סמי מיכאל, יהלום מן הישימון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.2.2015

מבין הסופרים ה"חשובים" בישראל, סמי מיכאל הוא בעיניי הדובר הפוליטי החד ביותר, האמיץ ביותר. ככותב, יש בדרך כלל משהו פחות מבוהל ומאולץ באופן שבו הוא מסתכל על העולם ביחס לסטנדרט של פרוזה עברית, ודאי ביחס לבני דורו. לא רק מבחינת הרגישות החברתית שלו, ולא רק בזכות המאבק להרחיב את המרכז של הספרות הישראלית מעבר לגבולות הסיפור האשכנזי והצברי. הגישה של מיכאל למיניות האדם היא לרוב חילונית ולא מתחסדת. היכולת שלו לתאר את יחסי הכוחות בתוך תחום המשפחה חורגת מעבר לדיקטטורה הפשוטה של הסיפור הפרוידיאני. באותו זמן, מיכאל הוא סופר ממלכתי מאוד. הנטייה שלו להסביר, לפרש ולסכם את הדמויות שלו והמניעים שלהן מעוררת לא פעם תחושה פדגוגית ויבשושית. אני מנחש שדווקא הנטייה הזאת חיבבה אותו על קהל רחב, כמו גם היכולת לבקר את ההיסטוריה הציונית הרשמית ועדיין לקבל את הנחות היסוד שלה.

'יהלום מן הישימון', הרומן החדש שלו, מחזק את התחושה שמיכאל הגיע לאיזה מבוי סתום. בראש ובראשונה מבחינה סגנונית. הספר מתאר סיפור התבגרות כפול, במסגרת של רומן תקופתי, שחופף במידה זו אחרת גם את סיפור ההתבגרות של מיכאל עצמו. הוא מתרחש בשלהי שנות ה־30, בעיראק המלוכנית, תחת השפעה האימפריה הבריטית – כשרוחות של השכלה ורפורמה חודרות לחיי האליטה העיראקית. גיבורי הרומן הם נער ונערה, בן עשירים ממשפחה יהודית בבגדד והיתומה שהופכת למשרתת בביתם. הספר ממוקד כולו בהתרקמות היחסים ביניהם, בהתקדמות שלהם לקראת שני שיאים דרמטיים  שמשולבים אחד בשני: מימוש המשיכה המינית של שני המתבגרים, והגירוש הצפוי של המשרתת מחיי המשפחה המאמצת.

המסגרת העלילתית הזאת שייכת מראש לתחום הרומן הרומנטי, או הרומן למשרתות (דרמת המפגש המעמדי והמיני בין משרתת לאדון). 'סיפור פשוט' של ענגון הוא כנראה הטיפול האמנותי המופתי והקאנוני ביותר שהגרעין העלילתי הזה קיבל בעברית. גם הבחירה בשם 'יהלום מן הישימון' היא הצהרת אמונים של מיכאל לז'אנר הזה. 'יהלום' הוא השם החדש שניתן ליתומה בביתה המאמץ. ה'ישימון' הוא שכונת העוני וחיי ההפקר שמהם היא מגיעה. אבל הרומן לא בדיוק מנצל את הפוטנציאל הטלנובלי של הסיפור הקלאסי הזה – למרות שעל הנייר, כל מרכיביו נמצאים. למשל, האיום המתמיד בדמותו של נבל שעלול להשחית את תומתה של הנערה. או הדמות המקבילה לו – אביו של בן העשירים, שתפקידו הקלאסי הוא לסכל את האיחוד בין האוהבים מלמעלה, מכיוון המעמד השליט.

'50 גוונים של אפור', הדוגמה העכשווית הבולטת לרומן רומנטי, הופך את המרכיב הכוחני והמעמדי ביחסים בין אישה רגילה לבין טייקון לדימוי מיני מזוכיסטי מפורש. מיכאל, לעומת זאת, מנטרל את ההיבט התיאטרלי והאלים של סיפור כזה. קודם כל, הוא רומז לקוראים לקרוא את הסיפור בהקשר ריאליסטי. דמויות היסטוריות צצות ברומן בשמן המפורש.  פה ושם, המספר של הרומן רומז לעתיד הרחוק של הגיבור, לקשר שלו להיסטוריה ממשית. אבל יותר מזה, מיכאל כאילו עושה ככל שביכולתו לאפשר לאהבת הנעורים הזאת להתפתח בלי הפרעות ממשיות. המוסכמות הדתיות, המיניות, המעמדיות מוזכרות שוב ושוב – אבל מרימות ראש רק בחלקו האחרון של הרומן.

1
ארם גרשוני, 'כרובית', שמן על בד

 

זה החלק הסימפטי והייחודי בספר. העובדה ששני הגיבורים שלו פטורים מרגשות אשמה. שמיכאל מוכן בפשטות לעקוב אחרי הסקרנות המתפתחת שלהם, ההעזה המתקדמת בתחום המשחקים המיניים. באופן דומה, יש משהו נעים ולא נצלני בעבודה ההיסטורית של מיכאל. באופן שבו הוא חושף את הקוראים לחיי היהודים העירוניים בבגדד של מחצית המאה ה־20. היום, אולי יותר מתמיד, רוב ההשוואות בין חיי יהודים בישראל לבין חיי יהודים בניכר, בעמודי החדשות, ברומנים – נגועות בהקשר קטסטרופלי, מאיים, שואתי. הרומן ההיסטורי 'בנגאזי־ברגן־בלזן' של יוסי סוכרי הוא דוגמה מובהקת. מגבלות על חיי היהודים בבגדד, רמזים לפרעות ולמהפכה הציונית מוזכרים ברומן של מיכאל – אבל לא מטילים עליו צל כבד.

אלא שהקלילות היחסית הזאת, העובדה שמיכאל לא לוקח על עצמו תפקיד של משגיח כשרות או מורה קודר לתולדות עם ישראל, חוש ההומור שלו ושל הדמויות – כל אלה נבלמים בגלל הסגנון הדידקטי שלו כמספר. הדחף להרצות ולבאר. הנה, למשל, מיכאל מבהיר שוב ושוב בתוך פסקה אחת את המובן מאליו לגבי הפער בין הגיבורים: "משולי העיר היא באה ומסיפורים ידעה ששם, בעיר הגדולה, קיים עולם חיצון שבו גרים ברי מזל, הזוכים מדי יום לצלחת מלאה לשובע […] כאן, בבית של אנשים ששפר עליהם המזל ושבו שירתה, תפסה עד מה היא רחוקה מעולמן של משפחת איראני ודומיה […] מיטתו היתה גבוהה ממצע כשיעור של זרוע, אך נדמה לה כי הבן המפונק של המשפחה, המתנוסס מעליה, ישן על פסגתו של הר נישא".

לא רק מגיה קפדן חסר כאן (חפשו בגוגל את הצירוף "ברי מזל") – חסר עורך. לאורך רוב הרומן מורגש החיסרון בסמכות שתתייצב מול מיכאל, מול סופר ותיק ומוערך. מישהו שירגיע את הרצון לחנך ולתווך. שירסן אותו כשהוא מחליט בסוף הרומן להעמיס פנימה פיתולים עלילתיים ומתיחות דרמטית מאולצת. מישהו שיגיד לו שבסצנה שבה הגיבורים המבסוטים נחשפים לראשונה לקיומו של דגדגן – מיותר להוסיף הערה מלומדת כמו "בארצות נחשלות ראו באיבר ייחודי זה מעשה ידיו של השטן, ואשר על כן גמרו אומר לסלקו מגוף האישה על ידי כריתתו". מישהו שינצל את היתרונות הברורים של מיכאל כיוצר – הידע ההיסטורי, הנכונות להתלוצץ, הגישה הלא מפוחדת לכל אגפי החיים – ויכניס אותם למסגרת עכשווית, שרירית ומחמיאה יותר.

 סמי מיכאל, יהלום מן הישימון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.2.2014

לא רק בזכות 150 אלף שקלים, מתנת מפעל הפיס, ולא רק בזכות דירה עם נוף מלכותי במנהטן, ראובן נמדר נבדל כרגע מהסופר הישראלי הממוצע. לא ממש בוער לו, למשל, לדבר פוליטיקה, משום סוג. "עוד פעם אשכנזי זוכה בפרס ספיר", מישהו טיקבק בהודעת הזכייה שלו. אבל נמדר, בן ליוצאי איראן ומתרגם מפרסית, "מקווה שזאת בדיחה מטומטמת. אף פעם לא קראתי לעצמי 'מזרחי'. זה לא קונפליקט מכונן בחיי, ולא רטוריקה שמושכת אותי בשום צורה". זה כנראה גם לא הזמן לדבר איתו על האופן המלגלג שבו הרומן שלו, 'הבית אשר נחרב', מתבונן בחייהם של נסיכי האקדמיה ובתככי החצר שלהם. נמדר הוא סופר במצב צבירה נדיר: מבסוט, קורן, כמו־מאוהב. "למה לא? אני רודה פה את הזבדה, את השמנת, מהחבית. סוף־סוף אני יכול להיפגש עם קוראים, לשבת לקפה עם סופרים שאני אוהב".

לכאורה, אין סתירה גלויה יותר בין נמדר והשמנת לבין חזיונות על קץ העולם שחוזה גיבור הרומן שלו, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר – גבר יהודי במנהטן שחייו הטובים וצלילות הדעת הולכים ונשמטים מאחיזתו. "כל אמריקאי בטוח שקיומו יציב, וכל ישראלי בטוח שקיומו רעוע", נמדר מנסה להסביר את הגלים העכשוויים של פרוזה אפוקליפטית. "זה הרי טבוע בנו. מה הזיכרון הראשון שלי? בגיל שלוש – מלחמת ששת הימים. אבא בצבא, אמא מורידה אותנו למקלט. מפגיזים את ירושלים, השכונה שלנו תחת אש. גם אז דיברו על חורבן בית שלישי. גדלתי לאור הטראומה של מלחמת יום כיפור. בצבא הייתי בלבנון, בחיל הקשר. הפנטזיה שנפסיק להתקיים היא דבר בסיסי שמלווה את הישראלים. תמיד חגגנו את החרדה הזאת מתוך ערבוביה של יוהרה גדולה ופחדנות גדולה. גם היום, הישראלים בטוחים שהם על סף חורבן. אבל דאעש באמת יותר מפחידים מנאצר?"

התחושה הזאת נעלמת כשעוברים לגור בחו"ל?
"כשאני יושב בבית, על גדות ההדסון, ונהר ענק בצבע תכלת מתכתי זורם במלכותיות כזאת בחלון של חדר המגורים – יש תחושה של הקלה. בטח מהרטוריקה ההיסטרית. יש גם קצת 'אשמה של ניצולים'. אבל בעיקר, יש צלילות מסוימת ושקט. לא נורא אכפת לך ממה שקורה שם סביבך. הפוליטיקה האמריקאית לא נכנסת לי מתחת לעור כמו הפוליטיקה הישראלית".

ניסיון קטן לקלקל לאיש שמח את החגיגה. מה דעתו, למשל, על התגובה של הקהילה הספרותית כאן – תגובה שנעה בין פיהוק לעוינות – להכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר? הדיבור על שמות לא ידועים, על רשימת מועמדים לא רלוונטית. "זאת בסך הכל הזדעזעות מאוד בורגנית. נכון, לא בחרו בסופרים מוכרים יותר – סופרים טובים כמו דורית רביניאן, יעל נאמן, ניר ברעם, מתן חרמוני, שהוא בעיניי סופר מעולה – אבל אני מעריך את האומץ והנחישות של השופטים שפעלו על פי מצפונם הספרותי והאמנותי. אני מרגיש שקיבלתי את הפרס הזה בזכות ולא בחסד, ואני לא חושב שמישהו שיקרא את הספר יוכל להגיד לי משהו אחר. אני הרי אלמוני, אין לי כאן קשרים משום סוג. אפשר לומר בוודאות ששפטו את הספר שלי במקצועיות. מלכתחילה, התייחסתי לזה כאל משחק – מותח, מורט עצבים וגם מענג. ניגשתי לתחרות כי חשבתי שיש לי מה להציע לעולם – ואני שמח שהעולם הסכים איתי".

תחת השפעת השילוב של "אדרנלין, קפאין וקצת אלכוהול", יש משהו חינני ולא שכיח באופן שנמדר מדבר על עצמו במונחים של "אמן טוטאלי" או "שְלמוּתן". מצהיר הצהרות כמו "שאלו אותי, 'איך אתה כותב רומן כזה שאפתני? אתה השתגעת?' אבל הרגשתי שאני מיועד ללכת בגדולות מבחינה רוחנית, כבר מילדות". על הנייר, ביטויים כאלה יכולים להיראות מגוחכים. פנים מול פנים, נמדר מתגלה כמי שלימד את עצמו לאהוב היטב את החיים. "גדלתי במשפחה יהודית חמה מהמעמד הבינוני. רגשות האשמה ארוגים לתוך הדי־אן־איי שלי. אני פשוט משקיט אותם בעזרת הדוניזם וגינוני יוהרה נלבבים".

הוא נזכר, למשל, בפעם הראשונה שיצא לו לטעום קוויאר. בגיל 20 ומשהו, ירושלמי לשעבר, שמיד אחרי הצבא עבר להתגורר בניו־יורק. אנשי הקהילה הפרסית־משהדית עזרו לו להשתלב בתעשיית הסחר ביהלומים. "זאת הייתה הרפתקה נהדרת ומסוכנת. הלם תרבות כפול ומכופל. לעבור מירושלים, שהייתה אז עיר קטנה ומנומנמת, למפלץ אורבני מדהים. הסתובבתי עם אחי בכל רחבי ארצות־הברית, בחורים הכי נידחים. לפעמים עם אלפי דולרים ביד. מכרנו לכל מיני טיפוסים נכלוליים, מסוכנים, מרשימים. הרווחנו כסף, ביזבזנו כסף. היה כיף. רדפו אחריי ברחוב כנופיות של נערים קולומביאניים. מאז פיתחתי יכולת להיות זיקית, להסתגל לאנשים שונים, למקומות שונים. לימדתי את עצמי להיות איש העולם הגדול. פיתחתי את הנהנתנות שלי. אוכל טוב, יין טוב, חליפות. אני מאוד אוהב מותרות".

אז איך היה הקוויאר?
"מגעיל. ירקתי אותו. אבל היום כבר הייתי יודע איך לאכול את זה".

11
מתוך 'שורש זר', מיצג של שירה בורר בהשראת המחזה 'הדיבוק'

 

הביוגרפיה של נמדר נעה הלוך ושוב בין הליכה בתלם לסטיות ממנו. אבא צלם ואמא סוכנת ביטוח. אח ואחות צעירים. משפחה מבוססת כלכלית, מסורתית. תיאור קלאסי של ילד שהבטיח לעצמו חגיגית להפוך יום אחד לסופר. "לא מנודה או דחוי, אבל לא ממש פופולרי. ילד מסורבל מעט. קצת מסוכסך עם עצמו, לוקח את החיים קשה. הייתי יכול לראות סצנה בסרט, ולא לישון לילות. לא היה לי עור. הגוף הלך שני צעדים אחריי, אבל בתודעה – הרגשתי אינסופי. הרגשתי תמיד שיש בי משהו שונה. הסטייה הקטנה הזאת ששולחת אדם לחיות בדמיון".

היום הוא בן 50. חי בניו־יורק כבר 15 שנים. נשוי לאשת חינוך ואבא לשתי ילדות. מתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית במסגרות "אקדמיות וחצי־אקדמיות". מעולם, הוא אומר, לא הרגיש חבלי הגירה וקליטה. "אף פעם לא הסתכלו עליי שם מגבוה. היה לי קל להשתלב בחברה הוואספית שמתוארת ברומן. למה? אני רהוט, אני משכיל מאוד ואני יצירתי מאוד. אני גם לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב".

את הגלגול הניו־יורקי הראשון שלו, כסוחר יהלומים ואבני חן, סיים כעבור ארבע שנים. "למדתי שם פרסית על בוריה. עשיתי בירור זהות יסודי ומעמיק עם שורשיי האיראניים. אבל זאת הייתה קהילה של אנשי עסקים – אנשים מקסימים, אבל בלי חיי רוח אמיתיים. במאמץ ניכר, הייתי צריך להתיק את עצמי ממערבולת החיים שם שסחפה אותי, ולחזור למה שהייתי אמור להיות: איש רוח עברי".

חזרה לארץ. תואר ראשון. תואר שני בסוציולוגיה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם 'חביב', ראה אור ב־2000. באותה שנה נמדר עזב לארצות־הברית בעקבות סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ מ"משפחה יהודית מאוד ותיקה. דורות על גבי דורות במנהטן". הם עברו לגור יחד בעיר מולדתה, ומאז הם שם. "הספר הראשון שלי די נשכח. הייתי עסוק בהורות, בהיטמעות שלי באמריקנה, בכתיבה של הרומן הנוכחי. איבדתי קשר עם העולם הספרותי בישראל. אבל אז לא היה פייסבוק; היום אני יכול בקלות לחיות בשתי מציאויות מקבילות. אני קם בבוקר, שותה קפה מול המסך – אני בישראל. ואז אני הולך ללמד, ואני באמריקה. יש לי חמש דקות הפסקה ואני מול האייפון – שוב בארץ".

חודש אחרי החתונה, הגיע אסון התאומים. המגדלים הבוערים מהדהדים בספר כרמז ברור מחוץ לעלילה. "היה משהו טיטאני בהתנגשות הזאת בין הגדולה של העיר וגדולת החורבן". שנה אחרי זה נולד 'הבית אשר נחרב', רומן שנכתב במשך קרוב לעשור.

את נפילתו של גיבור הספר אפשר לקרוא על רקע משבר הגבריות הקלאסי של גיבורים ספרותיים וקולנועיים: אדיפוס האמריקאי, דון דרייפר. מצד שני, אפשר להתייחס אליה כאל גרסה מתוסרטת ומוגדלת של 'הדיבוק' או 'הגלגול': עבר מודחק, זרם עתיק, חייתי, יהודי – פורץ לחיי הגיבור ומבקש למוטט את אשליית החיים המודרניים, הנהנתניים.

"הגיבור שלי הוא נהנתן גדול, אבל הוא מלך המידה הטובה. אני, לעומתו, לא אכיר את המידה הטובה גם אם היא תתיישב פה לידנו. אני אוכל יותר מדי, שותה יותר מדי, אוהב יותר מדי, מתעצבן ומדבר יותר מדי. חי בווליום גבוה. הגיבור שלי מגלם את הצד ההפוך של הגבריות האינטלקטואלית: קרייריסט, יהודי, עדין אבל תקיף. מאוד הדור. וזה ההבדל הגדול בינינו: הוא איש טפלון. הוא לא נותן לקיום לגעת בו באמת. כולנו מקנאים באנשים האלה – האלגנטיים, המוחזקים, המצליחים. רציתי לקחת את האינטלקטואל האורבני המקצועי הזה, את השאננות הנינוחה שלו – ודווקא אצלו לפוצץ את התת־מודע הקולקטיבי. את היהודיות העתיקה, השמאנית".

מה משך אותך לדמות הנסיכית הזאת?
"במידה רבה, גיבור הספר הוא פנטזיה של אדם כמוני. אולי אני מקנא בו. ביכולת להצליח בלי לשלם מחיר. לקצור את כל המנעמים והביטחון הרגשי של חיי משפחה, בלי המחויבות והחספוס והנדנוד שבאים איתם. לאהוב בלי לכאוב. לכתוב בלי להתייסר. הנה, הייתי יכול להישאר עכשיו בארץ עוד שבועיים, לקצור את פירות התהילה. אבל אני נורא מתגעגע לבנות שלי.

"אני נמשך אל הבורגנות הגבוהה כי אלה האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתנהג כאלים ולא כבני אדם. או לפחות לשגות באשליה הזאת. וזה הפתח לטרגדיה שלהם: כשאתה עשיר, חזק ומפורסם ומקסים, קל לך להיפטר מאשת נעוריך ולקחת לך אישה צעירה. קל לך לגדל ילדים בלי שזה יכתים לך את הז'קט אף פעם. והקלות הזאת הופכת לפיתוי. אדם קשה יום בכלל לא מתקרב לפיתוי הזה. והטרגדיה היא שאם אתה יכול לחיות מעל לגורל האנושי – אתה תעשה את זה. תמיד תעוף קרוב לשמש והכנפיים יימסו לך".

אגב כנפיים נמסות, איבר המין של הגיבור עובר ברומן תהפוכות. בכלל, העיסוק בזין מרכזי בספר.
"זה ספר על גבריות. אני בן 50, כמעט בגילו של הגיבור, שעומד על סף קמילה. יש כאן שיחה על היחלשות הגוף, על התחלת ההתפרקות שלו. בוודאי שזה מעסיק גם אותי. ולא רק בגלל חוליות הגב. התחושה שאתה בלתי מנוצח, שתחיה לנצח, הולכת ומתמסמסת. כשפתאום המתיחות והקשיות כבר לא מובנות מאליהן – לא רק הבולבול, גם 'הפאלוס הפנימי' – זה הזמן לחשבון נפש. כשהאון, בכל המובנים, מתערער, אתה מבין עד כמה לא הערכת אותו בזמן אמת. אני בסדר גמור, תודה לאל. אני חי, אני הולך".

 111
מתוך 'הדיבוק', 1937 ('Der Dibuk')

 

במאי האחרון פירסם נמדר רשימה שביקרה בחריפות את א"ב יהושע, בעקבות "תקרית מגעילה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שבה הוא תקף את הסופרת ניקול קראוס ויצא נגד יהודים שחיים מחוץ לישראל. אני לא חושב שהוא מבין כמה הוא פוגעני וגס רוח כלפי האנשים הטובים שעוד מנסים לבוא ולהתיידד איתנו, בעולם שהולך ומתנכר.

"יהושע הוא סופר שאני מכבד. סיפוריו המוקדמים וחלק מהרומנים שלו מאוד חשובים בעיניי. אבל העמדה העקרונית שלו, הטענה שאין קיום יהודי אמיתי מחוץ לישראל, מזיקה בעיניי. כל הקאנון היהודי התפתח מחוץ לישראל. יהודי חילוני שחי בתל־אביב, ולא לומד תורה נגיד, לא מקיים מצוות או מכיר את שורשיה התרבותיים של העברית – לא יכול לומר ליהודי־אמריקאי שחי חיים יהודיים מלאים, שומר מסורת, שחייו לא משמעותיים מבחינה יהודית. למה בכלל ליצור את ההיררכיה הטיפשית הזאת, מי יהודי יותר? ממה היא נובעת אם לא מרגשי נחיתות ומפרובינציאליות ממארת שצריך להיפטר ממנה".

בינתיים, אגב, עוד לא התלוננו שהזוכה בפרס ספיר הוא "לא ישראלי".
"זה לא פרס לספרות ישראלית, זה פרס לספרות עברית. אני רוצה שתראה לי ספר שהעברית שלו יותר טובה ושהוא יותר עברי מהספר הזה.

"התרבות העברית מתרחבת מעבר לגבולות ישראל. היא הופכת יותר גלובלית, עם מגוון רחב יותר של דימויים, של נושאים, סמלים ונופים. וזה דבר מצוין. אין מה להיות מאוים מזה. להפך: זה סימן לניצחונה של הציונות. הניסיון לגנות ישראלים שחיים בברלין, לקשקש על הבכיינות שלהם ועל המילקי – אלה שטויות בעיניי. יש בארץ המון כישרון, וישראל היא מקום קטן. אנחנו תרבות חזקה ואנחנו מתרחבים. מתפתחות אצלנו צורות חדשות של קשר בין מקום לשפה".

אתה חושב שהסצנה העברית בחו"ל, בניו־יורק ובברלין למשל, תתחרה בישראל כמוקד תרבותי?
"אנחנו שלוחות של המרכז התרבותי בישראל. בלי המרכז הישראלי, אני מאמין שכל הלוויינים ייעלמו. אבל אין ספק שהפזורה הישראלית צוברת הרבה כוח תרבותי. לא מדובר במוישז האלה שמוכרים אלקטרוניקה, אלא בקבוצות חזקות עם כוח אינטלקטואלי, שלא תופסות את עצמן במונחים של הגירה. מתגבשת שם אליטה ישראלית מאוד מעניינת: אמנים, סופרים, אנשי קולנוע. אנשים כמוני שחיים עם רגל כאן ורגל שם. עושים פוסט־דוקטורט, נשארים לכמה שנים, עוזבים, חוזרים. ממילא ישראל הבורגנית היא די אמריקאית. נהג מונית כאן בדיוק שאל אותי, 'אז אתה בעצם 'יורד'?' זה מושג שמייצג חשיבה פרימיטיבית שהולכת ונעלמת".

העברית שלך התאבנה לאורך השנים?
"אני מקפיד מאוד לגדר בתוכי את העברית. אני לא נותן לה להיטשטש. מתוך מודעות וקשב. תפסתי את עצמי חולם באנגלית, וזה הבהיל אותי מאוד. אז הפסקתי לקרוא באנגלית. אני קורא רק בעברית. אני גם לא חושב שאני יכול לכתוב פרוזה כמו שלי באנגלית. אם אני מנסה, יוצאת שם פרסונה אחרת לגמרי. אני סופר עברי. אני מאוד רוצה שהספר הזה יצליח באנגלית – הוא מיתרגם בימים אלה – אבל התשוקה שלי קשורה לעברית. אם אימצתי את סגנון החיים של הוואספים? אני מתלבש יותר טוב מפעם. מבחין בין סוגי וויסקי. יודע בדיוק מתי לובשים פשתן. צריך לדעת ליהנות ממיתולוגיות, מטקסים, מגינונים. שם התרבות נמצאת. אתה מגיע לניו־יורק, אגב?"

לא.
"היית שם?"

לא.
"מה זאת אומרת? לא ראית את ניו־יורק? אני אצרח. אין דבר כזה. צר לי, זה לא בסדר. מוסרית זה לא נכון".

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

תל־אביב נואר, עורכים: אתגר קרת ואסף גברון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2014

השם 'תל־אביב נואר' מעורר בהתחלה גיחוך. קצת כמו שמות של מגדלי יוקרה חדשים בתל־אביב; ערבוב בין התמימות של המודרניזם העברי הקשיש לקרתנות נובורישית עכשווית. 'טשרניחובסקי טאוורס'. אבל עד סוף הקריאה הדברים מתיישבים. האנתולוגיה הזאת, של סיפורים קצרים שערכו אתגר קרת ואסף גברון, כאילו הולכת בעקבות הדימוי שטבע דוד אבידן: "תל־אביב היא נמר קטן. אבל נמר". הניסיון של העורכים והכותבים בקובץ לייצג את הפנים האפלות, הנסתרות, של תל־אביב, עובד כשהם מתייחסים לקושי להגיע אל המרתפים של העיר שצמחה מהחולות. כשהם מביעים מודעות לעובדה שמי שכותב אותם ומי שיקרא אותם שייך כנראה לצד השמשי של העיר.

הקובץ הזה, שהוא חלק מסדרה עולמית של אנתולוגיות דומות, נקרא די בכיף ודי בקלות רוב הזמן – אם לא מתייחסים לסיפורים יותר מדי ברצינות, כמו שרומז שפריץ הדם הקומיקסי שעל העטיפה, אבל לא מתעלמים מהחיוך הנבון־המוטרד שמתוח על חלקם. למרות שהסיפורים נוגעים ברעידות הכלכליות והפוליטיות שעברו על תל־אביב בשנים האחרונות – הרושם המצטבר הוא לאו דווקא של אמירה דורית או חברתית. רוב הסיפורים אמנם מתארים התרחשות עירונית שיש בה יסוד של פשע, ורובם מתמקמים בסיפור בלשי או לידו. ובכל זאת, למרות החלוקה של הקובץ לשלושה שערים – 'מפגשים', 'התנכרויות', 'גופות' – הסיפורים לא מנהלים שיחה מרוכזת אחד עם השני. להפך, יש משהו נונשלנטי ולא מחייב בקשר ביניהם, בהתפרשות שלהם על פני סגנונות וז'אנרים שונים. חלק מהכותבים נוטים לפנטזיה או לפיוט (אלכס אפשטיין), חלקם כאילו נצמדים לריאליזם משכנע (דקלה קידר). חלקם מעדיפים סגנון קומי מובהק (מתן חרמוני, אסף גברון), רובם כותבים מתוך חיוך (גיא עד או יואב כ"ץ), מיעוטם ברצינות כמעט מוחלטת (שמעון אדף).

הגיוון הסופרמרקטי הזה של סגנונות ואווירה מזכיר דווקא את ההיבט החופשי והלא מאיים של חיים בעיר. יותר מזה, הוא ממחיש את האתגר שעמד בפני הכותבים: לייבא את הרעיון שהעיר היא בית גידול לצללים ושדים – לארץ קטנה עם שפם, לתרבות שעדיין מדברת על פשעים וכשלים חברתיים במונחים משפחתיים־קהילתיים־פלוגתיים; ליצור אגף תחתון, יצרי, לעיר שמתבדחת כבר דורות על רכבת תחתית שלא נבנית, שבה ניפוץ של זגוגית בסניף בנק נחשבת לחצייה של קו אדום. הם צריכים לייצר לא־מודע, אזור פרא, לעיר שעומד בראשה איש צבא ופדגוג. עיר שאפילו הלילה שלה לבן.

1
ראובן רובין,  'תל־אביב'
 

רוב הסיפורים לא מצליחים בדיוק לתאר "אופל" כזה כמושג, כרגש, כמצב – אלא יותר לתהות לגבי האפשרות שלו, לצחקק, לפנטז. אופל משכנע יותר מופיע דווקא בסיפורים שכתבו לא־ישראלים. אנטוניו אונגר הקולומביאני מתאר ביוגרפיה אמינה, מתומצתת, כמעט עיתונאית, של מאפיונר צעיר מיפו, ערבי. מין כרונולוגיה על עלייתו ונפילתו, שכוללת בתוכה כבר את ההשפעה של סרטי 'הסנדק' על הגיבור. סיליה בקנג הנורווגית הולכת לכיוון האגף החלומי בסיפורי המתח של אדגר אלן פו. גיבורת 'מערבולות', אירופאית אמידה בתל־אביב, ספק נעקבת אחרי איש שב"כ, ספק הוזה את הזרות הפנימית שלה כיצור חי. כל זה בזמן הסיבוב החוזר של מחאת האוהלים ברוטשילד, ליד דירתה. בקנג מצליחה לתת הקשר מקומי, פוליטי ואקטואלי למיתולוגיה המערבית של העיר המודרנית. לומר משהו רענן, פיוטי ואירוני על הפחד הקלאסי מאובדן זהות – בעיר שכולה עיניים וכולה אנונימיות.

אולי לא במקרה, את הסיפורים שמצליחים לייצג "אופל ישראלי" בצורה ייחודית ואפקטיבית – ומרכיב הדאחקה בהם יותר מעודן – כתבו נשים (ארבעה מתוך 14 סיפורים בקובץ). במרכז כולן עומדת גיבורה נורמטיבית, שדווקא ההליכה שלה בתלם, הבסדריוּת, היא פתח לצרות ולשחרור. דקלה קידר, למשל, משתמשת בתבנית של רומן רומנטי בעטיפה ריאליסטית. קופאית חמודה, שמשפחתה מתפרקת, מתוודעת לחיי הפליטים האפריקאים בדרום העיר – ולקשר בינם לבין ליברלים אמידים. קידר משתמשת יפה בדמות מעוררת ההזדהות הזאת. היא רוכבת בשקט על הדחף של הקורא לשדך ללכלוכית נסיך מצפון תל־אביב, לעטוף אותה באריזה של ופלים, כדי להוביל את העלילה לכיוונים אלימים, לא צפויים.

'מי ילד טוב!' – הסיפור המרשים בקובץ, בעיניי – שייך לג'וליה פרמנטו (שספר הביכורים שלה יצא ב־2011). הוא מתאר הרפתקה לילית, מכוננת, של שתי צעירות תל־אביביות. יותר מכל הסיפורים, 'מי ילד טוב!' מבטא איזו רוח נעורים, בלי שמץ פיוס או חסד – בלי ליפול לפנטזיה או לאזורי הוונאבי. אולי דווקא מפני ששתי הדמויות במרכזו (מותר לקרוא להן היפסטריות?) מחקות צעירים אבודים אחרים, נגיד אמריקאים, כדי לבטא מרד, הרסנות וחוסר אונים. פרמנטו לא בדיוק מחיה את הקלישאה על בני טובים פורקי עול, אבל היא מאתרת יפה את האזור הפרוע והקודר, שהוא גם מתוסרט וצפוי; את המטר הרבוע ששמור להתפרעות, שמור למי שמוגנות מהעיר האפלה, אבל גם סופגות מנחת זרועו של המועדון הלבן שאליו הן שייכות. פרמנטו, במילים אחרות, יודעת איפה ולמה נולדת הפנטזיה של עיר אפלה.

תל־אביב נואר, אנתולוגיית סיפורים בעריכת אתגר קרת ואסף גברון, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לאה איני, בת המקום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.8.2014

♥♥♥

"היא די גרובית", קבע בהפתעה החבר שקרא לפניי את 'בת המקום'. "הרבה פחות כבדה ממה שאפשר לצפות מסופרת ישראלית". הוא צודק, כמובן. בתוך האפרוריות וחוסר האונים שעוטפים את תעשיית הפרוזה המקומית, לאה איני היא מקרה נדיר של סופרת שתמיד מעניין לקרוא מה יש לה לומר. בשנים האחרונות במיוחד, כשהיא מתבססת כסופרת מרכזית, אחרי כעשרים שנים של כתיבה שנחשבה ניסיונית, פרועה ואלימה.

'בת המקום' כולל שני סיפורים ארוכים שמדגימים את היכולת של איני לרקוד בשלוש רחבות. מצד אחד, להשתמש בכלים פופולריים, לשחק בסכמות מוכרות ואפקטיביות של עלילה, ז'אנרים ועיצוב דמויות כדי לספר סיפור מושך ומעורר הזדהות. מצד שני, להחדיר לתוך המלאכה הכמו־שגרתית הזו התבוננות 'אמנותית': לערפל כשצריך את ההתרחשות, לשחק עם רצף הזמנים, נקודות מבט ומסירת סיפור, לנוע בין זרם תודעה פנימי של המספרת לתיעוד כאילו חיצוני. ולתוך אלה, לצקת שמץ מהפאנקיסטיות או הפראיות שהיו בולטות יותר בספרים קודמים שלה.

הסיפור הראשון בקובץ מתרחש בעיירה קטנה בפלורידה, ומנצל היטב את המסורת הספרותית שעולה מאליה מ'עיירות אמריקאיות קטנות'. כל הדמויות בסיפור לקוחות מלקסיקון מוכר, ובראשן הגיבורה, סמוקי, אישה צעירה ומוגבלת בשכלה, שמפסלת כלבי ים מפסולת של מתכת. פורסט גאמפ הוא אולי האייקון המודרני המוכר ביותר לשוטה טוב הלב, שמגלם בצורה נאיבית אבל אותנטית רעיונות נאצלים. הטמבל שממנו אפשר ללמוד. איני מוציאה חלק מכמות הסוכר שמתלווה לגיבורים כאלה, אבל לא מהססת למקם אותה כמעט בסביבה של 'ספרות נוער', ובמובן החיובי של המושג: סיפור הרפתקאות בטעם סירופ מייפל, על האנדרדוג ומאמציו להיחלץ מצרות.

איני נותנת לקוראים ליהנות משני העולמות – להתרשם מהצד התמהוני והמצחיק בהתנהלות של סמוקי, אבל לפרש אותו על סמך החדירה לחיי הנפש שלה, שמאירה אותה בכל זאת כנפש אמנותית. התנועה הזאת בין פנים לחוץ עובדת יפה, והיא מאזנת את הצד הטלנובלי של הסיפור, את הכניסה של דמויות כמעט סטריאוטיפיות לבמה (ההילבילי החרמן, הטרנסג'נדר הקוקטית־פטפטנית ואחרים).


1

מתוך 'פורסט גאמפ'

 

הסיפור השני, 'ספרא', מציג פנים כאילו רציניות יותר. הוא מרחיב פרשה צדדית  מ'ורד הלבנון', הרומן היפה והחשוב של איני. בסיפור עלילה מפורק, איני משחזרת כאן סיפור התבגרות: ניסיון של נערה צעירה שגדלה בבת־ים למצוא לעצמה מקום בתיכון פרטי בתל־אביב, להשתלב בו כתושבת חוץ, "צ'חצחית קטנה" במילות הפתיחה. המתיחות המעמדית הזאת מול מנהלת התיכון ומול התלמידים מקבילה להתבגרות מינית מאיימת. הגיבורה מתמודדת בבית הספר עם נער מרתיע, ובבית עם תנאי חיים בלתי אפשריים, שבראשם פחד לא לגמרי מפורש מהכוונות המיניות של אבא ניצול שואה.

לצד אלה, הסיפור מתאר את הכניסה של הגיבורה לחיי הספרות, לכתיבה. ס' יזהר ודיקנס, שאותם הגיבורה מזכירה ומצטטת, הם השראה ברורה וכאילו מאזנת. שני כיוונים של סיפור חניכה. את הפוטנציאל הלכלוכי, את המאבק מעורר ההזדהות של הגיבורה הכמעט מיותמת, מסגנן ההקשר היזהרי – נפש אמנותית, אאוטסיידרית, משוקעת בנפתולי השפה וביופיה, נאחזת במבט האמנותי, בחופש הדמיון וההתבוננות, בזמן שמציאות בלתי נסבלת וגסה סוגרת עליה.

שני דברים עיקריים מצאו חן בעיני בספר, שהוא אמנם ספר קטן ולא מפוצץ במכלול של איני, אבל מאיר משהו עקרוני לגבי הספרות שלה. החיבור של שני הסיפורים, הבדיוני והאוטוביוגרפי, הקליל יותר והמורכב יותר, מזמין את הקוראים לא רק למתוח קווי דמיון עקרוניים בין העלילות ובין הגיבורות, אלא גם למצות מתוכם דיוקן עצמי כפול, חשוף ומעורר הזדהות. הפיסול הנאיבי של סמוקי מקביל לאופן שבו הנערה ב'ספרא' מפנימה את השפה הספרותית המודרניסטית, את המיזוג והחיכוך בין מרחבי הדמיון לבין מצוקת המציאות. המאבק להפוך גרוטאות לפסלים הוא מאבק עקרוני לחיים ולמוות שמאפשר לתפוס מקום במציאות, להבין ולארגן אותה וגם לתבוע ממנה להכיר בעולם הנפשי הפרטי. לאמץ לתוכה דימויים ומילים שהופכים לחומר פיזי, לספר, לפסל.

במובן הזה, עניין מהותי שהספר ממחיש הוא הרעיון של אחריות אישית. המסגרת של סיפורי חניכה והזיקה של הסיפורים לספרות נוער מבליטים את הנקודה הפדגוגית הזאת, אבל באופן מחויך ולא מטיפני. נדמה לי שאיני מתבלטת בהקשר הזה בנוף המקומי. ההתעקשות שלה לעצב דמויות אקטיביות שמסרבות לתפוס את עצמן כקורבן היא נקודת אור, בימים האלה בפרט.

לאה איני, בת המקום, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

חגית גרוסמן, לילה ולואיס

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

ברומן הביוגרפי המעולה 'בלזק',‬ סטפן צווייג מנסה להסביר את הכוחות שמאחורי הפריון העצום של הסופר הצרפתי. בלזק, לפי צווייג, מישכן את עצמו. עוד לפני שכתב רבים מספריו, בלזק כבר ביזבז מקדמות שקיבל, צבר חובות על גבי חובות, נכנס לעסקאות ומיזמים מופרכים (כולל פנטזיה על מטע אננס מחוץ לפריז). הספרים, לפי צווייג, היו בין היתר פירעון של חוב – שרק הלך ותפח.

אפשר לקרוא את 'לואיס ולילה', ספר הפרוזה השני של המשוררת חגית גרוסמן, כפירעון של חוב. כלכלי, רגשי, מוסרי. הספר המודפס, הנקרא, הוא אשליה של רגע קפוא. העולם שיוצר סביבו הכותב מרפה: האמביציה המשונה לקבל הכרה ממצבור של אנשים אנונימיים; הדחף להצטרף למועדון של יוצרים מתים, גדולים; האנוכיות חסרת הגבולות של הכותב, שמשעבדת אליה את הקרובים אליו וממררת את חייהם; הצווחות של חשבון הבנק. ובתוך כל אלה, האשמה המתמדת, הצמיגית. לא פלא שהספר מוקדש למוכר של מכשירי כתיבה, שמופיע גם כדמות בסיפור. כדי לגדל ספר אחד, לתמוך באגו יצירתי יחיד, צריך כנראה כפר שלם.

נתן זך לועג בחיבה באחד השירים המוקדמים שלו ל"אוהבים הנבונים‭,"‬ שכמו קוראי השיר – מתנתקים מהעולם, מסתגרים בחדר, במיטה, "ובעת האחד קורא/ את האור הקטן ידליקו‭."‬ נקודת המוצא של גרוסמן הפוכה: הקריאה, הסקס, ההיפתחות מול אדם אחר, מול "טקסט" חדש, מול הספרים שאותו אדם אוהב, הם שיא שאין בו מקום לטיפת אירוניה או גיחוך. שם נמצאים החיים האמיתיים. 'לילה ולואיס' נפתח בהתאהבות הדרמטית של גיבורת הספר ושל מי שעומד להקים איתה משפחה. שניהם אנשי ספרות. הספרים, הקריאה, נמצאים בכל חלק בהתחברות הראשונית שלהם.

שאר הספר הוא הגנה על העמדה הזאת – על הסירוב להפריד בין החיים לבין ההנאה מספרות. סירוב לבצע פחות או יותר כל דבר שאין לו קשר ישיר לכתיבה או לקריאה. 'לילה ולואיס' הוא ניסיון מעניין – ובעיקר, יוצא דופן – לתאר דווקא את מערכת הנודניקים, המפלצות והחובות של היומיום, של הנורמליות ושל ההיגיון שדופקים על דלתה של מי ש"רצתה לכתוב את הסיפורים שאף אחד לא רצה לקרוא‭."‬ בעידן שבו "כמעט אף אחד לא קרא ספרים. אבל המכונות הדפיסו".

3
ואדים זכרוב, מתוך 'דנאה'

 

הניגוד הזה מתבטא בדרמה המקוטעת של הסיפור: משוררת וסופרת – כפילה מוצהרת, מוגזמת, של גרוסמן עצמה – נוסעת לפסטיבל משוררים, מבקשת מירקן עשרה שקלים כדי לקנות אוכל לילדה, מפוטרת־מתפטרת מעבודות קטנות, לפעמים תוך שעות ספורות, מאלצת את בעלה לעבוד בשביל שניהם, לסחוט את עצמו, להרחיק את עצמו מהזמן היקר של כתיבה וקריאה.

התוכן הזה מתלבש על הסגנון של הספר. אירועים פרוזאיים מתוארים כמעט כמו שירה, כמו סיוט או פנטזיה. העולם שמורכב מבנקים, מפקידים, מקיבות רעבות, מנתונים יבשים, מגיע אל הקוראים דרך העיניים והמילים של מי שאימן את עצמו להתמצא בספרות, אבל כביכול חסר אונים לחלוטין מול דרישות פורמליות בסיסיות (למשל, לכתוב קורות חיים).

ברוח ספר הפרוזה הראשון של גרוסמן ('היכן שאינם'), 'לילה ולואיס' מתאר בחלקו את הדרמה הזאת בעזרת דמויות של שדים, שנבראו בבירור בדמיון של ילדים. הדחף לכתוב הוא לפעמים דמון חרמן. הפקידים בסניף הבנק הם יצורים מצוירים. הבוס שלהם הוא השטן, שמחרבן שטרות של כסף. מצד שני, גרוסמן קושרת גם בין חוסר ההכשרה של הגיבורה שלה למשימות החיים הבסיסיות לבין הקושי לארגן את הסיפור בתוך מבנה עלילתי מאורגן. כלומר, לשלוט במלאכה של כתיבת פרוזה.

למרות שגרוסמן מחיה כאן את ההשוואה הקלאסית – בין "ילדי הרוח‭,"‬ נגיד, כלומר היצירה האנושית, לבין "ילדי הבשר‭,"‬ הילדים הביולוגיים – 'לילה ולואיס' מחדד תופעה עכשווית יותר שקשורה לעיסוק בדמות האמן. אם הדמות האיקונית, הרומנטית, של היוצר היא של מי שמתעלה מהעולם החומרי לממד טהור, גבוה יותר, ומתווך בין שניהם – הגיבורה של גרוסמן, למרות השפה האולטרה־שירית, מייצגת אחרי הכל דווקא את המאמץ של האדם הממוצע בחברה הקפיטליסטית. להשיג כסף, מעמד יציב, קורת גג. העיסוק בספרות הוא רק מקרה קיצוני יותר של בעיה עדכנית ובסיסית: איך לומדים להציע לעולם מוצר, איך לומדים לייעל את הזמן. באופן פרדוקסלי, דווקא אנשי ספרות ששואפים ללטש את הסגנון שלהם, להביא שיר או סיפור למצב של "עיצוב" מקסימלי – דווקא "ההתמקצעות" הזאת מונעת מהם (או לפחות מהגיבורה) להשתלב בשוק.

הספר עצמו ממחיש משהו מזה. הוא מפגין חופש נמרץ, רגשי ויצירתי, אבל לפעמים גם יוצר רושם אוורירי או לא הדוק מספיק. הוא בשיאו כשמורגשת בו איזו סמכות מפקחת, שחזקה יותר מדמויות השדים, מרוחות השירה והפיוט – ההומור. כשגרוסמן תוקעת סיכות קטנות ומצחיקות בהיפרבולות שלה, כשהיא מתארת גם מחוות רגילות, פרוזאיות, בתוך ההתנשפות הגדולה: חתולה שקופצת על כרית ונופלת ממנה, החלטה חסכונית לכתוב על דפים משני הצדדים, רגעים של ערמומיות נסתרת, מינית, של הגיבורה מול בעלה; העין העליונה שרואה את המשורר כאיש עסקים, כקבצן, כבן תמותה.

חגית גרוסמן, לילה ולואיס, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

 

קובי ניב, החיים קשים, הא?

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.3.2014

ספרו החדש של קובי ניב הוא קודם כל וככלות הכל הנפה של דגל לבן. על פניו, מה כבר יכול יוצר סאטירה ישראלית לעשות שניב לא עושה כאן? לתאר שתי ממלכות זעירות שמנצלות את הסכסוך ביניהן כדי לשחוט רבבות אזרחים? לדמות את החיים המוכרים למחנה השמדה ענקי? לתאר עמודים על גבי עמודים של שיטות עינויים קרקסיות? להתחיל את הספר בתיאור של אישה עירומה משופדת ולסיים אותו פחות או יותר בארוחה קניבליסטית, כמין מחווה ל'טיטוס אנדרוניקוס' של שייקספיר?

על פניו מס' ‭:2‬ זהו ספר שלוח רסן. אולי הגרוטסקי, האלים וחסר המעצורים ביותר מזה שנים בספרות העברית. האם הוא ירעיד את אמות הסיפים? לא. למרות שניב שואב כאן ממי המעיין של כל אבות הסאטירה הישראלית והחילונית, למרות שהוא דוחס לתוך מין מעי ספרותי את כל הבשר הטחון, את דימויי הזוועה והגועל המצחיקים שאפשר לשים עליהם יד – למרות ולמרות ולמרות, כמעט ברור מראש ש'החיים קשים, הא‭'?‬ לא יעלה את חמתו של איזה קומיסר תרבות. אף תלמיד תיכון לא ילשין עליו לשר החינוך. לא ישרפו מהדורות שלו בכיכר העיר. להפך, יכול להיות שחוליגנים אנינים יעריכו את הומור הגרדומים שלו, את מגרש המשחקים שהוא בונה לעצמו כאן: הזכות לדמיין את הנורא מכל, מתוך חוסר מורא, בראש נטוי אחורה מצחוק ופחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

לא מתחשק להיות הצנון התורן שיגיד "נו, נו". שידבר על הספר כעל אנקדוטה שולית בספרות שלנו וישתין על המדורה הקטנה של ניב. קודם כל, יכול להיות שהספר הזה עוד יזכה לחיים בלתי־צפויים. ניב עצמו מציג את הספר כיצירה מוקומנטרית, כמו תיעודית, שנשכחה־נמחקה מההיסטוריה של דוכסות קטנה בצפון גרמניה, ובצירוף מקרים מצחיק התגלתה מחדש. אולי הדורות הבאים, או סתם חייזרים חרוצים, יגיעו לספר הזה וייתנו לו את הכבוד הראוי.

בעיניים עכשוויות, מאחורי ההפלצות והאיברים הכרותים, הספר הזה הוא בדיחה עצובה, מודעת לעצמה. בתוך אוסף הקריקטורות שלו, הוא מתמקד באופן מיוחד בגיבור המעשייה האלמותית של האנס כריסטיאן, 'בגדי המלך החדשים'. הילד שצעק "המלך הוא עירום" הופך כאן לאויב העם באחת הדיקטטורות הרצחניות ונרדף על ידי שירותי הביטחון. אצל ניב, הילד הזה נושא על גבו הקרטוני את מסורת הנאורות, הרציונליות, הסאטירה. והילד הזה, מבלי לחשוף או להסתיר פרטים, סיים את תפקידו ההיסטורי. על פניו.

11111111111111111
מתוך 'טיטוס'
 

את הקינה החמודה הזאת אני לא ממש קונה. מכמה סיבות. הראשונה קשורה לעיצוב של הספר עצמו. גב הספר משוויץ בשמות הגדולים של סאטירת אטליזים אנטי־מלחמתית. ההשוואה הזאת לא מופרכת, אבל אצל ניב, למרות חופש ההמצאה, הממזריות והדריכות הקומית לאורך רוב הספר, לא יצא לי כמעט להרגיש רגע אחד של חלחלה או גועל ממשיים. אפשר להסביר את הריחוק הזה בעובדה שצרכן הספרות והחדשות, ודאי הישראלי, למד לכבות את רפלקס ההקאה שלו, את היכולת להזדעזע מוסרית. רובנו יודעים איזו אלימות מופעלת יומיום בשמנו ולמעננו. רובנו ממשיכים לחיות כרגיל. לקטר, לבלות, לקרוא ספרים. יכול להיות שזאת אפילו הפואנטה.

אבל חלק מהאדישות הזאת קשור גם ליכולת ספרותית. הספר הזה נקרא בעיקר כתסריט. אין לו כוונה לתאר זוועה באופן ריאליסטי. אם היו נותנים את התסריט הזה לחבורת מונטי פייתון, נניח, כמו שהפרודיה שלו על ספרות היסטורית מבקשת, יכול מאוד להיות שהוא היה הופך לסרט או מחזה אפקטיביים. זה היה יכול להיות גם סרט מצויר נהדר. שותפו של ניב, דודו גבע המנוח, אולי היה הופך אותו לקומיקס פולחני. בקיצור, הספר הזה זקוק לקהילה סביבו, לבשר ודם, למישהו שיהפוך את התוכן שלו לדימויים ממשיים. אבל כרגע הוא רק ספר. יותר מזה, הוא כאילו מסתתר מאחורי השוליות שלו, הרדיקליות שלו. הוא מוגן, עדיין, בחסות הסאטירה, האמנות, השמאל. הוא מוכיח באמת ש'החיים קשים', כשמו, אבל גם נסבלים מאוד ביחס לפנטזיה שמתוארת כאן, וביחס לחיים של מי שאין להם זמן ויכולת לקרוא 488 עמודים של הומור גרדומים.

מעטפת ההגנה הזאת רומזת אולי שהמסורת הסאטירית צריכה למצוא לעצמה גלגול חדש. ניב יכול לתאר בכיף את הכומר הראשי בדוכסות מזיין מאחורה את ישו. הסופר אלי שרייבר, למשל, פירסם ב־96' ספר סאטירי בשם 'הס פן תעיר', על סימולציה של מחנה השמדה בגליל. אבל האינקוויזיציה המקומית עסוקה באנשים אחרים. מהמדמיינים הפרועים היא פחות מוטרדת כנראה. יכול להיות שהתנגדות אפקטיבית קשורה היום דווקא לקוטב ההפוך מסאטירה: לסנטימנטליות, לחשיפה רגשית, להזדהות – שרק רסיסים מהן נכנסים לספר. דפני ליף יצרה סחף ודיון משמעותיים עם המבט הישיר למצלמה והאוהל הפשוט בשדרות רוטשילד. האם ספרו של ניב מודה שלא הוא יזין את הסערה הבאה – או שהוא מאמין עדיין בטיפות המצטברות, הרעילות, שהוא ואחרים מטפטפים לנהר?

קובי ניב, החיים קשים, הא?, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

אסתי ג. חיים, אנשי פינות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.4.2013

ספרה החמישי של אסתי ג. חיים נפתח בשורה של איתותים לא מחמיאים. קודם כל, השם: 'אנשי פינות'. מילא הטון הנעלב והניחוח הכמעט צדקני; הספר הזה, כאילו מצהירה הכותרת, עומד לעשות צדק עם אנשי שוליים, לתת קול לאנשים שקופים. אחר כך הציור שהושאל לעטיפה: חדר קודר, דמות אישה רוכנת, מכפתרת או מתירה כפתור בפיג'מה, חושפת חלקת בשר מבטנה.

מעבר לכך שיש משהו כמעט זול בשילוב המרכיבים האלה, בהבטחה לחוויה מציצנית לאזורים אסורים וטראומות מיניות – העטיפה הזאת מפספסת את החלק המושך ברומן, שאמנם עוסק בניצולי שואה, שאמנם מסופר מפי גיבורה מצולקת נפשית, בתם ונכדתם של פליטים מהונגריה, ושאמנם נוגע גם ביחסי מין במשפחה. ובכל זאת, למרות ש'אנשי פינות' ניזון מחומרים קשים לעיכול, הוא מדגים צורה מעוכלת ומוחלקת במיוחד של בליל הדימויים והדמויות שמתכנסים תחת הכותרת 'ספרות שואה'. בניגוד לאסתטיקה החמורה והמכונסת של העטיפה, 'אנשי שוליים' הופך את האפלה והטראומה למין וילון שחור־שקוף שאפשר לחיות איתו.

כדי להגיע לחלקים החיים של הספר, צריך להתעלם גם מהפרולוג המבאס של הרומן. המספרת והגיבורה מציגה את עצמה לקוראים, מציירת את מסגרת הסיפור: אישה שכותבת את השורות הטריות כאילו, מתוך פס נע של אלכוהול וסיגריות – ידידיו הנצחיים של האמן. לא התיאור הבנאלי של סיטואציית הכתיבה מפריע, אלא מין התנצלות והדיפת האשמה: כן, עוד ספר שואה, עוד ספר דור שני.

על פניו, יש משהו מרענן בהתייחסות המפורשת של הגיבורה ושל ג. חיים לכך שהן מצטרפות באיחור רב לנסיעה – יותר מחמישים שנה אחרי פרסום הקובץ הראשון של אהרן אפלפלד, למשל. אבל די מהר קורים שני דברים. מתגלה עד כמה הספר הזה צפוף במחוות מכוונות או בלתי נמנעות לשורת ספרי 'דור שני', ובאותו זמן, מתחיל להתבהר הנתיב שהסופרת מבקשת לפלס בתוך הספרות הזאת. 'אנשי פינות' הוא קודם כל ניסיון לרוקן היכן שספרים אחרים מנפחים או מגביהים. הקרבה לאנשים שחוו את האלימות השרירותית, המיתולוגית, של מלחמת העולם השנייה, למשל, לא מתורגמת כאן לכיוונים דתיים. ההיבט האוטוביוגרפי מוצהר כמעט באופן מיידי: הסיפור מתמקד ביחסים של הגיבורה כילדה עם דודה אבודה בשם אסתר. קווי הקרבה בין הגיבורה לסופרת ברורים, אבל מיד מוסטים הצידה כעניין מובן מאליו.

כמו בסיפורים רבים שעוסקים בקשר בין מהגרים לישראל לילדיהם – גם כאן מופיע המרכיב של גילוי עריות, גבול עדין שההורה מנסה לפרוץ. שוב – הסיטואציה הזאת מופיעה כאן, מותירה חותם, אבל נעצרת בגבול מסוים ולא מתפתחת. לעומת זאת, הדמות של אישה זרה, ניצולה צעירה ויפה, שחודרת לחיים הקשים של משפחה אחרת, מקבלת פוקוס. דמות אניגמטית כזאת מופיעה בסרט 'אלכס חולה אהבה', למשל. דמות דומה לה ב'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן: מי שהצליחה לשמור על נעורים, על זוהר שההגירה והמלחמה כאילו השחיתו אצל שאר האנשים. על הדמות הזאת מולבש רומן חניכה אמנותי. הדודה הצעירה והאבודה, שמערערת את חיי המשפחה (הגיבורה מדמה אותה למרי פופינס), מציעה להם, כמקובל, גם אפשרות לתיקון, שיבה ליצר ואהבת החיים, כניגוד לקודים של צנע והישרדות נוסח שנות ה־60.

11111111111111111

המפגש בין הילדה השקופה לדמות הנשית החונכת מתמקד בהנחלה של אהבה לקריאה. העניין הזה הוא מקור קבוע לחנופה לקורא – מחמאה עקיפה ליכולת שלו לחבור לברית האנשים הרגישים והקוראים. אבל ג. חיים מצליחה איכשהו לנטרל את האפקט החנפני הזה, אפילו כשהיא משתמשת בדימוי מילוני ודי שחוק – שבו המספרת מזכירה מילה, ומיד אחריה, אסוציאציות ילדיות שמתלווות אליה ("למילה 'ספר' ריח צהבהב").

יש משהו ענייני וחודר באופן שבו ג. חיים מתארת את ההתקשרות הסוחפת של הילדה לדודה, את הדרישה שלה לקבל אותות אהבה. ההקבלה בין הקשר הזה לאהבת הקריאה שהילדה רוכשת ולצעדים הראשונים שלה בכתיבת סיפורים נוגעת ללב אבל לא מתקתקה. אולי בזכות הנוכחות של ספרות נוער וילדים (ספרי אריך קסטנר למשל) כספרים פיזיים בחייה, וגם כעיקרון מנחה ברומן: ספרים ששואפים לרתק, אבל לא לייגע ולסבך שלא לצורך. שלא מתביישים להשתמש במהלכים עלילתיים מלודרמטיים, אבל נמנעים מפרובוקציה ישירה.

הנאמנות לרוח הזאת של הרפתקה ושל גילוי העולם מפיחה חיים במרכיבים בסיפור שהיו יכולים ליצור רושם קונבנציונלי: מחיפה של ניצולי שואה אקסצנטריים נוסח אמיר גוטפרוינד, דרך המבט הילדי, המוקסם־מבועת בממלכת השואה של גרוסמן וממשיכיו, וכלה במשחק וודו־שואתי בבובת צעצוע נוסח 'גולם במעגל' של לילי פרי מ־88'. במובנים מסוימים, 'אנשי פינות' מאפשר לראות איך עולם הדימויים הספרותי שואתי מתיישב בתבנית פופית. איכשהו, דווקא באופן הזה הוא נמנע מניצול וסחטנות, של הקורא ושל הזיכרון.

אסתי ג. חיים, אנשי פינות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם אמיר גוטפרוינד, מזל עורב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.3.2013

"יש בי רצון שכולם יאהבו אותי, לתמיד, ללא תנאי. אני רוצה הכל. זה ילדותי, אבל כל עוד אני יודע שיש אינדיאני אחד באמזונס שלא קרא את כל ספריי, אני ארגיש חוסר שלמות מסוים. אני אדאג שמסוק יצניח לו את הספרים שלי עם ערכת תרגום. כל סופר שלא מצהיר על זה חשוד בעיניי. כמו טיפת דיו בכוס מים, אני רוצה לכסות את העולם".

אמיר גוטפרוינד הוא איש חמוד באופן עקרוני. גם כשהוא מתייחס לתאוות הכיבוש שלו כסופר, ובעצם במיוחד. אם אצל אחרים מילים כאלה מגדירות מחדש מגלומניה, אצל גוטפרוינד הן נשמעות כמו תביעה לחיבוק. גוטפרוינד, עושה רושם, לא רק מזדהה עם אחרון התושבים של יערות הגשם. הוא־הוא אותו יליד, נחבא בין העצים, רגע לפני שחבילה עצומה של אמפתיה נוחתת עליו.

כסופר, הדימוי הזה משתקף אצלו בכמה חזיתות. מבחינת מכירות ותשומת לב, גוטפרוינד הוא אחד הסופרים הנמכרים ביותר כאן. מבחינת תכנים, נדמה שהסופר הגלילי פיצח איזה קוד של רכות והזדהות כשהוא ניצב מול הקורא הישראלי – משהו שכונתי באופן עקרוני (בשיחה הוא מזכיר לא פעם את ילדותו ב"סלאמס של חיפה"), לא פעם נדיב במחוות של נוסטלגיה ישראלית. בספרו החדש, 'מזל עורב', הגיבור לא מצליח אפילו לבעוט בקופה ישנה של קק"ל, שילדים פלסטינים משגרים לעברו במשחק.

גם הממסד הספרותי קיבל את ספריו בזרועות פתוחות. הוא זכה לרוב לביקורות אוהדות, וגם בפרס ספיר שהזניק אותו לתודעת הקהל. ההרמוניה הזאת התערערה כשפורסם ב־2008 ספרו הקודם, 'בשבילה גיבורים עפים'. הספר מכר אמנם עשרות אלפי עותקים, אבל מבקרים – גם אני – הסתייגו ממנו והתייחסו אליו כתוצר של כתיבה שמבקשת לרצות קוראים, ובצורה לא מעניינת. "אתה, לדעתי, לא הבנת את הספר", הוא אומר היום, "ובכל מקרה, לא זה מה שהפריע לי".

מה הפריע?
"הפריעו לי ביקורות ואמירות שבכלל לא התייחסו לספר עצמו, אלא אליי. גיליתי אז שאסור לך להגיד דברים מסוימים. הייתי סגן אלוף בחיל האוויר עד 2005, ובאופן כללי נמנעתי מלדבר על פוליטיקה. גם כי הייתי בצבא, וגם כי זה האופי שלי. ב־2006, על רקע מלחמת לבנון השנייה, העזתי לראשונה בחיי להגיד משהו כמעט פוליטי. הייתה עצומה נגד הלחימה בלבנון, פנו אליי, סירבתי, ואפילו העזתי קצת בציניות ללגלג על העצומה הזאת. אני בכלל שונא לחתום על עצומות.

"מאותו רגע, בלי שהייתי מודע, נפתחו שערי הגיהינום. אנשים מהשמאל הרדיקלי, שהם מעטים במספרים אבל יושבים במקומות הנכונים, רדפו אותי בעוצמות שנאה שלא האמנתי. הם זכו לממש חלק מזממם כשיצא אחרי שנתיים הרומן שלי. אפילו אנשים שחתמו על העצומה, בלי שום גילוי נאות, כתבו עליי ביקורת כזו, שבטח הייתה רכה יותר אם הם היו צריכים לכתוב על 'מיין קאמפף'. שנאה טהורה ומכוערת. אתה מגיש ספר לפרסים, ופתאום מתגלה שהם יושבים בוועדה. בלי להזכיר שמות, אצלכם התראיין מישהו שאמר: 'אמיר גוטפרוינד זאת ספרות גרועה'".

נעלבת?
"ביקורות רעות זה לא נעים, אבל לא זה העניין. יש כנראה אמת לא נכונה, ואני אמרתי אותה. הרגשתי שסימנו אותי באיקס. רציתי להשיק את הספר, ואנשים לא רצו לדבר. צחקתי פעם עם גרוסמן: 'אחריך רודפים אנשי ימין קיצוניים – אבל אין להם קלאסה. אני זוכה לרדיפה מצד אנשים מעודנים, אלגנטיים, שמגישים נקמה קרה'. אני לא אישיות פוליטית ביסודי. אין אפילו כיוון שאני יכול להגיד עליו – זה הכיוון שלי. מה שמגדיר אותי בחיים הם עקרונות מוסריים. יש לי אמפתיה בסיסית לזולת. אני יכול להבין רגשית גם את עמדתה של חנין זועבי וגם את עמדתו של אריה אלדד. שניהם צודקים, ולא הצבעתי לאף אחד מהם".

תגובות סוערות של קוראים, גם מתוך שנאה והתנגדות, הן לא השאיפה של סופר?
"לא בטוח. התגובות ל'שואה שלנו' הספר הראשון שלי, היו חיוביות ב־99.99 אחוז. היה איש אחד שכתב ל'יד ושם' מכתב והתלונן עליי, ניצול שואה שחשב שצחקתי בספר על הניצולים. היה לי נורא לא נעים. לא נחתי, ואחרי מסע צלב איתרתי אותו.

"יש אמנים וסופרים שנורא אוהבים את הרעש הזה, שנהנים מהפולמוס. אני ממש לא. אני אדם שרוצה להיות עם הילדים שלי בשקט, לא מעוניין להיות צודק או לא צודק. אין לי רצון לפרופיל ציבורי. הדרך שלי להגיע לציבור היא לכתוב את ספריי. החוזק שלי הוא חוזק אנושי, זה מה שיש לי להציע בגילי".

11111111111111111
אלן גינסברג מקריא את 'יללה'

 

אם יש מחנה מובהק שאליו שייך גיבור הרומן האחרון של גוטפרוינד הוא השנאה למחנות אידיאולוגיים, ליומרנות אינטלקטואלית ואמנותית. גוטפרוינד עצמו מעיד שהוא "נרדם ברגע שאומרים 'פילוסופיה'". העמדה העקרונית הזאת מורגשת גם ברומן החדש, בצורה כמעט פתולוגית. גיבור הרומן הוא בחור ישראלי טוב מהזן הישן, הניינטיזי, שהקוראים פוגשים אחרי שחטף שתי מכות הגונות. האישה הראשונה שהצליח לאהוב לעומק נפרדת ממנו ונעלמת מחייו. חברת ההיי־טק שהקים לא מצליחה להתרומם, והוא מסולק ממנה אחרי שורת תככים. האנשים האוהבים, הנורמלים, סביב הגיבור דורשים ממנו לחזור לחיים רגילים, להתאושש – אבל הוא מתחפר בעצמו בתוקף. בהקבלה למצבו, הספר מתאר את הניסיון של הגיבור להתנדב לחיפושים משטרתיים אחרי נערה נעדרת.

אפשר להרגיש כאן שינוי ביחס לספרים האחרונים של גוטפרוינד. התכנסות בסיפור מצומצם מבחינת היקף, התרכזות בתהליך הנפשי שעוברת דמות אחת. כדי לאזן את התכנים הקודרים, הספר משתמש בהומור הקיפודי של הגיבור ובמחוות הקומיות של הדמויות סביבו. בקריצה ברורה לקורא, ההישאבות של הגיבור לחיפושים אחרי הנעדרת מקושרת למכנה משותף שהחברה הישראלית איבדה ומנסה להשיב אליה.

את הבחירה במסגרת אינטימית וממוקדת יותר של סיפור גוטפרוינד מייחס לאשתו, שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן והרומן מוקדש לה. למרות תחושת האבל שעולה מהספר, ולמרות השימוש בדמויות מיותמות או מתאוששות מאובדן – מפתיע לגלות שרוב הרומן נכתב לפני שאשתו חלתה, אחרי זוגיות של 11 שנים.

גוטפרוינד, אב לשלושה, מבקש מראש שלא לגעת בנושא הזה, אבל לאורך השיחה אשתו חוזרת ועולה. הוא מספר שאינו נוהג להראות את טיוטות הספרים שלו במשך הכתיבה, אבל הפעם חרג מההרגל. "לפני נסיעה למרפא אלטרנטיבי, הראיתי לה את מה שכתבתי עד אז, והיא פסלה את שלושת הפרקים האחרונים. באופן כללי, דיוק עובדתי לא עניין אותה. מבחינתה שאקדח יירה אחורה, אבל היא הייתה קוראת הרבה יותר ערה ממני לכל זיוף רגשי. ובכלל, ברגע שהיא הלכה לעולמה, כל דבר שהיא אמרה נהיה קדוש. לא נגעתי בספר שנה שלמה מאז שהיא חלתה. למרות שהספר לא נכתב עליה, היא הייתה קשורה לכל שורה. בסופו של דבר, ביום כיפור החלטתי כן לסיים אותו. יש לי קוראת אחת ויחידה שאכפת לי מדעתה, ודווקא היא לא תקרא אותו.

"היא נפטרה בגיל 37, בשיא פריחתה מכל בחינה אנושית, ברגע מדהים בחיים. היא הייתה פסיכולוגית ובדיוק החלה לשגשג והייתה מאוד מבוקשת. הכל קרה בבת אחת, ונמשך חמישים יום. שלוש שנים לפני שפרצה המחלה, היא עברה טיפול והיינו בטוחים שהכל מאחורינו. הרופא הכי טוב טיפל בה, וכל האינדיקציות היו חיוביות ומרגיעות. הייתי רחוק מלדמיין בזמן הכתיבה שיקרה לה משהו, מעבר לחרדה התמידית והנורמלית. היא הייתה האישה הראשונה ששבתה את ליבי בצורה עמוקה ועוצמתית. בפגישה השנייה כבר הבנו שאנחנו הולכים להתחתן. זה היה מפחיד. לא היינו בכלל הטיפוס זה של זה. אני לא באבל עכשיו, אלא במצב של ייסורים קונקרטיים. אבל מצד שני, יש לי את החיים שלי ויש בהם דברים טובים וחיוניים".

השינוי בחיים שלך משפיע על הכתיבה?
"אני תמיד כותב בטורבו, אבל עכשיו יותר מתמיד. יש לי טיוטה שלמה מוכנה לרומן, ותוכניות גם לספר שאחרי. אני כותב סיפורים קצרים, פרויקט תנ"כי, שירים גרועים. התחלתי לכתוב גם לטלוויזיה. העצב קשור לנוירוטיות שעוזרת לי מבחינה יצירתית. אמרתי לסוכנת הספרותית שלי שזה עדיף על אלכוהול, סמים והרס עצמי. תמיד הייתי חרוץ. אבל אין ספק שמאז שאשתי נפטרה, ועם ההכרה שהעסק הזה יכול להיגמר ברגע, האצתי את הקצב. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לכתוב, אבל אני מנסה להילחם במהירות הזאת, נותן לספרים לנוח בצד. מתאפק לפני שאני מציג את זה לקוראים המסכנים".

לא נתת שם לגיבור. קשה שלא לקרוא אותו כגלגול שלך.
"גם אם אני אכתוב על נזירה באלפים, בעצם אכתוב על עצמי. זה לא אני שם, אבל הספר הזה הוא פרידה מהאיש שהייתי יכול או אמור להיות, אלמלא פגשתי את אשתי והולדתי ילדים. לא שהייתי כמוהו מועמד להיות מיליונר. אמנם יצאו מהיחידה הצבאית שלי אנשים שהגיעו להיי־טק, אבל אני מעולם לא הייתי מספיק מוכשר בתחום או בעסקים. בקיץ אני אהיה בן 50. מי שהכיר אותי לפני 28 שנים, מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה איך הפכתי לאמא אווזה".

איזה בנאדם היית אז?
"היום, בכל פעם שאני שומע שסופר אומר שלהוציא ספר זה כמו להוליד ילד, אני חושב שהוא שתה יותר מדי. אבל אז ילדים לא עניינו אותי. לא הייתי קשור לאישה. עניין אותי לקרוא ספרים, לשחק כדורגל. הייתי מאוד חסום מבחינה רגשית, במין מבצר איתן שלי, שמתוכו השקפתי לעולם. אבא שלי עדיין צוחק כשהוא רואה אותי מאווזז בין ילדיי".

"חננה" הוא ביטוי חוזר כשגוטפרוינד מדבר על עצמו. לחלופין: "בורגני שבע" או "בורז'ואה". למה הוא מתכוון? "נו, חננה. לא עושה מה שהקולים עושים. לא מעשן, לא שותה, לא ספורט אקסטרים". המהות החננית, השמרנית, מתגלגלת בצורות שונות בחייו. "אני כותב מגיל 17, אבל בצבא לא ידעו שאני כותב עד שהתחלתי לפרסם בגיל 37. אני עוד זוכר את עצמי יושב ליד ניבה החמודה בקורס פו"ם ופשוט כותב סיפור על השולחן, כשכולם בטוחים שאני מסכם את השיעור. אני גם זוכר היטב איך הייתי יושב וכותב בקפה בשינקין, עם מדי חיל האוויר, דרגת סגן אלוף. שם היו מופיעים בעלי השיער הוורוד. האנשים היצירתיים, הנכונים – בניגוד לי, האיש השגוי. והייתי רואה אותם, עם השמונים פירסינגים והבגדים השחורים, מביטים בבוז בצורת הקיום הנחותה הזאת, הקרויה קצין בצה"ל, ואינם משערים שאולי גם בי יש משהו בכל זאת, שאני כותב נגיד את 'שואה שלנו'. מדי הקצין היו קליפה טובה למי שרוצה לחיות בתוך עולמו".

1
ליידי גאגא

 

ביישוב הקהילתי יובלים, שם הוא חי בשש השנים האחרונות, הקים גוטפרוינד פינת הנצחה לאשתו. "עובד כמו נמלה, סוחב לשם קרטונים של אדמה לשתול רקפות".

החיים בגליל הפכו אותו, כדבריו, "יותר פסימי ויותר אופטימי לגבי מצבנו בישראל. אני פטריוט קיצוני. אני ציוני ברמת הדי־אן־איי. וכמי שבחלומותיו מתנופפים דגלים כחול־לבן, היחס שלי לערביי ישראל הוא חלק מזה. אני לא מאותם הוזים שמאמינים יש רק מלאכים במגזר זה או אחר, אבל נורא לא נעים כשמספרים לי חבר'ה ערבים מה הם עוברים בנתב"ג. מצד שני, אז לא נבדוק? יש בעיה. המצב לא קל".

בספר נדמה שככל שהגיבור מבקש להיאטם, המציאות האלימה רודפת אחריו. ויותר נכון, הוא עצמו נמשך אליה.
"נכון שיש כאן צד חדש של אלימות שלא הופיע אצלי. אני לא בדיוק טרנטינו. היופי שבאלימות לא מעניין אותי. להפך, אני סולד ממנה בכל צורה. אבל גם בחיים, המציאות יותר ערמומית מכל כוונה שלך. אתה לא יכול להיות במדינה בלי להיתקל בזה. לפני עשר שנים יכולת לעשות פה בגליל יוגה על מזרון לבן, אבל אז התעוררו ההפגנות בתחילת  האינתיפאדה".

גוטפרוינד אמנם מתרעם על ההתעלמות הממוסדת מערבים בחיי היומיום ("אין ברכבת הודעות כריזה בערבית, אין שלטים בערבית"), אבל מהסס לרגע אם לדבר על השאיפה שלו ליצירת שוויון בין אזרחים ערבים ויהודים. "אחרי הכווייה שחוויתי עם הספר האחרון, לא בא לי להרחיק מעליי קוראים שדעותיהם שונות משלי. זה משהו אינטרסנטי – אני לא רוצה שישנאו אותי שמאלנים או ימנים. אני יודע שארגון לה פמיליה לא יסכים עם דעותיי. בכל זאת, הייתי רוצה שעוד חמישים שנה יהיו פה ערבים ישראלים שיזדהו עם המדינה – עם כל המורשת שלהם, לא מזיז לי נכבה, נקסה, דמקה. תמיד יהיו מתחים וצרות, בשני צידי המתרס. אבל מריבות בין שכנים, ולא בין אויבים. אני רוצה שהבחור הערבי בן דמותי – בחור נוח, לא נוטה לאלימות, שרק רוצה משפחה ולגדל את ילדיו בכבוד – אני רוצה שהוא ירגיש פה טוב".

ואתה, באמצע?
"אני לא בדיוק באמצע, אבל אני מבין יותר מתמיד את הקושי של הצדדים להגיע בכלל לדו־שיח. פעם אמרתי בצבא לקצין צעיר משפט חריף: לפעמים צריך ללמוד את האויב שלך, להבין אותו ובמידת הצורך לירות לו בין העיניים. מי שמזדהה רק עם אחד מצידי המשוואה, יש לו בעיה. מי שלא מקשיב לאויב, או מי שלא מוכן להתגונן מולו – שניהם לקויים. לדעתי, זה היתרון שלי. הניסיון להבין את כולם עוזר לי להרגיש את מי שאני. אנשים עם עקרונות מוצקים, מעבר ל'ואהבת לרעך כמוך', הם אלה שהכי מפחידים אותי".

זה נראה כמעט כמו מצב עקרוני אצלך, להתמקם בין לבין, לשמור על איזון.
"אני הרי אוהב מתמטיקה, שלמדתי גם לתואר שני. אהבתי פעם לקרוא סיפורי פנטזיה – אהבתי שלכל דמות יש כוחות ומגרעות שמשתלבים במאזן כולל, כמו ב'שר הטבעות'. כבר הבנתי שהניסיון לעשות סדר קשור למה שאבא שלי עבר כילד בשואה. הפחד האיום מפני התפרקות החוקים כנראה חדר לנשמתי והוא קשור לחיבה שלי לאיזונים וסדר".

לא מטריד אותך שעם הזמן אתה הולך ונתפס כסופר של המיינסטרים?
"היום, כשיש לך את ליידי גאגא, כל דבר קיצוני הופך למיינסטרים אחרי חמש דקות. אבל אני לא אוהב לשמוע שאני נהיה מיינסטרים. כשפירסמתי ספר על השואה ממבט הומוריסטי זאת לא הייתה בחירה מיינסטרימית. ב'אחוזות החוף' יש סיפורים מרחפים לחלוטין שעד היום לא ברורים לי. כשכתבתי על הציונות, זה לא היה בדיוק חומר לוהט. אולי אני נהיה לאט־לאט מיינסטרים, ויכול להיות שיום אחד גם ימאסו בי. זאת הקללה בהיותך פופולרי – אתה אוטומטית נתפס כסופר פחות טוב. יש מי שמעקם את האף מול שימבורסקה ומול מארקס. אני רוצה להצטופף בצילם של הכותבים הבודדים האלה. להיות סופר שגם קוראים אותו המיליונים, והוא גם איכותי ודובר אמת. ובסעיף חוסר הצניעות, אני חושב שאני גם מסוגל. אשתי פעם נבהלה כשהיא הבינה כמה אני רוצה לזכות בפרס נובל. אבל מי ייתן לי פרס נובל אחרי עשרים שנה בצבא הישראלי?"

אמיר גוטפורינד, מזל עורב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.1.2013

'הפרדס של עקיבא', רב המכר הנוכחי של יוכי ברנדס, מבקש לחזק את הפרסונה שלה כמורת נבוכים פופולרית בארון הספרים היהודי. בחלקים נכבדים מתוכו מתממשת הרתיעה המוקדמת מהספרות של ברנדס – סגנון יבשושי, תפניות מלודרמטיות בעלילה שלא זוכות לבנייה מינימלית, דיאלוגים ילדותיים. מצד שני, לב הספר מציג אולי את ברנדס בשיא כוחה: מתווכת נלהבת בין הקוראים לספרות חז"ל, שמצליחה להפוך מקבץ של אפיזודות, אגדות סותרות ומדרשים נפרדים לסיפור אחיד ברוח עכשווית, סלבריטאית, כוכב־נולדית.

'הפרדס של עקיבא' הוא ניסיון לספר את תולדות חייו של החכם המופתי בספרות חז"ל בצורת רומן היסטורי. את רוב הסיפור משחזרת ומספרת דמות אשתו – בתו של כלבא שבוע, שמכונה כאן "רחל", השם שהודבק לה בספרות יותר מאוחרת. לב הפיתוי שהספר מציע לקוראים קשור אליה: ההבטחה לספר סיפור מושתק, שהכתבים העתיקים, הגבריים, כאילו הסתירו, וכך לפרש את הדמות המכוננת בצורה חדשה. במילים אחרות, להכניס את הקורא לפרדס של עקיבא: אותו תחום מיסטי נסתר, לפי חז"ל, שרבי עקיבא היה היחיד שנכנס אליו ויצא ממנו בשלום.

בכל הנוגע לחשיפות מסעירות ולנגיעה במופלא – ברנדס היא לא הכתובת. לעומת זאת, הספר נוסק כשהוא מתמקד בעולם החילוני של חכמי המשנה, באינטריגות האישיות ובמאבקים האידיאולוגיים והתיאולוגיים שלהם. כל זה קורה כשהרומן נפרד מרחל כמספרת ישירה מול הקוראים, ועובר לתאר את הכניסה של עקיבא למאבק בין תלמידי האסכולות של בית הלל ובית שמאי. גל הניו־אייג' היהודי, והכתיבה הפופולרית על יהדות שמשגשגת מאז רצח רבין והתפרצות האינתיפאדה השנייה, מאפשרים גם לקורא בעל ההיכרות המינימלית עם הצימוקים שבספרות חז"ל הנאה דומה לצפייה במחזות זמר כמו 'מאמא מיה' או 'מרי לו': השאיפה לראות איך ברנדס תחבר בין הלהיטים, איך תקשר בין הסיפורים המוכרים על חיי החכמים והאמירות המפורסמות שלהם ("הכל צפוי והרשות נתונה", למשל).

ברנדס, וזאת לא הגזמה לגמרי מופרכת, מגלה כאן את הכישרון של מספרי ביוגרפיות הוליוודיות, והולכת בעקבותיהם כשהיא מעבדת את האגדות הקצרות והמפוזרות על חיי עקיבא ובני דורו. בדומה, למשל, למעקב הקולנועי אחר ריי צ'רלס הצעיר או ג'וני קאש – הקוראים עוקבים אחרי התלאות של עקיבא (זקן, אנאלפבית, בן גרים), אחרי נתיב העלייה לגדולה של האנדרדוג, האאוטסיידר, איש השוליים כביכול שבסופו של דבר מגלם באישיותו את הסיפור האמריקאי הכללי.

לפגישה האינטימית עם סמל תרבות מתלווה גם הסיפוק המפתיע, הקומיקסי, בפגישה עם גיבורי משנה בגלגול מוקדם של סיפוריהם. ג'וני קאש הקולנועי פוגש לרגע את אלביס? עקיבא פוגש את אלישע בן אבויה. פיטר פארקר הצעיר מתיידד עם מי שיהפוך לאויבו המר של ספיידרמן? הקוראים עוקבים מראש אחרי סימני הכפירה הממשמשים של אלישע, לפני שהפך ל'אחר' הרשמי של ספרות חז"ל.


מתוך 'ריי'
 

טעם הלוואי הילדותי בכתיבה של ברנדס לא נעלם בחלק הזה, אבל הוא פחות בולט ביחס לחדוות המשחק שהיא מפגינה כאן כשהיא פורשת, מפשטת ובודה את היחסים בין מוריו ובני דורו של עקיבא – דמויות כמו רבן גמליאל ורבי טרפון. ברשימת התודות המפורטת, ברנדס מקפידה להדגיש את הבקיאות שלה במחקר התקופה והטקסטים ואת הקשר שיצרה במהלך הכתיבה עם חוקרים – אבל גם את הבחירה שלה לסטות מאמינות היסטורית מלאה. ובאמת, היא מקשרת בחופשיות בין מקורות וסיפורים, גם מתוך הברית החדשה, מייצרת מין מדרשים משלה למדרשים הידועים שהיא מצטטת.

בהקשר הזה, סביר להניח שהדרמה התקופתית הזאת לא תתחבב על מביני עניין או על קוראים שמרנים מבחינה דתית. כמין מענה סמוי לאלה ולאלה, את סוד הכריזמה של עקיבא היא מציגה כיכולת להפוך "את התורה לשעשוע" (ואגב כך כאילו רומזת לדימוי העצמי שלה כסופרת). ועדיין, השעשוע של הרומן הוא שעשוע שמרני במהותו. תכנים פרועים באמת, שהספרות החז"לית לא נרתעת מפניהם, לא נכנסים פנימה. מעבר לביטויים של יחס צדקני לנצרות ולסילוף ההיסטורי שלה – העולם הלא־יהודי, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות ההיסטורית, כמעט לא חודר לספר או משפיע על ההתרחשות. בדומה לתפיסה ההיסטורית הסטריאוטיפית והבדלנית שמנחה את ברנדס, אפשר להגיד שגם ההיבט הפמיניסטי בכתיבה שלה והעמדה החתרנית ביחס לטקסטים עתיקים מתגלים כדרך לא מאוד עקיפה לבטא השקפות שמרניות ("רק רצון אחד נותר בי, אני רוצה נכדים").

המתיחות הזאת שבין ביטויי שמרנות והעזה, בין כושר המצאה לסיכום פדגוגי, עובדת יפה בשליש השני של הרומן. חלקיו האחרונים, לעומת זאת, חוזרים לסיפור מפי רחל, ולא מנסים להסתיר את חוסר היכולת או הרצון של ברנדס לבנות ולפתור קונפליקטים. "לבסוף" – כלומר מיד – "אני נכנעת", "דבריו חודרים את גדר הצינה שבניתי סביבי".

מעבר לכך שסודו הגדול של עקיבא מתגלה כהד שדוף לחרדה הישראלית האקטואלית, הארכנות, החזרה והניסוחים המסורבלים מבליטים בשני קצוות הרומן את הפער בין הקריאה הפיוטית של עקיבא במקורות לבין האדישות המוחלטת של ברנדס לעיצוב לשוני. "רבות ורעות הן שנות עגינותי", אם להסתפק בדוגמה אחת, "אך ניתן לסכם אותן בכמה משפטים: שמי רחל, אבל כולם קוראים לי העגונה".

יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן