לא גדולות ולא קטנות

111

עוד פוליטיקאי. עיתונאי. איש ספרות. עוד גבר מקושר ומשפיע מתגלה כמטריד סדרתי של נשים. צעירות, לרוב. כמורה, כמעסיק. רגע הפרסום הוא נקודת הפתיחה למסע השמצות של המתלוננות מצד מקורבים לצלחת. בסוף, לקינוח הדם, עוד משת"פ מנצל את המיקרופון או המקלדת להתמרמר ברבים: ציד מכשפות פמיניסטי, היסטריה, התחסדות.

אבל כל סיפור כזה הוא גם תזכורת לשינוי חיובי. הזעקות, ההשמצות, הן תגובת־נגד. נכון, בראש הפירמידה הספרותית – הג'ובים, הפרסים, התארים שייכים בעיקר לגברים. וכן, בטבלת הסופרים המתורגמים – כלומר המופצים, הרווחיים, המוברגים – תמצאו שם אחד ויחיד של סופרת (צרויה שלו). מצד שני, יחסי הכוחות המספריים, המסחריים והיצירתיים, בזירת הספרות המקומית נוטים במובהק לטובת נשים. קוראות, כותבות, סופרות, סטודנטיות, מורות, עורכות, חוקרות. בטבלת רבי המכר. בבתי הספר. בחוגי הספרות. הכישרון, הידע, ובעתיד הנראה לעין – הסמכות, המשרות, הכסף. הנדנדה משנה כיוון, ובעלי הבית מתגוננים.

m3
מרינה אברמוביץ' ואוליי, מתוך 'קשר בזמן'

שני ספרי פרוזה שראו אור לאחרונה שמים את האצבע על נקודה בוערת. מטפלים באלגנטיות בתפקיד "האישה" בתרבות הישראלית. כדמות ספרותית – וכאדם ממשי. שניהם מתמקדים בסיפור (מציאותי וספרותי) שבמרכזו רגיל לעמוד יוצר־גבר־בעל, ובשוליו, אם בכלל, עומדת אשת הסופר. מקלידה מאמר שלא היא כתבה. מפרנסת, מטפלת בילדים, מאזינה זמינה ונצחית. אורלי קסטל־בלום הקדישה ב־2011 לדמות הזאת, לשותפות החד־סטרית הזאת, סיפור שנון: 'אשת הסופר' (בקובץ 'חיי חורף'). שני הספרים החדשים מרחיבים את היריעה: 'ילדים', רומן הביכורים של תמר מרין, ו'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' של נתן שחם – מהכותבים הוותיקים והפוריים בארץ.

'ילדים' של מרין הוא סיפור בדיוני שמתחזה לרומן מפתח. מרין לא מנסה להסתיר את הקשר העקרוני בין חייה לסיפור העלילה – מאבקה של אישה צעירה להשתלב בעולם האקדמיה והספרות. שחם כותב בגלוי על אמו, ורדה שטיינמן, על סמך עדויות ועובדות. מנסה, אחרי מותה, לצייר לראשונה דיוקן שלה, ולא כאורחת אפורה בסיפור גדול יותר. אביו של שחם – איש ספרות חלוצי בתחילת המאה ה־20, ששמו ידוע היום בעיקר לחוקרים – מוצג בספר כזמר הראשי במקהלה שמבקשת להשתיק את אמו: לפקח על הרדיו שלה, על חוקי הדקדוק, על הזמזום לעצמה לבד בבית. "קול באישה".

גם שחם וגם מרין לוקחים את הסיפור שבמרכזו דמות האמן הגבר היוצר ומשנים את זווית הסיבוב. מתמקדים באשת הסופר – בדחף היצירתי שלה. המאמץ הספרותי הזה לא נולד היום, ולא אתמול. שורת יוצרות חשובות נתנו לו צורה עברית: גולדברג, כהנא־כרמון, רביקוביץ, איתן, הנדל, קסטל־בלום, מטלון, אלמוג ואחרות. מרין קשורה בגלוי, בצורה נונשלנטית, למסורת הזאת. שחם מתייחס לשושלת של גברים שכותבים בשם "האישה העברייה", או מגרונה ממש. שני הספרים מתעקשים לתאר כניסה של אישה לחוגי הספרות – באופן ארצי. לא מתוך האדרה. לא קדושה מעונה, לא מורדת, מיסטיקנית, גאון, כיפה אדומה.

מרין מלמדת את הגיבורה שיעור בפרופורציות. מקצינה כדי לפוצץ את הדימוי הקפיטליסטי של חיי הספרות כמלחמת גלדיאטורים, משבצת של שניים־שלושה כוכבים. שחם מחנך את עצמו להקשיב לאמו כאדם בוגר, על סמך זיכרונות ממנה, שלו ושל אחרים. הוא מגלה, למשל, שהתקבלה כנערה ללימודי אופרה, ללא תמיכה או ייחוס, ומעולם לא הפכה לזמרת. כל חייה עמדו בסימן המאבקים הפוליטיים והשאיפות הספרותיות של בעלה, בן זמנם של ביאליק ושלונסקי. החופש, ההרפתקה, הסיפוק שחמקו ממנה – שמורים לו, ולבניה הסופרים.

'ילדים' של מרין, באופן משלים, משקף אכזבה וביקורת ביחס למערכת הספרותית בישראל – אבל מורגשת בו אופטימיות עקרונית: בזכות הנוכחות הבוגרת של מרין כמספרת; בזכות הסגנון הבהיר, הקל, שבו הגיבורה נזרקת למערבולת רגשית, מקצועית ומינית. מצד אחד, מרין והגיבורה מתפכחות משאיפה לספרות טהורה (תככים ומאבקים פוליטיים הם עניין בלתי נפרד מכתיבה, קריאה, מחקר) – אבל הספרות עוצמתית יותר מכל חונטה.

מרין משתמשת בכלים של סאטירה קלה, הומור, קמצוץ אבסורד. בולמת את הרגש הטרגי. שואבת השראה מטרגדיות־קומיות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' – אבל לא מאפשרת לגרוטסקה, לתבוסה מוחלטת או לשברון לב להשתלט על הסיפור. אצל שחם, באופן אחר, מתגלה־ונבלם הרגש הטרגי. האמפתיה שלו ככותב מאפשרת לו להתבונן באמו באופן הגון ואסתטי. לגלות ולתאר אישה אוהבת חיים, מחוננת אולי, שלא זכתה לכבוד רב, בזירת המשפחה ובזירה האמנותית, שלא עמדה על במה מעולם (חשבו, למשל, על זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון).

בעשור שבו זכה בפרס ישראל, נדמה ששחם מאלץ את עצמו להבין: אמו לא מדדה את עצמה באופן הזה. לא רק. בין היתר, מפני שכוחות הנפש שלה היו גלויים ופעילים מילדות; מרגע שבו התייתמה והתחילה לפרנס את אביה ואחיה. לא סינדרלה, אלא אדם מציאותי, מתמודד. בכל נקודה הצליחה ללמוד משהו, להתקדם, להשכיל באופן רשמי ופרטי. חיים פרטיים ועיסוק באמנות מעולם לא נתפסו אצלה במונחים של תחרות או ניגוד.

בהיפוך משלים לספר של מרין – שם ילדים הם גם דימוי כמעט שֵדי – טיפול בילדים, הקמת משפחה, לא מוצגים אצל שחם כייעוד אלוהי, חובה קדושה, או פרס ניחומים. גם לא כמכשול לנשים במסלול האמנותי והאינטלקטואלי (שחם, באופן סמלי, מציין שאמו נשאה את כתבי אביו תחת בגדיה, כשהיא בהריון, בזמן שנמלטו משלטונות המהפכה). לאורך הספר, שחם חוזר וטוען שלמרות החשש המתמיד של אמו משגיאות, בדיבור ובכתיבה – דווקא העברית שלה הייתה חיה, גמישה. בניגוד לאביו ולסגנון הכתיבה האליטיסטי־מרדני שלו. בזכות ההכשרה המתמשכת שלה כמטפלת וגננת, בזכות היכולת להסתגל לשינויים, לפנות לילדים ומבוגרים, מלומדים ועובדים. אם מתגלה בספר טרגדיה, היא אחרת. פשוטה, אישית: "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי", כותב שחם, "אבל לא ממש הכרתי אותה".

m2מרינה אברמוביץ', מתוך 'גיבור'

במילים אחרות, מרין ושחם מנסחים דרך בוגרת לחשוב על מרחב החירות של נשים ואנשים בכלל. גישה קוּלית לחיים ולספרות, שנובעת דווקא מהתבוננות בניסיון להאט נשים, להעמיד אותן במקום, בספרים וברחוב. יש משהו משמח בפיכחון הזה. בשיחה עקיפה בין סופרת מתחילה לסופר ותיק. בין דמותה של אשת הסופר – לגיבורה צעירה שאולי תהפוך לסופרת.

שני הספרים מתייחסים למסורת ספרותית של מאבק נשי, ושניהם מוותרים על הדימוי המעונה, הנשגב, חסר ההומור. חיי אישה כקורבן – בצל הסיפור הגברי הגדול. הצל לא גדול, ובטח לא נצחי. השינוי מתרחש. עוד עורכות בהוצאות, עוד סופרות, עוד משוררות. עוד תמיכה מצדן בנשים אחרות במקצוע. מגיהות, מוכרות ברשתות. ובסוף: עוד גיבורות ספרותיות. לא גדולות ולא קטנות מהחיים. בדיוק בגודל שצריך.

[בהזדמנות הזאת, תודה לנשים שלימדו אותי קרוא וכתוב: אלפא ליבנה, ורד אסולין, ליאורה כוחלני, לילי רתוק, מירב שרמן, שושי אביב, נאוה גלוסקא]

אליס ביאלסקי, ראינו לילה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2014

♥♥♥♥♥

זה זמן טוב לקפוץ על העגלה של 'ראינו לילה'. לא רק בגלל שספר הביכורים של אליס ביאלסקי הולך וצובר הכרה. 'ראינו לילה' יכול, ומגיע לו, להפוך ללהיט ספרותי. קודם כל מפני שהקלילות שלו מזינה את עומק המחשבה שמאחוריו, ולהפך. ויותר מזה, אם מתעקשים לקלקל את הקלילות: הוא אמנם מתמקד בתרבות ובזמן רחוקים מכאן – סצינת הפאנק במוסקבה בשלהי שנות ה־80 – אבל אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על הזרמים שמתערבלים כאן ועכשיו, של שמרנות ולאומנות מול תחושה של שינוי חברתי, כלכלי, אנטי־ממסדי.

אבל לפני שקושרים ל'ראינו לילה' כתרים מהפכניים – דבר שמנוגד לנונשלנטיות שלו, ולפיכחון שביאלסקי והגיבורה־המספרת בת דמותה מביעות כלפי כל פאתוס, קומוניסטי, רוקיסטי, טינאייג'רי – אפשר לנסות להסביר מה הופך אותו לספר מגניב. העניין הראשון קשור למשחק העדין שלו במסגרות שונות של סגנון וז'אנרים שלא הופכים לבלילה גושית, אלא נוצקים יפה לכוס בירה, בצלילות, כאילו בלי מאמץ.

אפשר לקרוא את 'ראינו לילה' כרומן תקופתי־עיתונאי, כרומן מפתח. ביאלסקי, במאית דוקומנטרית ילידת שנות ה־60 וישראלית בהווה, מזכירה כאן את הקסם הכמעט אוטומטי שיש לסרטים תיעודיים שחוזרים לחבורות או לסצנות בוהמיות – השילוב של נוסטלגיה, פיכחון מאוחר, שרידי הערצה וניסיון לפתור איזו חידה, לרדת למעמקיה של תנועה תרבותית בתחילתה, בשיאה, בגוויעתה.

הבמאי טוד היינס, למשל, עשה משהו דומה בסרט 'ולווט גולדמיין'. הוא תיאר את מהפכת הגלאם־רוק בעזרת דמותו של עיתונאי ששב כמבוגר לזמרים שהעריץ כטינאייג'ר – דמויות שהצופים התבקשו לחבר לדמויות היסטוריות כמו דיוויד בואי ואיגי פופ. ביאלסקי, כמוהו, משתמשת במסגרת של רומן התבגרות וחניכה מינית ומזמינה את הקורא להיכנס לתחום זר, שמתגלם בדמות כריזמטית: האהוב והסופר־סטאר.

כאן 'ראינו לילה' מתבסס דווקא על מסורת ספרותית, ותיקה יותר, רומנטית. סיפורים שמקבילים בין התאהבות נעורים להפיכה או חניכה לאמן. ובאופן ספציפי יותר, הפיכה לאישה־יוצרת. בספרות העברית אפשר להזכיר יוצרות כמו לאה גולדברג, עמליה כהנא־כרמון ורות אלמוג. סיפורים כמו 'נעימה ששון כותבת שירים' או 'והוא האור'. התבוננות מאוחרת, מעמדת הכותבת הבוגרת, ששבה לתאר היקסמות מגבר מבוגר יותר, מפתה, מחנך ומתסכל. המשיכה כלפיו מתגלה או מתגלגלת למשיכה למעשה האמנותי. הגיבורה של ביאלסקי היא מין כתבת־חצר של הסצינה הפאנקיסטית, שכמעט לא מצליחה לפרסם כתבות בזמן העלילה. הספר הכתוב הוא מין תשובה לדרמת הנעורים: הנערה הפכה לכותבת, למספרת. האהוב – לדמות, למושא התבוננות. עכשיו היא בעלת הכוח, הסמכות, העיניים.

111
מתוך 'ולווט גולדמיין'
 

השיחוק העיקרי של הספר הוא היכולת לתאר אנשים, סצינות ותהליכים עזים – בריחוק בטוח, שלא הופך לעמדה מתנשאת או מאובנת. לרושם הזה אחראי קודם כל התרגום של הספר מרוסית. גם בלי להכיר את שפת המקור, קל להרגיש את החדווה של המתרגמת, יעל טומשוב, שמתאימה את עצמה לדמויות בספר: משכילות, ספרותיות (הרבה מהפאנקיסטים כאן מוצגים כ"בנים של מיוחסים"), ובאותה מידה גסות וסלנגיות.

ואולי זה מוקד המשיכה של הספר. הקסם הפוטנציאלי של ספרות רוקנרול, של אמנות כאילו נושנה שמתארת אמנות צעירה יחסית. הספרן מול החוליגן. השילוב הזה מתחבר יפה גם למפגש בין המספרת המבוגרת לצעירה שחווה את הדברים (מתבקש להשוות את העניין הזה ל'נערתו', מקרה נדיר של רומן רוקנרול בעברית, שכתבה נילי לנדסמן). ביאלסקי אמנם מודעת לנקודות העיוורון המצחיקות והנוגעות ללב של נערה מתאהבת, של נפש רכה, נבונה וחרמנית שמתאמצת להצמיח קוצים ודוקרנים, אבל היא גם נותנת לגיבורה לבטא אירוניה, תחכום וחוש הומור. את העניין הזה מתדלק גם הפער התקופתי: קל להתבדר מהניסיון הכושל של הגיבורה להשתמש בטייפ, כשהיא מראיינת לראשונה רוקיסט מיתולוגי; לחייך חיוך סלולרי מול הזיכרון של פנקס הטלפונים העשיר שהיא הרכיבה אז בשקדנות.

הפער העדין הזה, המחויך, מאפשר לקוראים להיחשף בצורה בטוחה לסכנות הממשיות שכרוכות בחיים שהספר מתאר. גילויי האנטישמיות, הפחד ממעקב השלטונות, מהמשטרה חסרת הרסן והפיקוח, מהנוער הלאומני שצד פאנקיסטים ברחוב כמו האריות של הצל. ומעל הכל, העובדה שכל מחנה וכל מפלגה מסכימים על הנחיתות של נשים ושל נערות. הגוף של הגיבורה, במובן הזה, הוא גיבור בפני עצמו. גם הלבוש. סצינת הרוק כמו מאפשרת לגוף להשתחרר, להתבטא, לחוות בצורה מוגנת יותר את החבטות והחיטוטים שמחכים לו בעולם החיצוני: אצל הגניקולוג, אצל הפסיכיאטרית, אצל שיכורים בשכונה.

אבל 'ראינו לילה' נוגע באזורים טראומטיים בלי להיכנע לכתיבה טראומטית. הקורבן הלאומי, האישי, המקראי – הוא דימוי שכיח ובסיסי בסיפורי התבגרות ישראליים. במובן הזה, הקריאה ב'ראינו לילה' מזכירה השתחררות ממחוך של מלנכוליה, אשמה, נרקיסיות. הקלילות הזאת עוזרת גם להוביל את הקריאה לכיוונים פוליטיים, לעורר את ההשוואה המתבקשת בין החיים בספר לחיים עכשיו, בישראל. שם: חברה שעומדת כאילו לקראת שחרור מכבלי המדינה הסובייטית, שמאמינה שהיא צעד לפני התקרבות למערב, לשפע, לחופש המחשבה. ואצלנו, בגדה ההפוכה של הנהר: משבר כלכלי מחריף שמשתלב בסתימת פיות בשם הלאום והביטחון הלאומי.

גם אם ביאלסקי פיתחה יחס אירוני, מעודן, כלפי הפאנק הרוסי, היא למדה ממנו איך להתריס בלי להטיף, לתאר בלי להרצות. אפילו לקראת סופו, כשהמתיחות העלילתית והדרמטית של הרומן מתחילה להתרופף, 'ראינו לילה' יודע שאמנות יכולה לגרום לבני אדם להביט סביבם ולהתחיל לשאול שאלות.

אליס ביאלסקי, ראינו לילה, תירגמה מרוסית יעל טומשוב, הוצאת אפיק

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

דקלה קידר, בתים של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.10.2013

סיפורים על התאוששות נשית אחרי פרידה נפוצים בטלוויזיה, בספרות ובקולנוע כמו סניפי סטארבאקס ברחבי היקום. הריק הכואב שפוערת נטישה של בעל, של אבא; גיבורה בורגנית שצריכה לפתוח פרק חדש בחייה – כל אלה נשמעים כמו מתכון לסיפור שמרני ולעוס (גם שם הספר, או הדימוי העובּרי־משתקם על העטיפה, לא עוזרים). אבל 'בתים של אחרים', הרומן הראשון למבוגרים של דקלה קידר, מפריך במידה רבה את הציפיות המוקדמות האלה. מצד אחד, הוא מתבסס על כוח מלודרמטי, עתיק כמעט: אישה מאבדת את מעמדה – כלומר את בעלה – ונאבקת כדי להשיב לעצמה את המעמד הזה. למצוא דרכים לא מקובלות לשוב לחיק הנורמה. סיפורן המקראי של נעמי ורות, החמות־האם המאמצת והאלמנה המאומצת, הוא דוגמה מתבקשת. במיוחד מפני ש'בתים של אחרים' מתמקד בפרודה טרייה, בת 44, ובבתה המתבגרת. בשאיפה של שתיהן להשיג אהבה חדשה או להיכנס למסגרת זוגית.

מצד שני, הספר הזה משתלב במגמה עדכנית יותר. עוד ועוד ספרים וסרטים מהעשור האחרון מתמקדים בגיבורות נשיות. לעיתים "גיבורות" במלוא המובן – גיבורות פעולה, משנות מציאות. לעיתים גיבורות ריאליסטיות – נשים שנאבקות בתנאים כלכליים קשים, בכוחות חברתיים ותרבותיים שמכופפים אותן. לפעמים שילוב של השתיים. יצירות שמרמזות כי הגיבור הספרותי והקולנועי של שנות האלפיים הוא גיבורה, מין צאצאית מאוחרת לנורה, גיבורת המחזה 'בית הבובות' של איבסן: האישה שנאלצת להיפרד מתפקיד האישה, הילדה, הבובה ולהצמיח עמוד שדרה עצמאי.

1
מתוך 'ג'קי בראון'
 

אפשר לקרוא את 'בתים של אחרים' בהקשר פמיניסטי, אבל הספר די מעמעמם את ההיבט הפוליטי שלו. למרות הסצנה שפותחת אותו, למשל – שבה עץ זית ענק שנשתל, נעקר ומרחף באוויר – נדמה שאין לקידר רצון לאותת בכתובת אש לקוראים, לקשר בין הסיפור האישי שהיא פורשת לבין הסמליות הלאומית והמוסרית שהעץ הזה מבטא. בכלל, הטריק המרכזי של 'בתים של אחרים' הוא הימנעות מזיקוקי דינור, מהצהרה על עצמו כיצירת אמנות. הוא מרוכז קודם כל במלאכה התסריטאית שלו, בעיצוב הפסיכולוגי המדוקדק של שתי הגיבורות, אם ובתה.

התחבולה העיקרית שלו היא ההשתקפות ההדדית של שני הסיפורים. האישה המבוגרת צריכה לייסד דימוי אישי, "אני" חדש־ישן – לעמוד באוסף הדרישות ששמורות כביכול לאישה חילונית פרודה, שבעלה עזב אותה. לזגזג־לשלב בין האידיאל שלה לחיים מוצלחים לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה: בעלה לשעבר, בני זוג חדשים, ובעיקר בתה. התהליך הזה מקביל לסיפור קלאסי נוסף: סיפור החניכה וההתבגרות של הבת. הניסיונות הראשונים שלה במלאכת האהבה, בעיצוב הזהות שלה כאישה צעירה – שעכשיו עומדים בצל חיי האהבה השבורים של אמהּ, בצל האכזבה מאביה שקם ועזב בלי סיבה נראית לעין. שתי הגיבורות לא רק מגדירות את עצמן אחת מול השנייה – אלא גם מול תפקיד חברתי לוחץ, עתיר סתירות. "הגרושה המתאוששת", "הברווזון המכוער". הספר נפתח דווקא בהיפוך היחסים המסורתיים בין אם לבת, בין חונכת ונחנכת. אם נעמי המקראית שולחת את רות לפתות את בועז בגורן ההוא – ג'ולי, הבת, מלמדת את רותי, האמא, איך לחפש חתיכים באתרי היכרויות.

במילים אחרות, 'בתים של אחרים', בוחן את עצמו מול מסורות ספרותיות מוכרות. והבחינה הזאת יציבה ויעילה. מצד אחד, הוא מתבסס על האהדה האוטומטית של קוראים לדמויות האנדרדוג הנשיות. מצד שני, הוא שובר בדרכו את הקו הישר של עלילה שתציג כישלון או הצלחה במאבק שלהן. הוא נעזר ברגישות ובאינטליגנציה של כל אחת מהן גם כדי לנווט אותה להצלחה חלקית, אבל גם כדי להציג את נקודות העיוורון, את הידיים הקשורות, את הנסיגות החוזרות של שתיהן אחורה, או במורד הסולם.

ההישג המרכזי של קידר הוא היכולת לתאר חיים וסיטואציות כאילו רגילים, בדרכי עיצוב קונבנציונליות מאוד – ולסטות מהם לסצנות מפתח בלתי צפויות, אבל סבירות ואמינות לא פחות בזמן התרחשותן. מהפתיחה הדרמטית, הממצה – מהומה על עץ הזית שצונח בחצר ביתן – ועד למשל, לרגע שבו האמא מגלה את בן זוגה החדש מודד את אחד מבגדיה. הנערה מתבוססת בחרא בחצר, מנסה לשחרר סתימת ביוב, ותוך כדי כך מתאהבת בבחור שעוזר לה. סיטואציות שנעות בין הסמלי והמלודרמטי לבין המוחשי; שמראות איך הסיפור של האם משתכפל לתוך הסיפור של הבת, ולהפך. אפשר היה לקצץ במונולוגים פנימיים, בסיכומי המחשבות והניתוחים החפרניים לפעמים, שמלווים את הגיבורות ׁ(ואופייניים לז'אנר המשפחתי־משברי). צעד כזה היה יוצר ספר קצת יותר שרירי, ומבליט את הכישרון הדרמטי של קידר.

דקלה קידר, חיים של אחרים, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם