ראיון עם מתן חרמוני, קרבת דם

 

Grooming Freddie

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.1.2017

לוויות הן באמת מקום מומלץ לעסקים? מתן חרמוני מאשר. לעסקים ולספרות. את העצה הזאת, שקיבל מחבר ילדות שהתייתם בדיוק מאמו, שילב ברומן החדש שלו, 'קרבת דם': "כשאתה הולך אחרי מי שרק אתמול עוד אכל ארוחת צהריים ועכשיו הוא עטוף בתכריכים", הוא כותב, "פתאום כולם שווים".

חרמוני עצמו התייתם מאביו כשהיה בן פחות משנתיים. בספרו השלישי הוא משאיל לגיבור ולמספר את קווי המתאר בסיפור חייו שלו, משתמש ביתמות כשער לסיפור תקופתי על באר-שבע של שלהי שנות ה-70. בניגוד לשני ספריו הקודמים, 'קרבת דם' דווקא לא נפתח בהלוויה – גם אם מיתות, התאבדויות, נטישות ואלימות משפחתית ממסגרות את סיפור השיבה הנוסטלגי-עוקצני לשכונת ילדותם של חרמוני ובן דמותו הבדיוני.

גיבור הרומן הוא יתום מלחמה מדומה. אביו נהרג סמוך למלחמת יום כיפור. בבית הספר מתייחסים אליו כבן למשפחה שכולה. חרמוני, לעומת זאת, לא יכול לזכור את אביו, שנהרג בתאונת דרכים. בגיל ארבע עבר עם אמו מקיבוץ דורות לבאר-שבע. "אישה צעירה עם ילד קטן בעיר שנראתה מאוד גדולה". שנתיים אחר כך אמו התחתנה בשנית. בהמשך נולדו לחרמוני שתי אחיות תאומות מבעלה השני של אמו.

ההשוואה המתבקשת בין זיכרונות הילדות המסובכים שמתוארים בספר לבין ילדותו הממשית של חרמוני מעוררת בו אי נוחות מפורשת. "זאת אוטוביוגרפיה רגשית", הוא מבהיר, "הקצנה של זיכרון אמוציונלי". גם היום, 40 שנה אחרי, ניכר שהיחסים המשפחתיים טעונים מאוד. חרמוני מדבר על משפחתו ועל ילדותו בדריכות. נזהר שלא לעורר מהומות.

"הייתה לי ילדות רגילה לכאורה – משפחה מתפקדת, אחיות, טיולים משפחתיים, עודדו אותי בתחרויות שחייה – אבל בתוך זה נשאר הבור הזה של היתמות, של אבא שלא נמצא. הייתי נוסע עם אמא שלי לאזכרות כל שנה בקיבוץ, אבל בחיים החדשים של המשפחה שלי לא באמת היה מקום למטענים שגררתי איתי, ונשארתי להתמודד עם זה לבד. הספר הוא במידה רבה ניסיון להתמצא בתוך החלל הזה, לפענח את מה שלא דובר בו".

רצית לדבר?
"בגיל צעיר, היתמות הייתה דבר שניסיתי להבליע. הייתה התעלמות מזה – פיל באמצע החדר שלא מדברים עליו – ואני שיחקתי את המשחק לגמרי. הבן שלי הוא בעצם הבנאדם הראשון ששואל אותי שאלות ואני מסוגל לענות לו בצורה טבעית ובלי ניסיונות להסתיר ולטשטש. הוא שואל ואני עונה בלי להעביר נושא.

"כשהוא נולד הרגשתי את היתמות במלוא עוזה. לראות את הדמיון החיצוני בין סבא שלי, אבא שלי והילד שלי – זה נעים, אבל גם צובט את הלב צביטה רצינית. אבא שלי היה חקלאי בקיבוץ: נהג בטרקטור, עבד בפלחה, בקטיף כותנה. יש תמונה שלו בגיל 30 – אני חושב שזה הצילום האחרון שלו – עומד בתוך שדה שיבולים. מרשים, עוצמתי, גבר 'במלואו'".

בספר, הגיבור מהרהר באופן שבו הגוף מתבגר ומזדקן, מתקרב לצורת גבר בוגר ומתרחק ממנה.
"אני היום בן 47, מבוגר ב-17 שנה מאבא שלי כשהוא מת. בגילי גברים מתחילים להזדקן, להיות שמוטים או רופסים יותר. הגוף שלך, של ההורה שלך, של הילדים שלך – הם כמו שבלונה שצריכה להתמלא. לי היה חור שחור במובן הזה. הבן שלי רואה אותי מתבגר. יש לו ידע שלי לא היה. כשהוא יגיע לגיל שבו הולדתי אותו, הוא יידע איך הוא ייראה, איך הוא יתנהל כאדם מבוגר. אני לא ראיתי את אבא שלי 'מתמלא' מעבר לגיל 30 ומתחיל להשיל את הגבריות הזאת. לא ראיתי איך תיראה הזקנה שלי. זאת חידה גדולה מבחינתי, מי היה הבנאדם הזה. לא קיבלתי את הפרוטוקולים על האישיות שלו. אלו דברים שלא דובר בהם בבית, כי היה צריך לשמר את הפסאדה של משפחה רגילה ושלמה. עם השנים, גם החזות הזאת לא תמיד נשמרה".

"מסך של מסתורין", לפי חרמוני, עטף את המקום שבו התבגר, שכונה ה"א בבאר-שבע, נקודת ציון בתולדות האדריכלות בישראל. "בניינים ארוכים שעשויים מקוביות-דירות. חלונות מאוד קטנים, לא ידעת בדיוק מה קורה מאחוריהם. ובאמת, קרו הרבה דברים נסתרים בפנים. היו בשכונה ובסביבת בני גילי כמה וכמה מקרי התאבדויות. חלקם אנשים מהתיכון שלי. זה מעיד על מצוקה גדולה שהתפרצה, שלא היו לאנשים בגילי כלים להתמודד איתה".

בספר, מכות הרצח שחבריו של הגיבור חוטפים מהוריהם כמו רומזים שכבר עדיף להיות יתום או בן חורג. אביו השוטר של גיבור המשנה, למשל, מאיים על בנו ביריית אקדח. "השכונה שבה גדלתי הייתה מחולקת לשני חלקים ולשני סוגי אוכלוסייה. עניים ומבוססים יותר, אנשים משכילים מול אנשי צווארון כחול. אני לא חטפתי כמו ילדים אחרים מסביבי. אבל כן, מכות היו חלק מהחיים בתקופה ובמקום ההם".

ילדים בספר מפתחים עור של פיל מול הדרמות שיוצרים המבוגרים.
"אני שייך לדור שלא כתבו מספיק על המצוקות שלו. הרבה אנשים בני גילי לא ידעו לתקשר עם מבוגרים. ההורים שלנו, שנולדו בארץ או הגיעו אליה בגיל צעיר, היו בקשר גרוע עם ההורים שלהם. נתק מוחלט או תיעוב עמוק כלפי בני הדור הקודם גרם לזה שהם לא ידעו איך לבטא אהבה או חום כלפי הילדים שלהם, בני דורי.

"אני לא יודע מה זאת 'חוויה הורית' במובן פיזי פשוט. לא יודע איך זה לגדול עם אבא. כשהפכתי לאבא לשני ילדים (בת שלוש וחצי ובן עשר וחצי) הייתי צריך להמציא את ההורות הזאת. היום הבן שלי כבר גדול ומורד, אבל כשהוא היה קטן יותר, הוא היה כמו איבר מהגוף שלי. איך אפשר להסביר רגש כזה, ביחס לאופן שבו אני גדלתי? כנראה שיש אינסטינקטים יותר חזקים מחינוך והשפעה סביבתית".

הוואקום הזה מתואר גם בצורה קומית בספר. יחד עם האלימות יש מקום להרפתקה, להתנסות קיצונית ומסקרנת.
"בכל מה שקשור לילדים, התקופה הייתה פחות מוגנת ומגוננת ביחס למה שמכיר הילד שלי. בכיתה ז' היינו תופסים טרמפים מעומר לבאר-שבע. מי היה מעלה על הדעת היום לתת לילד שלו לנסוע בטרמפים? ולא שאז זה היה פחות מסוכן, אבל בילדות של מי שגדל באזור היה משהו פרוץ ופתוח. היינו מבוגרים צעירים – ילדים שצריכים לגדל את עצמם. ילד אז היה ישות יותר אוטונומית, יותר עצמאית, שצריכה להגדיר את המרחב הפרטי שלה ולגונן עליו – גם בתוך המשפחה ומול המשפחה".

יש לילדות כזאת יתרון ביחס להתבגרות בסגנון הילדים שלך?
"העובדה היא שהיית צריך לדעת לחטוף ולהתגונן. אני תוהה מי מהילדים בבית הספר של הבן שלי, בצפון תל-אביב, היה שורד בבית הספר הישן שלי. מצד שני, זאת עדיין ישראל – אפשר לזהות משהו מהקשיחות הזאת גם אצל ילדים תל-אביביים ב-2017. בתור ילד, אתה יודע בדיוק למי סביבך יש אינסטינקטים יותר חדים ולמי פחות. לי היו אינסטינקטים לא כל כך חדים. לפעמים הייתי צריך להסתמך על חברים כריזמטיים שיצילו אותי ברגע האחרון ממכות. ולפעמים גם לא התממש הרגע הזה, כמו בספר, שהחבר הקשוח מופיע על תקן המלאך הגואל. אולי העברתי את האינסטינקטים הלא מחודדים האלה לבן שלי, אבל למזלו הוא בחור גדול. אי אפשר להתנהג כמו בריון מול מישהו בגודל שלו".

1111

"באותן שנים בבאר-שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב". כך נפתח הספר, אחרי ההקדשה לאביו של חרמוני. משפט פתיחה קרייני, קולנועי, שמבשר על סיפור התבגרות שזהות גברית במרכזו; שמתרחק מהדימוי שביסס חרמוני בספריו הקודמים – 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות' – כמין סופר יידיש-עברי.

באר-שבע הפופית, הרטרואית, של 'קרבת דם' דוחסת למשבצת אחת כמה עולמות שכונתיים: גטאות בספרות ובקולנוע, שיכונים בישראל ובלוקים בניכר; סרטי התבגרות באווירה עבריינית קלה. ובדרכו המחוספסת, גם מבט נוסטלגי, מקומי, בנוסח 'אסקימו לימון' או 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד.

הטשטוש בין מציאות היסטורית וקולנועית קשור גם לאופן שבו חרמוני מציג כאן גלריית טיפוסים, ספק אגדות מקומיות ספק ליצנים. לפעמים נדמה שכל העיר מורכבת מכפילי אלביס, כוכבי רוקנרול וסרטים ישנים. "ורדה אכן דמתה מאוד לקרול קינג", הוא כותב, "כמו שקלאהאן מהמשטרה דמה לקלינט איסטווד, וכמו שאמא של איתן ארדיטי דמתה לקלאודיה קרדינלה והבת דודה שלה דמתה לראקל וולש […] והיו חמישה לפחות שנראו כמו אלביס ואחד שנראה כמו ג'ו קוקר, ועוד הרבה אנשים שדמו למישהו אחר, שהיה יותר מפורסם מהם".

אם גיבור הספר לא מצליח להפוך למחזאי ומסתפק בעבודה כמורה לתיאטרון בתיכון, חבר הילדות שלו הופך לרגע קצר לכוכב, לשחקן ידוע, אבל נשאב אחורה ולמטה. הילדות השכונתית העסיסית מוצגת גם כמלכודת שלא מאפשרת לדמויות להתבגר ולהתקדם בחיים.

"בפריפריה נורא נוח להיות כפיל של מישהו – ונורא קשה להיות הדבר האמיתי. אתה מוזמן לעמוד בבר ולשיר שירים של מישהו אחר, לחקות את אלביס, אבל בלתי אפשרי להגיד דברים משלך. יש כמובן סיפורי הצלחה שיצאו גם מהשכונה שלי – אנשים כמו יהודית רביץ או מאיר בנאי – אבל לרוב היה משהו שקיצץ את הכנפיים לאנשים שרצו לעשות אמנות. משהו שאזק אותם. גם לי לקח המון שנים עד שהתחלתי לכתוב 'ברצינות', מתוך כוונה לפרסם. כנראה שהייתי יותר נהנה מהחיים אם בגיל צעיר הייתי פותח עוד כפתור בחולצה וחושף את החזה, כותב, מפרסם. מצד שני, אולי המעצורים האלה היו טובים לי. כמספר סיפורים, אתה צריך להבשיל, לאמץ מבט פחות ראוותני מזה שמאפיין את המשורר כרוקסטאר שנשרף בגיל 27".

השיער הנפוח, פאות הלחיים, ההווי של באנגים וגיטרות על ספה בחצר, העישון מגיל צעיר – זאת הדרך לבטא רגש גדול מהחיים במקום קטן ומחניק?
"זה מבחן ברור לגבריות. תסתכל בתמונות: מופע השיער של שחקני הפועל באר-שבע מאותה תקופה עוקף את האפרו של להקות דיסקו. אני? מקסימום התחפשתי לג'ון טרבולטה בכיתה ה'. בניגוד לילדים בספר, התחלתי לעשן רק בגיל 15, ומגיל 30 פחות או יותר נגמלתי. עכשיו אני מעשן בגלל הריגוש של יציאת הספר.

"אגב, כשאתה מסתכל על מודלים מצ'ואיסטים מאותה תקופה, רוקרים והחזה השעיר שלהם, אתה נדהם כמה היינו עיוורים לממד ההומואי בתרבות הזאת. היינו מחקים את פרדי מרקורי. כשהסולן של 'ג'ודס פריסט' יצא מהארון, אנשים שעיצבו את עצמם בדמותו הקשוחה התמוטטו לגמרי".

נתת בספר מקום של כבוד לצמיחת שיער הגוף של הגיבור וחבריו.
"תשמע, אני לא יודע אם אוכל להוריש לילד שלי דירה, אבל אין לו מה לדאוג בתחום השיער בחזה. בדיוק חיברנו עכשיו את הפטיפון, וכשהבאתי את האלבומים הישנים שלי לדירה, פתאום נזכרתי בהופעה של תיסלם שהייתי בה, בקולנוע גילת, ב-81'. דני בסן עלה לבמה לבוש בגלימה ובלי חולצה. מה שיש לפרדי מרקורי על החזה כולו יש לבסן על שריר אחד בגב. תראה תמונות של דוגמנים משנות ה-70, לא תאמין כמה שעיר היה מודל הגבריות אז".

משהו מהאסתטיקה הזאת השפיע עליך ככותב?
"אולי. האמנים הישראלים שאני מתחבר אליהם יותר הם הטסטוסטרוניים יותר. שמוליק קראוס, אסי דיין, יעקב שבתאי. אורי זוהר כמובן. רובם לא אנשים נחמדים במיוחד, עם משהו מחוספס ביצירה שלהם. אני יותר מתחבר אליהם מאשר לחנוך לוין, למשל, לגבר המסורס והפרברט. יוצרות נשים אני יכול לכל היותר להעריך. מבחינה רגשית, ההזדהות הפרימיטיבית שלי היא עם יוצרים גברים".

11

תמר מרין, אשתו של חרמוני – בעצמה סופרת, מבקרת ספרות ומרצה – פרסמה לפני כשנה את רומן הביכורים 'ילדים'. לא קשה לאתר נקודות מפגש וחיכוך בין 'ילדים' לשני ספריו האחרונים של חרמוני, בעיקר לאור המשחק בסגנון אוטוביוגרפי, ודאי אצל חרמוני ודמויות האלטר-אגו שלו. נדמה שדמויות מהביוגרפיה המשפחתית והזוגית של שני הכותבים מהבהבות בספריהם. פרידה שעברו כבני זוג ממשיים התגלגלה בדרכים שונות לעלילות ספריהם.

העניין הזה בולט במיוחד באופן שבו הגיבור הנוכחי של חרמוני, אקדמאי ואמן כושל, מתאר את עצמו בעימותים עם שתי דמויות נשיות, אמו ואשתו, מאיר בעקיפין את הצפרדעים שהן נאלצות לבלוע כנשים נשואות. ברגע בולט ברומן, הגיבור מתאר בגידה באשתו בכנס אקדמי, עם ראש החוג שממנו יפוטר אוטוטו. "אם הילדים ישאלו בעתיד", חרמוני מעיר, "אני אסביר להם שזה רק סיפור, שזאת צורה מסוימת של פנייה לקורא".

ובכל זאת, לא מתעוררת לפעמים מבוכה מול האופן שבו בן זוג כותב מטפל בזוגיות?
"בחיים הממשיים אנחנו אנשים עם רגשות סוערים למדי. אבל בהקשר ספרותי, אנחנו מודעים לממד של משחק בכתיבה, ומשתדלים לתת אחד לשני חופש מוחלט. חלק מהאיכויות של תמר ככותבת קשור ליכולת שלה להציע משהו פרוע, בלי ללכת על ביצים".

שני בני הזוג, קל להבחין, עוסקים בספריהם בתלאות הכלכליות שמזומנות למי שמקש להשתלב בזירת הספרות והאקדמיה. גיבורי הספרים מתקשים להכריז עצמאות, לעמוד על הרגליים בזכות עצמם, להשתחרר מתלות במפרנס מבוגר. ב'קרבת דם', תמיכה כספית מהורים מופיעה כעניין רגיש ועקרוני. חרף החיבה שלו ככותב לגיבורים עם שאיפות כושלות בתחום האמנותי, המקצועי, הזוגי – חרמוני מעיד שהמצב קצת נרגע מבחינתו. לפני כחצי שנה התמנה לעורך כתב העת 'מאזניים'. מרצה באוניברסיטה הפתוחה. מלמד כתיבה יוצרת. "כתיבה", הוא אומר, "הפכה אצלי למקצוע".

הגיבור שלך מודד את עצמו בלי הפסקה. הכסף שבני גילו מרוויחים לעומתו, מעמד שצברו מכרים מהילדות. "אם להודות על האמת", הוא אומר, "סך כל מעשיי, הישגיי ומעמדי מתאים לגבר בן 38, 39 ולכל היותר 40. אדם מבוגר יותר, כלומר בגילי, מן הראוי שהיה מספיק מעט יותר בחיים. מן הראוי שיהיה לו יותר".
"מי שרוצה להתעסק באמנות, מבין משלב מסוים שישנם המון אנשים מוכשרים. כדי להיות אמן מתפקד, אתה צריך ללכת מעבר לשאלת הכישרון. לדאוג שזאת תהיה העבודה העיקרית שלך. התנאים הכלכליים היום כל כך טורפניים, שגם הדימוי הרומנטי של הסופר בעליית הגג, שכותב לאור הנר, התפוגג. כתיבה היא ג'אגלינג מאוד מורכב. אתה חייב ללמוד להתפרש על תחומים שונים, ללמוד לשרוד מבחינה פוליטית. אני לא הצלחתי להתחנף לבעלי כוח כמו הגיבור שלי. לא מושך אותי לקבל אישור מאנשים מבוגרים ומבוססים ממני. וזה משפיע גם על הכתיבה. אפשר היום להכניס לדורות קודמים, לתאר אותם באופן סאטירי, ובאופן כללי – לא לחכות לתעודת ההכשר מסופרים ותיקים או בעלי שררה באקדמיה. אהבת הורים היא לא הדלק שלי. אני פונה לאהבת בני הדור שלי, ומתקשר בדרך כלל יותר טוב עם צעירים ממני. הפסיכולוגית הכי טובה שלי הייתה צעירה. הצלחתי לספר לה דברים שלא סיפרתי כל החיים לדמויות הורים סמכותיות".

בנסיבות מתאימות, בהנחה שהמדינה מציעה תקציבים נדיבים יותר ליוצרים מחוץ למרכז, היית חוזר היום לבאר-שבע?
"למרות הנוסטלגיה, טוב לי פה. המעבר לתל-אביב לא מבטל את הזהות וההיסטוריה שלך. להפך, להגיע מהפריפריה לתל-אביב מחזק את הרצון שלך להטביע חותם אמנותי ותרבותי. אני מסתכל על תל-אביב כמו על נאשוויל – אם אתה זמר קאנטרי, שם אתה צריך להיות".

מתן חרמוני, קרבת דם, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

2

מודעות פרסומת

ראיון עם יאיר אגמון, שמשהו יקרה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.12.2016

♥♥

בהתחלה היא נשמעת כמו ברכה שגרתית לראש השנה, אבל יאיר אגמון קורא להודעה הקולית הזאת יצירת מופת. כזאת שמוצאים רק בקבוצות ווטסאפ של מילואימניקים. "שנה של אושר ובריאות", אומר הקול הצרוד, המוקלט. "והתחלות חדשות. וזוגיות. ומשפחה. וילדים. וכל הברכות שאפשר לאחל לצוות המיוחד הזה".

יש המשך?
"יש המשך: 'שתהיה שנה של מציצות. וגמירות. וזיונים טובים. ושל וודקה רד בול. שנה טובה!'"

אגמון, סופר וקולנוען, ובעברו קצין בחטיבת הנח"ל, חולק עם שני חברים קבוצת ווטסאפ פרטית. הם משתפים בה חומרים כאלה, צילומים פורנוגרפיים פרטיים שרצים בווטסאפ, מצטטים ומנתחים את הדיבור הסליזי מסביב. "מבחינתי זאת הייתה תגלית: קבוצות ווטסאפ של מילואימניקים שסובבות סביב פורנו. להודעה כמו זאת יש ערך פואטי: כאילו לבנאדם שעומד מאחוריה אין דרך לאחל לחברים שלו סתם שנה טובה. כמו ילד שרוצה לחבק אותך אבל יהיה חייב לתת לך כאפה כדי לשמור על פאסון".

ואתה מחוץ למעגל הזה? צופה אירוני בלבד?
"אני צופה, אני לקוח של פורנו. הרי אופציה אחת להתמודד עם הגועל היא להגיד: זה לא מעניין אותי, זה לא חלק ממני ואני לא אתן לזה לזהם לי את הנפש. אני אגן על עצמי ועל הילדים שלי. אבל אני רוצה לדעת מה יש בכיסים של אנשים במדינה הזאת. אשתי שונאת את זה, ואני יודע שזה מטונף – אבל אני לא בנאדם מגונן. כל מקום שיכול לדפוק אותי, אני אכנס אליו, לפחות כצופה, ככותב".

העמדה הזאת מוצהרת בשם 'שמשהו יקרה', שאגמון בחר לספר הפרוזה השלישי שלו. חמשת הסיפורים בקובץ מתמקדים בגיבורים שמבקשים לעבור מהפכה פרטית, לשבור את הכלים, לפחות לזמן מוגבל. תלמיד ישיבה ורבו הנשוי, למשל, שמנהלים רומן קצרצר.

המספר, בן דמותו של אגמון, מלווה כניצב את גיבורי הסיפורים, ביציאה משטח הארץ או בנסיעה לשוליה, כשהם מבקשים להתרחק מזולתם, מעצמם, מגופם – נסחפים לזירות שדווקא בהן מבעבעת ישראליאנה עכשווית: עלייה לקברו של רבי נחמן מברסלב, הפלגה בספינת נופש, מפגש ריינבו במדבר, טיול חשאי ללאס וגאס, רחוק מהבית ומהמשפחה.

אגמון עצמו התחנך במסלול לימודים, צבא וישיבה קלאסי של חובשי כיפה, "גם אם בצד הליברלי של המגזר הדתי הלאומי". היום, הוא מעיר, "אני לא בנאדם מאמין, ואני לא מתפלל". הזיפים שלו, חיתוך הדיבור החבר'המני, הסלנג המסוים של 'פאק' ו'הולי שיט' רומזים שבדירה התל-אביבית השכורה גר וכותב ישראל ישראלי. מי שעבר את כל תחנות החובה במסלול התבגרות של גבר-גבר יהודי בישראל. ובכל זאת, כמו בסיפורים שלו, אגמון משקיף על המסלול הזה בו זמנית גם מבחוץ.

העגיל שבאוזנו מנצנץ גם בסיפור 'אומן': תיאור כמו-תיעודי, ובמידה מסוימת חלוצי, של העלייה לקברו של רבי נחמן בראש השנה. כגיבור הסיפור, גם אגמון מצא את עצמו על שפת אגם בפארק, יחד עם "נגיד עוד מאה אלף גברים", בעיצומו של "תשליך" עגילים ותכשיטי פירסינג.

"יש באומן, בראש השנה, מיקס בלתי נתפס של טינופת עמוקה, ושל קדושה עמוקה. מלוכלך ברמות שאתה לא יכול להבין. זוהמה בדציבלים הגבוהים ביותר. מבחינה אסתטית, המתחם עצמו מזכיר את התחנה המרכזית בתל-אביב. בכל מקום כוסות קלקר עפות ברוח. התחקיר שפורסם לא מזמן על הנסיעות לאומן היה ביזיון. ברור שיש שם זנות, יש סמים. אבל גם אמת צרופה, וכמיהה אדירה. כולם מסביבך כאילו נמצאים על אם-די. כולם פתוחים. אי אפשר באמת להרגיש שם חריג".

נדמה שכוסות הקלקר אומרות משהו על החוויה הריקה, המתסכלת, שהגיבור עובר באומן.
"בניגוד לאנשים שרק מפנטזים על שינוי בחיים שלהם, הגיבור בסיפור הזה הולך למקום שנדמה לו שתהיה בו אמת. הוא רוצה שהאמת תבעל אותו, והיא לא משתפת פעולה. כן, יכול להיות שהגיבורים שלי מגיעים למצבי ביזוי, אבל מבחינתי, עצם השאיפה שלהם לעשות משהו מביע אומץ. וגם הכישלון. הם הנמלה הזאת שמתעקשת: להרגיש משהו גדול בחיים האלה".

 

את נישואיו והתמסדותו של גיבור הסיפור 'אומן', אגמון מדמה בספר להתאבדות. "זה לא שאני מחוץ למשחק. התחתנתי, יש לי פסנתר בסלון, יש לי איי-רובוט. אם ההתברגנות היא התאבדות, החבל סביב הצוואר שלי מתוח".

גם הרקע המשפחתי שלו מדגים שילוב של חריגה מהתלם וחריש באמצע הדרך. סיפור ישראלי בנוסח מאיר שלו. "טלנובלה גרוזינית", בלשון אגמון. אביו היה חקלאי ממושב פטיש בנגב. אמו בת לקיבוצניקים דתיים. "אגמון" הוא שם משפחתה של אמו, לא של אביו. "נולדתי כשהיא הייתה בגיל מבוגר, 41. איך הם נפגשו? היא תפסה טרמפ עם אבא שלי, שהיה גבר נשוי ואב לשישה, והם התאהבו. אחרי שנתיים וחצי ביחד, אמא שלי נכנסה להריון. ביום שנולדתי, אבא שלי חזר למשפחתו. הדיל ביניהם – חוזה חתום ממש – היה שהיא מוותרת על כל תמיכה כלכלית ותשלומי מזונות ממנו, והוא בתמורה יכיר בי כבן שלו".

נשמע כמו צעד אמיץ מצדה.
"הנה מישהי שעשתה את הדבר, על אמת. לא רק חיטטה באף וכתבה על זה סיפור נחמד, בדירה שעולה 5,500 שקלים לחודש. היא טיפוס, אגדה ממש. שמנה, מצחיקה מאוד. דמות קולנועית, חבל על הזמן – אני בדיוק עובד על סרט תיעודי שהיא תעמוד במרכזו. מאיפה היה לה אומץ? תחשוב על זה, רווקה בת 39, בחברה הדתית בשנות ה-80. היא כבר מחוץ למשחק, מפסיקה לצאת לדייטים. גבר אחד מגיע פתאום, אוסף אותה בטרמפ, מרעיף עליה אהבה. היא לא תלך על זה? על הרומן, על הילד?"

אביו של אגמון נפטר לפני כשנה וחצי. "אני אכול געגועים אליו. מוות זה זין שאין לתאר. איבדתי שליש מהאנשים שאני יכול להתקשר אליהם, לדבר תוך כדי נסיעה בטוסטוס. זה היה מוות בזק. מהיום שהודיעו לי שיש לו סרטן בלבלב, ועד היום שבו עמדתי מעל הקבר שלו, עברו שלושה חודשים וחצי. בליץ. חצי מהשבעה ישבתי עם המשפחה שלו במושב, עם כל הקרנבל של השבעה – וחצי מהשבעה הייתי לבד, בבית שלי.

"הוא היה גבר מסורתי, ממוצא כורדי, מושבניק. היה בינינו פער תרבותי ענק. במבט בוגר, אני מבין שהוא אדם שכולו טוב לב. אבל כילד ובגיל ההתבגרות נורא התביישתי בסיפור הזה. לא היה מי שיהיה איתי בתפילה, שילמד אותי להניח תפילין. התפדחתי בימי הורים. כשאבא שלי בא לבקר, לא רציתי שהחברים שלי יראו. קשר אמיתי איתו נוצר רק כשהתגייסתי. הוא היה מגיע לבסיס בנגב, בימי שישי, להביא לי אוכל ולשחק איתי שחמט. כל הקשר שלנו סבב סביב שח. רק אז גיליתי את הבנאדם באמת. הוא איש מורכב: מאוד פשוט ומאוד חם ומאוד תמים, ובכל זאת, הוא עשה מעשים רעים; הוא בגד באשתו. היינו מדברים על זה בפתיחות".

משפחתו של האב קיבלה אותו כבן, אומר אגמון. "הילדים של אבא שלי מתייחסים אלי גם עכשיו באצילות שאין לתאר. למרות שאני הבן שנולד בעקבות הבגידה, הם פשוט אוהבים אותי. אשתו מתקשרת אליי. אחותי מציקה לי בפייסבוק כל יומיים. הם מקסימים גם לאמא שלי".

הסיפורים שלך מדברים במין שפה גברית, יצרית, מיוסרת – שגם נרתעת מהקוד הגברי הזה, מהביחד, מההתבהמות. זה קשור לאופן שבו אמא שלך גידלה אותך?
"אם היה יושב פה פסיכולוג בגרוש, הוא היה צוחק מהרעיון שבזכותה פיתחתי מודעות פמיניסטית. אבל כן, אמא שלי גידלה אותי לבד, במובן הממשי ביותר. היא אהבה אותי בצורה קיצונית. גדלתי כמעט כמו אל. הרי הייתי רק אחד מולה. היא נורא התאמצה שתהיה לי ילדות מאושרת. כל חייה עבדה כעובדת סוציאלית, וגם ניקתה במקביל בתים כדי לשלוח אותי לחוגים. לא הייתה לה שום תמיכה כלכלית. חברים הלוו לה כספים לפעמים. גם היום היא קצת חיה את חייה דרכי. הלכנו עכשיו שנינו לבית הדפוס, לראות את הספר מוכן. היא בכתה מאושר כשהיא ראתה את ההקדשה לאבא שלי. העובדה שאני אדם נורמלי, מתפקד, יחסית מחובב – זה בזכותה בלבד".

הוא מתפרנס מעבודות עריכה ותסריטאות וכמרצה. לומד לתואר שני בתוכנית הבינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל-אביב. עובד על עונה שנייה לסדרת הרשת שלו, 'הטרמפיסטים'. אגמון הוא גם דוגמה ליוצרים צעירים שלמדו להשתמש בפייסבוק כבמה. לקבץ סביבם קהל קוראים-עוקבים. ספרו הראשון, 'חפ"ש' היה מבוסס על פרשנותו לפרשות השבוע שהיה מעביר לחיילים ("הייתי אז בן 19, לאומן קטן עם ציצית, אין שום קשר ביני ובין מי שכתב את הדברים האלה"). היום, בפייסבוק, הוא מפרסם בין היתר טקסט שבועי קצר על פרשת השבוע. ספרו הקודם, 'יאיר ויהונתן', הפנה את הקורא לסרטונים ולקטעי מוזיקה ביוטיוב, שמלווים את הקריאה.

דעה קדומה, מיושנת, גרמה לי מהסיבה הזאת לגשת בחוסר אמון לספרו החדש. סופרים רציניים לא מבזבזים כביכול את הזמן בניסוח מלכודת לייקים. אבל אגמון צודק כנראה כשהוא מכנה את הזירה הפייסבוקית "מכון כושר לכתיבה". הסיפורים ב'שמשהו יקרה' ממחישים את הצד החיובי והאפקטיבי של כתיבה מתוך התכווננות לקהל, לקהילת קוראים מסוימת. הרצון למגע כאילו ישיר, למשוך תשומת לב, להצחיק, לעורר הזדהות.

בדומה לאופן שבו אגמון מבצבץ פה ושם לאורך הסיפורים, כמספר בגוף ראשון שמשתף את הקורא בהכרעות התסריטאיות שלו, כך הוא שולח מדי כמה פיסקאות דרישות שלום לאנשים אמיתיים בתחנות שונות מחייו. את שמות הדמויות, אגב, הוא יוצר בהלחמה של שמות פרטיים ומשפחתיים מרשימת חבריו בפייסבוק.

"אני רגיל שחברים צוחקים עליי כשאנחנו נפגשים: 'עכשיו תכתוב עלי פוסט?' מבחינתי זאת לא גרפומניה. אני משקיע בפוסטים מחשבה, אני עורך אותם. עוד שנייה הם יגיעו לאלפי אנשים. כל פוסט הוא סיפור קצר שעומד למבחן, ובזמן אמת. זאת ספרות, בחירת מילים נכונה.

את ספרו החדש שלח ל-12 משתמשים אקראיים בפייסבוק. שלושה מהסיפורים בקובץ עברו שינויים לאור תגובת קוראים שהוזמנו לערב שבהם הוקראו. "אין לי שורה אחת במגירה, חשובה לי האינטראקציה עם קוראים. אני נלחם כדי לדעת מה הקוראים חושבים, על האחד מעשרים שירצה לומר לי משהו על מה שכתבתי. זאת משמעות החיים שלי".

אתה נשמע כמו דמות ספרותית שכתבת.
"דמות ספרותית תתקשה להיות זונת פייסבוק כמוני. זה ההבדל המובהק בין ספרים לקולנוע מבחינתי. כשאתה מקרין סרט באולם, אתה רואה את הקהל צוחק, משחק בטלפון, מגיב. אבל אני אף פעם לא אראה אותך קורא בספר שלי, לא אדע מתי הלכת לחרבן, מתי נשאבת לסיפור".

לא מזמן, הוא מספר, פרסם פוסט "שהכעיס הרבה אנשים, בעיקר נשים. תיארתי מישהו ברחוב צופר לבחורה. ראית פעם, בלייב, סצנה כזאת? מה הדבר הזה, הצפירה הזאת? רגע נורא של חפצון ואלימות. אבל זה גם מראה רב הוד ועוצמה. התבוננתי באיש כזה, שמבחינתו פשוט צופר לאיזו כוסית. אבל הוא לא צופר, אלא מיילל מהמכונית, מכמיהה. כתבתי שגם אני צופר בלב כשאני רואה אישה יפה ברחוב, אבל אני צופר פנימה".

לאורך הספר מורגש רצון כזה לצפור – וגם ניסיון להילחם בו. אנחנו חיים בתקופה שבה אלימות כלפי נשים מתגלה בכל גוף ממוסד, כחלק מהשיטה.
"עוד לפני החמלה כלפי הנשים – אני חושב על עצמי כמי שאוכל חרא בהקשר כזה. כל סיפור על אונס או הטרדה גורם לי להתבייש בהיותי גבר. בלי צחוק, אני מרגיש שזה פוגע בי אישית, בצורה אלימה. רוב האנשים, בהקבלה, לא פורצים לבתים. אבל אחוז באוכלוסייה גורם לכולנו לנעול את הבית. וזה טרור. הבני זונות שמנצלים את כוחם מול נשים אונסים את העולם הזה. גורמים לכולנו להסתובב עם מנעולים".

בסיפור האחרון בקובץ נדמה שאם הגיבור יסרב לשתף פעולה עם הצפירות, עם הדיבור הפורנוגרפי בווטסאפ, גם הוא יעבור אונס סמלי. הרגשת ככה בעצמך פעם?
"בטירונות, אנשים היו מעבירים שעות בדיבור כזה על בנות, בהמצאת שמות למיני השפרצות וגמירות. זה מצחיק, אבל בעצם דוחה. היה לי חבר אחד בטירונות שניסה כמוני להילחם בזה. שנינו היינו דתיים, אבל זה לא נבע מענייני צניעות, אלא מגישה פמיניסטית. ופשוט הפסדנו, היו צוחקים עלינו. במילואים, כל זה רק מקצין. אנשים מבוגרים, אבות לילדים, רואים מש"קית קליעה והאדים יוצאים להם מהאוזניים. זה השיח, זה הווייב".

חינוך דתי מרסן התנהגות כזאת?
"ברגעים אלה מתפוצצת עוד פרשה מינית שקשורה לרב או לישיבה, לבוכריס או למישהו מש"ס. הדת היא לא מנגנון מסוכך או מגן. זה בולשיט. תסתכל על הנתונים. גברים דתיים אונסים כמו בכל מגזר אחר. אם אני אגיד לך עכשיו שאסור לך לחשוב על פיל ורוד – מיד תדמיין פיל ורוד. השמרנות הדתית לא אפקטיבית נגד העולם הזה".

באחד הסיפורים אתה מתאר אפיזודה רומנטית בין רב ותלמיד ישיבה, ומדרבן את הקורא להתייחס לסיפור כווידוי אישי בתחפושת.
"המבט שלי על זוגיות הומואית השתנה עם השנים. הייתי ילד בתיכון דתי שנגעל מזה. ופשוט התבגרתי, בעזרתם של חברים טובים שיצאו מהארון. זה אולי נשמע משונה, אבל אני מרגיש שאני מחמיץ משהו, בחוסר היכולת להרגיש תשוקה לגבר. עור ובשר ויופי ושיערות ואוזניים ושפתיים זה דבר מדהים. הומואים שאני מכיר יודעים להתאוות לאישה, לזהות ארוטיקה ביופי נשי. אני יכול לזהות יופי אצל גברים, אבל זה לא מספיק לי. הייתי רוצה להימשך לכל סוג של יופי. אם חצי מהאוכלוסייה הם גברים, הייתי רוצה לדעת להשתוקק גם לחצי השני של העולם".

את השיחה קוטע טלפון. נציגת מחקר רפואי מזמינה את אגמון להשתתף בניסוי שני שקשור לסם האופנתי קטמין. "למה נרשמתי למחקר? רציתי להרגיש מה זה. וזה מדהים. הפעם הראשונה הייתה חוויה משוגעת, אבל בבית חולים, עם רופא, בלי הפחד המקריפ שיש בדרך כלל מסמים. ויש עוד ניסויים בדרך".

מרגישים בספר את החיבה שלך לדמויות שעומדות להתבגר, להתפכח, להיחבט – ומספר הסיפורים מתאר כמעט מתוך קנאה, במבט לאחור.
"מגיל צעיר יש לי אופי של זקן. אני מריר. ביולי אהיה בן 30, ודווקא עכשיו התחלתי לעשות דברים של צעירים. לצאת מועדון הבלוק, נגיד. זה מוזר לי קצת, וזה מעיף אותי. ולא, לא פגשתי שם את אלון קסטיאל".

לא פעם אתה מתאר את גיבורי הסיפורים במצבים קיצוניים מבחינה גופנית ונפשית: נמלולים, צלופחים מתחת לעור, עקרבים לבנים בחלומות שלהם. זאת תחושה שאתה מכיר?
"לא ברמה כזאת. אבל אם אני לא עסוק במשהו, אם אני בוהה, מגיעה אליי התחושה המרה. כשיש לי שנייה של נחת ושקט, מגיע הדיכאון הקיומי בסגנון קהלת, ואין בו שום דבר סקסי: כל הדברים יגעים. אולי הרגש הזה ייעלם כשיהיה לנו ילד. אבל בינתיים הכל הבל הבלים".

1

יאיר אגמון, שמשהו יקרה, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.2.2014

לא רק בזכות 150 אלף שקלים, מתנת מפעל הפיס, ולא רק בזכות דירה עם נוף מלכותי במנהטן, ראובן נמדר נבדל כרגע מהסופר הישראלי הממוצע. לא ממש בוער לו, למשל, לדבר פוליטיקה, משום סוג. "עוד פעם אשכנזי זוכה בפרס ספיר", מישהו טיקבק בהודעת הזכייה שלו. אבל נמדר, בן ליוצאי איראן ומתרגם מפרסית, "מקווה שזאת בדיחה מטומטמת. אף פעם לא קראתי לעצמי 'מזרחי'. זה לא קונפליקט מכונן בחיי, ולא רטוריקה שמושכת אותי בשום צורה". זה כנראה גם לא הזמן לדבר איתו על האופן המלגלג שבו הרומן שלו, 'הבית אשר נחרב', מתבונן בחייהם של נסיכי האקדמיה ובתככי החצר שלהם. נמדר הוא סופר במצב צבירה נדיר: מבסוט, קורן, כמו־מאוהב. "למה לא? אני רודה פה את הזבדה, את השמנת, מהחבית. סוף־סוף אני יכול להיפגש עם קוראים, לשבת לקפה עם סופרים שאני אוהב".

לכאורה, אין סתירה גלויה יותר בין נמדר והשמנת לבין חזיונות על קץ העולם שחוזה גיבור הרומן שלו, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר – גבר יהודי במנהטן שחייו הטובים וצלילות הדעת הולכים ונשמטים מאחיזתו. "כל אמריקאי בטוח שקיומו יציב, וכל ישראלי בטוח שקיומו רעוע", נמדר מנסה להסביר את הגלים העכשוויים של פרוזה אפוקליפטית. "זה הרי טבוע בנו. מה הזיכרון הראשון שלי? בגיל שלוש – מלחמת ששת הימים. אבא בצבא, אמא מורידה אותנו למקלט. מפגיזים את ירושלים, השכונה שלנו תחת אש. גם אז דיברו על חורבן בית שלישי. גדלתי לאור הטראומה של מלחמת יום כיפור. בצבא הייתי בלבנון, בחיל הקשר. הפנטזיה שנפסיק להתקיים היא דבר בסיסי שמלווה את הישראלים. תמיד חגגנו את החרדה הזאת מתוך ערבוביה של יוהרה גדולה ופחדנות גדולה. גם היום, הישראלים בטוחים שהם על סף חורבן. אבל דאעש באמת יותר מפחידים מנאצר?"

התחושה הזאת נעלמת כשעוברים לגור בחו"ל?
"כשאני יושב בבית, על גדות ההדסון, ונהר ענק בצבע תכלת מתכתי זורם במלכותיות כזאת בחלון של חדר המגורים – יש תחושה של הקלה. בטח מהרטוריקה ההיסטרית. יש גם קצת 'אשמה של ניצולים'. אבל בעיקר, יש צלילות מסוימת ושקט. לא נורא אכפת לך ממה שקורה שם סביבך. הפוליטיקה האמריקאית לא נכנסת לי מתחת לעור כמו הפוליטיקה הישראלית".

ניסיון קטן לקלקל לאיש שמח את החגיגה. מה דעתו, למשל, על התגובה של הקהילה הספרותית כאן – תגובה שנעה בין פיהוק לעוינות – להכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר? הדיבור על שמות לא ידועים, על רשימת מועמדים לא רלוונטית. "זאת בסך הכל הזדעזעות מאוד בורגנית. נכון, לא בחרו בסופרים מוכרים יותר – סופרים טובים כמו דורית רביניאן, יעל נאמן, ניר ברעם, מתן חרמוני, שהוא בעיניי סופר מעולה – אבל אני מעריך את האומץ והנחישות של השופטים שפעלו על פי מצפונם הספרותי והאמנותי. אני מרגיש שקיבלתי את הפרס הזה בזכות ולא בחסד, ואני לא חושב שמישהו שיקרא את הספר יוכל להגיד לי משהו אחר. אני הרי אלמוני, אין לי כאן קשרים משום סוג. אפשר לומר בוודאות ששפטו את הספר שלי במקצועיות. מלכתחילה, התייחסתי לזה כאל משחק – מותח, מורט עצבים וגם מענג. ניגשתי לתחרות כי חשבתי שיש לי מה להציע לעולם – ואני שמח שהעולם הסכים איתי".

תחת השפעת השילוב של "אדרנלין, קפאין וקצת אלכוהול", יש משהו חינני ולא שכיח באופן שנמדר מדבר על עצמו במונחים של "אמן טוטאלי" או "שְלמוּתן". מצהיר הצהרות כמו "שאלו אותי, 'איך אתה כותב רומן כזה שאפתני? אתה השתגעת?' אבל הרגשתי שאני מיועד ללכת בגדולות מבחינה רוחנית, כבר מילדות". על הנייר, ביטויים כאלה יכולים להיראות מגוחכים. פנים מול פנים, נמדר מתגלה כמי שלימד את עצמו לאהוב היטב את החיים. "גדלתי במשפחה יהודית חמה מהמעמד הבינוני. רגשות האשמה ארוגים לתוך הדי־אן־איי שלי. אני פשוט משקיט אותם בעזרת הדוניזם וגינוני יוהרה נלבבים".

הוא נזכר, למשל, בפעם הראשונה שיצא לו לטעום קוויאר. בגיל 20 ומשהו, ירושלמי לשעבר, שמיד אחרי הצבא עבר להתגורר בניו־יורק. אנשי הקהילה הפרסית־משהדית עזרו לו להשתלב בתעשיית הסחר ביהלומים. "זאת הייתה הרפתקה נהדרת ומסוכנת. הלם תרבות כפול ומכופל. לעבור מירושלים, שהייתה אז עיר קטנה ומנומנמת, למפלץ אורבני מדהים. הסתובבתי עם אחי בכל רחבי ארצות־הברית, בחורים הכי נידחים. לפעמים עם אלפי דולרים ביד. מכרנו לכל מיני טיפוסים נכלוליים, מסוכנים, מרשימים. הרווחנו כסף, ביזבזנו כסף. היה כיף. רדפו אחריי ברחוב כנופיות של נערים קולומביאניים. מאז פיתחתי יכולת להיות זיקית, להסתגל לאנשים שונים, למקומות שונים. לימדתי את עצמי להיות איש העולם הגדול. פיתחתי את הנהנתנות שלי. אוכל טוב, יין טוב, חליפות. אני מאוד אוהב מותרות".

אז איך היה הקוויאר?
"מגעיל. ירקתי אותו. אבל היום כבר הייתי יודע איך לאכול את זה".

11
מתוך 'שורש זר', מיצג של שירה בורר בהשראת המחזה 'הדיבוק'

 

הביוגרפיה של נמדר נעה הלוך ושוב בין הליכה בתלם לסטיות ממנו. אבא צלם ואמא סוכנת ביטוח. אח ואחות צעירים. משפחה מבוססת כלכלית, מסורתית. תיאור קלאסי של ילד שהבטיח לעצמו חגיגית להפוך יום אחד לסופר. "לא מנודה או דחוי, אבל לא ממש פופולרי. ילד מסורבל מעט. קצת מסוכסך עם עצמו, לוקח את החיים קשה. הייתי יכול לראות סצנה בסרט, ולא לישון לילות. לא היה לי עור. הגוף הלך שני צעדים אחריי, אבל בתודעה – הרגשתי אינסופי. הרגשתי תמיד שיש בי משהו שונה. הסטייה הקטנה הזאת ששולחת אדם לחיות בדמיון".

היום הוא בן 50. חי בניו־יורק כבר 15 שנים. נשוי לאשת חינוך ואבא לשתי ילדות. מתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית במסגרות "אקדמיות וחצי־אקדמיות". מעולם, הוא אומר, לא הרגיש חבלי הגירה וקליטה. "אף פעם לא הסתכלו עליי שם מגבוה. היה לי קל להשתלב בחברה הוואספית שמתוארת ברומן. למה? אני רהוט, אני משכיל מאוד ואני יצירתי מאוד. אני גם לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב".

את הגלגול הניו־יורקי הראשון שלו, כסוחר יהלומים ואבני חן, סיים כעבור ארבע שנים. "למדתי שם פרסית על בוריה. עשיתי בירור זהות יסודי ומעמיק עם שורשיי האיראניים. אבל זאת הייתה קהילה של אנשי עסקים – אנשים מקסימים, אבל בלי חיי רוח אמיתיים. במאמץ ניכר, הייתי צריך להתיק את עצמי ממערבולת החיים שם שסחפה אותי, ולחזור למה שהייתי אמור להיות: איש רוח עברי".

חזרה לארץ. תואר ראשון. תואר שני בסוציולוגיה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם 'חביב', ראה אור ב־2000. באותה שנה נמדר עזב לארצות־הברית בעקבות סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ מ"משפחה יהודית מאוד ותיקה. דורות על גבי דורות במנהטן". הם עברו לגור יחד בעיר מולדתה, ומאז הם שם. "הספר הראשון שלי די נשכח. הייתי עסוק בהורות, בהיטמעות שלי באמריקנה, בכתיבה של הרומן הנוכחי. איבדתי קשר עם העולם הספרותי בישראל. אבל אז לא היה פייסבוק; היום אני יכול בקלות לחיות בשתי מציאויות מקבילות. אני קם בבוקר, שותה קפה מול המסך – אני בישראל. ואז אני הולך ללמד, ואני באמריקה. יש לי חמש דקות הפסקה ואני מול האייפון – שוב בארץ".

חודש אחרי החתונה, הגיע אסון התאומים. המגדלים הבוערים מהדהדים בספר כרמז ברור מחוץ לעלילה. "היה משהו טיטאני בהתנגשות הזאת בין הגדולה של העיר וגדולת החורבן". שנה אחרי זה נולד 'הבית אשר נחרב', רומן שנכתב במשך קרוב לעשור.

את נפילתו של גיבור הספר אפשר לקרוא על רקע משבר הגבריות הקלאסי של גיבורים ספרותיים וקולנועיים: אדיפוס האמריקאי, דון דרייפר. מצד שני, אפשר להתייחס אליה כאל גרסה מתוסרטת ומוגדלת של 'הדיבוק' או 'הגלגול': עבר מודחק, זרם עתיק, חייתי, יהודי – פורץ לחיי הגיבור ומבקש למוטט את אשליית החיים המודרניים, הנהנתניים.

"הגיבור שלי הוא נהנתן גדול, אבל הוא מלך המידה הטובה. אני, לעומתו, לא אכיר את המידה הטובה גם אם היא תתיישב פה לידנו. אני אוכל יותר מדי, שותה יותר מדי, אוהב יותר מדי, מתעצבן ומדבר יותר מדי. חי בווליום גבוה. הגיבור שלי מגלם את הצד ההפוך של הגבריות האינטלקטואלית: קרייריסט, יהודי, עדין אבל תקיף. מאוד הדור. וזה ההבדל הגדול בינינו: הוא איש טפלון. הוא לא נותן לקיום לגעת בו באמת. כולנו מקנאים באנשים האלה – האלגנטיים, המוחזקים, המצליחים. רציתי לקחת את האינטלקטואל האורבני המקצועי הזה, את השאננות הנינוחה שלו – ודווקא אצלו לפוצץ את התת־מודע הקולקטיבי. את היהודיות העתיקה, השמאנית".

מה משך אותך לדמות הנסיכית הזאת?
"במידה רבה, גיבור הספר הוא פנטזיה של אדם כמוני. אולי אני מקנא בו. ביכולת להצליח בלי לשלם מחיר. לקצור את כל המנעמים והביטחון הרגשי של חיי משפחה, בלי המחויבות והחספוס והנדנוד שבאים איתם. לאהוב בלי לכאוב. לכתוב בלי להתייסר. הנה, הייתי יכול להישאר עכשיו בארץ עוד שבועיים, לקצור את פירות התהילה. אבל אני נורא מתגעגע לבנות שלי.

"אני נמשך אל הבורגנות הגבוהה כי אלה האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתנהג כאלים ולא כבני אדם. או לפחות לשגות באשליה הזאת. וזה הפתח לטרגדיה שלהם: כשאתה עשיר, חזק ומפורסם ומקסים, קל לך להיפטר מאשת נעוריך ולקחת לך אישה צעירה. קל לך לגדל ילדים בלי שזה יכתים לך את הז'קט אף פעם. והקלות הזאת הופכת לפיתוי. אדם קשה יום בכלל לא מתקרב לפיתוי הזה. והטרגדיה היא שאם אתה יכול לחיות מעל לגורל האנושי – אתה תעשה את זה. תמיד תעוף קרוב לשמש והכנפיים יימסו לך".

אגב כנפיים נמסות, איבר המין של הגיבור עובר ברומן תהפוכות. בכלל, העיסוק בזין מרכזי בספר.
"זה ספר על גבריות. אני בן 50, כמעט בגילו של הגיבור, שעומד על סף קמילה. יש כאן שיחה על היחלשות הגוף, על התחלת ההתפרקות שלו. בוודאי שזה מעסיק גם אותי. ולא רק בגלל חוליות הגב. התחושה שאתה בלתי מנוצח, שתחיה לנצח, הולכת ומתמסמסת. כשפתאום המתיחות והקשיות כבר לא מובנות מאליהן – לא רק הבולבול, גם 'הפאלוס הפנימי' – זה הזמן לחשבון נפש. כשהאון, בכל המובנים, מתערער, אתה מבין עד כמה לא הערכת אותו בזמן אמת. אני בסדר גמור, תודה לאל. אני חי, אני הולך".

 111
מתוך 'הדיבוק', 1937 ('Der Dibuk')

 

במאי האחרון פירסם נמדר רשימה שביקרה בחריפות את א"ב יהושע, בעקבות "תקרית מגעילה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שבה הוא תקף את הסופרת ניקול קראוס ויצא נגד יהודים שחיים מחוץ לישראל. אני לא חושב שהוא מבין כמה הוא פוגעני וגס רוח כלפי האנשים הטובים שעוד מנסים לבוא ולהתיידד איתנו, בעולם שהולך ומתנכר.

"יהושע הוא סופר שאני מכבד. סיפוריו המוקדמים וחלק מהרומנים שלו מאוד חשובים בעיניי. אבל העמדה העקרונית שלו, הטענה שאין קיום יהודי אמיתי מחוץ לישראל, מזיקה בעיניי. כל הקאנון היהודי התפתח מחוץ לישראל. יהודי חילוני שחי בתל־אביב, ולא לומד תורה נגיד, לא מקיים מצוות או מכיר את שורשיה התרבותיים של העברית – לא יכול לומר ליהודי־אמריקאי שחי חיים יהודיים מלאים, שומר מסורת, שחייו לא משמעותיים מבחינה יהודית. למה בכלל ליצור את ההיררכיה הטיפשית הזאת, מי יהודי יותר? ממה היא נובעת אם לא מרגשי נחיתות ומפרובינציאליות ממארת שצריך להיפטר ממנה".

בינתיים, אגב, עוד לא התלוננו שהזוכה בפרס ספיר הוא "לא ישראלי".
"זה לא פרס לספרות ישראלית, זה פרס לספרות עברית. אני רוצה שתראה לי ספר שהעברית שלו יותר טובה ושהוא יותר עברי מהספר הזה.

"התרבות העברית מתרחבת מעבר לגבולות ישראל. היא הופכת יותר גלובלית, עם מגוון רחב יותר של דימויים, של נושאים, סמלים ונופים. וזה דבר מצוין. אין מה להיות מאוים מזה. להפך: זה סימן לניצחונה של הציונות. הניסיון לגנות ישראלים שחיים בברלין, לקשקש על הבכיינות שלהם ועל המילקי – אלה שטויות בעיניי. יש בארץ המון כישרון, וישראל היא מקום קטן. אנחנו תרבות חזקה ואנחנו מתרחבים. מתפתחות אצלנו צורות חדשות של קשר בין מקום לשפה".

אתה חושב שהסצנה העברית בחו"ל, בניו־יורק ובברלין למשל, תתחרה בישראל כמוקד תרבותי?
"אנחנו שלוחות של המרכז התרבותי בישראל. בלי המרכז הישראלי, אני מאמין שכל הלוויינים ייעלמו. אבל אין ספק שהפזורה הישראלית צוברת הרבה כוח תרבותי. לא מדובר במוישז האלה שמוכרים אלקטרוניקה, אלא בקבוצות חזקות עם כוח אינטלקטואלי, שלא תופסות את עצמן במונחים של הגירה. מתגבשת שם אליטה ישראלית מאוד מעניינת: אמנים, סופרים, אנשי קולנוע. אנשים כמוני שחיים עם רגל כאן ורגל שם. עושים פוסט־דוקטורט, נשארים לכמה שנים, עוזבים, חוזרים. ממילא ישראל הבורגנית היא די אמריקאית. נהג מונית כאן בדיוק שאל אותי, 'אז אתה בעצם 'יורד'?' זה מושג שמייצג חשיבה פרימיטיבית שהולכת ונעלמת".

העברית שלך התאבנה לאורך השנים?
"אני מקפיד מאוד לגדר בתוכי את העברית. אני לא נותן לה להיטשטש. מתוך מודעות וקשב. תפסתי את עצמי חולם באנגלית, וזה הבהיל אותי מאוד. אז הפסקתי לקרוא באנגלית. אני קורא רק בעברית. אני גם לא חושב שאני יכול לכתוב פרוזה כמו שלי באנגלית. אם אני מנסה, יוצאת שם פרסונה אחרת לגמרי. אני סופר עברי. אני מאוד רוצה שהספר הזה יצליח באנגלית – הוא מיתרגם בימים אלה – אבל התשוקה שלי קשורה לעברית. אם אימצתי את סגנון החיים של הוואספים? אני מתלבש יותר טוב מפעם. מבחין בין סוגי וויסקי. יודע בדיוק מתי לובשים פשתן. צריך לדעת ליהנות ממיתולוגיות, מטקסים, מגינונים. שם התרבות נמצאת. אתה מגיע לניו־יורק, אגב?"

לא.
"היית שם?"

לא.
"מה זאת אומרת? לא ראית את ניו־יורק? אני אצרח. אין דבר כזה. צר לי, זה לא בסדר. מוסרית זה לא נכון".

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ

1

גרסה מורחבת לכתבה ממדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.11.2014

♥♥♥♥

בזווית מסוימת, מאחד החלונות בדירה של סמי ברדוגו, נשקף נוף בלי זכר לאנושות. מין שטיח בהיר של צמרות עצים, בלי בניינים ועמודי חשמל שנגלים לעין. בימים הראשונים שלו בדירה, הוא מספר, ציפורים עוד היו מתעופפות פנימה בחופשיות, עד שהבינו שיש דייר בבית.

בפנים הדירה, ברדוגו מלטף עץ קטן וקירח בתוך עציץ ש"איתי כבר שנים. הדלות שלו היא הדבר הכי מושלם בעולם". בהומור, בלי דרמה, הוא מצייר בשיחה איתו את החיים במונחי פרישות. "בשנים האחרונות הבדידות הזאת הגיעה למצב של ניתוק. די מוחלט. אין לי חברים, אין לי אנשים. אני יושב פה בבית. אפילו המשפחה כבר לא נראית לי כמו עוגן נפשי בטוח, גם אם הם יתמכו בי במצב חירום. אני כבר לא יודע אפילו אם הכתיבה מכתיבה את המצב הזה, או החיים שהשתלטו על הכתיבה".

ברדוגו, שספרו הראשון התפרסם ב־99', הוא מקרה מקומי נדיר של התקבלות גורפת, שעמדה בניגוד לעולם הרגשי ששיקפו הסיפורים שלו: מבודד, מנותק, אוצר בתוכו תשוקות גדולות ומוזרות. לאורך השנים, דווקא ככל שהתבסס מעמדו ככותב – הסופר עצמו הצטייר כמי שנמצא במרחק בטוח מחיכוך עם בני אדם. "אני מרגיש מושלך לקיום, בלי לדעת להסתדר איתו. ובשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה צריך את הדבר הזה. אם יש טעם לחיות בכלל. אני לא יודע כמה אני עוד אוכל להמשיך ככה. לפני שלוש־ארבע שנים לא חשבתי בכלל על האפשרות לשים סוף לחיי, ועכשיו זה צץ. מה עושים עם מחשבה כזאת? אבל הנה, אתה רואה, זה לא מפריע לי גם לפחד מהשמנה. הייתה לי איזו פציעה ואני כבר לא יכול לרוץ כרגיל, אז קשה לשמור על דיאטה. אני לא רוצה להפוך לבהמה".

ברדוגו רחוק מלהיות שבר כלי. מתפרנס מהנחיה של סדנאות כתיבה, מתרוצץ ברחבי הארץ, נודד בין בתי ספר. הספיק ללמד בשנה שעברה במכללה נחשבת בקונטיקט – ולסבול מאוד מהקור, מהגישה האמריקאית, מכוסות הפלסטיק שסטודנטים היו משאירים ליד הדירה שלו אחרי מסיבות בסופי שבוע. "צריך לעבוד כמו משוגע כדי לשלם את שכר הדירה פה. אז כן, אני עומד בדואר, אני הולך לבנק, לסופרמרקט, מדבר פה ושם עם אנשים, עם אמא שלי. אבל רוב הזמן אני באמת במצב נזירי".

הרומן החדש, 'סיפור הווה על פני הארץ', מציג אותו בשיא בטחונו ככותב. דימויים, נושאים וסגנונות שהופיעו בצורה נסיונית וראשונית יותר בספרים קודמים – מקבלים כאן ביצוע ישיר ונועז, לא פעם אפילו מצחיק. "הרגשתי במהלך הכתיבה שאני מתפלש בבוץ, משוחרר, עירום. שאני יכול לשלוט בעברית. להיכנס בה מאחורה, לזיין אותה".

את הרומן הקצר, מספר בגוף ראשון גיבור טיפוסי לברדוגו – פיוטי וחייזרי, חסר שורשים וקשרים. לאורך הספר הוא חוזר לתחנות מפתח בסיפור חייו, לפי מסלול גיאוגרפי מדויק. מקריית־שמונה דרך מגדל העמק ועד צומת צאלים, כל פרק משחזר פגישה אינטנסיבית מעברו, לאורך ההפיכה שלו לגבר, לישראלי, לאבא אבסודרי, נעדר, לאדם בלי מיניות או זהות מקומית ברורה.

כמו גיבורים קודמים של ברדוגו, גם הוא פותח את הסיפור בהצהרה על תוכנית אלימה ולא מובנת. מצויד בסכין, נדמה שהוא הולך לערוף כמה ראשים בהמשך הדרך. אבל מהר מאוד מתגלה שהאלימות הזאת מופנית דווקא נגדו; בתיאורים מזוכיסטיים, טקסיים, שבהם הגיבור חותך את עצמו. "איך שנכנסתי לדירה החדשה הזאת, האצבע נחתכה לי", ברדוגו מספר. "הכל התמלא בדם. הגעתי למיון. אבל בצד הכאב, התעורר שם איזשהו רגש. ואולי מין תשוקה ללכת עד הסוף עם הכאב. אני לא יודע אם הגיבור מנסה לברוא לעצמו גוף חדש כשהוא פוצע את עצמו, אבל אני כן יכול לומר שיש כאן תשוקה. רצון עז. בפציעה הזאת הוא מצליח לגעת במשהו. בפיזיות, בבשר. הדבר הממשי היחידי שהוא מצליח לאחוז בו זה הסכין".

ברדוגו לא מנסה לטשטש את הקשר בין ההתנסויות האירוטיות שעובר הגיבור והמפגשים הלא שגרתיים שלו עם הזולת לחוויות אמיתיות מעברו שלו. התקופה שבה עבד ברדוגו כפועל בניין בעצמו, כעוזר של רצף, מתגלגת כאן לסיפור קצר על יחסים מיניים ולא צפויים בין הגיבור שלו לבין פועל בניין ערבי, לחיכוך סמלי ומוחשי של נקודות הזהות והמרחק ביניהם. "אני נגד כתיבה שעוסקת בדמיון. דיסטופיה־שמיסטופיה. כושר הדמיון שלי שואף לאפס. אני לא יודע להמציא. כל דבר בכתיבה נטוע בחוויה המציאותית והאישית שלי".

אתה מתאר את עצמך כמין נזיר, אבל הספר מציג בצורה מאוד מוחשית ומשכנעת רגעים של התערטלות מוחלטת של הגיבור מול גברים ונשים שהוא פוגש.
"גם זאת צורה דפוקה מאוד של קשר, לא? בלי התקרבות הדרגתית. משהו מיידי ולא טבעי. כמו ילד או תינוק שישר תופס מישהו, בלי ללמוד את הזולת. הגיבור שלי, כמוני, לא יודע להחזיק בני אדם לאורך זמן. הדמויות חולפות על פניו, צורבות משהו ואז ננטשות. זה כבר מוטבע בי, חוסר היכולת להכיל מישהו אחר. לצד ההנאה, כל מי שאני פוגש, תמיד מאיים עלי. התחושה היא שאף אחד אף פעם לא יצליח להבין אותי עד הסוף. לקרוא אותי. אני כנראה מחפש משהו שאי אפשר למצוא: טוטאליות. והרי יש בזה טמטום ילדותי. הטוטאלית הזאת, היא איננה. גם בני זוג לא מכירים אחד את השני עד הסוף.

"כבר אמרו לי שהפתרון הוא להביא ילד לעולם. שזה יגרום לי להפסיק להיות אובססיבי ביחס לעצמי. לחרדות ולתסכולים ולפנטזיות שלי, ואז אני ארגיש יותר טוב. האומנם?"

תגיד אתה.
"האמת היא שאני לא יודע אם מהות החיים היא דיאלוג אחד עם השני, תקשורת. לא שכנעו אותי בזה. לא בשיחות, לא בספרי פילוסופיה. אנחנו כבולים בתפיסה שאורח חיים תקשורתי, זוגי, יצרני, הוא הנכון, המאושר, המלא. המיסיונריות הזאת של כל תוכניות הטלוויזיה להביא ילדים לעולם".

מה זאת ספרות אם לא דיאלוג?
"אני לא כותב כדי ליצור איתך קשר. אני יודע שהמילים בסוף פוגשות מישהו, וזה אולי הקסם באמנות הזאת, שמצליחה בסופו של דבר להיות תקשורתית למרות הכל. אבל אני תמיד אומר לתלמידים שלי – אתם לא מציבים לנגד עיניכם שום קורא. לא אמא, לא סבא, לא אלוהים, לא אתיקה, לא חברה, לא ראש ממשלה. במעשה הכתיבה יש צלילה למקום מבודד, מוחלט, שבאמת לא מתקשר. זה מעשה לגמרי פנימי. וזאת הבעיה שלי עם רוב הכותבים מסביב".

הציגו אותך לפעמים כמי שגולש לכתיבה מעורפלת בלי הצדקה. הכתיבה ללא נמען היא המקור לחלקים הסתומים, החידתיים, בסיפורים שלך?
"אני חושב שאלה מקומות של נסיקה, של התעופפות. לא של טשטוש. אני לא מנסה להיות הסופר המעומעם בכוונה. אלה הרגעים שבהם אני מוליך אותך כקורא לערוצים העמוקים של הכתיבה. אני עצמי לא מבין מה קורה שם עד הסוף, למה אני בוחר לתאר משהו, למה הוא צד אותי, ולמה בדרך כזאת. ואני מתמסר לזה לחלוטין".

Clipboard01
האמן קית' הרינג, בקטע מצילום של אנני ליבוביץ'
 

ברדוגו, בן 44, לא סובל את השכונה הצפון תל־אביבית שבה הוא גר. "לא מחובר בשיט למקום. זה אפילו לא זעיר־בורגנות. משפחות היי־טק. כל מיני מסתדרים כאלה, ההארד־קור של המיינסטרים הישראלי, היעני תל־אביבי. כולם פה נורא בסדר. לא סובל את הסוּפרים כאן, את הדואר, את השיח נדל"ן־עבודה־ילדים".

אם בסיפורים המוקדמים שלו, הזמן והמקום מטושטשים ומנוחשים – הספר החדש נצמד למפת ישראל. "שלוש שנים המפה הגיאוגרפית של הארץ הייתה פרושה מול עיניי, אבל אצלי בחיים זה הפוך. פעם הרגשתי יותר שייך לעיר, היה לי טוב בקובייה שלי – היום כל זה נעלם. כמו גיבור הספר שלא מוצא לעצמו מקום. כל עיר שאני מגיע אליה בארץ, ישר אני מברר עם נהג המונית לגבי יוקר המחייה והמחירים. כל פעם נדמה לי שאולי כדאי לעבור לשם, אבל מיד אני מבין שזה לא המקום בשבילי. איבדתי את התחושה שיש לי בכלל מקום, שיהיה לי מקום".

היחס של ברדוגו למקום מקבל ב'סיפור הווה על פני הארץ' ביטוי מתעתע, מזוכיסטי אבל לא מפוחד. הוא מתחכך בספר עם דימוי חוזר בפרוזה הישראלית של מסע נפשי־גיאוגרפי, הליכה סמלית, כיבוש הארץ דרך הרגליים. ספק מחווה ספק התקפה מצדו על ספרות ישראלית בסגנון ספרי המסע התיעודיים שגרוסמן ועוז פרסמו בשנות ה־80.

"נקודת המבט בספרים כמו 'פה ושם בארץ ישראל' הייתה לחלוטין חיצונית למקום. לא הייתי אומר מתנשאת, אבל כן בוחנת ומנתחת, אנתרופולוגית. יש בה אדנות מסוימת. הרעיון ההתחלתי ברומן שלי היה ללכת ולהיכנס בעולם, בארץ ישראל, בדמויות שנקרות בדרך. להרוס אותם. אבל מהר מאוד הבנתי שאת האחרים אי אפשר לפצוע, ונשאר לגיבור רק לפצוע את עצמו".

באחת התחנות בספר מופיעה קריצה ישירה, סמלית, לעמוס עוז.
"האבות, במרכאות כפולות, של הספרות הישראלית עדיין חיים וקיימים בתוכנו – עם התכתיב של עלילה כפולה, דו־סטרית, שנעה תמיד בין שני קצוות. הוויכוח בין הישראלי לפלסטיני. המהגר מול הלא־מהגר. המזרחי מול האשכנזי. נישואים וגירושים, חיים ומוות. כשלימדתי בקונטיקט, נחשפתי מחדש ליצירות ה'חשובות' של הספרות העברית החדשה וחשבתי לעצמי, לא ייאמן שזאת התשתית שלי. שקיבלתי את החומרים האלה פעם בזרועות פתוחות".

ברומן 'זה הדברים', שתלת רמזים אוהבים לסופר בנימין תמוז. גם פה, בפגישה של הגיבור בילדותו עם דמות ה־סופר יש משהו מתרפק, נדמה לי.
"אבל תראה מה קורה לאותו סופר – הוא מת. אני בעצם יורה בו. אני הורג את עמוס עוז".

הורג את אבא.
"כן. חשוב לי להרוג את אבא. את עמוס עוז. הוא ואחרים מפריעים לי. לא כי אני לא מעריך אותם או שאין לי כבוד כלפיהם. אבל המסורת שהם השתיתו, התכנים הקבועים והבלתי משתנים, של דרך סיפור מסוימת, האופן שהם משפיעים על הדור של שנות ה־80 וה־90, ובעיקר עכשיו. אין לי ברירה אלא להרוג אותם כדי לקיים אותי".

הספקת לקרוא את הספר החדש של עוז?
"עיינתי בכמה עמודים. וגם קראתי על מה הספר. די, בחייאת רבאק. הנה שוב היהדות מול הציונות. מי היה כאן קודם. הגישה הזאת מוגבלת בעיניי. לכן אני קורא לספר שלי 'סיפור הווה'. אני מסרב להיות חלק מ'ההיסטוריה'. להיות סטורי־טלר כזה שמספר את דברי הימים שקרו לזה ולזה. בכלל – לשון עבר היא לדעתי דיקטטורה בספרות. אני רוצה להפנות עורף למסורת הזאת של סגנון ושל נושא. אני מסרב להיכנס לרצף הספרותי הקיים. אם אין בספר שלי איזו הפניית עורף, אז אין לו שום ערך ואין טעם לדבר עליו".

1
עבודות של קית' הרינג
 

אם נדמה שברדוגו מבקש להדליק מרד ספרותי, זה לא בדיוק המקרה. רגע אחד הוא מדבר על השמרנות היבשושית של פרוזה ישראלית, ורגע אחר הוא מסתייג מהגל החדש של שירה ואקטיביזם מזרחיים. "חלק מהדברים ש'ערס פואטיקה' עושים לגיטימיים בעייני. מצד שני, נדמה לי שהם מנסים לחקות את מה שעשו כאן הלבנים האשכנזים. במקום לעשות קופי־פייסט, הם צריכים לחפש פרקטיקות אחרות. להמציא משהו חדש. בכלל, למה שאני ארצה שמשורר ספרדי יופיע על שטר כסף במקום טשרניחובסקי? למה שבכלל יהיו על השטר דמויות? למה שלא יופיע שם אקליפטוס?

"יש לי בעיה עם הדחף הזה לסימטריה, עם ה'גם אנחנו רוצים'. בדרישה הזאת לתת ייצוג למזרחי, הם אומרים שהמזרחי הוא ערך. לדעתי, זה נורא להכריז על כל דבר כבעל ערך. אני לא חושב שמזרחי הוא ערך, כשם שאני לא חושב שאשכנזי הוא ערך, שהומוסקסואליות היא ערך או שהאמת היא ערך. אם אתה אומר שהמזרחי הוא ערך, אתה מושיב אותו מעלינו כמשהו לשאוף אליו, להאדיר אותו, להנציח אותו. ואני נגד הנצחה".

גם את הספרים שלך תיארו כ"קול מזרחי חדש". לספר הראשון שלך קראת 'ילדה שחורה'.
"השם הפרטי ושם המשפחה שלי ישר צבעו אותי בשעתו כנציג הספרותי של הפריפריה. עד היום מורות לספרות שאני פוגש מתעסקות בזה. בעיקר מורות לספרות מרוקאיות – ויש לא מעט כאלה, אגב. בתור בן להורים שנולדו במרוקו, הן רואות בי נציג שלהן. אבל אני יותר שמח כשקורא מזהה את עצמו בצורה הקיומית, העקרונית, בסיפורים שלי. פחות מרגש אותי שמישהו רואה בי חבר לאותה קטגוריה – המזרחית, הפריפריאלית, ההומואית.

"המזרחיות נמצאת בכל הספרים שלי. אבל מה זאת מזרחיות בכלל, ואיך אני תופס אותה? בעיניי זה דבר שאי אפשר להגדיר, כמו גבריות, או כל זהות אחרת. נכון שבתחילת הדרך, אם אתה שואל, היה נדמה שמוכנים לקבל אותי כסופר כל עוד אני לא חד־משמעי, החלטי, מוגדר ומייצג. כל עוד אני לא באמת 'מזרחי'. אבל תראה, בגיבור הספר החדש יש כל כך הרבה זהויות. הוא גם מסלק זהויות וגם מאמץ אותן. אני מאמין שישנה איזו חוויה שהיא אפריורית, שהיא קודמת לניסיון. שהיא נשענת על מצב תודעתי ונפשי מאוד סגולי. ובמקום הזה אין פלחים ואין קטגוריות. אין רעיונות גדולים שצריך להעביר ואין ז'אנרים. אני אולי מדבר על אוניברסליות, אבל בה בעת אני מדבר על חוויה סובייקטיבית לחלוטין. אני הכותב, עם עולמי הפרטי, לבד".

1

 

ברדוגו מצליח באותה תנופה להשתייך ולא להשתייך לציבור הכותבים. לפני חודשיים הוא פרסם טור עיתונאי, שבו הציע לסופרים להתרכז ביצירת ספרות במקום להתלונן ולהתקשקש בנושאים כלכליים כמו חוק הספרים. "שוב ושוב נשמעות מפי סופרים אמירות קשות על שערורייה ומחדל תרבותיים", כתב שם. "לו ידעו דווקא הסופרים והסופרות שחלק לא מבוטל מן השפל הנוכחי נעוץ דווקא בהם".

כלומר, הדיבור על כסף וספרות הולך יד ביד עם התפיסה של ספרות כמוצר?
"סופרים פה מנסים לענות על צרכים של ציבור הקוראים, הם כותבים ספרות מכוונת מטרה. ספרות משעממת שנשענת על אותה מסורת שקובעת איך לכתוב סיפור ומה לייצג בו. אז כן, סופרים צריכים לדבר על המצוקה הכלכלית שלהם – גם אני כותב על זה, הגיבור שלי מתחנן לכתוב לעיתון – אבל עדיף שמישהו אחר יתעסק בחוק הספרים, לא הסופרים. שלא יהפכו לדמויות ציבוריות, לסלבס, לעוד נציגים של מיעוט שדורש הכרה".

כבר 15 שנים אתה מפרסם. אתה בטח רואה את המצב בהוצאות הספרים.
"ברור שהדיון על מעמד הסופר מקדם גם את הזכויות שלי. הרי לי עצמי אין כסף, אין לי הסכם עבודה קבוע. אני לא יודע איפה אני אכתוב את הספר הבא. יש בארץ תחושה של אדנות מצד ההוצאות, בעלוּת על הכותב. ואני מרגיש שתמיד אהיה כבול להוצאה זו או אחרת. שלא לדבר על הכסף, לחלוקות המוזרות של תמלוגים שאני בכלל לא מבין. הרי חוץ מהמקדמה, לא הרווחתי שקל מתמלוגים על הספר האחרון שלי, ואני בטוח שאותו דבר יקרה גם עם החדש. אבל זה לא התסכול האמיתי שלי".

אלא?
"יש הזנייה של התחום. של הדבר שנקרא סדנת כתיבה למשל. כל מי שפרסם ספר או שניים הופך למנחה סדנאות. שמות אנונימיים או מוכרים שמלמדים בצורה מזעזעת. אני יודע שגם אני מתפרנס מזה, ויש ערך ללימוד, אבל האם אני בכלל רוצה להיות חלק מתעשייה כזאת? להיות בתחרות עם כותבים אחרים?

"הפוליטיקה פה מרסקת את הספרות. כל מלחמה שפורצת. המצב התרבותי המנוון. הפסבדו־ספרות של סיפורים כאילו חשובים וכאילו עדכניים. אבל עזוב את הספרים – תראה את הסופרים עצמם, גם הצעירים. אין להם שום אדג', שום קצה. תסתכל על מסכת החיים שלהם, בלי קשר לכתיבה. איזו שבלוניות משעממת. איזו סערה קרתה להם בחיים? השמרנות היא בלבם ובדמם של הכותבים המרכזיים שלנו. החיים שלהם הם סטגנציה אחת גדולה. כולם נשואים, עם ילדים. זה גר לו במבשרת וזה גר לו בחיפה. רק תחשוב על החיים של קפקא, למשל".

חתיכת מודל אופטימי לחיים.
"אבל אני מאמין לקפקא ולכתיבה שלו. לפתיחות שלה. הוא דיבר על האלימות הגדולה שאמורה להיות בקריאת ספרות. שקריאה צריכה להרגיש כאילו זרקו אותך ליער, כמו מהלומה. אבל אצלנו, גם דור הכותבים היותר צעיר שאני שייך אליו – בוחר ללכת בתלם. גם הסופרים הטובים. מי שאמורים להיות הכותבים החשובים כאן לא תופסים את החיים בביצים. גם כשמתארים משהו קטסטרופלי, הגישה היא תמיד שומנית. מין בון־טון של כתיבה נכונה. חנופה במקום תעוזה".

למי אתה כן מאמין?
"כל טקסט של אורלי קסטל־בלום מדבר אליי. היא לא נענית לתכתיבים, והתחושה שלי שהיא כותבת מדם לבה".

אתה לא חשדן קצת כלפי הדמות של אמן מוחלט, מעורער? אלה החיים שאתה מאחל לעצמך?
"כתיבה היא הכרח שנוצר מתוך קושי, מתוך מצוקה. היא לא יוצאת מתוך מצב נינוח ובטוח – מה שניכר במרבית הספרות הצעירה היום. זה לא שאני אומר לעצמי – תהיה מעורער, תהיה מסכן. זה טבוע בי. משהו יסודי בעיניים שלי, שככה רואות העולם וככה מתרגמות אותו. מגיל מאוד צעיר".

בספר הזה יש מוקד חזק של געגועים לדמות האבא – יחד עם ניסיון די מטורף של הגיבור להפוך לאב בעצמו. נדמה לי שאם יש מקום בספרים שלך שבו מופיע קשר כמעט הרמוני, כמעט מסורתי, הוא קשור ליחסים בין אבות ובנים.
"בתור ילד אבא שלי היה לוקח אותי לתפילה בבית הכנסת. אבא שלי, שהיה איש לא קל, נפטר חודשיים בדיוק אחרי הבר מצווה שלי. ההליכה לבית הכנסת כשהוא היה בחיים, ובטח בשנת האבל אחרי שהוא נפטר – היתה קשורה דווקא לכפייה ולקשיחות. התביישתי לומר עליו קדיש כל שישי ושבת, עם שאר האבלים. זיהיתי את הרחמנות עליי מהאנשים בבית הכנסת. אבל הקרבה בין גברים בתפילה מאוד יפה בעיניי. מחבקים אחד את השני. נעטפים בטליתות. מגלים ממש אהבה. זה הדליק אותי כילד. גם עכשיו, הייתי לא מזמן בבר מצווה ולבי נצבט. לראות את ברכת הכוהנים. מין כור גרעיני של אבא ושל הבנים שלו.

"באופן משונה, היתה תקופה שאבא שלי היה שולח אותי בזמן ברכת כוהנים בבית הכנסת – לעמוד ליד החזן, שהיה חבר שלו – אוי ואבוי, אני רואה ששם המשפחה של החזן הוא שם המשפחה שבחרתי לגיבור שלי. זה היה קשה אבל גם נורא נעים: זכיתי להיות עם החזן על הבמה. לשמוע את הפנייה שלו לקהל, להרגיש את כף היד שלו על הכיפה שלי. בחיים אני לא אשכח את זה.

"נוצרת מין אחווה זכרית כזאת, מדהימה. ואת הנשים – פוסלים. כי ככה זה. נורא רציתי להיות חלק מהאחווה הזאת, ורק כמעט הצלחתי: במקום להיות בתוך החוויה עצמה, להתפלל כמו האחרים, שבשבילם התפילה היא דבר מובן מאליו, קבוע, לא משתנה – גם אז בחנתי את הדברים מהצד. גם אז שאלתי איך אני אהפוך להיות בדיוק כמוהם. ולא רק שם. גם כשהייתי חלק מהמעגל, תמיד הרגשתי מחוץ להתרחשות. ולא נעים להגיד, אבל ההיבדלות הזאת גרמה לי גם לתחושה מסוימת של עליונות. של כוח".

סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם


'שוק', אנימציה בבימוי דותן מורנו, על פי סיפורו של ברדוגו

ראיון עם דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.9.2014 + שאלות ותשובות שלא פורסמו

♥♥♥♥

"אתמול לקחתי את אמא שלי לטייל בקריית יובל בירושלים, במקום שבו הוריי גרו ואני גדלתי", מספר דויד גרוסמן. "מין שיכון כזה, עם שפריץ על הקירות, די מוזנח. כשהייתי ילד, הייתה מתחת לבניין איזו מגרעת באדמה. כל פעם שרציתי להיות לבד, הייתי הולך לשם, ממש מתחת לבניין, דבר מסוכן שלא ייאמן. הייתי מפנטז שם, מקופל, מדמיין דמיונות, וזה היה מתדלק אותי לקראת החיים". מקום המחבוא הילדותי שלו, גילה גרוסמן, חסום היום במלט. "אולי לא רצו לייצר עוד אחד כמוני".

קשה לחשוב על דימוי גרוסמני יותר: ילד מקופל בתוך האדמה, קבור בה, בוקע או נולד מתוכה מחדש. גם כשהוא מדבר על הכתיבה שלו כאיש מבוגר, אפשר לשמוע אצל גרוסמן משהו מההתנגשות התת־קרקעית בין מציאות ודמיון. "למזלי", הוא אומר, "הכתיבה מאפשרת לי אפילו בזמנים הכי קשים שיש – להמשיך ולהיות. לפעול נגד כוח הכובד של דבר שבאופן אחר היה ודאי גובר עליי.

"כשכתבתי את הספרים הקודמים שלי, 'אישה בורחת מבשורה' ו'נופל מחוץ לזמן', עניינה אותי החידה הגדולה של החיים – מה שקורה מעבר להם. אף אחד לא יכול להבין מה קורה אחרי המוות, אבל יש דרך אחת, שהיא הדרך היחידה שאני מכיר כאדם חילוני, לא מאמין, לגרד קצת את הכיסוי ההרמטי הזה של 'שם', של מה שקורה מעבר – וזאת הדרך של האמנות. ושל כתיבה בפרט. בסופו של דבר, הספרות שאני אוהב לקרוא, ואני מקווה שלפעמים גם זאת שאני כותב, היא הספרות שמתרחשת בשני המקומות האלה – בבלתי נמנעות של הכתיבה, ובמגע הזה שלנו עם המוות".

הספר החדש של גרוסמן, 'סוס אחד נכנס לְבָּר', מתרחש גם הוא מתחת לאדמה, במרתף סטנד־אפ בנתניה. גיבור הסיפור הוא קומיקאי לא מצליח ("בוודאי לא המבריק בסטנדאפיסטים, אבל הוא הצחיק אותי כמה פעמים") בשלהי הקריירה שלו – מין גלגול מבוגר של דמויות הילדים והמתבגרים שגרוסמן יצר לאורך השנים. אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' או מומיק מ'עיין ערך: אהבה' שכאילו גדלו והחמיצו, הפכו לגבר בן 57, "איש דל גוף, נמוך וממושקף". לאורך המופע מתקלף הבדרן ומספר לקהל ולעצמו על ילדותו, על האירועים שהפכו אותו לקומיקאי (גרוסמן לא נוקב בשמם של סטנד־אפיסטים שצפה במופעים שלהם כהכנה לכתיבת הספר, אבל אולי כאן נמצא רמז). אם איתמר, גיבור ספרי הילדים של גרוסמן, מטייל על קירות – דובלה ג'י, הסטנדאפיסט הארסי, מתגלה עד סוף הסיפור כילד מעונה שהיה הולך הפוך ברחובות, עם ידיים במקום רגליים על הקרקע.

"את הניסיון לגעת במה שקורה אחרי החיים", אומר גרוסמן, "אפשר לעשות בכל מיני דרכים. במין פואמה כמו 'נופל מחוץ לזמן', עם כל כובד האבל, אבל גם באמצעות סטנד־אפ. הרי קומיקאי אמיתי כל הזמן מפלרטט עם המוות. אצל הומוריסטן גדול באמת – כמו למשל שלום עליכם – אתה מרגיש את נקודות האופל והתוהו. אני עצמי לא טיפוס מורבידי, ולא מעוניין במוות כשלעצמו. אני לא יודע עליו כלום. אבל אני כן יכול לדעת יותר על החיים מתוך מודעות מוות גדולה".

דובלה שייך לסוג הגיבורים שלך שלכודים בתוך הילדות, שמונעים מעצמם להתבגר כמעט עד גבול הסירוס. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את הילד הזה כמבוגר.
"קו המעבר מילדות לבגרות מושך אותי שוב ושוב. זה ממש כפוי. מעניין אותי איך מהמקום שבו נכרת הילד – צומחים הניצנים האלה. זה כבר טבע שני שלי: כל אדם שאני רואה, אני חייב לחלץ מהפנים שלו את הילד שהוא היה. ובשנים האחרונות, כשאני הולך ומקשיש, אני גם בודק איך הוא ייראה כאדם זקן".

לא מעט מהגיבורים הילדים שלך הם חלשים או לא מפותחים, חריגים ביחס לסביבה. גם אתה הרגשת ככה?
"אף פעם לא הייתי בריון. הייתי ילד קטן וחלש, וגם ג'ינג'י נוסף לכל הצרות, ועוד הרכבתי משקפיים – זכיתי בכל הקופה. אבל למרות שילדים ממושקפים או ג'ינג'ים בדרך כלל סופגים הצקות, אני חושב שאף פעם לא חוויתי התנכלויות או לעג. תמיד היו לי חברויות חזקות עם ילדים, ואולי זה מה ששמר עליי. הייתי תמיד חלק מאיזו קבוצה. אבל בילדות, באופן מיוחד, מתגלה הפרדוקס החריף הזה: אדם יכול להיות שייך מאוד לחבורה, ויחד עם זה להרגיש מאוד לא שייך ובודד ולא מובן".

איך תפסו אותך ילדים אחרים?
"אני מתאר לעצמי שכילד שקורא הרבה. תמיד סחפתי ילדים לעשות דברים יותר 'אמנותיים'. אני זוכר למשל איך הגיעו דיירים חדשים לשיכון, בשנות ה־60, והגיע איתם ארגז ענק כזה שניצב אצלנו מאחורי הבית. ואני החלטתי להפוך את הארגז הזה לתיאטרון. אולי הדברים הראשונים שכתבתי הוצגו שם. הופענו מול ההורים, עם כל מיני תלבושות מגוחכות. היה מחזה, והיו תפקידים, והיו תלונות על תפקידים לא מספיק גדולים. הייתי ילד מאוד יצירתי. כל הזמן מנסה לראות דברים קצת אחרת, לעשות הכלאות של מציאות ושל דמיונות".

בספר החדש אפשר לראות איך האאוטסיידר לומד את האחרים ממרחק, לפעמים בבוז, אבל גם מבקש להיות כמו הרוב.
"בגלל שכל תקופת הילדות היא איזה מאמץ ללמוד את הקודים החברתיים, לפענח אותם, להשתייך – היא יוצרת חרדה גדולה מפני זרות. והרבה פעמים ילדים עושים ויתור על קווי אופי מאוד חזקים שלהם כדי שיקבלו אותם. יש בדידות במצב של חריגות. ואדם צריך אופי די חזק כדי להתמיד בחריגות הזאת. וכן, בן אדם שחש נוח בעורו שלו, בדרך כלל הוא לא יוצר".

9
פסלוני קרח של האמנית הברזילאית, נלה אזבדו (Nele Azevedo)

 

'סוס אחד נכנס לבר', כבר בשם שלו ובכריכה הפופית, מאותת לקוראים על מפגש אחר עם גרוסמן. סופר שדמותו הציבורית והפוליטית מוכרת גם למי שלא קרא מילה מספריו. הוא התקבל כסופר מרכזי וחשוב כבר בשלב מוקדם בקריירה שלו, בשנות ה־80. אבל בעשור האחרון – בעיקר מאז שבנו אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה, ומאז פרסום 'אישה בורחת מבשורה' שמיד התפרש כרומן גדול, כיצירה לאומית – גרוסמן נתפס יותר מתמיד, בארץ ומחוץ לארץ, כסמכות מוסרית ופוליטית. כאיש רוח שהצגתו בכלי התקשורת מלווה ביראת כבוד, בציפייה ממנו לפענח את 'המצב הישראלי'.

גיבור הספר, הבדרן הגס דובלה ג'י, כאילו מכווצ'ץ' את הדמות הזאת של גרוסמן ואת הציפייה המוקדמת שנוצרת כשניגשים לספרים שלו. בניגוד מוחלט לספרו הקודם, שתיאר באופן מופשט ותיאטרלי חוויה של שכול – הספר החדש נפתח בתנופה וולגרית ומתגרה. זה רומן ישיר וסלנגי יותר מהנהוג אצל גרוסמן, אבל עד סוף הספר, הפגיעות של הגיבור נחשפת מחדש. הקוראים מוזמנים להזדכך יחד איתו, לגלות את הטרגדיה מתחת לבדיחה הסוסית, מאחורי הכרזות כמו "הערב נדפוק פה את האמ־אמ־אמא של ההופעות".

מה משך אותך לדמות הזאת?
"אולי נהניתי לגעת בקיצוניות שלו, אבל בעיקר, הוא נוגע לליבי. אני יכול להזדהות עם הילד שהוא היה. עם האילוץ הזה למצוא לעצמו מקום בחברת המבוגרים. אני אוהב את הבדידות שלו על הבמה. יש משהו התאבדותי באומץ הזה, לעמוד מול קהל שכל הזמן בוחן אותך. שלא מקבל אותך כמובן מאליו לעולם. הוא כל הזמן צריך ללהטט, לפתות את הקהל אליו – ויחד עם זה לא לוותר על הסיפור שלו. לאט־לאט רובם יוצאים, עוזבים, והוא נשאר עם קבוצה קטנה של אנשים שמוכנים לשמוע אותו".

זאת תחושה שאתה מכיר?
"אחת מחוויות התשתית שעושות אדם לאמן, היא ההרגשה שהוא לא מובן. שהאמנות שלו היא הדרך היחידה שלו לומר את עצמו כפי שהוא. כל הכתיבה היא הרי הרצון להבין את עצמך. להבין מה זה הדבר הזה שהגרלתי בהגרלה של החיים, מי זה האדם שאיתו אני חי בזוגיות משונה. ובזכות העובדה שקראו אותי אנשים, אני יודע על עצמי הרבה יותר מאשר אם לא הייתי הופך לסופר. אני לא דובלה. לא הייתי יכול לעלות על במה ולספר את סיפורי, למרות שבסופו של דבר, במשך הרבה שנים אני כן מספר סיפור פנימי שלי באמצעות סיפורים אחרים. הגסות שיש בדובלה, למשל – זה לא דבר שאני משתמש בו ביומיום, אבל גם היא נמצאת במצאי הנפשי שלי".

האגרסיביות של הגיבור, הליצנות שלו, ההתערטלות שלו מול הקהל, נראות כמעט כמו ניסיון לבעוט בפרסונה שלך כסופר "מכובד". במעמד שצברת עם השנים.
"אין לי שום שליטה על הפרסונה הזאת. אני לא חושב שהשתניתי כהוא זה בשנים האלה, חוץ משינויים שקשורים לדבר שקרה לי. והאמת, הפרסונה הזאת לא כל כך מעניינת אותי. אני לא לוקח אותה לריאות.

"גדלתי בבית שבו אתה לא באמת יכול לחשוב על עצמך שאתה יותר טוב ממישהו אחר. דע את מקומך. תתייחס לעצמך בטיפה אירוניה. זה מינרל שמאוד עוזר בחיים. אני בא ממשפחה שהיא ביסודה מאוד לא צינית, אבל כן אירונית. האירוניה הזאת התחילה מסבתא רחל החמודה. היא עלתה לארץ כאלמנה עם שני יתומים, אבא שלי ואחותו, ב־36'. הייתה אישה עם חוש הומור נפלא, עם אוצר של מאות פתגמים ביידיש. המשפחה מדברת אותה ואת הפתגמים היידיים שלה עד היום. היה לה מבט כזה אירוני, וגם נורא אוהד, על מי שמנסה להיות גדול יותר ממה שהוא".

אפשר באמת להימנע מזה? אתה חתום בסוכנות ספרותית עם השפעה עולמית, זוכה בפרסים בינלאומיים, נואם בכיכרות.
"אז מה צריך להשתנות בחיים שלי? סבתא שלי הייתה אומרת: 'רוטשילד אוכל שתי ארוחות צהריים? הוא ישן על שתי מיטות?' אני קצת יותר בטוח בכתיבה שלי היום מאשר כשכתבתי את הסיפור 'רץ' לפני 30 שנה. אבל לא הרבה. אני יודע שכשאתחיל את הספר הבא אני אהיה בערך במקום שבו הייתי בסיפור הראשון שפירסמתי. הקרקע אף פעם לא מוצקה. זה מקצוע כזה, שבו אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח".

מה אתה מרגיש כשאתה עומד מול אלפים בהפגנות, בתפקיד "הסופר"?
"אף פעם לא ממש נוח לי לעמוד בפני קהל. דחף ההופעה שלי מצומצם. אני מוצא את סיפוקי בשנתיים האחרונות באופרה 'איתמר פוגש ארנב' שבה אני משתתף כמספר. במשך שנים עבדתי ברדיו, השתתפתי באלפי תסכיתים – אני אוהב לשחק, אבל יותר נוח לי להיות במקום ששומעים אותי, אבל לא רואים אותי. אני חושב שגם כשאני עומד על במה בכיכר, אני מדבר כמו אדם פרטי. לא כמו פוליטיקאי. אני לא יודע להתלהם. בוודאי שיש התרגשות. זאת אחריות גדולה, הרבה אנשים. המצב כולו מפתה לבטא כל כך הרבה הגזמות והכללות. ואני משתדל נורא, בכל כוחי, להיות מדויק. אולי זה הדבר שאני יכול לתרום. להתעקש על הדיוק שלי. גם אם הוא לא הדיוק של אלה שחושבים אחרת ממני".

איך נראה היום שאחרי נאום כזה?
"ביום שאחרי אני הולך לחדר שלי ויושב וכותב. הגוף ממש צריך להתנקות מכל הרעל של הפומביות".

7

את הפוליטיקה גרוסמן ביקש מראש להשאיר הפעם בצד. את מה שיש לו לומר, הוא מסביר, פירסם לאחרונה בעיתונים ומעל הבמות; עכשיו תורה של הספרות. אבל אנחנו נפגשים לפני סיום המלחמה בעזה, ותמונות המוות מסביב לא באמת מאפשרות לבצע ניתוק כזה. בביתו המואר של גרוסמן במבשרת ציון, מעל צלחת תאנים שקטף באחת ההליכות בסביבה, קשה שלא להרגיש את המתיחות הבלתי נמנעת במפגש עם אב שכול שמבקש לשמור על פרטיותו.

גרוסמן, שמראשית דרכו ככותב היה מגויס פוליטית לטובת הסכם שלום וסיום הכיבוש בשטחים, הלך וקיבל מעמד ציבורי בולט עם התבססותו כסופר; עניין שכאילו עמד בסתירה לשמירה שלו על פרטיות מול גופי התקשורת לאורך השנים, לדמות הסימפטית, הלא סמכותית שלו, שמצטיירת בראיונות. פגישה עם גרוסמן ממחישה את המתח המעניין הזה בין פרטי וציבורי, בין האאוטסיידר לנואם. בניגוד לספרות שלו, שיוצרת יחסים אינטימיים וחשופים עם הקוראים – הסופר עצמו, מרואיין ותיק ומיומן, שומר על מרחק בטוח. יודע מתי לומר באדיבות: "תרשה לי לא לחלוק את זה עם מאות אלפי אנשים".

בסיפור הזה, ככל שהגיבור נוגע בצורה ישירה יותר במוות – הקהל עוזב אותו, יוצא מהאולם. נדמה לי שהנגיעה שלך במוות, כסופר וכאדם, דווקא מקרבת קוראים אליך. דבר שהתעצם מאז שאיבדת בן.
"חקרתי את זה עוד לפני שהדבר הזה קרה לי. יש לי לא מעט סיפורים שמופיע בהם אב שאיבד את בנו. כבר בסיפור מוקדם כמו 'מיכאל צידון, מייקל' או בספר 'חיוך הגדי'. זאת שאלה שאנחנו חווים אותה פה בעוצמה, כשמוות של ילדים הוא אפשרות כל כך נפוצה. אבל בכלל, ברגע שנולד לאדם ילד – הוא מתוודע באופן חדש גם לעוצמת החיים וגם לחרדת המוות. ובי שני הדברים האלה נולדו ברגע שנולד בני הבכור יונתן, והם קיימים בי".

נראה שהיום, בישראל, מוות מייצר מכנה משותף בין אנשים. כמו שהעידו ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שמתו בעזה.
"כתיבת 'נופל מחוץ לזמן' הייתה גם צורך להחזיר לעצמי את האבל הפרטי שלי, בתוך איזה אבל קולקטיבי. כשחייל נופל במלחמה, הוא פתאום הופך להיות ילד 'של כולנו'. יש איזו הלאמה שלו. ואני מתעקש על הפרטי. החיילים שמתו עכשיו במלחמה, כל כך קשה לראות את התמונות שלהם בעיתונים. אתה רואה את הפנים שלהם: הם ממש קורנים עתיד.

"זה תמיד גורם לי לתהות. הרי חייל באמת מקריב את חייו בניגוד לכל היגיון. יש הרבה מאוד סיבות לא לעשות את זה. אני תמיד שואל אם המדינה נאמנה לאותם חיילים כפי שהם היו נאמנים לה. אם המדינה עשתה את כל מה שיכלה, אבל באמת, את כל מה שיכלה, כדי שהמלחמה לא תקרה. אם היא באמת־באמת הפכה כל אבן, ניצלה כל הזדמנות, והיתה מהירה ויוזמתית כמו שהיא יודעת להיות בכל תחום אחר – כדי שהם לא ימותו.

"ולא פעם אני מרגיש שלא. כשחייל נהרג מיד מעלים אותו על נס. כולנו מתעניינים בכל הדקויות של חייו, ואני לא בטוח שהמדינה הייתה נאמנה באותו אופן לחיים שלו, כמו שהיא נאמנה למוות שלו. לפעמים אני מרגיש שאולי כל תהליך האידיאליזציה הזה של החיילים המתים נובע גם מרגש אשמה בסיסי של מדינה שלא עשתה מספיק כדי שהם לא ימותו".

הקומיקאי, גיבור הספר, צוחק על שמאלנים עם פרצופים חמוצים ו"מאמרי אולקוס" בעיתון.
"אני בקלות יכול לצחוק על שמאלנים ועל עצמי. הייתי שמח להיות דמות הרבה יותר קלילה, מבטיחת טוב, מתארת מצב אוטופי ואידילי – אבל נו, לא יצא. הסיבובים שלנו באותם מעגלים שוב ושוב היו יכולים להיות קומיים, אם זה לא היה טראגי. אני לא יכול להבדיל בין המצב הפוליטי שבו אני כותב, המצב הפוליטי שפגע בי ובמשפחתי בצורה כל כך קשה – אני לא יכול להפריד בין המצב הזה לבין הדברים שמניעים גם את הספרות שלי. אני באמת כותב על אנשים במצבים קשים. אנשים שנמצאים באיזו דילמה מוסרית או קיומית".

עוצמת השנאה שסופגים היום דוברים מהשמאל מבהילה אותך?
"הייתי שמח דווקא אם יותר סופרים כאן היו בודקים את סבלנותו של הקהל הרחב. התחושה שלי היא שלא מספיק סופרים מתבטאים פוליטית – למרות שאי אז סופרים יהודים ישבו והתקוטטו בקונגרס בבזל. גם בעולם זה כך, אגב. אני לא מנהיג פוליטי, ופוליטיקה בעיניי קשורה במועקה ובנטל, ממש. אבל אישית, אני לא מפחד. כשיש לי מה להגיד – ולא תמיד יש לי – אני אומר, ואני מקווה שגם שומעים. אנשים שבאופן אוטומטי נאטמים בפני כל מילה שלי או של כל דובר מהשמאל, אולי אחרי שיגמרו להשתלח בי הם בכל זאת יקראו מה שאמרתי בהפגנה האחרונה, ויראו שיש כאן הזמנה לדו־שיח".

זה מצב הפיך בעיניך?
"לא בקלות חברה שעוברת שיטפון כזה של שנאה והתבהמות יכולה לחזור למה שהיא הייתה פעם. המשבר הבא יתחיל בנקודה הרבה יותר אלימה מהמשבר הזה. לשנאה הזאת כבר יש סיסמאות עכשיו ויש לה כבר גייסות. ויותר מזה, היא אולי לא האמינה למזלה הטוב, אבל היא גילתה שאף אחד לא עמד מולה. כמו אגרוף שנכנס בכרית פוך. ופה אני לא מכוון אל השמאל שלנו – שהוא מצומצם נורא. אני מכוון אל ראש הממשלה ואל השרים הבכירים שלנו. הרגשתי בראיונות איתם שחלקם ממש מרגישים עונג מזה שהשמאל חוטף. כאילו הם אומרים, 'בואו נשחרר את הנמר הזה לכמה שעות. שיסתובב בכרמים ויטרוף את השמאלנים האלה'.

"אין מצב חוץ ממוות שהוא בלתי הפיך. אבל עם שכובש עם אחר – באופן בלתי נמנע מנסח את היחסים בין בני אדם באופן היררכי: מי חזק יותר, החיים של מי שווים יותר, החיים של מי לא שווים כלום. אלה לא דברים שבמהרה אפשר להיפטר מהם. גם אם השלום יגיע הלילה בדרך פלא, יש דברים שכבר לא יתפרקו בדם שלנו, כחברה. כדי להגיד דבר כמו 'למה הרגו רק 500 ילדים בעזה?' אדם צריך לאבד צלם אנוש. כדי למחוק מישהו אחר באופן כזה, אתה חייב למחוק את עצמך קודם, להימחק. אלה אנשים מחוקים".

אז למה לטרוח, לכתוב עוד מאמר, לנאום עוד נאום?
"כל פעם שאני הולך להפגנה או צריך לכתוב מאמר פוליטי, אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 'תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' והוא אמר, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו במצב כל כך מעוות כמו המצב שלנו".

אביו של גרוסמן כבר לא מתרגש כשעיתונים מציגים אותו בטעות כניצול שואה – בעקבות העיסוק החוזר של בנו בדמויות של פליטים ובניהם. "אבא שלי קורא את זה ואומר, 'נו, שוב ניצלתי?' הוא איש עם חוש הומור בלתי רגיל".

לא פלא שטועים לחשוב שגרוסמן – שחגג השנה יום הולדת 60, ולפני שנתיים הפך לסבא – הוא סופר בן "הדור השני". גם בספר החדש הוא חוזר לתאר את היחסים המתוחים בין הורה ניצול שואה לילדו. "כולנו ניצולי שואה באיזה אופן. כולנו מצולקים. השאלה כמעט תמיד צריכה להיות דווקא איך לא לכתוב עליה. היא הרי משפיעה על האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, על היחס שלנו לקיום של ישראל. אותי מעניין איך הקרינה של דרמה היסטורית ענקית חודרת לתוך הבועה המוגנת, האינטימית, של משפחה אחת".

איזה יחסים יש לך עם הוריך?
"ההורים שלי קרובים לי מאוד. אני מרגיש שאני צירוף של שניהם: החלק הרוחני והאינטלקטואלי של אבא שלי – הוא התייתם בגיל מאוד צעיר ונאלץ לעבוד בתור נער במוסך, אבל בנסיבות חיים אחרות, הוא בוודאי היה יכול להיות אמן או אינטלקטואל. והחלק הרגשי של אמא שלי, עם חדות הלשון שלה. היא אדם עם הגדרות חריפות וקולעות מאין כמותן. עשיתי פעם מילון שלהן.

"לילדים בדרך כלל אין קשר טוב עם אנשים מבוגרים, או שהם אפילו נרתעים מהם. אבל אני הייתי ילד סקרן נורא – ביחס לאנשים בכלל, וגם לגבי המבוגרים במשפחה והסיפורים שלהם. מהר מאוד הבנתי שיש להם ניסיון חיים וסיפורים הרבה יותר מעניינים מהחיים שלי עצמי, שנראו לי אז די משעממים".

כמו בספרים אחרים שלך, גם הפעם אפשר להרגיש שאיפה לשמר חלקים מהילדות גם כמבוגר. משהו מהילדות שלך עדיין פעיל במובן הזה?
"אני חושב שיש לי עדיין סקרנות וערנות כזאת לחיים: להבין שכמעט כל אדם הוא הצעה, או הזדמנות, ללמוד. היום, על סף קשישות, אני מיד מזהה ילדים שדומים לילד שהייתי. ילד שהוא סקרן יותר, ער יותר, שעושה את צירופי המציאויות האלה. באיזשהו שלב אנחנו בדרך כלל נקרשים, מצטמצמים לאיזה קו אחד של סיפור חיים, של השקפת עולם, של חוש הומור אפילו. אנחנו נקרשים בתוך המוסכמות של החברה שבה אנחנו חיים. הכתיבה היא הדרך שלי להיות כל הזמן בתנועה, לפעול נגד דחף ההתאבנות הזה. כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני. מישהו שבממד אחר של המציאות הוא אפילו האויב שלי".

הספר הזה, אולי באופן מיוחד, מדגיש כמה הגוף הוא עניין מתוח בספרים שלך. הגיבור לא מפסיק להתעלל בגוף שלו מול הקהל.
"אני כותב נורא גופני. כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. אני כמו שחקן, אני הולך כמוה ואוכל כמוה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם. הרי הדמות של תמר ב'מישהו לרוץ איתו' לא הייתה ברורה לי והסיפור נתקע. עד שיום אחד הלכתי לקניון, וראיתי בחנות מחשבים נערה עומדת עם סרבל ג'ינס מהוה. ראיתי רק את קו הלסת שלה מאחור. היה בו משהו גם נורא חזק וגם נורא ענוג ופגיע, וידעתי שזאת היא. הסתובבתי ויצאתי. פתאום היא הייתה לי.

"זאת ידיעה, כמעט במובן המיני. אני ממש יודע את הדמות שלי. אותו דבר עם דובלה בספר הזה. כל המשחק עם החשפנות שלו, ההתאכזרות והלעג כלפי הגוף שלו. זה הדבר הנורא: לפעמים, אדם שעבר התעללות בנעוריו, המקום שבו הוא הכי יכול לזהות את עצמו הוא המקום של ההתעללות, והוא מייצר אותה מתוכו".

נדמה שהמתבגרים אצלך נמלטים כדי לא להפוך לגברים מבוגרים, לגבר ישראלי.
"שוב, זאת בריחה ממשהו נקרש. ממשהו שפועל באופן אוטומטי. זה מה שאהרון ב'ספר הדקדוק הפנימי' מתקומם עליו. בהתבגרות, כולנו מקבלים איזה צו ביולוגי. כולם, בכל העולם, בגיל מסוים מצייתים לצו הזה ומתחילים לנוע כמו בובות כאלה באותן תנועות, והקול שלהם מתעבה. הגיבורים שלי באמת מציעים סוג אחר של גבריות. אני לא חושב שזאת גבריות פחות גברית, אבל יש בה הרבה יותר גמישות. אם אתה שואל אותי לגבי הגבול הארוטי ביחסים בין גברים בספרים שלי, זה גם חלק מהגמישות הזאת, מהיכולת לבדוק אפשרויות שונות בכתיבה. זאת גבריות פחות צבאית, נוקשה. פחות לכודה בעצמה ביחס למודל הגבריות שמציגה לנו ישראל היום.

"וזה מובן. אלה המודלים שמדינה במלחמה מפתחת. זה מעגל קסמים שאנחנו לכודים בו. עם במלחמה נוטה לבחור מנהיג סמכותי, גברי, לוחמני. אבל המלכוד הוא שהמנהיג הזה, מתוקף אישיותו, גם דן את העם שלו למצב של מלחמה. כי זה מה שהוא יודע, ואין בו הגמישות הזאת. יצא לי במהלך חיי להכיר כמה וכמה ראשי ממשלה. זה אחד הרשמים הראשונים שהרגשתי: אלה אנשים שלכודים באיזה דפוס שלא מאפשר להם שום גמישות וגם שום חירות פנימית. באמת לכודים. לפעמים זה מעורר חמלה. אנשים מאוד מרשימים, ידענים, מוכשרים – ואתה רואה את המקום העצי בהם, את הבובה הממוכנת הזאת, שיודעת לחשוב רק על הציר של יותר ופחות תוקפנות. שעסוקה רק בשאלה כמו 'אם נפעיל פחות כוח, האם זה ייחשב לחולשה בעיני היריבים שלנו'".

אתה נחלצת מהדגם הזה של גבריות?
"כל החיים שלי, כל הכתיבה שלי, הם שאיפה לאיזו גמישות או לשינוי זווית ראייה. בכלל, לדור שלי, לילידי שנות ה־50 וה־60, הייתה לנו אשליה שהמבוגרים הם יודעי כל. היו איזו היררכיה ומוקד של סמכות – היה אבא, היה המורה, מנהל בית הספר, המפקד בצבא או ראש ממשלה. היה איזה מגדל של מבוגרים, 'צוק איתן' כזה. וכמה שהאשליה הזאת הייתה חזקה, היא גם התרסקה במהירות. היום גם הילדים מבינים שההורים שלהם אבודים וחסרי מענה כמותם לגבי השאלות העיקריות של החיים. במובן הזה, אולי קשה יותר להיות ילד היום. אתה מרגיש כמה הוריך נמצאים במצב שביר כמו שלך.

"אבל יש לזה גם יתרונות גדולים. כאבא, אני חושב שהדור שלי הוא כבר דור אחר מבחינת הסמכותיות שהייתה לדור של אבא שלי. אצלנו תמצא הרבה יותר שוויון וגם יכולת לשמוח עם הילדים שלנו, לשמוח מהשוויון הזה. לשמוח מהמקום שבו אני רואה שהבן שלי או הבת שלי יותר חכמים ממני ויותר מוצלחים ממני. באמת. ללמוד מהם".

אחרי הראיון נסע גרוסמן עם אשתו מיכל לפגוש את בתם הצעירה רותי בסרי לנקה, שם היא מסתובבת בטיול של אחרי צבא. השבוע, רחוק מהוויכוח לגבי תוצאות המלחמה בעזה, גרוסמן מדווח על פפאיות ועל אננס נהדר. "זאת ארץ יפה ושופעת ממש. זאת מדינה שמחלימה ממלחמת אזרחים, ובכל זאת, ברור אפילו במבט חטוף ושטחי של תייר שהאנשים כאן פחות חרדים. המון אבות הולכים עם הילדים הקטנים והתינוקות שלהם. יש איזו רכות במגע של האנשים זה עם זה. ממהרים לחייך. אלה לא אנשים שנולדו שונים מאיתנו. הנרגזות והנרגנות והתוקפנות שלנו – זה לא דבר שקיבלנו בגנים. ואחת הסיבות המרכזיות שבגללן כדאי לנו להיחלץ ממצב המלחמה ולשנות את מציאות החיים שלנו, זה גם הדברים האלה: האופן הכי יומיומי שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני".

8

עוד כמה שאלות ותשובות מחדר העריכה

לפעמים נדמה שדמויות המתבגרים שלך מייצגות איזו התענגות מהמצב הילדי. שהן מציעות לקורא לתפוס את עצמו במונחים של תום, של ילדות, של מבט אמנותי במציאות. קשה שלא להלביש הקשר פוליטי על הדימוי הזה: הישראליות הצעירה כתוצר של טרגדיה, התבגרות כהתייתמות, כתהליך של קורבן.
"אני לא מרגיש כך. כל ההוויה שלי היא אנטי־קורבנית. כבר שלושים שנה, ובמיוחד לאחרונה, אני מנסה לדבר על יציאה מעמדת הקורבן. בוודאי שאני מכיר את התחושה הזאת ואת האופציה להיות קורבן – ואני לא מוכן להשלים איתן. אני חושב שכל אקט הכתיבה שלי במובן מסוים הוא רצון לקחת את גורלי בידי. כמעט תמיד אני כותב על מצבים שהם שרירותיים. קח את השואה ב'עיין ערך: אהבה', הכיבוש ב'חיוך הגדי', השרירות שיש לגוף על הנפש ב'ספר הדקדוק הפנימי'. כשאני כותב על שרירות כזאת, אני לא נמצא בעמדה הקורבנית שעמדתי מולה לפני כן. עצם זה שנתתי את 'השמות הפרטיים' שלי לסיטואציה, פתאום הזיז משהו. נתן לי חופש תנועה מול השרירותיות.

"בכלל, העובדה שיש כאן בארץ כזה עושר של ספרות. חמישה דורות של סופרים כותבים עכשיו – מנתן שחם ועד הצעירים ביותר – וכולם פעילים מאוד. שוב ושוב כותבים מנסחים את המצב הישראלי, באלף דרכים: מכתיבה תיעודית ועד סיפורים דיסטופיים. זה בעיניי בדיוק הכוח האנטי־קורבני של אמנות. האמן בסופו של דבר הוא אדם שמחולל מציאות. ומי שמחולל מציאות הוא לא קורבן.

"זה דבר לא קל ולא מובן מאליו בחברה שלנו. גם בגלל ההיסטוריה שלנו, בגלל השואה והמלחמות שאחרי קום המדינה, וגם בגלל שהתרגלנו לראות את עצמנו כקורבנות. אלה הקואורדינטות שעל פיהן אנחנו ממפים את העולם. גם כשאנחנו הכי חזקים באזור, אנחנו רואים בעצמנו קורבן".

ישראל כילד נעלב, לא מובן.
"עלבון זאת באמת מילה שקשורה לילדות. אבל לאחד ילדות וקורבניות, בטח בהקשר שלי, זה לא נכון. כילד, אתה באמת נמצא כל הזמן במאמץ של פענוח והבנת הקודים של המבוגרים, של החברה, של השפה. ואתה לא יודע! תמיד דברים נבצרים ממך. תמיד אתה יותר קטן. כמבוגרים, אין כמו רגש העלבון להחזיר אותנו לילדות. ולכן, שוב ושוב הישראלים נוהגים באופן ילדותי. בהקשר הפוליטי, הם נורא 'נעלבים'. אנשים מסתובבים כמו שלפוחיות של עלבון: עפות באוויר, מחפשות איזה קוץ להינעץ בו. כל אחד נורא נעלב מהשני. ונורא קשה לוותר על רגש העלבון, כי אתה מרגיש נורא צודק, כמו ילד שיושב בפינה עם שפה משורבבת, בטוח שכולם רעים ואכזריים.

"אבל זה באמת רגש מכשיל, העלבון. אצלנו כל הזמן אומרים, 'לא מבינים אותנו בעולם'. ואם כך, אז נתבצר בעלבון שלנו ובשונות שלנו. אבל אם לא יתבצע שינוי גדול, מהשורש, של מצבנו באזור, של הפסקת הכיבוש ושל התנסות בחיי שלום – אנחנו נהפוך ממדינה מתקדמת, דמוקרטית וקצת נאורה – לכת. פשוט כת מיליטנטית, מסתגרת, נעלבת, מוחרמת. ואת הסימנים כבר אפשר לראות בלי משקפת. זה כבר פה".

לאורך הספר, הגיבור והמספר של הרומן כאילו הולכים ומתקרבים לנקודה של תום שאבד להם. זה מקום שאליו אתה מכוון את הקוראים?
"אנחנו תרבות של לעג יותר מאשר של שנאה. הכל ניתן לפרודיה, בלי העומק הטראגי שיש לסאטירה. זאת בעיניי תולדה של ייאוש ושל ציניות. ויתור על האפשרות לשנות משהו במציאות. נשב, נוציא קיטור קצת. הכי קל ללעוג, לנתק את עצמך מהסיטואציה. בזכות הנכדה שלי, למשל, אני מגלה מה הולך בערוץ הילדים. לפעמים מציגים שם פרודיה של אגדות, עוד לפני שהילדים הכירו את המקור בכלל. ההגחכה של הדברים נעשתה שוות ערך לדברים עצמם".

לאורך השנים, חוזרים אצלך דימויים או עלילות של משולשים רומנטיים. אפילו כאן מצטייר משולש סמלי בין הגיבור, המספר ואחת הצופות בקהל.
"יש כאן משולש משפחתי קודם כל. אבא, אמא והגיבור – שמשמש מין בן זוג לכל אחד משניהם. זה משהו בסיסי אצלי כנראה. המשפט הראשון שכתבתי בספרות העברית הוא 'היינו שלושה'. אני לא יודע למה העניין של המשולשים כל כך חזק אצלי. יש אצלי גם זוגות שהם בהחלט זוגות, אבל תמיד ישנה האופציה של שילוש".

לא פעם, בהקשר הזה, אפשר למצוא אצלך יחסים על גבול ההומו־ארוטי בין דמויות של גברים. למה לא תיתן להם כבר להתקדם צעד קדימה? עזוב אותך ממשולשים.
"שוב, אני מרגיש שהכתיבה מאפשרת לי למוסס את הגבולות. אני לא חייב להיות קפוץ בתוך האופציות שקיימות במציאות. יש לי הגמישות הזאת: אני יכול להיות זקן, ואני יכול להיות ילד, ואני יכול להיות הילד שבתוך הזקן, והזקן שייצא מהילד ההוא. אני יכול להיות גבר ואני יכול להיות אישה, אני יכול להיות ישראלי ואני יכול להיות פלסטיני. זה מה שאני אוהב, באמת, בכתיבה – התנועה. תמיד תמצא אצלי תנועה כזאת: יש גיבורים שנוסעים, יש אנשים שרצים, יש ששוחים, מבלים במכוניות לילה שלם, או מתרוצצים בעירום. אני חייב את התנועה הזאת. לא להיתקע במקום אחד".

לפעמים נראה שהם פשוט בורחים. דימוי התנועה הזה מייצג בריחה מהפוליטי, מהבגרות?
"אני לא מסכים, אני חושב שספריי הם מאוד פוליטיים. הגיבורים שלי לא רוצים להיכנס לסדר הקיים. אולי הם מציעים אפשרות אחרת, של סדר משל עצמם. זה מתקשר לפרדוקס שלנו כעם, שכל ההיסטוריה שלו שרד כדי לחיות. עכשיו אנחנו חיים כדי לשרוד, לא יותר. זאת המלכודת שלנו. אין לנו שאיפות שאי פעם נחיה חיים מלאים. עם כל השכבות שיש בחיים, הטובות והרעות. אנחנו חיים את החזית הצרה של שרידה מאסון לאסון. מי שזה גבול המשאלה שלו, ורק מקווה לשרוד את האסון הבא – באיזושהי נקודה הוא יובס, גם אם מדובר במעצמה אזורית. יקום כוח יותר חזק, יותר נועז, יותר ערמומי ממנו, ויביס אותו.

"אני לא חושב שהגיבורים שלי והתנועה שלהם מבטאים אסקפיזם. זאת ריצה 'אל', לא בריחה ממשהו. זה רצון לחולל תנועה. לא להיות תקוע. אפשר כביכול להגיד שאורה מ'אישה בורחת מבשורה' מבטאת משהו כזה, הרי היא בורחת מהבית שלה. אבל אני ממש לא מרגיש ככה: אורה מבצעת את הצעד היחידי שיש בכוחה לעשות כדי להחזיר לה את בנה – וזה להיות בתנועה. לא להיות מטרה נייחת, מול אלה שבאים ומודיעים לך את הבשורה. כל הזמן לזוז. כמו איזה זרעון כזה: שעוד שנייה לא תהיה במקום שבו היית. גם היצירה היא תנועה. ואיפה שיש תנועה יש חיים".

האשימו אותך לאורך השנים בעודף מילוליות, בפיתולים לשוניים. בספר החדש יש דווקא פתח לביטוי מאוד דיבורי, בלתי אמצעי.
"רוב הגיבורים שלי הם לא אנשים מילוליים מאוד. הסופר שמתאר אותם כן. הקנטאור ב'נופל מחוץ לזמן' זועק זעקה גולמית, ברוטאלית וגסה. אברם ב'אישה בורחת מבשורה' הוא גם מין סטנדאפיסט על סף המוות.

"אני לא מרגיש אצלי תחכום מילולי. אני מרגיש דיוק מילולי. הניואנסים של הסיפורים הם מה שעושים אותם, את הפוליטיקה הגדולה, את היחסים בתוך המשפחה. כדי להבין דקויות של רגש, של מצב, צריך לפעמים למצוא איזו מטפורה שתנצוץ. המאמץ הזה לנסות לדחוק את השפה עד שהיא תעמוד עם הגב לקיר, עד שהיא תודֶה. שהיא תיתן לי את צירוף המילים המסוים להמחיש דבר שעוד אין לו שם.

"התחושה שלי היא שמי שמאשימים אותי במילוליות־יתר הם בדרך כלל אנשים במצב מסוים. הרי הבחירה בכתיבה רזה ומאופקת היא לפעמים מדהימה, כשמדובר על כותב גאון כמו ריימונד קארבר למשל. אבל לפעמים היא מעידה על צמצום נפש, על קוצר יד להגיע עד לב לבם של הדברים. אני חושב שיש מקום לשתי הגישות".

הגיבור שלך מזמין להופעה חבר ילדות, שופט לשעבר, שייתן לו פידבק, גזר דין נוקב. היו קוראים, כמו דמות המספר, השופט, שחשפו אותך במערומיך במהלך השנים?
"אל תיקח את זה אישית, אבל לא מבקרי ספרות. אם אדם מסתכל באדם אחר באמת, הוא לעולם לא רק יוקיע אותו. בדומה לאופן שבו אני כותב דמות: לכתוב דמות שהיא רק רעה או רק מרתיעה לא מעניין אותי בכלל. זאת קריקטורה. אבל לכתוב דמות שבה הרוע של אדם מקבל תיבת תהודה אחרת, לא מובנת, זה מה שמעניין אותי. אם אי פעם העיפו לי באמת את המוח אחרי קריאה? לא בדיוק. בכל זאת אני יושב כמה שנים ועובד על הספר. די קשה באמת להפתיע אותי. במובן הזה, אני רואה את עצמי בר מזל. אני מרגיש שקרה לי דבר שמאוד רציתי שיקרה לי, ולא ידעתי לנסח אותו עד שהתחלתי לכתוב: שאני יכול להיות חלק מחייהם של אנשים רבים.

"זאת חוויה הפוכה בדיוק ביחס לאופן שבו הדור שלי וגם אני אישית חונכנו: שהעולם תמיד עוין, שצריך תמיד להיזהר ולעמוד על המשמר, שינסו לרמות אותך או לנצל אותך. בזכות הספרים, אני רואה שיש אפשרות אחרת להיות בעולם. אני מגיע למקומות נורא רחוקים, כמו ברזיל וסין וצ'כיה. ובכל עיירה שאני אבוא אליה אני מוצא כמה אנשים שהספרים שלי הם חלק מחייהם, או גילו להם על עצמם דברים. שמעתי כבר בארבעים שפות את המשפט, 'אורה זאת אני'. ואני חושב – איך זאת את? 'אישה בורחת מבשורה' זה אנחנו, זה כל כך ישראלי, זה הסכסוך שלנו. אבל כמעט בכל מדינה אנשים מתחילים לספר לי בזכות הספרים על החרדות שלהם, ועל הטרגדיות שלהם, ועל המשפחות שלהם. לא יכולתי לאחל לעצמי משהו שיעניק לי גמול גדול ממנו: שהדבר המוזר שלי, שאני אוהב לדמיין ולספר סיפורים, הביא אותי לחיים של אנשים זרים".

פה ושם בסטנד־אפ של הגיבור נוצר קישור בספר בין שמאלנים ואשכנזים, מזרחים וימנים. ניגוד אירוני בין אנשים קפוצים – לאנשים מציאותיים, משוחררים.
"אני לא בטוח. ובכלל, אני חושב שדווקא היום, אחרי המלחמה בעזה, יש סיכוי לשבור את הסטריאוטיפ הזה ואת החלוקה הזאת. יותר ויותר אני שומע אנשים, שהיית מצפה שהעמדה שלהם תהיה ימנית ואפילו קיצונית, מבינים שהגענו לאיזשהו קיר, שבו אי־אפשר לשנות את המציאות. שישראל במלוא כוח עוצמתה המפואר לא יכולה אפילו להשיג הכרעה מול ארגון כמו חמאס. ז'בוטינסקי הרי כתב ב'על קיר הברזל': כאשר הערבים יכירו בכך שאי־אפשר לנצח אותנו, הם יתחילו להידבר איתנו. לא נעים להגיד, אבל נדמה לי שבמלחמה הזאת אנחנו מגלים שלקיר הברזל יש שני צדדים. לא שחמאס באמת חזק כל כך כמונו – אבל קיר הברזל שלו, כוחו דווקא בחולשתו. אנחנו לא יכולים להביס את חמאס בתוך בתיו, שכונותיו ומנהרותיו: גם מפני שיש לנו בכל זאת עכבות וסנקציות שאנחנו מפעילים על עצמנו – חלקן מוסריות, חלקן קשורות לפחד של מה יגיד העולם. מהסיבות האלה, נדמה לי שאפשר לראות אצל יותר ויותר אנשים התחלה של התפכחות לגבי מגבלות הכוח שלנו. כולל אנשים שחיים ממש על גבולה של רצועת עזה. וזה בעיניי סיכוי גדול".

בשנים האחרונות עולות טענות נגד סופרים ישראלים שמשתמשים בדיון הפוליטי כדי לקדם את היצירות שלהם בעולם. אתה מרגיש שזה תקף לגביך?
"ההפך הוא הנכון. אני מקדם את ישראל בעזרת הספרים שלי. אני ממש מאלץ את אלה שמבקרים אותנו להתבונן בניואנסים של המצב. לא להסתפק בהכללות ובקלישאות הרגילות.

"אם הביקורת שלי משמשת גופים אנטי־ישראליים? גם תרופות אפשר להפוך לסמים. אבל אני אומר פה מה שאני אומר בחוץ לארץ. אולי שם אפילו יותר בפירוט. אין לי יכולת להיות במרחק מהישראליות עד כדי כך שאני אוקיע אותה. אני שייך לפה, זה המקום שלי, ואני מרגיש את זה בכל הווייתי. גם כשהדברים פה מוציאים אותי מדעתי. אני עשוי מהחומרים של המקום הזה לטוב ולרע. אני מכיר את החרדות ואת המכאובים שכרוכים בלהיות ישראלי. אחרי כל הביקורת שלי, ישראל בעיניי היא נס חילוני. דבר ששווה להיאבק למענו כדי שהוא ימשיך ויישא בתוכו את גרעין החלום ששלח אותו לדרכו".

אתה מדבר על הצורך בשינוי, על קיבעון שמאפיין את ההנהגה הישראלית. מתבקש לשאול אם משהו השתנה אצלך מבחינה אידיאולוגית. נדמה לי שהעמדה הבסיסית שאתה מבטא רק נעשתה נחרצת יותר בעשור האחרון.
"בשנים האחרונות אני הרבה יותר קשוב למחנה השני בישראל, וגם יותר כואב את המחיר של הקרע החברתי שנוצר פה. אני מרגיש בזבוז איום על זה שהקבוצה הרחבה כאן, שעדיין מסוגלת לזהות את האינטרסים הבסיסיים של הציבור בישראל, לא מצליחה באמת להידבר בתוך עצמה. לגבי המסקנה הסופית של הפתרון של יחסי ישראל והפלסטינים, דעתי באמת לא השתנתה. בעיניי, האלטרנטיבות הרבה פחות משכנעות או לגמרי לא קיימות. לא תרסק שעון רק בגלל שהוא מראה לך את השעה".

דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר, הוצאת הספרייה החדשה

ראיון עם יפתח אשכנזי, היידה להגשמה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.1.2014

♥♥♥♥

דווקא השכן חיים גורי נשאר בסוף מחוץ לרומן החדש של יפתח אשכנזי. "כל הספר הזה", מספר אשכנזי, "התחיל בסקיצה פרודית על שני ילדים של בני גרעין נח"ל, שמחליטים למצוא את הבית של חיים גורי בירושלים ולשכנע אותו לשנות את כל השירים שלו מתש"ח, להחליף בהם  את האות ע' באות א'. אבל ככל שהתקדמתי עם הכתיבה, הבנתי שלמרות כל הביקורת שיש לי על הדור הזה – הדור של ההורים שלי והחברים שלהם – הפעם אני צריך לגשת לסיפור עם הרבה אהבה וחמלה. לא רק לצאת נגדם, אלא גם להראות איך הסיפור שלהם מגדיר אותי".

אשכנזי לא היה צריך לערוך תחקיר או ניתוח סוציולוגי מבוקר כדי לתאר את יחסי האהבה־שנאה עם הסיפור הישראלי; זה שבעלי הבית של הספרות הישראלית מתארים מ'הוא הלך בשדות' ועד 'סיפור על אהבה וחושך'. הוא נולד ביום השואה ונכנס בברית ישראל ביום הזיכרון. שמו הפרטי הוא מחווה לחטיבת יפתח של פלוגות המחץ. שירי הגבעטרון היו הפסקול הרשמי של ימי שישי בילדותו. את הבר־מצווה הוא חגג במסע טיולים בארץ. כמו בהזמנה, התיישב גם חיים גורי בבניין ממול.

ובכל זאת, בספריו הקודמים הצליח אשכנזי להבדיל את עצמו מז'אנר הסופר החברה'מן שנעשה שכיח אצלנו בעשור האחרון. 'פרסונה נון גראטה', שם ספרו הקודם, כאילו רמז על הנכונות שלו להיכנס לתפקיד הילד הרע – מי שקורץ לספרות הסטאלגים הפורנו־שואתית בספר אחד, ומתאר אונס בשורות מחורזות בספר אחר. גם כמבקר ספרות סוטה אשכנזי לא פעם בחדווה גלויה מהקו הזהיר והמכבד שמאפיין לרוב כתיבה על ספרות בישראל.

'היידה להגשמה', הרומן החדש שלו, לא רק מעדן את הצדדים הגרוטסקיים והמתגרים בכתיבה שלו, אלא מוכן להודות בפה מלא בדחף לשיר בציבור, להצטרף לקולות המקהלה של הישראלים היפים, הנוסטלגיים, לכל השרות והדליות והרינות. הספר הוא סלט של מחוות לאבות הספרות הישראלית וחיקוי של קלאסיקות ספרות עברית.

אם סגנון הרומן מצייר את הספרות הלאומית כמשפחה מגוחכת ושמחה, כאוסף של מערכונים – עלילת הרומן מתארת את תהליך ההתבגרות הקבוצתי של חברי גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, את אופרת הסבון הסבוכה של קשרים שלעולם לא משתחררים בין בני ובנות הגרעין, היורשים האפורים של יפי הבלורית והתואר. באותו זמן הוא מצייר את ההתבגרות המעריצה של ילדיהם למורשת הקרב והתעלולים, ואת החשיפה לצדדים השקריים והכוחניים של החינוך לאהבת הארץ.

"אלה אנשים שבטוחים שהם מייצגים את הסיפור הישראלי, וגם בטוחים שהם מיעוט נבחר. הם באמת גרעין: קבוצה קטנה וסוציאליסטית, שלא מפסיקה לחשוב על עצמה ככזאת גם כשהיא עוברת לאורח חיים קפיטליסטי. הם יגידו לך שהם היו פשוט תמימים פעם, אבל הם עדיין ממשיכים לתפוס את עצמם כערכיים. זה בעצם הבסיס לתחושה שלהם כאליטה: הם עדיין חושבים שיש להם אחריות כלפי החברה. זה הדור שחווה הכי הרבה שינויים; שכאילו בגד בכל מה שהגדיר אותו".

היחס בין בגידה לנאמנות עומד במרכז 'היידה להגשמה' ספרו הרביעי של אשכנזי, בן 33, מדריך ב'יד ושם' ושחיין חובב, שחי עם בת זוגו בשכונת טלביה הירושלמית. חבורה של בני גרעין לשעבר מגלים שחברם הנערץ, הנישא, מעל בכספי חסכונות שהפקידו בידיו כהשקעה – אחרי עשרות שנים של חברות, טיולים משפחתיים וסכסוכים אינטימיים. קו העלילה הזה קשור למקרה אמיתי ולחבר של הוריו של אשכנזי. "רציתי להראות איך דווקא האיש שמצליח לסמל את כל הערכים הישנים, הוא שגונב מהחברים שלו. עם כל האהבה והקרבה אליהם, רציתי לספר גם את הסיפור של הפריבילגיות החברתיות של הדור הזה – שבטוח עדיין שגנבו לו את המדינה".

אהוד ברק, הנציג הכי בולט של המהפך הזה, חתם את האלף הקודם בהתנצלות המפורסמת בפני המזרחים. עד כמה הספר שלך מגיב לזעם שיוצרת הדמות הזאת היום, של בחורינו המצוינים לשעבר, האשכנזי־הלוחם־המסודר כלכלית?
"למרות ששתיים מהדמויות בגרעין הן דמויות של תימנים, אני לא באמת יכול לייצג את הגל המזרחי. אצלי כילד בכלל לא היה קיים המושג 'אשכנזי'. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מאיזו עדה אנחנו, והתשובה הייתה: 'אתם ישראלים'. כאילו אין עדות. אפילו ספר השורשים שלי ושל האחים שלי מתרכז בציונות ובקיבוץ. משני הצדדים, הרקע הוא מאוד סוציאליסטי־ישראלי בהגדרה. הדבר היחיד שאני זוכר לגבי ההיסטוריה של סבא שלי זה סיפור מטושטש עם סוס, אקדח ופורעים".

33333
'הוא הלך בשדות', יגאל תומרקין

 

אביו של אשכנזי נהרג בתאונת דרכים ב־2001. באחד מסיפוריו המוקדמים, אשכנזי תיאר נסיעה דמיונית עם נהג משאית שהרג את אביו של גיבור הסיפור. 'היידה להגשמה' מסבך מכמה כיוונים את הקשר בין אבות לבנים, הופך את הדרמה הפרוידיאנית לקרקס. אביו של אשכנזי, הוא מספר, ניסה למנוע ממנו ללכת בעקבותיו ולהתגייס לגרעין נח"ל. "בדיוק באזכרה שלו השנה, סיפרו לי שאבא שלי ביקש מחבר שלו להתקשר אליי כשהייתי בתיכון, ולשכנע אותי לא לעבור אותו מסלול".

למה?
"זאת התעלומה שניסיתי לפתור בספר הזה. פיזמתי את המילים של האינטרנציונל מגיל צעיר. גדלתי בתחושה שצריך לתרום, צריך לחלק משאבים שווה בשווה. ופתאום אבא שלי טוען שקפיטליזם זאת השיטה היחידה שעובדת, שחיי קבוצה לעולם לא יצליחו. איך יכול להיות שגרעין הנח"ל שלו היה כל כך חשוב לו, שכל החיים החברתיים והאישיים שלו כמבוגר היו קשורים אליו עדיין, ובכל זאת הוא פחד שבסוף אני אבחר לחיות בקיבוץ".

ובכל זאת התגייסת לנח"ל וחיית בגרעין בקיבוץ. זה המרד הישראלי, בסופו של דבר, להיכנס לנעליים של אבא?
"אני חושב שזה בדיוק מה שהדור שלי למד מהדור של אבא שלי. אנחנו חיים בתחושה של בגידה בערכים ובאידיאולוגיות – ומצד שני, בהמון תחומים קל להרגיש כמה אנחנו קונפורמיסטים. בוגדים, אבל עדיין רוצים להיות ילדים טובים, חלק מהמערכת. אין כמעט רצח אב אמיתי בספרות הישראלית. כל כמה שתוקפים את דמויות האב, בסופו של דבר מזדהים איתן, עוברים מחדש את הקונפליקט שלהן, למרות שכאילו מודעים כבר לבקיעים ולבעיות של האבות והאמהות".

גדלת על סיפורי גבורה? על מורשת קרב?
"דווקא ההתייחסות לממד הצבאי בחיים של אבא שלי הייתה פחות מורגשת. הגדוד שלהם היה מהראשונים שהגיעו לירושלים המזרחית .ב-67' אבא שלי כמעט נהרג במלחמת ששת הימים. הוא והחברים שלו חצו את התעלה עם שרון, על סרות גומי, שרים שירי ארץ ישראל, כשמסביב כל הבלגן. אבל אבא שלי לא התגאה בקרבות. הוא והחברים שלו העדיפו סיפורים יותר מצחיקים. הנוסטלגיה שלהם לא הייתה קשורה למלחמות. אף פעם לא עודדו אותי להיות גיבור".

מה כן לקחת משם?
"אני מכיר את החברים של אבא שלי מהגרעין מגיל שלוש־ארבע. כמה מהם גם גרו בכרמיאל, שם גדלתי. בתור ילד תמיד הקשבתי לסיפורים שלהם – מריבות על גן ירק, איך הם החליטו יום אחד לתלות דגל אדום על בניין גדול בחיפה. ואחרי כל הריבים והכעסים שהם צברו לאורך השנים – הם יודעים שהם חלק מחבורה, ממשפחה. עד היום יש כל שנה מפגש של כל בני הגרעין שלהם, הילדים והנכדים, יומיים של מצגות ושירים בכנרת. כל שנה יש גם מפגש גרעין אחרי האזכרה של אבא שלי. הם קוראים את הספרים שלי, מעירים עליהם".

גם אתה שר?
"אני לא כל כך טוב בשירה בציבור. אני תמיד מתבייש. אבא שלי היה שר ממש כל הזמן. תמיד הייתה שירה בבית. בכלל, הוא היה אבא מאוד מדבר, משתתף, נוכח. הוא גם אהב מאוד להתווכח. חסרה לי היכולת להתווכח איתו. הוא בטח לא היה מסכים איתי על הכל, ולא היה אוהב כל מה שכתבתי, אבל אני בטוח שהוא היה מקבל אותי ואת מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בכיתה י"א־י"ב. התביישתי לדבר איתו על זה, אבל נראה לי שהוא איכשהו ידע שזה הכיוון שאליו אני הולך. למעשה, הרגע שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות סופר, ולא סתם כותב סיפורים, היה אחרי המוות של אבא שלי".

 5555

הרומן של אשכנזי מקביל בצורות שונות בין החבורה הנח"לאית לקהילה הספרותית. "כשהביקורת גוועת, כשרוב הספרים שיוצאים מיד נשכחים, כשהדיבור העיקרי על ספרות קשור לשאלות מסחריות, נוצר מין רעש לבן גדול. לספרות אין אפקט אמיתי על הקוראים. ההתפרקות החברתית בישראל וההתפרקות הספרותית נעשו מקבילות. סופר אמור לפרוץ על חשבון סופרים אחרים, לנצח במרוץ של רשימות רבי המכר. אבל ספרות היא גם מין קומונה. עשרות אלפי אנשים שאכפת להם מהדבר הזה שנקרא 'ספרות' שרואים את עצמם כציבור, ולא רק כאוסף של כותבים בודדים וקוראים בודדים, אנשים שמפזרים טוקבקים שליליים אחד על השני ברשת".

סופרים עדיין אוהבים להשוויץ בראיונות שאין להם חברים סופרים.
"אני בעצמי לא מבריק בתחום החברתי, אבל מאוד חשובה לי התחושה שאני לא פועל לבד. שהכתיבה לא קשורה רק לדחף הנרקיסיסטי לנצח במכירות. דווקא מהסיבה הזאת אני מתאר בספר את פרצי הנרקיסיסטיות והתחרותיות בדרמות של הסופר הצעיר והבן של המועל. זאת פרודיה על עצמי ועל סופרים צעירים בכלל. האלטר־אגו הרע ביותר שלי".

נדמה שהספרות המרכזית בשנים האחרונות נעשתה חומלת ומכובסת באופן קיצוני. יש עוד אפשרות להכעיס, למרוד, לעורר ויכוחים?
"כולם, כולל אני, נעשו קונפורמיסטים בשנים האחרונות. בישראל אתה תמיד נורא נחמד לכולם. זאת פחות או יותר הדרישה הבסיסית ממך. זה בדיוק מה שקרה במחאת האוהלים. פורצים לרחוב, אבל ישר מחבקים. העם דורש צדק חברתי, אבל לא מוכן לפגוע באף אחד. יש משהו מייאש בנחמדות הזאת. אין לך יכולת לשבור זכוכית, או לחלופין, לכתוב משהו בסגנון 'יללה' של גינזברג.

"דוד שלי הוא מוטי אשכנזי (הקצין שסימל את תנועת המחאה האזרחית אחרי מלחמת יום כיפור). גדלתי בתחושה שאם אתה לא מסכים למשהו, אתה חייב להילחם בו. אבל המחאה הישראלית בוחרת לא פעם מטרות קלות, או פשוט מכה על חטא בדיעבד: 'כמה לא היינו בסדר'. מחאה שהמטרה שלה היא להתמרק. אני לא מת על הספרות של 'יורים ובוכים'. אבא שלי והחברים שלו, למשל, לא ראו סתירה בין המילואים שלהם במלחמות, לבין השתתפות בהפגנה נגדן".

ואתה? איפה מתבטאת המחאה שלך?
"בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן. אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא־נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא. מנחה שלי באוניברסיטה, למשל, פירסמה פעם ספר על ספרות בתקופת האפרטהייד בדרום־אפריקה, וביקשה ממני לדבר באירוע לכבוד הספר. ישר סומנתי ברשימות של 'מוניטור האקדמיה'. ומי שהכניס אותי לרשימה השחורה הזאת אפילו לא ידע על מה דיברתי. אז ברומן החדש אני לא משחק יותר במשחק הזה. אני מראה שאפשר מצד אחד לכעוס, אבל מצד שני לא מתחמק מהמורשת של ההורים שלי: זאת הזהות שלי".

אז המשחקים של חיקוי ופרודיה בספר הם רק ביטוי קומי של הזדהות?
"גם אם יש כאן פרודיה על דורות ספרותיים קודמים או על החיים בישראל, היא לא נועדה לתקוף מישהו. בכלל, פרודיה היא לא הנשק הכי טוב. בסוף אתה תמיד תוקף את עצמך. פעם חשבתי שצריך להתייצב מול מה שלא מוצא חן בעיניי בספרות שלנו ולסמן אותו, אבל הסקיצות הראשונות של הספר לא עבדו דווקא בגלל הסימון הזה. הצלחתי לכתוב אותו רק ברגע שהייתי מוכן לגעת במשהו שקרוב אליי, ויותר מזה – לראות שהדור שלי כבר אחראי למצב שלנו. שאותה ביקורת שאנחנו מפנים כלפי ההורים שלנו, תקפה לגבינו. אתם מתלוננים שגנבו לכם את המדינה? אתם האליטה, אתם אוחזים במושכות. בואו נסתכל על הבחירות שלכם, ובואו נסתכל על הבחירות שלנו. הצלחתי לכתוב את הרומן הזה רק אחרי שהפסקתי לברוח מהאינטימיות הזאת, מהקשר הזה של אשמה ואהבה".

הגבריות הישראלית הזאת עוד מתלבשת עליך?
"כשהייתי בגרעין בקיבוץ, עבדתי במדגה, בענף הדגים. זאת כאילו העבודה הכי ג'אברית, עם כל הקשוחים. הייתי נוסע על טרקטורון, עם רובה ציד, בבגד ים ונעלי גומי, מבריח ציפורים מהבריכות. זה באמת היה מין מסדר מצחיק ומרשים של גברים. אבל אני גם זוכר מתי ידעתי שאני יכול להפסיק לשכתב את הספר הזה. נסעתי לעבודה ב'יד ושם' הרדיו השמיע את אחד השירים הישנים הבאמת דביליים, 'שיר העגלון': את זקנה שלי… את סוסה נאמנה'. אבא שלי נורא אהב את השיר הזה. ופשוט התחלתי לבכות, בכי טוב. הרגשתי שסוף־סוף הגעתי לאינטימיות שחיפשתי איתו, שאני יכול להפסיק לכתוב".

 יפתח אשכנזי, היידה להגשמה, הוצאת חרגול

מאיר שלו, שתיים דובים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.7.2013

קוראים מסורים של מאיר שלו ימותו על 'שתיים דובים'. המסתייגים הקבועים כנראה לא יעברו מהפך בזכות הרומן. הניחוש הזה קשור לא רק לכך ש'שתיים דובים' הוא דוגמה מזוקקת לכתיבה מאיר שלוית, אלא גם לאופן שבו שלו מתמודד בספר הזה עם היחס המפוצל אליו כסופר: הציפייה ממנו להיות שופר אוהב ומפתיע של השבט הישראלי המדומיין, והחשדנות כלפיו מאותן סיבות בדיוק. את המתיחות הזאת בין סופר לקורא, בין מספר למאזין, שלו מפתח ברומן ליחסים מורכבים בין גיבורת הסיפור, רותה תבורי, לבין חוקרת צעירה שמראיינת אותה, היסטוריונית שמתמחה במגדר ומגיעה לביתה כדי לאסוף עדות על תולדות המושבה שבה רותה מתגוררת. העקיצות כלפי החוקרת היבשה, המרוחקת, החנדלעך והטריקים שרותה מפעילה עליה, הופכים מהר מפלרטוט לזעקה נואשת: הנכונות של החוקרת להישאב לסיפור תקים לחיים את החלקים המתים והבדויים שבו – ימי המושבה המיתולוגיים, הנישואים והמיניות שגוועו, הבן המת.

שלו אמנם מקפיד להדוף ניסיונות לקרוא את ספריו כספרים אוטוביוגרפיים, אבל קל להרגיש את נוכחותו בספרים, את הקשר הרגשי והעקרוני שלו לדמויות הפועלות. למעשה, 'שתיים דובים' מוגש לקוראים כמין יצירה משותפת של הסופר ושל הגיבורה, מורה לתנ"ך, שנושאת סימני היכר מובהקים של שלו עצמו. ההערות העוקצניות־נוקדניות שלה לגבי חולשות בני אדם וכניעה לאופנות וליומרה מזכירות לא פעם את הטורים הפובליציסטיים שלו. כך גם לגבי הנטייה הדרשנית של המספרת להקביל את ההתרחשות שהיא מתארת לסיפורים מקראיים. ההומור שלה, התפיסה של יחסי המינים, הליצנות המחמירה בכל הנוגע ללשון העברית – היו יכולים להשתלב בקלות בראיון עם הסופר או באחד מטוריו.

בדומה לשלו, ולגיבורים אחרים בספריו, רותה היא בת חוקית לדור הנפילים של מקימי המושבה. אלא שגם ב'שתיים דובים' הירושה הזאת מסובכת, אלימה וכביכול דו־משמעית. למה כביכול? כי למרות כל הקריצות, הביקורת והאירוניה של רותה ושל שלו כלפי אבות השבט – הספר הוא ביטוי ברור להערצה ולמשיכה כלפיהם. משיכה לאופי הבזלתי, הייחודי, החד־פעמי שלהם. דור העבר מוצג כאן כגלגול של דמויות מקראיות – אלימות, חשקניות, מרדניות וגדולות מהחיים. יותר מזה, 'הדור' הזה מאופיין על דרך הניגוד לחיי ההווה, לתרבות עכשווית של תיירים ומעמידי פנים. דור האבות עובד בפרך; אנשי ההווה עושים התעמלות אמנותית. הסבתות נואפות קבל עם ועדה; הנכדות רוב הזמן מפנטזות. המאמץ העיקרי של הרומן, נדמה לי, הוא לגלות לקוראים איך המיץ הקדמוני, המקראי, שהמריץ והתניע כביכול את המייסדים בכל זאת מפעפע לחיי הנכדים. איך גם בני תקופה בינונית, חסרת דמיון ויצר, יכולים להצמיח רעמה ולהפוך לאריות. או יותר נכון, לדובים.

4444

שלו משתמש בתחבולות שונות כדי להפוך את הקורא ואת השגרירה הספרותית שלו – אשת האקדמיה המסוקרנת־מרוחקת – לצופים מעורבים, ולפתות אותם לתוך הסיפור. במובן הזה, רוב הזמן, הקריאה בספר עובדת כמו נסיעת רכבת משומנת. שיתוף הפעולה בין שלו לבין דמותה של רותה מעצים את נקודות החוזק והייחוד שלו כסופר: חוש ההומור; חוסר הפחד מפאתוס, רגשנות ומלודרמה; הגישה הסקרנית והפתוחה למיניות ולמשיכה הומו־אירוטית.

אבל כל אלה נבלמים בחלק האחרון של הרומן. על פניו, רותה ושלו חובטים בלי הפסקה במה שמכונה בספר "מגדר" – שם קוד להתייחסות אנטי־סיפורית לחיים, לקריאה פנקסנית ומגויסת, לניסיון לכפות אידאולוגיה שטוחה על מרחבי הדמיון. אלא ששלו עצמו נופל למלכודת הזאת, כשהוא מציע פתרונות הומוגניים ופרשנות סימבולית כמעט כפויה להתרחשות בסיפור. מנקודה מסוימת, מופע החיזור העוקצני־מתחכם של רותה מול המראיינת ומול הקוראים מואץ ומקבל צורה סכמטית. כל הציפיות שהרומן מעורר מתחילתו מתממשות ונקשרות זו לזו. סודות המשפחה נחשפים, השלדים נחפרים מהקבר. ונקברים בו שוב, מסודרים וצבעוניים – כמו ציור קיר שנוקה ושוחזר במקצועיות. הכוחות האדירים, הקדמוניים, של אבות המשפחה חוזרים לבעבע ולזרום בהווה. היחסים העקרים והמרים של הגיבורה ובעלה זוכים לתיקון. ובעיקר, רותה גואלת מִשכחה את הסיפור המשפחתי, ובעצמה מוארת בהילה ובהוד שמפיצים הסיפורים הקדומים. היא מיילדת סיפור.

שלו הוא סופר מתוחכם, למרות־ובזכות הנכונות שלו לשחק בקודים של ספרות פופולרית ולרצות את הקורא. אפשר לתת לו קרדיט ולטעון שסוף הרומן הוא מעין רמז לקורא המיומן, המורכב. רמז לאירוניה ולביקורת הפוליטית שהסופר מביע כלפי הדחף להפוך חיים מוחמצים לסיפור; לבדות סיפורי קרב עתיקים כדי לתת משמעות לצרות היומיום, לתפלותן. אם המטרה שלו היא לחשוף דבר מה מלאכותי, מוגבל או קל מדי שעומד מאחורי הצהרות רומנטיות כמו "כל שנה בא אדום חזה כזה אל החצר שלנו" או "סבתא שלי, שדמה בדמי זורם ועל שמה אני נקראת, הרגישה אותו דבר בדיוק" – הסיפור מצליח. אבל להישאר יותר מרגע דווקא באותם אזורים פרוזאיים, אפורים, חסרי ייחוד; לתת מקום להווה התפל בלי לברוח ממנו אל הפנטזיה ואל הסיפורים הגדולים, הקדומים – לסוג כזה של הרפתקה לא בטוח שיש לו סבלנות או אומץ.

מאיר שלו,  שתיים דובים, הוצאת עם עובד

ראיון עם ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.4.2013

אם יש דבר שאפשר לדעת בוודאות על ישעיהו קורן – אדם שמשתמש במילה "אולי" לפחות באותה תדירות כמו במילה "כנראה" – הוא שאין לו צורך בחבילה מוזלת של בזק. זה לא מטריד כמובן את נציג חברת הטלפון שמתקשר אליו בעקשנות מדי שעה, רק כדי לקבל עוד סירוב מנומס. בפעם השלישית או הרביעית שהוא מתקשר, נחמד לראות איך מקורות האיפוק של קורן מתחילים להתייבש.

רק הגיוני שסופר שתמיד חיבב דמויות שתקניות, שנמנע באופן שיטתי מדרמה מפורשת, שפרסם רק חמישה ספרים קצרים לאורך חצי מאה והתרחק מראיונות עיתונאיים – לא אמור להתרווח בעידן של חדירה לפרטיות, טלפוניה אובססיבית ותיעוד עצמי ברשתות חברתיות. גם לא כשהוא לוגם תה יסמין בפאתי שמורת טבע, במושבת מגוריו זכרון־יעקב. אבל החיים, כמו סוכן מכירות טלפוני, לא מתחשבים באנינות של קורן – סופר שאולי לא מוכר לקהל הרחב, אבל שמו הוא כבר דוגמה אוטומטית ל"סופר של סופרים".

יותר מהפער הכפוי בין קצב החיים למה שהספרות היפה של קורן מייצגת – ריסון, ספקנות, חידות לא פתורות, תכליתיות של חיי מושבה – נדמה שהספרות שלו מזמנת את הזמזום הזה סביבה. קצת כמו גיבור 'מיץ פטל', ככל שהוא מטשטש את הנוכחות שלו בספרים, ככל שהוא נמנע מווידויים וחשיפות – קוראים ופרשנים מבקשים להשלים את החסר, לפתור את המסתורין.

ספרו החדש, 'שתי כפות ידיים ומילה', מתרכז יותר מתמיד במקום ובזמן שאליו חזר ברבים מסיפוריו: כפר־סבא כמושבת איכרים, במחצית המאה ה־20. רוב חלקי הספר פורסמו לאורך השנים בבמות שונות. "כשאחד הסיפורים פורסם", אומר קורן, "קיבלתי מכתב קטן ממישהי שגרה בזמנו בכפר־סבא. מבחינתה, היא כבר זיהתה את כל הדמויות שבסיפור ונותרה לה רק שאלה אחת: 'אבל מי זה קיפניס?'. לך תסביר שכל הדמויות בדויות לחלוטין. אפילו תיאורי מקום עוברים דרך מסננות של זיכרון, שכחה ודמיון".

ובכל זאת, אלו סיפורי התבגרות של ילד בכפר־סבא של סוף שנות ה־40. כמעט מתבקש לקרוא לו "ישעיהו" ולא "יוליק".
"אני לא אומר שאין קשר בין המציאות לבין הסיפור. אבל הקשר דומה בעיניי לקשר שבין אבנים שנחצבו במחצבה, סותתו לאבני בניין, ושימשו לבניית בית. האבנים הגיעו ממחצבה באזור חברון, למשל, אבל הבית שנבנה מהם בירושלים הוא כבר משהו אחר לגמרי. כך גם בסיפור יש אירועים ומראות שנחצבו מעולם הילדות, אבל בעזרת הדמיון הם עוברים תהליך מורכב של סיתות, עיבוד ובנייה עד שהקשר שלהם למציאות, קשר של אחד לאחד, נעלם".

למה חשוב לך כל כך להדוף הקשרים ביוגרפיים, להבהיר שהסיפורים לא מתארים אנשים ומקומות אמיתיים?
"כשהייתי ילד, האמנתי שכל מה שקראתי הוא אמת לאמיתה. כשקראתי את קרל מאי, חשבתי שקיימים כל החבר'ה האלה מ'יד הנפץ' וראיתי את עצמי משתלב בחיים של הבוקרים והאינדיאנים. אפילו כתבתי לעצמי איזה רומן טיפשי באותו סגנון. הייתי כל כך תמים, שאפילו התלבטתי אם טרזן הוא אמיתי או לא. אבל קריאה אמיתית, בוגרת, מתייחסת בראש ובראשונה אל הטקסט. חיי המחבר הם בפירוש לא העיקר.

"חוץ מהעניין הביוגרפי, לפעמים נדמה שישנם היום רק עוד שני תחומים שצריך להתייחס אליהם בביקורת: המגדר והצד החברתי. אלה דברים חשובים – אבל יש גם מילים, יש גם עיצוב של דמויות ושל טקסט. נראה לי שאיבדנו את הפרופורציות, את ההתייחסות ליפה, לאסתטיקה. אתה מתעניין בתולדות חייו של הנגר, או באיכותו של השולחן שבנה? מה זה משנה אם הנגר שירת בצנחנים?".

11111111111111111
מתוך 'Apache Gold'

קצב הגילוי של קורן מבחינת קוראים הוא איטי ויציב, למרות שהתחיל לפרסם בשנות ה־60' יחד עם מי שהפכו לאצולת הספרות הישראלית. במובן מסוים, קורן הפך לאנטיתזה לדימוי הספרותי והציבורי של בני דורו, עמוס עוז וא"ב יהושע – שכמו יהושע קנז למדו במקביל לקורן באוניברסיטה בירושלים.

בדומה לקנז, ידידו, קורן החל לקבל תשומת לב רצינית יותר מאז שנות ה־70 (בין היתר בזכות העורך מנחם פרי, שמתמחה בהצבת כותבים כאילו־שוליים במרכז הספרותי), אבל מעולם לא פרץ לטבלאות רבי המכר או הפך לשם ידוע. נהוג לתאר אותו בעיתונות כסופר "מינורי" – ספק מי שלא מתקבל ללב הזרם, ספק מי שלא מבקש בגלוי להשיג עליונות וכוח מול הקורא.

גם היום הפגישה עם קורן יכולה ליצור רושם של מפגש עם נציג מובהק של אמנות משנות ה־60; האמונה היוקדת במעמד העצמאי של היצירה, הזלזול בפרטים ביוגרפיים, החשדנות כלפי החדירה של השקפת עולם ופוליטיקה לדיון הספרותי. קורן מציע גישה כמו בתולית לתחום ספרותי, לנופים, לנושאים ולהשפעות פילוסופיות שכאילו עברו מן העולם. המפגש עם ספריו מקביל לתאווה לאוכל אורגני, לא מרוסס או מהונדס גנטי. לא רק שהוא מספק מפלט למי שמאס בדיבור הפסיכולוגי בספרות, בריאליטי, ביומיום – הוא מתאר בפרוטרוט צורת חיים פרובינציאלית, מסוגרת, איכרית, שכאילו מנבאת את המחיר שיגבה ממנה העתיד.

במובן הזה, המניה השמרנית של קורן מתפרשת היום דווקא כספרות מתנגדת, אלטרנטיבית. "הרי הכל היום נחשב לסיפור," הוא אומר. "האינטרנט, בלוגים, ראיון בעיתון, ידיעה חדשותית. אחרי שהכל נהפך ל'טקסט' – בספרות נשאר משהו עצמאי, משהו שאי אפשר להגדיר אולי, שהוא רק 'ספרות'. אותו דבר שהוא ההפך מ'אדם נשך כלב', מהסנסציה. הספרות בעיניי צריכה להיות 'כלב נשך אדם' – לגלות את הייחוד שבשגרה, את הזרימה האטית בכל מיני פרטים וארגזים וחבילות וכפיות ודיבורים".

לא מפליא לגלות שגם הספרות המועדפת עליו נכתבה הרבה לפני עידן המבצעים. "באיזשהו מקום עולם הקריאה שלי מסתיים פחות או יותר בשנות ה־60. לא שאין ספרים טובים שהתפרסמו אחרי כן, אבל בדרך כלל אני מחפש את הספרים הקלאסיים יותר. אני מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם ההצפה של ספרים שמתפרסמים כיום. אני משוכנע שההצפה המסחרית הזאת גורמת עוול לסופרות ולסופרים חדשים וטובים, שנעלמים בים הזה".

גם אותך תיארו לא פעם כמי שנדחק לשוליים בגלל שיקולי יחצנות.
"אני לא מרגיש שנעשה לי עוול כלשהו, בשום שלב ככותב. כתבתי מה שרציתי כשיכולתי. אני קורא לאט, וגם כותב לאט. כך התפתחו הדברים. המטרה שלי היא לכתוב את מה שאני כותב באופן הכי טוב שאני יכול. וגם מזה אני לא תמיד מרוצה. אם אני מתחרה במישהו – זה בי עצמי. מעולם לא ראיתי בעצמי סופר מרכזי, וכך גם היום. אני רואה את עצמי כ'עצמאי'. אני גם לא אוהב שמקשרים אותי לקבוצת סופרים זו או אחרת. ובכלל, תמיד עיצבנו אותי ההיררכיות של עולם הספרות. כל סופר עומד בפני עצמו, וכך צריך למדוד אותו, כפי שהוא".

קורן, מזכירים פה ושם בעיתונות, הוא איש מערכת הביטחון. שתקן כסופר, שתקן במקצועו. בפגישה איתו, קורן מבטל את ההקבלה הזאת, טוען שהוא יודע לפטפט בעת הצורך ומדבר על הנטייה האוטומטית לחלק אנשים למחנות וסטריאוטיפים. להסביר מה היה תפקידו או לציין את שם הארגון שבו עבד הוא מסרב, ולא מטעמי ביטחון.

בקיץ ימלאו לו 73. יש לו ארבעה ילדים ושישה נכדים. לפני שהתחתן, נע ונד בין עבודות שונות: מחלק עיתונים, למשל, שומר במאפייה, עובד מלתחה באוניברסיטה. מלבד 19 שנים במערכת הביטחון, עסק גם בהוראה, בייעוץ חינוכי ובעסקי אבטחה. "לא בטוח שהייתי כותב הרבה יותר אם הייתי עוסק רק בספרות", הוא עונה כמעט מבלי שנשאל. "כשהייתי צעיר כתבתי מהר, אבל עם הזמן הכתיבה הואטה. יש שנולדים עם עט מידאס ביד, עגנון למשל. אני לא נולדתי עם עט כזה. למדתי הרבה מעצם החיים שעברתי, החיים הרגילים עם משפחה ועבודה. זה אולי לא תרם להספק של הכתיבה, אבל אני מאמין שזה תרם לאופי שלה. חיים אחרים היו יוצרים סיפורים אחרים, אם בכלל. אין לי שום תחושה של החמצה. נו, אז הייתי כותב עוד ספר או שניים – יש אנשים שכתבו רק ספר חשוב אחד".

אחד הסיפורים החדשים ב'שתי כפות ידיים ומילה' מתאר פרה שמתיישבת באמצע הדרך ומסרבת ללכת הלאה עם העדר, למרות המכות וההפצרות שהיא סופגת. בכלל, קורן מתמקד לא פעם בדמויות של נשים, ילדים וחיות שמסרבות לרגע לקבל מרות חיצונית שנכפית עליהם. בסיפורים אחרים שכתב לאורך הדרך, ילדים מתעללים בחיות, במין פריקת עול שנראית גם כמו טקס מקדים לחיים כגבר ישראלי, כחייל.

"גבולות וסמכות היו מאוד נוכחים כשהייתי ילד. ההורים תמיד האמינו קודם כל למורה. נוצר רצון לפרוץ החוצה, שהתבטא בתחומים לא נחמדים כמו התעללות בחיה, שהיא יותר חלשה ממך. בכלל, במצב שילדים חיים בחוץ, בשטח, מתחילים להיווצר ביניהם כללים שבדרך כלל החזקים קובעים. החלשים מרגישים צורך להשתוות ולהתחרות, להראות שהם לא חלשים. זה מתקשר אחר כך גם לסוג מסוים של גבריות וראוותנות. בתוכי, הייתי כנראה בצד שראה את עצמו כחלש, אבל רציתי לצאת מזה, ולמדתי לעמוד על שלי".

קבלת העול היא תהליך מרכזי בסיפורים של קורן, ולא רק מבחינת ההגבלות שהוא מטיל על עצמו. דמויות רבות שיצר מתקרבות לאזורי גבול ונסוגות לגבול המותר. לפעמים הגבול הנפשי מופיע בצורה גלויה כגבול מדיני. "כפר־סבא גבלה פחות או יותר בגבול שנוצר במלחמת העצמאות", הוא מסביר, "והעניין הזה חדר כנראה גם לסיפורים. הייתה מודעות לכך שממזרח יכולה להיפתח הרעה. בשנות ה־50 המוקדמות הייתה בכפר־סבא מכה של מסתננים. כמעט מכל רפת או אורווה גנבו פרות, סוסים או פרדות. שזיפי, רפתן שגר בתים אחדים מאיתנו, שמע שבאים לגנוב לו את הפרות, יצא החוצה, נורה ונהרג. לנו גנבו את הפרד והפרדה. הרעילו לי את הכלב ששמר על האורווה. כל זה יצר אווירה מתוחה. ובמיוחד כשאתה רואה שהפרנסה של הוריך נגנבה".

מצד שני, נדמה שהגבול הזה מבטא גם דיכוי כלפי פנים בסיפורים שלך. כוח שנכפה על הדמויות.
"בעולם שלפני הקמת המדינה, עם כל הבעייתיות שבו, המרחב היה הרבה יותר פתוח. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכפרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכר פרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים.

"העולם של אחרי הקמת המדינה באמת סגר אותנו בבת אחת. אולי הגיע הזמן לשנות את פני הדברים. ברמה הבסיסית, האנושית, הנורמלית – אנשים רוצים לחיות, להתפרנס, לקנות. למרות כל הדעות הקדומות והפחדים. אני מאמין שאם יהיה גבול מדיני ברור ומוסכם בינינו לבין הפלסטינים בגדה, הדבר יתרום להסרת הגבולות האנושיים בינינו. הגבול הפוליטי יכול לעזור בהסרת הגבול האנושי".

נדמה שהיום, יותר מתמיד, ישראלים מתייחסים לשאיפה הזאת כפנטזיה.
"אחד הדברים הראשונים שאבי עשה כאן היה ללמוד ערבית. הוא ישב עם שומר ערבי, וכתב ביידיש את המילים שהוא למד. לא שהוא היה מ'שלום עכשיו', אבל זה נראה לו טבעי כדי להסתדר. בכלל, מפריע לי מאוד שלא מכירים כאן כמעט ספרות ערבית שנכתבת בישראל, ובמיוחד פרוזה. זה חלק מההסתגרות הגוברת. רוב הישראלים גם לא יודעים ערבית, למרות שכחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, ואנחנו חיים במרחב שזאת שפתו. למה שלא נדע מה קורה בספרות הזאת באופן מסודר וקבוע ? אין רומן פלסטיני טוב או סופר מצרי חשוב שכדאי שנכיר?".

'Winnetou 3' (1965)

בסיפור שחותם את הספר קורן מרשה לעצמו לסטות לרגע מהסגנון החמור שהכתיב לעצמו, ולהפר את העקרונות של פרטיות ומופנמות. זה סיפור אוטוביוגרפי במוצהר, שהוא מחווה להוריו ולהשפעה היצירתית והאתית שלהם עליו. מחווה שיש בה גם מין מרד קטן: בעצם הדיבור הגלוי, האוטוביוגרפי והרגשי עליהם. פתאום מופיעה המילה "אהבה".

"אבל איך אני נוגע במילה 'אהבה'?", הוא מסייג, "באופן ממשי. באופן שבו אני מתאר את אמא שלי כותבת שוב ושוב את המילה. כתבתי את הסיפור זמן קצר אחרי מותם של הוריי, והוא מאוד לא מצא חן בעיניי בגרסה הראשונה והמגושמת. עברה איזו שנה, כאילו שכחתי אותו, ואז, בלי החלטה מראש, הסיפור חזר אליי. ישבתי על הטיוטה והתחלתי לנכש אותה בלי סנטימנטים. למה לא אהבתי את הגרסה הראשונה? אולי בגלל שהיא הייתה יותר בנוסח של הספד, ולא רציתי לכתוב עליהם הספד. רציתי לכתוב משהו חי".

נדמה שיש בספר איזו הכרה מאוחרת כלפי ההסתגלות הקשה של דור ההורים שלך לחיים כאן.
"מעולם לא היה ביני לבין הוריי משבר. כמו שאפשר לראות בסיפור עליהם, גם לא דיברנו הרבה מעבר לנדרש. הייתה להם תרבות של שתיקה. אבל כשהייתי זקוק לעצה, או קצת לפתוח דברים, יכולתי למצוא את זה אצל הוריי. לאבי היה כושר אבחנה מעולה לגבי בני אדם, והוא ידע לספר סיפורים. לאמי הייתה גם רגישות, גם אהבת ספרות ואמנות. קיבלתי הרבה מהצירוף הזה. במובן הזה, אני יציר כפיהם.

"אני לא יודע אם יש בסיפור הזה מרכיב של בקשת סליחה, אבל יש בו רגע של הבנה מחודשת. הסיפור הראשון שפרסמתי בחיי היה תחת השם ק. ישעיהו. לא רציתי את כל ה'קורנבליט' הארוך הזה. נסעתי למשרד הפנים ושיניתי את השם ל'קורן'. היום זה אולי נראה לך לא טבעי, אבל זה היה חלק מההרגשה שאתה משהו חדש כאן. ההורים הולכים לבית הכנסת בראש השנה, והילדים זורקים עליהם גולגלך, כדורי פרי של אזדרכת. היינו ילדים רעים. רצינו להדגיש שאנחנו שונים. אבל מצד שני, גם אם שיניתי את שם המשפחה שלי, אני אישית מעולם לא מרדתי בהוריי כהורים. תמיד אהבתי אותם. בעיניי הם חיים עד לרגע זה, ואני משוחח איתם".

זה מזכיר קצת את הדמויות שלך שחוזרות בספרים שונים לאורך השנים.
"יש כמה דמויות שלא יוצאות לי מהראש. אני מקווה שהן ייצאו. דמות אחת, אשכנזי, באמת חוזרת אצלי מתחילת הדרך. למה זה קורה? אין לי מה לומר חוץ מזה שהדמויות האלה הן חלק מהמציאות הנפשית שלי. מין ג'וק בראש. אותו דבר אם אתה שואל אותי למה יונים חוזרות ומופיעות אצלי בסיפורים. אולי כי רציתי שובך בתור ילד. למה נתתי את השם 'יונה' לדמויות בסיפורים קודמים? עד ששאלת לא שמתי לב בכלל".

אתה קורא במומחיות את הדמויות שלך, אבל נרתע מלפרש את עצמך ככותב.
"למרות העבודה הארוכה על הטיוטות – אני נותן לכתיבה לזרום. אני מניח נקודה במשפט או משנה מילה כי כך אני מרגיש שצריך לעשות. כשהייתי ילד, יצא לי להכיר צייר ריאליסטי מעולה, אבל לא מאוד ידוע, אהרון גלעדי. הוא גר לא רחוק מאיתנו, ואני אהבתי לבוא ולראות אותו מצייר. אני זוכר שהוא היה מצייר במהירות הבזק. הוא היה תולש דף ממחברת, מצייר דמות או חפץ, וזורק. עשרות פעמים אם לא יותר. יושב, מצייר וזורק. עבורי, כבר הציור הראשון היה מצוין. אבל הוא – כל הזמן עוד טיוטה ועוד טיוטה, בלי לחשוב. עד שפתאום, בנקודה מסוימת, הוא היה עוצר וכאילו אומר לעצמו, זהו זה. אולי למדתי את העניין הזה ממנו".

ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה, הוצאת הספרייה החדשה

ראיון עם אלון חילו, הכי רחוק שאפשר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.1.2012

 אישה גוססת דיברה מגרונו של אלון חילו. "ראיתי אותה רועדת מקור כשהעבירו אותי בהיפנוזה לזמן אחר", הוא מספר. "מצאתי את עצמי בשנת 50 אלף לפני הספירה בתור אישה בשבט קדמון. שוכב אצל המטפלת, בעיניים עצומות, ראיתי את חברי השבט מקיפים אותה בשירים ובריקודים כדי לעזור לנפש שלה לצאת. היא כל הזמן דיברה על השבט: 'למדתי לסמוך על השבט, לאהוב אותו'. והיא צודקת. בהבנה שאתה חלק מקולקטיב יש משהו משכך כאבים, מנחם".

חילו הוא כנראה הסופר הישראלי היחיד שעורר לחיים בשנים האחרונות ריקוד בקנה מידה שבטי. ב־2009 הצליח הרומן השני שלו, 'אחוזת דג'אני', להפוך מעוד ספר פרוזה בעברית לשיחת היום, לשערורייה תקשורתית ופוליטית. על פניו, עניינים לא ספרותיים עמדו במוקד הדיון. מצד אחד, תביעה משפטית מצד משפחה שחילו הפך את אחד מאבותיה, גואל אדמות נשכח מימי העלייה הראשון, לגיבור ספרותי. מצד אחר, היריד הגדול שכונה 'פרשת ספיר', ובו בוטלה הזכייה של חילו בפרס.

חילו, עורך דין במקצועו, יכול להסביר את מחול השדים ההוא במישור אנושי, משפטי ופוליטי. אבל הוא מאמין שעוד לפני שבחשו בקלחת גורמים בעולם הספרות, ולפני שעמותה ימנית פנתה למפעל הפיס בדרישה לבטל את הזכייה, כוחות אחרים היו מעורבים. "הרוח של חיים מרגליות־קלווריסקי, גיבור הספר, פנתה אליי באמצעות מתקשרת ודרשה להפוך לדמות המרכזית ברומן שכבר תכננתי. אולי לא כדאי לדבר על זה, אין לי כוח לעצבן את המשפחה שלו עוד פעם, אבל את תמצית העלילה של הספר הכתיבה לי הדמות שלו דרך אותה מתקשרת".

בספר החדש שלו, 'הכי רחוק שאפשר', חילו אמנם מוותר על המחלצות של רומן היסטורי – בסגנון שני ספריו הקודמים – אבל העניין המיסטי שהורגש בהם מתעצם, גם אם לובש פנים קלילות יותר. שני גיבורים עומדים במרכזו של רומן המכתבים הזה. חייל טרי שהגיוס שובר את רוחו, מתכתב עם דודו המבוגר, פרקליט ותיק שמשבר גיל העמידה מוביל אותו לשורה של נסיונות רוחניים. הצעיר לומד להתגבר על הדרמה ועל הרגשנות של גיל הנעורים. מקבילו המבוגר לומד לדבר מחדש בשפת הרגש והרגשנות.

כחלק מההכנות לכתיבת הספר חילו העצים את העניין הוותיק שלו במַגְיָה ובמיסטיקה. מדי שבוע הוא התנסה בטיפולים שונים כמו חזרה לגלגולי חיים קודמים, סיאנס, תקשור עם נשמות מתים או היפנוזה. באחד הגילגולים שלו, הוא מספר, חזר לסקוטלנד של המאה ה־11 – רק כדי שחרב תשפד אותו אחרי שלא שילם מיסים לשלטונות. במפגש איתו בביתו בהרצליה, דירה טיפוסית של זוג עם שתי ילדות, אין זכר לתיירות המיסטית הזו, אבל כמו שחילו מסביר, צריך כנראה להסתכל מעבר: "אני מאמין שהמציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא חלק קטן מהתמונה הכוללת. קריאה בקפה, טארוט, היפנוזה – אלה רק שערים קטנים, הצצות, לעולם של כוחות שאף פעם לא נבין במלואו".

ובכל זאת, חילו קטע את המסע הרוחני שלו בשיאו. "חשבתי שהנפש שלי חסינה לכל אירוע ספיריטואלי, וזה ממש לא היה ככה. אחרי שנה הגעתי קרוב להתמוטטות עצבים. התחלתי לשמוע בתוך הראש את המחשבות שלי חוזרות בהד".

מה גרם לך לקחת צעד אחורה?
"זה בעיניי הפרדס שחז"ל הזהירו מהכניסה אליו: עולם של נשמות המתים, העלאה באוב. תחשוב שמישהו צעיר מגלה שהעולם שמעבר הוא עולם כל כך נינוח. אין בו כאב, אין בו גוף ומחלות. הוא יכול להתאבד בגלל דבר כזה. אני שמח שכמעט הגעתי לגיל 40. אחרת, אלה רעיונות שיכולים לגרום לך להשתגע או להתפקר. אני מקווה שיצאתי מזה בשלום".

הכתיבה מבחינתך היא מדיום מיסטי?
"פגשתי דרך מתקשרת את הסבא ואת הסבתא שלי שנפטרו. סבא התוודה שהוא אוהב להציץ לי מעבר לכתף כשאני כותב, ולפעמים הוא לוחש לי רעיון שנדמה לי שהוא שלי. אני לא אוהב את המונחים הניו־אייג'יים על ישויות גבוהות ואנרגיות, אבל כן, יש כתיבה שיוצרת פעילות מסוג מסוים במוח, כתיבה מהירה ואוטומטית שלא מופיעה כשאני כותב, למשל, חוזה כעורך דין".

חילו הוא דמות לא טיפוסית של סופר ישראלי. למרות הפרסום וההתקבלות המהירה שלו, הוא מדבר על הכתיבה כעל תחביב "שצריך להיות אגבי ביחס לחיים". 'מות הנזיר', רומן הביכורים שלו, המציא מחדש את סיפור עלילות הדם נגד יהודי דמשק במאה ה־19 כמלודרמה היסטורית הומו־ארוטית. 'אחוזת דג'אני' השלים את המהלך והציב את חילו בעמדה נדירה של התייחסות רצינית מצד הביקורת לצד הצלחה מסחרית. במקביל, הספר עורר עוינות מכיוונים שונים. אנשי ספרות התייחסו לחילו כשרלטן. אחרים תקפו אותו משני צידי המפה הפוליטית – כפוסט־ציוני שמשחיר את פני אבות הציונות, ומצד אחר, כמי שהציג דמויות ערביות בצורה סטריאוטיפית, מינית, פנטסטית. בשיחה עם חילו, לעומת זאת, נראה שלא מדובר בדיוק בחיה פוליטית. נדמה שעצם השאיפה להלהיט, ליצור סנסציה, היא חלק משמעותי בכתיבה שלו.

"אני מסתייג מדמות הסופר שהוא סמכות רוחנית. אני לא מבין מאיפה מגיעה העמדה הזאת של מכובדות אצל הסופרים הגדולים שלנו. אני בנאדם בלי כבוד. הרבה פעמים אני רואה סופרים שמוציאים ספר ומצטלמים לעיתון עם מין פרצוף תחת כזה, ומדברים על כל החרא בחיים שלהם. אבל הספר נולד! כתיבה היא שמחה, היא שעשוע".

בספר החדש הוא ביקש ללכת לכיוון יותר "קליל ושמח. רציתי להישאר סלנגי, כמעט ערסי אפילו, גם כשאני מתעסק בשאלות פילוסופיות. אני עושה עסקאות וחוזים עם הספרים שלי. כבר כשיצא 'אחוזת דג'אני' ידעתי שהספר יסבך אותי בצרות – עוד לפני התביעות והסקנדל. גלומה שם איזו אנרגיה שלילית שבסוף התפוצצה לי בפרצוף. בספר החדש אני קצת יותר בוטח. יש בו משהו יותר נדיב ושוחר טוב".

'אחוזת דג'אני' לא היה טוב כלפיך? הפרשיות והסקנדלים יצרו המון עניין סביבו.
"לאלון חילו הסופר, הרעש ההוא עשה דבר נפלא. הוא אפילו ביקש שזה יקרה לו, הפרובוקציה שלו הזמינה את זה. אבל אלון חילו הבנאדם, לא טוב לו עם הדברים האלה. בחיים אני ביישן ונחבא אל הכלים. אני לא זה שירים את היד בהרצאה וישאל שאלה. אני זוכר איך הצטלמנו בהתחלה, כל המועמדים לפרס, ונעמדתי בצד, לא קשור לזה. מצד שני, תמיד משכתי גם אש. אני נרדף על ידי יצר פרסום של מותג, שרק רוצה להיות יותר ויותר ידוע, אבל גם לא טוב לי כשמזהים אותי ברחוב".

אתה סוחב טראומה מהסיפור ההוא? מפחיד יותר להוציא עכשיו ספר חדש?
"הטראומה היא לא מזה שלקחו לי כסף או פרס. הטראומה הייתה העליהום שנוצר בעקבות הפרס. זה היה קיץ יבש מבחינה חדשותית. לא היו מלחמות, לא הייתה מחאה חברתית. רק אני ודודו טופז. התעסקו בזה במשך חודש! אני בחדשות, עם הרוצחים, האנסים והפוליטיקאים. הטריגר למקרה שלי נבע אמנם מתוך עולם הספרות, אבל הוא היה אחד הסימנים הראשונים לצנזורה פוליטית שמרגישים עכשיו. שנתיים אחרי אנחנו רואים גל של חוקים אנטי־דמוקרטיים, וניסיון להלך אימים על אנשים ולמנוע מהם להביע את דעתם. אנשי הקהילה הספרותית וקובעי המדיניות בפרס הרי ידעו מראש שיוסי שריד הוא דוד של העורכת שלי. הם ידעו שהוא מוציא ספרים בהוצאת ידיעות. הייתה הרגשה שמישהו מחכה עם הפצצה בכיס כדי לראות מי יזכה, ולהטיל אותה אם תהיה תוצאה כזו ולא אחרת".

היית מתמודד היום שוב על פרס כזה?
"סעיף בחוזה אוסר על ההוצאה שלי להגיש אותי לפרס ספיר".

קוראים ערניים יוכלו לזהות גם בספר החדש משקעים מפרשת ספיר. עלילת משנה בספר מתעסקת בירושת ענק, שבסוף נגזלת בזדון מהיורשים. סכום הירושה עומד על 150 אלף שקל – סכום הפרס שחילו כמעט קיבל (בסוף ההליך המשפטי הוא יצא עם 70 אלף שקל ש"הלכו על המשכנתה"). למוד מאבקים משפטיים, ואחרי התייעצות קצרה עם עורכת הספר, חילו ממהר להכחיש את העקיצה ששתל בסיפור. כך או כך, האפיזודה הזאת – שמזכירה פרודיה על סיפור סינדרלה ואחיותיה המרושעות – רומזת לאופן שבו הוא ממקם את עצמו בתוך עולם הספרות, גם אחרי ההכרה והפרסים.

"לפני שנכנסתי לעולם הספרות דמיינתי לעצמי את הפרופסורים לספרות כג'נטמלנים, אינטלקטואלים עם מקטרת מול האח, שמדברים על דברים נשגבים. ב'אחוזת דג'אני' הכרתי את הפן המכוער של העולם הזה. חצי שעה אחרי שהודיעו על הזכייה שלי בפרס ספיר, פרופסור ידוע לספרות התראיין לעיתון ואמר שהספר שלי הוא ביזיון. ריבונו של עולם, תן לבנאדם חצי שעה ליהנות מפרס שייקחו ממנו עוד שבוע.

"דן מירון אמר שאני לא מבין כלום בשפה של התקופה, שזאת פארסה. אני מציע לו אתגר: בכל הספר יש רק פסקה אחת שמועתקת מעיתונות התקופה. אם כל כך זייפתי את לשון התקופה, אותה פסקה בטח תזדהר באלף ניצוצות מולו. בבקשה, שיעורי בית. אני כנראה עדין מדי לתחום הזה. חשבתי שבספר השלישי אני כבר אהיה חסין, אבל אני קורא לא רק ביקורות, אלא את אחרונת הקטילות בטוקבקים".

היחס שלך לממסד הספרותי קצת מזכיר את הבהלה של הגיבור הצעיר בספר מהממסד הצבאי.
"יש דמיון מבחינת תהליך ההתפכחות, היציאה מהתמימות. לא התעניינתי בספר בנושאים כמו הכיבוש וההתנחלויות והאתוס הצבאי. פשוט הסתכלתי על הצבא כמקום של בזבוז זמן וכסף. שופכים עליו מיליארדים, ועוד מגייסים עבורו תרומות. כל מי שהיה בצבא רואה את הבירוקרטיה, את השומן המטפורי ואת השומן הפיזי על אנשים, שנובע מחוסר תזוזה. כל מי ששירת רואה את ההיקף של הבזבוז וההתבהמות, אבל כל פעם שרק מציינים משהו בנושא, מיד מתחילים לדבר איתך על איראן".

חילו עצמו היה חייל במודיעין; שירות הרבה פחות דרמטי מזה של נדב, הגיבור הצעיר. הוא מעולם לא נכנס לכלא כמוהו, לא סבל מעל הממוצע, "הייתי אפילו חייל טוב". את השירות המבודד והאבסורדי של נדב הוא ביסס על חוויית מילואים קצרה וכנראה מספיק קשה כדי לשמש דלק לספר אחרי 15 שנה. את הרעיון להתכתבות בין החייל הצעיר לדודו המבוגר שאב מהתכתבות בינו לסופר אהרן מגד, שביקר את חילו בחריפות על העמדה הפוליטית שזיהה ב'אחוזת דג'אני'.

כמו ברומנים הקודמים שלו, גם הספר החדש מתאר יחסי חניכה בין צעיר למבוגר. גם כאן מופיע מרכיב הומו-ארוטי ביחסים, אבל בנוסח פחות קודר וגורלי ביחס לספריו הקודמים. "אני חושב שכל הסופרים כותבים שוב ושוב אותו ספר", מסביר חילו. "הספר שאני כותב הוא על מערכות יחסים בין גברים. זה מה שמעניין אותי: יחסים כמעט מיניים או מיניים, הומו־ארוטיים או אינטימיים. מהם הכללים של היחסים האלה, מה קורה כשמפרים אותם".

מתבקש לשאול מה לך, גבר נשוי ואבא לשתי ילדות, ולנושאים האלה.
"אחד הצווים התרבותיים אצלנו הוא ריחוק וחוסר אינטימיות בין גברים. אלא אם אתה גיי, וגם אז אתה לא אמור לעשות כל מיני דברים. זאת התניה שאני בוחן ושואל לגביה שאלות, בעזרת הגיבורים שלי שלא עומדים בכללים המיניים. בספר החדש, למשל, אין לגיבורים שלי כמעט חיי סקס. הגיבור המבוגר עובר עשר שנים בלי אישה. הצעיר אומר שהוא רוב הזמן עושה ביד. בזמנים המודרניים הביטוי העצמי הוא הגשמת מיניות. אתה חייב להשיג 'זמן מיטה' בתור דמות טלוויזיונית או ספרותית כדי להביע את עצמך. במאה ה־19, ההתנזרות או השליטה ביצר היו הביטויים הרצויים של מיניות".

ובכל זאת נראה ששחררת כובד בספר החדש. שהאשמה והקדרות הולכות ומתרככות אצלך מספר לספר.
'"אחוזת דג'אני' דיבר לדור שהוא היום בן 60־70־80. הם באו לאירועים ספרותיים איתי, הם הסתכסכו איתי, כתבו לי מכתבים, התפייסו איתי. ראיתי הרבה מהדור הזה שהזדקנו לא נכון. שמגיעים לגיל 80 מרירים, שונאים, מלאי טינות וחשבונות. ידעתי שאני לא רוצה להזדקן ככה. הלוואי שאני אוכל להתבגר הפוך, ללכת לכיוון הילד. אני לא חייב להגיד לעצמי, 'אני סופר איכותי ורציני וזכיתי בפרסים ואני מתעסק בפוליטיקה ובהיסטוריה'. צריך להיות דווקא שטותניק. רציתי לבדוק בספר הזה אם זה אפשרי להגיע טהור ומפויס לקו הסיום, למרות הייסורים של הגוף".

היית רוצה לפנות לקהל יותר צעיר?
"מאוד. אני רוצה שאת הספר החדש יקראו בני 20, חיילים. אני חושב שהספר הזה יכול לעודד אנשים במשבר, מי שקשה לו בצבא. עכשיו אני טפו־טפו בתקופה טובה, אבל במשבר הבא שלי אני חושב שאני אוכל לקרוא דברים שאומר הגיבור המבוגר של הספר, מיכאל, ולהתעודד.

"לא מזמן הייתי צריך לקרוא שוב את 'מות הנזיר', במסגרת פרויקט של הקלטת הספר. חוץ מהמשפטים הארוכים והמילים שלפעמים אי אפשר להגות, גיליתי שהספר הזה והגיבור הזה ממש מעצבנים אותי. אם הייתי מפגיש את הגיבור של 'מות הנזיר' עם מיכאל, אחרי שעה הכל היה מסתדר. הוא היה אומר לו: אוהבים אותך, אתה נחמד, אתה יפה, תפסיק כבר עם כל השליליות הזאת. הוא היה נותן לו חיבוק גדול ומזכיר לו שהכל חולף, שצריך לחיות את הרגע".

אז עכשיו אתה סופר ניו־אייג'? אתה לא מפחד ליפול לקלישאות, לספק את המובן מאליו?
"אני לא מפחד מקלישאות. אם מפנימים אותן באמת, מגלים בהן עוצמה. לא מזמן הייתי צריך ללכת פעמיים לחדר מיון ולקבל עירוי אחרי שאכלתי טרטר סלמון עם סלמונלה במסעדה מפורסמת בתל־אביב. על דבר כזה מטומטם אתה יכול למות. כתבתי להם מכתב זועם ואמוציונלי, וקיבלתי מהם מכתב שעוד יותר הכעיס אותי, שלא לקח שום אחריות. ואז קראתי את הספר ואת מיכאל ואמרתי לעצמי: על מה אני מבזבז את הזמן? מה, אני אלך איתם לבית משפט, אני אלחם איתם על 2,000 שקל? לא חבל על כל האנרגיות והכעס? לכו תיחנקו עם הסלמון שלכם!".

אלון חילו, הכי רחוק שאפשר, הוצאת ידיעות ספרים

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה