ראיון עם יהודה ויזן, פֶּקח

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.1.2016

1

♥♥♥

יהודה ויזן צודק: רומן הביכורים שלו הוא לא בדיוק מדריך למתבגר ולא סיפור חניכה סנטימנטלי. אבל מי שירצה יכול ללמוד ממנו כמה דברים מועילים. איך להטביע חולדות. איך לירות ביונים. איך לצאת בשלום מהטירונות שעובר ילד פרברים בשנות ה־90 ("בטלון תחתית" בספר – יהוד, במקרה של ויזן). איך להתאפק ולא לרסס בעוזי את הברווזים, המקקים ודמויות הקרטון שהוא פוגש כבחור צעיר בעיר הגדולה ("בטלון עילית" בספר – תל־אביב, במקרה של ויזן); מקום שבו צעירים מברברים אחד לשני על מה שהם קוראים לו בטעות "שירה" או "ספרות".

בטלון עילית היא הכפילה הקרקסית שוויזן יוצר בספר לתקופה ולזירה הספרותית שאיתן הוא מזוהה, באשמתו ועל כורחו: כתבי העת הספרותיים שהופיעו בתל־אביב בשנות האלפיים, חבורות השירה הצעירות, בתי הקפה הרטרואידים, המפגש בין שועלים ספרותיים מקשישים לנערי פרובינציה כשרוניים ולהוטים לקרב, להכרה, לטמבלים שימחאו להם כפיים בערבי שירה.

'פקח' – שם עט שבוחר לעצמו הגיבור על שם רוצח מלכים מקראי שנקטל בעצמו כמה שניות לפני גלות ממלכת ישראל – מתאר את גטו הספרות הישראלית כפי שוויזן רואה אותו: ספרייה ריקה של ספרי יד שנייה ושירים יד שלישית. אבל לפני שנכנסים לפה המשונן של ויזן כמתבונן בהוויה של צעירים ספרותיים־אנאלפביתים, מאוננים, מדקלמים כמו תוכים ססמאות שאינם מבינים – עד כמה קשורות למציאות החיות הקטנות והבינוניות שנקטלות לאורך הספר, לאורך ההתבגרות של הגיבור?

"אתה שואל אם אכלתי יונים, כמו פקח ואבא שלו? בטח. יש יונה על האנטנה, אתה מוריד אותה עם רובה אוויר. הכשרנו אותה, כמובן. ואבא שלי שכח להוריד את המלח מהבשר. זאת הייתה ילדות מאוד נעימה בפרברים. וזה גם חלק מתהליך החניכה – יש חולדה, יש חפרפרת, אז צריך לטפל בהן. נכון שזה עסק מטורף – אתה משפד חפרפרות עם מכוש על הראש, העיניים של החולדה מתפצפצות כשנסגרת עליה המלכודת – אבל אחרי שראית דברים כאלה, בפעם הבאה שתצטרך להרוג חולדה, או לפחות בפעם השלישית, פחות תתרגש. כמו באימון קרטה שאומרים לך לתת לעצמך מקלות ברגל, כדי שהעצם תהיה קשיחה יותר. בזכות החניכה שעברתי כילד, אני מחזיק במושג שרוב האנשים סביבי לא מבינים: אויב".

שיפוד החיות בבטלון תחתית הוא הכנה למבט המשפד בהיפסטרים של בטלון עלית?
"קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה ביותר שיכולה להיות לאיש ספרות: היכולת לגעת בשיט, ולא בבולשיט. וזה הדבר שחסר לרוב העוסקים בספרות היום. כולם עלים נידפים. פולואוורז. 'עוקבים' במלוא מובן המילה. רוב האנשים שגדלו בתל־אביב או ברעננה התחנכו על ערכים 'פלאפיים'. הם סאקרים של כל עמדה. רק תוציא את המילה 'מהפכה' מהפה והם חווים אורגזמה. חושבים שהם רדיקליים".

תיאורי הסקס התל־אביבי מזכירים את תיאורי החולדה במלכודת.
"גם בחברה הליברלית לכאורה – הקרניבוריות ממשיכה להתרחש. גם בקרב הצמחונים. במקום חיות, פשוט אוכלים בני אדם. כל הרווקוּת התל־אביבית היא דבר עצוב. יחד עם הפסבדו־אינטלקטואליות שנלווית לה. קיום ריק, עמום, ובעיקר עקר. האנשים האלה הרי לא עושים כלום. אין בהם שום תועלת. ואני לא חושב שהסצנה הספרותית הזאת הוכיחה את עצמה. כדי להתקבע ולקבל הכרה פשוט צריך לנדנד למספיק עיתונאים שיכתבו על כל נוד שאתה תוקע. יש אנשים שזה כל מה שהם עושים".

1111
מתוך עיבוד לבמה של 'המחברת הגדולה', צעירי גשר (צילומים: רדי רובינשטיין)

 

הפתיחה של 'פקח' עובדת כמו פיתיון. רק הפוך. מסמנת לקורא – זה לא בשבילך, חביבי. נא לחזור לגן הילדים, לקניון, למושב הסטודנטים, לבית הקפה. מילים חורקות ושברי ציטוטים מוטחים בדף כמו מנות הבשר שנוחתות על השולחן מול הגיבור. אבל ככל שמתקדמים עם סיפור החניכה הגרוטסקי שעובר הגיבור – כעכבר העיר, כציד חולדות בכפר – 'פקח' מתגלה כספר מצחיק, עצבני, רוחש חיים. ואני כותב את זה לא רק בגלל שוויזן יודע איפה אני גר.

בקרב החוג הספרותי הצעיר, ויזן הוא דמות מוכרת. גם אנשי ספרות שלא הכירו אותו לפני הפצצה הפיקטיבית ההיא שהניח עם שותפו דאז עודד כרמלי בפתח משרדי הליקון, גם כותבים ועורכים שלא שמעו על הגיליונות המחוספסים, הפנזיניים, של 'כתם' – ודאי נתקלו בקטילה מהדהדת או בהזמנה לדו־קרב. בראיונות, ברשימות, במסות שהוא מפרסם ב'דחק', כתב העת עב הכרס שייסד לפני כארבע שנים תחת המוטו 'הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות'.

"'דחק' הוא כתב עת טוטליטרי במהותו. אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי. אני בוחר את הכותבים לפי הכישורים שלהם. ולא יהיה אכפת לי אם מתרגם מעולה של הורטיוס גר בתחומי הרשות הפלסטינית". ויזן התחייב "להדיר את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות". אחרי צ'יקי (שזוכה בספר לתיאור קריקטורי הדור), חבורת ערס פואטיקה ועוד שורה ארוכה של מטרות חיות, בגיליון החדש ויזן מתפנה לטפל בדורי מנור ורונן סונין, עורכי האנתולוגיה הלהט"בית 'נפלאתה', שאותם הוא מאשים, בין השאר, בהומופוביה.

בפגישה איתו, ויזן מספק סחורה כפולה ומכופלת. נאמן לדמות הלוחמנית שהספיק ליצור בתוך פחות מעשור בשטח ככותב, כמשורר, כמתרגם, כעורך – יהיר, מעליב, נרגן כאילו בילה חיים שלמים בעישון מקטרת, בחלוק ארגמן. כל זה לא סותר את העובדה שוויזן מעורר תוך שניות חיבה והזדהות – גם כשהוא מכבד אותי במחמאות כמו "רכילאי", "נחש עקלתון" או "גוי דובר עברית".

"בעניין דורית רביניאן", הוא מתנדב להגיב לענייני השעה, "איכשהו כולם התעלמו מהשאלה הבוערת היחידה: איך ייתכן שרביניאן – מחברת רבי מכר קריאים וקלילים, העשויים כמאמר בודלר 'מן הסחי והחלאה האהובים על נפשו של ההמון' – בכלל מועמדת לתוכנית הלימודים? מה, אין מה ללמד? כולם יודעים כבר הכל, שיש צורך לפנק אותם בספרי טיסה? לא צריך ללמד את רביניאן לא בגלל שאלות של ציונות. לא צריך ללמד אותה כי זו לא באמת ספרות".

אתה, מבחינתך, כותב ליחידי סגולה?
"אני לא חושב שאני כותב רק למביני דבר. ל'בחורים מאוקספורד'. אין באמת קבוצה כזאת. ביומיום, בני השיח שלי לגבי ספרות הם בעצם אנשים בודדים על קרחונים. יובל שמעוני לא יוצא מהבית. אתה יודע איזה אדם קשה זה אמנון נבות? או גבריאל מוקד? אני יכול לדבר עם לאה איני, בועז יזרעאלי, עם אשתי. ואלה רגעים שמפיגים את הבדידות. אבל גם אנשים כאלה, שיש לי איתם שפה משותפת, לא בדיוק חולקים איתי תחומי עניין. תמיד יש איזה חיכוך. אתה יודע איזו בעיה הייתה לי כשרציתי להכניס לספר את טעמי המקרא?"

אני מנחש שלא תדבר בתיעוב כזה על זירת הספרות ככל שתתבגר.
"אני מדבר ככה לא כי אני צעיר מתלהב. אני באמת לוקח ללב. למה להתייחס באופן ציני לפגיעה בערכים שאני מאמין בהם? זה באמת מתועב, אווירת השיווק. הפרסים המגוחכים. יריד הספרים בפרנקפורט. היחצנית של ההוצאה נעלבה מהביטוי 'נשות יח"צ מפשקות בפרהסיה' שמופיע בספר. מגיל צעיר אני רגיל שאומרים לי 'עוד תתבגר'. מוקד, ידידי, בן 80 – ונשמע אותו דבר כבר עשרות שנים. ויזלטיר כנ"ל. אולי התשוקה לספרות משמרת בך איזו מידה של נעורים".

ובכל זאת, יש משהו חשוד באליטיזם המופגן הזה. הרי אף אחד לא נולד עם תואר אצולה ספרותי.
"קיבלת מהספר תחושה שגדלתי בבית של בורגנות משכילה? בבית שבו מתעסקים בתרבות? מדובר בנובורישים מהפריפריה ממוצא מזרחי. ברור מהספר מה מידת ההשכלה שלהם ואיזה מעמד היא משקפת. ואין בזה גנאי. לא הייתי כמעט בשיעורים בתיכון. אין לי תעודת בגרות מלאה. אף אחד לא שלח אותי לשירת ספרד: הגעתי לספרים בכוחות עצמי. הייתי סקרן, הייתי צמא. אבל אנשים סביבי לא צמאים. להפך. הספרות מבחינתם היא רק תחמושת לרגע מסוים.

"הרבה פעמים אני מרגיש שיש את הספרות 'שלי', ויש את הספרות 'שלהם'. שקיימת ספירה שלא קשורה אליי, עם ניר ברעם וכל מיני כאלה. פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל. עזוב ברעם – גם לדויד גרוסמן שאתה כל כך אוהב אין גישה לדו"חות השב"כ".

בדרכך שלך, יש משהו די גרוסמני בתיאורי הילדות של פקח. תיאורי העקידה, ביתור החיות, האבא הישראלי המסרס.
"אצלי האבא לא מסרס; הוא יורה. וגם אני יורה. ואת גרוסמן אני פשוט לא יכול לקרוא. השפה שלו לא עושה לי כלום. פלקטי לגמרי. כמו לקרוא חשבון מים. גרוסמן מכוון לקוראים שאין להם כלים להתמודד עם 'ספרות' במובן המחייב של המושג. עובדה שאת ברנר הם לא קוראים, והוא סופר יותר טוב במאתיים דרגות לפחות. ב'סוס אחד נכנס לבר' כאב לי הלב עליו. זו שפה של מישהו שמנסה להיראות רלוונטי, צעיר, אבל התוצאה מזכירה קיבוצניק עבש.

"והמבקרים הקיימים – לא קיימים. גם כשהם כותבים – הם לא קיימים. דיבור גבוה וריק על ספרות. קראת פעם ביקורת שכתב רוני סומק? 'המקום שבו הפרוז'קטורים של הנפש פורטים על מיתרי הנשמה – שם שירתו של' וכולי וכולי. שם אתה רואה שהוא לא רק משורר נוראי, אלא גם ישות לא אינטליגנטית".

לא תמצא שיר שלו שייגע בך?
"אלה שירים של ילדים מפגרים. גירסה מדוללת של הנוסח של עמיחי. יש לי מאמר שמראה את זה בצורה כמעט מתמטית. תשווה את זה לאליוט, לטשרניחובסקי, לאורי צבי גרינברג. רוני סומק זה פורצ'ן קוקיז".

עוגיות וספרות שייכות לעולמות נפרדים?
"אין בעיה בעוגיות – כל עוד על העטיפה לא כתוב 'ספר שירה'. אבל כגודל היומרה – גודל החומרה. אנשים מזדהים עם השירה שלו כי הם יכולים להבין אותה. אם ההמון יכול להזדהות עם זה, כנראה שעשית משהו לא בסדר".

אנחנו לא חלק מ"ההמון"?
"אולי אתה המון. אני לא".

הוא נולד לפני 30 שנה ביהוד. ילד אמצעי לאבא קבלן ואמא גננת. שחקן כדורסל בנבחרת של תיכון בליך. לפני כשנה התחתן עם מיכל, דוקטורנטית לפילוסופיה בת 44. גר במרכז תל־אביב. משורר עצבני בגובה מטר תשעים. עובד במשך שנים כמאמן קבוצת כדורסל, היום של קבוצת נשים חובבות. עדיין מתפרנס גם מעבודות שיפוצים ("כל פעם שננו שבתאי עוברת דירה היא מתקשרת אליי").

העיניים החריפות של ויזן מוציאות כל תיאור בספר מהקשר אמין, אבל בשיחה איתו מתגלה שרוב האירועים וההתרחשויות, לפחות בבסיסם, לקוחים מחייו. הקומיקס אמיתי. המשפחה שלו, הדרך לבית הכנסת ביהוד, השולחן – היו עמוסים באותה מידה. "אני בא מבית טורקי, טריפוליטאי ותוניסאי. משפחות כאלה מכינות את המאכלים של כל העדות המזרחיות. אמא שלי היא מעין ארכי־שפית, וארוחה כוללת באמת שמונה מנות על השולחן. הכל בשר: בשר ממולא בבשר ברוטב בשר. לך למקרר שלי, תראה את תבשיל הריאות שנשאר מיום שישי".

בגלל הבוז שלך כלפי עיסוק בספרות ומוצא אתני, חשבתי שהתיאורים של הארוחות המשפחתיות בספר הם פרודיה.
"עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום סביב 'זהויות' הוא פסיכוטי. והסופרים 'המזרחים' מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה ליצור ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של כושים אמריקאים מדוכאים ולהלביש אותו על שכונה בחדרה. בכלל, מה זה הדיבור הזה על תודעה אשכנזית או מזרחית? לכל בנאדם יש תודעה משלו. ואין לה צבע. ביהוד, בבית הספר, אשכנזי הייתה קללה. אז למה שאני ארגיש מקופח? לכן דוחה אותי הדיבור על 'הגמוניה' ודוחה אותי הרצון התל־אביבי לתקוף אותה. בספרות אין הגמוניה. זה מרחב של טקסט, ולא של צבע עור. יש המון גרפומנים אשכנזים, ויש המון גרפומנים מזרחים".

לספרות ולתודעה האנושית אולי אין צבע עור, אבל באחד מקווי ההתרחשות בספר, הגיבור נדלק על בחורה ממוצא אתיופי. לא זכרתי מאיזה הקשר ספרותי נלקח השם שלה – זילזיל טיבס – אבל חיפוש בגוגל הבהיר לי שמדובר במנה אתיופית של כבש צלוי. אם זה לא מספיק, פקח משווה אותה לג'וקים מעוכים.

"מה לא מובן בדימוי הזה? היא שחורה ומבריקה. יש לה כל מיני לקים וליפ־גלוס. והגיבור נזכר בה כשהוא רואה פתאום מקק. זה לא יכול לקרות?"

נדמה לי שאתה מיתמם. יש משהו קצת יותר טעון בתיאור כזה של קופאית אתיופית צעירה.
"היא דוחה אותו כמו מקק כי היא סתומה. כי היא 'המון' וקל לתמרן אותה. היא עדיין לא עמדה על דעתה, ועושה רושם שזה גם לא יקרה".

גם אתה לא היית מלומד בגיל עשרים וקצת. אם היו מסתכלים עליך כעל מקק – לא היית לומד את האלף־בית.
"זה שאתה יודע לקרוא – לא הופך אותך ליצור עם בינה. לפחות האנאלפביתים של פעם לא חשבו שהם חכמים. נו, אז היום אנשים יודעים לקרוא. אני לא שוגה באשליות, ואני לא מתעצל. אתה יודע כמה עבודה כרוכה בלהוציא ולערוך כתב עת ספרותי כמו 'דחק'? אני מתעסק בספרות. אלה החיים שלי. מרגע שאני קם בבוקר. ממית את עצמי באוהלה של הספרות. זאת הבחירה שלי – לתת את עצמי לספרות העברית. זה ממלא אותי, ואני מרגיש שאני עושה דברים חשובים. תורם בדרכי ללשון העברית ולעם היהודי".

לעם הנבחר בפינצטה.
"אני לא חושב שיש צורך להשפיע על כולם. ספרות היא שיח קודקודים. מבחינתי, כשאני מדבר על ספרות עם אנשים שאני מעריך – אנחנו יושבים ומדברים יחד על תורה. על דברים בוערים. הפרצוף שמרוח על המוסף ב'ידיעות' לא מבלבל אותנו. אני לא צריך עזרה מבני ציפר או כל עיתונאי אחר כדי להבין כמה חמור מצב הספרות כאן. כדי לדעת שרועי חסן כמעט נושק לאנאלפביתיות. אנחנו במלחמה: הדבר הזה שנקרא 'הספרות העברית' הולך ונעלם. וכל בוקר קמים לו עוד אויבים. תוקפים אותו מכל כיוון, עד שהוא הצטמק לכלום. יוצאים המון ספרים שהם פשוט כלום. וגם אתה חלק מהלך הרוח הזה".

התלונות על מות הספרות הן עניין ישן מאוד. כולם מקטרים וכותבים. השאלה היא מה נותן לך הדימוי החוזר של אנאלפביתים.
"אני מכבד את התחום שלי. אם אנשים לא טרחו מספיק כדי להתכונן למשימה הזאת – זה מיד ניכר. אני הרי מאמן כדורסל לפרנסתי. כשאני מגיע לקבוצה חדשה, אני אומר לאנשים: תשחקו. עד סוף האימון אני כבר יודע מי בחמישייה, מה כל אחת בקבוצה שווה. אני יכול להגיד למישהי: תכדררי הלוך־חזור ואני אדע עליה כמעט הכל. אותו דבר בספרות. אני שונא משוררים ששולחים לי שירים ומבקשים חוות דעת. שמחפשים אישור. אם הם היו מתעניינים באמת בדעתי, הם לא היו שולחים לי שיר שמופיעות בו כל הבעיות שדיברתי עליהן".

אף אחד לא הסתכל עליך אף פעם מלמעלה? ביטל אותך כקורא, ככותב?
"מאה אלף פעם. הייתי צריך לעבוד קשה, המון עבודת מרפקים, כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. אבל היום אני חושב שאני מוערך בידי האנשים שאני רוצה שיעריכו אותי. וגם בידי אלו שלא. זאת הצרה הבאמת גדולה. אבל הביקורת והמוטיבציה לכתוב צריכות לבוא מבפנים. אני יודע שגם 'פקח' לא חף מפגמים. אני יכול לכתוב עליו ביקורת קשה".

למשל?
"יכול להיות שהפתיחה קצת מקרטעת. כמו שאמרת: רוב הדמויות, חוץ מהגיבור, הן קריקטוריות או פלקטיות. התקשיתי להפוך אותן ל'דמויות' ממש. ואין לי יכולת לתכנן רומן מראש. אבל קראת בספר: הוכשרתי לעמוד בלחצים כאלה. בבית, ואחר כך בכוחות עצמי. אם יעמוד מישהו מעליי – אני ארים את הראש. אני לא באמת צריך את האישור של דן מירון – שאגב מופיע כאחד המסכימים המדומיינים בפתיחת הספר. אתה מכשיר את עצמך, עושה מה שצריך ומחכים. זה השכר: אתה עומד על דעתך".

איך?
"אתה לומד מהמסורת. אם אני משווה את מירון למבקר כמו קורצווייל – אז אני אבין שהוא מאופס. אם אני משווה מבקרים עכשוויים לפרישמן – אני מבין שהם מאופסים. זה לא קשה".

בספר, ככל שהדמות של הקופאית מתקרבת לזירת הספרות, ככל שהיא מרגישה יותר בבית בערב שירה – הגיבור נגעל ממנה.
"כי היא אוטומט. ההתהדרות של מישהו ב'תרבות' רק חושפת את הפגמים שלו. יצאתי פעם עם מישהי מדנמרק, והיא קנתה לי במתנה ספר של ג'ונתן ספרן פויר. עד אותה נקודה היה מסתורין של פערי שפה. ופתאום – יכולתי למקם אותה. מיהי בעצם בדנמרק. לאיזה קהל היא שייכת".

ומי מדבר ככה, בורר בין ברברים ליודעי דבר, אם לא בעל הבית?
"הספרות היא הבית שלי, אז כנראה שאני בעל הבית. באתי לספרות – וראיתי שאין שם אף אחד".

אולם ריק.
"כמעט. כמה אנשים יושבים בפינות. וזהו. הספרות ריקה. לכן לא הייתה לי בעיה אז, וגם אין לי בעיה היום, להגיד: זה הבית שלי עכשיו".

יהודה ויזן, פקח, הוצאת אחוזת בית

1

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

ראיון עם חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.6.2011

צרחה אחת נוקבת בחדר העבודה של חיים באר, בדרך כלל אתר סגור למבקרים, הסיטה אותו כמה מעלות ממסלולו כאגרן ספרים כפייתי. "יום אחד", הוא מספר, "א"ב יהושע ביקש לראות את חדר העבודה שלי. אני אף פעם לא מכניס לשם אנשים, אבל הוא סקרן נוראי. לא יודע מה דחף אותי, אבל באותה הזדמנות החלטתי להראות לו את חלקו בספרייה הפרטית שלי: ספר שהוא כתב כמדריך בצופים, ספרים של סבא שלו, ספרים שהוא כבר נפטר מהם ואני קניתי, ספרים שהוא נתן לאנשים עם הקדשה והם מכרו. פתאום הוא נתן צעקה: 'תגיד, אתה מופרע? שב, תכתוב, מספיק עם השטויות האלה!'.

"הוא צודק, יש משהו אפל ביחס שלי לספרים. ערימות על ערימות. למה אני צריך לחשוב כל הזמן על מה שיקרה להם אחרי שאמות? בשביל מה צריך את המהדורה הראשונה שיצאה בוורשה? לגעת בספר שאולי ידו של הסופר נגעה בו? זה צורך נואש בשליטה, כנראה. להיות אדון".

אז נגמלת?
"מפעם לפעם אני יוצא עדיין למצוד אחרי ספר, כמו אדם שיודע שאסור לו לאכול סוכר ולא מתגבר על חולשותיו".

הסיפור הזה חושף לא רק את היחסים התת־קרקעיים שבאר, בן 66, מנהל עם העולם באמצעות הספרייה המפורסמת שלו, אלא גם רמז לשינוי שחל בשנים האחרונות בכתיבתו וביחס שלו לספרים. ההתפלצות של יהושע הצליחה. "הוא כל כך צעק עליי, שכתבתי את 'לפני המקום'". הרומן המפתיע הזה מ־2007, ששגעון־הספרים עמד במרכזו, גילה שבאר מוכן לצאת מהטריטוריה הספרותית שמזוהה איתו. בזכות שלושת הרומנים הראשונים שלו ('נוצות', 'עת הזמיר' ו'חבלים'), הוא נתפס כמי שהחדיר לספרות המיינסטרים הישראלית את הקול של היהדות הדתית. שני הרומנים האחרונים ('לפני המקום' ו'אל מקום שהרוח הולך'), ספרי מסע אל מחוץ לארץ, בדקו את הצדדים הפרועים והקלילים יותר בכתיבה שלו. באר ידע תמיד לשלב בין תחכום לקומוניקטיביות, בין אהבת הקהל להערכת המבקרים – ולאחרונה, עושה רושם, הוא התחיל לעשות יותר חיים.

הביטוי "אני שם זין" יחזור יותר מפעם אחת לאורך השיחה בביתו ברמת־גן, מתרוצץ בין הרצאה לאירוע ספרותי ליום הוראה באוניברסיטת בן־גוריון. בניגוד למצופה מכותבים בעלי מעמד ומפרופסורים לספרות כמוהו, באר משתדל לקחת את עצמו ברצינות מוגבלת.

"חלק מחבריי הסופרים הם אגו־מניאקים", הוא מסביר את הגישה הזאת. "הם חיים בתחושה שהם ואפסם עוד. כשיצא הספר הקודם שלי, למשל, קמה בהוצאה מלחמת כל בכל. אחד הסופרים דרש שרק הספר שלו ייצא בחגים, כאילו רק הוא קיים. אני לא מצטנע – אני רוצה את חלקי ולא מבטל את עצמי. אני רק מודע לזה שיש עוד חמישים סופרים שגם רוצים שיקראו אותם. אני אשמח אמנם שיגדילו את התמונה שלי בעיתון באינץ' אחד יותר מאחרים, אבל אני יודע שאני לא בן יחיד.

"אחת הסיבות שעזבתי את העיסוק בעריכה ובמו"לות היא שלא עמדתי במגלומניה של סופרים מצליחים. מה שהם היו מבקשים, ההנהלה הייתה מסכימה, אחרת הם ילכו להוצאות האחרות. היום, כשגונבים וחוטפים סופרים אחד מהשני, הם בכלל מסתובבים בתחושה של בני אלים. והעיתונות משתפת פעולה ועובדת אותם. לא שלא מדובר באנשים מוכשרים, אבל הם עושים טעות. מה אכפת לכם לשמוע ביקורת ולשפר את הספר? תלמידה שלמדה אצלי כתיבה יוצרת כתבה לי לא מזמן שהיא גמרה לכתוב ספר. שאלתי אם היא רוצה שאני אקרא אותו, והיא ענתה: 'אני אבקש את חוות דעתה של הסוכנת הספרותית שלי'. אתה מבין? היא עוד לא פרסמה וכבר עובדת עם סוכנת. כל העסק נהיה פדיחה".

1
מוואנה צ'ן (Movana Chen), עבודות מנייר גרוס

לפני עידן הסוכנים הספרותיים, באר כתר בעיתון 'דבר' טור ספרותי תחת השם 'תולעת ספרים'. כמה עשרות רשימות כאלה, שהתפרסמו בעיקר בשנות ה־80, קובצו עכשיו לספר חדש, 'מזכרונותיה של תולעת ספרים' (בעריכת גדעון טיקוצקי), והן מגלות כמה מוקדם התנסחו השאלות המרכזיות שיעסיקו אותו כסופר. מרכז הקובץ מוקדש למסעות בעקבות כותבים קרובים לליבו. בעיקר ברנר וג' שופמן. קשיי הקיום, קנאת הסופרים, הרגעים הקומיים, הקטנוניים והנואשים שלהם כאנשים נושמים משמשים אותו כדי לחקור את הספרות שלהם, ועל הדרך, את המרחק בין עולמו לעולמם.

היחס האינטימי והמשוחרר של באר לאנשי ספרות מורגש גם בפגישה איתו. הוא מפטפט בחופשיות על אגו, על עלבונות מקצועיים, על סכום כסף נדיב שעיתון שילם לו עבור כתבה. הלגלוג העצמי והכללי שהוא מפגין כלפי עצמו וכלפי עולם הספרות, מסביר באר, נובע בין היתר מאם־כל־הביקורות שקיבל הרומן הראשון שלו, 'נוצות', ב־1980. "זאת הייתה פתיחת שבוע הספר וראיינו את דן מירון, בערוץ 1, במדורת השבט. לא היה מבקר משפיע וסמכותי יותר ממנו בתחילת שנות ה־80. שאלו אותו מהו הספר הטוב של השנה. הוא ציין שלושה ספרים, אבל ביקש לדבר על הספר הרע של השנה. פתאום אני רואה אותו מוציא את 'נוצות'. אני יושב בבית, וילדיי יושבים לידי – וכאילו שומעים שאבא שלהם אנס, גנב, רוצח. באותו ערב עוד הייתי צריך ללכת לחתום על ספרים בדוכן בשבוע הספר. אמרתי לאשתי שאני לא נוסע. היא אמרה: 'מירון אמר מה שאמר, ואתה תלך ותחתום'. אתה מבין למה אני חי איתה כבר 45 שנה?

"עליתי על אוטובוס לכיכר מלכי ישראל, ואני הולך שם כמו אבל בין חתנים. מתברר שמהערב אנשים מגיעים בהתלהבות ורוצים לקנות את הספר שהשמיצו בטלוויזיה. מכרו אלף עותקים באותו לילה. זה היה החיסון שלי. מי שעבר את הטירונות הזאת, שאר הדברים קטנים עליו. מאז, כשילדיי רצו להרגיז אותי, הם היו אומרים: 'נגיד אותך לדן מירון'. הוא הפך לאשמדאי, לסטרא אחרא של הבית".

לפני כשנתיים נערך במסעדה ניו־יורקית טקס גירוש שדים. חבר משותף החליט להפגיש בין באר למירון ולהפשיר את האווירה. "הסכמתי", אומר באר, "אבל ביקשתי שיזמין עוד זוג או שניים למקרה שיהיה לא נעים. ישבתי ליד מירון כל הארוחה. הייתה שיחה נעימה, הפרשה לא עלתה בשום צורה. חתיכת רגע. אמרתי לעצמי: זה האיש שהטיל עליך אימה? חוקר טוב, אבל בסך הכל איש די מסכן, עגמומי, פתטי. הוא בדיוק נאלץ אז לעזוב את ביתו בניו־יורק אחרי הפרידה המתוקשרת מאשתו. גר בדירת סטודנטים זמנית שקיבל מהאוניברסיטה, עד שיתארגן. כמו לפגוש בסופרמרקט את הרס"ר שמירר את חייך בטירונות, ולראות את אשתו נוזפת בו על החסה שהוא בחר".

מאיפה מגיעה הנינוחות הזאת?
"אולי היא תוצר של הגיל. נעשיתי בנאדם יותר אופטימי ומאושר אחרי שגיליתי שגם ממטבחים מלוכלכים יוצאות ארוחות מעולות. לא שאני לא נהנה מהמטבחים – העיתונות, האקדמיה והמו"לות; את כולם הכרתי ואני מכיר מקרוב – אבל אני רואה את התפרים, את הקומבינות. אמא שלי, שלא היה אלוהים בליבה, אמרה לי לפני ההרצאה הראשונה שלי: 'כולם משתינים'. הפלא הוא שעל ערימות של זבל, ובתוך הבִיצה, פורחים פרחים. הפלא הוא שאנשים כל כך נחותים מצליחים להוציא תחת ידיהם דברים חד־פעמיים. יכול להיות שגם אני איש קטנוני, אבל אני מקווה שאשאיר אחריי כמה דברים שיגרמו אושר או עניין לקוראים; כמה יצירות שעוסקות בדבר שמאוד יקר לי, וזה הקיום היהודי בארץ ישראל".

לאחרונה זכה בפרס ברנר, "הפרס היחידי שבעצם רציתי ומדי שנה ביקשתי מההוצאה להגיש אותי כמועמד לו". לפרס ספיר, לעומת זאת, הוא נשבע לא להתקרב. "זה פרס מחורבן. הייתי מועמד בשנת 2000, ומעולם לא הרגשתי מושפל ומבוזה כמו לשבת באולם תיאטרון גבעתיים כשהשופט אומר: 'ובמקום הראשון, הסופר חיים… סבתו'. תשבו, תבחרו חמישה סופרים ותחליטו מי הזוכה. אבל מה זה להושיב את הסופרים באולם כמו בטקס גלובוס הזהב? יובל שמעוני שהיה מועמד הוא סופר יותר חשוב מסבתו, אפלפלד סופר יותר חשוב מסבתו. אני חושב שגם אני. הפרס לסבתו היה אמירה חברתית מתחנפת למתנחלים, לדתיים, למזרחים, לכל מיני דברים. אבל זה לא העניין. למה אני צריך לשבת באולם וכל העיניים והמצלמות צריכות לקרוא את מבט האכזבה בפניי? בשביל 150 אלף שקל? על הזין שלי".

ומה עם קריירה מחוץ לישראל?
"אני לא מצליח בעולם, למרות שתירגמו אותי לשפות שונות. לא הגעתי לאימפקט שיש לסופרים כמו עוז ויהושע ובטח גרוסמן. ויש לזה הסברים שונים, מעבר לעניין הלשוני. רובם מתנהגים בארץ כדוברים אלטרנטיביים, ואני לא בטוח שהייתי רוצה לעשות את זה. אני חש אי־נוחות כשאני רואה פרסומים בשמם באיטליה, בצרפת או במקומות אחרים. הם יותר בוטים מאיך שהם מתבטאים כאן, ויש תחושה של מסעות שיווק. אם לי יש ביקורת, אני אומר אותה פה, במקום שבו מתנהל עיקר המאבק. דווקא כאן צריך להיות נחרצים וחד־משמעיים".

3333

כבר שנים באר הולך ומתרחק מעיסוק ישיר בפוליטיקה, מתוך תחושה של חוסר אונים. הנתק הזה מתבטא גם בעובדה שהפסיק להדריך טיולים ספרותיים בירושלים, זירת ההתרחשות של ספריו הראשונים. "ירושלים שבה גדלתי ושמתוארת בספרות שאני אוהב", הוא אומר, "הולכת ונמחקת. היא הפכה לעיר בוטה, חרדית מאוד, לאומנית. מוחקים משלטים כיתוב בערבית. הרמב"ם ורב סעדיה גאון כתבו בערבית ושאר גדולים מחכמי ישראל – וכאן מוחקים שפה. בכל מקום מקבלים אותך בחשדנות ובטינה, אין לי שם כבר חלק ונחלה. אם אלך עם אשתי באזורים החרדיים שבהם אמי גדלה – יגרשו אותנו. אני אדם מאוד מסורתי, אבל לא הייתי בכותל כבר עשרים שנה. לא מסוגל".

באר היה מעורב בעשייה פוליטית עד שנות ה־90. פעיל ימין חרדי הצית את דלת ביתו והשאיר לו מכתב ובו איום ברצח. "יום לפני שהייתי אמור להדליק משואה בהר הרצל, שפכו על הדלת איזה גלון דבק־מגע והבעירו אותה. למזלנו, אחד הבנים שלי התמחה כחייל בכיבוי אש". הפרשה ההיא, שבה התערב לדבריו השב"כ, הותירה אצלו אכזבה גדולה. "לא קיבלתי שום גיבוי, שום עידוד ושום תמיכה מחבריי בשמאל. סופר אחד חשוב התקשר להגיד לי: 'נו, עכשיו יש לך יחסי ציבור'. יש בכלל משהו בחוסר הלכידות של המחנה השמאלי. כשאתה צריך מישהו, תמיד הוא בשנת שבתון. עובדה שהשמאל התרסק לרסיסים ולא הצליח לגבש שום פלטפורמה חברתית משותפת".

איפה אתה ממוקם היום מבחינה פוליטית?
"האמת היא שאני בסוג של גולה. לפעמים אני יושב וחרד לנכדיי. מסתובב פה כמו זר. הייתי לא מזמן בכנסת, גייסו אותי ללובי לטובת חוק הספרים – הסתכלתי על שמות חברי הכנסת בחדרים ולא הכרתי אותם. כשהייתי ילד, זכרתי את השמות של כל הח"כים.

"הגעתי למצב שכל בחירות אני נשבע שהפעם לא אלך להצביע, וברגע האחרון אני איכשהו מתפתה לרעיון שמעולם לא היו בחירות יותר קריטיות ואסור לתת לפאשיזם לעלות. בבחירות האחרונות, נגיד, הצבעתי לאהוד ברק. נו, תראה מה קיבלתי? ביבי משודרג. אני חש כלפיו מיאוס כל כך סוחף, שקשה לומר שזה לא היה צפוי מראש. ואני ראיתי מלחמה. החוויה המרכזית של חיי זה לקבור את המתים בסיני, במלחמת יום הכיפורים. ראיתי כל כך הרבה מתים. הסרחון עלה השמיימה. והיום, הקלות הבלתי נסבלת שהמנהיגים שלנו מדברים על מלחמה עתידית עם איראן. די, אין יותר כוח לפוליטיקה".

2

אם באר מרגיש גולה בישראל של היום, מעניין לראות בקובץ החדש־ישן את המשיכה הראשונית שלו ליוצרים שחיים מחוץ למרכז התרבותי והגיאוגרפי של זמנם (ברנר בלונדון, למשל). כבר בשנות ה־80 דיברה התולעת שלו בארית שוטפת: קולאז' רב־שכבתי של תולדות הספרות, ציטוטים וחיקויים של כותבים עבריים, שמודבקים בעזרת הקול האישי שלו ככותב מודרני. אפשר להרגיש גם את הקשר בין המסעות הספרותיים שערך בימי 'דבר' לשני הרומנים האחרונים שלו – ספרי מסעות שכרוכים בתשוקה להחיות טקסטים ספרותיים.

אבל סיפורי המסע העיתונאיים של באר חושפים גם את הפער בינו ובין הסופרים שאחריהם הוא עוקב. בניגוד ליוצרים כמו פוגל או שופמן, שצוללים לגבולות המיניות והדקדנס, אין בהתבוננות של באר מרכיב מאיים או מרתיע. "בתחילת המאה ה־20 הסופרים האלה באמת לא דפקו חשבון", הוא אומר. "הדור שלי פוריטני, והוא עוד פחות דפוק מהדור הצעיר. אני רואה את הסטודנטים שלי. את הבהלה מכל דבר מיני לא שגרתי, מלכלוך ומדברים 'לא לגיטימיים'. הם אמנם יושבים חצי עירומים בכיתה, ולפעמים אני די נבוך ממחשופי הבנות – אבל תפיסות העולם שלהם שמרניות בצורה נוראה. מין צדקנות נוצרית כזאת. אני המום מזה שמדובר באנשים בשנות ה־20 שלהם. לא יודע להסביר את זה. המחשוף בעצם מכסה על פחד מציצים?".

ואצלך? מה ההסבר לזהירות שלך?
"אני לא אדם שהשתכר אי פעם. לא הלכתי לזונה אף פעם. לא התגלגלתי בביבים. אם השתוקקתי? לא חושב. זו אחת החולשות של הספרות העברית בימינו בכלל, שאולי נכתבת ממקום מוגן יותר; מעמדה של סקרנות ולא של החוויה עצמה. כשאני קורא את קנז, אני מרגיש שהוא כותב כאילו הוא ילד שמסתכל על עולם המבוגרים. ובמסעות שלי אחרי סופרים זה בולט במיוחד, העמדה של אדם לבוש בחברה של נודיסטים.

"מצד שני, העולם מצפה מסופרים שיגיעו לסחרור, לאקסטזה. תרקדו את מחול הקדוש, תהיו ז'אן ד'ארק. מציבים דמויות מופת כמו יונה וולך. אני לא בטוח שאני זקוק לעמדה הזו. בעיניי, דווקא האיפוק והכִפתור נכונים יותר. עגנון מהלך עליי קסם כי הוא לא ברנר. לא תתפוס אותו בהתפרקות".

מה לדעתך החסרונות שלך ככותב?
"הכנות לא מספיק כנה, האירוניה לא מספיק אירונית, הרטוריקה לא מספיק רטורית. בכל דבר אפשר להעמיק מינונים. כשברנר שולח ללחובר את כתב היד של 'מכאן ומכאן', הוא כותב לו: 'זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשעה זאת, ואני חושב שאפשר להדפיס'. הוא לא אומר שזו יצירת מופת, בניגוד לסופרים אחרים שאני מכיר שבטוחים שהספר שלהם מייתר את הספרים האחרים. מנחם פרי כותב לפעמים שספר ספציפי מאפיל על כל הספרים האחרים בנושא או על הספרים האחרים של הסופר עצמו. מה זה הקשקוש הזה?

"אז כן, גילוי הלב אצלי לא מספיק. אפשר לחשוף עוד יותר את החולשות של הכותב ושל הדמויות. אבל יש רגע שבו אתה אומר: כרגע, זה מה שיש וצריך להדפיס את זה. כמו כל מעשה אנושי, גם הספרות מוגבלת. זה מה שלמדתי מברנר".

בשני הספרים האחרונים שלך יש באמת משהו יותר פרוע, יותר קרנבלי.
"יכול להיות שזה קשור להתבגרותי. אני מוכן להיות פחות מסורק. יכול להיות שגם השהייה במחיצת חוקרי ספרות צעירים עוזרת לי לבדוק קצת כיוונים אחרים. אפילו ברמה העלילתית, מאוד שמחתי לתאר סיפור אהבה קצר ברומן האחרון. פתאום מצאתי שריר שלא הפעלתי. רציתי לכתוב על הקצר־מועד, מה שכל כך לא עומד בקנה אחד עם כל מה שחונכתי אליו והטיפו לי. אני בא מתרבות של הנצחה וזיכרון. כל הזמן שומרים ושומרים. האמנתי בדברים שצריכים להחזיק מעמד. יצחק קומר של עגנון צובע את הלוחות ומעמיק את הצבע של האותיות בבית הקברות. אבל כל המצבות בסוף שוקעות, גם אם עוד דור שומר עליהן. אני בעצמי עוד שומר על כמה ימי זיכרון של הסבים שלי, אבל שאני אעביר את זה הלאה? צריך להישכח, והשיכחה מבורכת.

"אני רואה את גדעון סער הזה: 'כל תלמיד יופקד על מצבה'. וכשהתלמיד ימות, תלמיד אחר יטפל בשתי המצבות וכך הלאה. תנו למתים להישכח, תנו לעסק להירגע. והספרים? שולחים ספריות שלמות למתקן גריסה בחדרה. עושים מהן קרטון. פעם חשבתי שזה נורא ואיום. נו, שיישאר רק עותק אחד. צריך ללמוד ליהנות מחד־פעמיות, ממשהו קצר. אתמול, בדרך לפיזיותרפיסטית, נכנסתי לחנות ספרים בקניון. היה תלוי שם ציטוט של עמוס עוז: 'שיר זה סטוץ, רומן זה חיי נישואים'. חשבתי לעצמי, אתה פסיכי? גם סטוץ זה דבר מופלא, הוא לא חייב להפוך לחיי נישואים. כשהייתי ילד ותפרו לי מכנסיים לבר מצווה, החייט אמר, 'המכנסיים יחזיקו מעמד עד החתונה'. כך גם לגבי הקיום שלנו כאן, כל הזמן אנחנו שואלים כמה זמן זה יחזיק מעמד. זה קנה המידה? למה כל דבר נמדד במדד הנצח?".

דורות של כותבים הורישו לנו את המחשבה שגם אם התרבות עצמה נכחדה, נשארו יצירות הספרות.
"אי אפשר להעמיס את הידע הזה יותר. אז אני מכיר את שנהר ואת בורלא ועוד כך וכך סופרים. אבל למה להוריש אותם לדור שלך, ולמה שאתה תצטרך לשאת אותי על הגב? צריכה להיות קופת ברזל עם עותק אחד מכל דבר. אם אנשים צעירים עוד מאה שנה פתאום יגלו ספר של חיים באר, מה טוב. לא יגלו? יגלו את גרוסמן. היום מכתירים מנהיגים בפייסבוק – לא במרכז הליכוד. מישהי סיפרה לי שנולדה ילדה שקוראים לה 'Like'. זה משונה לחלוטין, אבל מאוד מנחם".

באיזה מובן?
"אין ברית־המועצות. אין הסתדרות כל־יכולה. מכונות דפוס־הבלט נעלמו. הכל צללים. אני אחד היחידים שעוד יש להם אנציקלופדיה עברית, ואני לא נוגע בה כמעט. ויקיפדיה זה חרא של דבר, אבל זה מה שיש לי היום. בימי חיי הלא ארוכים השתנו כל כך הרבה דברים, אז לדבר על נצח? לשאול אם אהבה תשרוד תמיד? טוב לך, אתה אוכל, אתה שותה? אלה השאלות".

חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם