ראיון עם אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.7.2011

אילנה ברנשטיין הפכה לסוחרת הסמים של אמא שלה. "אחרי שקיבלתי תעודת יושר מהמשטרה", היא מספרת, "אני הייתי ה'משנעת', כלומר הדילרית. לתחנת החלוקה קראו 'בית מרקחת', אבל זו פשוט מאורה מעופשת בתוך בית החולים, בלי מאוורר או מזגן. כש'הרוקחות' הסבירו שם באדיבות לחולה איך לגלגל ג'וינט, הן קראו למריחואנה 'התרופה'".

לתחנות בדרך היו אמנם שמות מכובסים, אבל ברנשטיין מעדיפה לקרוא לדברים בשמם. 'בקשתה האחרונה', ספרה החדש, נפתח בלב העניינים, אחרי שאמה של המספרת מאובחנת כחולה סופנית בסרטן, מה שמאלץ את השתיים להפשיר שנים של יחסים קרירים. למרות תוספות של דרמה ומבנה ספרותי, הסיפור מבוסס במידה רבה על היחסים הממשיים בין ברנשטיין לאמה, שנפטרה לפני כשנה, בגיל 78, מסרטן הלבלב, "אחרי שנה וחצי של גסיסה מהמכוערות שישנן. כיוון שהסרטן היה ברור ומובהק בחוסר הסיכוי להחלים ממנו, אמא שלי סירבה לקבל טיפולים כימותרפיים או ביולוגיים, וגם ביקשה שלקראת הסוף לא נאשפז אותה. הקמנו לה הוספיס בבית שלה. היא נאספה מן העולם הזה כפי שהיא רצתה".

שני סוגים עיקריים של 'סיפורי סרטן' מוכרים היום לצרכני תרבות. מצד אחד סדרות טלוויזיה כמו 'מזל סרטן' ו'שובר שורות', שמוציאות את הגיבורים שלהן למסע לגילוי עצמי בעקבות המחלה – בתוספת האירוניה הנדרשת לחספוס הדמעה בזווית העין. מהעבר השני עומד הסיפור המסורתי, הנוצרי כמעט, על איחוד משפחתי או זוגי על ערש דווי. 'בקשתה האחרונה', משקיף על שני המסלולים האלה בריחוק בטוח, כמעט מבלי להישבר. ברנשטיין יצרה סיפור שמנסה לדכא ככל האפשר את פוטנציאל השמאלץ שאפשר להפיק מעלילה כזאת. הטון המתריס שלה, כבר משֵם הספר, מתפרץ לפעמים בנתזים של הומור חומצי, מצליח לאזן את הסיפור הקשה ולהציל אותו מהתרכרכות. הרגעים שבהם האם הגוססת מתרגלת לעשן בחסות הממסד מצליחים להחדיר קצת אור וקלילות לתוך סיפור מאוגרף, שנמנע כמעט לחלוטין ממחוות של חמימות.

"לחצתי עליה מאוד חזק ללכת על מריחואנה רפואית", אומרת ברנשטיין, "וזה הוכיח את עצמו. התחלנו עם ג'וינטים בודדים, שהגיעו בסוף לכמות נכבדת. היו על זה כמובן הרבה צחוקים, הנכדים אמרו שיש להם סבתא סטלנית. היו לה אפילו התקפי מאנצ'יז. התיאבון שלה היה כל כך קטן לקראת הסוף, וזה איפשר לה לאכול קצת צימוקים. מה שהדהים אותי זה לראות אישה בגילה עדיין פוחדת ממה שאבא שלה היה חושב על זה. לקחת מורפיום לא הייתה לה בעיה, למרות שזה סם הרבה יותר קשה".

זהו ספרה התשיעי של ברנשטיין, בת 53. עשרים שנים עברו מאז פרסום 'שארה כסותה עונתה', ספר הביכורים שלה, שבמרכזו אם נוטשת. רבים מהספרים שלה מאז הציגו את מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות בצורה מתריסה, בוטה לא פעם. למרות שהספר החדש, לדבריה, לימד אותה לראשונה להשתמש בדיאלוג, היא לא מדברת עליו במונחים של סגירת מעגל. גם לא על הטיפול באמה.

"לא הרגשתי שאמא שלי ואני עברנו איזו התקרבות גדולה, למרות שמסביב דואגים לומר לי שאני לא מבינה איזה תהליך עברתי, ושלא הייתי יכולה להוציא את הספר לולא עברתי 'תיקון' – מילה שמחליאה אותי. בסיפורים מהסוג הזה יש תמיד מימד סכריני. אנחנו חיים בעידן מתייפייף שבו כל דבר מסתיים ב'תיקון'. אני רואה איך אנשים מסביבי רוצים לבטל את הצרימה ביחסים בינם לבין ההורים שלהם ולקבור אותם בשלווה. גם אם היה רע מקודם, עכשיו אפשר לעצום את העיניים ולהמשיך הלאה. אבל אי אפשר להתיר הכל בעת המחלה. אנחנו דור שהוריו מאריכים ימים, וההתמודדות עם הזיקנה שלהם קשה וכרוכה בהמון מסכות ושקרים".

רובו של הספר נכתב עוד בימי מחלתה של האם. ברנשטיין פגשה אותה אז מדי יום, אחרי שהעבירה את הוריה לגור סמוך לדירתה בתל־אביב. "כשהיא התבשרה על מחלתה, פשוט עקרתי אותם באלימות מהבית שלהם בנתניה לפה, לנוחיותי. נראה לי דמיוני לנסוע לשם כל יום עם מצב הפקקים. שום דבר בחיים לא מכין אותך למצב שבו אתה סועד את הוריך. אם הילדים חס ושלום חולים, אז אין בכלל שאלות. לטפל בהם זה נורמלי. אבל מה לגבי אמא שלך? האם להרים אותה כשהיא לא מצליחה לקום? האם לרחוץ אותה? המספרת בספר אומרת לעצמה במשך שנים: זאת האישה שילדה אותי, וזהו, זה מספיק – ופתאום מגיעים למצבים הכי אינטימיים. עומדים מול הורים שלא מכירים את עצמם ולא את הגוף שלהם. הורים שלא מטפלים בעצמם כמו שצריך, הורים שזקוקים לעזרה אבל לא מסוגלים לבקש".

המחלה עוזרת לחצות את הגבולות האלה?
"לא חושבת. הייתה לי מערכת יחסים מאוד מדודה עם ההורים שלי, והיא נשארה כזאת. הנתק בין הדורות עצום. יש פער בין איך שהם גידלו אותנו לבין איך שאנחנו מגדלים את ילדינו – מתוך כבוד לילד ולקיום שלו בעולם. אני לא יודעת אם יש חמלה או הומור או פיוס בספר, אבל יש לפחות מאמץ, מבחינת המספרת, להתקרב. כמו בספר, גם במשפחה שלנו יש סודות משפחתיים. החיים שחייתי עם הוריי בבית היו חיים עם הבחנה מאוד ברורה בין הורים לילדים. המון דברים לא נאמרו לנו והוסתרו כדי להגן עלינו. לפעמים מתוך בושה וחוסר התמודדות או חוסר יכולת לקבל ביקורת. לא דיברו איתי מעולם על הדברים שדיברתי עליהם עם הילדים שלי".

ולאורך הזמן הזה השתנה משהו בקשר עם אמך?
"'דוגרי' הייתה אחת המילים הקבועות של אמא שלי. היא אהבה את דוברי הדוגרי, דוברי האמת. אבל ההורים כמובן לא דיברו מילת אמת אחת כל החיים שלהם. אפילו להגיד 'אני חולה' זר לה. זה דור שדבק ב'הכל בסדר'. האופן שבו היא הצליחה בסופו של דבר לדבר על הסרטן שלה הוא תוצר של המפגשים איתה. אני ממש תבעתי ממנה לדבר על זה. בימים האחרונים שלה היא דיברה בפתיחות, כפי שהיא לא דיברה מעולם. מדברת על מצבה בלי להשמיט את הפרטים הקטנים ביותר. לאבי היה קשה מאוד עם ההיפתחות שלה. לשמוע אותה אומרת, 'יש לי סרטן, אני חולה ואני הולכת למות' – זה הישג אדיר. היא הרי הייתה אמורה לשתוק. להעמיד פנים עד הרגע האחרון. אם יש תיקון, זה התיקון. אולי, אם הייתה נשארת בחיים, היינו יכולות לדבר היום בצורה גלויה גם על דברים אחרים".

ברנשטיין שייכת לזרם של סופרים, סופרות בעיקר – בהן איריס לעאל, צרויה שלו, עירית לינור, אלונה קמחי, גיל הראבן ואחרים – שהתפרסמו בשנות ה־90 כשתלו בראש חוצות את הכביסה המלוכלכת של המשפחה והזוגיות הבורגנית בישראל. "המשפחות המפורקות, החדשות", היא אומרת היום, "הרבה יותר קרובות אליי מאשר המשפחה של אבא, אמא, שני ילדים וכלב. הרעיון להתחייב לשבעים שנים יחד נראה לי היום פשוט חולני".

בהתאם, הגיבורה שלה גרושה פעמיים. ברנשטיין עצמה נשואה פעם חמישית. "מצד שני", היא אומרת, "לאור האקלים הפוליטי השמרני הרפובליקני, יכול להיות שגם המשפחה תזכה שוב להאדרה, ושוב יחגגו את הקשר בין תרומת האישה ללאומיות. הגל הפאשיסטי הזה יחלחל לתוך המשפחה. אנחנו עדיין יולדים ילדים ושולחים אותם לצבא, למולך הזה של הכיבוש. ועדיין יש עידוד ילודה מטעם המדינה. והיות ומשפחת השכול היא עדיין משפחה מקודשת, והיות והכיבוש נמשך וצריך להמשיך לתדלק אותו – ייתכן שגדל כאן דור יותר שמרני מהדור שלי".

גם מהבחינה הזו, האידיאולוגית, בטח לא הייתה לך הרבה שפה משותפת עם אמא שלך.
"לא. כמו שמעריץ מדבר על קבוצת הכדורגל שלו, אמא שלי ראתה את עצמה כחלק מגוף הרבים של המדינה – 'שלנו', 'ניצחנו'. דור שלישי בישראל. מחוברת בנימים הדקים ביותר לכור מחצבתה, ראשון־לציון. אמא שלי באמת שייכת לקולקטיב שאני לא מרגישה חלק ממנו. אני ממליצה לילדים שלי לעזוב את ישראל. אני לא רואה פה שום עתיד מבחינתם. אם הייתי אישה צעירה, אני חושבת שהייתי בוחרת לא לגור פה. אין לי כמעט שום סיבה לחיות במקום שישראל הפכה להיות, אבל אני יכולה לפחות להתנאות בשלושה ילדים שגידלתי לתפארת – אנשים טובים ונדיבים שרגישים לזולת, ולא מאוימים מקיומו של עם אחר. לפחות במובן הזה, אני מאוד מרוצה בחלקי: גידלתי ילדים שלא מפחדים".

אותך לימדו לפחד?
"מהכל. מהאיש עם הסוכרייה ועד אינסוף. לפי תפיסת הוריי, כולם רוצים ברעתי. כולם מקנאים, כולם יכשילו אותי. אסור לסמוך על אף אחד. הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. אלה המשפטים שגדלתי עליהם”.

עם או בלי קשר, ברנשטיין שומרת גם לאורך הראיון על מידה של ריחוק וחשדנות. בתחילת הקריירה שלה, ברוח שנות ה־90, הצטיירה בראיונות כפאם־פטאל עוקצנית ומעושנת. גם היום היא פותחת את דלת הדירה עם סיגריה בוערת, אבל מקפידה להדוף שאלות אינטימיות. הטון שלה אירוני, מלומד ועייף במידה המקובלת. למרות המימד האוטוביוגרפי הבולט בספר – הגיבורה חובבת הוודקה היא סופרת, בת גילה של ברנשטיין, שפירסמה אותו מספר ספרים כמוה – ברנשטיין מעידה על סלידה "מהעידן הדוחה של תוכניות ריאליטי. אין היררכיה כשאתה רואה אנשים בתחתונים בטלוויזיה. אי אפשר להתעלם מכך שכל המאה ה־20 מנסה לחבר את הביוגרפיה של הסופר לספרות שלו. גם אני הלכתי לבית של פסואה כשהייתי בליסבון. אבל לא בטוח שהייתי נוסעת כרגע לבית של דרור בורשטיין, והוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. בכלל, מעמד הסופר היום כל כך בזבל, שאין משמעות לחיי הסופר".

איך זה מתיישב עם הספר החדש?
"אנחנו עדיין שבויים במידה רבה ברעיון של רומן מהמאה ה־19 שבו הסופר מספר סיפור ומנסה לשכנע אותנו בריאליזם שלו, במציאותיות שלו. אני ניסיתי לעשות דבר הפוך: לקחת מציאות ולהציג אותה כבדיה. ועדיין, אני חושבת ששני המאמצים האלה נידונו לכישלון. מעניינת אותי כתיבה ניטרלית. שקופה. תמיד ניסיתי להתרחק מספרות שמכריזה על עצמה למרחקים כספרות, ואני חושבת שהצלחתי בספר הזה לדייק יותר מאשר ספרים אחרים. זו לא אוטוביוגרפיה, אבל החלטתי שזה יהיה זיוף אם אני אצמיד למספרת עיסוק אחר מאשר ספרות”.

אבא שלך יקרא את הספר?
"לא".

הגיבורה מאחלת בתחילת הספר שאמא שלה תמות. משפט שקשה לכתוב.
"ברור. המכשלה הגדולה שיש לסופר מבחינת קוראים זה הילדים שלו, ההורים שלו, החברים. אם היה אפשר להיפטר מהמעגל הזה של, נגיד, חמישים אנשים, זה היה אידיאלי. הם מיותרים, הם מעצבנים, דעתם מקוממת. הם יותר גרועים מעיתונאי בניסיון להצליב את מה שכתוב לפרטים בחיים. הילדות שלי קראו חלק מהספרים שלי, וככל שהן מתבגרות הן מגלות סקרנות רבה יותר. ועדיין, הייתי מעדיפה שהן יקראו ספרים וראיונות של אנשים אחרים.

"עד עכשיו כתבתי דברים רחוקים ממני, כביכול. את כתב היד הזה נתתי לאחיותיי (העיתונאית אורלי אזולאי והמרצה והאוצרת אריאלה אזולאי) כדי שיאשרו ויפסלו, אם יש צורך. הן אמנם רק עזרו לי, אבל זה עדיין מסובך ורגיש. נגד תומס מאן היו תביעות משפחתיות כשהוא כתב את 'בית בודנברוק'. במרחק הזמן, מי מתעניין בדודה, בסבתא או באחיינית ההיסטורית? עכשיו הן דמויות ספרותיות לכל דבר. אני בעצמי כבר מתבלבלת בין הספר לבין מה שקרה בחיים. אבל הוא לא באמת יותר חושפני מספרים אחרים שכתבתי. הרי איפה אנחנו נחשפים? בתחביר, באוצר המילים, בקצב, בנוירוזה שמשתרבבת לטקסט בלי הפסקה. בחיים שלי, במשפחה שלי, מול הילדים שלי, מול בן זוגי – אני אישה מאוד מפויסת, ותרנית, תומכת. יכול להיות שהמזל שלי הוא שאני יכולה לכתוב ולחשוף עולמות עמוקים יותר, נופים פנימיים שבהם יש כעס וביקורת ותחושה של עוול ומצוקה. של נטישה".

בספר מופיעה המשאלה הסמויה שההורים יתאבדו.
"זו ממש הבטחה של ההורים: אתם לא תצטרכו לדאוג לנו, יש לנו מספיק כסף, אותנו לא תראו על כיסא גלגלים וכו'. אבל כשמגיע רגע האמת ומצבה של האמא הולך ומידרדר – כל זה מתפוגג. זה סיפור לא ייחודי, שמופיע בכל בית שני. אלא שבמשפחות אחרות השקר, הסילוף והעמדת הפנים גדולים יותר. במשפחה הישראלית הממוצעת יש את העניין השבטי הזה – כולם מתכנסים וכולם אוהבים וכולם מעורבים, כולל הדודה מלכה והדודה שרה. אנשים מספרים לעצמם סיפורים על כמה שהם טובים ומסייעים ועוזרים ונותנים.

"אבי בבית אבות עכשיו, ואני רואה שם יחסים ריקים לחלוטין בין הורים לילדים. אתה רואה שאין להם על מה לדבר אחד עם השני. הבנים יוצאים ידי חובה, מסמנים וי, חסרי סבלנות כלפי ההורים. וההורים, מצד שני, מלאי טרוניות שלא באים לבקר אותם, שהשליכו אותם ושמזניחים אותם. מדי פעם אני מטרידה חלק מהדיירים בשאלות, ומתברר שמעטים מהם בכלל טיפלו בהורים שלהם. לא ברור מאיפה מגיעה הציפייה המובנית שהילדים יטפלו בהם. ומצד שני, הם באמת מסכנים, גם אם הגיעו לגיל המופלג הזה בבריאות טובה. רוב החברים שלהם מתים, בני הזוג שלהם ברוב המקרים מתים. הם נידונו לחיות עוד חמש, עשר שנים, בעולם זר שהם לא מכירים".

איך את היית רוצה לחיות בגיל כזה?
"כף רגלי לא תדרוך בבית אבות".

מה היית עושה במקום אמא שלך במצבה?
"יש סידור עם שם ממש חמוד: 'אקזיט'. זו חברה שווייצרית. תמורת 10,000 דולר אתה מתאשפז בבית מלון ידידותי, אתה יכול להביא איתך כמה קרובים שאתה רוצה – ואתה מוזרק למוות בצורה מאוד מנחמת. עד הרגע האחרון השלו את אמא שלי שהיא צריכה להחזיק מעמד. לקראת מה? חצי שנה לפני שהיא נפטרה, היא הייתה צריכה לדעתי ללכת על תוכנית האקזיט הזאת. לי אין עניין לחיות לעד. אני מצפה למות בשיאי".

אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

ראיון עם גיל הראבן, לב מתעורר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.5.2010

גַיל הראבן יודעת איפה נמצא הגיהנום: במפעל עופות בדרום הארץ. יושבת שם אישה מול סרט נע, ובמשך שעות עופות מתים נעים מול עיניה. "ביקרתי שם בתור סטודנטית", היא מספרת, "ומאז, לא משנה כמה אני סובלת לפעמים בכתיבה, תמיד אני יודעת שיש הרבה יותר גרוע: לגלח לעופות מתים את הרגליים בתור עבודה".

לגיבורי הספרים של הראבן מעולם לא הייתה סבלנות גדולה לעבודה יומיומית אפורה, ואת המלחמות שלהם הם לא מבזבזים על עופות מתים. כבר את הגיבורה הראשונה שלה, נסיכה שאפתנית בספר ילדים, הראבן שלחה לקטול דרקונים. מאז עברו 16 שנים והראבן הוליכה את הדמויות שיצרה בעלילות גדולות מהחיים ובז'אנרים שאיפשרו להן להתפרע כאוות נפשן – מדע בדיוני, רומן רומנטי, בילוש. ספרה החדש, 'לב מתעורר', סוטה מהמסלול הזה לטובת דרמה משפחתית על שני אחים ואחות שהוריהם נהרגים בתאונת דרכים. אורי, האח הבכור, מדכא את ההרפתקנות הטבעית שלו ומקדיש את עצמו לגידול אחותו ואחיו. בעקבות השתלת לב חדש, ואחרי שנים שבהן הוא נושא את העולם כולו על גבו – אורי מחליט לנטוש את משפחתו, חבריו ועסקיו ולהיעלם לחיים חדשים. הסיפור נמסר מפי אפרת, אחותו של אורי, שאפשר לתארה כאנטיתזה למספרות קודמות של הראבן: שקטה, פשרנית ומאופקת. גם סיפור האהבה הלוהט שמזוהה עם הראבן מאז הרומן 'שאהבה נפשי' שהתפרסם ב־2000 מפנה את מקומו ברומן הנוכחי לאהבה משפחתית בגובה העיניים. האם הדרקון עבר אילוף?

"אני חושבת שדווקא היום אני הרבה יותר הרפתקנית. לא הייתי מסוגלת לכתוב את הספר הזה לפני כמה שנים – סיפור על משפחה מופנמת והעיוורון שלה. לבנאדם עם אופי ליטאי כמו שלי הרבה יותר קל לכתוב את הווכחנות הפנימית של נועה ובר, הגיבורה ב'שאהבה נפשי', מאשר לכתוב מספרת תמימה ואוהבת. מבחינתי דווקא הריסון הזה הוא ההרפתקה – היכולת לכתוב קול שמוכן להתפייס".

1

משונה לשמוע את הראבן (50) מדברת על פיוס, משפחה ואהבה בנשימה אחת. ב'השקרים האחרונים של הגוף' מ־2008 יוצאת הגיבורה למסע נקמה בקרוב משפחה זקן שאנס את אחותה. 'האטיים' סיפור קצר שלה מ־99' מתאר מציאות פנטסטית ללא הורות או ילדוּת, שבה תינוקות עוברים גידול תעשייתי מזורז שהופך אותם מיד למבוגרים. בדומה לסופרות ישראליות אחרות שפרצו בשנות ה־80 וה־90 כמו עירית לינור ואלונה קמחי, הראבן מזוהה עם כתיבה שבוחנת בצורה נשכנית את מיתוס האהבה הרומנטית.

"לא הייתה בזה שום מהפכה", היא אומרת. "מה החידוש הגדול שם, שנשים כותבות? אני לא חיה על תזונה נשית טהורה. כשהייתי ילדה, לא הייתה כמעט ספרות ילדים עם גיבורות בנות חוץ מבילבי. אבל לא הייתה לי בעיה להזדהות עם הבנים. רוב הלמידה הספרותית שלי באה מספרי קלאסיקה שנכתבו בידי גברים. כתיבה נשית אמנם הרחיבה את הביטוי של קולות נשיים ויצרה אזורים של חוויה אנושית שדוברו פחות קודם – אבל פט בארקר כותבת בצורה מדהימה ביותר על חוויות של גברים במלחמה, וטולסטוי כותב כמה מהתיאורים הטובים שקראתי על מצב הסמרטוטיות האמהי. אם תעיר אותי באמצע הלילה ותקרא לי שני עמודים של גרוסמן שאני לא מכירה, אני אוכל לחשוב שאישה כתבה את זה. אחרי 'שאהבה נפשי' התפרסם, קיבלתי לא מעט טרוניות לגבי מידת הפמיניזם של הגיבורה וההתמכרות שלה לאהבה. כאילו שזה חשוב בכלל. אני מרגישה שמיציתי את התפקיד של הסופרת הפמיניסטית".

'שאהבה נפשי' והספר הנוכחי מציגים צורות הפוכות של אהבה. סערה גדולה מול מחויבות ריאליסטית.
"ההשראה שלי ב'שאהבה נפשי' הייתה משפט שאמרה לי ידידה מן העדה הרוסית, אישה מדהימה ומין יפהפיית מוסקבה עם מיליון בעלים. פעם, כטוב ליבנו בוודקה, היא אמרה לי, 'כל האהבות שלי היו נפלאות, זה רק הגברים שהפריעו'. אצל אפרת ב'לב מתעורר' המצב הוא הפוך. קודם כל בני אדם, ומתוך זה נולדת אהבה. בני האדם באים לפני הרגשות הגדולים. 'שאהבה נפשי' נושם רומנטיקה עד הסוף, עד שהיא מכניעה את הגיבורה. הגיבורה שם מתייחסת לאהבה ככלי לדיכוי חברתי של נשים. האם זה באמת גורם לה להפסיק לאהוב? אני מכירה כל מיני ניתוחים ביקורתיים של אהבה רומנטית, אבל היות ש'שיר השירים' נכתב לפני העידן הרומנטי, אף אחד לא ישכנע אותי שאהבה היא פיקציה של התרבות הקפיטליסטית. ביום שבו אני אחשוב שזה מושג חסר פשר, אז באמת אין לי מה לעשות כאן יותר".

לאפרת, הגיבורה החדשה שלך, יש יתרון על פני נועה ובר של 'שאהבה נפשי'?
"לכל אחת יש אידיאל אחר של אהבה: הנשגב והבודד מול היומיומי והאינטימי. שניהם לגיטימיים בעיניי. אפרת מסוגלת לאהוב באמת, לא את הדמות שהיא הוזה בליבה, אלא את האנשים החיים שמסביבה. זו אהבה במובן של דאגה יומיומית, לאחים, לחברים, לילדים. המקום ה'קטן' של האהבה הוא לא באמת כזה קטן. לעשות את הטוב, להישאר ולהתמיד מול השינויים שאנחנו והאהובים שלנו עוברים במשך החיים זה לא דבר כל כך קטן. יש בזה המון סיכון. זו ההרפתקה האמיתית אולי".

איפה את ביחס לשני סוגי האהבה האלה?
"לדעתי חשוב בהחלט שאדם יטעם משניהם".

2

לא פעם מורגשת תביעה סמויה מסופרות ומשוררות, בניגוד לכותבים גברים, לפאר את הדגם הביתי של אהבה, למצוא את הפלא ביומיום. האם יש משמעות לעובדה שהראבן בחרה לראשונה להתעסק בסיפור על מערכת משפחתית, ונתנה את המושכות למספרת חסרת ביקורתיות? "מצפים מסופרות שתהיה להן אונה שמאלית חלשה. מצפים שהן יכתבו מהרחם, שישאירו את ההתמודדות עם שאלות פילוסופיות לגברים. הספר שלי לכאורה מתעסק בביתי, אבל השאלות שלו לא ביתיות. זה לא 'איך להתאושש אחרי שגיליתי שבעלי בגד בי'.

"הרבה מהסופרות הנשים אצלנו נופלות דווקא לקו הריאליסטי־פסיכולוגיסטי. הספרות הריאליסטית, ללא הכניסות של המלודרמה, משקפת מציאות של דיאטה לחולי אולקוס. זו מציאות מלאכותית שבה הכל פתיר והכל ניתן להסבר, אם רק תקרא את ספרי העצות הנכונים. בכל הספרים שלי ניסיתי למרוד בקו הריאליסטי הפשוט, בבנאליה הריאליסטית. דווקא בגלל שאנחנו חיים במציאות שהיא כל כך פנטסטית, שבה לכל אדם שני באוטובוס יש סיפור שלא יעלה על הדעת – מה הטעם בללכת ולכתוב סיפורים קטנים וחסרי דמיון על פרשת ניאוף של השכן מלמטה? אני אוהבת לראות ספרות מתפרעת, כמו למשל 'אם החיטה' של מיקי בן־כנען. או מה שאלונה קמחי עשתה ב'לילי לה טיגרס'. חוץ מאורלי קסטל־בלום, אהבתי הגדולה בספרות העברית היא אפלפלד. הוא גדול הדור, ללא ספק. אין אצלו סיבתיות. מפני שהוא מכיר בזה שהמציאות שרירותית ומלאה בדברים חסרי פשר".

את ספרה החדש כתבה הראבן בעקבות מות חברה קרובה ממחלה, עניין שהיא מעדיפה לא לדבר עליו. בכלל, היא כופרת בקשר בין ספריה לחייה האישיים. "בחיים לא כתבתי את עצמי או השתמשתי בקרובים אליי. 'רק על עצמי לספר ידעתי' זה נורא משעמם בעיניי. כל התענוג זה לאפשר לדמות להיות מה שהיא ולעשות דברים שאני לעולם לא אעשה".

בספר החדש את מתארת גבר שמנתק מגע עם כל מי שקרוב אליו. גם לך יש פנטזיות לעזוב הכל?
"ממש אין. אני חושבת שנולדתי לתוך האלפיון של האנושות מבחינת האושר: אני לא רעבה, יש לי קורת גג ומים חמים בברז. יש לי שתי בנות נפלאות ובריאות. יש לי עבודה שאני נהנית ממנה בכל רגע, ושפע של פנאי לשים ידיים בכיסים, לטייל בעיר ולראות דברים. זה מזל מטורף וכמעט מפחיד. הדברים האלה נורא שבירים, בכל רגע יכולים ליפול עליך מזגן, התקף לב או תאונת דרכים.

"מצד שני, אני שומעת את הפנטזיות על הבריחה מחברים עם מחויבויות עצומות של עבודה ומשפחה. הם מרגישים כאילו מהרגע שעלית על הכביש המהיר הזה, אין נתיב לרדת. דווקא המצליחנים הגדולים, האנשים שאתה קורא עליהם בגלובס, הם אלה שלדעתי מפנטזים על הבריחה הזאת בלי סוף. אני מסתכלת לפעמים על חלק מחבריי ואומרת שאיכות החיים שלהם ג'יפה. הם פשוט חיים רע. אנשים שאין להם רגע לעצמם ולנשמתם".

סליחה על התמימות, אבל איך מתיישבים ביחד החיים באלפיון העליון של האושר והעלילות הקשות והפראיות שלך?
"הספרות יכולה לנבוע מהחיים בכל מיני צורות. לכל אדם יש פנטזיות של נקמה, אבל לי כסופרת יש את הפריווילגיה לממש אותן בכתיבה. אין לי שום עניין לתאר מסעות גסטרונומיים לפרובאנס. ז'ול ורן כמעט לא יצא אף פעם מפריז. טי.אס אליוט עבר כפקיד בבנק. מקיואן הוא כנראה אדם מאוד משעמם. החיים האמיתיים נורא קצרים, ואין טייק שני. ספרות היא הדרך לחיות מסלולי חיים רבים. בלעדיה, החיים היו קצרים ודלים בצורה מזעזעת. אני מודה בכל יום על כך שלא עברתי שום חוויה בלתי נסבלת, שלא עמדתי בפני שום דילמה מוסרית קשה. לבעלי מספיק שאני לא אשכח ימי הולדת ושאני לא אשרוף את ארוחת הערב. אני חיה כמו אדם שפוי למופת".

את יכולה להיסחף למחוות גדולות של הרפתקנות?
"אני מקווה. הייתי תשע פעמים ברוסיה ופעמיים במסעות בסיביר. יום אחד אני עוד אסע ברכבת הטראנס־סיבירית כולה. אני מודה שבלילות לבנים בסנט־פטרסבורג האוויר כל כך ספוג ברומנטיקה ששאלת האובייקט היא משנית לגמרי. אתה מוכן לנשק עמודי חשמל. אבל בסופו של דבר, לכתוב ספר זה מעשה רומנטי ביותר בעיניי. זה מסע אל תוך הלא נודע שבו אתה תלוי באיזה קסם שיעבוד, לצד העבודה היומיומית והמשמעת העצמית. זה לחיות במשך תקופה בעולם מקביל למציאות ולהאמין בקיומו".

המסע הזה גולש לפעמים לחיים הרגילים?
"אני משתדלת מאוד להיות בסדר עם סביבתי, למרות שמטבעי אני די רחפנית. זו הסיבה שאני גם לא נוהגת, כי אני חולמת. מצד שני, אפשר לספור על יד אחת את הימים שבהם לא בישלתי צהריים בגלל הכתיבה. אפשר לחיות בשני העולמות. וכן, כתיבה זה דבר רומנטי לגמרי, אבל היום אני גם חושבת שללדת ילדים ולאהוב אותם כל השנים זה רומנטי לא פחות. כדי להגיע לעולמות עליונים לא חייבים לצאת למדבריות הקרח. הרגע הנשגב יכול לתפוס אותך בלילה במרפסת, כשאתה מסתכל על הצללים של העץ. להיפך, רוב הרגעים הרומנטיים בחיים שלנו הם התניה קלישאית של יותר מדי סרטים. יש לי הרבה יותר כבוד לתחושות רומנטיות שבאות אגב תליית כביסה".

גיל הראבן, לב מתעורר, אחוזת בית

אלון אלטרס, זה הילד שלנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2008

בינוני שבבינוניים, איש הסנטר הכפול והמשפחה הבורגנית הצעירה – גיבור הרומן לומד על בשרו שיעור בפיזיקה של החטא ועונשו. כבר בשלבים הראשונים של 'זה הילד שלנו', הרומן השלישי מאת אלון אלטרס, מדווח הגיבור על הפרויקט העכשווי שמעסיק אותו בעבודתו: הכנת ערכת לימוד על חוק הכלים השלובים. הרמז מתבהר בהמשך כשאותו גיבור נאלץ להתמודד עם השלכות פחדנותו בגיל צעיר, אז הפקיר את אהובתו החיילת לידיהם של עובדי רס"ר חרמנים וזועמים.

"חיה דביקה" מכנה גיבור הספר את ההימנעות, ההימנעות מתגובה, מעצירת פשע ומעשיית צדק – והוא יודע על מה הוא מדבר. שנים לאחר מכן הוא מטיל את עצמו כאיש בוגר לתוך תסבוכת חדשה, שעלולה למוטט את נישואיו ואבהותו הטריים, כשהוא מאפשר לשתי דמויות מפתח משירותו הצבאי לסחוט אותו ולתמרן אותו לפעולה

עלילת הספר בוחנת את ההשקפה שלפיה אי התערבות בחלקים האלימים של הקיום מבטיחה חיים מאוזנים ומוגנים, ומעמידה למבחן את מי שלא נחלץ לעזרתו של אדם טובע ומאמין שהגלים לא יגיעו אליו. כדי להמחיש את העמדות המוסריות המתנגשות בספר, את מערכת הכלים השלובים, מדומים היחסים בין הדמויות למערך אירוני של טורפים ונטרפים. כך, למשל, זוכות כמה מהדמויות הבולטות לשמות חייתיים נוסח איילה, ליאו (אריה) ויעל, בניגוד לשמות מעולם הצומח כמו דגנית, נטע או איתי זֵר – הגיבור.

מאבק העל שמכתיב את הרומן הוא מאבק המינים. עוד בפתיחת הסיפור, לפני הסמטוחה הנפרשת בהמשך, נזכר הגיבור בבחורה שבה חשק כתיכוניסט ובמעמד משפיל שבו מאבחנת פסיכוטכנית גזרה את גורלו הצבאי. המשיכה, ההשפלה וחוסר היכולת מבשרים את מהלך הסיפור כולו: רצף עז של התנכלויות והתקשרויות ישירות ועקיפות בין שלושה גברים ושלוש נשים. נסיונו של איתי זר, האיש התפל והנרפה הזה, לאחוז לשם שינוי במושכות ולמנוע מאחרים כאב מיותר, הוא שמעניק משמעות לקישור בין חיי הדמויות.

את הקטסטרופה שאליה מתקדמת העלילה ממקם אלטרס באוקטובר 2000 , מועד הפגנות ערביי ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שבהן הרגו כוחות הביטחון 13 מפגינים. האם מדובר בבחירה מקרית? יכול להיות. אם לא, הרי
שהפרט הזה מצייר באופן שונה את יחסי המינים המתוארים בספר, ומשווה אופי אלגורי, פוליטי־לאומי, לעמדה של המספר כאדם שעומד מנגד. כזה שאינו עושה דבר כדי למנוע פשע, וכתוצאה מכך מאיים על עתידו.

ספרו של אלטרס מצטרף ליצירות ישראליות אחרות מהשנים האחרונות שעוסקות בפרשה של אונס או התעללות מינית (ביניהן ספרה החדש של גיל הראבן), במקביל לעיסוק תקשורתי אינטנסיבי בתופעות כאלה. אבל אלטרס לא מסתפק בהצגת התקיפה המינית כמטפורה ליחסים חברתיים של כוח וניצול, אלא נאחז בזווית הראייה של המתבונן מהצד. של המפקיר. אם הרומן משליך את רגשי האשמה ומנגנון שיתוף הפעולה עם התוקפן על המציאות הפוליטית הישראלית, הרי שהוא עושה את זה בערמומיות ועל חשבון גיבורו המיתמם וקצר הראות. עיצוב הסיפור המהודק והתכליתי דרך עיניו של הממוצע שבאדם עשוי לתעתע גם בקוראים שהתרגלו לחיה הדביקה.

אלון אלטרס, זה הילד שלנו, הוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה

גיל הראבן, השקרים האחרונים של הגוף

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.2.2008

"אין להאמין לסופרים", מוזהרים הקוראים בפתח ספרה החדש של גיל הראבן. זה נכון. אני מאמין לה.

את 'השקרים האחרונים של הגוף' אפשר היה לתאר כווידוי, אלא שבבסיס כל וידוי עומדת השאיפה להיטהרות ולגאולה. ספרה של הראבן, לעומת זאת, מצייר גאולה שהיא כולה רמייה עצמית ועצימת עיניים, כפי שנרמז בשמו. ככלל, הספר הזה מתגלה כרומן שחותר תחת עצמו ותחת קוראיו: מלודרמה רומנטית שלועגת לנטייה להתענג על קיטש וקלישאות, חידה פסיכולוגית נטולת פתרון. רומן שכולו שקרנות.

כל אלה מתנקזים לדמותה של אלינור ברנדיס, הגיבורה הראשית ומספרת הסיפור. הספר מציג את עצמו כרומן פרי עטה. חבל לגלות את תפניות העלילה. נאמר רק, במסורת הז'אנר, שזכרונות מעברה המשפחתי של אלינור מאיימים למוטט את חיי המשפחה היציבים שבנתה לעצמה על גבי שתיקות וחצאי שקרים מסוגננים. המתח המתמיד בין עברה המכוער להווייתה המיופה מתבטא בטור העיתונאי־ספרותי של אלינור, 'אליס בעיר הקודש', שאותו היא כותבת כתיירת תמימה שמבקרת בארץ, ובו היא מאכילה את קוראיה בג'אנק המתקתק שאליו לדעתה הם מתאווים.

קולה של אליס שלוב בתודעת המספרת. נתחים מהרומן נמסרים פעמים רבות קודם כל בסגנון הסיפור של אליס, או בפרודיה על חשבונו, רק כדי להבהיר שוב ושוב לקוראים: לא כך קרה; המציאות אחרת, מכוערת יותר, סתמית ונטולת סמליות. מול מה שבשלב מסוים מתחיל להרגיש כמו מתיחה קצת מעייפת, מציבה המספרת מנגנון נגדי של כנות – כשהיא חושפת כביכול את מניעיה ככותבת ומצביעה על תחבולות רטוריות שנקטה: כאן דילגתי על פרק זמן, שם אין ברירה אלא להתעכב על מראה הדמות, וכו'.

1
אנרי רוסו, 'ילד עם בובה'

 

'השקרים האחרונים של הגוף' מציג את חוויית הקריאה כעינוי ואת הסופר כסדיסט ורודן. תפקיד זה מתגלם בדמותו של קרוב משפחתה של אלינור, היסטוריון שפירסם רומן שערורייתי בשם 'היטלר, גוף ראשון', שבו ניסה להיכנס לתודעתו של הפיהרר ולהציג את סיפורו כמונולוג. מול אותו סופר מנהלת המספרת דו קרב על זכות השימוש בגוף ראשון, על עמדת המספר. עם התקדמות העלילה, הולכת ונשאבת המספרת לתוך דמותו ומנכסת לעצמה את כל תפקידי הפרשייה הטראומטית מעברה – הקורבן, המתעד, התוקף והתובע.

את ההפקה הספרותית הזאת מנהלת הראבן ביד רמה, כיאה לסופרת מיומנת, אבל מה שיכול להיחשב כספר חכם ומתוחכם הוא גם ספר כמעט בלתי נסבל (וארוך מדי) – הודות לגיבורתו המנדנדת. הכריכה האחורית מדברת על "רומן רווי אהבה של סופרת לדמויותיה". תרשו לי לגחך בשמה של הדמות הראשית, שרוב הזמן מתארת את הקרובים לה באופן קריקטורי למחצה, אולי כשיקוף לנסיונה להרחיק את אהוביה מאישיותה החומצית.

הסיפור בגוף ראשון, כפי שמסבירה המספרת, הוא אמצעי ליצירת הזדהות. את האמצעי הזה מותחת הראבן עד גבול היכולת: לא במובן של חשיפה לתכנים קשים ולפסיכולוגיה מאיימת – אלא בהיצמדות לדמותה של מי שמנסה לשכתב את המציאות לצרכיה, תוך אטימת אוזניים לסיפורם של המעורבים האחרים בפרשה. אם הכוונה היא להציג את התרבות הישראלית ואת ספרותה ככאלה שמחפות על עוול באמצעות ניכוס כאבם של אחרים בעבר ובאמצעות בידור וקיטש בהווה – הרי שגיבורת הספר היא המייצגת הנאמנה ביותר של התרבות הזו: מי שמבקשת לטהר את נפשה, אך מאמצת לעצמה את גופם של סיוטיה.

 גיל הראבן, השקרים האחרונים של הגוף, הוצאת אחוזת בית