ספרים שאהבתי מהזמן האחרון, נובמבר 2018

♥♥♥ מעניין, שווה בדיקה
♥♥♥♥ יפה וטוב
♥♥♥♥♥ התאהבות מוחלטת
____

ארנון איתיאל: אפרת דמשק אפרת ♥♥♥♥+

עדי שורק: נתן ♥♥♥♥

דרור משעני: שלוש ♥♥♥♥

יותם ראובני: בעד ההזיה ♥♥♥♥

אילנה ברנשטיין: מחר ניסע ללונה פארק ♥♥♥♥

מודעות פרסומת

דרור משעני, שלוש (+ ראיון מ-2011)

מחוץ לספרייה: הופעה בפסטיבל הפסנתר, מוזיאון תל אביב, 26.10.2018

 

דרור משעני, שלוש, הוצאת אחוזת בית

❥❥❥❥
פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2018

שלוש נשים היא נוסחה מאגית עם שורשים עמוקים. שלוש האחיות של צ'כוב, של עגנון. אלות הגורל המיתולוגיות. השילוש הקדוש של דסטיניז צ'יילד שמתוכו הגיחה ביונסה. שימו מולי שלוש נשים – שלושה אפרסקים פלומתיים, במקרה של עטיפת הספר 'שלוש' – ואבין את הרמז. הזמנה לנגוס בדרמה שבשיאה קטסטרופה ואובדן.

דרור משעני הוא לכאורה הכותב הישראלי בן זמננו שיותר מכל מתמחה בספרות ריאליסטית, בחומרי החיים האפורים, בדמויות בלתי פוטוגניות. ההקשר הפולחני, הדרמטי, שמייצר השימוש בשלוש דמויות נשיות, בחלוקה של פרשה אחת לשלושה סיפורים – כבר כאן 'שלוש' מאותת לקוראים לקרוא באופן חשדני את האופן שבו מוצגת בפניהם דמות נשית שרגילה להיות בלתי נראית, בלתי נקראת. גרושה טרייה, מורה, שמטרתה העיקרית כרגע היא לשדר עסקים כרגיל. להחניק מול בנה הרגיש רגעי חולשה או זעם על אביו שהתעופף לנפאל והתנער מאחריות. לארגן לילד מסיבת יום הולדת. להשיג עוד תלמידים פרטיים. להשתקם בלי כוויות חדשות.

שיווק הספר הזה מלכתחילה יוצר בעיה בכתיבה עליו. ההימנעות המוצהרת  מספוילרים משווה ל'שלוש' סקס-אפיל אפלולי. לזכותו ייאמר שהוא מצדיק את הלחישה הזאת, את הרצון לייצר סביבו באזז כאילו מדובר בעונה חדשה של 'משחקי הכס'. הטוויסט הגדול שסביבו בנוי הספר נוגע לא רק לתוכן ולהתרחשות, אלא להפתעה מבחינת הז'אנר או הטיפוס העלילתי. אם כי ההיכרות המוקדמת עם ספריו הבלשיים של משעני מזינה את השילוב בין בידור ופרנויה שמורגש מתחת לסגנון התכליתי, המדוד, הנקי בצורה כמעט הרמטית מהפגנת שרירים ספרותית, מניסוחים מטפוריים – שמאפיין את 'שלוש', ומבטא עליית מדרגה משמעותית מבחינת המחבר. רגע שבו סגנון הכתיבה, צבע הקול הספרותי שהוא לכאורה נטול צבע, כמעט נטול אישיות, פועלים כסיפור בפני עצמו. כמו תאורה חכמה שמקדימה את המילים והמעשים ברצף הסיפור.

בקיצור, הייתי שמח לא לקלקל את הקריאה בספר. במו עיניי ראיתי קורא שלא התייחד עם ספר כבר שנים מתמסר בקלילות לסיפור. מדווח שהקריאה מאחוריו אבל הלילה לפניו, ולא ברור אם יירדם כל כך מהר [עדכון: דווקא נרדם]. אם תרשו לי, מכאן הרשימה מיועדת למי שקרא את הספר, גם אם לא אכנס לפרטים.

***

כמה שורות אקראיות לדוגמה. "היא יוצאת מבית האבות אחרי שמונה, כשעדנה על סף השינה. מעל למיטתה מותקן כפתור מצוקה ובבית האבות ערוך צוות שאפשר להזעיק בלחיצה עליו. אמיליה נועלת את דלת חדרה במפתח שחווה נתנה לה. עדינה בקושי עונה לברכת השלום שלה כשהיא באה בבוקר וכשהיא הולכת".

"היא", אמיליה, היא הגיבורה הזמנית של החלק השני בספר. מטפלת סיעודית, מהגרת עבודה לטבית, שאחראית על קשישה בשם עדנה. בעזרת עולם המושגים הנוצרי והפסיכולוגי של אמיליה, הספר מרשה לעצמו להעלות לפני השטח חומרים פואטיים, דתיים ואלגוריים יותר – לאחר ההיכרות הפחות אקזוטית עם המורה הגרושה, הישראלית, גיבורת חלקו הראשון. הסטייה מדמות אחת לשנייה היא תמרון ספרותי לכאורה בסיסי אבל רב משמעות. הוא מייצר מיד מוטיבציה להקבלה ביניהן. עד סוף הסיפור, ההקבלה הזאת מקבלת משמעות כפולה ומכופלת. יש קשר עקרוני בין הנשים, בין שני סוגי החיים השונים לכאורה. לא רק הספר ולא רק הקוראים מבחינים בקשר הזה. נדמה שישנו גורם ממשי, עוד זוג עיניים, שבוחן את גיבורות הספר. ובמבט רחב יותר – עוד זוג עיניים כללי, חברתי, מופשט שמפקח על נשים כמותן, מבודד אותן, דוחק אותן לפינה.

אמיליה היא דמות כמעט מסורתית בפרוזה ריאליסטית. האישה הבלתי נראית. זרה, ענייה. משרתת מסיפור של צ'כוב, נניח, ששוגרה לשוק העבודה הישראלי. משעני והקוראים מתבוננים בה, נכנסים באופן חלקי לעורה, קוראים באיפוק את מחשבותיה המעונות – בניגוד לאנשים סביבה. גם הקשישה, עדנה, שבה היא מטפלת כמעט לא מגיבה לנוכחותה. אבל הספר מחדיר למבט האמפתי באמיליה רמזים גלויים למבט אחר, מאיים. כפתור המצוקה שמוזכר כאן, הצוות שאמור להגן על הדיירת, הדלת הנעולה. עצם הדיון בשאלה מי יכול להבחין בבואה ובלכתה של אמיליה כפוף למבט פלילי, קרימינולוגי. התכוננות לפשע עתידי או שחזור במבט לאחור.

***

הטכניקה העיקרית שעליה מתבסס הספר קשורה לשילוב הזה של התבוננות כביכול הומניסטית בדמויות נשיות נורמטיביות, צייתניות – שמהולה גם בהקשר של ספרות אימה ומתח. בסרטי אימה אמריקאיים משתמשים לא פעם בבת השכן כנרצחת טיפוסית. עוד לפני שהרוצח נכנס לפריים, המצלמה כבר עוקבת אחריה בין חדרי הבית, במקום שבו היא כביכול בטוחה ומוגנת. 'שלוש' משכלל את העיקרון הדרמטי והקולנועי הזה, ובהדרגה, מאפשר לקוראים להבחין בו. במקום להתענג כצופים בלתי נראים על הפורענות המתקרבת, במקום לאחד כוחות עם הרוצח המתגנב מאחורי הגב הנשי – הספר בונה את הביוגרפיה של הנשים הללו. מכריח אותנו להזדהות איתן, להתרשם דווקא מהתושייה וכוח העמידה שהן מגלות נוכח מהלומות יומיומיות, בלתי פליליות. גירושים, למשל. חוקי השוק באתרי היכרויות.

משעני והקוראים מציצים בכל אחת משלוש הנשים מאחורי קיר שקוף, מאחורי הפסאדה המתפקדת והיצרנית שהן צריכות להציג לציבור. לא חייבים להמית את הספר הזה בדיון מוסרי-פמיניסטי – משעני מוצא דרכים לסלק את הפוטנציאל הפדגוגי והמטיפני שיש למבנה סיפור כזה, דווקא בעזרת ההקשר האלים והנצלני של ספרות אימה. התופעה הזאת התבשלה כבר בספרים הקודמים, אבל ב'שלוש' היא פורצת בדרכה השקטה כעניין מרכזי.

התכליתיות הרגישה שמאפיינת את סגנון הסיפור של משעני הולכת ונקשרת לדמות הגבר הנורמטיבי, המהוגן, הרגיש, שמוציא לפועל את מחול השדים של העלילה. כך, הספר ממלא שני תפקידים במקביל: אלים ונוטה חסד, הומניסטי ותוקפני. הוא מעמיד דיוקן לנשים אנונימיות לכאורה, פועלות אפורות בכוורת. מצד שני, הוא מלהק אותן לתפקיד הקורבן. מעצים את החבטות השקטות שהן אמורות לספוג גם ככה, במנות קטנות, לאורך חייהן. לזכותו של הספר ייאמר שהדיון הזה נמצא על השולחן, אבל באופן לא נצלני ולא יומרני. כחלק מהסכו"ם ולצד המנה העיקרית. אם כבר רוצח ספרותי, אם כבר להרגיש את צבת האצבעות על הגרוגרת, עדיף ליפול לידיו של תליין עדין ומיומן כמו משעני.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם


ראיון עם דרור משעני, עם צאת ספרו 'תיק נעדר'

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.8.2011

שופטי התחרות התערבו מי יוציא ספר קודם: דרור משעני או סמי ברדוגו. ב־13 השנים שעברו מאז שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ברדוגו פירסם ארבעה ספרים. משעני, ששלח לתחרות סיפור ארוך ב־500 מילה מהמותר בתקנון, טס לפריז בכוונה "לחזור אחרי שנה לארץ עם רומן ביד". התוכנית לא יצאה לפועל. "הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי וכנראה לא בשל", הוא אומר. "למרות כל הנסיונות, לא הצלחתי לכתוב שם שום דבר רציני".

החודש, בגיל 36, חזר משעני לארץ, אחרי שלוש שנים של חיים על קו קיימברידג'־תל־אביב, הפעם עם ספר ביד – רומן בלשי בשם 'תיק נעדר', ראשון בסדרת החקירות של הבלש אברהם אברהם. ובכל זאת, לא מדובר בדמות כוססת הציפורניים של סופר על סף פרסום ראשון. בעשור האחרון השתלב משעני במוקדי הפעילות הספרותית בישראל: כעיתונאי, כמתרגם, כעורך בהוצאת כתר וכחוקר באקדמיה. "אני חושב שכל העיסוקים האלה הם חלק ממנגנון הגנה. כנראה שכל מה שעשיתי מאז נועד למלא את הצורך לעסוק בכתיבה.

"כנראה שיש קשר גם לעובדה שנולדו לי שני ילדים בשנים האחרונות. במסגרת של הכתיבה האקדמית, נהיה לי נורא קשה לכתוב דברים 'נכונים' כל הזמן, להתחייב. כשיש לך ילד ואתה מדבר איתו, אתה רוב הזמן אומר דברים נורא מוזרים, על הירח ועל אוכל באותה מידה. נכפית עליך משחקיות. פתאום אתה מגלה כמה כיף ומשחרר לכתוב בלי להוכיח כל משפט. וכשאתה כותב רומן, אתה יכול לכתוב דברים שאין לך מושג אם הם נכונים או לא. הסיפור הבלשי בפרט מאפשר לך להיזרק לעולמות לא מוכרים. אני לא מתעסק ברצח בחיי היומיום".

משעני, שישלים בקרוב דוקטורט שעוסק בסיפור הבלשי, משתדל כבר שנים, כעורך וכמתרגם, לקדם את הז'אנר. 'תיק נעדר' מייצג שלב נוסף בתהליך ההתבגרות האיטי של ספרות הבלש המקומית, שנדחקה באופן מסורתי לשולי הספרות העברית, ועד היום מזוהה בעיקר עם הרומנים של בתיה גור ושולמית לפיד משנות ה־80.

"הספרות הישראלית עסוקה עדיין קודם כל בשאלות לאומיות. הבלש לא עוסק בשאלות על זהות ושייכות לאומית, אלא בשאלות אחרות, שקשורות לתפקוד של חברה אזרחית. זו אחת הסיבות שנכתבת מעט מאוד ספרות בלשים בעברית ושהז'אנר מצליח בישראל פחות מאשר במדינות אחרות במערב. בישראל הפיקוח הוא בעיקר תוצר של סולידריות חברתית. האלימות תמיד תגונה בשם האחדות הלאומית. אף אחד לא יבוא למפגינים בלונדון, למשל, ויבקש מהם להפסיק להתפרע בשם אחדות העם האנגלי.

"אפשר לחשוב למשל על השאלה הבלשית הקלאסית: 'Whodunit?'. כשמתבצעים בארץ פיגועים – ואלה מעשי הרצח שמעניינים את האזרח הישראלי יותר מכל מעשי רצח אחרים – השאלה של זהות הרוצחים היא שאלה לא חשובה וגם המניעים שלהם ידועים לכאורה. השאלה העיקרית היא הזהות הלאומית שלהם, או לכל היותר ההשתייכות הארגונית. באותו אופן, הגיבורים ההרואיים של החברה הישראלית הם לא חוקרי משטרה אלא סוכני מוסד”.

בכלל, נראה שהספרות הישראלית בורחת מספרות ז'אנרית.
"תלמידה מבריקה שלי לשעבר סיפרה לי שהיא עומדת לכתוב פרוזה. כששאלתי מה היא הולכת לכתוב, היא אמרה שהיא מתלבטת בין פנטזיה לז'אנר של 'ספרות ישראלית יפה'. יש באמת ז'אנר כזה. זה קצת משתנה לאחרונה אצל סופרים צעירים, אבל זה הזרם המרכזי. ז'אנר הבלש, לעומת זאת, נחשב כאן לז'אנר נחות ואסקפיסטי. היה אפשר לצפות שבמקום כמו ישראל, שבו מנסים לברוח מהמציאות – הבלש דווקא יהיה הכי פופולרי. אז אולי הבלש הוא ז'אנר לא כל כך אסקפיסטי; אולי דווקא ז'אנר 'הספרות הישראלית היפה' הוא אסקפיסטי".

***

ספרו של משעני מתעורר עם היעלמותו של נער שתקן מעל פני האדמה. מול הנעדר ומשפחתו מתנהלים שני גיבורים: חוקר המשטרה אברהם אברהם, נציג לשרשרת גיבורים ספרותיים כפולי שם, שמנסה לפענח את המקרה; והחשוד העיקרי, מורה צעיר שמתקשה להתאקלם בחיי המשפחה שהקים, ומנסה לממש מחדש את חלומות הכתיבה שלו.

'תיק נעדר' עומד בסימן משפחתי. בתוך כל המהומה של חוקרים ונחקרים, נדמה לפעמים שדווקא הילד הוא מין בלש שמפקח על הוריו. "יש משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד מפחיד, בהבנה שהילד שלך יודע המון דברים עליך, בלי שאמרת לו ובלי ששמת לב," אומר משעני. "מישהו רואה אותך מכל זווית – מישהו שאתה דווקא אמור לפקח עליו".

את שאלת הפיקוח הוא בוחן כבר שנים באמצעות ז'אנר הבלש. מי מפקח על מי, מי מציית למי, באיזה אופן מחנכת אותנו ספרות בלשית לשמור על סדר חברתי. "הבלש הקלאסי מלמד אותנו שאדם לאדם זאב, שיצר לב האדם רע מנעוריו. זה ז'אנר שמתרגל את האזרחים, שמלמד אותי שאני צריך לחשוד גם בשכן שלי. בסוף הסיפור אני אמור להבין שיש צורך בעין – כמו של הבלש – שתסתכל על כולם כל הזמן מלמעלה. מצד שני, הבלש מאפשר לך גם לקרוא פעם נוספת את הסיפור בצורה חשדנית, להיות ביקורתי כלפי החקירה ולהתנגד לסמכות של החוקר. אני ניסיתי ליצור בלש שרוצה דווקא לזכות את כולם, לא להפליל. בלש שנמאס לו כבר לקרוא את המציאות".

מעניין שהדמויות שיצרת בספר מאוד ממושמעות. אלה אנשים שבקושי מסוגלים לפשוע.
"לפני חודשיים הייתי אומר לך, 'כל האנשים באמת נורא צייתניים'. אבל המחאה עכשיו מוכיחה שזה סוף־סוף לא נכון. הצייתנות של האנשים, גם שלי, היא דבר שאני נורא נאבק בו. יש קטע שהחשוד בספר אומר: 'הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד'. אחת הסיבות לאופטימיות במחאה עכשיו היא שזה רגע של הפרת צייתנות. פתאום אנשים לא מפחדים מהממשלה.

"ניסיתי לחשוב על ההצלחה של סטיג לרסון ו'נערה עם קעקוע דרקון'. שאלתי את עצמי ממה נהניתי בספרים האלה. למעשה, זה פרויקט הפללה של המדינה. יותר מזה, זה ספר שלדמויות בו אין טיפת אשמה כלפי שום דבר, כמו דמויות קומיקס. הגיבורה שוחטת גיבורים על ימין ועל שמאל בלי נקיפות מצפון, הם שוכבים שם עם כולם בלי להתייסר. נדמה לי שזה אחד מסודות הקסם של הספר – שאפשר לקרוא אותו כאוטופיה על עולם בלי אשמות. בכלל, בעיניי הסיפור הבלשי עוסק באשמה. ואני נמשך למתח הזה של אשמה והתנגדות לאשמה כי גיליתי עד כמה לאשמה יש מקום מרכזי בחיי".

אשמה כלפי מי?
"קודם כל, תמיד, אשמה כלפי ההורים, אחר כך כלפי ההורים הסימבוליים – מוסדות, ארגונים – ובסוף גם כלפי הילדים. אני לא יודע מה המקור של תחושות האשמה הפרטיות שלי, לכן אולי נוח לי ללכת לבלש, למקום היותר תיאורטי. במקביל, הבלש מאפשר לך לבדוק איך האשמה נשתלת בך מבחוץ, איך היא הופכת למנגנון של שליטה ביחסים בין הורים לילדים, בין אזרחים למדינה. בגלל זה הרגע הזה של המחאה כל כך משמח אותי, כי פתאום אנשים מתחילים להבין שהם לא עשו שום דבר רע למדינה – להיפך, הם רק נתנו לה. ההיפטרות מהאשמה היא דרך להתנגד ולהפסיק לציית".

***

דרך המחשב בקיימברידג', משעני התרגש לראות את צ'רלי ביטון עומד על במה מול 300 אלף מפגינים. משעני, שאביו כיהן כח"כ מטעם מפלגת גשר של דוד לוי, פירסם לפני חמש שנים את ספר המחקר 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' שעסק בהתמודדות של הספרות וביקורת הספרות בישראל עם שאלת הזהות המזרחית.

"מדהים אותי לראות סוף־סוף התחברות חסרת תקדים בין ארגונים אשכנזיים ומזרחיים," הוא אומר. "זה רגע כל כך חזק. במקביל לאילן היוחסין המפואר של הרמטכ"לים וראשי הממשלה והאלופים שצנחו במתלה – נוצר כאן אילן יוחסין נחשב לא פחות של אנשים כמו צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".

הבלש שלך הוא אמנם 'חצי מזרחי', אבל בספר דווקא מורגש יחס די שווה־נפש לנקודה הזאת.
"אם הצלחתי ליצור גיבור אוניברסלי שהוא גם מזרחי, זה מספיק טוב בעיניי. לפני שלושים שנה זה לא היה מובן מאליו בספרות העברית. כששמעון בלס עשה את זה – מיד הסבירו שזה גיבור מזרחי. כשא"ב יהושע עשה את זה – הוא עצמו טען שזה גיבור אוניברסלי ולא מזרחי. הבלש שלי חייב משהו למיכאל אוחיון, הבלש של בתיה גור. הוא אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בספרות העברית שהיא גיבור: לא דמות משנה ולא דמות שאמורה לייצג את עדתה. מעניין אגב שדווקא דרך הבלש, ובאמצעות סופרות נשים, הכניסו גיבורים מזרחים לספרות העברית".

ב־2006 מונה משעני לעורך מוסף הספרים של 'הארץ' – מינוי מפתיע לחוקר ספרות ועיתונאי צעיר – ועזב את התפקיד כעבור שלוש שנים. הוא מכיר בעל־פה את התלונות על כך שהכניס רוח אקדמית מדי ופוליטית מדי לדפי המוסף, אבל לא ממהר להסתייג מהדימוי הזה. "אני מודה באשמה שהספרים של רסלינג מעניינים בעיניי. אתה גם יכול לשמוע את ההדים של הספרים האלה עכשיו בשדרות רוטשילד. אני לא חושב שזה דבר רע. זה תפקידו של עורך – להביא את עצמו ואת הטעמים שלו. לא מינו אותי כשר החינוך שאמור לייצג את כולם".

למה עזבת כל כך מהר?
"השנים במוסף היו מאוד אינטנסיביות. לצד ההנאה, זו בעיקר עבודה מאוד קשה ומתסכלת. בסך הכל, האמנות של כתיבה על ספרות היא דבר מאוד לא מוערך אצלנו; לא מתוגמל בכסף או במעמד – בניגוד לתרבויות כתיבה אחרות בעולם. קשה מאוד לעשות ככה מוסף טוב לאורך זמן. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה מספיק לי. רציתי לגעת בספרות מכיוונים אחרים, לזוז הלאה במשחק הכסאות".

דן מירון טען לאחרונה שביקורת הספרות בעיתונות פשטה את הרגל.
"אני עדיין מוצא ברוב המוספים הספרותיים בארץ טקסטים מעניינים. אולי לא מספיק. אבל זה שוב קשור לכך שזו אמנות לא מתוגמלת. פעם מבקר ספרות היה קורא את הספר ארבע פעמים לפני שהוא היה כותב ביקורת. היום, אם מבקר יעשה את זה הוא יוכל לפרסם ביקורת אחת בחודשיים. ואז הוא באמת יחיה באוהל.

"בכלל, יש משהו נוסטלגי בשאיפה למבנה היררכי מאוד סמכותני, שבו יש פירמידה של מבקר ספרות אחד או שניים, ולמטה יש עוד שלושה תלמידים שלו. חלק מהשינוי התרבותי שקורה עכשיו, באוהלים ובשאר התחומים, כרוך בהתנגדות למבנה הסמכותני הזה. התנגדות שיש לה ערך. אי אפשר לבטל את העובדה שיש יותר אנשים שיש להם זכות דיבור ומביעים את דעתם – גם על ענייני ספרות ותרבות. כולם אומרים, 'איפה הימים שבהם התפרסם המאמר המפורסם של זך נגד אלתרמן'. מדברים בגעגוע על סדן וקורצווייל. אבל בתוך אותו מוסף היו עוד רשימות שאף אחד לא זוכר היום".

בהקשר הזה, תנועת המחאה הזאת תפסה את ותיקי הסופרים הישראלים לא מוכנים.
"אותי תמיד הוציאה מדעתי ההנחה במחקר שהסופר הוא הגיאולוג של התרבות העברית. שהספרות העברית היא סייסמוגרף שמנבא תהליכים חברתיים ולאומיים. בספר העיוני שכתבתי ניסיתי להראות שהספרות העברית הגיבה למהפך הפוליטי ב־77' ולעליית הקול המזרחי בפוליטיקה רק עשר שנים אחרי שהם התרחשו. מה שברור היום הוא שהזרם המרכזי של הספרות הישראלית לא היה סייסמוגרף למה שקורה עכשיו ברוטשילד. זרמים אחרים דווקא כן – בכתבי העת ובערבים ספרותיים מושמעת כבר שנים שירה שרמזה למה שקורה. יכול להיות שזה רגע של שינוי היררכיות גם במובן הזה. יכול להיות שהשירים שנכתבים במאהל מרכזיים יותר מהטקסטים של הסופרים המרכזיים – שאנחנו תמיד מחכים לשמוע מה יש להם להגיד על המצב".

עמוס עוז הודיע שזאת לא המחאה של דורו.
"זה היה דבר מאוד מרגש שהוא אמר. הספרות העברית ומחקר הספרות העברית – הלכו תמיד ביחד. החוקר יצר את הסופר והגדיר את מקומו. יצא שהשאלות המעמדיות תמיד נדחקו הצידה במחקר. קנז נוגע בהן, רונית מטלון, 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום. הזרם המרכזי, והמחקר שמגבה אותו, התעסקו בשאלות לאומיות ודחקו הצידה את השאלה המעמדית.

"זו הסיבה שהרגע הזה מסעיר מבחינה תרבותית. המפגינים הצעירים באים למדינה ואומרים: אנחנו נקבע בעצמנו מה צודק ומה לא צודק, אנחנו לא מקבלים את החלוקות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון. באופן עקיף, זה המסר שעובר גם לסופרים ולאינטלקטואלים בכירים: אנחנו מבינים את החשיבות של הרגע הזה בכוחות עצמנו. אנחנו מדברים לבד. לא צריכים שידברו בשבילנו. אתה הולך ורואה את השלטים במאהל – כל שלט מבריק יותר מהשני. באמת לא צריך שיבוא איזה ביאליק או ברנר וינסח את הרגע".

דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר

דרור משעני, האיש שרצה לדעת הכל

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.6.2015

♥♥♥

היחס האמביוולנטי שלי כלפי ספרו השלישי של דרור משעני הוא כנראה סימן שהפנמתי את הרוח המרכזית בו. את ההיסוס העצוב, הנבון והרגיש שהוא מציע לקוראיו. משעני הוא כותב שראוי להערכה, שהתקבל במהירות ובצדק – והרומן הקצר הזה מסביר למה. מזן הכותבים שמוכנים לעבוד קשה מאוד, לעבד חוויה מורכבת מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, אבל להגיש אותה לקורא בצורה הנקייה ביותר, נגישה ולא טווסית.

"אנטי־טווסי" היא כותרת שיכולה להתאים באותה מידה לסגנון של משעני ולאפיון הבולט של הגיבור הקבוע בשלושת ספריו: חוקר המשטרה הרגיש והאמפתי אברהם אברהם. שם הספר – 'האיש שרצה לדעת הכל' – מתייחס בגוף הסיפור לחשוד המרכזי בתיק הרצח הראשון של אברהם, אבל מובן שהוא מצביע, פעם אחר פעם, גם ובעיקר על החוקר (ועל ההיבריס שלו, תוסיף המורה ציפורה); מי שמבקש לאסוף את כל הנתונים שלפניו, לקשור את כל הקשרים, להפוך את הגבב העיסתי של ראיות והשערות לתיאוריה קרימינלית אחת. יציבה, ברורה, גלויה לעין.

השילוב הזה של שאפתנות ופחד מחוסר ידע, מחוסר הבנה, קשור גם לאופן שבו משעני מצופף לתוך דמותו של אברהם ולתוך מבנה הספר שורה של תכתיבים מז'אנר הבלש (והאבות הספרותיים הגדולים שלו, למשל, בטרגדיה היוונית, בטרגדיות של שייקספיר, ברומן הרוסי הפסיכולוגי־אקזיסטנציאלי). החל בזיווג בין סערת חורף לבין רצח, שפותח את הספר, ועד ההקבלה בין החוקר לחשוד העיקרי שכבר הפכה בעשורים האחרונים לסטנדרט, ודאי בז'אנר הבלשי בטלוויזיה ובקולנוע. שוב ושוב מבהיר סופו של הספר את העיקרון של חשד וספק כלפי החוקר, כלפי הפרשן הספרותי.

משעני נצמד כאן למבנה קלאסי של טרגדיה אדיפלית [חצי־ספוילר: כולל הפורקן הגדול והמחטא בסוף הרומן, פתרון התעלומה ופתרון המשבר האישי של אברהם]. ובאותו זמן הוא מציב, כמעט באופן מתבקש, סימני שאלה מהדהדים מעל המבנה הסגור הזה ותחושת הרווחה שהוא כביכול יוצר. איך? הספר נע בין שני סיפורים וזוג נקודות תצפית כאילו חופפים. סיפורו של החוקר שואף קדימה בזמן אל פתרון התעלומה. סיפורו של החשוד נמסר דרך עיני אשתו, כאילו במבט לאחור, בהבנה מאוחרת וטרגית ("רק כמה ימים אחר כך היא נזכרה באותו לילה והבינה. הכל היה יכול לקרות אחרת").

1
מתוך 'הליידי משנחאי'

המאמץ הגדול ביותר של הספר הזה הוא להבהיר לקוראים – בעזרת התהליך הנפשי שעוברים החוקר ואשתו של החשוד – עד כמה הנחות מוקדמות הן עניין מסוכן ומתעתע. כמה הרסני הדחף לקשור המון גרוטאות וקצוות חוטים בסרט יפה. לא רק מפני שצצים כאן ההדחקה המפורסמת של ד"ר פרויד, או העיוורון הטראגי העתיק. אלא מפני שהדחף הזה להרשיע ולשלוח לכלא הוא דרכו של החוקר, ושל המדינה שהוא משרת, לכסות על האלימות הגדולה, הממסדית. להפוך את הקורבן לחשוד או לרוצח.

הרשתות החברתיות בימים האלה מוכיחות שהרעיון הזה חי ובועט. כמו שוטרים שמתנפלים על חייל ממוצא אתיופי, כמו מעצר לא מוצדק של מפגינים, כמו קציני משטרה שמטרידים ומנצלים שוטרות. התופעה הזאת, והגילויים שלה בתקשורת, מופיעים בספר באופן גלוי ומודע, אבל יחסית בשולי התמונה, באזכורים צדדיים.

במילים אחרות, 'האיש שרצה לדעת הכל' הוא רומן מוּחזק מדי מבחינתי. גם אם זאת האסטרטגיה שלו; להיעזר באפרוריות החילונית של חולון – זירת הפשע, שהיא גם זירת עבודת המשטרה וחיי המשפחה היומיומיים והסודיים שמתערבבים ברומן. להיעזר באפרוריות המדומה, האופיינית לדמויות בלשים כמו אברהם. ומתוך אלה, על סמך לחץ שקט שהולך ומצטבר – להתחיל לדהור בנקודה מסוימת לעבר הפיצוץ. ואז, אחרי ההדף, לנקות את הזירה בזהירות ובמתינות.

'האיש שרצה לדעת הכל' הוא ספר מלנכולי, מתאבל, במוצהר. הפתיחה שלו מצטטת את השורות הידועות מ'התופת' של דנטה. הוא מוקדש לאביו של הסופר שנפטר ב־2013. אין בו מקום, כמעט אף פעם, להומור ולהתלוצצות. אפילו דמויות המשנה הטיפה קומיות שמופיעות בו, בקושי מחייכות. עושות ברצינות את עבודתן (כחוקרי משטרה, כשחקנים).

זאת בחירה לגיטימית וטבעית. אבל בעיניי, ספר שנוגע בתכנים כל כך קודרים וטראומטיים וקושר ביניהם – אונס, רצח, פרידה מבני משפחה, פחד מהתפוררות נפשית וזוגית – לא יכול להסתפק רק בניקיון ובאיפוק כמעט הרמטי מבחינת מבנה ועיצוב לשוני. יש משהו משונה באוסף של מחוות סגנוניות לבלשים ספרותיים וטלוויזיוניים אחרים – כולל האקדח הידוע במערכה הראשונה – שאין בו קריצה ואפשרות לפורקן קטן, לשלוק מים, למתיחת האיברים בכיסא הקורא.

אני יודע שאקרא בסקרנות את הספר הבא של משעני. שיש מה ללמוד ממנו ככותב, כמתבונן. אני מקווה רק שהסער המופנם והמדוד הזה יתחיל לסעור קצת יותר. שחוקר המשטרה יעורר פחות הזדהות. שקצת רשעות גלויה וחוש הומור יכרסמו את עולם הסימטריות וההקבלות שבתוכו אברהם לכוד, כמו בתוך מבוך זכוכית. שהסדקים הקטנים בזכוכית יתחילו לקרוע את הדף, ואת הדרמה הנפשית הפנימית.

דרור משעני, האיש שרצה לדעת הכל, הוצאת אחוזת בית

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.1.2013

כצעד של ייאוש או מרד, קובי עובדיה החליט להעביר את התפקיד של גילה אלמגור לידיים של יפה ירקוני. במשך חצי שנה הוא חיזר אחרי אלמגור בלי להרפות. המטרה: לשכנע את השחקנית לאשר שימוש בשמה כדמות בדיונית ברומן הביכורים שלו.

השיחות הספורות ביניהם, הוא מספר, כללו ביטויים כמו "אין לך בושה", "אחרי כל מה שעברתי" ו"כל עוד אני חיה". אלמגור לא התלהבה מהאופן שבו גיבור הרומן, נער בן 14, מדמיין אותה משתרבבת לאופרת סבון שהוא מפנטז. במחברות שהוא מסתיר מתחת למזרן, הגיבור משגר בני משפחה שלו, מורים ושכנים – לעולם טלווזיוני בסגנון 'שושלת'. את אלמגור הוא מדמיין ככוכבת אורחת אלמודוברית, אדירה ומוגזמת. "ירדתי עליה, אבל הייתי בטוח שהיא דיווה ושהיא תדע לקבל את זה. במיוחד שהילד אומר שם שהיא השחקנית הכי טובה בארץ. אבל היא לא הבינה שזה קאמפ, ושזה ילד מפוחד מירוחם שמסתכל עליה".

בסוף התארגנה פגישה. הקרח התחיל להישבר. אלמגור עזרה לעובדיה לקצץ חלקים פחות מלוטשים ברומן שלו ("תמחק את זה, תמחק את זה, ואת זה"). לאחר מכן נרתמה לעזרה גם עורכת דין מטעמה, שמחקה עוד. "הפכתי בתקופה הזאת לילד המפוחד מהספר, שעומד מול הדמות של גילה אלמגור. יותר מזה, הפכתי בעצמי קצת לגילה אלמגור – שלחתי לה סמסים נזעמים: 'את מקצצת את הכנפיים שלי!'. אמרתי לאמא שלי, 'תתקשרי לגילה אלמגור'. והיא אמרה, 'לא רוצה, אני מפחדת'".

לא חשבת לכתוב על שחקנית בשם צילה אליגון.
"חוץ מזה שאני מת על 'הקיץ של אביה', שמוזכר בספר והוא לדעתי הסרט הישראלי הכי שורט, היה לי חשוב שדמות אמיתית תיכנס לסיפור. בשיא הכאסח, באמת איימתי שאחליף אותה ביפה ירקוני, והיא אמרה לי, 'מה אתה חושב, שהבנות של יפה לא יעשו לך בעיה?'. והן באמת לא הסכימו. הן אמרו שאמא שלהן בכלל לא הייתה דיווה, ובטח שלא היה לה נהג תימני כמו בספר. אז חזרתי לגילה כמו ילד קטן, מתחנן. רק בחמידות זה בסוף עבד. הוצאתי מים מאבן. היום אני יודע שאני יכול לעשות הכל. גילה אלמגור היא אגדה, הכי סלבית בארץ. אני כזה קטן לידה, ליד הפאתוס הזה שהיא המציאה. כמו שכתבתי, יום אחד היא תהיה על שטר".


עבודות וידאו של ריאן טרקרטין

 

נשים עוצמתיות גודשות את 'העונה האחרונה של מוטי ביטון', ספר הביכורים של עובדיה – במציאות החיים של הגיבור וביקום הטלנובלי המקביל שהוא בורא לעצמו. השטרות, לעומת זאת, שייכים לצד אחד במשוואה שנוצרת בספר. "הספר הזה מציג את הפחד הכי גדול שלי", אומר עובדיה, בן 30, "משפחה לא מתפקדת. לכן הוא גם מתרחש בירוחם. כשגרתי בדימונה, היינו צוחקים על הירוחמים. הם היו היחידים שיכולנו להתנשא עליהם. בתור ילד פחדתי שלא נוכל לעמוד במבחנים של החיים האלה, בקשיים הכלכליים. אז בספר הלכתי על הקיצוניות – שום דבר לא מתפקד במשפחה של מוטי ביטון. זה ניסיון לדמיין מה היה קורה אם לא היינו יוצאים ממצרים".

במציאות, משפחת עובדיה יצאה ממצרים, מדימונה ומפתח־תקווה – אבל ההון המשפחתי קשור בכל זאת לאפריקה. אמו של קובי, ירדנה עובדיה, היא מקרה נדיר של עסקים חובקי עולם שלא צמחו מאחת ממשפחות הממון הישראליות. בשנים האחרונות היא זכתה לתשומת לב תקשורתית, לא ממש מחמיאה, לאור הקשרים ההדוקים שלה עם נשיא גינאה המשוונית – "אחת הרודנויות הידועות ביותר לשמצה ביבשת", נכתב ב'הארץ' בכתבה על מי שכבר כונתה "מלכת אפריקה".

המפגש עם בנה עומד לא פעם בצל של חקירות מס, תחקירים עיתונאיים על אמו וידיעות על אירועים משפחתיים ראוותניים. את החתונה של אחת מארבע אחיותיו – עם הופעות של אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ושלומי שבת – כינו "החתונה היקרה בישראל". באופן כמעט מתבקש, קובי עובדיה מצליח לנער מעליו כמות נכבדת של דעות קדומות. אולי מפני שהוא לא מנסה להילחם בהן, אולי בזכות היחס הנינוח שלו לייחוס המשפחתי ולדימוי שלו כבן עשירים. את המילה "טייקונית", למשל, הוא זורק כבר בשיחה ראשונה בטלפון.

עובדיה מייצג ומייצר סיפור ישראלי חדש, בעידן של יחסי סגידה ושנאה לאילי הון ומיליונרים מקומיים. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' נוגע בעצם הפנטזיה להכרה ציבורית, להערצה והשפעה, ויוצק תוכן חדש לסיפור על דיוקן האמן כאיש צעיר. הוא מקביל בין שתי המלודרמות – של העולם הנוצץ והמוגזם של אופרות הסבון ושל החיים הממשיים עם אמא מובטלת, מעורערת נפשית. כל זה, בעזרת סיפור על בריחה מאסונות המציאות לממלכה של קיטש וצבע – אותו טריק של פופ טלוויזיוני, שמכירות גם דמויות של טנסי וויליאמס, למשל, או גיבורת הסרט 'רוקדת בחשכה'.

עובדיה אולי מצהיר על המרחק בינו לבין גיבור הסיפור, אבל גם כאן מתגלה משחק מעניין בין מציאות והמצאה. מגיל 14' מספר עובדיה, הוא כתב תסריטים לאופרת סבון יומית ופרטית, שנמשכה שלוש שנים. "עברנו לפתח־תקווה מדימונה בדיוק לפני כיתה א', מתוך תקווה ברורה להתעשר. לא שהיה לנו רע בדימונה. אמא שלי הייתה קופאית ראשית בשק"ם – היא עדיין מתגאה בזה שהיא הייתה הקופאית הכי טובה שם – ואבא שלי עבד במפעלי ים המלח. בתחילת החטיבה היו בעיות עם המכולת שההורים שלי ניסו לקדם. הייתי אז במתח מטורף, כשבדיוק שידרו את הפרק האחרון באחת העונות של 'מלרוז פלייס'. לא הייתה לי סבלנות לחכות לעונה חדשה ופשוט התחלתי לכתוב אותה בעצמי. כל יום פרק, עוד דף במחברת. הכל היה כתוב בתמצות, בסעיפים: 1. המורה בוגדת בבעלה. 2. קובי מדבר עם אמא שלו. העתקתי הכל, ערבבתי הכל. מהטלוויזיה, מ'שתיקת הכבשים'".

דמויות מהטלוויזיה פשוט חיו יחד עם דמויות מהחיים שלך?
"למרות שגרנו בדירה מעפנה בפתח־תקווה, הרגשתי מאוד נוצץ בראש. לא היה הבדל בין אופרות סבון לחלומות שהיו לנו. ההורים שלי רצו לעבור למרכז ולהגשים את החלום הישראלי. לרחף מעל הפרובינציאליות. להיות אירופה, אמריקה. וגם אני, הייתי בטוח שאנחנו הכי יפים, שברגע שנתעשר ויכירו אותנו, יגידו איזו משפחה מדהימה זאת. כילדים, אמא שלי לקחה אותנו כל שבת בבוקר לסביון, שנראה שם בתים יפים, שיום אחד נגור בהם. כמו שאחרים נוסעים לחוף, זה היה הטיול השבועי שלנו". היום המשפחה מחזיקה בית בסביון.

עובדיה התכוון לקרוא לספר 'דברי הימים א' דברי הימים ב". בהוצאה, הוא מספר, "התעקשו על השם המזרחי של הספר. 'מוטי ביטון ימכור יותר. שלא יחשבו שאתה יוכי ברנדס'". האנקדוטה הזאת מלמדת דבר או שניים על הקשר של עובדיה כסופר צעיר לשושלת של סופרים ישראלים מזרחיים. אצלו הדמויות מדברות במונחים גלויים ומפורשים של השתכנזוּת מול מרוקאיוּת.

"בדימונה", הוא אומר, "לא היה לנו את הדיבור הזה על אשכנזים־מזרחים. אשכנזים היו רק בטלוויזיה. כשעברתי לכיתה א', פתאום שמתי לב שיש המון אשכנזים בכיתה. עברנו לבניין עם שכנים אשכנזים מעלינו ומתחתינו. פתאום ביקשו שקט בין שתיים לארבע, ולא לטפטף עם שקית הזבל. פתאום היו דרישות מטעם הסדר הטוב, דברים שפשוט לא הכרנו. לאמא שלי לא הייתה אף פעם בעיה עם מי שהיא. להפך, בעולם העסקים היא השתמשה באסליות שלה כסימן לאמינות. היום המענטש הישראלי החדש הוא מזרחי. אין היום בושה להיות עינב בובליל".

הרומן מתרחש בסוף שנות ה־80, אחרי המהפך, פריצת ש"ס והדיון הגלוי על פוליטיקה ומוצא. לאורך הספר הגיבור הופך את האשכנזיות לשם קוד לריסון מלאכותי, להעמדת פנים. ידידו הפדופיל של הגיבור קושר את האשכנזיות למחלת הסרטן, וטוען שהמרוקאים אילפו את עצמם בהשפעת האשכנזים. "אני לא איזה פנתר שחור", אומר עובדיה, ששני הוריו ילידי מרוקו. "החיים היו ממש טובים אליי, אולי אפילו בגלל המוצא שלי. מצד שני, אני זוכר איזה טוקבקים התפרסמו אחרי התחקיר על אמא שלי ב'עובדה': 'שתחזור לדימונה. מי זאת הפרחה הזאת'. למה היא פרחה או ערסית, בגלל המבטא שלה? יום אחרי זה פורסם ב'הארץ' שהיא סוחרת נשק. כמה מוגזם להציג עסקה שקשורה למספנות ישראל וספינות הגנה כסחר בנשק".

אתה מבין את הביקורת, למשל, על האירועים המשפחתיים הגרנדיוזיים?
"אני מבין מה אפשר לומר על חתונה ב־7 מיליון שקל. גם לי יש מה לומר. אבל לא בטוח שזאת דווקא הפגנת עושר, אלא הפגנת שמחה משפחתית. גם ביום הולדת חמש שלי חגגנו עם 500 איש באולם בדימונה. שנים אחרי זה אמא שלי ישבה מול הווידיאו מבסוטית. עם החברים שלי אני יכול לצחוק על זה: 'הגזמנו, נכון?'. אבל אמא שלי היא אישה מוגזמת. היא יכולה להקים ישיבה, או לתרום לנזקקים – ובאותו כיף היא יכולה לערוך חגיגת יום הולדת ענקית. אנחנו חיים בחלום שעוד שנייה יכול להיגמר. עד גיל 25, כשמילצרתי, לא האמנתי שההתעשרות הזאת אמיתית. רק אחרי שעזבתי את העבודה בחברה של אמא שלי הבנתי שאני יכול להפסיק לעבוד בינתיים.

"עבודה היא צורך עמוק, אבל רווחה זה באמת כיף. כאילו, למה מה קרה שבחיים האלה אני אדאג איך לשלם חשבון? אני נעלב בשם האנושות כשאני רואה אנשים במצב כלכלי קשה, או כשאני נזכר בשנים הלא מוצלחות שלנו. אם ההתעשרות של קבוצה קטנה באה על חשבון הרוב? לא במקרה שלנו, אצלנו זה קרה באפריקה. אולי בגינאה יכולים לבקר אותנו. בארץ אנחנו לא חלק משום בנק, ולא שייכים לאליטה. ברור שאני כרגע בצד של הספינה שלא טובע, אבל הייתי מספיק בצד השני. כשאני רואה היום את רני רהב במסיבה אני רואה איש חמוד, גרגרן, שנהנה מהחיים".

 

את אופרת הסבון הילדותית שלו – 1,200 פרקים יומיים עם 220 דמויות בפתיח – עובדיה זרק לזבל כשלא התקבל לתיכון נחשב בפתח־תקווה ("עד שאמא שלי צעקה שם, וקיבלו אותי עם כל מיני תנאים"). היום, מתוך שעמום מוחלט, הוא לומד לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. "הייתי בטוח שקמפוס זה מקום מחרמן, שקורים בו דברים, ואני ממש לא רואה את זה. הכל אימפוטנטי. בחיים עוד לא הייתי במקום שלא היה לי בו קליק עם אף אחד. למה? אני בא לשם עם עקבים מטפוריים. עושה רעש. עם מלא בושם בבוקר. שאני אגיד שזה משהו במנטליות? במזרחיות שלי? הכל שטויות.

"הגעתי לשם עם נפיחות קלה בחזה, בידיעה שיש לי כבר חוזה בהוצאת כתר, ולכל תלמידי הספרות האלה אין. משהו ילדותי כזה, כמו הראפרים שמצליחים, משוויצים בפורשה, פסי זהב בבגד ובלינג בלינג. כמו הזמרים המזרחיים שמצליחים פה, ישר עוברים למגדלי יו. הכל נוצץ עם הקיסריה והנוקיה. אולי גם בי יש משהו כזה, לא נעים או מתנשא. מעצבן אותי שאף אחד לא מחכה לי, שהמורים לא מכירים את השם שלי. פעמיים העירו לי שם על מותגים שאני לובש – אני מאוד מאמין במותגים, יממוטו או דיור נגיד – מה אתה מתנפח עלינו עם הבגדים שאתה לובש? מה זה משקפי השמש הפרחיים האלה?".

יש יתרונות לגישה הזאת.
"כשבאתי לדרור משעני, העורך בהוצאת כתר, הבאתי לו את כתב היד בידייים רועדות. אמרתי לו, 'לא פירסמתי שום דבר ב'מעיין' או אפילו ב'במה חדשה', אבל אני הולך להיות קובי פרץ של הספרות. הספרים שלי יימכרו בתחנות דלק'. יצאתי משם רועד. איזה שטויות יצאו לי מהפה. בדיעבד, משעני אמר לי שזה המשפט שעשה לו את זה: קובי פרץ של הספרות".

אתה אוהב את קובי פרץ?
"האיש הזה הוא ספר של 'רסלינג'. כוכב! ברור שזה לא עניין המוזיקה פה, אבל יש לו אישיות שדורשת אצטדיון. ואני מעריך את זה: סוף־סוף לא יהודית רביץ שיורדת בכפכפים לקפה השכונתי".

לאורך הפגישה איתו, עובדיה כמעט משוויץ שהוא לא קורא ספרים ("שרה אנג'ל היא הסופרת היחידה שבאמת קראתי את כל הביבליוגרפיה שלה"), הצהרה שנשמעת קצת מוגזמת. הוא מדבר על אדישות לספרות הישראלית ("ראיתי את העיבוד לקולנוע של 'ספר הדקדוק הפנימי'"), אבל חוזר ברומן לסיפור הישראלי על ילדים שמסרבים להתבגר. הוא אולי מתלונן על הוראה יבשה של הגות פוסט־מודרניסטית באוניברסיטה, אבל הרומן שכתב מתבסס על ארגז כלים של ערבוב סגנונות וטשטוש תחומים. הגיבור מתאר את כל ההתרחשות במונחים של אופרת סבון, תפניות עלילתיות ותפקידים דרמטיים. במין השלכה לאחור של תוכניות המציאות, צופים שהגיבור מדמיין כאילו מתבוננים בדירה המשפחתית.

"בסוף שלחו אותי לקרוא את 'ילדה שחורה' של סמי ברדוגו. קראתי סיפור אחד שלו, ומיד העפתי את זה. פאק הים! אני הביץ' החדשה בעיר! כן, הוא הקדים אותי באיזה עשור. אני יודע שאני בז'אנר שלו, או של שרה שילה. שלחתי לברדוגו את הספר עם הקדשה מהממת. ברור שיש בינינו קווי דמיון, וזאת גאווה גדולה. אבל אני חושב שהגיבורים של ברדוגו קצת במסכנות, מסתכלים על המציאות מהצד. הגיבור שלי לא כזה. הוא בטוח שהוא ה־דבר. האשכנזים גרועים, והוא מהמם, עם כל רגשי הנחיתות שלו. חוץ מזה, אני חושב שלסמי ברדוגו חשוב להתחנף לאליטה הספרותית. הוא יודע מה הספרים הקאנוניים. נדמה לי שהוא יודע שיש איזה חלון הצצה שהוא נותן לאשכנזים, בזמן שחלון ההצצה הזה בכלל לא מעניין אותי".

הגיבור שלך דווקא עסוק כל הזמן בשאלה, מה יגידו עליו המבקרים האשכנזים.
"ובאמת, כשהוא מנסה לכתוב בצורה נסיונית הוא נכשל. מבחינתו, אם צריך לבחור בין המבקרים לצופים – ברור שהצופים. וזה גם מה שאני חושב. אני רוצה ביקורות נופלות, אבל הרבה יותר חשוב לי למכור הרבה עותקים. למרות שזה ספר מייסר, קצת חופר, תובעני רגשית – אני רוצה שמי שקוראת רם אורן, תיהנה גם מהספר שלי. שכל הפרחות יקראו אותו. שיראו שהוא קרוב להן ללב".

___

תגובתה של גילה אלמגור:

"קובי עובדיה יצר את הפרסונה הזאת והשתמש בשמי בלי רשותי. הייתה לו בראש איזו דמות של דיווה דה לה שמאטע עם כפפות שחורות, מהסדרות האמריקאיות שהוא היה רואה בתור ילד קטן. אבל הדמות הזאת לא הייתה קשורה לא למקום, לא לנוף, לא לטמפרטורה – ובטח שלא אליי. אי אפשר לקחת בנאדם חי ולעשות איתו מה שאתה רוצה כדמות. הייתי צריכה לשמור על עצמי".

את אוהבת את הספר?
"אני לא אתן לו ביקורת, אבל בסופו של דבר זה סופר עם קול ייחודי ואני באמת מקווה שהוא יצליח".

קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון, הוצאת כתר

ראיון עם דרור משעני, תיק נעדר

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.8.2011

שופטי התחרות התערבו מי יוציא ספר קודם: דרור משעני או סמי ברדוגו. ב־13 השנים שעברו מאז שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ברדוגו פירסם ארבעה ספרים. משעני, ששלח לתחרות סיפור ארוך ב־500 מילה מהמותר בתקנון, טס לפריז בכוונה "לחזור אחרי שנה לארץ עם רומן ביד". התוכנית לא יצאה לפועל. "הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי וכנראה לא בשל", הוא אומר. "למרות כל הנסיונות, לא הצלחתי לכתוב שם שום דבר רציני".

החודש, בגיל 36, חזר משעני לארץ, אחרי שלוש שנים של חיים על קו קיימברידג'־תל־אביב, הפעם עם ספר ביד – רומן בלשי בשם 'תיק נעדר', ראשון בסדרת החקירות של הבלש אברהם אברהם. ובכל זאת, לא מדובר בדמות כוססת הציפורניים של סופר על סף פרסום ראשון. בעשור האחרון השתלב משעני במוקדי הפעילות הספרותית בישראל: כעיתונאי, כמתרגם, כעורך בהוצאת כתר וכחוקר באקדמיה. "אני חושב שכל העיסוקים האלה הם חלק ממנגנון הגנה. כנראה שכל מה שעשיתי מאז נועד למלא את הצורך לעסוק בכתיבה.

"כנראה שיש קשר גם לעובדה שנולדו לי שני ילדים בשנים האחרונות. במסגרת של הכתיבה האקדמית, נהיה לי נורא קשה לכתוב דברים 'נכונים' כל הזמן, להתחייב. כשיש לך ילד ואתה מדבר איתו, אתה רוב הזמן אומר דברים נורא מוזרים, על הירח ועל אוכל באותה מידה. נכפית עליך משחקיות. פתאום אתה מגלה כמה כיף ומשחרר לכתוב בלי להוכיח כל משפט. וכשאתה כותב רומן, אתה יכול לכתוב דברים שאין לך מושג אם הם נכונים או לא. הסיפור הבלשי בפרט מאפשר לך להיזרק לעולמות לא מוכרים. אני לא מתעסק ברצח בחיי היומיום".

משעני, שישלים בקרוב דוקטורט שעוסק בסיפור הבלשי, משתדל כבר שנים, כעורך וכמתרגם, לקדם את הז'אנר. 'תיק נעדר' מייצג שלב נוסף בתהליך ההתבגרות האיטי של ספרות הבלש המקומית, שנדחקה באופן מסורתי לשולי הספרות העברית, ועד היום מזוהה בעיקר עם הרומנים של בתיה גור ושולמית לפיד משנות ה־80.

"הספרות הישראלית עסוקה עדיין קודם כל בשאלות לאומיות. הבלש לא עוסק בשאלות על זהות ושייכות לאומית, אלא בשאלות אחרות, שקשורות לתפקוד של חברה אזרחית. זו אחת הסיבות שנכתבת מעט מאוד ספרות בלשים בעברית ושהז'אנר מצליח בישראל פחות מאשר במדינות אחרות במערב. בישראל הפיקוח הוא בעיקר תוצר של סולידריות חברתית. האלימות תמיד תגונה בשם האחדות הלאומית. אף אחד לא יבוא למפגינים בלונדון, למשל, ויבקש מהם להפסיק להתפרע בשם אחדות העם האנגלי.

"אפשר לחשוב למשל על השאלה הבלשית הקלאסית: 'Whodunit?'. כשמתבצעים בארץ פיגועים – ואלה מעשי הרצח שמעניינים את האזרח הישראלי יותר מכל מעשי רצח אחרים – השאלה של זהות הרוצחים היא שאלה לא חשובה וגם המניעים שלהם ידועים לכאורה. השאלה העיקרית היא הזהות הלאומית שלהם, או לכל היותר ההשתייכות הארגונית. באותו אופן, הגיבורים ההרואיים של החברה הישראלית הם לא חוקרי משטרה אלא סוכני מוסד”.

בכלל, נראה שהספרות הישראלית בורחת מספרות ז'אנרית.
"תלמידה מבריקה שלי לשעבר סיפרה לי שהיא עומדת לכתוב פרוזה. כששאלתי מה היא הולכת לכתוב, היא אמרה שהיא מתלבטת בין פנטזיה לז'אנר של 'ספרות ישראלית יפה'. יש באמת ז'אנר כזה. זה קצת משתנה לאחרונה אצל סופרים צעירים, אבל זה הזרם המרכזי. ז'אנר הבלש, לעומת זאת, נחשב כאן לז'אנר נחות ואסקפיסטי. היה אפשר לצפות שבמקום כמו ישראל, שבו מנסים לברוח מהמציאות – הבלש דווקא יהיה הכי פופולרי. אז אולי הבלש הוא ז'אנר לא כל כך אסקפיסטי; אולי דווקא ז'אנר 'הספרות הישראלית היפה' הוא אסקפיסטי".

1
מתוך 'חיים של אחרים'

 

ספרו של משעני מתעורר עם היעלמותו של נער שתקן מעל פני האדמה. מול הנעדר ומשפחתו מתנהלים שני גיבורים: חוקר המשטרה אברהם אברהם, נציג לשרשרת גיבורים ספרותיים כפולי שם, שמנסה לפענח את המקרה; והחשוד העיקרי, מורה צעיר שמתקשה להתאקלם בחיי המשפחה שהקים, ומנסה לממש מחדש את חלומות הכתיבה שלו.

'תיק נעדר' עומד בסימן משפחתי. בתוך כל המהומה של חוקרים ונחקרים, נדמה לפעמים שדווקא הילד הוא מין בלש שמפקח על הוריו. "יש משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד מפחיד, בהבנה שהילד שלך יודע המון דברים עליך, בלי שאמרת לו ובלי ששמת לב," אומר משעני. "מישהו רואה אותך מכל זווית – מישהו שאתה דווקא אמור לפקח עליו".

את שאלת הפיקוח הוא בוחן כבר שנים באמצעות ז'אנר הבלש. מי מפקח על מי, מי מציית למי, באיזה אופן מחנכת אותנו ספרות בלשית לשמור על סדר חברתי. "הבלש הקלאסי מלמד אותנו שאדם לאדם זאב, שיצר לב האדם רע מנעוריו. זה ז'אנר שמתרגל את האזרחים, שמלמד אותי שאני צריך לחשוד גם בשכן שלי. בסוף הסיפור אני אמור להבין שיש צורך בעין – כמו של הבלש – שתסתכל על כולם כל הזמן מלמעלה. מצד שני, הבלש מאפשר לך גם לקרוא פעם נוספת את הסיפור בצורה חשדנית, להיות ביקורתי כלפי החקירה ולהתנגד לסמכות של החוקר. אני ניסיתי ליצור בלש שרוצה דווקא לזכות את כולם, לא להפליל. בלש שנמאס לו כבר לקרוא את המציאות".

מעניין שהדמויות שיצרת בספר מאוד ממושמעות. אלה אנשים שבקושי מסוגלים לפשוע.
"לפני חודשיים הייתי אומר לך, 'כל האנשים באמת נורא צייתניים'. אבל המחאה עכשיו מוכיחה שזה סוף־סוף לא נכון. הצייתנות של האנשים, גם שלי, היא דבר שאני נורא נאבק בו. יש קטע שהחשוד בספר אומר: 'הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד'. אחת הסיבות לאופטימיות במחאה עכשיו היא שזה רגע של הפרת צייתנות. פתאום אנשים לא מפחדים מהממשלה.

"ניסיתי לחשוב על ההצלחה של סטיג לרסון ו'נערה עם קעקוע דרקון'. שאלתי את עצמי ממה נהניתי בספרים האלה. למעשה, זה פרויקט הפללה של המדינה. יותר מזה, זה ספר שלדמויות בו אין טיפת אשמה כלפי שום דבר, כמו דמויות קומיקס. הגיבורה שוחטת גיבורים על ימין ועל שמאל בלי נקיפות מצפון, הם שוכבים שם עם כולם בלי להתייסר. נדמה לי שזה אחד מסודות הקסם של הספר – שאפשר לקרוא אותו כאוטופיה על עולם בלי אשמות. בכלל, בעיניי הסיפור הבלשי עוסק באשמה. ואני נמשך למתח הזה של אשמה והתנגדות לאשמה כי גיליתי עד כמה לאשמה יש מקום מרכזי בחיי".

אשמה כלפי מי?
"קודם כל, תמיד, אשמה כלפי ההורים, אחר כך כלפי ההורים הסימבוליים – מוסדות, ארגונים – ובסוף גם כלפי הילדים. אני לא יודע מה המקור של תחושות האשמה הפרטיות שלי, לכן אולי נוח לי ללכת לבלש, למקום היותר תיאורטי. במקביל, הבלש מאפשר לך לבדוק איך האשמה נשתלת בך מבחוץ, איך היא הופכת למנגנון של שליטה ביחסים בין הורים לילדים, בין אזרחים למדינה. בגלל זה הרגע הזה של המחאה כל כך משמח אותי, כי פתאום אנשים מתחילים להבין שהם לא עשו שום דבר רע למדינה – להיפך, הם רק נתנו לה. ההיפטרות מהאשמה היא דרך להתנגד ולהפסיק לציית".

2

דרך המחשב בקיימברידג', משעני התרגש לראות את צ'רלי ביטון עומד על במה מול 300 אלף מפגינים. משעני, שאביו כיהן כח"כ מטעם מפלגת גשר של דוד לוי, פירסם לפני חמש שנים את ספר המחקר 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' שעסק בהתמודדות של הספרות וביקורת הספרות בישראל עם שאלת הזהות המזרחית.

"מדהים אותי לראות סוף־סוף התחברות חסרת תקדים בין ארגונים אשכנזיים ומזרחיים," הוא אומר. "זה רגע כל כך חזק. במקביל לאילן היוחסין המפואר של הרמטכ"לים וראשי הממשלה והאלופים שצנחו במתלה – נוצר כאן אילן יוחסין נחשב לא פחות של אנשים כמו צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".

הבלש שלך הוא אמנם 'חצי מזרחי', אבל בספר דווקא מורגש יחס די שווה־נפש לנקודה הזאת.
"אם הצלחתי ליצור גיבור אוניברסלי שהוא גם מזרחי, זה מספיק טוב בעיניי. לפני שלושים שנה זה לא היה מובן מאליו בספרות העברית. כששמעון בלס עשה את זה – מיד הסבירו שזה גיבור מזרחי. כשא"ב יהושע עשה את זה – הוא עצמו טען שזה גיבור אוניברסלי ולא מזרחי. הבלש שלי חייב משהו למיכאל אוחיון, הבלש של בתיה גור. הוא אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בספרות העברית שהיא גיבור: לא דמות משנה ולא דמות שאמורה לייצג את עדתה. מעניין אגב שדווקא דרך הבלש, ובאמצעות סופרות נשים, הכניסו גיבורים מזרחים לספרות העברית".

ב־2006 מונה משעני לעורך מוסף הספרים של 'הארץ' – מינוי מפתיע לחוקר ספרות ועיתונאי צעיר – ועזב את התפקיד כעבור שלוש שנים. הוא מכיר בעל־פה את התלונות על כך שהכניס רוח אקדמית מדי ופוליטית מדי לדפי המוסף, אבל לא ממהר להסתייג מהדימוי הזה. "אני מודה באשמה שהספרים של רסלינג מעניינים בעיניי. אתה גם יכול לשמוע את ההדים של הספרים האלה עכשיו בשדרות רוטשילד. אני לא חושב שזה דבר רע. זה תפקידו של עורך – להביא את עצמו ואת הטעמים שלו. לא מינו אותי כשר החינוך שאמור לייצג את כולם".

למה עזבת כל כך מהר?
"השנים במוסף היו מאוד אינטנסיביות. לצד ההנאה, זו בעיקר עבודה מאוד קשה ומתסכלת. בסך הכל, האמנות של כתיבה על ספרות היא דבר מאוד לא מוערך אצלנו; לא מתוגמל בכסף או במעמד – בניגוד לתרבויות כתיבה אחרות בעולם. קשה מאוד לעשות ככה מוסף טוב לאורך זמן. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה מספיק לי. רציתי לגעת בספרות מכיוונים אחרים, לזוז הלאה במשחק הכסאות".

דן מירון טען לאחרונה שביקורת הספרות בעיתונות פשטה את הרגל.
"אני עדיין מוצא ברוב המוספים הספרותיים בארץ טקסטים מעניינים. אולי לא מספיק. אבל זה שוב קשור לכך שזו אמנות לא מתוגמלת. פעם מבקר ספרות היה קורא את הספר ארבע פעמים לפני שהוא היה כותב ביקורת. היום, אם מבקר יעשה את זה הוא יוכל לפרסם ביקורת אחת בחודשיים. ואז הוא באמת יחיה באוהל.

"בכלל, יש משהו נוסטלגי בשאיפה למבנה היררכי מאוד סמכותני, שבו יש פירמידה של מבקר ספרות אחד או שניים, ולמטה יש עוד שלושה תלמידים שלו. חלק מהשינוי התרבותי שקורה עכשיו, באוהלים ובשאר התחומים, כרוך בהתנגדות למבנה הסמכותני הזה. התנגדות שיש לה ערך. אי אפשר לבטל את העובדה שיש יותר אנשים שיש להם זכות דיבור ומביעים את דעתם – גם על ענייני ספרות ותרבות. כולם אומרים, 'איפה הימים שבהם התפרסם המאמר המפורסם של זך נגד אלתרמן'. מדברים בגעגוע על סדן וקורצווייל. אבל בתוך אותו מוסף היו עוד רשימות שאף אחד לא זוכר היום".

בהקשר הזה, תנועת המחאה הזאת תפסה את ותיקי הסופרים הישראלים לא מוכנים.
"אותי תמיד הוציאה מדעתי ההנחה במחקר שהסופר הוא הגיאולוג של התרבות העברית. שהספרות העברית היא סייסמוגרף שמנבא תהליכים חברתיים ולאומיים. בספר העיוני שכתבתי ניסיתי להראות שהספרות העברית הגיבה למהפך הפוליטי ב־77' ולעליית הקול המזרחי בפוליטיקה רק עשר שנים אחרי שהם התרחשו. מה שברור היום הוא שהזרם המרכזי של הספרות הישראלית לא היה סייסמוגרף למה שקורה עכשיו ברוטשילד. זרמים אחרים דווקא כן – בכתבי העת ובערבים ספרותיים מושמעת כבר שנים שירה שרמזה למה שקורה. יכול להיות שזה רגע של שינוי היררכיות גם במובן הזה. יכול להיות שהשירים שנכתבים במאהל מרכזיים יותר מהטקסטים של הסופרים המרכזיים – שאנחנו תמיד מחכים לשמוע מה יש להם להגיד על המצב".

עמוס עוז הודיע שזאת לא המחאה של דורו.
"זה היה דבר מאוד מרגש שהוא אמר. הספרות העברית ומחקר הספרות העברית – הלכו תמיד ביחד. החוקר יצר את הסופר והגדיר את מקומו. יצא שהשאלות המעמדיות תמיד נדחקו הצידה במחקר. קנז נוגע בהן, רונית מטלון, 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום. הזרם המרכזי, והמחקר שמגבה אותו, התעסקו בשאלות לאומיות ודחקו הצידה את השאלה המעמדית.

"זו הסיבה שהרגע הזה מסעיר מבחינה תרבותית. המפגינים הצעירים באים למדינה ואומרים: אנחנו נקבע בעצמנו מה צודק ומה לא צודק, אנחנו לא מקבלים את החלוקות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון. באופן עקיף, זה המסר שעובר גם לסופרים ולאינטלקטואלים בכירים: אנחנו מבינים את החשיבות של הרגע הזה בכוחות עצמנו. אנחנו מדברים לבד. לא צריכים שידברו בשבילנו. אתה הולך ורואה את השלטים במאהל – כל שלט מבריק יותר מהשני. באמת לא צריך שיבוא איזה ביאליק או ברנר וינסח את הרגע".

דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר