פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.5.2014
'צעקה הפוכה' הוא חלק מזרם ספרותי ישראלי, שהולך ומתבהר בשנים האחרונות. לפעמים קוראים לזרם הזה 'ספרות הגירה'. לפעמים אפשר לשייך אותו לתבנית ספציפית יותר. בנים או בנות שנולדו בישראל יוצרים דיוקן כפול – של הוריהם המהגרים, המתאקלמים בישראל, ושלהם, בני הארץ, דוברי העברית ה"טבעית". האמהות והאבות שגידלו ילדים בשנות ה־50, ה־60 וה־70 מזדקנים או נפטרים בשנות האלפיים. הילדים, הכותבים, לפעמים כבר הורים בעצמם, עורכים חשבון נפש אישי־היסטורי.
ברוב המקרים, פצע מושווה לפצע. משבר העקירה וההתאקלמות של ההורים מול פצעי הילדות של הילדים. פצעי הילדות או החוויה הטרייה מושווים לאופן שבו הם השתמרו בזיכרון, לאופן שבו הם הופכים לסיפור, לסצינה, דרך הפילטרים של הניסיון, הגיל וההבנה המאוחרת של הכותבים. המשברים של המדינה הטרייה מושווים בעקיפין לחוסר הביטחון והחשש של החיים בישראל בשנות האלפיים, שנות השפל הכלכלי והאינתיפאדה השנייה.
חלק משמעותי מהספרים האלה כתובים כסיפורי חניכה והתבגרות. יותר מזה, הם מתבוננים בעצם תהליך ההיזכרות, בעצם המפגש בין הילד שלומד להכיר או להבין את העולם סביבו, לבין הסופר שמנסה להפוך את 'חומר הגלם' ליצירה אמנותית. העובדה שהילדה או הילד הפכו לכותבים, ליוצרים של הספר – והממד האוטוביוגרפי והכאילו־תיעודי בספרים האלה – בעצמם ממחישים שורה תחתונה אופטימית: לכאבי הגדילה יש פרי – השליטה בשפה, בסיפור, בדימוי העצמי וההיסטורי.
ההכללה הזאת היא חלק משמעותי בקריאה ברומן הביכורים של סלין אסייג, ילידת 67'. הוא מגיח אחרי שכמה וכמה ספרים במסגרת דומה זכו להכרה ולדיון רציני ('קול צעדינו' של רונית מטלון, למשל, או 'זה הדברים' של סמי ברדוגו). חלק מרכזי בטכניקה הספרותית של 'צעקה הפוכה' וחלק משמעותי מהתמונות שהוא מציג כבר כאילו הוצגו לקוראים, כבר הפכו לתמונות קולקטיביות. למשל, דמות הסבתא העיוורת, המיסטית, שמשמרת את זכר העבר, את שפת האם שהעברית החליפה. או הזיכרון החוזר בספרים דומים, של ההורים שצופים ב'סרט הערבי' בערוץ 1. מין רגע של הפוגה וריכוז שהמלודרמה הקולנועית, המסוגננת, מאפשרת: להתרפק על החיים שנקטעו, אבל גם להבין את המאבק הקיומי, הכלכלי, הנפשי של החיים בשיכונים או בשכונה כתחנה בדרך לעתיד ורוד יותר.
גם הטכניקה שבה אסייג מתארת ומפרשת את ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית הזאת מרגישה מוכרת. הספר מורכב מתמונות קצרות ורוב הזמן קונקרטיות מאוד. אלה לרוב תיאורים בזמן הווה, שמוצגים כזכרונות וחוויות ילדות ונעורים בבת־ים, משנות ה־70 והלאה, עם גיחות קצרות להמשך החיים, לבגרות. התיאורים האלה מתמזגים גם לדמיונות, להזיות או להבנות של ילדה. למרות שאיסוף החומרים מוטל על הילדה, תמיד מורגשת בהם ההבנה המאוחרת, הכבדה, שצופה את העתיד. התהליך הנפשי המפותל הזה מומחש בעזרת שינויים של פרספקטיבה, זמנים וגוף לשוני בין התמונות. מצד שני, המשפטים עצמם ממוקדים, קצרים ופשוטים רוב הזמן.
הרושם שמתקבל מזכיר שילוב של סיאנס ושל עדות. עדות חיה, דרוכה, מרוכזת – שכאילו אין בה מקום לפטפוטים מיותרים במאמץ לגעת בזיכרון. הפרקים הקצרצרים עצמם משחקים על הדימוי של תמונה מקוטעת או דיבור מקוטע: בתוך אלבום, בתוך מגבלות הזיכרון, בתוך הקושי לגעת לפעמים בתכנים קשים ולא פתורים: "חצי שעה אנחנו הולכים, אבא תמיד כמה צעדים לפנינו. את הגב שלו אני אזכור בדרכים רבות. לא מסתובב לבדוק שאנחנו מאחור". או, "מחוץ לבית אני מרגישה חזקה ולא צריכה את האהבה שלה […] יום אחד אני גם אחליט לא לבכות יותר. תהיה לי חומה שאפילו המילים של אמא לא יוכלו לעבור. יום אחד אפסיק לקרוא לה אמא".
שם הספר, 'צעקה הפוכה', קולע. הוא לא רק מצהיר על נאמנות לאיזה קוד אסתטי מופנם, מאופק – הוא גם ממחיש דימוי אקוסטי של גל קול הפוך, מעוות, שכאילו הולך ומתחזק עד שמופיעה נקודת המקור שלו. האפקט הקולי הזה עובד. לאורך הקריאה הולכת ומצטברת המועקה, התוגה. כביכול, כמין היפוך למלודרמות הקלאסיות של סרטים מצריים, בעזרת חומרים פרוזאיים, מוקטנים, ילדותיים, שרק נוגעים בדרמה הגדולה, בסודות המשפחתיים.
אסייג מתמודדת יפה עם האתגר הזה, עם הכניסה לז'אנר מתגבש ומוכר. אבל אצלי הספר עורר גם רתיעה, שאופיינית אולי למסגרת של שיבה לזיכרונות ילדות. 'צעקה הפוכה' משאיר, בסופו של דבר, רושם הומוגני של רחמים גדולים, "רחמים עליי ועל כולם", כמו ששרה מיקה קרני. רחמים יכולים להיות רגש נעלה, אבל הם יכולים גם להמית רגשות לא פחות חשובים. למרות ומפני שהספר הזה כאילו מנסה להפוך את הצעקה, להחניק אותה, המלנכוליה המסוגננת שלו חדה ותובענית. למרות שהוא מתאר את כוח החיים וההישרדות, ואפילו את יצר המשחק שאופייניים למצבור של דמויות, כולל ניצולי שואה, עיוורים או פגועי נפש – הוא עצמו לא גולש להומור ישיר אף פעם, לקלילות, לוולגריות. והחומרה הזאת יוצרת רושם מכובד ומעיק.
זאת בחירה לגיטימית, שקשורה לנקודות מפתח בסיפור, והיא מעוררת תגובה מורכבת שיש לה כנראה ביקוש וצורך אמיתי מצד קוראים ישראלים. ובכל זאת, במובן הזה הספר מאיר לטובה את סרטי הבורקס שלפני עשרות שנים תיארו את השיכון, הבניין או השכונה כמיניאטורה של החברה היהודית בישראל. למרות כל ההאשמות שהטיחו באותם סרטים – הקיטש, הגזענות, השוביניזם, האופטימיות המגויסת – הם נתנו לצופים כלים להילחם במלנכוליה המתבקשת מתנאי החיים. הגיבורה והמספרת של אסייג, לעומת זאת, יודעת שהיה גם יופי גדול בחיים שהיא מתארת, בדיכוי המשפחתי, בקושי הכלכלי, בחולות של בת־ים הצעירה עדיין, בחופש שהיה לצד הכל. אבל בדרך להמחיש את היופי והחופש האלה, אסייג נותנת לצעקה 'ההפוכה', המתאבלת, להכתיב את הטון.
סלין אסייג, צעקה הפוכה, הוצאת אחוזת בית
מיטת סדום - יוני ליבנה 