סייד קשוע, בן הארץ

1

פורסם במדוק הספרות של ידיעות אחרונות, 19.6.2015

♥♥♥

מודה שעם הזמן התחלתי להשתעמם מהטור של סייד קשוע ב'הארץ'. אולי בגלל שכל היכרות ממושכת, גם אם ספרותית, עם בני אדם נחמדים ושוחרי טוב מתחילה לשעמם מתישהו. הפגישה עם האוסף הכרוך והמסונן של הטורים בספר הזכירה לי מחדש את החשיבות והייחוד של קשוע ככותב, אבל גם עזרה לי להבין למה ההתלהבות הבסיסית דעכה עם הזמן.

להיות גבר ערבי צעיר ומשכיל בישראל – כמו שמבהירים הטורים – משמעו להימצא תחת מעקב, תחת חשד, במבחן קבוע של נאמנות ושיקולי ביטחון. אבל הטקס המשפיל והקבוע שאזרחים ערבים עוברים בנתב"ג, בכניסה לקניון – הוא הזדמנות פז לסופר ערבי שכותב בעברית, שרוב הקוראים שלו הם יהודים. הקוראים המדומיינים של קשוע דרוכים לכל מחווה שלו, מפשפשים במכנסיו ככותב: במילים, במשפטים, בדימויים. החשדנות הלאומית כלפי ערבים – הופכת כאן את הקורא לקהל שבוי.

קשוע מנצל כמיטב יכולתו את המתיחות הבסיסית הזאת. מבחינה ספרותית, מבחינת אווירה, מבחינת הדמות או הדיוקן העצמי שהוא יוצר בטורים האלה – הדבר הבולט ביותר הוא הנונשלנטיות שלו. זריקת הזין הסגנונית, שבאותו זמן נראית מחושבת ועקרונית. קשוע כאילו לא מנסה להרשים אף אחד. ככותב או כאדם. כל זה, במקביל לפלירטוט הגלוי שלו עם הקוראים, השאיפה החצי־מוצהרת לרתום אותם לצדו. להרשים אותם כבעל הטור המבריק, הווירטואוזי, הניו־יורקי ולפעמים היהודי.

האסטרטגיה הזאת מגניבה גם בגלל הנטייה של סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות להתרשם מהעברית המשובחת והעשירה של יוצרי ספרות ערבים או של דמויות ערביות. להתמוגג, נגיד, מהשימוש המתוחכם שלהם בשירת ביאליק. קשוע מביע מודעות ליחסים האלה בין כותבים ערבים לקהל קוראים יהודי־ליברלי. הבחירה שלו היא להשתמש דווקא בלשון כאילו דיבורית מאוד, שפה ושם גולשת במין קול מאנפף, מבודח, לניסוח ספרותי מיושן. כשבעלי טורים יהודים עושים משהו כזה – זאת מחווה לאבות הגדולים, לכותבים האגדיים של טור אישי־פוליטי. כשקשוע עושה את זה, נוצר קשר ייחודי יותר בין התפקיד הקלאסי של כותב הטורים – לבין האישיות הממשית־הממוצאת של קשוע. מצד אחד, ניצבים ברקע הנביא המודרני, הכותב הסאטירי־העוקצני, מטיף המוסר לאומה ולהנהגה (אלתרמן והטור השביעי שלו כדוגמה ראשית). מצד שני, מובלטים כאן האגוצנטריות, הילדותיות, השלוכיות של קשוע. מי שכאילו נקלע בטעות  לעמדת הכותב, ולמעשה נעדר כל אמביציה פוליטית ומודעות חברתית שחורגת מעולמו הצר והשמנמן.

11
מתוך 'לואי'

לאורך הטורים, קשוע חוגג את העמדה הזאת ככותב – בניגוד לקשיים ההולכים וגוברים שלו במישור המציאות שעליו הוא מדווח. מצטט במין היתממות דמויות סביבו, אביו או אשתו, או סתם גבר ערבי שמתקשר לנזוף בו בטלפון. מציג אותם כמי שעולים עליו בכל תחום. אשתו מקבלת תפקיד קלאסי ובכל זאת הפוך מזה שמקבלות דמויות דומות לה, הדולצינאות של יוצרי הסאטירה משפחתית־בורגנית – "הקטנה" של אפרים קישון, "שתחיה" של יאיר לפיד. אם קשוע הוא הבטלן, הארטיסט – היא מקדמת בפועל את ענייני המשפחה, מייצגת את ההתמודדות המעשית עם כוחות המציאות. כל זה, תוך כדי לגלוג מתמיד על בעלה, שמצייר אותה כאדם שנון וחריף ממנו. כקומיקאית האמיתית מביניהם.

קשוע, ככותב, מתענג על הצגת הכישלונות שלו להיכנס לתפקיד הגבר, הבעל, הבן, האזרח, האבא, הסופר, המפרנס. הכישלון העקרוני והקיומי הזה הוא לא רק בסיס ההומור שלו – הוא מייצג את הניצחון שלו ככותב וכאדם. כל העולם בוחן אותי, מודד אותי, נותן לי ציונים – הוא כאילו אומר. לא רק שאני כנראה חשוב מאוד; אני אמשיך להיכשל, להתיילד, לפדח את עצמי מתוך בחירה. בראש מורם.

העיקרון הזה הוא כנראה הסיבה הראשית לאהבה שהוא מקבל מקוראים. כמו לואי סי.קיי, שהפך בשנים האחרונות לאבא של קומיקאים־אמנים־מדוכדכים־אוהבי חיים־ומודעים פוליטית – קשוע מאפשר לקוראים להרגיש טוב עם החרא שלהם. עם האישיות המחורבנת. עם הפישולים והתבוסות. הוא מצליח אפילו לצייר את התבוסה כניצחון: למרות ההשפלות שהמדינה היהודית והחוקים היהודים שלה יוצרים, למרות  האופי הקלוקל שמכשיל אותו – הוא שב ומנסה. שבוע אחר שבוע.

בחלקים האחרונים של הספר שוב איבדתי את הסבלנות. גם מפני שהטורים נעשים מרים ומובסים יותר – קשוע מתבסס ככותב וכיוצר, כבעל מקצוע, אבל המציאות הפוליטית קשוחה ומדכאת. מבצע אחר מבצע. מלחמות בעזה, בלבנון. מלחמת התשה פנימית ביישובים הערבים. ברור שספר כזה צריך לקרוא במשך שבועות וחודשים, אבל נדמה לי שהעייפות לקראת סופו מייצגת משהו עקרוני יותר. קשוע מודיע כאן, או הולך ומתקרב להכרה, שתפקידו ככותב הגיע למבוי סתום. שאין מקום יותר לפיצול הזה בין חיים מצונזרים ומתסכלים – לכתיבה קלילה ומנצחת. הבחירה לחתום את הספר בהכנות של המשפחה הצעירה למעבר לארה"ב מבהירה את הנקודה. ההומור הקל שמופיע שם הוא רק ביטוי עדין לתחושה שאין מקום יותר לצחקוקים. שגם האדם האדיש והא־פוליטי ביותר חייב להתגייס למחנה מסוים. לדאוג לקרובים ביותר.

קשוע, כדמות, מנסה להשיג ויזה אמריקאית. לפתוח דף חדש. להישאר אופטימי גם בעידן הזה. אבל כאן, אצלנו, בעיתון ובחדשות – נדמה שהמציאות מנצחת סוג כזה של ספרות ועמדה קיומית. מול הקרקס התקשורתי המתוחכם שממשלת נתניהו מנהלת, מול היכולת של שריו לגמד ולהשתיק כל ביקורת, איזה מקום נשאר להומור של קשוע; לדיבור בשם השאיפה הבורגנית להיות מבסוט. לספרות שרוצה להיות קלה כמו כוס בירה בבר שכונתי – אבל שוקעת כמו אבן בנהר.

סייד קשוע, בן הארץ, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

עירית לינור, גברת ורבורג

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.8.2014

♥♥♥

עירית לינור היא דוגמה יוצאת דופן לסופרת שנהנית במוצהר לשחק דמות שמרנית. במובן הזה היא משתייכת למועדון האקסקלוסיבי של שמות כמו מנחם בן או בני ציפר, שנמצאים על קו התפר בין ספרות ותקשורת. אנשי ספרות שעיצבו לעצמם "דמות", מתוך ונגד המחנה שאליו הן משתייכות: הקהילה האמנותית, השמאל הישן והחדש, האליטה הקלאסית של הבורגנות הישראלית. שלושתם פרובוקטורים מיומנים, חינניים־וולגריים, שנהנים לנפנף בדגלים אדומים מול קוד ליברלי. אם הספרות הישראלית של שנות ה־90 הייתה בין היתר תקופה של רומנים שכתבו סלבריטאים ואנשי תקשורת – שנות האלפיים היו גם השנים שבהן אנשי ספרות כמו לינור ובן הפכו לדמויות תקשורתיות שמשתלבות בקלות בעידן טוקבקיסטי.

הרומן החדש של לינור, 12 שנים אחרי קודמו, מוכיח את החשיבות שלה כיוצרת של קומדיה שמרנית ומתריסה. הקומדיה הישראלית הקלאסית מבטאת בדרך כלל משהו מפייס־עוקץ – מ'גבעת חלפון' ועד 'ארץ נהדרת'. לינור היא מקרה נדיר יחסית של בוז בריא לכל מה שזז. שלא מסתתר מאחורי מראית עין מסתחבקת או אוהבת אדם. גם הסאטירה של אפרים קישון מתמקדת בטמטום האנושי־ישראלי, הבורגני – אבל אצל לינור מורגשת חדווה של דיבור ישיר, בוטה, כמעט פושטקי או בלוגרי.

'גברת ורבורג', החל בשם הרומן, הוא שיר הלל לממוצע, לדודתי. שיר הלל קריר שמוכיח באנטי־אותות ובאנטי־מופתים את חשיבותה של סתמיות בחיי אדם. זוגיות ישראלית היא התגלמות הבנאליה הזאת. ישראלית – כלומר, עירונית, לבנה, סטרייטית, מאזור העשירון העליון והצווארון הלבן. זוגיות אולד־סקול עם מפרצים בשיער, התחלה של כרס וניצני שדיים גבריים (דימוי מהרומן), של תחמנות ומריטת עצבים הדדית. זוגיות שאין בה כאילו שום דבר יפה או מושך, ובכל זאת היא איכשהו מושכת וחיונית לחיים ראויים לשמם.

הגיבורה והמספרת של הרומן יכולה להזכיר את הגיבורה־המספרת מספרה הראשון של לינור, 'שירת הסירנה'. פרח קיר מדופלם, בחורה חסרת ייחוד לכאורה, לא זורמת. דווקא העמידה שלה מחוץ לרחבת הריקודים הופכת לברית עם הקוראים, כשהיא מתארת ברשעות גלויה, כמעט טינאייג'רית, את יחסיה עם אוסף הקריקטורות סביבה שנקראות בני אדם.

גם כאן, מתחת לשנינות המנמיכה, המקומונית, מופיעה וריאציה על רומן רומנטי. כמו רומן בלשי שנפתח ברצח, 'גברת ורבורג' כאילו חושף את סופו בתחום הזוגי. במקביל למעקב אחרי ההתבגרות של הגיבורה כנערה, והכניסה שלה לעולם הזוגיות וחוקיו הקשוחים, המספרת מציגה חתיכות מחייה בהווה כאישה בוגרת. בחשיפה מדודה, מתגרה וכאילו אקראית, היא מזגזגת בין פרשות מהילדות והבגרות, מטפטפת אינפורמציה לגבי שיאים דרמטיים שהסיפור מוליך אליהם: אהבה ראשונה, נישואים, התבלות הנישואים. כל הדמויות, ואולי בעיקר היא עצמה, מוצגות כדמויות מכניות, כצעצועים שהקפיץ שלהם הוא עיקרון הפעלה אחיד: אנוכיות, כוחניות, מניפולטיביות.

1
פיליפ הלסמן, 'דאלי וקרנף'

 

הגיבורה הצעירה, לפחות בתחילת הספר, קשורה עדיין למאפיינים של גיבורות מסיפורי חניכה נשיים: תמימות, נשלטות, רומנטיות. כלומר, מאוהבות. אלא שהמספרת, כמבוגרת, לועגת לעצמה בבירור כפוסטמה קטנה, כעיוורת, וכאילו מצדיקה את הזלזול כלפיה מצד כל הסובבים אותה (גברים בעיקר). המתח הזה בין סנטימנטליות ואירוניה קשור גם למקורות ההשפעה של הרומן. לסיפור הסינדרלה או 'האסופית' שהוא משחזר, מפרק ובונה מחדש בהומור שחור. לזיקה העלילתית שלו לרומנים על נערה ממעמד נמוך שנאבקת על ליבו של אציל, לקומדיית מידות נוסח גי'ן אוסטן או 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. לינור מקצינה ומטנפת את הממד הסאטירי או הביקורתי בסיפורים כאלה, אבל מתחת ללכלוך, גם היא מגביהה אידיאל של טוהר: אותנטיות. ובמונחי הספר, הסירוב "לדגמן", להתיפייף.

כך הספר מצדיק ככלות הכל את האהבה הרגילה, הפלבאית. עורכת הדין לענייני גירושין, הציניקנית החברתית, הספקנית הגדולה כלפי כל שקר שהאדם מספר לעצמו ולזולת (ושקר הוא כל דבר שלא מודה שכולנו חיות שמסורות לתחת של עצמנו) – דווקא היא מודה שקיימת אהבה חסרת פשר. אולי לא מסתתר דבר מתחת להעמדת הפנים ולמשיכה המינית שמרכיבות אהבה כזאת, ובכל זאת, חיים אינם חיים בלעדיה.

המהלך הזה מבוצע בצורה מוצלחת ומבדרת, גם אם אין כאן קפיצה מבריקה משלולית הבינוניות לחלל החיצון. איכשהו, היה לי חבל שהאופן המכני שבו הגיבורה קוראת את הזולת לא צובר אף פעם תנופה. אם היו ציפיות שהספר יציג את גברת ורבורג בצורה קיצונית, מפתיעה או גרוטסקית ממש – הן לא מתממשות. הספר הזה משכנע, מתוך זחיחות רגועה, שהתבגרות פירושה הפנמה של סדיזם מרוסן, של התפכחות מרעיונות נאצלים וסינתטיים לגבי אהבת אמת. שיחסים אינטימיים מהולים תמיד בתועלתנות ועיוורון. ובכל זאת, גם אם הרומן נצמד במכוון להתרחשויות בנאליות – בגידות, גירושים, פרידות – היה אפשר לכווץ אותו לקראת סופו ולהאיץ את הקצב שלו.

לא בטוח שמשהו מהותי השתנה בכתיבה של לינור בהשוואה לראשית הדרך. אם כי מה שהריח פעם כבעיטה קלילה יוצר היום רושם אפל יותר. לינור, כמו סופרים אחרים שפרצו כאן בשנות ה־90, יצרה באמת "ספרות רזה" – אותו כינוי מעופש ומוצדק, דימוי לספרות לא "ספרותית", כאילו משוחררת מכובד הדורות והלשון, מאידיאולוגית צבועות, ממכובדות מיושנת. את הספר הנוכחי, לעומת זאת, אפשר לקרוא כמניפסט של התקרנפות מודעת לעצמה: השיטה האידיוטית עובדת, ומי האידיוט שחושב שיש לה תחליף.

עירית לינור, גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית

ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר ‭

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.11.2013

איך אפשר לעקם את האף מול שמיכת פוך? רך ונעים מבפנים, נעים ורך מבחוץ – הספר החדש של אשכול נבו לא מטעה את הציבור. על הכריכה שלו מודפס צילום של שמיכה צחורה ומקושטת ועליה שתי כריות תפוחות, מזמינות להניח עליהן שני ראשים חמודים ועייפים. העטיפה הזאת לא רק לוכדת את תמצית ההתרחשות של 'המקווה האחרון בסיביר'. היא גם משל מושלם לתפקיד שנבו לוקח על עצמו כסופר: הכרבולית. הצרה היחידה היא שהמיטה שהוא מציע לקורא אף פעם לא מתבלגנת באמת.

'המקווה האחרון בסיביר' משתמש במבנה של פרקים קצרים, שנעים בין התודעות של כמה דמויות – אנשים רכים ועצובים בבסיסם, אאוטסיידרים מלאי חרטה שמשתוקקים לאהבת אמת. למישהו שיראה אותם כפי שהם רוצים להיראות. הדמיון העקרוני בין הדמויות מתבלט בזכות הקשר העלילתי של כל אחד מהם למבנה של מקווה טהרה שהולך ומוקם לאורך הספר.

בפרוור מוזנח ופלאי, בעיר שמכונה כאן "עיר הצדיקים" – כנראה סימון רך ועוקצני לעיר צפת – מתקבץ מעגל בסגנון דן שילון. כמעט כל קבוצה חמודה בארץ מקבלת ייצוג במערך הדמויות: עולה מבוגר מרוסיה, צעיר ערבי, ראש עיר יהודי, חוזרת בתשובה, נדבן אמריקאי ונספחיהם. יד ימינו של ראש העיר, קיבוצניק לשעבר וחוזר בתשובה, נדרש להוציא לפועל את הקמת המקווה, בשכונה של עולים פנסיונרים מברית המועצות. אלה, לפי הספר, אנשים תמימים ואדישים ליהדות, שהגיעו לארץ בשלהי חייהם ונזרקו כמו שאריות לשטח בשולי העיר. הריחוק והניכור כלפיהם מצד אנשי העיר נקטעים כשאותו נדבן מבקש להקים שם מקווה לזכר אשתו. בלי להודיע לתושבי "סיביר" – הכינוי שהודבק לשכונת העולים המרוחקת – ראש העיר מחליט להקים את המקווה דווקא אצלם. העניינים מסתבכים, או אמורים להסתבך, כשהנדבן מבקש לקפוץ לארץ ולבקר במקווה.

נבו מזגזג בין שתי מסגרות, בין משיכה לסדר ואי־סדר. מצד אחד, הוא מבקש לשרטט סיפור של תיקון, של פיוס והחזרת עטרה ליושנה. מצד שני, הוא נעזר בתבנית של סאטירה חברתית או פארסה פוליטית על הזר שמגיע לעיר קטנה ומשבש בה סדרי עולם. מצד אחד הוא משתמש, בקלילות יבשה ולא מחייבת, בעולם הדימויים הארוטי של הקבלה, בהקבלה סמלית בין חיי מין אנושיים לסדר בעולם האלוהי. מצד שני, הוא מבקש להסתמך על הקרנבל העוקצני של מחזות כמו 'רביזור' של גוגול, או בקומדיות הבירוקרטיות של אפרים קישון, כדי להציב מול הקהל מראה ביקורתית. להבהיר לו שאוסף הקריקטורות שעליהן הוא מגחך הן למעשה הכפילות שלו, על חולשתן, טמטומן ושחיתותן.

11111111111111111
מתוך 'תעלת בלאומילך'

 

כמו קוגל ירושלמי, השילוב הזה אמור ליצור איזון בין מתיקות לחריפות. בפועל, נבו לא באמת חוצה את קו הנעימי. אפשר לומר שזאת טקטיקה בפני עצמה, שזאת בחירה אמנותית לגיטימית. הכלי העיקרי של נבו כסופר הוא בעיניי הסימפטיה שהוא מפיץ וסופג. זה מורגש בעיקר בעיצוב הלשוני של המשפטים – נקי, נעים מאוד, לא מתפתל אבל מדושן בהרבה סימני נשימה ופיסוק. הדמויות עצמן מוכרות מיצירות אחרות, אבל האינטימיות איתן מחודשת. מושא התשוקה של הגיבור, למשל, היא האהובה הישראלית הפופולרית מסרטים ומשירים ברדיו: שייכת־לא שייכת, ישירה ולא מובנת, מצחיקולית עם פצע מדמם בעברה. בטי בם. גם המשחקים האמנותיים לא מבקשים להמציא את הגלגל. הסמליות, האנלוגיות והדימויים ישירים ומאירי פנים כמו מסעדה איטלקית (בעיר ישראלית, בשנות ה־90). גם עצם החיבור ברומן בין סיפורים אישיים למשמעויות חברתיות גבוהות יותר, בין משל לנמשל, חשוף ולא מתאמץ: נבו מזמין את הקוראים להתייחס לשורה של עוולות ומשברים לאומיים – חשדנות כלפי לא־יהודים, שילוב בין עסקנות פוליטית ודתית – במונחים של זוגיות שצריכה לעבור שימון וטיהור.

למה בכל זאת המאמץ הנינוח הזה לא ממש עובד? למה הוא מרדים ומטשטש במקום לגרות? הסיבה היא התנחמדות מוגזמת שמשטיחה את הסיפור. אפשר לדבר על כל הנקודות שבהן נבו מפגין את היכולת שלו להתל בקורא ולקנטר אותו, אפשר לדבר על השובבות היחסית שהוא מפגין כאן (כשהמקווה מתגלה כמין מגנט ארוטי), אפשר להתמקד בנקודות הבודדות שבהן הוא מוכן להתייחס לפצעונים בירכיים של גוף אהוב, בלי ריטוש פוטו־שופ אוהב. אבל אלה הם איים זניחים בזרם. אפילו הפיצוץ הדרמטי הגדול, הרגע שבו קומדיית הטעויות תיחשף ותתגלה, כאילו מטואטא מתחת לשטיח.

נבו מתאר כאן חברה שמשתוקקת להיטהר, להשתחרר מנגע של שנאה וניכור, לשוב ליצר חיים תמים וחף מאשמה. הבעיה היא שאין לספר הזה כמעט יכולת לגעת בלכלוך, באלימות, בפחד – לפני שהוא פוסע לתוך המקווה. הצעיר הערבי, למשל, נעצר ונחקר בידי הצבא שטועה לראות בו מחבל בפוטנציה. אבל המצב המחריד, הקונקרטי, של מעצר שרירותי – שנעשה שכיח יותר בחדשות ובחיי היומיום – בקושי מפותח כאן ונפתר כמעט מעצמו. לעומת זאת, הספר מתאר באריכות, שוב ושוב, דווקא את הדיבור הפנימי, הרגעים שבהם כל הדמויות – ואיתן הקוראים – מתגלות כילדים עצובים, לא אהובים, שמשתוקקים לליטוף.

נבו מספק את הליטוף הזה בריבית דריבית, כמו מסז'יסט שלוחץ על אותן נקודות שוב ושוב. הספר הזה יכול לעורר שאלות ומחשבות, גם הסיום המפתיע־צפוי שלו. אי־אפשר לטעון שאין בו עומק אמנותי. אבל השאלה המרכזית היא עד מתי קוראים ימשיכו לתת אמון בסוג כזה של ספרות: מקצוענית, נבונה, תפלה ולטפנית. עד מתי ימשיכו להתייחס אליהם כילדים מפוחדים שרק צריכים חיבוק.

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר, הוצאת זמורה־ביתן