ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

על הוצאות מחודשות בלי ערך מוסף

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.10.2013

מצחיק להיטפל לעניין שולי כזה, בזמן שיש תופעות ברורות יותר שאפשר לקטר עליהן – עריכה מנומנמת, למשל, הגהה רשלנית או תחושה כללית של קיפאון והסתגרות. אבל מכל הפגמים שמתגלים בספרי פרוזה ישראליים בשנים האחרונות, דווקא ההוצאה המחודשת של ספרים ישנים נראית לא פעם כמו סימן למסיבה העצובה שהספרות המקומית הפכה להיות.

על פניו, אמור להיות משהו חגיגי ומשמח בפגישה מחודשת או מאוחרת עם ספר בן 20, 30 או 50 שנה. כל ספר שמצליח להתגבר על מכשולי הזמן, קוצר הרוח והסלקציה החששנית של מוציאים לאור הוא ניצחון קטן, דגלון של אופטימיות. בעידן הגיליוטינה של "חיי מדף", ספרים מסוגלים עדיין לקום לתחייה.

בשנה האחרונה, למשל, צצו מחדש ספר הזיכרונות 'מות אמי' של נתן זך מ־97', והרומן 'עם, מאכל מלכים' של יצחק לאור מ־93'. וגם רומן ההרפתקאות 'אם החיטה' של מיקי בן־כנען, שקיבץ סביבו מעגל של קוראים מאז שפורסם ב־2006, אבל כבר כמה שנים קשה להשיג אותו מחוץ לספריות. מה משותף לשלוש המהדורות החדשות האלה ביחס למהדורות קודמות? אפס אחוזים של ערך מוסף. זה אולי התירוץ הקלאסי שעומד מאחורי כל הוצאה מחודשת שלא מציעה לקורא שום שינוי או תוספת ביחס לאחותה הקשישה: הספר עומד בזכות עצמו, ספרים טובים לא צריכים להסביר את עצמם או להתחנחן. אבל לא זה הרושם שנוצר במפגשים עם ספרים כאלה. כשמהדורה מחודשת, חגיגית, של אלבום מוזיקלי יוצאת – גם בארץ – משתדלים לחדד ולעדכן את הסאונד שלו, גם במובן הטכני ביותר. מהדורה מחודשת של אלבום הבכורה של אביתר בנאי, למשל, כללה גם שירים לא ידועים, שנופו מהאלבום המקורי. שלא לדבר על הפורמט המוכר של סרטים לצפייה ביתית עם הערות הבמאי, עריכה מחודשת, חומר ארכיוני או דיון אקטואלי. לפעמים השינויים והתוספות רק מכבידים, או נראים כמו דרך לסחוט עוד קצת כסף מצרכנים פתאים. אבל טיפה של יושרה או התלהבות מצד המעורבים בהוצאה המחודשת, גם אם לא תמציא את הגלגל מחדש, יכולה לתת תחושה של אירוע תרבותי, של קשר חי בין היוצרים, המוציאים לאור והצרכנים.

גם בארץ נעשים נסיונות כאלה. ב־2010, למשל, פורסם מחדש 'גירושים מאוחרים' של א"ב יהושע מ־82' עם פרק גנוז שחתם את הספר. האם הצעד הזה שינה משמעותית את חוויית הקריאה? לא בטוח, אבל היה כאן צעד יצירתי שהזמין שיחה מחודשת על הרומן.

מקרים נפוצים יותר הם הוצאות מחודשות עם אחרית דבר עכשווית. כך, למשל, נחתמה בשנה שעברה המהדורה המחודשת של 'ברקיע החמישי' של רחל איתן מ־62'. כמו במקרים רבים, זה היה ניסיון לתיקון של היסטוריה ספרותית. ניסיון להציג את הספר כקלאסיקה ולאפשר לו להתגלות כיצירה שזמנה הבשיל. השנים שעברו מאז, אומרת כל הוצאה מחודשת, הכשירו קורא חדש וראוי. קורא שיכול לא רק להתגבר על הדעות הקדומות של הקוראים המקוריים, אלא גם להתרשם מהרוח האלטרנטיבית שמציע הספר ביחס למה שהפך מאז למרכז הספרותי.

11111111111111111
מתוך 'לה דולצ'ה ויטה'

אני מחבב הקדמות למהדורות חדשות מטעם הסופר עצמו. לא פעם הן הופכות לחלק אינטגרלי מהספר, שותלות בראשו של הקורא רעיון או מתיחות שיובילו את הקריאה מכאן. הקדמה מתגרה כזאת היא אתגר ספרותי שדורש בפני עצמו השראה ומיומנות. זה כמעט המקרה של פתח הדבר שיורם קניוק המנוח כתב למהדורה המחודשת מ־2011 של 'סוסעץ' – שהיא חלק מהמאמץ של הוצאת ידיעות להכיר מחדש לקוראים את ספרי קניוק ולבסס את מעמדו; מאמץ שנשא פירות. "ביקשו ממני לכתוב הקדמה," פותח קניוק בנימה כאילו תשושה, מרוחקת מהספר בן ה־40, "הדבר דומה לאדם שמתבקש לכתוב דברים על מצבתו […] כל ימי חיי תמיד עשיתי את שרציתי ואת שהייתי צריך לעשות, וכך גם בספר הזה […] מבקר אחד אמר ברדיו שהספר מצחין […] אבל בשבילי הוא מהמיטב שכתבתי. אולי יש לו ערך, אולי לא".

פתיחה כזו, לרומן כמעט אוטוביוגרפי על אמן כושל שבוחן מחדש את נעוריו, יוצרת תחושה של מפגש מאוחר עם הגיבור, מין עדות לחיים שיכלו להיות לו, לפני שהם מסתיימים. לא שאני משתגע על הטון המצטנע־מתפאר, אבל נוצר כאן סיפור מסגרת. מתבצע כאן צעד יצירתי. מחווה חזקה כמו הרמת מסך בתאטרון, כמו שניות השקט בקולנוע, לפני שהסרט מתחיל.

אבל יותר מדי פעמים מוותרים על הדרמה הזאת. למה, בעצם? תמיד אפשר לדבר על קשיים כלכליים ועל המעמד המקצועי הרעוע של המעורבים בתהליך הוצאת ספרים. זה נכון, אבל לחלוטין לא משכנע. החגיגיות שבה מוגשים תרגומים חדשים ומחודשים מפריכה את התירוץ הזה. הוצאות קטנות, נמרצות ולהוטות שמקפידות לצרף אחרית דבר יצירתית לספרים מפריכות אותו. הטקסטים המשפטיים שדווקא הולכים ומשתכללים ומצטברים בפתחם של ספרים "(כל הזכויות… כל קשר בין המציאות… הציטוטים שמופיעים בעמוד"), השבחים העצמיים לספרים על הכריכה, רשימת הציטוטים הפומפוזית מביקורות חיוביות – כל אלה מפריכים אותו.

כאן נמדד ההבדל בין תעשייה של ניירות מודפסים לבין העיסוק ביצירה, בתרבות, בביטוי. לא רק שהוצאות מחודשות חסרות חידוש מוותרות על מחוות הקידה לעבר, על ביטוי מודע לתהליכים תרבותיים, על מאמץ לייצר היסטוריה תרבותית. ניכרות כאן התבטלות עצמית, שמיטת כתפיים. התייאשות מהרעיון של קהילה ספרותית חיה ונושמת. אין לנו מה לומר, אין לנו מה לחדש. מי שהגיע עד הנה כבר יסתדר בכוחות עצמו.

יצחק לאור, עם, מאכל מלכים, הוצאה מחודשת

Clipboard01

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.9.2013

הפרסום של 'עם, מאכל מלכים' ב־‭'93‬ היה הכרזת מלחמה ספרותית. זאת לא הייתה מתקפת גרילה מחתרתית, מתגנבת – אלא כניסה באור יום, דרך השער הראשי, אל הסיפור הישראלי בה"א הידיעה. ההתחנכות הצבאית, ההפיכה הדו־סטרית מילד לגבר, שהיא גם הפיכה מיהודי ישן לישראלי חדש. יצחק לאור – משורר, מבקר ספרות ואז דובר תקיף ובולט של השמאל הישראלי – התנגח בסיפור הזה בכמה חזיתות: במסורת הספרותית מאחוריו, בדימוי ההיסטורי שלו, שהתגלם במלחמת ששת הימים, ובמוסכמות של כתיבת רומן בכלל.

בכל המקרים, לאור בחר בהתנגשות חזיתית, ישירה, שניכרת כבר בהיקף של מאות עמודי הספר. המהדורה המחודשת של הרומן, כנראה הבולט בספרי הפרוזה שלו, נראית היום כמו פגישה עם לאור בשיא כוחו כסמכות ספרותית. איך נראית קריאת התיגר של הספר היום? איך עובדים כלי המלחמה שלו במסורות ספרותיות ובדימויים לאומיים 20 שנה אחרי?

מעבר להנאה שהרומן הקודח הזה גורם (ולתחושת העייפות שהקדחת הזאת לפעמים יוצרת), קל להרגיש ששני דברים השתנו בשדה הקרב הזה. לאור מדגים כאן את הפנים האמיתיות של כור ההיתוך הצה"לי: חיילים ומפקדים, בנים למהגרים או לצברים, מזרחים ואשכנזים, חלקם ניצולי שואה, לומדים לדבר דווקא בבסיס מסמורטט, שולי וחסר חשיבות, בשפת הכוח. לגלות את העונג של כניעה לרגליים וידיים גדולות, וגם את הצד השני שלה – היכולת להשפיל את הזולת, לנצל את הפגיעות שלו, להקשיח לב מול בקשה למגע רך. התברגות בתוך סולם של סמכות.

1
מתוך 'Hard'

 

ב־‭- '93‬ השנה שבה נחתם הסכם אוסלו הראשון וערוץ 2 המסחרי יצא לדרך – היו במאמץ הספרותי הזה חריפות ודחיפות יותר קונקרטיות. לרבים היה נדמה אז שהחיים בישראל עומדים להיפרד משלטון הצבאיות לקראת הפיכה לחברה אזרחית יותר. שהישראלים עומדים להפוך מחיילים נצחיים לאנשים פרטיים. דיווחים על מקרים של התעללות והתעמרות בחיילים עוררו אז הדים. הביזוי היומיומי של גוף ונפש במסגרת שירות צבאי כאילו נמחה מחוקי המשחק.

באותו עשור, ועוד יותר מזה בשנות האלפיים, המערכת הצבאית למדה להציג את עצמה בשפה אחרת, בעזרת דימויים אינדיבידואליסטיים ולא כוחניים. ההפיכה לחייל היא כבר לא רק הצטרפות לשיירה הלאומית האדירה, לזרם הכוח – אלא נתפסת כפתח למימוש עצמי, לגילוי עצמי. הורים של חיילים מדברים עם מפקדים בטלפון ולא נשארים בעלטה מחפירה כמו הורי החיילים בספר. הדיון התקשורתי שהתעורר לאחרונה בנושא ההתאבדויות בצה"ל קצת מקלקל את התמונה, ובכל זאת, בעשור ויותר של פעילות צבאית אינטנסיבית בשטחים, הדמות האבהית של צה"ל שינתה את פניה והתעדנה (כלפי פנים) – פחות מסרסת־מחשלת, יותר מחבקת־פסיכולוגית.

לא רק חוקי המשחק לגבי היחס לחיילים שהרומן מתאר השתנו – או למדו להסוות את עצמם – גם הדימוי של לאור. אם ראיונות איתו בשנות ה־90 יצרו קשר בין החתרנות הספרותית והפוליטית שלו לפרסונה מצ'ואיסטית, מינית, לא מתנצלת – הדמות התקשורתית של לאור בשנים האחרונות עומדת בסימן המאבק שלו בטענות של נשים שלפיהן הטריד אותן מינית. הנקודה הזאת מטעינה עניין שבולט מלכתחילה ברומן: ההקבלה בין יחסים צבאיים ומיניים. הספר לא רק ממחיש את המרכיב האירוטי בכניעה לכוח הצבאי – הוא מבהיר את ההבטחה שסמויה בו, את הרישיון להתענג מהביזוי הזה מהצד השני, לרוב כגבר מול אישה, ולפעמים כאישה מול גבר (עם קצת גלישות לכיוונים הומואיים ולסביים).‬

אבל גם התרכזות באתגר הפמיניסטי של הרומן לא נראית כמו לב המפגש עם הספר היום. אפילו הניסויים הסגנוניים שלו כבר פחות מרעישים. מעברי מצלמה חדים בין תודעות ודמויות, מקו עלילה אחד לשני, שיטוט בין מקטעי זמן, גלישה מתיאור מציאותי לשוליים של התרחשות סהרורית או מפונטזת, שבירת המחיצות בין תוכן הספר למציאות החיצונית שבה הוא נוצר – כל אלה יכולים להרתיע גם היום, אבל תוך פרק או שניים הפירורים שוקעים במקומם, או לפחות מתבססת התחושה שגם דברים בלתי מובנים יקבלו הקשר בהמשך.

פרסום המהדורה המחודשת נראה כמו תזכורת לחשיבותו של לאור כסופר, דווקא בשנים שבהן איבד את המעמד הסמכותי שלו כאיש רוח שמאלי. הוא אכן מבצע את המשימה הזאת, אבל גם מחזק את היחס המורכב של הספר לכוח כצינור של תשוקה, ולצורך (הספרותי, הנפשי, העקרוני) ב'ממסד מדכא' כמושא של התנגדות. הרומן מתמקד שוב ושוב באפיזודות של השפלה. הרבה פעמים מהלך הסיפור נכנס לתודעת הדמויות כשהן חסרות אונים – מדרבן אולי את הקוראים לפתח ביקורת כלפי השיתוק הזה, כלפי ההתמוגגות ממצב הקורבן; התמוגגות שהובילה כנראה במישורה הלילה למרד כללי, פנטסטי, בלתי צפוי, של חיילי הבסיס בצו המלחמה המתקרבת.

דווקא מתוך העיסה הזאת, ומתוך חיי הצבא שמתוארים כאן, צומח איזה עיקרון דו־משמעי של חירות. החירות היצירתית של לאור ברורה: החופש לשלוט בחומרי הרומן ובדמויות, הנטייה להציג אותן במערומיהן הפיזיים, הנפשיים והמוסריים; הדמיון המוצהר בין כתיבה לבריאה אלוהית, על האלימות השרירותית שמשותפת לשתיהן. אבל גם הדמויות עצמן, בשיא חולשתן ושפלותן, שומרות על איזו זקפה עקרונית, על יצר חיים חזק, מכוער־יפה. הקורא, שמתמודד לאורך הרומן עם תוואי השבירות המבניות, עם קטיעות קווי העלילה וחילופי התודעות שמייצגות דמויות שונות – מפוצה או מתוגמל כביכול בתיאורים חיים ומפורטים, נרגשים מאוד, של השתוקקות גופנית, של מצוקה ושל געגועים.

במידה רבה, הרומן הזה לא בדיוק נרתע מהופעה גלויה של אלימות ושל דיכוי, ולא בדיוק מציע חלופה להוויה הישראלית הכוחנית – אלא יוצא נגד גיוס של תשוקה אישית לטובת הכלל. נגד העסקה של ציות כלפי מעלה תמורת ניצול מחרמן כלפי מטה. באותו זמן, הרומן מדגים את התלות של תשוקה כזאת בכוח ממוסד: את הרגעים והמצבים שבהם רגש כזה מתפרץ, מקבל ביטוי, דווקא בזכות התנגדות לכוח הרשמי, תוך כדי חיקוי פרוע של עמדת שליטה, גם במצבי כניעה מוחלטת (וסליחה על הניסוח המסורבל). רק ברגעי ההתנגשות עם הכוח הגדול, הצבאי, החיילים והקוראים מתעלים לרגעים של שירה, של הכרה עצמית – ואולי מתגברים על כבלי המציאות, משתחררים מגבולות המחנה.

יצחק לאור, עם, מאכל מלכים, הוצאה מחודשת, ידיעות ספרים

מיקי בן־כנען, אם החיטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.5.2013

'אם החיטה', נדמה לי, הוא אחד המקרים הבודדים מהעשור האחרון של ספר שמגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים שמעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות שכתבה מיקי בן־כנען על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט שבע שנים אחרי פרסום ספר הביכורים של בן־כנען (שמאז הוציאה את ספרה השני, 'הקרקס הגדול של הרעיונות'), הוא זוכה למהדורה חדשה בהוצאה עצמאית שהקימה הסופרת, ומאפשר לנסות לבדוק שוב מה הוביל להתקבלות החמימה שלו בתחילת הדרך.

גם בפגישה שנייה, המאפיין הבולט ביותר ב'אם החיטה' הוא ההיצמדות שלו למין סירופ סימפתי אבל לא דביק. סימפתיה לא שגרתית: הספר מתבונן בעולם האנושי מתוך לגלוג קבוע, מתוך רגש של ייאוש לפעמים – מחוסר המעוף האנושי, מהדחף ההיסטורי לדכא יוזמה, מהמפגש המחזורי באטימות, בשתלטנות. כל הדמויות, גם אלו האהובות על הגיבורה והמספרת, פועלות בצורה מכנית ומתוארות כקריקטורות, כאזרחים בסרט מצויר. באופן משונה, ההתבוננות הקריקטוריסטית של המספרת לא הופכת ארסית, אלא יוצרת רושם של השלמה וסקרנות מצד.

הייחוד של 'אם החיטה' קשור לניסיון להוריש לקורא מה שמכונה בספר "קול פנימי נדיב" ("הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם"). התהליך הזה עובד בכמה צינורות. הראשון הוא לרוב מתכון בטוח לחררה: הקידוש של היחיד ושל הגשמת משאלות, כמעט בתבנית של סרטי דיסני. העניין הזה ניכר כבר בכותרת, 'אם החיטה', שמבטאת רצון לחזור לנקודה של אותנטיות, של איזה גרעין ראשוניות, והוא נמשך בהקדשה "לכל יוצאי הדופן באשר הם". ובאמת, עיצוב הספר, שמבחינה אסתטית לא ממש קורץ לי, מצהיר על הרצון להיבדל מהתבנית המקובלת של פרוזה למבוגרים – קודם כל בעזרת תרשימים ואיורים שיצרה בן־כנען, מעצבת ותפאורנית במקצועה, שפותחים את הספר וממסמסים את הגבול בינו לספר ילדים.

11111111111111111
ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל

במובן הזה, הספר דווקא חושף את הצד הבנאלי והקונפורמיסטי שבו. ספר שכולל משפטים כמו "אם אתה טועה, לפחות היית נאמן לעצמך" ושנפתח בהמלצה חמה מיאיר לפיד, לא בדיוק ניצב בקוטב הצפוני ביחס לקונצנזוס. גם המתקפה שלו על הדבקות באידיאולוגיה רציונלית ועל מחשבה ריאליסטית נראית היום מעט קשישה, כמו האזכור של דיסקטים למחשב.

למעשה, הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' מבהירה דווקא את הקרבה שלו לכמה עניינים חוזרים בספרות הישראלית בשנים האחרונות. המרכזי שבהם הוא היציאה מנקודת פתיחה של אבל ואובדן. הגיבורה, לבורנטית נמוכת קומה, הולכת ומתגלה לקוראים כמי שפרצה לסיפור הרפתקאות אחרי שנתחים שלמים מחייה התפוררו – חברה אנושית קרובה, זוגיות, הורים. הסיפור נמסר בשני קווים עיקריים: תיאור בגוף ראשון של עלילות הגיבורה, ודיווח בגוף שלישי של ניסיון החקירה שלה בידי הרשויות, אחרי שנתפסה מעופפת בשמי הארץ בהליקופטר זעיר ונחשדה כמרגלת.

כאן גם מתגלה ההבדל בינה לבין גוף הולך ומתעבה של ספרות ישראלית עצובה ומתאבלת, שהמקבילה שלו היא אולי החיבה הרדיופונית בעשור האחרון לשירים מלטפים שאומרים למאזין: עכשיו קשה, אבל עוד נצליח להתגבר. בשונה מהם, בן־כנען מתרכזת לא בתפר בין משבר להחלמה עתידית, אלא ברגע שבו האדם המתאבל פורץ חזרה לחיים, תובע מהם ומעצמו להוכיח את כוחם. היא עושה את זה באמצעות סגנון שקרוב מאוד לספרות ילדים ונוער או לספרי הרפתקאות שבמרכזם המצאה, פעולה וגילוי. 'סוסית' של לאה איני היה ניסיון ספרותי דומה – סאטירה לא עוקצנית שבמרכזה גיבורה שמתעקשת לממש את האושר. אושר שמהותו חופש ופעולה ולא רק נחמה או תיקון.

נדמה לי שזה ההישג של הספר, שכושר ההמצאה שלו אמנם מלהיב יותר בקריאה ראשונה, מגששת. עצם הנכונות של הגיבורה להרכיב במו ידיה הליקופטר זעיר, עצם התיאור הכאילו מדעי ומקצועי של תהליך ההרכבה שלו, למשל, הוא צעד מרענן ביחס להתעלמות של ספרים ישראלים רבים מהווי של עבודה, מהוצאה לפועל של תוכנית. הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' חושפת אולי את הנטייה של בן־כנען למרוח עניינים פה ושם, לטשטש את הגבול בין חינניות לחנדלעך ולא פעם לאפשר לקורא לפתור בכוחות עצמו סיבוכים עלילתיים – אבל היא שבה ומזכירה כמה נדיר יחסית הדימוי של יוזמה בספרים ישראלים, שמעדיפים תגובה פסיבית לאירועים קשים.

קל לקשר היום את הספר לעשור כלכלי אפור ושוחק, ולשנת יציאתו – 2006 השנה שבה נכנס אריאל שרון לתרדמת, גלעד שליט נחטף וישראל יצאה למתקפה נוספת בעזה. קל לזהות בו תחושה של מצור ודחף לחזור לחיים. הייחוד הספרותי של בן־כנען בהקשר הזה עדיין תקף: במקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע. במקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.

מיקי בן־כנען, אם החיטה: חורים במסך וירטואלי, הוצאת קרקס

רחל איתן, ברקיע החמישי, הוצאה מחודשת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.10.2012

ההוצאה המחודשת של 'ברקיע החמישי', חמישים שנה אחרי שיצא במקור, היא צעד חשוב בהתקבלות של רחל איתן כסופרת עברייה גדולה. החוקרת תמר משמר, שצירפה אחרית דבר להוצאה המחודשת, היא אחד השמות המרכזיים במהלך העכשווי להציג את איתן כמי שהגיע זמנה להצטרף לסופרים אחרים שפרצו בשנות השישים ומוכרים היום כקלאסיקונים ישראלים.

ככרטיס כניסה לנשף הספרות העברית, משקף ספר הביכורים של איתן עמידה גאה בשוליים, מין סיפור סינדרלה מרדני ומר. מאיה, הדמות המרכזית ברומן שמתרחש בשנות הארבעים, היא ילדה שנשלחת לבית יתומים, כנראה בבני־ברק. המעבר לבית היתומים, שעל שמו נקרא הרומן, הוא מהלומת ההתנכרות האחרונה שסופגת הילדה מאביה, עסקן פוליטי שאפתן שהתגרש מאמה, ומאשתו השנייה. הרומן עוקב אחר תהליך הסתגלותה לחברת הילדים במקום – חלקם יתומים, חלקים לא כשרים או לא רצויים.

במקביל לסיפור התבגרותה של הגיבורה – השיעור המחוספס שהיא לומדת על החברה, גילוי הכתיבה הספרותית כמקור של כוח והצלה – עוקב הספר אחר מהפכן סוציאליסטי צעיר בשם דוב, שמתחיל לעבוד בבית היתומים. דוב ומאיה עוברים תהליך דומה של כפירה והסתכלות חדשה במציאות. הילדה מגלה את הצד האפל של אידיאל המשפחה, דוב מגלה את המרחק בין החיים לאידאלים הפוליטיים והרוחניים שלו. שניהם מתמודדים עם התאהבות מתסכלת ומגרה שממחישה את ההתבגרות הזאת.

למרות שהספר נפתח בהיכרות עם גיבור המשנה, מאיה היא הגיבורה המובהקת שלו. איתן מלווה את ניסיונות הכתיבה הראשונים שלה ומציירת אותה כמין סופרת לעתיד, כלומר כבת דמותה, ורומזת שסגנונו של הספר הוא פיתוח למשיכה של הגיבורה לסידור התפילה. מחוות של עוקצנות וסאטירה כלפי דמויות המשנה מוצגות כתוצר של ידיעה מאוחרת – כשיתוף פעולה בין המספרת המבוגרת ויודעת־הכל, ובין הגיבורה שחווה את הדברים בהווה.

השימוש הכפול, האירוני, במבט של ילד הוא תחבולה קלאסית שסופרים כמו דיקנס וצ'כוב ידעו לסחוט היטב. בספרות הישראלית של העשורים האחרונים נדמה כאילו כל ספר שני נכתב מתוך הסתכלות ילדית, מתוך חזרה לילדות, או פשוט מתוך אינפנטיליות לשמה. דויד גרוסמן הוא דוגמה מתבקשת לשימוש הקודר והדו־משמעי במבט הילדי, שמגלה את העולם לעצמו ומאיר מחדש את המוכר. אצל איתן מורגש משהו שכאילו מקדים בהקשר זה את גרוסמן או את יהושע קנז (בן דורה המעט מאוחר). עם זאת, איתן פחות מעוניינת בזיקה של הילד לעולמות אפלים ורומנטיים, לרמזים של טירוף והרס עצמי כמקבילים לתהליך היצירה. הילדה שלה היא אולי יוצרת בהתהוות, אבל גם לוחמת בזירת לחץ. מוטל עליה לחדד את חושיה ולרכוש ידע וניסיון במהירות. יכולת ההתבוננות שלה, האמן שבה, לא מנותקים מהצורך לשרוד. לא במקרה המפגש הראשוני איתה מתרחש בחדר הרחצה, שם היא מתוודעת לשאר הילדות בבית כחלק מטקס חניכה שילך ויתחספס. האדים הפיזיים והנפשיים שמערפלים את התמונה, ומולם המעקב הדרוך כלפי כל מחווה, דיבור וצליל, הם רגע אמנותי מופתי.


ג'יי זי, 'Hard Knock life'

מכאן והלאה ניכרת השליטה המלאה של איתן בסיפור. החולשה החברתית של הגיבורה עומדת בניגוד למעברים של הסופרת בין עולמות לשוניים – מעברים שריריים ומרשימים בין שפת ילדים ומבוגרים, שפת משכילים ושפת רחוב, עברית עכשווית ועתיקה (לפעמים הדמויות עצמן מחקות סגנונות דיבור אחרים). דרך עיני הגיבורה – שנחשפת לאנוכיות המבוגרים ולכוחניות הילדים, ובאותו זמן לכוח היצירה והשימוש בלשון – איתן ממחישה לעיני הקורא שנאה מרוכזת לבני אדם, אך גם משיכה חזקה לתיאור חייהם. הזירה המלודרמטית של בית היתומים והקשרים המרושעים והאינטימיים שהיא מולידה בין הדמויות כאילו ממחישה את הכוח הפרדוקסלי שמפעיל אותה כסופרת, הצורך לכער ולקרב, לקלל ולברך. במובן הזה, 'הרקיע החמישי' – אחד משבעת העולמות העליונים שמוזכרים בספרות חז"ל, שבו מלאכים אומרים שירה – הוא לא רק כינוי אירוני למין תופת חילונית, מודרנית, שבה מתגלה האדם בשפלותו, נוטש ילדים, מתעלל, מפר אמונים. 'הרקיע החמישי' הוא המקום שממנו נולדים יצירה וקשר בין הדמויות, ובין הסופרת לקורא.

אם יש לספר חולשה, היא מורגשת בקשר בין הסיפור המרכזי לסיפור המשנה. הסיפור של דוב מחוויר ליד הסיפור של מאיה, וגם הביקורת על תל־אביב העסקנית במלחמת העולם השנייה עומדת בצל הפוליטיקה של עולם הילדים (באמצעות ההצלבה בין שני העולמות, איתן אולי ביקשה לצייר את החברה הישראלית הצעירה כחברת ילדים מוזנחת ותוקפנית). אבל זהו פרט שולי. קוראים שיתגברו על הרושם הארכאי של הפתיחה ויתרגלו לפאזל הלשוני של 'ברקיע החמישי,' יגלו חירות רגשית וספרותית שאולי לא עומדת לזכות סופרים ישראלים היום.

רחל איתן, ברקיע החמישי, הוצאה מחודשת, הוצאת עם עובד