פרידה מיהודית הנדל: הליקון, גיליון 106

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.11.2014

חרחור בתוך חנות תכשיטים קטנה ומכובדת. ככה נשמע המונולוג שבו מתאר בנה של יהודית הנדל את אמו הסופרת בגיליון האחרון של כתב העת 'הליקון', שהקדיש את חלקו הראשון לפרידה מהנדל, שנפטרה לפני חצי שנה. זאת מחווה קטנה, ראשונית ומעניינת, בתהליך שכנראה יילך ויתפתח בהתבוננות בהנדל ובספרות שלה אחרי מותה. ויש לה חשיבות ויש בה עוקץ גם בהקשר רחב יותר.

הדברים שמספר שוקי מאירוביץ', בנם של הנדל ושל בעלה הצייר צבי מאירוביץ', זורעים איזה זרע סרבן ועצבני. ההתחשבנות שלו עם דמותה של אמו, בשנים לפני מותה, עומדת בסתירה לשאר המלל הרך והמכבד שמוקדש להנדל באותו גיליון. והיא אולי מלמדת משהו על האופן שבו הקהילה הספרותית יוצרת גיבורים משלה ומנכסת אותם לפנתיאון קצת מאובק וקצת מתבדל.

מאירוביץ', ודרור בורשטיין שערך את הדברים משיחה חיה איתו, עושים כאן דבר יפה ולא צפוי. על פני 17 עמודים, הבן כופר ישירות באופן שבו הנדל הצטיירה וציירה את עצמה מאז שפורסם ב־1984 'הכוח האחר', ממואר או ספר זכרונות שהקדישה לבעלה כעשור אחרי מותו. הוא משחזר את יחסיו עם אמו בגיל ההתבגרות שלו, סביב מות אביו ואחריו. העמדה הכועסת והמבולבלת של נער צעיר, שמתייתם מאב בגיל 12, משתלבת כאן בהתקפה עכשווית מלומדת: ניסיון לשחרר את היצירה של אביו מחיבוק הדוב של הקהילה הספרותית; להחיות את זכרו כאמן חשוב ומקורי, לפני שהפך לחלק מהמיתולוגיה של הנדל.

המונולוג הזה מנוגד בכמה דרכים לציפיות מ"בנה של הסופרת" – לאשר את הדימוי הציבורי בעזרת אנקדוטות פרטיות, מופתיות. הוא מנוסח בשפה ישירה, כאילו אנטי ספרותית, כמעט בוטה ("לא סבלתי את הללכת־לתערוכות"). כמעט מפורר את ההילה המיסטית, הרוחנית, שנקשרה להנדל. הוא מציג את היחס הרגשי המסובך שלה לציורים שיצר בעלה, אבל מתייחס אליהם גם בהקשר חומרי, כלכלי, חברתי, פרקטי (מאירוביץ' משער למשל שהנדל דחפה את בעלה לייצר עבודות בקצב, כדי לפרנס את המשפחה, ומזכיר את העיסוק המסחרי בציוריו אחרי מותו). אלה משתלבים באנקדוטות שמדגימות את הצד הכוחני של הנדל בתחום המשפחה, ובעיקר את האופן שבו הכניסה את ציוריו של הבעל לדיון ספרותי, מעקר, שלא מאפשר להתבונן בהם באופן "נקי".

1
מתוך 'רעב'
 

בתוך מסגרת שמוקדשת כביכול להנדל, דברי הבן מתמקדים דווקא באב, מאפיינים את הסגנון והחשיבות שלו כאמן – ומתייחסים לספרות של הנדל כמעט על גבול הרכילות מאחורי הקלעים, בהקשר חברתי, חיצוני. ובכל זאת, גם המונולוג הזה מנציח את הכוח של הנדל כסופרת. כפי שהוא מאיר גם את השחקנית הדרמטית, האותנטית, שהייתה (כשרופא מבשר לה שבנה עומד למות ממחלה, היא צועדת מבית החולים לתוך הים, בבגדיה). לא רק בזכות המאמץ הגדול לנסות לבעוט בכוח הזה. עצם השימוש במונולוג מזכיר את הכתיבה שלה – את האופן שבה הפכה שיחות אמיתיות עם אנשים, את הדיבור התיעודי, לחומר ספרותי, פיוטי, רב משמעי.

בפתח הגיליון, בורשטיין מבקש להציג את הנדל כמשוררת בפרוזה, את היצירה שלה כ"מקרה ביניים שבין השירה והפרוזה". מורגש כאן ניסיון עקרוני לדבר על ספרות שחורגת מהבחנות שגורות, מדיבור מקצועי, קטגוריאלי. אבל החומרים שמצטרפים למונולוג של הבן מוכיחים את הדחף להפוך אנשים ממשיים לדמויות, לטיפוסים. זיכרון קצר של העורכת והסופרת נגה אלבלך, למשל, מציג בטון שקט מאוד את הנדל כדמות מופת, כסופרת־אמת, בעזרת תיאור שלה בכיסא גלגלים, עם העוזרת הפיליפינית שלה, חולפת מחוץ לגדרות של יריד שבוע הספר, אדישה להתרחשות המסחרית.

תחושה דומה מעוררים בגיליון גם צילומים של הקדשות אישיות מתוך ספרים, שארבעה משוררים ידועים הקדישו להנדל. מעבר להוכחה המצולמת שמציגה את הנדל כסופרת של משוררים (אלתרמן, בת־מרים, הורביץ, ישורון), דבריו של מאירוביץ' עוזרים לחדד את הדחף שההנצחה הזאת משקפת: לדמיין אריסטוקרטיה ספרותית, דיאלוג פנימי של בוהמה ישראלית נכחדת. לחשוב גם על ההקשר הקרייריסטי והחברתי מאחורי התוכן הפיוטי של ההקדשות, לחשוד בנוסח הסכמטי של גילוי לב שאפשר לראות בחלקן. ובעיקר, הוא מעלה שאלות לגבי הדחף של קוראים ושל אנשי ספרות לגעת באיזו שירה גדולה, להפוך אותה למשהו חורג מהחיים – שמוביל גם לתפיסת משוררים כסלבז, ולהצצה לחפצי קדושה פרטיים שלהם. במילים אחרות, הדברים של שוקי מאירוביץ' מציעים אולי להשתמש באלימות הסמויה של הנדל כשהיא ניצבה מול דיוקנו של בעלה – כדי לנסות הפעם להבין את דמותה שלה. התמודדות חיה עם "דמותו" של אמן, שמתחילה גם בכעס, במרירות, בהשחתה.

הליקון, גיליון 106, פרידה מיהודית הנדל, ערך דרור בורשטיין

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ספרים שאהבתי מהזמן האחרון: אפריל 2014

♥♥♥ מעניין, שווה בדיקה
♥♥♥♥ יפה וטוב
♥♥♥♥♥ התאהבות מוחלטת
____

יפתח אשכנזי, היידה להגשמה – ♥♥♥♥

חיים באר, חלומותיהם החדשים – ♥♥♥

דרור בורשטיין, תמונות של בשר – ♥♥♥

איילת גונדר־גושן, להעיר אריות – ♥♥♥

דרור בורשטיין, תמונות של בשר

1111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.3.2014

♥♥

'תמונות של בשר' הוא ספר משמח, וטוב להיפגש איתו. עוד לפני שמתייחסים לתכנים ולמטרה המוצהרת שלו – לבחון יצירות אמנות שמתבוננות בבעלי חיים, מתים ונושמים – הוא מעורר כבוד כלפי 'ספרות קטנה'. הספר החדש של דרור בורשטיין מזכיר שיש מקום לא רק לרומנים בני מאות עמודים, ושפרוזה לא חייבת להיצמד למבנים סיפוריים ובדויים. שאפשר להיפתח לכתיבה עיונית, ביקורתית או היסטורית. זה ספר משמח גם כי הוא מזכיר שכתיבה על אמנות יכולה להיות מעמיקה ולא אקדמית. גם אנשים צעירים מאוד, רצוי צמחונים ויפים, יוכלו כנראה ליהנות ממנו.

בורשטיין מתבונן בניסיונות של יוצרים, ציירים בעיקר, ללכוד מרכיב נפשי ורוחני בדמויות של חיות, לשבור את המחיצה בין דיוקנאות אנושיים לציורי טבע, בין חי למת, בין תבוני לבהמי. למרות הרושם המיושב והסלוני – 'תמונות של בשר' הוא גם חלק ממגמה אקטיביסטית ואנטי־צרכנית של ספרות וקולנוע. אפשר להזכיר בהקשר הזה את הרומן 'שנת הבשרים שלי', את 'נו לוגו' העיוני של נעמי קליין, את 'כלכלה בגרוש' של ברברה ארנרייך ואת 'המחיר של סין'. אפשר לקרוא להם ספרי מוסר חילוניים.

בורשטיין אמנם קשור לזרם הזה, אבל הגישה שלו שונה. 'תמונות של בשר' לא מתרכז במוצרים זולים ומתכלים אלא ביצירות מופת, בקלאסיקות של אמנות פלסטית ושל ספרות. אפשר לקרוא אותו כמין ביקור מודרך בתערוכה דמיונית שבורשטיין אצר. הוא נפתח בשחזור של ביקור בלובר, במין הזמנה לבדוק מסורת צדדית של האמנות האירופית: יצירות שחותרות בעיניו תחת היסוד המענג של התבוננות בציור, תחת התפיסה של אמנות כביטוי לשליטת האדם בטבע. אם הספרות והקולנוע האקטיביסטיים מציגים את הכיעור, האלימות והניצול שמסתתרים מתחת למוצרים מעוצבים, פרסומות מלוטשות ושירות מנומס – ברוב הספר בורשטיין פונה אל העולם המעוצב ומבקש למצות מתוכו אי־נוחות, מבוכה או אימה. להדגים את הצד הרדיקלי שחבוי במוזיאון, בקלאסיקה, בתרבות גבוהה.

22
הילה מרסל קוק, צילום מחוף תל אביב
 

למאמץ הזה יש חשיבות מיוחדת בהקשר ישראלי. הספרות והקולנוע בישראל, כמו החדשות והטלוויזיה, נמנעים רוב הזמן מייצוגים ברורים, חזיתיים, מפורטים של אלימות. בטח כאשר מי שמפעיל את האלימות הוא הממסד, המדינה, הצבא, בעל הכוח. בשנים האחרונות אפשר להרגיש שינוי בכיוון הזה, בעיקר מצד יוצרי קולנוע צעירים, עם סרטי אימה שהופכים את האלימות והדם לחומר גלוי. בורשטיין מתמקם באזור אחר. הוא לא מתקרב לחומרים טראשיים, פופולריים. רוב הציורים והטקסטים שהוא נוגע בהם לא שייכים לתרבות ישראלית עכשווית.

זה צעד לגיטימי, אבל הוא מעורר שאלות. הבולטת בהן היא למה האפקט העיקרי של הקריאה בספר הוא נעים ומוגן כל כך. למה, בניגוד לתכנים, לא נפערת בקריאה תחושה של אימה, של חוסר ביטחון. ההתבוננות של בורשטיין ביצירות אמנות מחזירה את צרכן האמנות למין גן עדן קדמון של פרשנות הרמונית, מייפה, גם אם היא מציגה חיות מבותרות, כלואות או גוססות. כולם מתבוננים זה בזה – המצייר, מי שמציירים אותו והצופה. הספר משתמש ב'הזדהות' כמושג מפתח. הפרשנות היפה שנפרשת בספר מוכיחה פעם נוספת איך לומדים לעכל אלימות, להרחיק אותה, לסגנן אותה: הזדהות עם החלש, עם העקוד, יחד עם התנערות מעמדה של בעל כוח. למרות ההתייחסות המרכזית לשאלה הזאת, לא ברור איך הספר הזה מצליח להתנתק מהשרשרת של מנצל ומנוצל, של צופה ונצפה. במידה מסוימת, אפשר לקרוא אותו גם ככתב כניעה. בורשטיין אמנם יודע ששניצל הוא "נתח בשר המחופש ללחמנייה, עטוף פירורי לחם‭,"‬ אבל האופן שבו הוא מאתר השתקפויות, התאמה וסימטריה בציורים, יוצר בסופו של דבר הזדהות עם היוצרים ולא עם היצורים. אין כאן ביטוי ליכולת להיכשל בפרשנות. לגעות, למלמל, לחרחר – לצאת ממסגרת הדיוקן העצמי.

לפני שנה זרקו פעילים של תנועת 269 ראשי חיות מדממים למזרקה בתל־אביב. העיתונים והטוקבקים געשו. פעילים מהתנועה ברחבי העולם מקעקעים את עצמם כאילו היו עגלים לפיטום. איזו יצירה ישראלית התקרבה בשנים האחרונות למחלוקת שהם עוררו? האם הדימויים שהם יצרו פחות אמנותיים מציור בן 300 שנים? 'תמונות של בשר' מתחבט בשאלה הזאת במרומז ומתרחק מהתבוננות באלימות אמנותית, עדכנית, פרובוקטיבית. נראה שהוא עצמו זקוק לקורא שישבור את הדגם של "הצצה, שהיא חששנית בה במידה שהיא נוקבת ונועזת".

דרור בורשטיין, תמונות של בשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ

ראיון עם דרור בורשטיין, אחות שמש

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2012

שומר המסך במחשב של דרור בורשטיין פוקד עליו "לקום". כאבי גב והמלצה מהפיזיותרפיסטית לימדו אותו שהגוף האנושי לא בנוי לישיבה ממושכת. מדי פעם, הוא עוזב את הכיסא האורתופדי שלו, מניח למעסה הרגליים הגבשושי ועובר לשכב במיטה. "הילדים שלי צוחקים עליי", הוא אומר. "קניתי אפליקציה לאייפד בעשרה דולר כדי לראות מה עושה הכבד".

לאורך העבודה על ספרו החדש, 'אחות שמש', צלל בורשטיין לתוך העולם המסתורי של האיברים הפנימיים וחזר עם אוצרות. "בחיי היומיום זה לא מתגלה. פשוט יש לנו גוף, כאילו זה מובן מאליו. מתייחסים לבלוטת יותרת הכליה כמו לכוכבים הרחוקים ביותר. יודעים שהם קיימים בעולם, אבל לא יודעים איך הם נראים ואיך הם פועלים. וזה אנחנו! זאת המשמעות של ההתגלות – תמיד היא מתייחסת לדבר שכבר קיים. אם הוא התגלה, המלאך כבר היה שם".

איך הגילוי הזה משפיע על החיים היומיומיים?
"הראייה כשלעצמה היא משמעותית. אם אתה באמת מבין כמה מורכב הדבר הזה שנקרא הגוף, עם כל המערכות השונות שפועלות בו, זה הופך מגוש בשר למקור לשמחה. אפשר לעבור את החיים בלי להתבונן במאוורר, למשל, אבל טחול! אלוהים אדירים, יש לך כבד!"

שטף האופטימיות הזה מתגלגל ב'אחות שמש' למה שנראה כמו ספרו הקודר ביותר של בורשטיין עד כה. במרכזו עומד גבר צעיר, עורך דין מצליח, שמנסה לפרש את התאבדותה של אחותו הגדולה, אישה רגישה ופיוטית שמעולם לא השיגה אחיזה בחיים. את החידה הזאת הספר כאילו מנסה לפענח, באמצעות שורה של תשובות שרק הולכות ומתפוררות. בעזרת ההצטלבות של שני קווי העלילה המרכזיים – סיפור ההתאבדות של האחות, והניסיון להציל את חיי אחיה בניתוח השתלת כליה – בורשטיין בודק את הקשר בין יצר הרס וקורבן עצמי לתאוות חיים, בין חיי רוח מוחלטים להצלחה כלכלית וממסדית.

"אני לא אדם אובדני בכלל," הוא אומר, "אבל השנתיים של כתיבת הספר לא היו קלות. זה ספר על סמסרה (מושג מעולם הדתות ההודיות), על הסבל שמביא איתו הזמן או הקיום בתוך הזמן. כשהייתי בן 27 התחלתי לקרוא את 'סוף דבר' של יעקב שבתאי כספר על איש זקן. היום, על סף גיל 43, אני מבין אותו ברמה האישית לגמרי אחרת. פתאום ההשתנות של הזמן הפכה להיות מורגשת בכל תחומי החיים – בבריאות, בחיי הנישואים, בילדים. הספר מנסה לראות איך הקפיצות האלה בזמן, ההשתנות הבלתי מורגשת, מתגלגלת לסיפור של התאבדות. אתה מדלג מחוסר מודעות לחוסר מודעות, מאבן לאבן, ופתאום אתה עומד באמצע הנהר".

11111111111111111
לאונרדו דה וינצ'י, רישומים אנטומיים

בורשטיין הוא שם בולט בקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שהצליחה לפרוץ בשנות האלפיים לקדמת הבמה, לפחות מבחינת הביקורת. בדומה לסופרים כמו עינת יקיר, סמי ברדוגו ושמעון אדף, הוא העמיד במרכז הסיפורים שלו את המעשה הספרותי ואת היומרה הספרותית. "אלה סופרים שיש להם עמדה שונה מזאת של ספרות דור המדינה או מהספרות הפוסט־מודרנית של שנות התשעים. אלה כותבים שכן מאמינים במשמעויות גדולות, או דתיות אפילו. אבל לא בהקשר לאומי".

יותר מסופרים שפרצו במקביל אליו, בורשטיין סומן כבר מראשית הדרך ככותב שממשיך לתקשר עם גדולי הספרות העברית. "היום אני פחות בעניין של זוג המילים הזה, 'הספרות העברית', גם אם אני פועל בתוכה", הוא אומר. "פעם זה היה להט כמעט דתי. היום יותר מעניין אותי, למשל, ציור סיני". כשאני שואל אותו לגבי הקשר בין 'אחות שמש' לרומנים ישראלים מהעשור האחרון, הוא מעיד שהוא לא כל כך בעניינים.

מבקרים שהסתייגו ממך לאורך הדרך דיברו על יומרנות בלי כיסוי. הרומן החדש מתמקד בסיפור קל יותר למעקב.
"זה קודם כל סיפור פשוט וממוקד – על התאבדות אחת ועל משפחה אחת. אבל באופן כללי, כבר אין לי רצון להקיף עולם מלא ומורכב ולנסות לדחוף לתוכו כמה שיותר. רציתי לראות כמה אני יכול להרשות לעצמי לא להגיד, ושהספר עדיין יעמוד. הרגשתי שאני בעצמי לא יודע בדיוק מה הסיבה להתאבדות, ואפשר רק כמו מתאגרף לשלוח מדי פעם יד לתוך העולם הנפשי של המתאבדת. רציתי שתהיה לגביה התגלות, עד שהבנתי שהיא לא יכולה להגיע".

בורשטיין, נשוי ואב לשניים, גר בתל־אביב. מֶעבר לכתיבה ספרותית, הוא עוסק במחקר ומתפרנס כמרצה וכעורך. אוצר תערוכות, כותב על אמנות ומוזיקה ומתרגם ספרות זן. טבעוני. בניגוד לדמותו של עורך הדין בספר החדש, שמציץ לעולם האקדמיה ונסוג, בורשטיין עזב את תחום המשפטים והשלים דוקטורט בספרות אחרי התמחות במשרד עורכי דין גדול ("עשיתי שם את העבודה אבל הסבל היה ממש פיזי, עד לרמה של הקאות").

הרומן הראשון שלו, 'אבנר ברנר', התייחס בצורה סאטירית למערכת החינוך הדתית (בורשטיין, שגדל במשפחה דתית בנתניה, הסיר את הכיפה בזמן שירותו הצבאי) וזכה לשבחים. עם ההתבססות שלו כסופר ומבקר מרכזי, האשימו את בורשטיין בשווִיץ אינטלקטואלי ותרבותי. עקבות הדימוי האליטיסטי מורגשים עד היום בטוקבקים שמלגלגים על ההילה שלו כאיש רוח.

"אני הולך עם פרווה לפילהרמונית", הוא צוחק. "מה זה איש תרבות? אני אוכל חומוס בלי ביצה. העניין הוא שהחברה הישראלית מחלקת חלוקה אמוציונלית מאוד ברורה לדתי וחילוני. מאוד קשה לחברה כזאת להתמודד עם דברים שנמצאים על התפר. לכן, נגיד, עמוס עוז הוא סופר יותר מצליח מאהרן אפלפלד, שהוא מייצג תופעה יותר רליגיוזית. הספרות שלי, ושל כותבים אחרים שאני מרגיש קרוב אליהם, נופלת בין הכיסאות בין השירה והפרוזה, וגם ביחס לציפיות מסופרים ישראליים שייצרו שיקוף של המציאות בעיתון".

לפני כמה שנים כתבת שהדיון הספרותי בארץ הוא דיון שטחי שמתרכז באידיאולוגיה.
"הביקורת בישראל נוטה לשפוט יצירות ספרות לפי הנושאים שלה, והנושאים הם בדרך כלל אידיאולוגיים או פוליטיים. אתה רואה מעט מאוד דיון באיכות הספרותית כשלעצמה. הביקורת והאקדמיה מדברות על הכיבוש, החייל או הערבי בראי הספרות. ספר בינוני אבל פוליטי במובהק יהיה חשוב יותר מספרים אחרים. הדוגמה הכי טובה היא של ישראל ברמה שנפטר ב־84'. אחד הסופרים הכי גדולים לדעתי שכתבו בעברית אי פעם. לא פחות טוב מעגנון, אם לא יותר. אבל הוא כל כך עסוק בעולם פנימי, ובדקויות של איך נראה צל על קיר ואיך נראים עשבים בקיץ – שמבקר כמו גרשון שקד אפילו לא מזכיר אותו".

איך זה משפיע על קוראים?
"ברור מה מצליח כאן ומה לא. הספרות המצליחה בישראל היא הרבה פעמים הספרות שהקורא האמריקאי, נגיד, רוצה לקבל כייצוג של ספרות ישראלית. ואנחנו מפנימים את נקודת המבט של הקורא הזר. מבקשים לקרוא על חיי האהבה בצל הסכסוך, על ייסוריו של החייל. הרי כל מי שהיה בצבא, בשבילו זאת מציאות פשוטה. יש לנו תשוקה לקבל עיבוד למציאות כאילו אנחנו לא חיים כאן. זה עוד יותר בולט בקולנוע. 'ואלס עם באשיר' וכאלה.

"התוצאה היא שהרבה סופרים, בייחוד בגיל שלי, לא מתקבלים באופן משמעותי. הרשימה ארוכה. שלא לדבר על מכירות. הרבה קוראים אוהבים לקרוא משהו שהם מכירים מראש. לא קראתי למשל את 'תש"ח' של קניוק, אבל כבר מהשם אתה יודע איפה אתה נמצא. אצל שמעון אדף, לעומת זאת, אתה קורא משפט בתחילת 'מוקס נוקס' ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, למרות שאתה מרגיש את הכוח של אותו משפט. הטקסט עצמו דורש ממך פענוח וסבלנות. אם אתה לא בהלם מול ספר, במצב של בלבול ראשוני וסקרנות, יש בעיה".

מצד שני, ברומן של אדף, כמו ברומן החדש שלך, מוצגות דמויות שחנכו את עצמן לעולם האמנותי, למבט המתפעם מהמציאות – אבל לא יכולות כמעט להתמודד עם קשר אנושי, בקושי להתפרנס.
"יכול להיות שיש בספרים האלה שאלה לגבי עצם היכולת לפעול. אבל לפעמים, גם אצלי, פעולה היא דבר מאוד קטן. זבאלד אמר שלפעמים אין לנו כוח אפילו לסדר את המגירה. נכון שאין בספרים האלה פעולות כמו לכבוש גבעה, כמו אצל יזהר או אצל עוז. יש כאן סוג של הצטמצמות. אבל אני לא חושב שהספרות שלי אסקפיסטית. ההנחה שהייתי יכול ללכת אל הפוליטי וברחתי משם לא נכונה".

אתה מדבר על כתיבה במושגים של התגלות. ספרות חייבת להיות משהו שהנצח מתגלם בו?
"יש כל מיני סוגים של נצח. אתה הולך לכותל המערבי. אתה יכול להגיד שזה סתם קיר, אתה יכול להגיד שזה צור מקדשנו. הרמה שאותי מעניינת היא לגלות שיש באבנים של הכותל גם צדפים שבאים מים קדום, ים תטיס, שהיה כאן פעם. ההבנה שֶים הפך לקיר – זה נס גלוי בעיניי. וזה מה שעובד עליי ככותב".

למה לדעתך העמדה הזאת נתפסת לפעמים כמתייפייפת או מנותקת?
"התרבות הישראלית הצברית וההמשכים שלה היא תרבות של דוגרי מבחינת סגנון הדיבור. אדם שמדבר על הלחם והמים, על הבעיות הקיומיות, נחשב למי שמתעסק במציאות. כל השאר זה פנטזיה, או עבר מת. כל סיפור מושווה לעמודי החדשות. אם אנשים עוסקים השכם והערב בקואליציה ובממשלה, זאת הופכת להיות תפיסת המציאות שלהם. פרחים, כלבים, הירח – הכל הופך לחסר חשיבות. אבל הרי אפשר להגיד שהאיום האיראני הוא מניפולציה דמיונית. דווקא המאובן שאני מחזיק ביד וקיים יותר משני מיליון שנה הוא המציאות. זאת עובדה".

11111111111111111

בחדר העבודה שלו, בין המאובנים העתיקים שהוא אוסף (ולא מגלה מאיפה השיג) והדיבורים על תפיסה קוסמית של חלקי החיים, מתבקש לשאול אם ההארה הרוחנית לא מחלישה את הזעם וההומור בכתיבה שלו. "אולי היכולת שלי להשתמש ברגש הזה פחתה", הוא אומר, "בשלושת הספרים האחרונים בוודאי. אפילו המעבר להוצאה חדשה ולעורך חדש בכתר משפיע. בהוצאת בבל ההקשר היה יותר בועט. אני מתחיל לפעמים לכתוב דברים כאלה, אבל זה פשוט נעצר. מאוד קל לי לכתוב סוג כזה של קריקטורות בסגנון הספרים הראשונים שלי, אבל זה קל מדי ולא נכון.

"בכלל, יותר קל להזדהות עם כותב ששונא מה שהקוראים שונאים, שמבקר מה שהם מבקרים, שמספק סאטירה. אני יודע שיש אנשים שהיו רוצים עוד מהסגנון הסאטירי של 'אבנר ברנר', שהספרות תהיה שומר ראש ותתקוף את המציאות הזאת ותראה כמה היא פגומה. אבל העמדה הזאת כבר לא כל כך מעניינת אותי, למרות שהיא מתגנבת אצלי בשוליים. אני חושב שיותר קל להתחבר לסאטירה כי באופן פרדוקסלי היא מאשררת לך את העולם שאתה כאילו תוקף. אני יכול לכתוב סאטירה חברתית או משהו נגד הכיבוש – אבל אתה יודע כקורא שהספר לא ישנה את המציאות הזאת, שהחרא ימשיך, שאין תקווה. אבל לפחות קיבלת פורקן".

מה רע?
"אני לא מעוניין לתת לך פורקן מיידי בביקורת גלויה. אני רוצה לסובב אותך עם עיניים קשורות. אתה כקורא אולי מחפש את הנקמה הזאת, כמו בסרטי פעולה, אתה רוצה שיכניסו כדור, מטפורי או לא, בראשם של אנשים שאתה סולד מהם. ובספר שלי אין כדור. אין רשע שבא על עונשו. כל הרשעים גם הם אנשים טובים, ולהפך. והם ממשיכים להסתובב בעולם בסופו של הספר. בתוך זה אני לא חושב שהכיוון הרוחני חייב לבוא על חשבון הצד הביקורתי והפוליטי. אני יכול להיות בשני המקומות. אולי זה יחזור בספר הבא שלי. ואולי אפשר פשוט להפסיק לכתוב פרוזה".

להפסיק?
"בכל ספר נוסף, אני מרגיש שזה ממש פתטי לכתוב עוד אחד. אם הייתי יכול לכתוב רק הייקו! להיות מדיוק לגמרי, לא להעמיס. רומן זה כל כך הרבה מילים. בלתי אפשרי כמעט להחזיק את המתח האמנותי מכריכה אחת לשנייה. ועוד מול הקורא, נראה לך הגיוני שמישהו יקשיב לך שש שעות, ועוד לא יגיד לך כלום בחזרה?"

אז למה אתה לא עובר סופית להייקו?
"הסיפור רודף את עצמו. הרי איך הספר הזה התחיל? הגעתי לבית ירושלמי שאף פעם לא הייתי בו, בית ערבי בשכונת בקעה. ההרגשה להיכנס לשם הייתה כמו חלום או סרט. כל פעם עוד אגף ועוד שביל ועוד חלק בבית. ועוד ביום שישי, אחרי הצהריים, שעת ביניים כזאת. אווירה מאוד טעונה: קור, ברד, ואיזה ריח של עוגה. בין כל מיני פסלים של אמנים שהיו שם, פתאום אני רואה פסל שהכין ילד: מישהו מחזיק חרב ונועץ אותה בבטן שלו. המארח שלי סיפר לי שהוא הכין את הפסל הזה כשאחותו התאבדה. יצאתי מהבית אחרי ארבע שעות והתחלתי פשוט לכתוב את הסיפור הזה במכונית. זה מה שקורה: אתה פוגש חבר בירושלים, ואתה מוצא את עצמך במכונית יושב וכותב ספר. ברגע שזה מתחיל, הדבר עצמו מבקש השלמה. הפרסום נועד רק כדי שהטקסט יעזוב אותך, כדי שלא תחזור לקובץ עוד ועוד ועוד".

דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר

על רשימת המועמדים לפרס ספיר 2011

דווקא השנה, כשהעניינים הולכים חלק, בלי סקנדלים ובלי ערעורים, מתגלה כמה חיוור הפרס הזה מבחינה תרבותית. עד כמה שולית ההשפעה שלו ביחס לגובה הפרס הכספי. הרי אף אחד לא יכול לבוא בטענות כלפי רשימת המועמדים הסופית שפורסמה בשבוע שעבר. איש לא יבוא בטענות, ואיש לא יתרגז, בעיקר מפני שמדובר בספרים שממילא לא עשו שום רעש – לטוב ולרע.

לקו הסיום, כמו שאומרים בריאליטי, הגיעו מתמודדים ראויים. מי נשאר בחוץ? קודם כל, רבי המכר. מהסוג שלא פעם לקח את הגביע מאז שהפרס נוסד בשנת 2000. כמו מארגנת חתונות שנדרשת להפגין טעם מאופק, ועדת הפרס ויתרה הפעם על שמות פופולריים כמו צרויה שלו ואשכול נבו ('שארית החיים' ו'נוילנד'). מצד שני, לחתונה גם לא הוזמנו סופרים נסיוניים יותר, פחות קלים לעיכול (דרור בורשטיין ואלמוג בהר, למשל, שנכללו בסיבוב הראשון). בלי אינטלקטואלים, בלי סלבס.

בולט בהיעדרו בעיקר 'היינו העתיד' של יעל נאמן. על פניו, מדובר בזוכה קלאסי: סיפור על ילדותו והזדקנותו המואצת של הקיבוץ. שילוב עדין בין סיפור אישי לסיפור לאומי, שזכה לליטוף מצד המבקרים והקונים. לגמרי לא ברור למה נאמן נשארה בחוץ. אולי הספר, שמשתמש בסגנון ספק היסטורי ספק יומני, לא הקרין מספיק "ספרותיות" בעיני הוועדה.

כל חמשת המתמודדים הסופיים ראויים כאמור לתשומת לב, אבל אף אחד מהם לא יצר סביבו דיון משמעותי – לא בביקורות, לא בפורומים, לא בקופות. לי עצמי לא מתחשק לקרוא שוב את רובם, למרות שנהניתי מהם במפגש ראשון. בצורה זו או אחרת, כולם נוטים לאיפוק ולא קופצים מעל הפופיק – הן סגנונית והן עלילתית.

'ארטור' של דן־בניה סרי, הסופר הוותיק בחבורה, הוא כאילו הפרוע בהם. זהו עיבוד פנטסטי ומפולפל לסיפור ילדותו של סרי בירושלים המנדטורית, יש בו עניין היסטורי ושילוב מעניין בין סגנונות לשוניים – אבל הוא לא מצליח להחזיק את המתח הראשוני שהוא מעורר, ונמוג לתוך הוויה ילדותית־מזדקנת. 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני הוא ספר ביכורים מפתיע, שעוסק בעולם זר יחסית לקורא הישראלי, תעשיית המלודרמות העסיסית שהצמיחה תרבות היידיש באמריקה, אלא שחרמוני מתבונן בספרים הסנסציוניים האלה מתוך ריחוק אוהד ונבון. 'יולנדה' של משה סקאל, צעיר המתמודדים, יכול היה להיות זוכה אופטימלי. מעודן, מהורהר, מחויך; ספר דמוי פורצלן שיתאים לוויטרינה בסלון החדש. גם אם חגי ליניק יזכה [כפי שאכן קרה], אף אחד לא יתלונן. ליניק, יליד 59', הוא סופר לא ידוע שזוכה לביקורות מחמיאות, ו'דרוש לחשן' שלו נראה כמו הספר הרציני ביותר ברשימה. השופטים יוכלו לטעון, ובצדק, שהוא מציג את נושא השכול מזווית חדשה, ביקורתית־רגישה, לפעמים כמעט מצחיקה.

מצורפים יחד, כמו פרסומת של בנטון, הספרים האלה מדגימים מצגת כאילו־פלורליסטית, טוב טעם ממלכתי. קצת יידישקייט, קצת מזרחיות, קצת קוויריות לבנטינית, קצת שכול, קצת קסטל־בלום.

'חיי חורף', של הסופרת החשובה בנבחרת, אמנם חלף מעל ראשי הביקורת, ולפעמים נתפס כחוליה חלשה במכלול הספרים שלה, אבל אפשר לראות בו גם תפנית נועזת. המציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב את האבסורד האלים שמזוהה עם קסטל־בלום. במעין תגובת נגד, הקובץ האחרון שלה חיקה דווקא מצלמה פשוטה שמתעדת נופים של דיכאון ותלישות. סיפור הנושא בקובץ הוא מופת של התבוננות קרירה, והנכונות של קסטל־בלום לחשוף את עצמה כסופרת ללא עזרת הפעלולים שמזוהים איתה הופכת אותה לזוכה לגיטימית – למרות הראיון משבוע שעבר, שיעיב על הזכייה.

כמוה, כל המועמדים הסופיים מתארים עולם חרב, גולה, במגוון נסיונות לעקוף את הפאתוס המתבקש. כולם מבטאים מין צנע ספרותי, בעידן שבו מספידים את הספרות השכם והערב. היה אפשר לומר שבמובן הזה אנשי הפרס נמצאים עם היד על הדופק החלוש, אלא שדווקא הספר המוביל בכיוון הזה – 'היינו העתיד' – לא נכלל כאמור ברשימה הסופית. הבחירה בספרים הצנועים השנה חושפת בעיקר כמה זהיר הפרס, כמה חסר ביטחון. הביטוי 'קירח מכאן ומכאן' הולם את הפחד הזה מקצוות. לא אהבתי את 'שארית החיים' של צרויה שלו, למשל, אבל לפחות מדובר בספר שאפתני ולוהט. אם המטרה היא לחמוק מאישומים בפופוליזם – למה לוותר על ספר חזק ותובעני כמו 'זה הדברים' של סמי ברדוגו, אולי הספר המעניין של השנה החולפת. לא פופולריות, לא העזה, לא פריצה מפתיעה ולא מפעל חיים הם המדד לזכייה. לא בדיוק דיאלוג עם הקהל, ולא בדיוק דיאלוג עם הקהילה הספרותית. אין כאן יומרה להתוות כיוון, רק ניסיון לעמוד בקצב.

מה משרתת המכובדות העכברית הזאת? מה הזהירות הזאת מבחירה מוטה, מעוררת מחלוקת, פוליטית, מחנאית? בסופו של דבר, הטון השקט מטשטש את המשמעות האמיתית של הפרס: כסף ציבורי שנצבר בחסות מפעל חוקי ומפומפם של הימורים. הון במונחי משכורת של סופר, פרוטות מבחינת מפעל הפיס – שמרוויח פעם נוספת תדמית ממלכתית, פילנתרופית, ומאפשר למדינה להתחמק מחובותיה לחינוך ולתרבות. הרעש סביב הראיון של קסטל־בלום הוא דווקא תזכורת בריאה לוולגריות שעומדת מאחורי הפרס: נדבה לאנשים המוזרים שהימרו על חיי רוח, בימים האלה ובזמן הזה.

ראיון עם סמי ברדוגו (וביקורת), הילד האחרון של המאה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.11.2011

במשך חצי יום סמי ברדוגו דמיין את הכסף מהבהב מול העיניים. מישהי התקשרה והציעה לו להשתתף בדוקו־ריאליטי שעוזר "לאנשים חצי מוכרים כאלה" למצוא אהבה. ברדוגו, מתבודד מקצועי שחי בדירה בלי טלוויזיה, התקשר לאיש היחיד שהוא מכיר שהשתתף בתוכנית מציאות: סופר שהמליץ בחום, צייד אותו בטלפון של סוכנת אישית וציווה עליו לרכוב על מסחטת הכסף של ערוץ 2. הרבה לא יצא מזה. ההתלהבות דעכה ובמקומה הופיע הפחד להתבזות בטלוויזיה. הנזק העקיף: ברדוגו עדיין לא אופה עוגות. "נשבר לי", הוא אומר בעצב.

מֵאפייה?
"לא, נשבר לי המיקסר. ממש כאב לב. זה דבר יקר. אני מחכה שיהיה לי קצת כסף. עכשיו מתחילים הלימודים ותהיה לי משכורת, ואז אולי אני אחזור לאפייה".

ברדוגו עומד לבדוק בשנה הקרובה את הסיבולת שלו. בין הרצאות והנחיית סדנאות כתיבה ובין חזרה להוראה באוניברסיטה, הוא יצטרך למצוא זמן לכתוב. מצד שני, התרוצצות בין עבודות לא זרה לו. בסוף האלף הקודם, כסטודנט "ממש לא מוצלח" בירושלים, הוא התפרנס כמרכזן במלון, כפקיד קבלה בג'ימבורי, כמוכר תבלינים בשוק, ואפילו בישל לאיש עיוור וניקה את דירתו.

טיפוס קשוח. שורד, במונחים טלוויזיוניים. גם אם העובדה הזו מסתתרת היטב מאחורי שכבה עבה של היסוסים, התנצלויות, גמגומים, ביקורת עצמית ונבירה בכשלונות עתידיים. כל זה, באורח פלא או באופן צפוי, נעלם בסיפורים שלו. גם כשהוא מלמד, או במפגש עם קוראים, אפשר לראות איך הרעד הקל באצבעות ובקול שלו הולך ומתייצב כשהוא מדבר על ספרות.

"אין כאן סתירה", אומר ברדוגו. "ההתקפלות שלי היא תמיד מול הסביבה, מול מי שנמצא מחוץ לדירה שלי. כשאני כותב אני הכי חזק, הכי אלים והכי אוהב. בכתיבה יש הופעה מלאה שלי. אני מתפרש לכל פינה, וזה כיף נורא. העניין הוא שתמיד יש מישהו שדופק על הדלת מבחוץ, ואני צריך לצאת מהבית ולהיפגש. ואז אני חוזר להיות קטן ולא חכם".

אם ברדוגו האדם הוא הראשון לגמד את עצמו, להשוות את עצמו לאחרים ולנפנף בהפרשי הסנטימטרים – ברדוגו הסופר יודע להפוך את העמדה המוקטנת הזאת לזיקוקי די־נור שחורים. קובץ הסיפורים החדש שלו, 'הילד האחרון של המאה', כולל את סיפורי 'ילדה שחורה', ספר הביכורים שלו מ־99', ועוד 15 סיפורים שנכתבו מאז ועד היום, בין הרומנים שלו.

"אני מרגיש מרחק גדול מאוד מהסיפורים הראשונים", הוא אומר היום. "יש בהם גרעין מאוד סגור וכלוא ואפילו מתיילד". הקובץ הנוכחי בודק מה שרד מהילדות ההיא, מבית הגידול הטבעי במזכרת־בתיה. בשלושת הסיפורים האחרונים כבר מופיעה הגרסה של ברדוגו לביקורת תרבותית וחברתית. מצטיירת בו חברה מותשת מדיבור צרכני וכלואה בחלומות של נוחות. גיבורי הסיפורים, חלקם אנשים כותבים, משתוקקים לצורת חיים פשוטה ונגישה יותר.

"לעובדה שטעמתי שלושה עשורים שלמים מהמאה הקודמת יש הרבה משמעות. אני מרגיש שהייתי עד לשארית של משהו אחר, לפני הכפר הגלובלי של המאה ה־21. התקשורת בין אנשים השתנתה. בקצב, בדיבור, בשפה. אני הולך ברחוב ונשרפות לי האוזניים מכל ה'יש מצב אין מצב'. כשסטודנט אומר לי 'סבבה' אני נשרף. ראיתי במחשב שני פרקים של 'רמזור' – זאת האדרה של שיח זול שבז כמעט לאנשים. החיקוי הזה של סחבקיות רחובית. אין מאמץ, שום אינטלקט שדורש ממך להתמודד עם משהו. אתה רק מתיישב, וכולך נשמט. זה הסתלבט המושלם.

"בכלל, מוקדי העניין של דוברי העברית היום מאוד דקדנטיים. כל מה שקשור להון, למעמד, לרכישה, לגוף ולטלוויזיה רעה. איפה ספרות נכנסת כאן? מתי היה כאן מאורע ספרותי לאחרונה? אני בא מבית שלא היו בו ספרים ולא מדף ספרים, אבל בכל זאת זוכר מהתקופה הזאת את ההרגשה שיש מאורעות ספרותיים, שיש סביב הספרות שיח ועניין".

אתה מרגיש שאתה פועל בחלל ריק?
"לא ריק, אבל מאוד מינורי. אפשר להרגיש אולי קול ענות חלושה. בקושי עומדים על הרגליים. מעמדה של הספרות – לא הספרות עצמה – נמצא בשפל. אני היום בן 40, ואני ממשיך לכתוב. זו הפרקטיקה שלי. איפה אני בשוק? אין לי שוק. אני לא עורך דין. אני לא יכול להתחבר לאיזה משרד ולהפציץ מלא כסף ולרכוש מעמד. אני גם לא סלב".

אולי אתה צריך סוכן טוב.
"מה זה קשור אליי? גם זה חלק מעולם השיווק שנמאס עליי. אני מכיר סופרים פחות מוכרים ממני או פחות מוצלחים ממני שמדברים אותי על הסוכנים שלהם. זה מעצבן אותי. מה זה השטויות האלה? דבר עם ההוצאה בעצמך. יכול להיות שאני מפסיד ושסוכן היה משיג לי דיל מעולה מול ההוצאה או מקדמה מטורפת. אבל אני כנראה תמים, אני שומר עדיין על איזו התנהלות של פעם.

"ספרות היא נישה עכשיו. אני מרגיש את זה ממבטם החלול והמעט מזלזל של אנשים שנפגשים איתי. בשבילם זה פנאי, דבר לא משמעותי. 'מה פתאום אתה שם, למה בכלל לכתוב? ממילא אתה לא מרוויח כסף'. יש הרי מין דור של סופרים 'רציניים' כאלה – שמעון אדף ודרור בורשטיין, למשל. למה אנחנו כותבים בצורה כזאת? אנחנו רוצים להכריז על עצמנו כעל סופרים אינטלקטואלים?".

תגיד אתה.
"אולי זאת דווקא תגובה לכך שהספרות הפכה להיות נישה. שהיא כל כך חסרת השפעה ביחס לתרבות רבי המכר. מה כבר יכול לזעזע אותנו, להפחיד, להגעיל? התמונות באינטרנט של הגופה של קדאפי? גם זה לא. אין היום דבר חסוי או אישי מדי. אז אולי הכתיבה והסופרים, כמי שעומדים על המשמרת, שומרים על החסוי. אולי הם אומרים, אנחנו נשאיר את הקורא במתח, מול מה שהוא לא יודע. אנחנו כסופרים, שלא לוקחים חלק במיידיות הזאת, שומרים על איזו גחלת, על התבוננות מורכבת על החיים. אתה גורם לקורא לרדוף אחרי הסיפור, אתה מכריח אותו לפרש אותו.

"הנה, אורלי קסטל־בלום הוציאה בשנה שעברה ספר יפה ונוגע ללב. זה היה צריך להיות מאורע, אבל די התעלמו ממנו. אז אולי דווקא כמי שממש מפחד להיות במקום השולי הזה, אחת הדרכים שלי להתמודד היא להכריז על ספרות שהיא קודם כל לא מתקשרת. ספרות שחוזרת לחומרים הראשוניים שלה – לשפה העברית, לאל"ף־בי"ת, למבנה של המשפט – מתוך ייאוש או בוז או חוסר רצון למסה התרבותית הלא טובה שמסביב".

אז אתה מבקש מהקוראים שיעבדו קשה?
"שיהיה ברור, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתחכם. להיפך, אני כל הזמן אומר לעצמי לכתוב פשוט. אני מדבר מתוך ליבי, ואני רוצה שזה ייגע בלב של הקוראים. לא בכוונה הובלתי את עצמי לשפה שלי ככותב. זה פשוט קורה. ואני משלם על זה מחיר. אין לי דירה ואין לי כסף. ספריי הם לא רבי מכר".

ומה אתה מרוויח?
"אני מרוויח את מעשה הכתיבה עצמו, שאי אפשר למדוד אותו בכסף או במעמד חברתי. אני מרוויח את החיכוך של הכתיבה. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי מתוך תא פנימי סגור וכלוא. היום אני מרגיש שיש חזית מולי שצריך להתנגד לה. אני על המשמר, מעצם זה שאני במיעוט. זה מעורר בי את הצורך להיות יצרן. אבל יכול להיות שאני יותר מפסיד מאשר מרוויח".

12 אלף שקל הוא סכום הצ'ק שברדוגו קיבל על מכירות 'זה הדברים', הרומן האחרון שלו, אחד המועמדים לפרס ספיר וכנראה ספרו המצליח ביותר עד היום (5,000 עותקים נמכרו ממנו, לדבריו, נכון לסוף 2010). שני שקלים וחצי לעותק.

לא מזמן, במסגרת מפגש עם קוראים, יצא לו לשבת לצד סופר אחר, חתיך ובן גילו, שמוכר ספרים בקצב שבו ברדוגו מפזר התנצלויות. הוא והקולגה ענו לסירוגין לשאלות הקהל. כל תשובה של הסופר X שיקפה את ההיפך הגמור ממה שברדוגו חושב על כתיבה. "הוא אמר לדוגמה שהדבר שהכי חשוב לו זה החבר'ה. איך החברים יקראו אותו, ובכלל, שחברים זה הדבר הכי חשוב. הם הראשונים שקוראים את הספר שלו ואומרים אם זה סיפור טוב. את ההנאה הזו חשוב לו להעביר לקורא".

מה רע בזה?
"אני לא חושב שתפקיד הסופר הוא להיות חבר שלך. גם עוז ויהושע וקנז וגרוסמן הם פופולריים והם מוכרים – אבל אף אחד מהם לא יצר את הרושם שהוא חבר שלי. יש בהם אינדיווידואליזם מסוים שמרחיק אותם מהמקום של החבר'ה. אני חושב על פייסבוק. אתה רואה שם סופרים שמפרסמים פוסטים! טוב, גם לי יש עמוד פייסבוק. אמרו לי שזה יעזור להרשמה לסדנאות הכתיבה ולכסף".

וזה עוזר?
"לא, כי אני לא עושה שם כלום. רק מבקשים ממני חברות, ואני מאשר את כולם. זה לא שאני רוצה להצהיר על בוז לחברה, אני כל כך רוצה להתערות בה, אבל לדעתי תפקידו של הסופר הוא להראות איפה החברה טועה ואיפה יש תחלואים, וגם אולי קצת לחבק. עם כל הכאב, הסופר הוא מי שנמצא מחוץ למעגל. הוא מחוץ לחיים במובן מסוים. הוא רק עד. ברגע שאני נבלע לתוך החברה הזו, ואני הופך להיות חבר, אני מאבד את עצמי".

לי נדמה שכסופר, אתה מציע חברות לאאוטסיידרים.
"אני נתקל באנשים שמספרים לי על הקשר שלהם לספרים שלי. אחר כך, עם עצמי, אני חושב, אולי זה שניגש אליי ביקש יותר. אולי פתח לי פתח ואמר, 'בוא נכיר, בוא ניפגש'. אולי. אבל אם באים אליי מתוך היצירה שלי, זה נורא מלחיץ אותי. אני מעדיף שיבואו אליי בגלל האוכל שאני מכין או הנעליים שאני נועל. הפגישות הכי נוראיות הן אלו שנסבות על כתיבה ועל אמנות".

בסיפורים האחרונים בספר, בניגוד לציפיות, פתאום דווקא מתגבש קשר אנושי. למרות כל הבעיות.
"זאת הקלישאה הכי בנאלית, אבל אולי אני מממש בכתיבה את מה שאני לא מממש בחיים. בניגוד לתחילת הדרך, הצלחתי לתאר באחד הסיפורים האחרונים איך גבר פוגש גבר, והם הולכים ביחד ונוגעים אחד בשני. זה היה נהדר. כואב נורא, אבל נהדר. אתה רואה, אני מתפתח. הרשיתי לעצמי לתאר גיבור ודמות של אהוב. וזה לא ההומו התל־אביבי, או ההומו מהטלוויזיה, מהסדרות, מהריאליטי או מ'כוכב נולד'. היה לי חשוב שזה יהיה רפי בוסקילה, אחד שחוזר מהמילואים, ונראה טוב, וגם יכול להרביץ לך. ובין היתר, הוא גם אוהב גברים".

מצד שני, אתה עדיין מתאר דמויות של הומואים גם בצורה אפלה.
"הרי זו טרגדיה. עם כל הפתיחות, אני מתייחס להומואיות כאל פגם. אפילו אם אני חי בתל־אביב, אפילו אם כתבתי והתראיינתי על זה – אם ישנה קבוצה בעולם ששמה על זה וטו מוחלט, זה דוקר אותי. ברגע שאני רואה גברים סטרייטים עם משפחות, שכנים שלי מלמטה, זוג יפה כזה, זה קורע אותי. למה אני לא כזה? איך זה שהוא לא כמוני? זה מציק עד כדי כך שזה לא עולה לדיון בכלל במסגרות מסוימות. במשפחה זה נושא דומם, נעול. גם במפגשים עם קוראים. כנראה שאני מוכשר בלעקוף את זה. וזה מוזר. במה יש להתבייש? הרי כולם יודעים, אני חוגג את זה בכתיבה שלי".

ומה התשובה?
"זו תולדה של בית, של תרבות וסביבת גידול שחרכה בי את הידיעה שהדבר הזה הוא איום ונורא. ואי אפשר לרפא את התחושה הזאת. כשאני נתקל בזוגיות הומוסקסואלית הכי אידילית – חיים ביחד, ואולי מתחתנים, ושתי המשפחות מכירות, ויש להם דירה הכי מקסימה וילדים אפילו – זה מחליא אותי. יוצר אנטי נורא גדול".

למה?
"אולי קצת מקנאה. אולי בגלל שהתנועה הזאת הפכה כל כך בורגנית וחלק מהשיח, עם הולדת הילדים והקהילתיות הזו, וזוגיות פתוחה ומוצלחת, ובעלי, ואשתי, והמשכנתה ביחד, ואסיפת הורים, והילדים ולהביא אותם מהגן. מין פסטיבל כזה של סטרייטיות, כאילו מחקו את כל הקשיים ואת כל הבעיות. אולי גם בתוך הקבוצה הזאת אני לא רוצה להיות כמו כולם. בשבילי, ההומואיות היא משהו לא מתיישב, שאף פעם לא יתיישב. תיקח למשל את המהפכה הגדולה של אוסקר וויילד, לפני יותר ממאה שנה. למרות האומץ שהיה לו לבטא את החוויה הזאת בצורה כל כך פרובוקטיבית ומול חברה אולטרה־שמרנית, עדיין, הכתיבה שלו כואבת את הזהות המינית שלו".

אבל אם הנכונות לאהבה ומיניות נמצאת בכתיבה שלך, למה שהיא לא תופיע גם בחיים?
"אולי. אולי בפעם הבאה שניפגש אני בדיוק אחזיר את התאומות מהגן".

____

אם קיים עדיין מרכז בספרות העברית, סמי ברדוגו הוא נסיך השוליים. העובדה שהממסד הספרותי חיבק אותו מתחילת דרכו רק מעצימה את הדימוי הזה. למרות הבמה המרכזית שקיבל, למרות שהנושאים שהוא מטפל בהם פופולריים מתמיד, ברדוגו הצליח לשמור על עמדת החייזר.

טביעת האצבע שלו היא עניין לזיהוי מיידי. לא מעט סופרים יודעים לשלב בין גבוה ונמוך, בין שפה ספרותית ומדוברת. אצל ברדוגו, שרוב סיפוריו מסופרים בגוף ראשון, לא קיימת הפרדה בין דיבור עילג לפיוטי, בין עצמים לרגשות, בין מראות מציאותיים לתנודות נפשיות. כל זה קורה אולי מפני שהדמויות שלו לא מפרידות בין התחומים. אלה דמויות שיכולות לדבר על האנושות כולה אבל לא מבינות מהלכים בסיסיים בתקשורת אנושית. דמויות חסרות עור שמשקשקות מהעולם, אבל גם מבקשות לבלוע אותו בביס אחד.

ברדוגו הכניס בדלת האחורית את הרומנטיקה לספרות העכשווית שלנו. דווקא בעזרת הגיבורים השבורים והמוזרים שלו, בעזרת תיאור היפר־ריאליסטי של חברת מהגרים ובני מהגרים – הוא הצליח לדבר על השאיפה לטוטאליות ועל אמנות שצומחת מתוך אובדן ומוות. העניין הזה ניכר גם מחוץ לספרים. ברדוגו הוא מהמקרים הבודדים בדורו של סופר ישראלי שהביוגרפיה שלו משחקת תפקיד שווה ערך לספרות. המיתולוגיה שלו הולכת ומצטברת לאורך ראיונות: ההתבודדות התמידית, ההתייתמות מאב, הקשר המסובך עם אמו, עם השם שלו, עם צבע עורו, עם מיניותו.

'הילד האחרון של המאה', קובץ הסיפורים הרטרוספקטיבי שלו, מגלה כמה דברים לגביו. במבט לאחור נדמה שהסיפורים הראשונים, מסוף שנות ה־90, כאילו ניבאו את מה שיהפוך לקו שתלטני בתרבות הישראלית: הדיבור הווידויי, הטראומטי, על משפחות מתפוררות. באותו זמן, הם מסמנים את המקומות שאליהם הדרמה הישראלית המיינסטרימית והריאליטי לא העזו ללכת. לתחום המיני האפל מצד אחד, ולהרהורים קיומיים לגבי חיי אדם מצד שני.

באחד הסיפורים המאוחרים בקובץ, המספר מלמד את עצמו לרקוד ולדמיין את אביו המת. הריקוד הזה הוא גם הריקוד של מי שלומד להשתמש בגוף ולהתחיל לזוז בתוך המציאות. האווירה המעורפלת מהסיפורים הראשונים מפנה בהמשך הדרך מקום גם לעניינים קונקרטיים. יותר ויותר מוזכרים שמות, מקומות בארץ שאפשר לזהות. דוד חשמלי מתקלקל, מחכים לאינסטלטור.

העימות בין הזיה ליומיום, בין ספרות לחיים, מלווה לפעמים בהומור אוטיסטי שחור משחור. ההומור הזה מזכיר לפעמים את הקולנוע הביזארי, הפופי והנוקב שצמח בשנות ה־90 (הסרטים של טוד סולונדז, למשל, ואפילו אלבום הבכורה של אביתר בנאי). מצד אחד הוא מכריח את הקורא ואת הגיבורים לגחך על עצמם, לרדת לגובה הקרקע ומתחת לה. מצד שני, הוא מאפשר לברדוגו לגשש במחוזות רומנטיים, אפלים, גדולים מהחיים. נזילה פשוטה בצינור היא פתח לאפוקליפסה וליצירה כאילו אלוהית – אבל גם למפגש עם בן השכנים ממושב הילדות. אם 'הילד האחרון של המאה' רומז למותה של הספרות, הסיפורים האחרונים והיפהפיים של ברדוגו מראים דווקא איך העולם של אוסקר וויילד ותומס מאן יכול לקום לתחייה, לבוש מכנסי טרנינג ומחכה לשרברב.

סמי ברדוגו, הילד האחרון של המאה, הוצאת הספרייה החדשה 

ראיון עם אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.7.2011

אילנה ברנשטיין הפכה לסוחרת הסמים של אמא שלה. "אחרי שקיבלתי תעודת יושר מהמשטרה", היא מספרת, "אני הייתי ה'משנעת', כלומר הדילרית. לתחנת החלוקה קראו 'בית מרקחת', אבל זו פשוט מאורה מעופשת בתוך בית החולים, בלי מאוורר או מזגן. כש'הרוקחות' הסבירו שם באדיבות לחולה איך לגלגל ג'וינט, הן קראו למריחואנה 'התרופה'".

לתחנות בדרך היו אמנם שמות מכובסים, אבל ברנשטיין מעדיפה לקרוא לדברים בשמם. 'בקשתה האחרונה', ספרה החדש, נפתח בלב העניינים, אחרי שאמה של המספרת מאובחנת כחולה סופנית בסרטן, מה שמאלץ את השתיים להפשיר שנים של יחסים קרירים. למרות תוספות של דרמה ומבנה ספרותי, הסיפור מבוסס במידה רבה על היחסים הממשיים בין ברנשטיין לאמה, שנפטרה לפני כשנה, בגיל 78, מסרטן הלבלב, "אחרי שנה וחצי של גסיסה מהמכוערות שישנן. כיוון שהסרטן היה ברור ומובהק בחוסר הסיכוי להחלים ממנו, אמא שלי סירבה לקבל טיפולים כימותרפיים או ביולוגיים, וגם ביקשה שלקראת הסוף לא נאשפז אותה. הקמנו לה הוספיס בבית שלה. היא נאספה מן העולם הזה כפי שהיא רצתה".

שני סוגים עיקריים של 'סיפורי סרטן' מוכרים היום לצרכני תרבות. מצד אחד סדרות טלוויזיה כמו 'מזל סרטן' ו'שובר שורות', שמוציאות את הגיבורים שלהן למסע לגילוי עצמי בעקבות המחלה – בתוספת האירוניה הנדרשת לחספוס הדמעה בזווית העין. מהעבר השני עומד הסיפור המסורתי, הנוצרי כמעט, על איחוד משפחתי או זוגי על ערש דווי. 'בקשתה האחרונה', משקיף על שני המסלולים האלה בריחוק בטוח, כמעט מבלי להישבר. ברנשטיין יצרה סיפור שמנסה לדכא ככל האפשר את פוטנציאל השמאלץ שאפשר להפיק מעלילה כזאת. הטון המתריס שלה, כבר משֵם הספר, מתפרץ לפעמים בנתזים של הומור חומצי, מצליח לאזן את הסיפור הקשה ולהציל אותו מהתרכרכות. הרגעים שבהם האם הגוססת מתרגלת לעשן בחסות הממסד מצליחים להחדיר קצת אור וקלילות לתוך סיפור מאוגרף, שנמנע כמעט לחלוטין ממחוות של חמימות.

"לחצתי עליה מאוד חזק ללכת על מריחואנה רפואית", אומרת ברנשטיין, "וזה הוכיח את עצמו. התחלנו עם ג'וינטים בודדים, שהגיעו בסוף לכמות נכבדת. היו על זה כמובן הרבה צחוקים, הנכדים אמרו שיש להם סבתא סטלנית. היו לה אפילו התקפי מאנצ'יז. התיאבון שלה היה כל כך קטן לקראת הסוף, וזה איפשר לה לאכול קצת צימוקים. מה שהדהים אותי זה לראות אישה בגילה עדיין פוחדת ממה שאבא שלה היה חושב על זה. לקחת מורפיום לא הייתה לה בעיה, למרות שזה סם הרבה יותר קשה".

זהו ספרה התשיעי של ברנשטיין, בת 53. עשרים שנים עברו מאז פרסום 'שארה כסותה עונתה', ספר הביכורים שלה, שבמרכזו אם נוטשת. רבים מהספרים שלה מאז הציגו את מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות בצורה מתריסה, בוטה לא פעם. למרות שהספר החדש, לדבריה, לימד אותה לראשונה להשתמש בדיאלוג, היא לא מדברת עליו במונחים של סגירת מעגל. גם לא על הטיפול באמה.

"לא הרגשתי שאמא שלי ואני עברנו איזו התקרבות גדולה, למרות שמסביב דואגים לומר לי שאני לא מבינה איזה תהליך עברתי, ושלא הייתי יכולה להוציא את הספר לולא עברתי 'תיקון' – מילה שמחליאה אותי. בסיפורים מהסוג הזה יש תמיד מימד סכריני. אנחנו חיים בעידן מתייפייף שבו כל דבר מסתיים ב'תיקון'. אני רואה איך אנשים מסביבי רוצים לבטל את הצרימה ביחסים בינם לבין ההורים שלהם ולקבור אותם בשלווה. גם אם היה רע מקודם, עכשיו אפשר לעצום את העיניים ולהמשיך הלאה. אבל אי אפשר להתיר הכל בעת המחלה. אנחנו דור שהוריו מאריכים ימים, וההתמודדות עם הזיקנה שלהם קשה וכרוכה בהמון מסכות ושקרים".

רובו של הספר נכתב עוד בימי מחלתה של האם. ברנשטיין פגשה אותה אז מדי יום, אחרי שהעבירה את הוריה לגור סמוך לדירתה בתל־אביב. "כשהיא התבשרה על מחלתה, פשוט עקרתי אותם באלימות מהבית שלהם בנתניה לפה, לנוחיותי. נראה לי דמיוני לנסוע לשם כל יום עם מצב הפקקים. שום דבר בחיים לא מכין אותך למצב שבו אתה סועד את הוריך. אם הילדים חס ושלום חולים, אז אין בכלל שאלות. לטפל בהם זה נורמלי. אבל מה לגבי אמא שלך? האם להרים אותה כשהיא לא מצליחה לקום? האם לרחוץ אותה? המספרת בספר אומרת לעצמה במשך שנים: זאת האישה שילדה אותי, וזהו, זה מספיק – ופתאום מגיעים למצבים הכי אינטימיים. עומדים מול הורים שלא מכירים את עצמם ולא את הגוף שלהם. הורים שלא מטפלים בעצמם כמו שצריך, הורים שזקוקים לעזרה אבל לא מסוגלים לבקש".

המחלה עוזרת לחצות את הגבולות האלה?
"לא חושבת. הייתה לי מערכת יחסים מאוד מדודה עם ההורים שלי, והיא נשארה כזאת. הנתק בין הדורות עצום. יש פער בין איך שהם גידלו אותנו לבין איך שאנחנו מגדלים את ילדינו – מתוך כבוד לילד ולקיום שלו בעולם. אני לא יודעת אם יש חמלה או הומור או פיוס בספר, אבל יש לפחות מאמץ, מבחינת המספרת, להתקרב. כמו בספר, גם במשפחה שלנו יש סודות משפחתיים. החיים שחייתי עם הוריי בבית היו חיים עם הבחנה מאוד ברורה בין הורים לילדים. המון דברים לא נאמרו לנו והוסתרו כדי להגן עלינו. לפעמים מתוך בושה וחוסר התמודדות או חוסר יכולת לקבל ביקורת. לא דיברו איתי מעולם על הדברים שדיברתי עליהם עם הילדים שלי".

ולאורך הזמן הזה השתנה משהו בקשר עם אמך?
"'דוגרי' הייתה אחת המילים הקבועות של אמא שלי. היא אהבה את דוברי הדוגרי, דוברי האמת. אבל ההורים כמובן לא דיברו מילת אמת אחת כל החיים שלהם. אפילו להגיד 'אני חולה' זר לה. זה דור שדבק ב'הכל בסדר'. האופן שבו היא הצליחה בסופו של דבר לדבר על הסרטן שלה הוא תוצר של המפגשים איתה. אני ממש תבעתי ממנה לדבר על זה. בימים האחרונים שלה היא דיברה בפתיחות, כפי שהיא לא דיברה מעולם. מדברת על מצבה בלי להשמיט את הפרטים הקטנים ביותר. לאבי היה קשה מאוד עם ההיפתחות שלה. לשמוע אותה אומרת, 'יש לי סרטן, אני חולה ואני הולכת למות' – זה הישג אדיר. היא הרי הייתה אמורה לשתוק. להעמיד פנים עד הרגע האחרון. אם יש תיקון, זה התיקון. אולי, אם הייתה נשארת בחיים, היינו יכולות לדבר היום בצורה גלויה גם על דברים אחרים".

ברנשטיין שייכת לזרם של סופרים, סופרות בעיקר – בהן איריס לעאל, צרויה שלו, עירית לינור, אלונה קמחי, גיל הראבן ואחרים – שהתפרסמו בשנות ה־90 כשתלו בראש חוצות את הכביסה המלוכלכת של המשפחה והזוגיות הבורגנית בישראל. "המשפחות המפורקות, החדשות", היא אומרת היום, "הרבה יותר קרובות אליי מאשר המשפחה של אבא, אמא, שני ילדים וכלב. הרעיון להתחייב לשבעים שנים יחד נראה לי היום פשוט חולני".

בהתאם, הגיבורה שלה גרושה פעמיים. ברנשטיין עצמה נשואה פעם חמישית. "מצד שני", היא אומרת, "לאור האקלים הפוליטי השמרני הרפובליקני, יכול להיות שגם המשפחה תזכה שוב להאדרה, ושוב יחגגו את הקשר בין תרומת האישה ללאומיות. הגל הפאשיסטי הזה יחלחל לתוך המשפחה. אנחנו עדיין יולדים ילדים ושולחים אותם לצבא, למולך הזה של הכיבוש. ועדיין יש עידוד ילודה מטעם המדינה. והיות ומשפחת השכול היא עדיין משפחה מקודשת, והיות והכיבוש נמשך וצריך להמשיך לתדלק אותו – ייתכן שגדל כאן דור יותר שמרני מהדור שלי".

גם מהבחינה הזו, האידיאולוגית, בטח לא הייתה לך הרבה שפה משותפת עם אמא שלך.
"לא. כמו שמעריץ מדבר על קבוצת הכדורגל שלו, אמא שלי ראתה את עצמה כחלק מגוף הרבים של המדינה – 'שלנו', 'ניצחנו'. דור שלישי בישראל. מחוברת בנימים הדקים ביותר לכור מחצבתה, ראשון־לציון. אמא שלי באמת שייכת לקולקטיב שאני לא מרגישה חלק ממנו. אני ממליצה לילדים שלי לעזוב את ישראל. אני לא רואה פה שום עתיד מבחינתם. אם הייתי אישה צעירה, אני חושבת שהייתי בוחרת לא לגור פה. אין לי כמעט שום סיבה לחיות במקום שישראל הפכה להיות, אבל אני יכולה לפחות להתנאות בשלושה ילדים שגידלתי לתפארת – אנשים טובים ונדיבים שרגישים לזולת, ולא מאוימים מקיומו של עם אחר. לפחות במובן הזה, אני מאוד מרוצה בחלקי: גידלתי ילדים שלא מפחדים".

אותך לימדו לפחד?
"מהכל. מהאיש עם הסוכרייה ועד אינסוף. לפי תפיסת הוריי, כולם רוצים ברעתי. כולם מקנאים, כולם יכשילו אותי. אסור לסמוך על אף אחד. הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. אלה המשפטים שגדלתי עליהם”.

עם או בלי קשר, ברנשטיין שומרת גם לאורך הראיון על מידה של ריחוק וחשדנות. בתחילת הקריירה שלה, ברוח שנות ה־90, הצטיירה בראיונות כפאם־פטאל עוקצנית ומעושנת. גם היום היא פותחת את דלת הדירה עם סיגריה בוערת, אבל מקפידה להדוף שאלות אינטימיות. הטון שלה אירוני, מלומד ועייף במידה המקובלת. למרות המימד האוטוביוגרפי הבולט בספר – הגיבורה חובבת הוודקה היא סופרת, בת גילה של ברנשטיין, שפירסמה אותו מספר ספרים כמוה – ברנשטיין מעידה על סלידה "מהעידן הדוחה של תוכניות ריאליטי. אין היררכיה כשאתה רואה אנשים בתחתונים בטלוויזיה. אי אפשר להתעלם מכך שכל המאה ה־20 מנסה לחבר את הביוגרפיה של הסופר לספרות שלו. גם אני הלכתי לבית של פסואה כשהייתי בליסבון. אבל לא בטוח שהייתי נוסעת כרגע לבית של דרור בורשטיין, והוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. בכלל, מעמד הסופר היום כל כך בזבל, שאין משמעות לחיי הסופר".

איך זה מתיישב עם הספר החדש?
"אנחנו עדיין שבויים במידה רבה ברעיון של רומן מהמאה ה־19 שבו הסופר מספר סיפור ומנסה לשכנע אותנו בריאליזם שלו, במציאותיות שלו. אני ניסיתי לעשות דבר הפוך: לקחת מציאות ולהציג אותה כבדיה. ועדיין, אני חושבת ששני המאמצים האלה נידונו לכישלון. מעניינת אותי כתיבה ניטרלית. שקופה. תמיד ניסיתי להתרחק מספרות שמכריזה על עצמה למרחקים כספרות, ואני חושבת שהצלחתי בספר הזה לדייק יותר מאשר ספרים אחרים. זו לא אוטוביוגרפיה, אבל החלטתי שזה יהיה זיוף אם אני אצמיד למספרת עיסוק אחר מאשר ספרות”.

אבא שלך יקרא את הספר?
"לא".

הגיבורה מאחלת בתחילת הספר שאמא שלה תמות. משפט שקשה לכתוב.
"ברור. המכשלה הגדולה שיש לסופר מבחינת קוראים זה הילדים שלו, ההורים שלו, החברים. אם היה אפשר להיפטר מהמעגל הזה של, נגיד, חמישים אנשים, זה היה אידיאלי. הם מיותרים, הם מעצבנים, דעתם מקוממת. הם יותר גרועים מעיתונאי בניסיון להצליב את מה שכתוב לפרטים בחיים. הילדות שלי קראו חלק מהספרים שלי, וככל שהן מתבגרות הן מגלות סקרנות רבה יותר. ועדיין, הייתי מעדיפה שהן יקראו ספרים וראיונות של אנשים אחרים.

"עד עכשיו כתבתי דברים רחוקים ממני, כביכול. את כתב היד הזה נתתי לאחיותיי (העיתונאית אורלי אזולאי והמרצה והאוצרת אריאלה אזולאי) כדי שיאשרו ויפסלו, אם יש צורך. הן אמנם רק עזרו לי, אבל זה עדיין מסובך ורגיש. נגד תומס מאן היו תביעות משפחתיות כשהוא כתב את 'בית בודנברוק'. במרחק הזמן, מי מתעניין בדודה, בסבתא או באחיינית ההיסטורית? עכשיו הן דמויות ספרותיות לכל דבר. אני בעצמי כבר מתבלבלת בין הספר לבין מה שקרה בחיים. אבל הוא לא באמת יותר חושפני מספרים אחרים שכתבתי. הרי איפה אנחנו נחשפים? בתחביר, באוצר המילים, בקצב, בנוירוזה שמשתרבבת לטקסט בלי הפסקה. בחיים שלי, במשפחה שלי, מול הילדים שלי, מול בן זוגי – אני אישה מאוד מפויסת, ותרנית, תומכת. יכול להיות שהמזל שלי הוא שאני יכולה לכתוב ולחשוף עולמות עמוקים יותר, נופים פנימיים שבהם יש כעס וביקורת ותחושה של עוול ומצוקה. של נטישה".

בספר מופיעה המשאלה הסמויה שההורים יתאבדו.
"זו ממש הבטחה של ההורים: אתם לא תצטרכו לדאוג לנו, יש לנו מספיק כסף, אותנו לא תראו על כיסא גלגלים וכו'. אבל כשמגיע רגע האמת ומצבה של האמא הולך ומידרדר – כל זה מתפוגג. זה סיפור לא ייחודי, שמופיע בכל בית שני. אלא שבמשפחות אחרות השקר, הסילוף והעמדת הפנים גדולים יותר. במשפחה הישראלית הממוצעת יש את העניין השבטי הזה – כולם מתכנסים וכולם אוהבים וכולם מעורבים, כולל הדודה מלכה והדודה שרה. אנשים מספרים לעצמם סיפורים על כמה שהם טובים ומסייעים ועוזרים ונותנים.

"אבי בבית אבות עכשיו, ואני רואה שם יחסים ריקים לחלוטין בין הורים לילדים. אתה רואה שאין להם על מה לדבר אחד עם השני. הבנים יוצאים ידי חובה, מסמנים וי, חסרי סבלנות כלפי ההורים. וההורים, מצד שני, מלאי טרוניות שלא באים לבקר אותם, שהשליכו אותם ושמזניחים אותם. מדי פעם אני מטרידה חלק מהדיירים בשאלות, ומתברר שמעטים מהם בכלל טיפלו בהורים שלהם. לא ברור מאיפה מגיעה הציפייה המובנית שהילדים יטפלו בהם. ומצד שני, הם באמת מסכנים, גם אם הגיעו לגיל המופלג הזה בבריאות טובה. רוב החברים שלהם מתים, בני הזוג שלהם ברוב המקרים מתים. הם נידונו לחיות עוד חמש, עשר שנים, בעולם זר שהם לא מכירים".

איך את היית רוצה לחיות בגיל כזה?
"כף רגלי לא תדרוך בבית אבות".

מה היית עושה במקום אמא שלך במצבה?
"יש סידור עם שם ממש חמוד: 'אקזיט'. זו חברה שווייצרית. תמורת 10,000 דולר אתה מתאשפז בבית מלון ידידותי, אתה יכול להביא איתך כמה קרובים שאתה רוצה – ואתה מוזרק למוות בצורה מאוד מנחמת. עד הרגע האחרון השלו את אמא שלי שהיא צריכה להחזיק מעמד. לקראת מה? חצי שנה לפני שהיא נפטרה, היא הייתה צריכה לדעתי ללכת על תוכנית האקזיט הזאת. לי אין עניין לחיות לעד. אני מצפה למות בשיאי".

אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה, הוצאת כתר

אורי ניסן גנסין, אצל וסיפורים אחרים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרות, 15.7.2011

אולי נדחה את שיעור ההיסטוריה לסוף הדברים. מרבצים של דיבור מלומד, של מיתולוגיה ביוגרפית, של כובד ראש אוהב, עוטפים את מדף הספרים הצנום של אורי ניסן גנסין. והנה סוף־סוף, שנים אחרי שהדבר היה צריך להיעשות, קרוב למאה אחרי מותו, רואה אור קובץ הלהיטים בפוטנציה של גנסין – האיש שמעולם לא הצליח להשתחל למצעד הפזמונים החי של הספרות העברית, למרות שיצירתו מוצגת לא פעם כגולת הכותרת של הפרוזה העברית.

עדיף לשאול מי יכול להרוויח מקריאה בששת הסיפורים הללו, הבולטים ביצירתו. מי יוכל להתגבר על הטשטוש המודרניסטי הזה בין פנים לחוץ, בין הווה לעבר, בין הרהור לדיבור. קודם כל, אנשים צעירים. אנשים שיעריכו את הפירוד והפירוק של החוויה שנקראת 'נעורים' לתאים ולצבעים מתחלפים, במערכת שנעה באופן מעורר השתאות מייאוש, לילדותיות, לעוקצנות, להשתוקקות לעולמות אחרים.

תת־קבוצה נוספת: היפסטרים. הספרות העברית לא חסרה בכלל תיאורי קבוצות של יוצרים צעירים, חרמנים ומדוכאים, ילדותיים וביקורתיים – אבל גנסין שייך בתחום הזה לליגה אחרת. תחילת המאה ה־20, דור או שניים אחרי הפרידה מאורח החיים המסורתי, ההיפסטרים של גנסין מבינים היטב את סוד הקסם של להקות הבלתי מתחברים, האאוטסיידרים עם האמביציות היצירתיות, עם שיירי הרדיקליות, עם סיפורי הילדות הקודרים, שמצטופפים יחד כמו אפרוחים עוקצניים. הם הולכים אל שולי ההוויה הזו ומעבר אליה. הם מוכנים להתנסות בבידוד, בהתבזות שתמיד נשאר בה שמץ של לגלוג עצמי.

קוראי שירה. זו קלישאה חוזרת ולגיטימית להתייחס אל גנסין כמשורר. ובכל זאת, הפרוזה של גנסין דורשת סף ריכוז גבוה במיוחד, תשומת לב לצירופי מילים ולהטיות יוצאות דופן, מעקב אחרי מהלך מדוקדק של התבוננות פנורמית במרחב. משווים לפעמים את הטכניקה של גנסין לציור. היום נראה שהאופן שבו הוא משלב בין נוף אנושי לנוף טבעי, בין קולות לצלילים, בין דיאלוג למונולוגים פנימיים, הוא קולנוע של מילים. הפתיחה המפורסמת, יחסית, של 'אצל' – המעקב אחרי תנועת הירח, האור והצל שהוא יוצר – היא הדגמה סמיכה ומספקת.

בהמשך לקבוצה הזו – קוראים שלא מפחדים מחוסר הבנה וגם משעמום. גנסין ממציא מילים, משחק בשכבות שונות של הספרות העברית, מהמקרא עד הספרות העברית החדשה של זמנו. זה בסדר לא לזהות את הפרודיות, ואין צורך מיוחד במילונים. גם הקוראים הראשונים של גנסין לא תמיד הבינו מה הוא רוצה מחייהם – ויותר מזה, גם הגיבורים שלו רחוקים מלהבין את עצמם, שלא לדבר על הזולת. העולם האנושי של גנסין הוא כמעט טרגדיה אוטיסטית. האנשים משתוקקים לומר את המילה הנכונה, לבטא ביושר את עצמם מול הקרובים ללב – ופעם אחר פעם מגמגמים שטויות. הם בורחים לקשקושים פילוסופיים, הם מצטטים ציטוטים מפורקים, הם גונחים. אימפוטנציה גמורה של אנשים משכילים וספרותיים.

הגמגום הזה הוא ניסוח מוכר אבל ייחודי לחוויה של אותו דור אבוד – שהספיק להיכוות ולהתאכזב מכל כיוון: מהחינוך היהודי המסורתי, מהציפייה להשתלב בחברה הלא יהודית בעקבות ההשכלה, מהמילים הרמות של דוברי הציונות. אלוהים רחוק, הפילוסופיה קרה, האדם כבר מגחך מול חיפוש המשמעות. המבוכה הקיומית הזאת מובילה אל התבוננות מיקרוסקופית בעולם ובנפש האדם, על חשבון ההתפתחות העלילתית, למרות שהציד הזה נידון לכישלון.

דווקא המודעות למגבלות האמונה, השכל, המוסר והחושים פותחת מבט חדש ולא פחדני. 'בגנים', אולי הסיפור הקוהרנטי ביותר בקובץ, מאפשר לצעיר המלומד והעייף של גנסין להציץ לסצינה עזה של גילוי עריות, למצוא את המרתיע ביותר דווקא במרחבי הטבע הכאילו מרפאים. לא בטוח שמאז תר"ע, שנת פרסום הסיפור, העז סופר כלשהו לתאר יהודים כאלה, מבט כזה, מבלי להזדעזע ולהסיט את המבט, ויותר מזה, להמחיש את המשיכה לאותו מראה. היחס הבוגר הזה למיניות האדם על גווניה השונים (חוקרים שונים כבר התייחסו למימד ההומו־ארוטי בכתיבה של גנסין) הוא מצרך נדיר בספרות העברית.

לפני שקונים את הקובץ החשוב הזה, אפשר פשוט להציץ באתר של פרויקט בן־יהודה – שם הטקסטים של גנסין נגישים לציבור. 'בגנים' הוא נקודת פתיחה מצוינת להיכרות הזאת, עם הסופר שהיה ידוע בקושי בחייו, ורק אחרי מותו בגיל 34 התחילה להירקם האגדה סביבו. משם אפשר להתקדם במנות קטנות לסיפורים אחרים – פיסקה או שתיים, פרק, סצינה. מלבד אחרית הדבר של דן מירון בקובץ החדש, אפשר לפנות למסדר הנאמן של שוחרי גנסין: מברנר ושופמן, חבריו למשולש של נסיכי הפרוזה העברית המודרנית, ודרך שורה של יוצרים ומבקרים שניהלו איתו דו־שיח – בהם לאה גולדברג, ס' יזהר, חמוטל בר יוסף ודרור בורשטיין בימינו. קדימה לעבודה.

אורי ניסן גנסין, אצל וסיפורים אחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד