ראיון עם ענת עינהר, תמונות עירום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.5.2014

♥♥♥♥

ענת עינהר נגמלה מהאינסטוש. מכמות העוקבים והיקף הלייקים ברשת החברתית, שמתאימים יותר לדוגמנית בנסיקה מאשר לסופרת עברית ומאיירת. היא כבר לא מפרסמת, אחת לכמה שעות, עוד אחד מהאיורים החמודים־מופרעים־מיניים שלה – למשל, ילדה עם זנב־חזיר, לבושה בתחתונים, נרדמת על גבו של חזיר. "פרסמתי לפני חודשיים הודעת פרישה", היא מספרת, "ומאז אני מנסה לחיות את החיים. אבל במשך כמעט שנתיים לא הייתי מחוברת למציאות. לא היה לי כמעט עניין לפגוש אנשים. שתי הבנות שלי לא ראו את המבט שלי בכלל. לפעמים הייתי מדברת איתן כשהטלפון מול הפרצוף שלי. כל הזמן היה צריך להאכיל את המפלצת.

"זאת הייתה התמכרות. התחלתי לנהל באינסטגרם יחסים עם אנשים מרחבי העולם, סביב השעון. אנשים ממש התאהבו בי טרנס־אטלנטית בזכות האיורים. זה היה כמו החזון של ג'ון לנון ב'אימג'ן' – לא רק שאין גבולות, אתה הופך למין יצור חסר גיל. מתקשר עם אנשים מגיל 19 ועד שישים ומשהו שאין לך איתם שום מכנה משותף. החבר הכי טוב שלי היה דייג רד־נק מפלורידה".

ההתמכרות השמחה הזאת ליוותה את השלבים האחרונים של העבודה על 'תמונות עירום', ספרה השני של עינהר – קובץ בן שלושה סיפורים ארוכים, שכל אחד מהם מטשטש את הגבול בין החוויה האמנותית לבין יחסים כמעט סדיסטיים. שלושתם מתמקדים בגיבורות נשים, באופן שבו הן נושמות ופולטות אלימות. בפחד־המפתה לחצות את הקווים, שמוביל לפורענות גדולה. "רציתי לכתוב על גיבורות, בלי להתכחש לזה שאני סופרת. לא להתקשט בנוצות של גבר".

הגיבורה בסיפור הפותח, סבתא ואלמנה, נכנסת לסחרור הרסני, אבל גם יצירתי מאוד, כשהיא מתחילה לקבל במייל דואר זבל פורנוגרפי. "המיילים שהיא מקבלת על גמדים ונשים שחורות הם מיילים שאני קיבלתי פעם. לא העזתי לפתוח אותם, אני נורא זהירה. אבל יש בזה משהו פואטי. אין לך דרך להתגונן מפני מכתבים כאלה. הם הולכים ומצטברים. קיבלתי באינסטגרם מלא תמונות של בולבולים מכל העולם. בנים לא מבינים שזה לא עובד בכלל על בנות. צילום עירום מסקרן קצת בהתחלה, ואז מעורר אדישות".

קראת לספר 'תמונות עירום'.
"אני רוצה שהקשר עם הקורא יהיה דומה למין עם אדם זר. שהקריאה תהיה משהו עם המון סקרנות, אבל עם מידה של ניכור וריחוק. שלא נתמוגג אחד מהשני. שתמיד יהיה מקום לחשד".

יש קו שמבדיל בין ספרות לפורנוגרפיה?
"אני לא רוצה רק לרָצות את הקורא, להפעיל אצלו רפלקס. אני רוצה שגם אתה תעשה את חצי הדרך לכיווני. וגם אז, שהסיפוק לא יהיה מיידי. או מלא. שבסוף הסיפור יישאר לך משהו מציק על העור".

IMG_20150310_214014
איורים של עינהר, מתוך חשבון האינסטגרם שלה
 

למרות ש'טורפי קיץ', ספר הביכורים שלה מ־2008, התקבל בהתפעלות יוצאת דופן – עינהר, בת 45, היא עדיין לא סופרת מוכרת לקהל הרחב. 'תמונות עירום' מזכיר את היתרונות הברורים שלה כסופרת בזירה המקומית. כתיבה שפתוחה לתרבות הפופ, לאמנות עכשווית, לקולנוע – ובאותה מידה לספרות ישראלית 'קלאסית'. הנכונות לכתוב פרוזה אמנותית, כמעט אלימה, בלי להישמע נפוחה.

הנקודה הזאת בולטת גם בפגישה איתה. ההומור העצמי, המוזרות, הגישה ה"לא ספרותית" לחיים. עינהר נראית ונשמעת קצת כמו טינאייג'רית. שולחת תוך כדי ראיון סמסים עם הביטוי הפיוטי "תאכל תחת". "אין לי כוח לירחמיאליות הזאת שיש בהמון ספרים", היא אומרת. "לספרות היפה הזאת. הספרים הפופולריים כאן מאוד הרמוניים מבחינת הקשר עם הקורא. אבל אנחנו חיים במקום קשוח, ואני לא רוצה לנחם. ברררר!"

באחד הסיפורים בקובץ היא שולחת נערה מוזנחת ודיסלקטית לעקוב אחרי דמותה של מיכל שלו, סופרת רבי־המכר, "שמעליה משתפל שיער ארוך מוזהב ומפזר סביבו ברק עושר ויוקרה והנאות חיים". הנערה מנסה להעתיק למחברת רומן שלם של הסופרת הנערצת, בתקווה ללכוד "קמצוץ מן הסדר והדיוק גם אל נפשה ואל תנועת ידה המגושמת". כשהיא נכשלת, היא פונה לתוכנית חדשה: לקצץ את שיערה הזהוב של הסופרת ולהלחים אותו אל שיערה שלה, השחור והמקורזל.

הוצאת הספרים, מספרת עינהר, העדיפה שהיא לא תתייחס בספר לסופרת הממשית, ותמציא לה שם בדוי. עורך הדין אמר שזאת הזמנת צרות. העורך התנגד מטעמים אמנותיים. "כמעט נכנעתי, אבל בסוף החלטתי שאין סיבה לא לפנות למיכל ופשוט לשאול אותה. כתבתי לה מייל שאני כותבת סיפור על מעריצה אובססיבית שלה, והיא הייתה הכי מגניבה. היא כתבה לי – את סופרת, את יכולה לכתוב מה שבא לך".

הראית לה את הסיפור? מה היא חשבה עליו?
"הפריע לה רק שתיארתי אותה נורא מטופחת, מתוכשטת, עם בושם כזה. נורא עשויה ומלאכותית. אולי היא הרגישה שיש לי תפיסה סטריאוטיפית לגביה".

קראת ספרים שלה?
"קראתי את 'ממערב לירח', לכבוד הספר".

למה התלבשת דווקא עליה?
"חשבתי מה יכול להקסים את הדמות שעוקבת אחריה. אולי כי מיכל נראית כמו נסיכה של דיסני. אולי כי היא כותבת במין מודל אמריקאי. רומן אפי, שחולש על מאה שלמה, על שתי יבשות, נורא מורכב מבחינה עלילתית. בכלל, לפעמים נדמה שהפירוש של להיות 'סופרת גדולה' זה לכתוב 'גדול'. עמלני. זה משהו שלא קיים כמעט בישראל. הספרות כאן יותר מאובקת ואפורה. ישראל היא עדיין מקום פלמ"חניקי, מפא"יניקי. אין פה מקום לפנטזיה מהסוג הזה".

היית רוצה סטוקרית כזאת? מישהו שיזדהה באופן כל כך עמוק עם מה שאת כותבת?
"אני מרגישה שהסטוקרית היא אני. יש לי סקרנות לא בריאה כלפי אנשים. אילולא הייתה לי ילדות כל כך טובה ויציבה, הייתי באמת הופכת לסטוקרית. היום, בזכות הפייסבוק והווטסאפ, יש המון אזורים נוחים למימוש הדחף הזה. אצלי זה בכלל בעייתי לפעמים; אני מתאהבת הרבה באנשים. אבל אל תכתוב את זה, אני אישה נשואה והכל.

"גם אני הרגשתי משהו דומה לדמות בסיפור כשקראתי ספרים של יהושע קנז ויובל שמעוני. לא יודעת אם 'התאהבתי' זאת המילה, אבל הערצתי את הכתיבה שלהם, וגם לי היה קשה להסתפק בעולם הספרותי־מילולי. אני מבינה את הרצון לכבוש את מי שברא את המילים".

היא צוחקת על ההתנהלות שלה מול העורך של ספריה, שמעוני, אולי הדוגמה הבולטת של "סופר לסופרים" בקהילה הספרותית כאן. "אני כותבת כמו מרלין מונרו כזאת: אוי, יובל, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות עם הסיפור! מין מודל מיושן של חונך ונחנך. יחסים של תלות. הוא לא רק גבר מבוגר ממני, הוא 'האמן'.

"אני רוצה סמכות שתעמוד מולי. אף פעם לא להיות הכי טובה. אני חושבת למשל על סופר כמו ניר ברעם. על מי שרוצה להיות 'סופר גדול'. אני לעומת זאת רוצה לעמוד מול 'סופר גדול'. אחרת, למה אני אשאף? מה יישאר לי אם אני אצליח לכבוש את המקום הזה, להיות נגיד גרוסמן או עוז? אני אצטרך בטח לחזור בתשובה, ולא מתחשק לי. אולי בגלל שאני נקבה, יש בי משהו שמכיר במקומו בעולם".

IMG_20150114_194210

השיחה עם עינהר, כמו הסיפורים שלה, מדגישה את הסקרנות שלה כלפי מפגש עם כוח, עם סמכות. "אני נורא אוהבת בסייסים צבאיים, בתי חולים. מקומות נהדרים". בסיפור האחרון בקובץ היא הופכת בסיס חיל אוויר קטן בנגב למין גיהנום סגור והרמטי, שבקומה התחתונה שלו ניצב תנור לשריפת מסמכים. גיבורת הסיפור, חיילת, מקבלת הוראה מהמפקד שלה, מין מניאק כריזמטי־קולנועי ("כולו פאר ותורפה"), לצייר על קיר של בונקר דיוקן בגובה ארבעה מטרים של הרמטכ"ל, לקראת ביקורו בבסיס.

עינהר שירתה בבסיס דומה במצפה רמון ("הייתה לי פרוטקציה"). גם היא, כמו הגיבורה שלה, הייתה "יורדת למשרפות האלה עם דבוקות של מסמכים, מוודאת שהכל נשרף מבפנים וקוראת שם כל מיני מכתבי אהבה שחיילות היו שולחות לקצינים בבסיס".

בסיפור שלך ברור מי נמצא בתחתית הבונקר, בניגוד לבני הטובים שנשרו מקורס טיס. מי שכאילו יכול לעוף לתנור אם הוא יחצה את הקו.
"זה אולי מתואר כמו גיהינום, אבל מבחינתי זה היה גם קצת גן עדן. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם המציאות. נורא בקלות אתה לומד להפנים את הסקסיזם שם. גם היום, כשאני שומעת עדויות של בנות שהתמודדו עם הטרדות מיניות ועם מערכת סקסיסטית – קשה לי להזדהות איתן.

כשהייתה תסיסה סביב יצחק לאור בפייסבוק, נהניתי דווקא לעשות לו מלא לייקים. אני רוצה שיראו – אני לא איתכם במחנה הזה: הבכחנליה הצדקנית הזאת כל פעם שמישהו חוצה את הסף. באופן כללי, אני לא בנאדם מצפוני, וקשה לי לפתח עמדה מצפונית כלפי גברים בהקשר כזה. לא הרגשתי את הזעם הקדוש כלפי לאור, וניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי. כנראה יש לי בעיה עם כל מועדון, על אחת כמה וכמה כשזה מועדון צדקני כזה".

עברת הטרדות בתור חיילת?
"גם בתור חיילת וגם בתור אזרחית. זה לא נעים, אבל יש לי עור עבה בכל מה שקשור להטרדות מיניות. אני לא מכירה את תחושת ההשפלה שמופיעה כשזה קורה. היה לי, לדוגמה, שכן שתמיד נתן לי נשיקות אשמאיות כאלה, כאילו של דוד, אבל ברור שהוא חרמן מוות. נתתי לו כי ראיתי כמה הוא חלש. נו, ברור שאני לא בעד אונס, ויש לי מודעות פמיניסטית, אבל זרות לי העדויות של נשים שמישהו החליק להן פעם על התחת והן לא יכולות לקיים קשרים נורמליים מאז.

"אלימות היא חלק מכלי הביטוי ביחסים, בטח בין גברים ונשים. יש משהו מגניב בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק שמצלמות גברים מפסקים רגליים באוטובוס. ויש משהו משחרר בלתת ככה עם נבוט בראש. כשאתה קורא את 'שידה ושידות' של רחל איתן על שנות ה־60 בחוג הספרותי – זה באמת מגעיל. אבל זאת לא תופעה שאפשר באמת לדכא. הכוח הזה תמיד נמצא שם. ואני מעדיפה אלימות על פני ציניות. משהו חשוף וטבעי על פני מניפולציות. קרה משהו קצת אמריקאי לחברה פה; המין הוא מצד אחד נורא מוחצן ומשומש וממוסחר, ומצד שני, מין הוא דבר שצריך להתייחס אליו בחשדנות. מיניות אף פעם לא נתפסת פה כדבר נורמלי".

אמהות בסיפורים שלך מתוארת על גבול המפלצתיות.
"אולי בגלל שיש כאילו משהו נורא מנוגד בין מיניות לאמהות. אמהות אמורה להיות כביכול נטולת מיניות, נטולת ליבידו. אפילו כשהפכתי לאמא, מילים כמו אמא ואבא הזכירו לי דמויות מתוך החבובות. אמא־אבא, אמא־אבא. אני מרגישה את הקונפליקט הזה גם בתור סופרת. כאילו אני צריכה לשמר ממד אנוכי, אינדיבידואליסטי, שמתעקש על הכתיבה. כל הכתיבה במובן הזה היא דבר שחותר נגד האמהות".

1 

השעה 11 וחצי בבוקר ואנחנו כבר אחרי שתי כוסות בלאדי מרי שהכנתי. עינהר הזהירה מראש שהיא משוחררת באמת רק בסביבת אלכוהול. "כשאני שיכורה – אני לא רואה בעיניים. בין 1 ל־10, כמו הדמות ההיא מ'ספיינל טפ' – אני ב־11". את הגביעים שמהם אנחנו שותים, היא מספרת, פילחה לא מזמן ממקום ציבורי.

אבל בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, עינהר מתארת את עצמה דווקא כאדם פחדן, זהיר ומוגן. "לא אוהבת להיות מחוץ למים, לא מחפשת הרפתקאות". היא ובעלה יואב בזוגיות כבר 23 שנים. גרים בתל־אביב עם שתי הילדות, בנות 5 ו־11. "יותר ממחצית החיים עם אותו בחור, עם אותו זין. זה הרבה מעבר לאהבה כבר. אני לא יודעת בכלל מה זה להיות בלעדיו. כל מה שנשאר לי, אולי, זה לכתוב. ולהיות פלרטטנית. אין בזה סכנה רגשית".

ההורים שלה, היא מספרת, דווקא יודעים לשתות. הם הכירו כשעבדו באנגליה ("מרקס אנד ספנסר העסיקו אז המון סטודנטים יהודים"). חיו בלונדון חיים בוהמיינים לאורך רוב שנות ה־60. אחרי מלחמת ששת הימים נחתו בפתח־תקווה והקימו משפחה. עינהר היא הבכורה מבין שלוש אחיות. "הם היו יותר מדי מגניבים בשביל פתח־תקווה, אבל זה לא עבר אליי ואל האחיות שלי. אנחנו נורא סחיות.

"הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי נורא שמחה ונורא מוכשרת. מגיל צעיר, בזכות היכולת לצייר, קיבלתי הערצה גם בבית וגם בחוץ. לכן עד היום כשאני משתכרת, יוצא ממני משהו נורא מגלומני. גידלו אותי בידיעה שאני מחוננת. גדלתי בתחושה של טביעת אצבע אלוהית שיש רק לי. בגלל שידעתי לצייר והייתי ורבלית, הניחו שאני אינטליגנטית ודי ויתרו לי על כל הדברים האחרים. כשלמדתי בבצלאל פתאום כולם היו נורא מוכשרים, אז התחלתי לכתוב וככה הצלחתי להתבלט גם שם".

שבע שנים עברו מאז ספרה הקודם. מאז התפרנסה כמעצבת גרפית, בין השאר בסטודיו של בעלה, וכמנחת סדנאות כתיבה. "אני אוהבת את זה, אבל מביך אותי להגיד את זה. זה הפך להיות העיסוק הכי בנאלי. כל הפיד שלי מלא באנשים שמלמדים כתיבה, ולא משנה אם הם פרסמו חמישה ספרים או אחד. אבל אני מלמדת במסגרת עצמאית, לא בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו. כולם רוצים שאשכול נבו יקנה אותם. קנה אותי אשכול נבו!

"בזמן כתיבת הספר בקושי עבדתי, ואבא שלי נתן לי בנדיבות את כספי הרנטה שלו, של השואה. 3,200 שקל בחודש, במשך כמה שנים טובות. אני לא מוסרית אבל אני ילדה טובה, אז אמרתי לו שיפסיק. עכשיו אני נורא נהנית לא לכתוב, לא לעשות כלום. אני נורא עצלנית".

את הייחוס ההיסטורי כ"דור שני" היא מסרבת לחגוג. "אהוד מנור ראיין פעם את נינה האגן ואמר לה, 'לטס גו בק טו ברלין'. והיא ענתה, 'איי דונט וונט טו גו בק'. גם כשאני מנחה סדנאות כתיבה זה מבחינתי משהו שאסור לגעת בו בכלל, לפחות לא בסמלים המובהקים. 'היא הושיטה לו את היד והמספר המקועקע התגלה' – פאקינג תמחקי את זה!"

למרות הילדות המאושרת שהיא מתארת, קל לקרוא את הסיפורים של עינהר כהצהרת הזדהות עם פריקים ויצורים באשר הם. ברית דו משמעית, הפכפכה, עם אנשי שוליים, עם מחנה המדוכאים. בלי להטיף, בלי להציג את עצמה כפרשנית פוליטית, היא מדגימה את סיר הלחץ של החיים בישראל.

"אחותי, שהיא פסיכולוגית קלינית, האשימה אותי פעם שאני נצלנית. שאני מתלהבת מאנשים שחיים בשוליים, שאני מאבדת בהם עניין אחרי שהתיידדתי איתם וכאילו פיצחתי או מיציתי את המסתורין שבהם. אולי זה נכון. בחברות אמיתית לא אמור להיות ממד של פריק שואו. אבל אני משתדלת לא להתנשא על אנשים. גם לא לחשוב שהם יותר אומללים או פחות חסינים ממני.

"עכשיו, למשל, נורא אופנתי להגיד על כל תמהוני שהוא פדופיל. הבת שלי רואה חסר בית עם קעקוע וישר אומרת שהוא פדופיל. ואני אומרת לה, ראית אותו עושה משהו רע למישהו? במובן הזה, אני שמחה שאני חיה בתל־אביב ולא באזור נורא סטרילי. אנשים שמקדשים את הבסדריוּת מוציאים ממני את הרע שבי. חברה שגרה בטבעון באה לבקר אותנו, ושאלה איך אנחנו מגינים על הבנות ממראות של הומלסים ונרקומנים בשדרה. אבל אני לא רוצה 'להגן' עליהן. אני רוצה שהן יידעו שזה חלק מהעולם. שיש קשת ביטויים וצורות קיום להיות אנושי".

יכול להיות שתלוי פה ציור של הבת שלך עם הכיתוב "אני רוצה להיות ממש עשירה"?
"כן, לבת הגדולה שלי יש משיכה לעושר, ואני לא מציעה לה את זה כאן. מצד שני, היא גם לא מבינה איך יכול להיות שיש ילדים עניים שמקבצים נדבות בעיר. הדור של ההורים שלי חי חיים עם המון מעברים ודרמה, והשאיפה של ההורים שלי הייתה שהחיים שלי יהיו כמה שיותר מוגנים ויציבים. אבא שלי נורא לחץ שנקנה בית. הוא אמר, 'אדם בגיל 35 שאין לו דירה משלו הוא אדם אומלל'. אני לא חושבת שהוא צודק.

"בבניין שגרנו בו בפתח־תקווה, אחד השכנים קפץ מהקומה השלישית אל מותו. וההורים הסתירו את זה מפנינו. מנסים ליצור פה תחושה של המקום הכי בטוח ונורמלי, אבל איך יכול להיות שבניין של שבע קומות, ארבע דירות בקומה שכולן בנויות אותו דבר, לא יתפוצץ מדרמה. זה חייב להתפוצץ בסוף, אי אפשר אחרת. אבל אל תכתוב את כל הדברים האלה, זה לא סקסי".

להיות סופר זה לא סקסי.
"מה, ניר ברעם הוא לא סקסי?"

סקסי?
"כן. הוא כוחני, הוא כריזמטי. זה סקסי".

ענת עינהר, תמונות עירום, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אשכול נבו, שלוש קומות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2014

פגישה בין ספר של אשכול נבו לבין ביקורת ספרות יכולה להפוך למלודרמה רק אם הספר יעורר אכזבה חד משמעית, זעף וחרון אף. או להפך – גילוי מחדש, התאהבות, התמסרות לסופר שספריו מייצגים "אי של קהות ושמרנות […] בורגניסטאן", במילות אחת הגיבורות החדשות שלו, שמתבוננת בבניין הפרוורי שלה.

אבל הפעם שתי האפשרויות התמסמסו. לא הפתעה משמחת ולא הזדמנות להשמיץ את היצרן הבולט ביותר של פרוזה עברית מיינסטרימית. העניין הזה מפליא מפני ש'שלוש קומות' הוא ספר מודע לעצמו באופן בולט. ספר שמתבסס על הווידוי כמושג, כמבנה ספרותי, כסגנון כתיבה. לא רק שלושת הגיבורים של שלושת הסיפורים שמרכיבים את 'שלוש קומות' מנסים להתבונן בחייהם ללא מורא או משוא פנים. נבו עצמו כאילו מתמודד כאן עם הדימוי שלו כסופר שמרן ולא מאתגר. אבל 'שלוש קומות' מגיע תמיד אל סף השאלה. לא נראה שמעניין אותו לפשפש היטב בפופיק של הגיבורים־המספרים שלו. הדרמה הגדולה כאן היא היכולת לתאר דרמה גדולה של רגשי אשמה, של פחד משיגעון, של דחפים עזים – לגעת בכל אלה אבל לא לצאת לרגע אחד מהשטנץ, מהסדר המוכר.

נבו מחבב דימויים מתחום הארכיטקטורה והמרחב. 'צימר בגבעתיים', 'ארבעה בתים וגעגוע', 'המקווה האחרון בסיביר', 'שלוש קומות' – השמות של כל ספריו מתארים מקומות כמו ומבקשים לנטוע מיד את הקורא בקרקע מוגדרת. גם הפעם הגיבורים שלו דוברים ישראליאנה שוטפת ומייצגים ישראליות גנרית, מסוימת מאוד. זאת שמשתרבבות לה בטבעיות שורות של מאיר אריאל ואריק איינשטיין לתוך הסיפור. גם דמות "השופטת", הספרותית והמשכילה מבין המספרים, מסיימת את הווידוי שלה במין משמש של דני בסן, ערן צור ופרנק סינטרה: "מעתה זו לא דרכנו, אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי".

הספר מתבסס בשלוש מהזירות הפופולריות ביותר בספרות הישראלית. המלודרמה המשפחתית, הבניין כתיאטרון, כמיקרוקוסמוס ישראלי, וכאמור, הסגנון הווידויי. גרסה מלוטשת ומוחלקת שהתרחקה כמה צעדים בטוחים מרומנים כמו 'מיכאל שלי', 'זכרון דברים' או 'מחזיר אהבות קודמות', והפכה למיני סדרה טלוויזיונית שמיועדת לצפייה באור יום. שלוש הקומות מתגלות כהגשמה של המשל הקלאסי של פרויד ליחסים בין החייתי, המודע והביקורתי בנפש האדם. הגיבור־המספר של הסיפור הראשון הוא גבר עירוני אלים ורדוף שאמור לייצג את המיצים הקדמוניים בחיי אדם, והנמען האילם של הסיפור שלו הוא סופר רבי מכר חיפאי. בקומה מעל מתחרפנת אמא צעירה, מעצבת במקצועה, שמסכנת את שלום ילדיה ומרמה את בעלה באפיזודה חד פעמית שעליה היא מדווחת במכתב לחברת ילדות. ומעליה, שופטת בדימוס שמגלה בפנסיה שלה את כתבי פרויד, ומדווחת עליהם לבעלה המת, בהודעות שהיא משאירה במזכירה אלקטרונית ישנה. כל אלה מסופרים בזמן מחאת האוהלים – כלומר, בזמן שמעמד הביניים המשכיל מגלה שהעיסקה שמכרו לו לא עובדת יותר – צבא, אוניברסיטה, משפחה הם לא מסלול לביטחון כלכלי ומעמדי. דחף של מהפכה חברתית שמקביל להתפרצות האישית בחיי כל דמות.

1
נורמן רוקוול, 'השלל'

 

מחאת האוהלים הייתה הזדמנות לציבור גדול להתבונן במראה. לבדוק אם המובן מאליו של חייו קשור עדיין למציאות. הגיבורים של נבו עוברים כביכול תהליך כזה, אבל כל ניסיון לסכם את התהליך כאן הוא מיותר. הדמויות עצמן מבינות את הצפוי להן. "תמיד שנאתי ספרים שמציגים בהם את האישה כפסיכית", אומרת עקרת הבית המשתגעת, "תמיד יש עליית גג בספרים כאלה". נבו נותן לדמויות שלו להתוודות וידויים טריוויאליים, כאילו קודרים ("אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח. אולי יש אימהות שבונות עם הילדים שלהן מיניאטורות ומוצאות בזה אושר"). זורק למי שרוצה עצם של נמשל פוליטי ("לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם"). מאפשר לדמויות עצמן להתבונן בתפקידן כמספרות סיפור ("וכמה תמרונים ספרותיים אני עושה כדי להסתיר את זה שאני כבר לא מגניבה").

וזה עובד. זה סוחב לא רע. במיוחד בסיפור השלישי. הפיתולים העלילתיים, ההפתעות, מרגישים מוכנים מראש – ועדיין מעוררים עניין. בכלל, 'שלוש קומות' הוא ספר הדוק ומעניין יותר משני הקודמים של נבו. אפילו הדיון הארס־פואטי על גב הדמויות לא מעליב את האינטליגנציה – גם אם לא גורם לה לצאת במחול: "שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה – אין סיפור".

האם הווידויים של הדמויות גילו לי משהו לגבי עצמי? האם הם האירו נקודה חשוכה בבניין הפרטי שלי? לא ממש. לגבי התפקיד של נבו כסופר, החשיבות שלו בספרות העכשווית? גם לא. מישהו צריך לייצר ספרי 'הולמרק' לא מזיקים, וזה בסדר גמור. ככל שהספר מבליט יותר דימויים של פורענות, של סכנה בלתי נשלטת וסטייה מהתקן, כך ברור שנבו והשימוש שלו בווידוי מיועדים לשמור על הסדר הקיים, לעזור לקורא לקבל אותו. החומר המסוכן, הרעיל, בחיי הדמויות, עובר כאן גיוס, כניסה לשבלונה: "הספיק לי מבט אחד אל התהום שמעליה מתוח החבל הדק של השפיות […] אז חזרתי לעבודה, כי שם לפחות הכללים היו ברורים לי". לא פלא שכשאחד הגיבורים מציץ על שד של נערה מתבגרת – מתגלה שם קעקוע של מגן דוד.

אשכול נבו, שלוש קומות, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יותם טולוב, חמש נפשות

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.12.2014

אפשר לסכם את 'חמש נפשות' כעוד ספר ישראלי לא מזיק. אפשר לדבר על הרומן השני של יותם טולוב כחבר חובש כיפה במועדון של רומנים ידידותיים למשתמש, חצי־חינוכיים, מבית מדרשו של אשכול נבו. אבל יש בו יותר מזה. לאו דווקא בגלל היומרה שהוא מפגין (זאת שניכרת כבר בשם 'חמש נפשות'), ולא רק בגלל התזמון האקטואלי המדויק של הרומן – שחוזר לשלהי שנות ה־90, ימי ההפגנות הדרמטיות בצומת רעננה, תחילת עידן נתניהו בשלטון, ההדף הרעיל והמהפכני של רצח רבין. זהו סיפור חניכה של חמש דמויות, שמדגים טקס חניכה מקביל: האופן שבו סופר צעיר מבקש להתקבל למועדון של ספרות ישראלית מיינסטרימית, אבל אולי גם להשאיר רגל או כמה בהונות מחוץ למועדון.

בחוכמה כמעט שיווקית, טולוב נתלה בפיוט 'ידיד נפש' שמוזכר לאורך הרומן כדי להצביע על קו העלילה הראשי – ניסיון של חמישה אאוטסיידרים להקים בית־כנסת, קהילה פרטית, לברוא לעצמם משפחה. התפילה והפיוט הם סימן לניסיון להעניק תוכן אישי למסורת כובלת, לטקסטים מקודשים. הפיוט 'ידיד נפש' – כמו טקסטים אחרים מהמקורות שמופיעים ברומן – מקבל משמעות חדשה שמתקשרת לעולמה הפרטי של כל דמות, למשבר האישי והקבוצתי של כל נפש. מתבקש להתייחס אל הספר כחלק מגל היהדות־לייט המתנחמדת, הצו־פיוסית, שרצח רבין האיץ והספר עצמו מצייר, אבל 'חמש נפשות' הוא רומן מודע לעצמו. כמו שמראה עצם הבחירה למקם את ההתרחשות ברעננה – שמוצגת כאן כממלכה של בורגנות דתית, שבעה, הולכת בתלם.

רוב הזמן, 'חמש נפשות' מביט בזהירות על האפשרות לסאטירה ולביקורת חברתית נשכנית. יותר מכל, נראה שהוא יונק השראה מסרטי התבגרות אמריקאיים. אפשר להשוות את החיבור המר־מתוק שנוצר בין גיבוריו לעלילה של 'מועדון ארוחת הבוקר' – המלך של סרטי ההתבגרות הפופולריים בשנות ה־80. שם נוצר "מועדון" כאילו כפוי של חמישה תלמידי תיכון – מלכת השכבה, שחקן הפוטבול, המורד, הפריקית, החנון. סטריאוטיפים שביטאו גם את לבטי הזהות של הדמויות, את ניסיונן להתמקם במשבצת כלשהי לפני שהם הופכים למבוגרים.

11
'מועדון ארוחת הבוקר'

טולוב מתמקד בסטריאוטיפים אחרים, אבל דומים מבחינת התפקיד הדרמטי שלהם. האנדרדוגים שלו נמצאים על קו הגבול של הבורגנות הדתית־לאומית. צעירה רוסייה סרקסטית. תלמיד ישיבה צייתן־מורד לפני גיוס. רב אידיאליסט צעיר, מסוכסך בנפשו. מאכער שוחר שלום ולוחמני. אישה ערירית, מזרחית־מסורתית, שהופכת ללב החי של הקבוצה. כל דמות מבוססת על ניגוד מוחצן: רצון עז להשתייך, לציית – ומולו פיכחון ואכזבה ביחס למחנה.

לזכותו של טולוב ייאמר שכמעט תמיד הוא מצליח לתחוב לעיצוב הקונבנציונלי והמלודרמטי של ההתרחשות – חומרים אפלים יותר. למשל, להוביל בפתיחת הספר את האישה שילדה תינוקת מתה לשווארמיה, ושם למשש את החזה שלה, לחפש חלב. כלומר, לבטא עבירה חמורה של עירוב בין חי למת, בין חלב לבשר.

המשך הספר מעדיף ללכת לאזורים חלביים יותר. להציג את הסטיות והכשלים המוסריים של כל דמות במתינות, באהדה, בזהירות. להשאיר אותה במסגרת ה"טיפוס" שהיא מגלמת. כל זה משתלב בדרמה הראשית של הסיפור – הניסיון לגייר את אחת הדמויות, ולמעשה, לגייר את קבוצת האאוטסיידרים לתוך הקהילה הדתית. את הדרמה הזאת מקביל טולוב לרקע האקטואלי, ומאותת לקוראים לחזור לנקודת המפתח של החיים הפוליטיים של הציונות הדתית. בעזרת התרחשות אלגורית, כאילו־מקומונית: בית הכנסת הפיראטי של הגיבורים הופך לזירת קרב עירונית בין חילונים ודתיים.

טולוב, כאילו לפי הוראות היצרן, מציע לקוראים לחזור ולבדוק את האפשרות למרד, לשידוד מערכות, לעיון אישי וטהור בטקסטים ובמסורת – בימים שבהם הממסד הישראלי מדבר בשפה של יידישקייט ולאומנות גלויה. באותו זמן, הוא מצביע על הטרמפ המסוכן שפוליטיקאים זריזים תופסים על כל מחאה מתגבשת. הרומן רומז לאופן שבו ערכים של מרד, של משיחיות, של רצון לבער את הנורמטיבי – הופכים את האלימים לבעלי הבית, לקובעי הנורמה החדשה. הוא רומז לקשר בין תפיסה עצמית קורבנית, להתלהמות ולאומנות. במילים אחרות, 'חמש נפשות' הוא גם הצעה לחשבון נפש ישראלי ודתי־לאומי. הזדמנות להשוות בין תחילת התהליך של התחרדות ופנייה ימינה לפניו הנוכחיים היום.

ההקבלה הזאת בין הפרטי ללאומי, הרמז לנמשל פוליטי דו־משמעי, הם כנראה תנאי הסף היום לרומן ישראלי פופולרי. אבל הם גם מגבילים את הרומן. טולוב חודר בקלות לנקודות התורפה של הדמויות ואובדנן – התבוננות שגולשת לפעמים לזלזול דק, רחמני, בוסרי – אבל לא חושף כשלים, עיוורון או מבוכה אצל המספר שלו. לאורך כל הדרך הוא מעדיף את הקריצה הרכה והגירוד המתון, כשהוא משתמש בדמויות ובנוסחה של מורדים ואאוטסיידרים.

יותם טולוב, חמש נפשות, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר ‭

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.11.2013

איך אפשר לעקם את האף מול שמיכת פוך? רך ונעים מבפנים, נעים ורך מבחוץ – הספר החדש של אשכול נבו לא מטעה את הציבור. על הכריכה שלו מודפס צילום של שמיכה צחורה ומקושטת ועליה שתי כריות תפוחות, מזמינות להניח עליהן שני ראשים חמודים ועייפים. העטיפה הזאת לא רק לוכדת את תמצית ההתרחשות של 'המקווה האחרון בסיביר'. היא גם משל מושלם לתפקיד שנבו לוקח על עצמו כסופר: הכרבולית. הצרה היחידה היא שהמיטה שהוא מציע לקורא אף פעם לא מתבלגנת באמת.

'המקווה האחרון בסיביר' משתמש במבנה של פרקים קצרים, שנעים בין התודעות של כמה דמויות – אנשים רכים ועצובים בבסיסם, אאוטסיידרים מלאי חרטה שמשתוקקים לאהבת אמת. למישהו שיראה אותם כפי שהם רוצים להיראות. הדמיון העקרוני בין הדמויות מתבלט בזכות הקשר העלילתי של כל אחד מהם למבנה של מקווה טהרה שהולך ומוקם לאורך הספר.

בפרוור מוזנח ופלאי, בעיר שמכונה כאן "עיר הצדיקים" – כנראה סימון רך ועוקצני לעיר צפת – מתקבץ מעגל בסגנון דן שילון. כמעט כל קבוצה חמודה בארץ מקבלת ייצוג במערך הדמויות: עולה מבוגר מרוסיה, צעיר ערבי, ראש עיר יהודי, חוזרת בתשובה, נדבן אמריקאי ונספחיהם. יד ימינו של ראש העיר, קיבוצניק לשעבר וחוזר בתשובה, נדרש להוציא לפועל את הקמת המקווה, בשכונה של עולים פנסיונרים מברית המועצות. אלה, לפי הספר, אנשים תמימים ואדישים ליהדות, שהגיעו לארץ בשלהי חייהם ונזרקו כמו שאריות לשטח בשולי העיר. הריחוק והניכור כלפיהם מצד אנשי העיר נקטעים כשאותו נדבן מבקש להקים שם מקווה לזכר אשתו. בלי להודיע לתושבי "סיביר" – הכינוי שהודבק לשכונת העולים המרוחקת – ראש העיר מחליט להקים את המקווה דווקא אצלם. העניינים מסתבכים, או אמורים להסתבך, כשהנדבן מבקש לקפוץ לארץ ולבקר במקווה.

נבו מזגזג בין שתי מסגרות, בין משיכה לסדר ואי־סדר. מצד אחד, הוא מבקש לשרטט סיפור של תיקון, של פיוס והחזרת עטרה ליושנה. מצד שני, הוא נעזר בתבנית של סאטירה חברתית או פארסה פוליטית על הזר שמגיע לעיר קטנה ומשבש בה סדרי עולם. מצד אחד הוא משתמש, בקלילות יבשה ולא מחייבת, בעולם הדימויים הארוטי של הקבלה, בהקבלה סמלית בין חיי מין אנושיים לסדר בעולם האלוהי. מצד שני, הוא מבקש להסתמך על הקרנבל העוקצני של מחזות כמו 'רביזור' של גוגול, או בקומדיות הבירוקרטיות של אפרים קישון, כדי להציב מול הקהל מראה ביקורתית. להבהיר לו שאוסף הקריקטורות שעליהן הוא מגחך הן למעשה הכפילות שלו, על חולשתן, טמטומן ושחיתותן.

11111111111111111
מתוך 'תעלת בלאומילך'

 

כמו קוגל ירושלמי, השילוב הזה אמור ליצור איזון בין מתיקות לחריפות. בפועל, נבו לא באמת חוצה את קו הנעימי. אפשר לומר שזאת טקטיקה בפני עצמה, שזאת בחירה אמנותית לגיטימית. הכלי העיקרי של נבו כסופר הוא בעיניי הסימפטיה שהוא מפיץ וסופג. זה מורגש בעיקר בעיצוב הלשוני של המשפטים – נקי, נעים מאוד, לא מתפתל אבל מדושן בהרבה סימני נשימה ופיסוק. הדמויות עצמן מוכרות מיצירות אחרות, אבל האינטימיות איתן מחודשת. מושא התשוקה של הגיבור, למשל, היא האהובה הישראלית הפופולרית מסרטים ומשירים ברדיו: שייכת־לא שייכת, ישירה ולא מובנת, מצחיקולית עם פצע מדמם בעברה. בטי בם. גם המשחקים האמנותיים לא מבקשים להמציא את הגלגל. הסמליות, האנלוגיות והדימויים ישירים ומאירי פנים כמו מסעדה איטלקית (בעיר ישראלית, בשנות ה־90). גם עצם החיבור ברומן בין סיפורים אישיים למשמעויות חברתיות גבוהות יותר, בין משל לנמשל, חשוף ולא מתאמץ: נבו מזמין את הקוראים להתייחס לשורה של עוולות ומשברים לאומיים – חשדנות כלפי לא־יהודים, שילוב בין עסקנות פוליטית ודתית – במונחים של זוגיות שצריכה לעבור שימון וטיהור.

למה בכל זאת המאמץ הנינוח הזה לא ממש עובד? למה הוא מרדים ומטשטש במקום לגרות? הסיבה היא התנחמדות מוגזמת שמשטיחה את הסיפור. אפשר לדבר על כל הנקודות שבהן נבו מפגין את היכולת שלו להתל בקורא ולקנטר אותו, אפשר לדבר על השובבות היחסית שהוא מפגין כאן (כשהמקווה מתגלה כמין מגנט ארוטי), אפשר להתמקד בנקודות הבודדות שבהן הוא מוכן להתייחס לפצעונים בירכיים של גוף אהוב, בלי ריטוש פוטו־שופ אוהב. אבל אלה הם איים זניחים בזרם. אפילו הפיצוץ הדרמטי הגדול, הרגע שבו קומדיית הטעויות תיחשף ותתגלה, כאילו מטואטא מתחת לשטיח.

נבו מתאר כאן חברה שמשתוקקת להיטהר, להשתחרר מנגע של שנאה וניכור, לשוב ליצר חיים תמים וחף מאשמה. הבעיה היא שאין לספר הזה כמעט יכולת לגעת בלכלוך, באלימות, בפחד – לפני שהוא פוסע לתוך המקווה. הצעיר הערבי, למשל, נעצר ונחקר בידי הצבא שטועה לראות בו מחבל בפוטנציה. אבל המצב המחריד, הקונקרטי, של מעצר שרירותי – שנעשה שכיח יותר בחדשות ובחיי היומיום – בקושי מפותח כאן ונפתר כמעט מעצמו. לעומת זאת, הספר מתאר באריכות, שוב ושוב, דווקא את הדיבור הפנימי, הרגעים שבהם כל הדמויות – ואיתן הקוראים – מתגלות כילדים עצובים, לא אהובים, שמשתוקקים לליטוף.

נבו מספק את הליטוף הזה בריבית דריבית, כמו מסז'יסט שלוחץ על אותן נקודות שוב ושוב. הספר הזה יכול לעורר שאלות ומחשבות, גם הסיום המפתיע־צפוי שלו. אי־אפשר לטעון שאין בו עומק אמנותי. אבל השאלה המרכזית היא עד מתי קוראים ימשיכו לתת אמון בסוג כזה של ספרות: מקצוענית, נבונה, תפלה ולטפנית. עד מתי ימשיכו להתייחס אליהם כילדים מפוחדים שרק צריכים חיבוק.

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר, הוצאת זמורה־ביתן

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

על רשימת המועמדים לפרס ספיר 2011

דווקא השנה, כשהעניינים הולכים חלק, בלי סקנדלים ובלי ערעורים, מתגלה כמה חיוור הפרס הזה מבחינה תרבותית. עד כמה שולית ההשפעה שלו ביחס לגובה הפרס הכספי. הרי אף אחד לא יכול לבוא בטענות כלפי רשימת המועמדים הסופית שפורסמה בשבוע שעבר. איש לא יבוא בטענות, ואיש לא יתרגז, בעיקר מפני שמדובר בספרים שממילא לא עשו שום רעש – לטוב ולרע.

לקו הסיום, כמו שאומרים בריאליטי, הגיעו מתמודדים ראויים. מי נשאר בחוץ? קודם כל, רבי המכר. מהסוג שלא פעם לקח את הגביע מאז שהפרס נוסד בשנת 2000. כמו מארגנת חתונות שנדרשת להפגין טעם מאופק, ועדת הפרס ויתרה הפעם על שמות פופולריים כמו צרויה שלו ואשכול נבו ('שארית החיים' ו'נוילנד'). מצד שני, לחתונה גם לא הוזמנו סופרים נסיוניים יותר, פחות קלים לעיכול (דרור בורשטיין ואלמוג בהר, למשל, שנכללו בסיבוב הראשון). בלי אינטלקטואלים, בלי סלבס.

בולט בהיעדרו בעיקר 'היינו העתיד' של יעל נאמן. על פניו, מדובר בזוכה קלאסי: סיפור על ילדותו והזדקנותו המואצת של הקיבוץ. שילוב עדין בין סיפור אישי לסיפור לאומי, שזכה לליטוף מצד המבקרים והקונים. לגמרי לא ברור למה נאמן נשארה בחוץ. אולי הספר, שמשתמש בסגנון ספק היסטורי ספק יומני, לא הקרין מספיק "ספרותיות" בעיני הוועדה.

כל חמשת המתמודדים הסופיים ראויים כאמור לתשומת לב, אבל אף אחד מהם לא יצר סביבו דיון משמעותי – לא בביקורות, לא בפורומים, לא בקופות. לי עצמי לא מתחשק לקרוא שוב את רובם, למרות שנהניתי מהם במפגש ראשון. בצורה זו או אחרת, כולם נוטים לאיפוק ולא קופצים מעל הפופיק – הן סגנונית והן עלילתית.

'ארטור' של דן־בניה סרי, הסופר הוותיק בחבורה, הוא כאילו הפרוע בהם. זהו עיבוד פנטסטי ומפולפל לסיפור ילדותו של סרי בירושלים המנדטורית, יש בו עניין היסטורי ושילוב מעניין בין סגנונות לשוניים – אבל הוא לא מצליח להחזיק את המתח הראשוני שהוא מעורר, ונמוג לתוך הוויה ילדותית־מזדקנת. 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני הוא ספר ביכורים מפתיע, שעוסק בעולם זר יחסית לקורא הישראלי, תעשיית המלודרמות העסיסית שהצמיחה תרבות היידיש באמריקה, אלא שחרמוני מתבונן בספרים הסנסציוניים האלה מתוך ריחוק אוהד ונבון. 'יולנדה' של משה סקאל, צעיר המתמודדים, יכול היה להיות זוכה אופטימלי. מעודן, מהורהר, מחויך; ספר דמוי פורצלן שיתאים לוויטרינה בסלון החדש. גם אם חגי ליניק יזכה [כפי שאכן קרה], אף אחד לא יתלונן. ליניק, יליד 59', הוא סופר לא ידוע שזוכה לביקורות מחמיאות, ו'דרוש לחשן' שלו נראה כמו הספר הרציני ביותר ברשימה. השופטים יוכלו לטעון, ובצדק, שהוא מציג את נושא השכול מזווית חדשה, ביקורתית־רגישה, לפעמים כמעט מצחיקה.

מצורפים יחד, כמו פרסומת של בנטון, הספרים האלה מדגימים מצגת כאילו־פלורליסטית, טוב טעם ממלכתי. קצת יידישקייט, קצת מזרחיות, קצת קוויריות לבנטינית, קצת שכול, קצת קסטל־בלום.

'חיי חורף', של הסופרת החשובה בנבחרת, אמנם חלף מעל ראשי הביקורת, ולפעמים נתפס כחוליה חלשה במכלול הספרים שלה, אבל אפשר לראות בו גם תפנית נועזת. המציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב את האבסורד האלים שמזוהה עם קסטל־בלום. במעין תגובת נגד, הקובץ האחרון שלה חיקה דווקא מצלמה פשוטה שמתעדת נופים של דיכאון ותלישות. סיפור הנושא בקובץ הוא מופת של התבוננות קרירה, והנכונות של קסטל־בלום לחשוף את עצמה כסופרת ללא עזרת הפעלולים שמזוהים איתה הופכת אותה לזוכה לגיטימית – למרות הראיון משבוע שעבר, שיעיב על הזכייה.

כמוה, כל המועמדים הסופיים מתארים עולם חרב, גולה, במגוון נסיונות לעקוף את הפאתוס המתבקש. כולם מבטאים מין צנע ספרותי, בעידן שבו מספידים את הספרות השכם והערב. היה אפשר לומר שבמובן הזה אנשי הפרס נמצאים עם היד על הדופק החלוש, אלא שדווקא הספר המוביל בכיוון הזה – 'היינו העתיד' – לא נכלל כאמור ברשימה הסופית. הבחירה בספרים הצנועים השנה חושפת בעיקר כמה זהיר הפרס, כמה חסר ביטחון. הביטוי 'קירח מכאן ומכאן' הולם את הפחד הזה מקצוות. לא אהבתי את 'שארית החיים' של צרויה שלו, למשל, אבל לפחות מדובר בספר שאפתני ולוהט. אם המטרה היא לחמוק מאישומים בפופוליזם – למה לוותר על ספר חזק ותובעני כמו 'זה הדברים' של סמי ברדוגו, אולי הספר המעניין של השנה החולפת. לא פופולריות, לא העזה, לא פריצה מפתיעה ולא מפעל חיים הם המדד לזכייה. לא בדיוק דיאלוג עם הקהל, ולא בדיוק דיאלוג עם הקהילה הספרותית. אין כאן יומרה להתוות כיוון, רק ניסיון לעמוד בקצב.

מה משרתת המכובדות העכברית הזאת? מה הזהירות הזאת מבחירה מוטה, מעוררת מחלוקת, פוליטית, מחנאית? בסופו של דבר, הטון השקט מטשטש את המשמעות האמיתית של הפרס: כסף ציבורי שנצבר בחסות מפעל חוקי ומפומפם של הימורים. הון במונחי משכורת של סופר, פרוטות מבחינת מפעל הפיס – שמרוויח פעם נוספת תדמית ממלכתית, פילנתרופית, ומאפשר למדינה להתחמק מחובותיה לחינוך ולתרבות. הרעש סביב הראיון של קסטל־בלום הוא דווקא תזכורת בריאה לוולגריות שעומדת מאחורי הפרס: נדבה לאנשים המוזרים שהימרו על חיי רוח, בימים האלה ובזמן הזה.

אשכול נבו, נוילנד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.7.2011

הרצל חזה מדינה. אשכול נבו חזה את משבר הקוטג'. באחד הרגעים הנבואיים ב'נוילנד', ספרו החדש, משתוקק תרמילן בדרום אמריקה לאותה גבינה ישראלית. מדהים לראות איך נבו מזהה את הקשר בין המיתוג הנוסטלגי והתמים של הקוטג' לעברו הפצוע של האיש, לוחם לשעבר בצנחנים שעשה באינתיפאדה השנייה "דברים שיהודי לא צריך לעשות". הרומן העבה הזה מנסה לרקוד על שתי החתונות: לדחוס פעם נוספת את הסיפור הציוני כולו למדף הגבינות בסופר – ובאותו זמן לחשוף את השדים בתוך קופסת הפלסטיק.

בספריו הקודמים הצליח נבו ליצור קונצנזוס בקרב שתי קהילות: הקונים והמבקרים. הקונים הצביעו בקופה; הביקורות יישרו קו: מתנחמד, קונפורמיסטי. סביר להניח שהטקס יחזור על עצמו גם לכבוד 'נוילנד', הרומן החדש והשאפתני של נבו. מתחשק לחרוג מהדרך הסלולה הזאת, אבל בדומה ל'נוילנד', הרשימה הזו לא עומדת לחדש דבר. נבו לא נטש את ספרות המיינסטרים שלו. הוא עדיין מיומן ביצירת שניצל ספרותי – דשן, קל לעיכול, משביע, ביתי וכו'. גם הפעם אין מנוס מאותה שורה תחתונה: מדובר בספר קריא, מעורר סקרנות, שלא מעליב את האינטליגנציה אבל גם לא יוצא איתה לסיבוב פראי בנהר. ספרות סבבה.

הנקודה המעניינת ב'נוילנד' היא המודעות לתפקיד התרבותי שנבו לקח על עצמו: הילד הטוב, הבסדר, שמבקש לרצות את כולם ועדיין זוכה לנזיפות מנציגי הטעם הטוב. הדילמה של ההליכה בתלם מול החריגה הרומנטית מהמוכר היא לב העניין כאן. על העלילה צריך לדבר בזהירות כדי להימנע מספוילרים, כמו בכל ספר שמדגיש את המרכיב הבידורי. מעבר לסודות משפחתיים שנרמזים בפתח הדברים, מתנסחת שאלה דרמטית: האם גיבורי הספר, שני הנאהבים, יממשו את אהבתם האסורה? האם כבר מימשו אותה בטיול המסתורי שעליו הם מתכתבים באינטרנט? ויותר מזה, האם הגיבור הגברי הצליח לאתר את אביו האלמן שיצא לחפש את עצמו בדרום אמריקה וניתק קשר עם העולם?

'נוילנד' נע בין שתי יצירות: 'אלטנוילנד', רומן התעמולה האוטופי של הרצל מ־1902, ו'לפני הזריחה', אחת הדרמות הרומנטיות הבולטות בקולנוע של שנות ה־90. 'נוילנד' למעשה משכתב את שתיהן לסיפור אחד. אלה גבולות הגזרה המוצהרים של נבו. הסיפור הלאומי, הממסדי, מצד אחד. ומולו הסיפור הכאילו־אוניברסלי, הפרטי והזוגי. 'אלטנוילנד' של חוזה המדינה הציע גאולה לעם שלם. 'לפני השקיעה' הציע לזוג צעירים מתוסבכים הפוגה מחייהם הממוסדים. כמו עשרות סרטים לפניו, הוא הפגיש שני זרים (אמריקאי, צרפתייה) בטריטוריה חדשה (וינה) ובחן את הרעיון של אהבה זמנית ועל־זמנית – משל פופולרי כנראה לקשר בין הקולנוע לצופים.


1
מתוך 'לפני הזריחה'

 

נבו מדבר טלוויזיונית וקולנועית שוטפת, וזה בסדר גמור. גיבורי הספר עצמם מודעים לתפקיד שהם משחקים – הבחור שנישואיו במשבר, הבחורה שלא מוצאת את עצמה, התפאורה האקזוטית של סרטים רומנטיים שקוראת להם לרפא זה את כאביו של זה. אלא שלנבו, כמו לקוראים שלו וכמו לגיבוריו, אין אומץ או רצון להשביע את התיאבון הבריא לרומן רומנטי בצורה ישירה. כל המעורבים מוכרחים לקבל דחיפה היסטורית וגורלית, להרגיש את הידיים של אבא הודפות את הנדנדה מאחור, כדי לנדנד את הרגליים באוויר.

אם יש משהו נועז ב'נוילנד', משהו עוכר שלווה באמת, הוא הצורך ללוות את אבא אל חדר המיטות; להקביל בין ההתאהבות לחיפוש אחר האב. אביו של הגיבור, איש עסקים מצליח ובעל עיטור גבורה ממלחמת יום כיפור, יוצא למסע הקלאסי של חיילים ישראלים באיחור של שלושים שנה. הוא מאפשר לעצמו לפרוק עול ולבטא את הטראומה מאותה מלחמה, אחרי שנים שבהן התמסר לתפקיד אבי המשפחה. את המשבר האישי שלו הוא הופך למסע ציבורי ומבקש להקים אלטרנטיבה לישראל של שנות האלפיים, שנייה לפני מלחמת לבנון השנייה, ברוח החזון של הרצל, כפרודיה או כתיקון שלו.

לב הספר מוקדש לבחינה דו־משמעית של הבשורה הציונית בימינו: האם בדומה לרומן מחוץ לנישואים, הציונות עצמה לא הייתה הימור, יציאה רומנטית משגרת ההיסטוריה והחיים בגולה? ולהיפך, האם הגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה? על השאלות האלה נשפך עוד רוטב של חוויית הדור השלישי לשואה, מסע מקביל בזמן של אוניית מעפילים לפלשתינה, תהיות לגבי היהודי הנודד ותופעת התרמילאות הישראלית. אלה שאלות יפות, מעוררות פיהוק לעיתים, שמבשרות אולי על גל חדש של סיפורי מסע וגלות בספרות הישראלית (עד כה, פילסו את הדרך הרומנים של א"ב יהושע וחיים באר, למשל, מהעשור האחרון).

אלא שהשאלה הכי מעניינת שנבו שואל היא מהי מטרתו כסופר. בנקודה אחת, גיבורו לועג לשף דמוי אייל שני, "עם הנטייה שלו להכניס יד מתחת לסינר וללטף לעצמו את שערות החזה, עם ההתעקשות שלו להעניק משמעות עמוקה לעניין הארצי למדי שבו עסקו". האם נבו מדבר בעקיפין על עצמו, כמי שמבקש לחלץ את הקורא הבורגני מהשגרה המשעממת של חייו? האם הוא מבקש להפיח חיים חדשים בסיפור הציוני, הנמשל לנישואים מתפוררים? האם מטרתו לקבץ סביבו, כמו אבי הגיבור, קהילה של קוראים הלומי קרב ולרפא את נפשם? האם הוא מבקש להציג קול ביקורתי מול המציאות, בעזרת החזון הליברלי, השוויוני, של הרצל – או שתפקידו לנחם את הקוראים, להאציל על חייהם יופי נסתר כמו פרסומת לקוטג'? נבו בוחן את כל התפקידים הללו אבל לא מוכן להתמסר לאף אחד מהם. מצד אחד, 'נוילנד' מציב אותו בחזית ספרות המיינסטרים בעברית, ללא הרבה מתחרים. מצד שני, נראה שנבו עוצר את עצמו מלהגיע רחוק יותר.

אשכול נבו, נוילנד, הוצאת זמורה־ביתן