכרויות', 'גופות' – הסיפורים לא מנהלים שיחה מרוכזת אחד עם השני. להפך, יש משהו נונשלנטי ולא מחייב בקשר ביניהם, בהתפרשות שלהם על פני סגנונות וז'אנרים שונים. חלק מהכותבים נוטים לפנטזיה או לפיוט (אלכס אפשטיין), חלקם כאילו נצמדים לריאליזם משכנע (דקלה קידר). חלקם מעדיפים סגנון קומי מובהק (מתן חרמוני, אסף גברון), רובם כותבים מתוך חיוך (גיא עד או יואב כ"ץ), מיעוטם ברצינות כמעט מוחלטת (שמעון אדף).

הגיוון הסופרמרקטי הזה של סגנונות ואווירה מזכיר דווקא את ההיבט החופשי והלא מאיים של חיים בעיר. יותר מזה, הוא ממחיש את האתגר שעמד בפני הכותבים: לייבא את הרעיון שהעיר היא בית גידול לצללים ושדים – לארץ קטנה עם שפם, לתרבות שעדיין מדברת על פשעים וכשלים חברתיים במונחים משפחתיים־קהילתיים־פלוגתיים; ליצור אגף תחתון, יצרי, לעיר שמתבדחת כבר דורות על רכבת תחתית שלא נבנית, שבה ניפוץ של זגוגית בסניף בנק נחשבת לחצייה של קו אדום. הם צריכים לייצר לא־מודע, אזור פרא, לעיר שעומד בראשה איש צבא ופדגוג. עיר שאפילו הלילה שלה לבן.

1
ראובן רובין,  'תל־אביב'
 

רוב הסיפורים לא מצליחים בדיוק לתאר "אופל" כזה כמושג, כרגש, כמצב – אלא יותר לתהות לגבי האפשרות שלו, לצחקק, לפנטז. אופל משכנע יותר מופיע דווקא בסיפורים שכתבו לא־ישראלים. אנטוניו אונגר הקולומביאני מתאר ביוגרפיה אמינה, מתומצתת, כמעט עיתונאית, של מאפיונר צעיר מיפו, ערבי. מין כרונולוגיה על עלייתו ונפילתו, שכוללת בתוכה כבר את ההשפעה של סרטי 'הסנדק' על הגיבור. סיליה בקנג הנורווגית הולכת לכיוון האגף החלומי בסיפורי המתח של אדגר אלן פו. גיבורת 'מערבולות', אירופאית אמידה בתל־אביב, ספק נעקבת אחרי איש שב"כ, ספק הוזה את הזרות הפנימית שלה כיצור חי. כל זה בזמן הסיבוב החוזר של מחאת האוהלים ברוטשילד, ליד דירתה. בקנג מצליחה לתת הקשר מקומי, פוליטי ואקטואלי למיתולוגיה המערבית של העיר המודרנית. לומר משהו רענן, פיוטי ואירוני על הפחד הקלאסי מאובדן זהות – בעיר שכולה עיניים וכולה אנונימיות.

אולי לא במקרה, את הסיפורים שמצליחים לייצג "אופל ישראלי" בצורה ייחודית ואפקטיבית – ומרכיב הדאחקה בהם יותר מעודן – כתבו נשים (ארבעה מתוך 14 סיפורים בקובץ). במרכז כולן עומדת גיבורה נורמטיבית, שדווקא ההליכה שלה בתלם, הבסדריוּת, היא פתח לצרות ולשחרור. דקלה קידר, למשל, משתמשת בתבנית של רומן רומנטי בעטיפה ריאליסטית. קופאית חמודה, שמשפחתה מתפרקת, מתוודעת לחיי הפליטים האפריקאים בדרום העיר – ולקשר בינם לבין ליברלים אמידים. קידר משתמשת יפה בדמות מעוררת ההזדהות הזאת. היא רוכבת בשקט על הדחף של הקורא לשדך ללכלוכית נסיך מצפון תל־אביב, לעטוף אותה באריזה של ופלים, כדי להוביל את העלילה לכיוונים אלימים, לא צפויים.

'מי ילד טוב!' – הסיפור המרשים בקובץ, בעיניי – שייך לג'וליה פרמנטו (שספר הביכורים שלה יצא ב־2011). הוא מתאר הרפתקה לילית, מכוננת, של שתי צעירות תל־אביביות. יותר מכל הסיפורים, 'מי ילד טוב!' מבטא איזו רוח נעורים, בלי שמץ פיוס או חסד – בלי ליפול לפנטזיה או לאזורי הוונאבי. אולי דווקא מפני ששתי הדמויות במרכזו (מותר לקרוא להן היפסטריות?) מחקות צעירים אבודים אחרים, נגיד אמריקאים, כדי לבטא מרד, הרסנות וחוסר אונים. פרמנטו לא בדיוק מחיה את הקלישאה על בני טובים פורקי עול, אבל היא מאתרת יפה את האזור הפרוע והקודר, שהוא גם מתוסרט וצפוי; את המטר הרבוע ששמור להתפרעות, שמור למי שמוגנות מהעיר האפלה, אבל גם סופגות מנחת זרועו של המועדון הלבן שאליו הן שייכות. פרמנטו, במילים אחרות, יודעת איפה ולמה נולדת הפנטזיה של עיר אפלה.

תל־אביב נואר, אנתולוגיית סיפורים בעריכת אתגר קרת ואסף גברון, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אסף גברון, הגבעה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.1.2013

שביל הגישה להתנחלות הוא אחד החלקים העצלים, המובכים או חסרי הביטחון של הספרות הישראלית. סנטר כפול שמנסים להסתיר בתמונות, כבשה שחורה, יום שיער רע שנמשך יותר מ־55 שנים. דמויות של ערבים זכו להיכנס לספרות הישראלית כמעט תמיד כדימוי, כהזיה, כתמונת ראי אילמת, אשמה או חרדה – לעתים נדירות ביותר כבני אדם חיים ונושמים. המתנחלים וההתנחלויות כמעט לא זכו אפילו לייצוג סטריאוטיפי. 'פה ושם בארץ ישראל' של עמוס עוז מ־82' היה אולי אחד המקומות הבודדים שבהם הצליח סופר ישראלי לדובב בין היתר מתנחלים – אם כי הספר לא שווק כספרות יפה.

בשנים האחרונות נכנסו קולות "אחרים" ליריד הספרותי, ובין מגוון הכותבים הדתיים, החוזרים בתשובה, החוזרים בשאלה, גם כמה כותבים מתנחלים ביקשו וזכו לקבל במה ספרותית (אמונה אלון, אמילי עמרוסי). 'הגבעה' של אסף גברון הוא ניסיון פורץ דרך להתמקד בהתנחלות ובמתנחלים, מטעם כותב שלא שייך לקהילה הזאת או למגזר הדתי בכלל.

העיתוי של גברון מושלם. נראה שהבחירות הקרובות לכנסת מבהירות עד כמה עמוקה החדירה של המתנחלים ותומכיהם לקונצנזוס הישראלי. בתור אחד החלוצים הספרותיים בתחום, גברון מצטיין קודם כל ביחס נינוח ולא מפוחד (ההפך מהמתנחלת החרמנית, האונסת, של טל פרדימן, למשל). הוא מערער את הדימוי הקל לעיכול של ההתנחלות כמשהו חיצוני או נספח לישראליות, ומעביר את הפוקוס לשם, כמקום שבו מתרחש הסיפור הישראלי המייצג (העיסוק של חיים באר ודרור בורשטיין בציונות הדתית הוא מקרה מקדים וקצת אחר).

'הגבעה' ספר הפרוזה השישי של גברון, מצליח לרכז כבר בשמו כמה עולמות. ראשית, את החרדה וחוסר הנחת של אזרחי פנים הקו הירוק מ'נוער הגבעות', מעשבים שוטים, גידולים שצומחים כאילו מעבר להרי החושך. אבל הגבעה מהדהדת גם את הדימוי הרומנטי של החלוצים ושל הפלמ"ח – במחווה כמעט ידידותית למתנחלים, לתפיסה שלהם כמי שממשיכים את המפעל הציוני. אם רוצים, הגבעה היא גם דימוי מקראי טעון. בין היתר, שם קוד לאלימות נוראית ופתח למלחמת אחים.

אבל הגבעה של גברון היא קודם כל משהו מוקטן, הר קטן של דרמה ומתיחות, שאפשר לתפוס או להקיף במבט אחד. נדמה שהמאמץ העיקרי בספר הוא להעתיק את אחד הדגמים הפופולריים של היצירה הישראלית לתחומי ההתנחלות. אפשר לקרוא לזה כור ההיתוך, הגטו העברי, השיכון או השכונה. הייצוג של החברה הישראלית כמשפחה מעיקה ומצחיקה, ובסופו של דבר נסבלת. חלק מסרטי הבורקס עשו את זה בשנות השישים והשבעים. 'קרובים קרובים' בשנות השמונים. גברון מעצב את המיקרוקוסמוס הזה בצורה המקובלת – מגוחך ונוגע ללב – וממקם אותו בשיפולי מדבר יהודה. גם הוא, כקודמיו, בודק עד כמה השטעטל המודרני יכול להכיל אנשים חורגים ומעשים חורגים, ואיך הוא מתמודד עם אלימות שתוקפת אותו מחוץ ובעיקר, נובעת מתוכו.

מבין שלל הטיפוסים שמוצגים ברומן – שלוש דמויות עומדות במרכז. הראשון הוא מייסד ההתנחלות, דמות אב וראש שבט מובהק, שמוצג כישראלי קלאסי – איש רֵעים וקומבינות, שמאחורי הצ'פחה הידידותית שלו מבצבץ האגרוף המוכן. למרות זמן הבמה הרב שהוא מקבל, המייסד הוא לא דמות מורכבת או חידתית, אלא מנוע לרוב ההתרחשות הסאטירית והפוליטית בספר, שקשורה ליחסים הסכיזופרניים בין הצבא למתנחלים.

שני האחים שעומדים במרכז הספר, לעומת זאת, מצליחים לבטא מורכבות נפשית – ואולי לא במקרה. העובדה שמדובר בשני קיבוצניקים לשעבר, חוזר בתשובה ואחיו התועלתן, מסייעת לגברון להציג את ההתנחלות כחלק מסיפור חיים ישראלי: הילדות האלימה או הכמעט מנוכרת של שניהם בקיבוץ, המרוץ הקפיטליסטי בתל־אביב ובניו־יורק ומשבר גיל הארבעים הסמלי. שחזור ההתמוטטות והכישלון של שני האחים, שהוביל אותם בנפרד להתנחלות, משולב באיום האקטואלי ברומן: הפינוי המתקרב והולך של ההתנחלות. החשבון האישי מדומה ומנוגד לסיפור ההיסטורי של ההתנחלות.

ההתמקדות בשני האחים מבטאת ניסיון להיכנס מבחוץ להתנחלות ולבדוק עד כמה אפשרית האופציה שהיא מציעה לגאולה אישית, משפחתית, לאומית. האחים מאפשרים לגברון לפרוץ מהסאטירה הפוליטית לאזורים נפשיים – אבל הפריצה הזאת מוגבלת. הדמות המעניינת באמת הוא דווקא המספר. דווקא מפני שאין לו סימנים מזהים, ולמרות שהוא שייך למחלקה של מספרים חיצוניים, יודעי כל – קל לקשר אותו לקול יהודי, חילוני, עירוני, גברי וכו'. ברור שהוא לא שותף לאידיאולוגיה של רוב הדמויות, בטח לא לאמונות הדתיות שלהן. מצד שני, לוקח לו זמן רב עד שהוא מתחיל להציץ גם לתודעה של דמויות נשיות, של חייל אתיופי ושל הערבי הייצוגי (וברגע עגנוני־לייט, גם למחשבותיו של כלב ביישוב).

הנטייה של גברון כמספר לדאחקות קטנות היא אולי הקלקול המרכזי בספר, ומה שמונע ממנו להפוך לחוויה עמוקה באמת. אולי זאת בחירה מכוונת, אבל העמדה המשועשעת של המספר, האירוניה הקונבנציונלית כלפי ההתרחשות, ובעיקר הקשר הרך שלו לשושלת המספרים העבריים הסאטיריים, העוקצים, אלו שמהותם היא ידיעה וחשיפה – כל אלה רק מדגישים את המוגבלות שלו ביכולת להתבונן בביטחון מלא בדמויות. באותו זמן, כאילו נרמז כך מיהי הדמות החריגה באמת בספר, מי שייך לשוליים ולאזורי העיוורון: האורח, הישראלי החילוני, מי שביתו שייך כאילו לתחום החוקי, הבטוח. גברון ממסמס כאן בעזרת סיפור מעניין את הגבול בין ישראל הנורמטיבית ואחורי הקלעים שלה – גבול דמיוני שהמציאות והפוליטיקה מעולם לא כיבדו. באופן כזה הוא עושה צעד גדול בהשתלטות על אחד הסיפורים הישראלים המכריעים, אם לא המכריע בהם, נותן לו פנים וקנה מידה. הצעד הבא יהיה להתרכז בדמויות בלתי נשכחות, אולי בלי שכבת המגן הסאטירית.

אסף גברון, הגבעה, הוצאת ידיעות ספרים