בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.12.2014

♥♥♥

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

1
מתוך 'כתוב בעור'

 

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. יוצרים ועיתונאים ערבים מקבלים זמן מסך מוגבל וחסר סבלנות.

עצם הבחירה של עורכי האנתלוגיה בסיפורים קצרים מאוד, שמתמקדים באפיזודה, בסצינה, בהתרחשות מרכזית אחת – מוכיחה שהמגבלות ותנאי החיים הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל הם קרקע לדרמה מעולה. שאפשר להגיש אותה גם בצורה קוּלית ולא נפוחה. למשל, 'וייט כריסטמס?' של תמרה נאסר. תיאור בגוף ראשון של אשה צעירה. נסיעה עם המשפחה לבקר קרובים בחג המולד. מישראל לרמאללה, מסיפור אהבה טרי כנראה, אל הקניות, הדת, המשפחה. השלג, המחסום הצבאי, ההסתמסות עם האהוב בטלפון, החלונות הכהים של המכונית. כולם שייכים לתפאורה 'רגילה' לחלוטין, מקבלים נפח ספרותי, קיומי, בלי מאמץ ניכר ובלי התנשפויות.

במילים אחרות, הסיפורים בקובץ מצליחים לתת רמז לשאלה הפוליטית בעזרת התושייה הספרותית: מי שמצליח לשלב בין סגנונות וז'אנרים, בין הקשרים חוץ־ספרותיים לתוכן הסיפור – יכול, לפחות נקודתית, ליצור לעצמו במה, למצוא לעצמו מקום. והאפשרות הזאת מוצגת באופן לא פחות חי ביחס לחוסר המוצא הפרטי והלאומי שמצטייר בסיפורים.

מעניין היה לגלות אם הסיפורים בקובץ שכתבו יהודים יוצרים אפקט דומה על קוראי ערבי. בעיניי, גם הטובים שבהם, היו בדרך כלל פחות מגרים או פוקחי עיניים. בוודאי אלו מהם שמיקדו את המבט בדמויות חלשות, כאילו חסרות אונים, זרות – והקבילו בין חוסר האונים שלהן לחוסר האונים של המתבונן בהם (היהודי, המספר). גם רוב השירים בקובץ, בשתי השפות, פחות עבדו מבחינתי.

אבל גם העניין הזה ממחיש את ההישג של האנתולוגיה. העובדה שהיא מציעה לקוראים שונים לעבור בשבילים שונים דרכה. להפוך את ההבדלים והגבולות – בין עברית לערבית, בין הפוליטי לאסתטי, בין השירה לפרוזה – למתח חיובי שמאפשר בחירה, השתייכות, העדפה. כל זה, בלי לבקש למחוק את שאר האנשים בחדר או להתעלם מהם. יותר מזה, 'שתיים' לא מכריח את הקוראים לבחור צד, אבל הוא רומז להם על העושר והסיפוק הממשיים ששמורים למי שמסוגל לעבור בין שפות, בין ז'אנרים, בין נקודות מבט. על הרווח הזה, ועל האפשרות לחיים טובים יותר, צריך להילחם גם מחוץ לספר, ומול האנשים ששורפים כיתות לימוד.

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

דורית רביניאן, גדר חיה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.7.2014

יש משהו מרגיע, נעים, ב'גדר חיה' – רומן ניו־יורקי על אהבה בת חצי שנה של אישה וגבר צעירים, יהודייה מישראל ופלסטיני מהגדה. לא פלא שהקוראים מאמצים אותו, את המתיקות החמאתית שלו, את טוב הלב המסוים שהוא מביע – בטח בימים שקריאות להרג אזרחים בעזה מקבלות זמן מסך נדיב. אבל ההנאה שלי מהרומן הייתה חלקית מאוד, למרות מגע היד הרך של המספרת והגיבורה שלו, שמונחת על הכתף לאורך הקריאה. הרומן השלישי של דורית רביניאן מוכיח שוב שהיא יוצרת שמצליחה לגעת בזמן אמת בנקודה תרבותית מתוחה ולעצב אותה בצורה קומוניקטיבית. באמריקאית קוראים לזה "קראוד פליזר". סרטים או ספרים שניכרת בהם מודעות גבוהה לציפיות ולתביעות הרגשיות, המוסריות, העלילתיות, הסגנוניות שהם מעוררים אצל צרכנים. ליכולת שלהם לפלרטט איתן ועם חוקי הז'אנר שבו הם פועלים עד גבול זהיר ומחושב. הרומן של רביניאן רוצה אולי לומר משהו על הליכה בתלם, על קונפורמיזם ישראלי – אבל נכנע להם בעצמו.

בניגוד לעיצוב השמרני שלו, לנגישות שלו מבחינת מבנה וסגנון – רביניאן לקחה על עצמה משימה מורכבת. היא ניגשת לסיפור האוניברסלי והאמריקאי מאוד על שני אוהבים שחומה חוצצת ביניהם – בדרך כלל פער חברתי או כלכלי – ולתוך המסגרת הזאת מייבאת מסורת ספרותית עברית של מפגש רומנטי בין דמות יהודית ודמות נוכרית. ההתרחשות של 'גדר חיה' בניו־יורק, בתחילת שנות האלפיים, היא חלק חשוב בזגזוג של רביניאן בין פנטזיה, מלודרמה וריאליזם. מגבלות "המציאות הישראלית" על מפגש כזה מסתלקות מהשטח ומאפשרות להתמקד בהיבטיה הרגשיים של התאהבות.

הגיבורה והמספרת, ליאת, משחזרת את סיפור האהבה שלה ושל חילמי, צייר צעיר. במבט לאחור, מתוך געגועים ותהייה, הרומן מתאר את החופש והשחרור שאדם יכול להרגיש בזכות התקרבות לגוף ולנפש חדשים ומושכים. באותו זמן, הוא מתאר איך האושר הזה מתפורר – בגלל השדים הלאומניים שאדם יהודי־ישראלי סוחב איתו לכל מקום. בגלל חוסר יכולת להתנתק מעולם הדימויים הכובל של "הסיפור הישראלי", גם מחוץ לגבול ישראל.

רביניאן נמנעת מתפניות מלודרמטיות, מכות גורל או התנכלות אנושית שמגבילות את ליאת וחילמי. הקושי הייחודי, הבסיסי, שמעיב על האהבה ביניהם מתקשר לחינוך או לדעות קדומות של הגיבורה: על סף גיל 30, בתחילתה של קריירה אקדמית, ליאת חרדה ש"ההורים" יגלו את הקשר, ומנסה להתייחס להתאהבות הסוחפת כהרפתקה עם תאריך תפוגה ידוע מראש. היא מעוצבת כבחורה כל־ישראלית, טיפוסית, לפחות במובן הנשאף: 'בחורה טובה', רגישה, קשורה למשפחתה, ללא אפיון ביוגרפי בולט ("הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא־סקסי, ציונית בורגנית שמרנית"). לזכותה של רביניאן ייאמר שהיא מפיחה חיים וחום בדמות הזאת. שהיא מצליחה להעניק לה ייחוד למרות הכל. האפיון הרגיל, הממוצע, של ליאת והלבטים שלה כאילו מגויס להבהיר לקוראים: לא אדם חריג מספר לנו את הסיפור, אלא מישהו כמונו. גם אני יכולתי להיות שם במקומה.

בזמנים שבהם האפשרות לזוגיות של יהודייה וערבי נתפסת כבגידה, רביניאן נצמדת לתיאור אמין של יחסים, לזיכרונות פרטיים, שגרתיים. הבחירה לתאר את היחסים בצורה 'רגילה', מתבקשת, יכולה ליצור רושם נועז. רביניאן לא רק מציגה קשר כזה כהתרחשות טבעית, אנושית, מעוררת הזדהות – היא מבקשת לומר משהו על הפנטזיה הישראלית להיות אדם פרטי, מאוהב, מחורמן, מחוץ למרחץ הדמים המקומי; ועל התשוקה ההפוכה להיות חלק מהשבט, מהעם, להיות בסדר.

זאת שאיפה מעניינת, אבל הביצוע שלה לפעמים בנאלי וצפוי – גם אם אפשר להשתקע בסיפור האהבה ולהיקשר לגיבוריו. הבנאליה נובעת מהאופן שבו הספר משחזר את היחסים דרך עיני הגיבורה. במקום לנצל את המבט לאחור כדי להאיר בצורה מפתיעה או נוקבת נקודות ביחסים בין בני הזוג, במקום להציץ מאחורי נקודות העיוורון של ליאת בנוגע לצד הפוליטי והכוחני ביחסים – הרומן מעדיף לסגנן ולהרחיק. להתרפק שוב על סיפור האהבה ולהושיב אותו בתבנית מוכרת, נמרחת, קלה לעיכול.


Nicolas Régnier, 'סבסטיאן הקדוש מטופל בידי אירנה הקדושה'

 

'גדר חיה' מתקדם לכיוון מוכר וצפוי בכל הנוגע לטיפול של ספרים וסרטים ישראליים ביחסים כאלה ובדמות ערבית, מושא תשוקה של דמות יהודית. מבחינה עלילתית, הרומן חורג לקראת סופו מהמסגרת הריאליסטית שלו, מההיצמדות לחומרים ולתיאורים רגילים, מתבקשים. הגיבורה מתארת־מדמיינת את חילמי דרך עיניו, בתיאור שהולך ונעשה פנטסטי, ברוח הציורים שלו. אז גם נעשה שימוש בולט בפואנטה, בתחבולה ספרותית, שעומדות בסתירה לסגנון הווידויי, הישיר והכן שאפיין את ליאת עד אז כמספרת.

בהקשר הזה, מורגש משהו פונקציונלי בדמות של חילמי, בתחושה שהיא משרתת בעיקר 'תפקיד' ספרותי ודרמטי. בקריאה שנייה בולט אותו תפקיד סמלי, מופשט, מיתולוגי. האופן שבו הטרגדיה של חילמי משרתת ומדשנת סיפור אחר, סיפור חניכה שבו ליאת הופכת לאמנית, לסופרת. סיפור שבו היא מוצאת את קולה ו'נותנת קול' לחילמי ולסיפור חייו. אבל העובדה שהסיפור מסופר בדיעבד לא מקבלת ביטוי נועז או מפוכח, אפילו שליאת חושפת רומן מוסתר, הופכת אותו לסיפור, נהפכת לסופרת. אם כבר, הרומן מדגיש את הראייה המתפייטת שלה, את העונג האסתטי מעמדה מבולבלת ואמביוולנטית מול המציאות.

הצד השמרני והרך ב'גדר חיה' בולט במיוחד ביחס ליריית הפתיחה של רביניאן כסופרת. 'סמטת השקדיות בעומריג'אן', רומן הביכורים שלה, התמקד בשתי נערות יהודיות בפרס של תחילת המאה ה־20, ותיפקד כהוצאה לפועל סוערת, בוטה, של תשוקה שמנחה את הגיבורות. תשוקה שעומדת בסתירה לאיסורים ולהגבלות שמקיפים נשים צעירות, בקהילה דתית של בני מיעוט. בדומה לתעוזה ולחיוניות של הגיבורות ההן, הספר עצמו הביע משהו פתוח, מצחיק ומשוחרר. גם בנגיעה הלא־מבוהלת שלו במין ובאלימות, בדחפים העזים של הדמויות, וגם ביחס החופשי למוסכמות של כתיבה ריאליסטית, להנאה משרטוט דיוקנאות גרוטסקיים, מוגזמים.

'גדר חיה', בהשאלה, מציג את הנכדה של בנות הדור ההוא מ'סמטת השקדיות'. מי שחיה כביכול בעידן של חופש מגדרי, דתי, לאומי – מצטיירת דווקא כדמות צייתנית. גם אם רביניאן לא איבדה את המגע כסופרת שיכולה לתקשר עם הקוראים, כמו שמלמדת טבלת רבי־המכר, השינוי בכתיבה שלה אולי מצביע על שינוי משמעותי שעברו גם הקוראים ב־20 השנים האחרונות: מהעזה ואופטימיות – לזהירות פיוטית ועגמומית.

דורית רביניאן, גדר חיה, הוצאת עם עובד