השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

11
קריקטורה של Andrew Spear

 

ליצנים מרושעים ברחובות? דמויות אנארכיסטיות של גנגסטרים מאופרים שוטפות את קולנוע-הקומיקס של שנות האלפיים? נוכח העלבונות שמחליפים בימים האלה מנהיגי אמריקה וקוריאה הצפונית, כשנדמה שעתיד האנושות מופקד בידי מוקיונים תקיפים – פגישה עם תרגום חדש ל'השבח לטיפשות' היא דבר בעתו.

זהו התרגום השני לעברית שזוכה לה היצירה הזאת, שנכתבה בשפה הלטינית והתפרסמה ב-1511. מסה סאטירית די קצרה כתובה כפרודיה על נאום פילוסופי הומוריסטי; מעין מדריך מדומה לאמנות הנאום שנושאת דמות אלגורית, היא אלת הטיפשות. כ-500 שנה לאחר פרסומו, זהו החיבור המוכר ביותר מאת דזידריוס אראסמוס, איש רוטרדם – דמות מפתח בגיבוש המחשבה ההומניסטית – על אף שמדובר כמעט באנקדוטה, בשעשוע טקסטואלי צדדי, ביחס לגוף היצירה המגוון שלו כהוגה, מתרגם, עורך ופדגוג. התרגום הנוכחי מאת נתן רון ומירב מילר, מציע להתרשם מהאגף המבודח של ספרות הרנסאנס (שמצטרף לתרגומים העבריים של 'דקאמרון' או 'גרגנטואה ופנטגרואל' שראו אור בתחילת שנות האלפיים).

אראסמוס חי ופעל בתקופה שבה מתערבבות רוחות של סובלנות דתית וקנאות דתית. בימיו התפרץ המרד הגדול בסמכות הוותיקן שארסמוס נחשב עוד בחייו לגורם משפיע בהיווצרותו (על אף שהסתייג מדמותו הרודנית של מרתין לותר, מנהיג הרפורמה הפרוסטנטית). 'שבח הטיפשות', עושה רושם, מיועד לאליטה משכילה, שתוכל לקבל בחיוך ובהבנה את דברי הביקורת שאראסמוס מפנה כלפי הממסד, הכנסייתי והמדיני, כשהוא מערבב מקורות יווניים ורומיים קלאסיים עם מסורת תיאולוגית נוצרית, לבליל דמוי סטנד אפ. בנימה שנונה, ידידותית, הוא מבקש להציג את טיפשות כיסוד החיים האנושיים בכל אגפיהם. "מה שמרבֶּה את המין האנושי הוא איבר מגוחך ומטופש כל כך, שלא ניתן לנקוב בשמו בלי לעורר צחוק. זהו המעיין המקודש שהכל חבים לו את חייהם".

אלת הטיפשות הפטפטנית שלו מזכירה את דמויות השוטים המחוכמים ממחוזותיו של וויליאם שייקספיר, שיעלו על הבמה בהמשך המאה ה-16. כמותן, היא מושכת תשומת לב ואמון מצד הקורא בעזרת צורת ביטוי שמשמסמסת את הגבול בין שקר ואמת, ישירוּת והעמדת פנים. אראסמוס – נזיר בעברו (שלא סבל את חיי המנזר), כומר מוסמך שלא השתלב בממסד הכנסייתי – משתמש כאן בהשכלתו הנרחבת, בחוש ההומור שלו, כדי לשחרר את האדם המשכיל מכוחות של דיכוי, חיצוניים-פוליטיים וגם, אפשר לומר, פסיכולוגים.

 

בעידן תרבותי, שמזוהה עם השאיפה לשלמות אנושית – אראסמוס מעודד את הקורא לקבל בהבנה את ההיבטים הבלתי-רציונליים כביכול במחשבה האנושית. כהקדמה בלתי נפוחה להגות פסיכולוגית המודרנית, הוא מדבר במפורש על חשיבותן של רמייה עצמית, יוהרה, אשליה ועיוורון. "כדי שחיי אנוש לא יהיו קודרים ומרים, חנן אותנו יופיטר ביתר רגש מאשר שכל […] הוא אף הגדיל לעשות וכלא את השכל בפינה צרה של הראש ואת יתר הגוף הותיר לתשוקות". מילדות ועד זקנה, תוך התייחסות לתאוות הפרסום ושאיפת השלטון, הספר מונה את השלבים השונים בחיי אדם, ומציג את תחומי הדעת השונים – משפט, שירה, פוליטיקה –  כביטוי לכוחם המפרה, המתסכל, הרב משמעי של דחפים לא-תבוניים. למעשה, הספר מערער באופן משועשע וסותר במכוון על הגדרת השיגעון והכסילות במונחים של העדר תבונה.

לא כל פסקה בחיבור היא מופת של הומור רענן, לא כל התלוצצות מלומדת שקולה לשלוק שמפניה. קריאה ב'שבחי הטיפשות' מדגימה גם את הצורך בידע מוקדם, את ההיבטים הפחות מסעירים של הרחבת האופקים. אבל במובן המשמעותי יותר, החיבור הזה אכן מעודד את הקורא להגדיר לעצמו מהי תבונה בעיניו, מהי טיפשות, כיצד הם נבדלים זה מזה, מתי הידע מייצר אטימות, ומתי התבונה בוקעת מחוסר מודעות.

החלקים הביקורתיים, הסאטיריים יותר, בספר מתארים את העריצות האנושית כמין בנק שסוחר בידע ובבערות כחומרים משלימים. ברצותו, השליט המדיני משתמש ביציאה למלחמה כדרך לחיזוק שלטונו, בפנייה ליסוד המטופש בנפש האנושית (מיליטנטיות ויצר הרס עצמי על פי הספר הם עניין ייחודי לאדם ולא תכונה חייתית). ברצותם, המטיפים מאביסים את קהלם בדרשות מופרכות – שמונעות מהאדם הממוצע קשב לקול דתי או רוחני, פנימי ובלתי אמצעי, מכסות עליו ברעש ובלהג. בדומה, פועל גם הטקסט הלמדני היהיר, המכאני, שמסיט את המעיין בו מהרעיון עצמו – לעבר המושג המעורפל, אל המונח הלועזי והנדיר.

הידידות שהספר מציע לקורא מבוססת על מהלך מתמשך של הכרה בטיפשות המשותפת לקורא, למחבר, לכל אדם, הכרה בחשיבותן של גיחוך ואשליה לקיום חיים תקינים. במישור החברתי, ביחס של אדם לעצמו ולזולתו. הידידות הזאת נבנית גם על בסיס הבוז המשותף לקורא ולאלה הליצנית שאראסמוס מגלם ככותב – ביחס לניסיון של שליטים, מלומדים, אנשי מקצוע מומחים להסוות את טיפשותם שלהם – או להמם את קהלם בידע חסר משמעות. בעוד היציאה המלחמה מוצגת ככלי שלטוני שמבוסס על הפיתוי לפריקת עול, להשתחרר מרסן התרבות – גם היומרה לייצג שלמות וידע מקיף ומוסמך משקפת שאיפה רודנית לכוח בלתי מוגבל.

על סמך הברית הידידותית שמציע הספר לקורא, המבוססת על הנכונות לתפוס חיי אדם במונחי חיסרון, העדר שלמות ועיוורון בלתי נמנע – בחלקו האחרון של הספר אראסמוס פונה לנתיב רעיוני מפתיע. לאחר שצייר מודל שלילי של האדם המלומד, הסטרילי, הביקורתי (אשר אינו "זקוק לחברים ואינו מתחבר לאיש, וגם את האלים עצמם לא היה מהסס לשלוח לכל הרוחות. בז הוא לכל דבר בחיי אנוש") – הספר דן בשיגעון ובשכחה עצמית כפתח לחוויה דתית. "אפילו ישוע, המגלם את חכמת האלוהים", טוענת הליצנית המלומדת, היא אלת הטיפשות, בחר לגאול מאמיניו באמצעות "טיפשות הלב, על ידי שליחים טיפשים ונבערים".

מעבר לתעוזה הדתית שמבטאות שורות כאלה, מופיע בהן הרעיון המעניין והאופטימי ביותר בספר, ודאי ביחס לתקופתנו. אנחנו מוקפים בקולות שדוחקים בנו לחשוד בגופים שמפיצים ומשמרים ידע: עיתונים, ספרים, אוניברסיטאות. הספר עצמו מבטא את החדווה של אדם מלומד לבטא רעיונות באופן לא מחייב, בלתי פורמלי – ואת הביקורת שלו כלפי אליטיזם למדני; כלפי הגות שמשמשת בשפה ובמינוח אקדמי-תיאולוגי כדי לערפל, לסבך, לנפח רעיונות, כאמצעי לשמר כוח וסמכות בידי קבוצה מסוגרת. עם זאת, בניגוד לליצנים הפוליטיים של המאה ה-21 שמתפארים בספרים שלא קראו, בניגוד לפרסומות שמדרבנות אותנו להפסיק לחשב חשבונות ופשוט לחיות את הרגע – אראסמוס מציע לקורא לשים לב כיצד מתוך רגעים של גיחוך, טמטום ואפילו שיגעון בלתי מזיק – הוא מפיק מעצמו ידע חדש, רעיונות חדשים, רגשות חסרי שם. הליצנית של אראסמוס קוראת לנו לכבד את היצר הזה, לתת לו להשתטות לפני שמושיבים אותו במשפט תחבירי, בטיעון מסודר. ולהפך, לתת לרעיונות מוכרים להבריז מבית הספר, כלומר, לאפשר לידע מאובן וזקן להתיילד. מה לעומתה מציעים לנו הליצנים המקומיים כשהם מגלגלים עיניים מול האפשרות לקרוא סיפור של צ'כוב? את הציווי לכבות את כוח הדמיון.

השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, תרגום: נתן רון ומירב מילר, הוצאת כרמל

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אברי הרלינג, האיש בכובע הקסקט

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.12.2012

'סליחה איך מגיעים מכאן', ספר הביכורים של אברי הרלינג, היה בעיניי אחת ההפתעות הספרותיות של 2011. חצי שנה לפני התפרצות מחאת האוהלים, קובץ הסיפורים הזה תיאר בחיוך ובעדינות אנשים שמרחב המחיה והבחירה שלהם הולך ומצטמצם, ננגסים בידי כוחות כלכליים חזקים מהם. הסיפורים של הרלינג, שהבליטו צד אישי ואוטוביוגרפי אבל נטו לפעמים גם לכיוונים פנטסטיים, העלו שאלה מעניינת: האם המבט הפיוטי במציאות, שייחד את הגיבורים של הרלינג ובן דמותו בראשן, הוא מקור לכוח ולהישרדות במאבק החיים? או שמא להפך, המבט המייפה במציאות קשוחה, דרום תל־אביבית, מתגלה כמשכך כאבים שמחליש את המתבונן ופוגע ביכולתו להתקומם?

'האיש בכובע הקסקט' מפתח ומחדד את חוקי המשחק הספרותי והרעיוני של הרלינג. הפעם הוא בחר במתכונת של רומן קצר שמתמקד בגיבור אחד. בתום ימי השבעה לומד אלמן טרי כבן שבעים להתמודד עם שגרת חייו ללא אשתו, ובאותו הזמן להתמודד עם ניצחונה של האינפלציה על חשבון הבנק שלו.

למרות גיחות גוברות של סופרים לזירות הנדל"ן והעסקים, רוב הזמן מעדיפה הפרוזה הישראלית עדיין להתרחק מנושאים פרוזאיים של כלכלה וקיום. הרלינג מזכיר שבניגוד לתוכניות מציאות אקזוטיות בטלוויזיה, המאבק האמיתי להישרדות לא קשור לעור שזוף ולביקיני. השורד הישראלי האמיתי הוא, כשם הספר, חובש כובע הקסקט, טרף קל לרשויות – חברות הסלולר, גובי אגרה, קופות חולים – שמנצלות את חוסר ההתמצאות שלו בשוק כלכלי פרוץ ובמשחק האינטרנטי, ובעיקר, את הצייתנות המושרשת בו היטב. בטיפולו האינטימי בטיפוס זה נמנע הרלינג מהסגנון ההיסטרי והמתחסד לפעמים של עיתונות חברתית – שמציגה אנשים בעוניים ובחרפתם, אבל מנציחה אותם כקורבנות מהשוליים.

הרלינג עוקב בגוף שלישי אחר הגיבור ומחשבותיו. הוא מנצל את הקרבה לתודעה שלו אבל נמנע מגלישה לעדות אישית סנטימנטלית. בניגוד לדימוי התקשורתי המתנשא והמוכן־מראש של זקנים נוברים בשאריות בשוק, למשל, הרלינג מתמקד בבחירות האישיות והמשמעותיות של האלמן. מבט בארנק של אשתו המתה, למשל, וההחלטה שלא לבדוק אם נשאר בו כסף.

11111111111111111
מתוך 'אודות שמידט'

 

בזמן שהספר נותן פנים למה שעדיין מצטייר בתקשורת כסיפור ש"אנחנו" מספרים על "אחרים", כחשיפה מזדמנת לשוליים, הרלינג נלחם גם בדחף הספרותי לדרמה או לקונפליקט יוצאי דופן. מותה של האישה, הפנסיה המכורסמת של הגיבור, הם חומרי גלם חזקים מספיק. זהו ריאליזם במיטבו: הוא חושף כמה גורלית יכולה להיות פציעה קטנה בברך בחייו של חובש הקסקט, או כיצד הוויתור על מצרכים, מול קופאית בסופר, או המלצה אטומה של רופא להירשם לחדר כושר, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הרחב.

העלילה הזאת לובשת כאן צורה של סיפור חניכה מאוחר, של התבגרות שנייה. לא המסלול שבו דמות צעירה מפנימה קודים של התנהגות או מערכת ערכים מסוימת, אלא להפך: הגיבור לומד כאן, בלית ברירה, להתפכח מהאמונה "שאם יעבדו […] יהיו חרוצים ומסודרים, חסכנים ומהוגנים, ההצלחה סופה לבוא". החניכה הזאת מאזנת את המתיקות האוטומטית שמתלווה לשימוש בדמויות שובות לב של קשישים החוזרים לחיים ומוכיחים שאף פעם לא מאוחר להשתנות. הגיבור של הרלינג לא כריזמטי כמו דמויות שג'ק ניקולסון מגלם בקולנוע כבר שני עשורים, אלו שזיק של נעורים וטירוף מציץ מבעד לקמטים שלהם. אמנם האיש בקסקט מציית לתבנית של הקשיש הנון־קונפורמיסט, אבל באותו זמן הוא בכל זאת חורג מהמסלול של גיבור מתאבל ברומן ישראלי: הוא מנסה לפעול ולהתנגד.

אם מות האישה הוא טרטור המנוע הראשון בספר, השני הוא תלייה של שלט פרסומת ענק, שחוסם את הנוף לים שנשקף ממרפסת הגיבור. נינה סימון לקחה פעם שיר מהמחזמר 'שיער' והפכה אותו להמנון קיומי: דווקא האדם שכל נכסיו נלקחים ממנו יכול להיחשף מחדש לגרעין של הכוח העירום שנמצא בו. יורם קניוק, ב'נבלות', השתמש בטינה של פלמ"חניקים זקנים, מודחים, לדור החדש כבסיס למסע נקמה רצחני, גדול מהחיים. הרלינג, שוב, חורג רק מעט מהמקובל וההגיוני – ודווקא באופן הזה מאיר את סטיית המרד ככורח המציאות: האיש בכובע הקסקט רוקם תוכנית להפלת השלט והדוגמנים שעליו במחאה על מסירת השלטון "לצעירים, לבריאים ולגבוהים […] לרשויות, למי שקובע מה יהיה בחדשות בטלוויזיה […] לרואי חשבון […] לפושטי עורות".

הסגנון האינטימי של הרלינג נופל לפעמים להתנחמדות־יתר, אבל הוא מכשיר יעיל ליצירת סימפטיה כלפי הגיבור, וגם מאפשר להזריק לסיפור מנות מדודות של ייאוש וקדרות ("מדוע אין בנמצא מוסדות העוסקים בהמתת־חסד של עניים?"). גם הדיאלוגים והדיבור הישיר של הגיבור סובלים לפעמים ממלאכותיות, אבל אלה לא מחבלים בהישג העיקרי של הספר: ההתמקדות בשגרתי ובפרוזאי וגיחה קטנה מתוכם החוצה – כדי להזכיר שהתנגדות אישית גם שייכת למציאות.

אברי הרלינג, האיש בכובע הקסקט, הוצאת כרמל

אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.2.2011

הספר הזה כל כך הולך בקטנות, עד שהוא כמעט משכנע את היד לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. אבל לוותר על קובץ הסיפורים 'סליחה איך מגיעים מכאן' תהיה טעות. למרות האפרוריות שלו, למרות שנדמה שהוא חוזר על עצמו, למרות הנטייה הקלה להתחכמות – ספר הביכורים של אברי הרלינג הוא אחד הספרים הטובים והחשובים שראו אור בעברית בשנה החולפת. בעזרת חומרים אוטוביוגרפיים ופנטסטיים, הרלינג הופך את הנתונים הסטטיסטיים המצטברים על האזרח הישראלי הממוצע – גרוש, שכיר־מובטל לסירוגין, בקושי משתכר למחייתו, מצנן את מוחו הלוהט מול תוכניות ריאליטי – למשל ספרותי שהיה אמור להבעית את הקורא. הוא מתאר את שגרת יומה של נשמה מעונה ואוהבת חיים שמדי בוקר מגיחה מתוך הפציעות והעלבונות של היום הקודם כמו מתוך יציקת גבס, רק כדי לדדות מדי ערב עם חבורות טריות הביתה.

כבר שלוש שנים שהרלינג מפרסם במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' סיפורים קצרצרים שמבוססים על חייו בדרום תל־אביב. על גבי נייר עיתון, הסיפורים האלה מזכירים קצת בלוג של דוד חביב ופיוטי. אפילו השם המתנחמד של המדור שלו, 'סיפורונים', מרמז על פכים קטנים, דיווחים אינטימיים מארץ פלאים: ארצם של חובשי הקסקט קשי היום, של חתולים קטומי זנב, של פחי זבל פעורי פה – צאצאים רחוקים של המשתתפים בסרטים כמו 'קזבלן'.

לאה איני, שספר הביכורים שלה תיאר בתחילת שנות ה־90 את אותה אקס־טריטוריה שכונתית (בצלילים זועמים יותר), סיפרה פעם בראיון איך ביקשה להתנער מהתפקיד הזה שמתווך בין אנשי השוליים לקוראי הספרות. הספר של הרלינג יכול היה ליפול בדיוק במלכודת הזאת, אלא שהוא מגלה שההפרדה בין צרכני תרבות גבוהה ל'ישראל האחרת' כבר לחלוטין לא תקפה. להפך, הוא מראה איך האדם שנמשך ליופי לירי הולך ומאבד את האחיזה שלו בחיים הכלכליים בישראל. הוא מראה איך איש התרבות, ולמעשה כל אדם שלא מוכן או לא מצליח לשחק לפי חוקי המשחק הקרייריסטי, נסחף אל בין הרוחות החמות שפולטים אגזוזי האוטובוסים ברחוב העלייה, ואל בין דפי החשבונות שרודפים אותו כמו אלות נקמה יווניות.

אם בגירסת העיתון נראו הסיפורונים של הרלינג כחומר גלם לגזירים שנשמח לתלות על המקרר כדי להרגיש רחומים יותר – בצורתם המקובצת הם הופכים לתמרור אזהרה. הרלינג לא רק מתאר קבצנים, הוא מתאר את עצמו כקבצן מול הקורא – שמוזמן לדמיין בעצמו את המשך השרשרת. כך, למשל, בחירה לתאר בצורה כרונולוגית את ההתרחשות סביב פח זבל במשך יום שלם הולכת ומתפרשת לכמה פנים: מהחזות הכאילו־פקידותית, אל הפרודיה החביבה והכמו־אנתרופולוגית, ובסופו של דבר אל שברון הלב שעומד מאחורי התיעוד הזה. של מי שבילה יממה ללא שינה במרפסת, צופה בפח אשפה כבתוכנית טלוויזיה. הפוזיציה הזאת נכפית על הקוראים כל כך בנחמדות, עד שהם מתקשים לשים לב שהם צופים בגיהנום: בלולאה בלתי סופית, מחזורית כמו מילוי ופינוי פח האשפה, שאין ממנה גאולה. וזאת הגדולה בכתיבה הכאילו־קטנה של הרלינג: לא מדובר בהצטנעות, ולא בדיוק בנתיב שבו אלוהים מסתתר־מתגלה בפרטים הקטנים. המבט קטן ומקובע מפני שכך קיבעו אותו כוחות שונים ומפני שזהו מרחב החירות שנותר לו. באותו זמן, המבט המקובע הזה מצליח בכל זאת לאתר הומור וחיים בתוך המטר המרובע והמושתן.

בניגוד לטכניקה דומה שמופיעה לפעמים בשירים של עמיחי, למשל, הסיפורים של הרלינג לא ממש מאפשרים להתנחם בחיקו של איזה מוסר יהודי אוניברסלי (למרות המחוות שלו לספרות חסידית לאורך הספר). גם הרגעים ה'הומניסטיים' מתגלים כמלכודת: החיבוק החם במיטה בסוף היום, הארוחה הטובה עם ידידים וההתפלפלות לרגע עם פילוסוף רחוב אולי לא כל כך שונים במהותם מכדורים נגד דיכאון או ג'וינט עסיסי (והרלינג יוצר ספרות סטלנית מובחרת). גם הם מרפאים לרגע, מרככים את הפגיעה המתמשכת ושולחים את הקורבן שהחלים בחזרה לאינקוויזיציה של היומיום. האופטימיות, התקווה ואפילו יכולת הביטוי והמודעות הפוליטית הן מכשיר עינויים במסווה.

השאלה הגדולה שהספר מעלה היא מדוע הייאוש הגדול לא הופך אצל הרלינג לזעם. למה המושג של השלמה חוזר לאורך הספר שוב ושוב בניסוחים שונים: "עד כאן הגעתי וטוב מזה לא יהיה", "יותר מן המעט מאשר מן היותר". המחאה החריפה ביותר שבן דמותו של הרלינג מרשה לעצמו היא לזרוק עציצים מהמרפסת על עננים חולפים. גם אם לרגע הוא נכנס לנעליו השיכורות של איוב ומקלל את אמו יולדתו – ההתפרצות הזאת תמיד תסתיים ב"להזמין פיצה וללכת לישון כאילו לא קרה כלום מעולם". בזמן שההמונים במדינות ערב סביבנו מדיחים דיקטטורים וקורעים בראש חוצות את דיוקנם, ספרו של הרלינג לא רק מעלה את השאלה לגבי הרודנים השקופים של החברה הישראלית; הוא שואל את עצמו אם הספרות היפה, אם המבע הספרותי האינדיווידואלי, הם כלי של שחרור או סימום.

אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן, הוצאת כרמל