בעקבות 'יונה', סרטו של ניר ברגמן על חיי יונה וולך

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.1.2015

אם יש זמן לסרט ביוגרפי על יונה וולך, עכשיו זה הזמן. האגדה של וולך מנצנצת כהיפוך מוחלט לחומר האפרפר, המאובן, שכאילו כיסה את החיים בישראל בשנים האחרונות. פיטום התודעה בסלבס, בכוכבים סינתטיים – כל אלה מייצרים דרישה לדמות של מורד, משיח רוקנרול, דם חדש בגוף זקן. אם וולך הייתה היום בחיים, היו מגייסים אותה למפלגה של כחלון.

אבל ההבטחה, הפוטנציאל, המיתוס הפראי של וולך שממשיך להתעצם עשורים אחרי מותה – כאילו לא יכולים אלא לייצר אכזבה מהסרט הקונבנציונלי, החמוד, המקצועי, שניר ברגמן עשה עליה. צריך אולי אישיות בסדר גודל של וולך שתצליח להשתלט על היומרה האדירה הזאת – לפענח את "יונה", להעלות אותה באוב, לנצל באומץ את אחד סיפורים הנדירים על כוכבת ישראלית, קדושה מודרנית, חילונית. להוציא מהצופים תגובות קיצוניות של קבלה ודחייה.

זה לא המקרה של 'יונה'. אם כבר, הסרט יכול להיחשב לצעד נוסף של התקדמות במיינסטרים הקולנועי, שימוש יעיל בנוסחה האמריקאית של סרטים ביוגרפיים שנעשו, למשל, על ריי צ'ארלס או ג'וני קאש בשנים האחרונות. הוא עשוי לשמש מורים לספרות. הוא יכול לגרום ללא מעט אנשים לפתוח ספר שירים של וולך.

אבל 'יונה' הוא לא רק סרט "יעיל". אפשר למצוא בו מפגש מעניין בין סוגים מנוגדים של יצירה, של יוצרים. ההתבססות הגלויה על מוסכמות, נוסחאות, דימויים קולנועיים מוכרים שמאפיינים את הסרט – מול הטוטאליות והרומנטיקה שברגמן מעמיס על דמותה של וולך. בניסוח מרושע יותר, אפשר לדבר על 'יונה' כעל התבוננות של הבינוני במבריק, בפורץ הדרך. התבוננות מוקסמת, מפנטזת, שדוחסת את החד־פעמי לתוך המוכר.

התסריט משתמש בשתי מסגרות עלילה קלאסיות ומוכרות. הראשית בהן היא ההפיכה לכוכב, הזריחה, ההתגלות. בתחילת הסרט הממסד הספרותי מתעלם מ'יונה'. בסוף הסרט פניה נעלמות, היא עומדת על במה. אחד הלחנים המפורסמים ביותר לשיר שלה, מלווה את הצופים מחוץ לאולם. מסגרת עלילה כמעט חופפת היא זאת של אילוף הסוררת. יונה קולטת את הקטע: היא לא רק משתלטת על הכוח ה'פראי', הבראשיתי, שלה כמשוררת – היא מבינה את השיטה, את כללי המשחק. מחלצת את עצמה מאשפוז פסיכיאטרי. מדקלמת מה שהרופאים מבקשים לשמוע. מתחפשת לבובה, לומדת את סודו של הבורגני. היא כבר 'מופיעה' – ולא 'זועקת'.

מפתה לומר שהאופן שבו ברגמן מציג את וולך ממחיש ומעצים דווקא את הגבולות שהשירה שלה ביקשה לפרוץ. הבולט שבהם הוא כנראה הגבול הביוגרפי והאישי. הסרט לא רק משתמש בשטיק של כתוביות־מנבאות בסופו – המגלות בין היתר שוולך תכתוב "שירי אהבה" באחרית ימיה – הוא מצמיד ליצירה שלה הסבר פרוידיאני, פסיכולוגי, צפוי. אם וולך פינטזה על דובת גריזלי שגידלה אותה – ברגמן מציג את יונה הקטנה, הילדה, מחכה לאביה המת. עומדת בחלון. שורקת למתים שריקה סודית. כמעט כמו פרסומת מטרידה לשוקו. ברגמן לא רק הולך בדרכים סלולות ומוכרות, הוא גם מציית לניסיונות פופולריים קודמים, תיעודיים, לפענח את וולך.

ובכל זאת, בשינוי קטן של פרספקטיבה אפשר למצוא עוקץ ב'יונה' – בהצגה הצייתנית של המורד, במבט הקונפורמיסטי בדמות הנון־קונפורמיסט. לא פלא שהציטוט הראשון מוולך שמופיע בסרט הוא "פתאום אני אדם פחדן". ולא פלא שדמותה נשארת חידתית ולא מפוענחת עד סוף הסרט – למרות החדירה להזיותיה, החשיפה של גופה למצלמה, המעקב הצמוד אחרי שפתיה של השחקנית שמגלמת אותה. את רוב הסצנות בסרט אפשר לסדר תחת הכותרת: יונה מתפרצת לחיי השגרה של הזולת. עושה סצנות בבית קפה, מעירה באמצע הלילה את אמא שלה. אי־אפשר לראות אותה מבצעת פעולות רגילות, פרוזאיות – חוץ מעישון. הדרמה שחוות מולה דמויות המשנה, לעומת זאת, חדה וברורה.

'הדקדוק הפנימי', סרטו הקודם של ברגמן, היה עיבוד נאמן, צייתני ומופנם לספרו של דויד גרוסמן. 'יונה' כאילו משלים את התמונה. דווקא מתוך קריאת התיגר על וולך, על האונייה החד־פעמית שלה, הוא מבטא התבטלות מולה. כמעט מוכן להודות ש"הפרוע" הוא לכל היותר פנטזיה של "המיושב". שדמות המורד היא דרכו של המיושב לגעת לרגע, בלי להסתכן, ברוקנרול – ולחזור למים שקטים. במקום שבו השירים של וולך תובעים מהקורא להיכנע למחלה, לאלימות, פנימית וחיצונית, כדי להיפתח לחיים פעילים ואמיצים יותר – 'יונה' מזדהה עם עמדת הצופה הממוצע, הצרכן, היושב בכיסא. במקום שבו וולך הציעה לקוראים לקרוע מעל עצמם בכוח את המסכה, הביוגרפיה, הזהות שהצמידו להם – 'יונה' מדביק את המסכה מחדש.

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יותם טולוב, חמש נפשות

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.12.2014

אפשר לסכם את 'חמש נפשות' כעוד ספר ישראלי לא מזיק. אפשר לדבר על הרומן השני של יותם טולוב כחבר חובש כיפה במועדון של רומנים ידידותיים למשתמש, חצי־חינוכיים, מבית מדרשו של אשכול נבו. אבל יש בו יותר מזה. לאו דווקא בגלל היומרה שהוא מפגין (זאת שניכרת כבר בשם 'חמש נפשות'), ולא רק בגלל התזמון האקטואלי המדויק של הרומן – שחוזר לשלהי שנות ה־90, ימי ההפגנות הדרמטיות בצומת רעננה, תחילת עידן נתניהו בשלטון, ההדף הרעיל והמהפכני של רצח רבין. זהו סיפור חניכה של חמש דמויות, שמדגים טקס חניכה מקביל: האופן שבו סופר צעיר מבקש להתקבל למועדון של ספרות ישראלית מיינסטרימית, אבל אולי גם להשאיר רגל או כמה בהונות מחוץ למועדון.

בחוכמה כמעט שיווקית, טולוב נתלה בפיוט 'ידיד נפש' שמוזכר לאורך הרומן כדי להצביע על קו העלילה הראשי – ניסיון של חמישה אאוטסיידרים להקים בית־כנסת, קהילה פרטית, לברוא לעצמם משפחה. התפילה והפיוט הם סימן לניסיון להעניק תוכן אישי למסורת כובלת, לטקסטים מקודשים. הפיוט 'ידיד נפש' – כמו טקסטים אחרים מהמקורות שמופיעים ברומן – מקבל משמעות חדשה שמתקשרת לעולמה הפרטי של כל דמות, למשבר האישי והקבוצתי של כל נפש. מתבקש להתייחס אל הספר כחלק מגל היהדות־לייט המתנחמדת, הצו־פיוסית, שרצח רבין האיץ והספר עצמו מצייר, אבל 'חמש נפשות' הוא רומן מודע לעצמו. כמו שמראה עצם הבחירה למקם את ההתרחשות ברעננה – שמוצגת כאן כממלכה של בורגנות דתית, שבעה, הולכת בתלם.

רוב הזמן, 'חמש נפשות' מביט בזהירות על האפשרות לסאטירה ולביקורת חברתית נשכנית. יותר מכל, נראה שהוא יונק השראה מסרטי התבגרות אמריקאיים. אפשר להשוות את החיבור המר־מתוק שנוצר בין גיבוריו לעלילה של 'מועדון ארוחת הבוקר' – המלך של סרטי ההתבגרות הפופולריים בשנות ה־80. שם נוצר "מועדון" כאילו כפוי של חמישה תלמידי תיכון – מלכת השכבה, שחקן הפוטבול, המורד, הפריקית, החנון. סטריאוטיפים שביטאו גם את לבטי הזהות של הדמויות, את ניסיונן להתמקם במשבצת כלשהי לפני שהם הופכים למבוגרים.

11
'מועדון ארוחת הבוקר'

טולוב מתמקד בסטריאוטיפים אחרים, אבל דומים מבחינת התפקיד הדרמטי שלהם. האנדרדוגים שלו נמצאים על קו הגבול של הבורגנות הדתית־לאומית. צעירה רוסייה סרקסטית. תלמיד ישיבה צייתן־מורד לפני גיוס. רב אידיאליסט צעיר, מסוכסך בנפשו. מאכער שוחר שלום ולוחמני. אישה ערירית, מזרחית־מסורתית, שהופכת ללב החי של הקבוצה. כל דמות מבוססת על ניגוד מוחצן: רצון עז להשתייך, לציית – ומולו פיכחון ואכזבה ביחס למחנה.

לזכותו של טולוב ייאמר שכמעט תמיד הוא מצליח לתחוב לעיצוב הקונבנציונלי והמלודרמטי של ההתרחשות – חומרים אפלים יותר. למשל, להוביל בפתיחת הספר את האישה שילדה תינוקת מתה לשווארמיה, ושם למשש את החזה שלה, לחפש חלב. כלומר, לבטא עבירה חמורה של עירוב בין חי למת, בין חלב לבשר.

המשך הספר מעדיף ללכת לאזורים חלביים יותר. להציג את הסטיות והכשלים המוסריים של כל דמות במתינות, באהדה, בזהירות. להשאיר אותה במסגרת ה"טיפוס" שהיא מגלמת. כל זה משתלב בדרמה הראשית של הסיפור – הניסיון לגייר את אחת הדמויות, ולמעשה, לגייר את קבוצת האאוטסיידרים לתוך הקהילה הדתית. את הדרמה הזאת מקביל טולוב לרקע האקטואלי, ומאותת לקוראים לחזור לנקודת המפתח של החיים הפוליטיים של הציונות הדתית. בעזרת התרחשות אלגורית, כאילו־מקומונית: בית הכנסת הפיראטי של הגיבורים הופך לזירת קרב עירונית בין חילונים ודתיים.

טולוב, כאילו לפי הוראות היצרן, מציע לקוראים לחזור ולבדוק את האפשרות למרד, לשידוד מערכות, לעיון אישי וטהור בטקסטים ובמסורת – בימים שבהם הממסד הישראלי מדבר בשפה של יידישקייט ולאומנות גלויה. באותו זמן, הוא מצביע על הטרמפ המסוכן שפוליטיקאים זריזים תופסים על כל מחאה מתגבשת. הרומן רומז לאופן שבו ערכים של מרד, של משיחיות, של רצון לבער את הנורמטיבי – הופכים את האלימים לבעלי הבית, לקובעי הנורמה החדשה. הוא רומז לקשר בין תפיסה עצמית קורבנית, להתלהמות ולאומנות. במילים אחרות, 'חמש נפשות' הוא גם הצעה לחשבון נפש ישראלי ודתי־לאומי. הזדמנות להשוות בין תחילת התהליך של התחרדות ופנייה ימינה לפניו הנוכחיים היום.

ההקבלה הזאת בין הפרטי ללאומי, הרמז לנמשל פוליטי דו־משמעי, הם כנראה תנאי הסף היום לרומן ישראלי פופולרי. אבל הם גם מגבילים את הרומן. טולוב חודר בקלות לנקודות התורפה של הדמויות ואובדנן – התבוננות שגולשת לפעמים לזלזול דק, רחמני, בוסרי – אבל לא חושף כשלים, עיוורון או מבוכה אצל המספר שלו. לאורך כל הדרך הוא מעדיף את הקריצה הרכה והגירוד המתון, כשהוא משתמש בדמויות ובנוסחה של מורדים ואאוטסיידרים.

יותם טולוב, חמש נפשות, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם