עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

לפני כמה חודשים יעל בר זוהר עשתה מעשה. הטאלנטית הופיעה בתוכנית טלוויזיה כלכלית כפרזנטורית של חברת קוסמטיקה, וכשהמנחה שאל שאלות לגבי שכרה, קטעה בר זוהר את הראיון והשאירה את המצלמה להתמקד בתפאורה. מה הכעיס כל כך את מי שמתמחה, מתחילת הקריירה שלה, בבידור ובדוגמנות – תחומים מסחריים במובהק? האם נטשה באחת את עמדת הפרזנטורית רק משום שנדרשה להתייחס ישירות להיבט הכספי של עבודתה?

האנתולוגיה 'מאחורי הכסף יש סיפור' מבקשת לעשות צעד הפוך. לקחת את אותו מרכיב שהנגיעה בו מוטטה את החיוך שיצוק על פני בר זוהר, ועל גביו לבנות עולם קטן. בפתח־הדבר שכתבה העורכת דנה אולמרט, היא מסבירה שהצירוף של שבע הנובלות בספר מתברר ככלי "למרוד ברוח הזמן", כלומר בשיטה הקפיטליסטית ובאמנות המסחרית. המעשה הספרותי מוצג כאן כדרך להשיב לדמויות את סיפורן האישי ואת מורכבותן, דווקא בנקודה שבה עיקרון כלכלי אחד מצמצם את זהותם של בני אדם.

אולמרט מבהירה שהמטרה הראשונית הייתה להציג לקוראים שורת כותבים מוכשרים, ורק במהלך העריכה התברר הקשר בין הסיפורים, בדמות עירוב של עולם מושגים כלכלי ורגשי. ובאמת, לאורך הקריאה באנתולוגיה ניכר ששום סגנון, מוטיב סיפורי, מקור השפעה או אידיאולוגיה לא קושרים בין שבעת הסיפורים. יותר מזה, נראה שעצם הצירוף שלהם תחת גג אחד לא מועיל להם. הסיפורים לא מדברים אחד עם השני. להפך: משהו קהה ולא נעים מצטבר במעבר ביניהם ומטשטש את ייחודם. ודווקא המשהו הזה הוא אולי לב הקובץ, שיש בו אמנם סיפורים טובים וטובים יותר, אבל אף אחד מהם לא מענג או חדשני במיוחד.

הסיפור הפותח, מאת יניב איצקוביץ', הוא כנראה הנאיבי מכולם – דווקא בזכות הטון הכאילו־אירוני שמאפיין אותו. הוא מסופר בגוף רבים, מפיהם של בעלי משרד שמאות, שפונים למנהלת סניף בנק ולכל נמען "שעשוי להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני". הסיפור משתמש בעסקי השמאות, המפרקים נכסים מ"ערכם" הרגשי ומסיפור החיים שמאחוריהם, ומבקש לחקות את הז'אנר והלשון של כתבי שומה כדי לדבר על מעשה הספרות. האנלוגיה בין יחסי מספר־קוראים לבין יחסי שמאי־בנקאים היא מעניינת, וגם התשתית העלילתית – מפלתו של בירוקרט שלא היה מספיק מאושר בעיני מעסיקיו ומשפחתו. היה יכול להתפתח כאן דיון על האופן שבו הניו־אייג', הפסיכולוגיה וצו ההגשמה העצמית הופכים לאמצעי שליטה, לרודן מחייך. בפועל, נוצר כאן סיפור שטוח עם פואנטה די צפויה על אותו פקידון, שמיטב הסופרים המודרניים כמו גוגול, קפקא, צ'כוב ובלזק כבר גרסו לדייסה.

כל הכותבים בקובץ מעמתים בין המנגנון הכלכלי למעשה האמנותי. המשוררת רחל חלפי, בסיפור המשכנע והריאליסטי בקובץ, משליכה סטודנטית צעירה לאמנות למאבק על בית ופיסת קרקע, שחושף חוסר יכולת להשתלט על כללי המשחק בחברה כוחנית (וגברית, במושגי הסיפור) ואת הפנטזיה על פסיביות מוחלטת בחברה כזאת. שאר הסיפורים מציבים גיבורים בעמדה דומה, של שיתוק מול חוקי המשחק ורצון לבצר לעצמם חלקה קטנה מחוץ ללוח המונופול. המלנכוליה הופכת כמעט אוטומטית לסימון של יופי, על פי אותה נוסחה שמולכת בגלגלצ כבר שנים. על האזכור החוזר לשואה בסיפורים לא נדבר.

"הו, הדכדוך הזה", מתארת את עצמה הגיבורה של נגה אלבלך, שכתבה סיפור נוגה ונקי על מעצבת שעוזבת את עולם האופנה המתגלה לה כ"ביזנס במסווה של אמנות" והופכת למאיירת לילדים. בנקודה הזו נחשפת תפיסת העולם השמרנית שהקובץ משקף על כוחה הגואל של אמנות, שעליה גם ביאליק היה חותם בשמחה. שוב ושוב מרומזת הוויה עשירה של תרבות ויצירה – אירופית בבירור – כקוטב מנוגד לקשיי החיים בחברה מעמדית־חומרנית. רק לעיתים רחוקות מבצבצת ביקורת כלפי עצם הניגוד הזה. יותר מזה, כמעט כל היוצרים בקובץ משתמשים בדמויות מיותמות, חסרות אונים, בעלות נפש ילדותית ולא פעם קורבנית, והיתמות הזו מתחברת היטב לאותו דימוי של עולם תרבותי עשיר ובטוח בעצמו שכאילו נחמס מידיהן.

זה בולט גם בסיפור המעניין בקובץ, שכתבה ארנה קזין ונמנע מרצינות־היתר ואווירת הנכאים של חבריו. את הנובלה שלה היא פותחת בתיאור אישה משכילה ואמידה שעדיין נאבקת בעולם הסמלים של אביה שהיה "כולו גרמני, כולו גרמנית […] כולו היינריך בל". נדמה שקזין וחלפי הן היחידות מבין הכותבים שלא מסתפקות בתיאור של עולם מופרט ומנוכר. קזין יודעת גם להמיר את הדיבור על כסף בדיבור על חירות, ולא משתמשת ברובה האוטומטי של כתיבה לירית מול המציאות הקפיטליסטית. אם יונה העגלון של צ'כוב לא מצליח למצוא בעיר הגדולה אוזן קשבת לכאב ליבו – נהג המונית של קזין, מורה בתיכון לפילוסופיה לשעבר שנקלע לחובות, לא מצליח להשיג מרחב פרטי להשתין בו. גם כאן, בסיפור האופטימי בקובץ, הגיבורים מצטיירים כילדים שהוסרה מעליהם השגחתו של איזה מבוגר מופשט: אלוהים, המדינה, התרבות והמוסר החברתי.

עידו אנג'ל הוא כנראה היחיד שמוכן לנצל כלי עכשווי שיצרה התרבות הקפיטליסטית כדי לנסח צורת סיפור חדשה – הגיבור שלו מספר את הביוגרפיה המלודרמטית שלו בעזרת תוכנת 'רב־מילים'. אבל כמו אצל איצקוביץ', ההזרה הזאת מנוצלת בצורה כמעט סכמטית, וגם כאן הסיפור מסתיים בחגיגה של אובדן ומחיקת העצמי. כך יוצא שגם אם כל סיפור ראוי לתשומת לב בפני עצמו, הגעגוע המצטבר שעולה מהאנתולוגיה לעולם תרבותי שיוצריו לא הכירו משקף ספרות כנועה ומדכדכת, שלא מבקשת אפילו לפרוץ את גבולות הכניעה והדכדוך. אם אולמרט ביקשה להציג את הסיפור שמאחורי הכסף, היא לא חשפה אלא את כיסופי התוגה הרומנטית של האדם העירוני הקטן, או את תוגת המתאבל על מה שמעולם לא היה שלו.

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות, הוצאת אחוזת בית