יהושע קנז, שירת המקהלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.3.2013

משחק של הימורים מתפתח לאורך הקריאה בקובץ החדש־ישן של יהושע קנז. האם עד סוף הסיפור אפשר יהיה לקבוע אם זאת יצירה חדשה של סופר בשנות השבעים לחייו או סיפור של כותב צעיר, שאפתן ודרוך? לזכותו של קנז (ואולי גם של עורכיו) אפשר לומר שלא תמיד ההימור מצליח. אבל גם הניחושים המצליחים מחמיאים לגיבוש של הספר הזה, שמעודד את הקורא לחבר בין תחילת הקריירה של קנז הלא ידוע עדיין לבין קנז הממוסד ועתיר המוניטין של היום.

ההבדל העיקרי בין הסיפורים הצעירים לסיפורים העכשוויים קשור לנכונות של קנז להציג בפני הקורא חומרים שחורים ומפורשים באור מלא. גם אם בצורה יחסית לקונית ומסוגננת, קנז הצעיר לא פוחד להציג גוף אדם חוטף מכות, נופל מבניין, נע במהירות מקצה אחד של הסקאלה לשני: חזק לחלש, מכובד לבזוי, חי למת. קנז המבוגר מתבסס רוב הזמן על התחבולה שמותירה את רגע ההשחתה או השינוי החד מחוץ לטווח הסיפור או הראייה הישירה של הקוראים. שני הקצוות מתעניינים בגרוטסקה, באלימות, במוות – אבל קנז העכשווי הוא אמן מתח כאילו מעודן יותר, שמשאיר לקורא מקום למלא את החורים.

אבל זאת רק ההתחלה של המפגש שמציע 'שירת המקהלה' לקורא. הסיפור היפה והחד ביותר בקובץ הזה מתגבש בין הנייר ובין הדמות שיצר לעצמו קנז, בספרים ומול התקשורת, הביקורת והקוראים. הסיפור הזה מתמצה באמת בשתי המילים 'שירת המקהלה'. המספר של קנז – שבקובץ הזה כמו ביצירות אחרות שלו, סופח כמה תמרורים אוטוביוגרפיים – מציב את עצמו מול שירת המקהלה, מול איזה ציבור ייצוגי שבסגנוּן מזוקק ועילאי מבטא משהו כללי. המשהו הכללי הזה מתחפש הרבה פעמים לאיזו מהות פילוסופית, אסתטית, אמנותית. אבל מה שיפה באמת, הגון וגם קינקי אצל קנז היא הנכונות להודות במשיכה לכוח, להמון, למה שנחשב נכון, מרכזי ומאושר.

קנז האדם הוצג באופן מסורתי כדמות מסתורית, אנטי־תקשורתית, פרטית מאוד. ההילה הזאת רק מתחזקת ביחס לפרסונה הפוליטית, הדברנית והמתפלמסת של בני דורו, עוז ויהושע, שכמעט מתחילת הדרך נקשרו יחד. העניין הזה מקל לתפוס את קנז קודם כל כבעל מלאכה ביחס למקביליו. כסופר ומתרגם ופחות ככוכב. את הדימוי הזה הקובץ מחצין ומוכיח בהצלחה. אפילו במובן הפשוט ביותר: קנז יכול להושיב במכונית אחת, כמו בסיפור הפותח, חמישה אנשים, ולרמוז לפחות לארבעה סיפורים וקונפליקטים שמתחככים זה בזה בצורה אמינה ומותחת.

במובן העמוק יותר, נדמה שהפרסונה התקשורתית של קנז, ההימנעות היחסית שלו מראיונות, צברה מומנטום מקביל לאותו תוכן אפל וחידתי שהולך וכובש את מרכז הבמה בספריו ולובש שלל דימויים. בקובץ הסיפורים הקודם שלו, למשל, אחד הגיבורים – ילד להורים גרושים כנראה – שובר את הראש במשך סיפור שלם לגבי התיק השחור שאביו מניח במרכז חומוסייה, תיק שהולך וצובר משמעויות לאורך הסיפור, דווקא מכוח ההגבלה: אין לקוראים או לילד יכולת (ואולי אומץ) להציץ לתוך התיק.

1
פול דלבו, 'הבתולות הנבונות'

 

גם המספרים של קנז, במיוחד המספרים הכאילו אוטוביוגרפיים, ידועים במין הצטנעות או יובשנות. הם מתבוננים באחרים – ביפים יותר, במכוערים יותר, במקובלים ובחריגים. שוקלים אותם זה מול זה. בקובץ החדש מורגש כמה אפקטיבית העמדה הזאת – כמעט במרכז, אבל ללא ההברגה הסופית. מי שהוא כביכול כולו עין, משליך את כל עולמו הנפשי המכוסה על אחרים. מי ששוב ושוב נמשך החוצה ופנימה, משולי המקהלה, לאיזו פורענות בחייהם של אחרים, למעשים מיניים לא מקובלים, לאבדון – מספר באמצעות אחרים את סיפורו שלו.

הדבר היפה והחכם, שמוצג כאן בצורה מגובשת, הוא היכולת להסתפח כאילו לשולי הקבוצה, לדבר מתוך המקהלה, אבל להתבונן בפריקים, בגיבנים, באחרים השחורים – כמוקד של לעג או דחייה, אבל הרבה יותר מזה, של הזדהות ומשיכה. הכנות של קנז ככותב חושפת לא פעם שאותו "אחר" מגוחך, נוגע ללב וכאילו פרוורטי הוא פשוט אדם מזרחי, או עני, שכאילו עומד בשולי הספרות שיצרו ילדים משכילים עם שיער מסורק. הקובץ הזה כאילו חושף עד כמה רעועה הייתה המקהלה הצברית מלכתחילה. עד כמה הילדים הטובים וצחי הקול והלשון היו זקוקים למלצרים קריקטוריים, לפועלים שחורים, כדי לזקק יחד את הקול שלהם לשירת מקהלה.

מהצד השני, הקובץ הזה חושף עד כמה קנז הוא סופר שצומח מתוך הבורגנות, גם ובמיוחד כשהוא חובט בה באירוניה שנעה מעידון לגסות מעודנת. הרי מהי האפלה העצומה שאליה משתוקקים המספרים הבתוליים, המחונכים, האנינים של קנז? ביטוי גלוי של גופניות, של מוצא, של מקום. בכל אופן, היא משהו גלוי שאמור להיות מוסתר – מירכיים ועד מעשה ניאוף – שמאבד את קסמו ברגע שמדברים עליו בגלוי, כמבוגרים. במובן הזה, הקוראים של קנז בעצמם יורשים את המקום הבטוח של המציצן: חור המנעול מגרה אותם יותר מהגוף עצמו.

 יהושע קנז, שירת המקהלה, הוצאת עם עובד

יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2008

אפשר לשחק ב'חפש את המטמון' לאורך הקריאה ב'דירה עם כניסה בחצר‭,'‬ לזהות חיצים שמופנים למכלול הרומנים והנובלות שקדמו לספרו החדש של יהושע קנז: הנה נער מפגר, הנה אלתרמן, הנה ראש ועד בית מנדנד. אפשר – אלא ששום חידה גדולה לא נפתרת כך.

במובן הזה, הכותרת 'דירה עם כניסה בחצר' הולמת את הספר. עבור הקוראים המושבעים של קנז, קובץ הסיפורים החדש יכול לשמש כניסה צדדית למגוון התפאורות והמצבים המזוהים איתו: ילדות במושבה, הווי צבאי של יוצמכים, תככי הבניין המשותף או מלחמת אדם בזיקנה. לאורך 'בשר פרא, בשר זר‭,'‬ הסיפור שפותח את הקובץ, למשל, מהבהבת הנובלה הידועה של קנז 'מומנט מוזיקלי‭,'‬ שגם היא עוסקת באמנות, בטירוף, בחזרה לתלם. את מקום הזיותיו של גיבור 'מומנט מוזיקלי‭,'‬ תלמיד צעיר לנגינה בכינור, על קבצן שמתפרץ לקונצרט, תופסות הפעם נבואות החרדה של מורה למוזיקה לקראת ביצוע דואט חגיגי עם בנה. במונולוג ארוך היא מתארת את קרובת משפחתו של בעלה, פליטת שואה שמשוכנעת שהושתל בגופה מנגנון לייצור בשר גרמני. לאורך המונולוג הזה – שאולי ניכרת בו יותר מדי נוכחותו האירונית של קנז, שעומד מאחורי גיבורתו ועושה לה קרניים – מורגש איך פחדיה האישיים של המספרת מוצאים אחיזה בסיפורים של בת חסותה, איך היא מאמצת אותם ומנחילה אותם הלאה לבנה.

החזרה והקיבעון הם כוכבים קבועים בקובץ הזה, שכמה מתשעת סיפוריו מזקקים את נטיית הגיבורים של קנז להיתפס למחשבה אחת, אדם, מנגינה, זיכרון או מראה מסוים שאין להשתחרר מהם. ב'רגע מת בזיכרון‭,'‬ הסיפור השני בקובץ ואולי השלם והיפה שבו, מתנקזים כל אלה לדמותו של דאסה אליהו, שוטה הכפר ואימת הילדים – גבר מזרחי (כמובן), פגוע נפש, שמשוטט בפרדסי המושבה וקונה לעצמו מעמד על טבעי ברסיסי סיפורים שמפיצים עליו הצברים הצעירים. דרך עיני ארבעה ילדים שמחליטים להיכנס לממלכתו האסורה מצטייר הפרדס הישראלי כשטח טמא־מקודש שבו מתרוצץ מין מינוטאור נלעג, כפיל לשר היער משירו הידוע של גתה. באופן הפוך מהמספרת ב'בשר פרא, בשר זר‭,'‬ גיבור הסיפור מצליח לנער מעל אליהו את השכבות המיתולוגיות שהלביש עליו ולראות בו אדם חולה וחלש, מין ילד מגודל שבעצמו שבוי בדמות שנרקמה סביבו. לא פלא שארבעת הילדים נחשפים למראה אשכיו השעירים בפתח מכנסיו – התגלמות הגבריות שמאיימת עליהם והאבהות שמאכזבת אותם מכיוונים שונים.

רוב הסיפורים בקובץ מציגים איזו זירה שהולכת ונסגרת על הנפשות הפועלות, ולחלופין, חוסמת בפניהם את הגישה לתוכה. ב'המסיבה' ננעלות דלתות דירה על אורחיה, שהופגשו על ידי חבר משותף שנעדר מהאירוע למטרות מפוקפקות. ב'הצגה יומית' נקלעים המספר והבוס שלו לדרמה משפחתית לא רצויה ולהקרנת סרט כחול, שפתיחתו מבשרת הרע מוצגת שוב ושוב. בסיפור שעל שמו קרוי הקובץ נסחף מתרגם ספרות לתוך דרמה לא לו בעקבות ראש ועד בית שהוגה קונספירציה סביב דירה נעולה בבניין (הומאז' לתרגומי הבלש של קנז‭– (?‬ דוגמה מוצלחת לסיפור שבו ההומור של קנז וחיבתו הבריאה לביזאר עוברים לקדמת הבמה, לעומת הסיפורים הליריים יותר.

קשה להאמין שאוסף הסיפורים הזה יעורר הדים דומים לאלה שעוררו בעבר הרומנים הבולטים של קנז. גם ברמת המעורבות הרגשית, לא כל הסיפורים מותירים מאחוריהם רושם חי באמת. נדמה שהספר מיועד לקריאה לא חגיגית בצהריים – כאילו דווקא באזורים היומיומיים ביותר נמצא איזה קמט שמעבר להכרה, פחד קמאי שמתפשט בעיסת החיים הישראלית ההולכת וסוגרת על עצמה. כמעט תמיד קופצת מתוך הקופסה אותה בובת הפתעה, אותם אשכים שעירים: דחפים של מין, טירוף ומוות. מעין חלל שנפתח וננעל לסירוגין, המפתה להציץ לתוכו ולהיפגע.

במובן הזה, כל סיפורי הקובץ מצליחים לשמר אחרי סופם החטוף משהו חידתי וחסר פשר שדבק בקוראים, ובכך הופך אותם לחוליה נוספת בשרשרת ההזיה של הדמויות. כך אולי עובדת הספרות של קנז – קופסה מובנית היטב, דירה עם פתח צדדי חמקמק, שמצליחה להיות חלולה ודחוסה, מפתיעה וצפויה גם יחד. שם מתרחש המפגש החוזר בין אלה שאינם מסוגלים לתקשר עם העולם אלא באמצעות בדיות וחזיונות, אותם אנשים שיוצרים וקוראים ספרות.

יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר, הוצאת עם עובד