ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם נגה אלבלך, סילֵנד

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.10.2015

נדיר יותר מחד קרן: אדם שמתפרנס מספרות ולא מבטא טיפה של מרירות, ייאוש, ספקנות או אירוניה כלפי העיסוק הספרותי, כלפי ספרות בישראל. העיניים של נגה אלבלך נוצצות כשהיא מדברת בשקט על הגיבורים הספרותיים שלה, או שאולי זאת התאורה הרכה של דירה בשכונת בבלי שבצפון תל־אביב. האם דווקא בדירה המשפחתית, החמודה, הגנרית הזאת, גרה הסופרת המאושרת ביותר בגוש דן? מי עוד יכול להיראות מאוהב בעצם האפשרות לכתוב ולקרוא במסירות? כנראה רק כלכלנית לשעבר, שערקה מחיי הבנקאות וניתוחי שוק ההון. אמא צעירה לשלושה ילדים, שעזבה משכורת נחמדה וקובייה דחוסה של דיכאון משרדי.

כל זה קרה לפני עשר שנים, אבל אותן שנים מורגשות היטב בזיכרונות ההמומים שאלבלך מורישה בספרה החדש, 'סילנד', לדמותו של פנסיונר מבוגר, סנטימנטלי, מין פורסט גאמפ משכיל ותרבותי, שעדיין שומר ארגזים ישנים של תלושי משכורת מעבודתו בבנק, שנים אחרי שרשויות המס שכחו מקיומו. האם האיש הזה הוא התגלמות הגורל הקלסרי שחיכה לה, אם לא הייתה מצילה את עצמה בזמן?

"ברגע שעזבתי את העיסוק בכלכלה עשיתי שלושה דברים", היא אומרת, "הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, הפסקתי לאכול בשר, והלכתי למשרד הפנים כדי לשנות בחזרה לשם המשפחה של נעוריי. בלי להבין. לא תכננתי את זה. רציתי כנראה לאפס את המערכת ולהתחיל מחדש, לשים את עצמי במרכז ולהגדיר אותי מחדש בלי קשר למה שישות חיצונית מצפה ממני. מרגע שעזבתי לא פתחתי שום עיתון כלכלי".

לדבר על אלבלך במונחים של סיפור סינדרלה, של פריצה רוקנרולית לתחום הספרות, יהיה מוגזם. אבל אין ספק שהיא ממחישה תנופה לא שכיחה, בטח בעידן של הוצאות ספרים נסגרות, נקצצות, מתמזגות. לפני כחמש שנים, מרצה סיפרה לה – "במקרה, במזל" – שהתפנתה משרה כעוזרת המזכירה של עוזי שביט, העורך הראשי בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא התקבלה לתפקיד ולקחה אותו הלאה. "עשיתי לקטורות, בחרתי כתב יד שאחר כך זכה בפרס בוקר, ראו אולי שלטביעת העין הספרותית שלי יש ערך". היום אלבלך עורכת את סדרת 'ספרית פועלים – סיפורת' יחד עם אברם קנטור.

בחמש השנים האחרונות הספיקה לפרסם שני ספרי פרוזה למבוגרים ('הדחיפה', 'ספונג'ה וסיפורים קצרים') ושני ספרי ילדים. להצטרף לגוף הקטנטן והמצטמק של עורכים ספרותיים בארץ, בעלי משכורת קבועה. להכיר את הספרות של דיוויד פוסטר וואלאס – סופר אהוב עליה במיוחד – לקוראי עברית.

"הרומן האחרון, הלא גמור, של פוסטר וואלאס, מתעסק בפקידי מס הכנסה", היא צוחקת. "הוא לקח בשביל זה קורסים של ראיית חשבון. רצה לכתוב ספר על שעמום. האנשים האלה הם כביכול קורבנות של העיסוק המשעמם הזה, אבל מצד שני, הוא רצה להראות איזה גיבורים הם. אז השאלה היא אם אתה קורבן, או אדם חזק. האם אתה אאוטסיידר למערכת או חלק ממנה".

את היית אאוטסיידרית?
"שנים הסתובבתי עם אבן כשעבדתי בבנקים, מועקה פיזית בתוך הבטן. דאון רציני, שמשליך גם על היחס לילדים. הרי אי אפשר להחליט שאחרי שמונה שעות עבודה מתחיל הכיף. זאת חוויה מרוקנת. כל הזמן במרדף אחרי משהו. אתה חלק ממנגנון עצום, שום לחלוחית אנושית. נפגש עם מנכ"ל שמוכר לך מראש את הסיפורים שאתה אמור לפקפק בהם. סיקרתי, למשל, את צ'ק פוינט בזמנו. זאת הייתה חברה מעולה. מרבעון לרבעון הם השיגו תוצאות טובות. אבל מספיק שהרווח הרבעוני היה טיפה נמוך מהתחזית, והמניה התרסקה. אלה חוקים שבני אדם המציאו כדי לשחק בכסף. פיקציה".

מתי את נכנסת למשחק?
"מילדות. הייתי מהילדים הריאליים. אף פעם לא אמרו לי 'תלכי ללמוד מתמטיקה 5 יחידות', ולא היה צריך. זה מובנה אצלנו במערכת: אם יש לך את היכולת הזאת – לשם תלך. לא ידעתי שיש מסלול אחר בכלל".

הגיבורים שלך, האאוטסיידרים עם המבט ההגותי, מדובבים את התחושה הזאת? את המרחק הלא מודע מקיום אמנותי?
"הם מדובבים את החתרנות שלי. המון שנים הלכתי בתלם, עד שהיה לי רע מדי והחלטתי לסטות. ללכת ללמוד ספרות לא נשמע כמו דבר חתרני, אבל כשאת אישה עם שלושה ילדים קטנים ויש לך משרה בבנק – זאת המון יציבות שאת מערערת ביום אחד".

ביום אחד?
"כל זמן שהייתי בתפקיד, שיחקתי את המשחק. לא מרדתי. עשיתי מה שצריך לעשות. תמיד הייתי מאוד ממושמעת. זה בעצם המרד הראשון שעשיתי בחיים. לא ידעתי למה אני הולכת. ויתרתי על שכר לתקופת הלימודים. בעלי, שגם הוא עוסק בכלכלה, הבין ותמך. נפל לי האסימון רק אחר כך, כשהיה לי מזל ומצאתי את עצמי עובדת בהוצאה לאור, כשהבנתי שזה המקום שלי ופה אני נשארת. ראיתי שאני מרוויחה שליש ממה שהרווחתי בבנק. ברמה הכלכלית נטו, עשיתי החלטה גרועה. הילדים שלי לא מאמינים כשהם מבינים את הפער מבחינת השכר. אבל להסתובב עם אבן כזאת כל החיים, אלה לא חיים. הצלתי את עצמי".

כמו אצל אלבלך עצמה, גם מבחינת גיבורי 'סילנד' הרעיון של ביטוי אישי, רגשי – נראה כמעט דמיוני עד שמשהו דוחף אותם לפרוק עול, להעז. הפנסיונר הצייתן מוצא במקלט עובד זר מבולגריה ומחליט לשכן אותו בסלון ביתו, להגן עליו מרשויות החוק – ובדרך גם לפרוע חוק בעצמו. השכנה מלמעלה, מורה צעירה וסולידית, מסייעת לו ללמד את האורח הסודי עברית, ובדרך מתמסרת גם לפרויקט קינקי־אמנותי של חשיפה אירוטית בפני מצלמת רשת ביתית.

אלבלך שולחת את הגיבורים שלה לטריטוריה דומה לסיפורה הפרטי. לבדוק אם גם הם יצילו את עצמם מחיים רובוטיים וילמדו לבטא את עצמם. על פניו, הרומן הקצר בוחן את הקשר בין המבט האמנותי שהגיבורים לומדים לזהות – נוכח חוקי המציאות: אלימות, מאבקי כוח, שליטה כלכלית. בפגישה עם אלבלך, לעומת זאת, מתגלה שאין מבחינתה טיפת אירוניה בתיאור של חדר מחניק במשרדי ההוצאה כשער לחופש הדמיון.

שם הרומן, 'סילנד' מתייחס למדינה אמיתית אך פנטסטית. נסיכות בגודל 30 מטרים רבועים באמצע הים, לא רחוק מאנגליה. טריטוריה חופשית, עצמאית, שאינה כפופה לשום חוק. "גיבורי הספר", אומרת אלבלך, "יצרו לעצמם מעין סילנד כזאת, ריבונות אישית שבה הם בעצמם קובעים את החוקים".

את מאמינה שספרות היא מפלט אוטונומי כזה? הרי גם האי שאת מדברת עליו יכול כל רגע להימחק או להיכבש בידי הבריטים.
"לא יודעת, אולי. אבל כמו חזרה בתשובה: אם אדם מגיע אל הדת והיא נותנת לו תשובות, הוא לא יכול להיות ציני כלפיה. יש לי הרבה ביקורת כלפי המערכת הספרותית – כל העניין היח"צני, הקליקות, טירוף הפרסים, כוחנות וחנופה. זה מנגנון שאיבדתי בו עניין. אבל כלפי הספרות עצמה באמת שאין לי שום ביקורת. הספרות חיברה אותי אל עצמי מחדש. ברגע שנחתי בחוג לספרות הרגשתי שאני במקום הנכון; אני זוכרת איך ירדו לי דמעות בשיעור הראשון. השפה הייתה חדשה, ועדיין הרגשתי שאני מבינה אותה עמוק בפנים, שהיא אינטואיטיבית לי, טבעית, כאילו סוף־סוף השורשים שלי קיבלו מים. התחלתי פשוט ללבלב. התברר לי שכל כך הייתה חסרה לי מחשבה מופשטת, חופשית, שאסתטיקה הייתה כל כך חסרה לי ואפילו לא ידעתי. לאט־לאט גם העזתי לגלות את הצורך שלי לכתוב, והתחלתי לכתוב יותר ויותר. לכן אין לי ביקורת כלפי הספרות, מבחינתי היא כוח חיים".

העולם הספרותי הוא לא חלק מהמכונה? אפשר באמת למתוח גבול בין העולמות? העיסוק האמנותי מנותק מצייתנות, ממערכתיות?
"גם הוצאה לאור היא פירמה. גם היא סוחרת בראש שלי. בכל מקום, בכל מערכת, בעל ההון תמיד מנצל את הפועל שלו. גם בספרות. אז אפשר לשאול למה לא לקחת את כל היזמות שלי ואת המשאבים שאני מעניקה בשכר צנוע לגוף אחר ממני, ולהקים הוצאה משלי. התשובה די פשוטה: להקים מנגנון חדש משל עצמי לא יאפשר לי לכתוב".

היית מסוגלת לעשות משהו כמו הגיבור שלך? לשכן אצלך עובד זר?
"אני? לא לתקופה כזאת ארוכה. אולי לכמה ימים. זה מעניין אותי יותר ברמה הרעיונית. להבין שאנחנו חיים בתוך מנגנון כלכלי לחלוטין, והוא קובע את הנורמות המוסריות. החוק מתיר להביא לפה עובדים ממדינות אחרות, אבל לא מתיר להם לצאת מתי שבא להם. אז לתת את הדרכון שלך לאדם זר – כמו שהגיבור בספר עושה – זאת עבירה על החוק. אבל זה כן צעד מוסרי. ברור שזה לא יקרה ברמה הפרקטית, אלא משל. כולנו תינוקות שנשבו. אני לא מנסה לטלטל את העולם, רק להאיר נקודה מסוימת. הלוואי שבחיים הייתי יותר רדיקלית, אבל לא. אני גרה במקום בורגני רגיל, טוב לי עם המשפחתיות, עם החיים כמו שהם עכשיו".

את החיים האחרים היא טעמה במשורה כשליוותה כחונכת במשך שנתיים ילד, פליט מדרום סודאן. "ראיתי כתבה בטלוויזיה בערוץ 2. הופיע שם ילד מיוחד, שגרם לי להחליט שאני רוצה להתנדב. במקרה יצא ששידכו לי את הילד מהכתבה – ילד מקסים, שהשתלב חברתית מעולה. אחרי שנתיים שהיינו נפגשים פעם בשבוע, והוא התיידד עם הילדים שלי, כנראה שנמאס לו והוא חתך. אני לא יודעת מה קורה איתו היום. אולי זה חלק מגיל ההתבגרות".

היא כתבה סיפורים מגיל צעיר, עד שהכתיבה גוועה. בבגרותה, במשך שנים, גם לא סיפרה לאף אחד. "רק להגיד את המילים 'אני כותבת' הצריך תהליך עמוק וקשה. שלא לדבר על להראות דברים שכתבתי. לשלוח ולקבל תשובה שלילית. לפנות שוב לעוד כתב עת. לקבל עוד תשובה שלילית. לראות ששוב מתעלמים ממני בתחרויות הסיפור הקצר. זאת דרך שמורכבת בעיקר מתשובות שליליות, ואיכשהו זה לא ייאש אותי, אלא עשה לי משהו טוב. דחף אותי. פעם עצם האפשרות לבטא משהו פנימי הייתה כרוכה בפחד גדול. הפחד שלא יבינו אותי. היום אני כותבת בלי שום צנזורה פנימית.

"נכון, ברמה היומיומית יש בי משהו מאוד עצור, שאולי נשאר טיפה עצור גם בכתיבה. אחרי כל כך הרבה שנים של הליכה ב'תלם' נוצרה איזו עצירות בהתנהגות שלי, רגילות למראית עין שסיגלתי לעצמי כדי לא לבלוט יותר מדי. רק בכתיבה אני מצליחה להשתחרר ולהיות יותר 'פרועה', כאילו בזמן שאני כותבת זז איזה כפתור".

הגיבורה שלך מצטלמת בעירום לאינטרנט וסופרת את כמות הצפיות. בספר הביכורים שלך התעסקת ברייטינג כדימוי, בסיפור בשם 'כוכב נולד'. מאיפה זה בא? עד כמה את עסוקה כעורכת וככותבת בהעדפות הקהל?
"צפיתי באדיקות מוחלטת בעונה של 'כוכב נולד' עם ישראל בר־און, שהיה ההשראה לגיבורת הסיפור. היה בו משהו כל כך מוזר וכל כך מושך בזכות המוזרות הזאת. הוא באופן ברור ועקבי לא רצה להיות בתוכנית, ובסוף הוא זכה. משהו לא פתור באישיות שלו ריתק אותי. בתחום הספרות, בכל אופן, לא הקהל קובע למה יש ערך ולמה לא. לי יש תחושות עמוקות לגבי איכות של ספר; בפנים אני יודעת מה טוב ומה גרוע. אבל אין לי מושג למה דבר אחד מצליח ואחר לא. לקהל, לצרכן, אין שום פונקציה. מי שקובע זה אנשים כמוך. השכבה שיודעת. שמכוונת את הטעם".

 

היא גדלה בפתח תקווה. בת יחידה. אביה עורך דין, יליד בולגריה. אלבלך נולדה כשהוא היה בן גילה היום, 44. אמה ילידת הארץ, רופאה ופרופסור ("שנתיים אחרי שעזבתי את הבנק היא עוד שמרה לי מודעות דרושים לכלכלנים"). מעמד כלכלי "בסדר גמור". על הוריה היא מדברת בזהירות. "יש משפחות שבהן להביע את עצמך זה דבר נגיש יותר, ויש משפחות שבהן כל אחד קצת יותר עם עצמו, ולהתבטא זה דבר יותר קשה".

בשתי נקודות, גלויה ופרטית, חייה הממשיים בכל זאת מגיחים לתוך הספר. לרגע אחד, לקראת סוף הרומן, אלבלך מתארת את עצמה, הסופרת, יושבת בחדר הדחוס שבו כתבה את הספר הזה: "גם אני יוצאת החוצה עכשיו", היא כותבת, "וכמו מתוך שפתיים קפוצות מגיחה פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה. תתרשמו בעצמכם".

במקום אחר בספר, אלבלך מפגישה את הגיבור עם מילונאי טוטאלי של מילון בולגרי-עברי שאיש כמעט לא קרא, לא יקרא ולא יכיר בערכו. אדם עם ספריית תקליטים עצומה – ופטפון שכבר לא יזמר לעולם. הדמות הצדדית הזאת בולטת, ולא במקרה. אביה של אלבלך השקיע עשר שנים מחייו, בזמן הפנסיה, בכתיבת מילון בולגרי־עברי. "פרויקט עצום. הוא לא היה ישן בלילות כדי להתקדם ביצירת המילון. מצד שני, הוא כמעט לא מוכר אותו או מוכן למכור למי שרוצה".

מתבקש לדבר עלייך בתור "בתו של המילונאי". מישהו, כמו גיבור הספר, שהתשוקה שלו כל כך טכנית־שיטתית, ולהפך, שהפרקטיקה שלו כרוכה בתשוקה גדולה, בלי רווח ממשי.
"המילון הוא מפעל חיים מדהים, שלא קיבל הכרה, נכון. אבל אני לא יודעת אם נכון לדבר על אבא שלי כעל אמן מתוסכל. מצד שני, אבא שלי היה תמיד איש המוזיקה בבית. ברור שהייתה לו נפש אמנותית. הוא היה מקשיב ליצירות מיוחדות, שגם הן מוזכרות בספר. כן, אם חושבים על זה, יש קשר בינו לבין הגיבור. לאהוב כל כך מוזיקה ולא להיות מסוגל לנגן זה טרגי.

"לפני חודשיים אבא שלי סיפר לי משהו שלא ידעתי. בגיל 18 הוא עלה מבולגריה לארץ, ושם הוא למד צרפתית בבית הספר. מתברר שאחרי הלימודים הוא היה יושב שעות בספרייה וקורא קלאסיקות של ספרות צרפתית. כל זה נפסק כשהוא עלה לארץ. בתור ילדה לא ראיתי אותו קורא אף פעם פרוזה. לא ידעתי שיש לו חיבור לספרות בכלל. בתנאים אחרים, מחוץ לשאלות של הישרדות, אולי הוא היה פונה לתחום יותר אמנותי, ולא לעריכת דין. כשהוא סיפר לי על התקופה ההיא בחיים שלו, פתאום נדלקה לי הנורה: אולי לא סתם הגעתי לספרות".

לפני שעזבת את שוק ההון – מישהו בסביבתך היה יכול לזהות בך נקודת מבט אחרת? את הניצוץ שנדלק ברומן אצל הגיבורים?
"לא. הייתי כל כך רגילה. מפחיד כמה שהייתי רגילה. אחרי שנים, מישהי שהכירה אותי היטב בתקופה הזאת קראה סיפור שלי ואמרה לי – את לגמרי בנאדם אחר. יש לך ביטחון. את אחרת! בכתיבה אני הכי חופשייה, אבל תשאל אמהות של חברים של הילדים שלי – אני הכי רגילה בעולם".

3

נגה אלבלך, סילנד, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם אילנה המרמן, אישה לבדה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.3.2016

גם לפני שהתאלמנה, אילנה המרמן ובעלה היו מדוושים במרץ. בארץ, בחו"ל, בהרים מושלגים. עם בנם. "בן זוגי היה ממש מטורף על אופניים", אומרת המרמן, עורכת ספרות ומתרגמת מהוותיקות בארץ. "בעצם הוא הכשיר אותי לרכוב. אבל מאז שהוא מת, הרכיבה נהייתה כמעט אובססיבית מבחינתי".

יש לה היום שלושה זוגות אופניים. הנסיעות השגרתיות שלה מתפרשות על פני עשרות קילומטרים בסביבות ירושלים, "בשטח ישר אני יכולה לנסוע גם 100 קילומטר ביום, אבל כל הסיפור הוא העליות והירידות כאן. אין ספק שהרכיבה עוזרת מבחינה נפשית. שלא לדבר על הביטחון שמגיע עם ההתחזקות הגופנית".

אדם נוסע, רוכב, מטייל – שכל מעצור או מחסום רק מדרבנים אותו להגביר את הקצב. כך המרמן, בת 71, מציגה את עצמה בספרה התיעודי החדש, 'אישה לבדה'. באחד הפרקים הראשונים בו, היא משחזרת פנצ'ר סמלי במיוחד. המכונית הפרטית שלה, שאיתה היא פחות או יותר מבריחה מזה עשורים פלסטינים תושבי הגדה פנימה לשטח ישראל הריבונית; פורד פיאסטה אדומה שמככבת בספר כבת לוויה סוסית, נאמנה – מתחילה לחרוק. המרמן מתארת את עצמה נכנסת לכפר פלסטיני, ככל הנראה בסביבות גוש עציון, בלי לשים לב לאוויר שיוצא מהגלגלים. כשאוסף גברים, ילדים ונשים מתקבצים סביב המכונית שלה, וכמו נושאים אותה על כפיים, ברור שלא רק המכונית מחליפה גלגל. אחר כך, בסלון המשפחה הפלסטינית, היא מוצאת את עצמה משחררת קיטור. פורצת בבכי מפתיע. שם התחיל המפגש המסתעף בין המרמן לתושבי הכפרים.

"זאת הייתה תקופה קשה מבחינה אישית", היא אומרת, "ובלי להתכוון חלקתי אותה איתם. בכל מצב אחר, לפרוץ בבכי מול אנשים לא קרובים זאת מבוכה ואי נעימות. אבל מול האישה המסוימת הזאת והאישיות הקורנת שלה – אישה כפרייה, מוסלמית, שמרנית בדעותיה – לא הייתה בזה מבוכה. גם מול כל הילדים והילדות שלה שהיו שם ונתנו לי ממחטות אף".

בפגישה עם המרמן, קשה לדמיין אותה במצב כזה, חשופה, מוקפת ממחטות. מצד שני, סגנון הדיבור שלה, הרושם הקפדני, המחונך, הכמעט פקידותי שהיא יוצרת במבט ראשון – לא מתיישבים עם העובדה שהמרמן היא בעצם עבריינית מועדת במונחי החוק הישראלי. אישה שכבר בילתה בחייה כמה ימים במעצר, וגם בשנים האחרונות העבירה שעות ארוכות מול חוקר משטרה. הספר מתאר את הנסיבות האישיות שהובילה אותה בהמשך לייסד קבוצת נשים ישראליות בשם 'לא מצייתות', שחברותיה הסיעו באופן פרטי נשים וילדים פלסטינים לבקר בישראל, בחוף הים למשל (באחד הפרקים היא מספרת על נסיעה ראשונה מהשטחים. בחורה צעירה במושב לידה, אביה בתא המטען).

"אני ממושמעת בכל חלק בחיי. עד כדי שעמום. אבל כשתוקעים מולי מחסומים – אני עוקפת אותם. גם בתחום המקצועי – באהבה שלי לאורך השנים לספרות מיוחדת. הרי חוסמים את דרכי גם כשהורגים אנשים שיקרים לי, כמו אחותי ובן זוגי שחלו ומתו, וכמו אמי שנפטרה כמה שנים אחריהם. נכון שאי אפשר באמת להתמרד נגד מלאך המוות. הוא תמיד מנצח. אבל המסעות שלי היו הדרך לעקוף גם את הפחד ממנו".

בתחילת שנות האלפיים, אחרי מותם של בן זוגה, חוקר ספרות גרמנית ממוצא גרמני, ואחותה היחידה, המרמן החליטה לנסוע לבדה לניו־זילנד, למסע אופניים הרפתקני – שפותח את הספר כהקדמה להרפתקה העיקרית שהמרמן מתארת בו: אחרי שנים כפעילת זכויות אדם בעזה ובגדה, היא יוצאת להיפגש עם תושבי השטחים באופן אחר לגמרי, אישי, משפחתי, מנותק כביכול מפוליטיקה ישירה, מהפגנות, משיחות אינטלקטואליות.

"בהחלטה לנסוע לניו־זילנד לא עברתי אז על שום חוק, אבל בהחלט רציתי לעשות דווקא, בלי לחשוב על זה יותר מדי. לנסוע הכי רחוק שאפשר, לאזור נידח, לבדי. אבל גם בארץ השלווה הזאת גיליתי גזענות והפחדות. בכל מקום בניו־זילנד הזהירו אותי מהתושבים המאורים. כולם איימו, הפחידו, מה שיכול לקרות לי כאישה שמסתובבת לבדה. ולא רק אנשים לבנים. גם האישה המאורית שאני מזכירה בספר, על שפת האגם, אמרה לי: 'אסור לך ללכת כאן לבד'. וגם בישראל אני שומעת שוב ושוב אותה שאלה: מה את נוסעת לשטחים לבד, מה יש לך לחפש שם?"

מה באמת?
"חירות. ולא במובן פילוסופי. פשוט במובן של כיף – אמיתי, חושני. כיף לנסוע לבד, כיף שאף אחד לא יודע איפה אתה נמצא. הרי גם בנסיעה מירושלים לתל־אביב אתה יכול למות בתאונה. יש סיכוי שידקרו אותך בטיילת. אני לא מאמינה בסכנה כשלעצמה, ואני גם לא אקריב את חיי למען שום מטרה – לא בשם המדינה, ולא בשם המאבק הפוליטי. אם חיי כאן יהיו בסכנה אמיתית, אני אעזוב. אבל בניו־זילנד גיליתי שכל עוד לא קורה לי שום דבר – אני לא צריכה לפחד. והשילוב הזה של כיף וחופש המשיך איתי הלאה גם במסעות שעשיתי בכפרים הפלסטיניים לא רחוק מהבית שלי.

"בשנים האחרונות, כשאני נוסעת לגדה, מדי יום אני רואה שקמים שם עוד ועוד מחסומים וחומות, ואני רוצה לעקוף גם אותם. כל צעד שאתה עושה בחיים יכול לסכן אותך. ולכן שמחת החיים שלי היא לגלות חירות: אם אני מאמינה במשהו – אני חופשית לבצע אותו. אני אמצא דרך להערים על מי שינסה למנוע ממני דבר כזה. בלי אלימות, אבל בכל דרך אחרת. אל תפחידו אותי, ואל תגנו עליי. אם ייערף לי הראש, זה ענייני ולא עניינה של המדינה".

1מתוך 'הקונפורמיסט'

 

מומחית לממתקים, היא מעידה על עצמה. באחד מפרקי הספר היא מתבוננת בתאווה בגלידה זולה שמלקקים ילדים וילדות בכפר פלסטיני. כשהיא פוגשת מכרים בכפרים הקבועים שבהם היא מבקרת, המרמן דואגת להביא כיבוד מתוק גם לעצמה. גלידוניות יתקבלו בברכה.

אין ספק שמדובר בדוקטור לספרות. אדם משכיל, מקצוענית מהדור הישן. בביקור בברלין, תלך לבקר באגם שבו נמצאה גופתה של המהפכנית רוזה לוקסמבורג. ובכל זאת, לא רק השגרה הספורטיבית הממושמעת של אימוני שחייה ורכיבות אופניים גורמים להמרמן להישמע צעירה. זה בעיקר אותו עיקרון כמו־ילדי שעולה בפגישה איתה ובספר: אתם לא תגידו לי.

את המכונית שליוותה אותה שנים היא בדיוק נתנה במתנה, "כדי לסגור מעגל עם עצמי". בספר, המכונית האדומה מכניסה משהו דומה לשובבות לאופן שבו המרמן משחזרת את הפגישות שלה עם חיי פלסטינים בשטחים. גם בבתי הכלא, באולמות המשפט, גם מול העדויות על עינויים – המספרת נשמעת כמו כיפה אדומה נכנסת ליער בגיל פנסיה: נחשפת באופן ישיר ועקיף לחיי המחסומים, העינויים המקצועיים והביורוקרטיים. בתחילת האינתיפאדה הראשונה, אז החלה לבקר עם הבלשנית עידית דורון במחנות פליטים בעזה, ולאחר מכן, בעשור וחצי האחרונים.

בחלקו הראשון של הספר, המרמן מציגה את התימהון והנזפנות שהיא מעוררת מול הזולת. אישה בגילה שלא למדה כביכול את אמיתות החיים הפשוטות ביותר: תדאגי קודם כל לעצמך, לקרובים אלייך, אל תחפשי בכוח צרות. גם כשהיא מתארת את האופן המגוחך, הידוע מראש, שבו מתנהל משפט בבית דין צבאי – נוצר רושם כמעט תמים: כל מי שנמצא בחדר מקבל את המציאות, את כללי המשחק, כולל הנאשמים הפלסטינים. כולם חוץ ממנה. את התימהון הזה, או ההתעקשות לשפשף את העיניים, נדמה שהספר מבקש להוריש לקוראים.

"כל חיי אמרו לי שאני תמימה. הרבה אנשים. אבל זאת לא תמימות. אני סקרנית היום כמו שהייתי בילדותי, ובעצם הרבה יותר. מבחינה פוליטית, בוודאי שאני לא תמימה – גם אם אני מנסה לתאר דברים בהומור. זאת לא תמימות, אלא השקפת חיים: שיילכו לעזאזל כל הפחדנים האלו. אני אגלה לי את העולם, בדרכי, לפי מידת האומץ שלי".

גם מול הפלסטינים שאת עוזרת להם – מורגש מתח. כאילו הם הרבה יותר מציאותיים ביחס אלייך, ביחס לכוונות הטובות שלך.
"זה דבר מתבקש במפגש בין אנשים משתי קהילות, אחת מאוד מדוכאת – עניים, נשים – ואנשים כמוני שחייהם בטוב פחות או יותר. זה יקרה גם בפגישה עם אנשים מנתיבות או ממאה שערים. גם כשכתבתי ספר על הפגישות שלי עם זונות, ואז למדתי באמת להכיר מה זאת מצוקה, היחסים התחילו בצורה דומה. הנשים היו משקרות לי, מנסות לנצל אותי. זה חלק מהעניין: העם שלי מייבא נשים מארצות מזרח אירופה באופן כמעט ממוסד, ואני מנסה לדבר איתן. הן באמת צחקו עליי בהתחלה, וזה בסדר גמור, גם אני צחקתי עליהן. אבל אחר כך תבוא הידידות.

"אז מה, הרגשתי מנוצלת כשנתתי עשרת אלפים שקלים לערבות, כדי לשחרר ממעצר בחור שאני מתארת בספר? אני יודעת מה משמעות הסכום הזה. אבל היה לי – ורציתי לתת. אני בזה לישראלים שיש להם, שיכולים לתת – ולא נותנים. הגורל האישי פה ושם המר לי, אבל אני לא דפוקה בהגדרה. יש לי חיים נוחים, מילדותי ועד היום".

היום המרמן היא דמות מוכרת בשלושה־ארבעה כפרים שבהם היא מסתובבת. מוזמנת באופן קבוע לאירועים משפחתיים, ולא תמיד הולכת. מעורבת בחיי משפחות מסועפות. ילדים שהכירה כבר נישאו והפכו להורים בעצמם. אבל התהליך הזה התחיל עם אישה אחת ומשפחה אחת – מתוך הרצון של המרמן, מתרגמת מצרפתית וגרמנית, בין היתר של קפקא, ללמוד ערבית מדוברת, "אחרי שנים של קורסים ושיעורים פרטיים שאף פעם לא תפסו".

אחרי מות בעלה, עברה לדירה חדשה בירושלים. "ביקשתי מפועלים שעבדו כאן שיכירו לי אישה פלסטינית שתלמד אותי. אחד הפועלים לקח אותי לבת משפחתו, אחות במקצועה. ביקשתי ללמוד איתה תמורת תשלום, אבל היא אמרה: או שנכיר ונתיידד ואז אשמח להיפגש איתך, או שפשוט נוותר על העניין".

לא ויתרתן.
"היינו פשוט משוחחות. לא בצורה של שיעור. מיד גם כל חברותיה ובנות משפחה היו מעורבות. התעניינו באישה היהודייה הראשונה שהם רואים בחייהם שהיא לא חיילת ולא עומדת במחסום. הגברים כמובן ידעו עברית – כל הגברים בגדה יודעים עברית, משכילים ולא משכילים, מהעבודה שלהם ומהמעצרים – ולא עניין אותם שהנשים לא מבינות כשהם פונים אליי בעברית. הייתי צריכה להתעקש על זה, ועם הזמן הם פשוט היו יוצאים מהחדר בזמן השיחות עם הנשים".

הספר כולו מתבסס על העמדה המרדנית שלך – אבל מתמסר למפגש עם אנשים שמרנים, שמאמינים בעקרונות שלא מקובלים עלייך.
"זה מה שהופך את היחסים האלה לאמיתיים. אני חופשית איתם, והם איתי. אני מעצבנת לפעמים אותם, והם אותי. אנחנו מדברים כבני אדם. אלה אנשים נורמטיביים לגמרי, מוסלמים דתיים; כל מה שמעניין אותם זה המשפחה שלהם ולפרנס את ילדיהם. מעבר לאיבה הכללית לשלטון הישראלי, לא מעניין אותם להתעסק בפוליטיקה. אני מאוד ביקורתית כלפי החברה הזאת, ביחס למעמד האישה. אני לא מכבדת את מוסד הנישואים כמוהם. אבל ברגע שאני מתחברת עם אנשים, הדעות שלהם לא מפריעות לי.

"היה לי מעניין לראות איך הם מנסים לנחם אותי, מול כל המיתות שעברו עליי והמחלות הקשות, בדרך שלא יכולה לנחם אותי: 'זה מן אללה. מאלוהים. תביני שכולנו ככה, וכולנו מתים. את צריכה להאמין שזה הגורל וזה לא בידייך'. הם אמרו את זה בקבלה כזאת, ברוגע כזה, שהתקנאתי בדתיות שלהם לרגע. מי מהחברים החילונים שלי ידבר ככה על מות בעלי?"

 11111111111111111

 

לפני כארבע שנים, המרמן עוררה הדים כשעזבה את ההוצאה הוותיקה שלה, עם עובד. רשמית, היא כבר הייתה אז פנסיונרית, ולא בדיוק התפטרה – אבל המרמן הגיבה באופן פומבי וחד־משמעי למינוי של יעקב בריי, קצין משטרה לשעבר, כמנכ"ל ההוצאה, ולא המשיכה לערוך את הסדרה המזוהה איתה, 'פרוזה אחרת', כפי שכבר הוסכם ותוכנן. במקרה הזה, המרמן התנגדה לפגיעה בנהלים ותקנות. "היה כאן מינוי לא מסודר. פשוט ניסיון של עיני, שהיה אז יו"ר ההסתדרות, לעקוף את דירקטוריון ההוצאה שהייתי חלק ממנו".

מה שהפך את האירוע הזה ל"פרשה" הוא ההקשר הפוליטי. קצין משטרה ומולו פעילת שמאל ותיקה.
"אם האיש היה עומד בקריטריונים מקצועיים של הדירקטוריון, לא הייתה משמעות לזה שהוא איש משטרה בכיר. אבל כן, גם אם זאת רק אנקדוטה, באותו זמן נחקרתי במשטרה והפריע לי שמדובר במישהו שהיה סגן ראש אגף החקירות".

יש לך תהיות לגבי ההחלטה הזאת? בכלל, לדבר איתך מזכיר איכשהו דיבור עם אדם דתי, חסר ספקות.
"לגבי המקרה הספציפי הזה, אני יכולה להתייחס לאפשרות שזאת הייתה טעות. שלא צדקתי באופן מוחלט. הרי פניתי אז במכתב לכל עמיתיי בהוצאה, ואף אחד מהם לא ענה לי. חוץ מיובל שמעוני, סופר שאני מעריצה. הוא לא הסכים אותי, וטען שצריך לתת לאיש צ'אנס בתפקיד – אבל לפחות הוא ענה לי, התייחס בכבוד. כך או כך, זאת השקפת החיים שלי: כל אדם שעומדים לרשותו היכולת, השכל, הכוח הפיזי, האפשרות – צריך לנצל אותם לבצע שינוי. אני מאוד בעד לתקוע מקל בגלגלים. וזה מה שניסיתי לעשות גם במקרה הזה".

אחרי הפסקה של כמה שנים, שבהן גם השלימה תואר בערבית ספרותית, המרמן חוזרת עכשיו לכיסא העורכת, הפעם בהוצאת אחוזת בית, עם מעין סדרת המשך ל'פרוזה אחרת'. "החלטתי לנסות לשוב ולתרום – בסתיו חיי – את תרומתי כעורכת סדרה". מלבד הוצאה לאור של "קולות מיוחדים", המרמן מציבה לעצמה שתי מטרות: ליווי קפדני של מתרגמים ("להנחיל לדור הזה מקצת ממה שהנחילו לי מוריי בתחילת דרכי, אברהם יבין ואמציה פורת"), ומתן במה ליצירה ערבית. בקרוב יראה שם אור קובץ סיפורים של כותבים צעירים מרצועת עזה".

בניגוד לחיי הפלסטינים שאת מתארת, בספר נראה שההתעקשות שלך לא מביאה אותך למבוי סתום. שוטרים, חיילים, סוהרים ושופטים לא מפעילים נגדך כוח גלוי. חלקם ידידותיים אפילו. את מפרסמת את הפעילות שלך ולא נעצרת.
"עמדתי עכשיו על סף משפט בגין הברחת פלסטינית, אבל המשטרה חכמה ולא מעוניינת להפוך את זה לסיפור פוליטי בינלאומי. גם ביחס לשוטרים אתה רואה: בסופו של דבר אתה ניצב מול אנשים. הסקרנות תמיד משחקת תפקיד, קשרים מעניינים תמיד נוצרים – צריך רק פתיחות.

"לפני שנתיים לקחו אותי בניידת מבית חולים שבו אשפזו אסיר פלסטיני שובת רעב. השוטרת ראתה שיש לי תיק במשטרה, וכבר איימה עליי שאני עומדת לבלות את השבת במעצר. 'תביני', היא אמרה לי, 'את תשבי עם זונות ועם מסטוליות, לא עם נשים כמוך'. היא לא ידעה כמובן שביליתי זמן משמעותי בשיחות עם זונות. אבל זאת החסינות שיש לי – אנשים לא מפחידים אותי. להפך: בזכות אנשים החיים הם דבר מעניין. החיים משעממים אם יושבים בבית. ואני הרי יושבת שעות בבית, כותבת ומתרגמת. כשאתה יוצא מדל"ת אמותיך – אתה מגלה את החיים. גם כשליוויתי את בן זוגי בהתמודדות שלו עם מחלת הסרטן – עולם בתי החולים עורר בי סקרנות עצומה. כל פעם שאני יוצאת החוצה, אני שואלת את עצמי: מה אני צריכה את השקט הזה".

בכל זאת, את בטח משלמת מחיר.
"יש לי כאמור תיק במשטרה. נעצרתי בהפגנה בתחילת שנות ה־90 לחמישה ימים בתא אחד עם חבורה של נשים. ברור שלא פשוט להיות מחוץ לקונצנזוס בחברה הישראלית. כשהבן שלי היה צעיר, ילדים היו מקללים אותו בבית הספר. בכל זאת, אני פעילה קרוב ל־40 שנים. ספגתי קללות, איומים בטלפון, בטח בעשור האחרון. בתור בת של הורים שמאליים, כבר כילדה הייתי מסומנת בבית הספר. חברה שלי מאותו זמן נחקרה על הקשרים איתי, לפני שגייסו אותה למודיעין. בניגוד לכל בנות המחזור שלי שהתגייסו למודיעין וליחידות טובות, אותי שלחו אחרי חופשה של חודשיים בסוף הטירונות לקורס כתבניות, עם חיילות שלא הייתה להן תעודת בגרות. עד היום אני מתקתקת באופן עיוור.

"אבל אני לא מפונקת. אני חיה מפנסיה היום, ואני בסדר. הביקורת שלי לא מופנית לאנשים בישראל שמתמודדים עם עוני ועם קשיי החיים. אני לא מצפה ממי שאין לו כסף להשלים את החודש, לפרנס את ילדיו, להיאבק מאבק כמו שלי. הבעיה קשורה לאנשים בני מעמדי וגילי, שתומכים בעמדה שלי, אבל אומרים לי: 'מה את צריכה את כל זה'. אני מאמינה שכל מי שיכול, צריך לנסות להשאיר אפילו את החותם הקטן ביותר במציאות, במקום שבו הוא חי. מעבר לזה, כל אדם מחויב גם ליהנות מהחיים שלו. התגלית שלי בשנים האחרונות היא שאין סתירה בין הדברים".

אילנה המרמן, אישה לבדה, הוצאת אחוזת בית

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1.jpg

ראיון עם נוית בראל, מחדש

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.2.2016

נעלי ספורט שוות, עם האותיות המוזהבות NB, שמייצגות בדרך כלל את חברת ניו באלאנס, שייכות לכפות רגליה של נוית בראל. סימן רשום של עורכת הספרות והמשוררת. "אלה ראשי התיבות של השם שלי", היא אומרת, "תקרא לזה פרסונליזציה של המותג. גם לנפתלי בנט כדאי".

זאת פחות או יותר הבדיחה היחידה ש־NB משמיעה בפגישה איתה. ספר שיריה השלישי, 'מחדש', לא בדיוק מאפשר שיחה קלילה ועולצת. אני הייתי בטוח שלאורכו מצטיירים קווי עלילה של אפוקליפסה פרטית, של אובדן אהבה שממנו השירים והמשוררת מוכרחים להתאושש, לקום על הרגליים בנעלי הזהב. אבל בראל מבהירה בסבלנות ובעקשנות שלא כך. התיאורים הקודרים של קשר עם זולת קרוב ואוהב שמרכיבים את רוב הספר; הדימויים האסוניים, המשבריים, שעומדים מול האופי המרוסן, המתון, שלו; הם חלק קבוע, שגרתי, מוכר בחייה של אישה מפוכחת, מתוכננת, צמודה ללוחות זמנים ולעקרונות עבודה. "נטועה בעולם המציאות", כמו שבראל מגדירה את עצמה כמה וכמה פעמים. עדיין נשואה לבעלה, שאיתו היא בקשר עוד מגיל הנעורים. שום תהומות, שום סופות.

אם רוצים ללכת בדרכה של בראל, ושל הדיוקן השירי המצטבר לאורך הספר, צריך לזגזג בין שני סיפורים. במרכז הראשון עומדת אשת ספרות מבוססת והישגית. מין שחמטאית מקצועית. לפני כארבע שנים התמנתה בראל לעורכת ספרי המקור של הוצאת ידיעות ספרים. בזירה קטנה ולא עשירה במשרות מסודרות כמו הספרות הישראלית – זאת עובדה ראויה לציון. במונחי מסלול החיים של בראל – לא ממש. גם לא בעיניה.

בתור תלמידה ביסודי, כבר היה לה מפתח פרטי לספריית בית הספר. בתיכון היתה העוזרת של "הספרנית הקשישה בספריית בית עלי היפהפייה באשקלון". אנחנו יושבים עכשיו מחוץ לספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. בראל עבדה גם שם בתור סטודנטית.

הסיפור השני שמבצבץ לאורך הספר ובשיחה איתה יכול להסביר איזה קור רוח, צורת דיבור ממוקדת, חמורה, דומה ללשון כתיבה. בראל, 38, התייתמה מהוריה בסוף שנות העשרים שלה. אביה אושפז והפך לאדם חולה כמה ימים לאחר שעברה לתל אביב, העיר שהיתה נוסעת אליה מאשקלון בשני אוטובוסים כדי למצוא כתבי עת לשירה, לקרוא את המשוררות שפעלו בשנות התשעים. הוא נפטר לפני פחות מעשור. אמה נפטרה שנתיים לאחר מכן. הוריה, כפי שסיפרה בעבר, הביאו אותה לעולם אחרי שנהרג בנם הראשון בשירות צבאי. "נולדתי כשהם היו אנשים מבוגרים. הם ידעו ואני ידעתי שלא נהיה תמיד יחד. אבא שלי סיפר פעם שרצתי אליו בגיל שלוש ואמרתי לו: 'אתה תמות כשאני אהיה גדולה'".

השירים בספרה החדש נכתבו לאורך שנים. כשהיא כותבת שורות כמו "בכל שעה שבה תגיע הביתה משהו יפגע בקיר/ בהד גדול שיוכפל ויועצם, בבקשה, כמו מאת/ אישה, אבל אינך זוכר בעצם כמו מה: שא מים", היא מתארת תחושה כמעט שגרתית מבחינתה: לחזור הביתה ולהרגיש שמישהו קרוב ואהוב חסר שם. "אם זה ספר מלנכולי? ברור שכן, ובמובן הכי פשוט", היא מסבירה. "הרי מלנכוליה היא חוסר היכולת להיפרד, להשלים עם האובדן. אתה נשאר עם אד דק של עצב, עם השאלה התמידית: מה היה יכול להיות. דברים שלא נפתרו.

"הספר נפתח בפתגם בערבית של יהודים טריפוליטאים: 'אני השלמתי עם הצער, אבל הצער לא השלים איתי'. אני אפילו לא יכולה לזכור מתי בדיוק ואיך שמעתי אותו מההורים שלי, ואני לא יכולה כבר להרים טלפון ולברר. אבל בשבילי זה לא פתגם, זה עניין ששוקע בי. אני כבר לא חושבת על אובדן ועל ההתגברות עליו כיעד, כמטרה. אני אחיה איתו תמיד – וזה בסדר. אני אשא את ההורים שלי. המתים נמצאים איתי. כל הזמן. בשבילי זה לא דבר רע. זה מנחם.

"לפעמים, בבוקר, בשניות שאני מתעוררת ועדיין לא יודע איפה אני נמצאת, אני שואלת: מי אני. ועונה  לעצמי: אני הבת של אליהו ואילנה. זה זה מה שירים אותי מהמיטה. זה הגזע, אלה הקביים. דווקא הידיעה שהם לא כאן. הידיעה שהגעתי לכאן ממקום מסוים, שאני שכבה בתוך תל היסטורי. 'שמור וזכור' זה הציווי שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא לשכוח את ההורים, ואני תובעת מעצמי להיזכר".

 +++

שני הוריה עלו מלוב. אביה היה מנהל בית ספר, אמה מורה לכלכלת בית. "אבא שלי היה מעין ביבליופיל. הוא היה מנוי של הוצאות ספרים. היו המון ספרים טובים בבית. עגנון, רחל, שלום עליכם. ספריית תרמיל היפהפייה. אמא שלי מאוד אהבה לקרוא. היו לה דעות מוצקות גם על ספרות, גם על קולנוע. אני זוכר שסופר קאנוני התקשר אלי אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי ואמר לי שהוא אוהב את השירה שלי. כל מה שהיה לי לומר לו זה, אמא שלי מאוד אוהבת אותך. התרגשתי בשבילה.

"גדלתי בבית ממעמד הפועלים, וכנראה אמות באותו מעמד. לא נסענו לחו"ל. לא אכלנו במסעדות. לא קנו לי שלושה זוגות נעליים כל שנה. יש בי תודעת פרולטר. תמיד מפחיד אותי שמחר לא תהיה לי פרנסה. אבל ההורים שלי עבדו קשה כדי שתהיה לי תחושת ביטחון. והם היו מסודרים וחכמים מספיק לדאוג שיהיה לי כל מה שאני צריכה. גם לחם וגם שושנים: פסנתר, חוגים, שיעורים. מבחינת מה שהם היו יכולים לתת לי, קיבלתי מעל ומעבר".

ספרים וספרות היו חלק בלתי נפרד מהבית שלך, מהחינוך שלך. היה ברור שתלכי למסלול כזה?
"לא יודעת. ניטלה ממני היכולת לבחור אם אני בספרות או לא. גדלתי לתוכה, לצדה, בסביבה. שמעון אדף כתב: 'תמיד סביבי שירה חזקה כמו סטירה'. אני מזדהה עם זה לחלוטין. אבל ההורים שלי גם רצו שיהיה לי מקצוע, שתהיה לי עבודה. הם ידעו שיהיו לי חיים קשים בתחום הספרות. אני חושבת שאבא שלי איחל לעצמו שתהיה לי עבודה יותר בטוחה. כבר בתיכון היה ברור שדואגים לי במובן הזה, בגלל המודעות לגיל המבוגר שלהם, לכך שלא נהיה יחד לנצח. הם רצו לראות אותי מסודרת כי הם ידעו שיש דחיפות גדולה. רציתי להיות ילדה טובה. לרצות את ההורים שלי. ההשקעתי המון תעצומות נפש כדי שהם יהיו גאים בי.

"ההצטיינות חשובה לי. מגיל צעיר מה שאני לא הכי טובה בו בכיתה לא עניין אותי. אובר־אצ'יברית קלאסית. היה בי קונפורמיזם כילדה, אבל לא מוחלט. היו ילדים טובים ממני, שבניגוד אלי, פחדו מהמערכת. לא שהיה לי כיף בבית הספר. לפעמים חשבתי ששמים אותנו במוסדות האלה רק כדי שנלמד להיות יצורים חברתיים, להסתדר עם אנשים ששונאים אותנו ולסבול את נוכחותם בחיינו. אם ילד משך בצמות שהיו לי כילדה, לא הצלחתי להבין למה אומרים לי, הוא מחבב אותך ולכן הוא מושך בצמות. זה נשגב מבחינתי עד היום, למה אתה מכאיב לי אם אתה אוהב אותי. לפעמים, כשסביבת בית הספר נהיתה תובענית מדי, רועשת מדי, אלימה מדי, הייתי פשוט הולכת וסוגרת את הדלת בספרייה. היו וילונות שחורים והייתי יכולה להחשיך שם הכל".

אם פותחים שוב את הווילונות, וקופצים תל־אביבה וקדימה בזמן, אפשר למצוא את בראל, בלי צמות וככל הנראה עם ביטחון עצמי מרשים, יושבת ועושה סדר לסופרים שאיתם היא עובדת כעורכת. האופן שבו היא מדברת על עצמה במונחים מקצועיים – כעורכת ומשוררת – יוצר רושם מחושב. אין לה, היא אומרת, שירים שמחכים במגירה. אין יומנים וטקסטים לעיזבון. כל שיר שכתבה, פחות או יותר, התפרסם.

איך זה לחזור להתיישב בכיסא הכותבת, לעבוד בעצמך עם עורכת?
"אושר גדול. רוב היום אני מעניקה יחס כזה לאנשים אחרים, ופתאום ניתנה לי ההזדמנות שמישהו יקרא אותי מתוכי. מובן שיש אלמנט פסיכולוגי גדול ביחסים בין עורך לכותב. זה תמיד אישי. אני צריכה לאהוב את האדם. רוב הסופרים שלי הפכו לחברים שלי. נפשי נקשרה בנפשם.

"כעורכת, אני הקוטב המערכתי של ההוצאה לאור. אני מייצגת את הסופרים שלי. אני מודעת לכך שמתייחסים לספרים שלי כמוצר, ויש אנשים בהוצאה שאחראים לרווחיות שלהם. ואני מקצועית גם בזה. לא רק בייצור עלילות מהודקות. אני נתונה לצרכים של שוק, ואני יודעת שאם איש שיווק בהוצאה רוצה ספר מתח, אני צריכה להיענות לתביעה שלו. אבל יש לכך יתרונות. אני יכולה להוציא טווח רחב של ספרים, מספרות פופולרית מהסוג של רבי מכר ועד לספרות אתרוגית שמכוונת לחיי נצח. לא הייתי רוצה לעשות ספרות נישתית מדי שקונים 200 איש. אני דורכת בעולם, ואני רוצה להטביע חותם בתחום".

את חושבת שתגיעי ליציבות כלכלית בזכות המקצוע הזה?
"אני חיה בחרדה כלכלית מבוססת. אין לי הרי ירושות או הורים ליפול עליהם. כמו כל שכירה במגזר העסקי, מעמדי אינו מובטח. אפשר לפטר אותי בכל רגע".

חוסר ביטחון כלכלי, פחד מאובדן פרנסה, יכולים להפוך אותך אדיש. באופן טבעי, אתה עסוק בצרות של עצמך.
"אנחנו דור של אנשים עם חרדות פרנסה. באופן משונה, הנימוס והאדיבות שאנחנו נתקלים בהם מגיעים דווקא מגופים כלכליים. הנחמדות התעשייתית הזאת. הנה, נכנסנו לפברואר. ברכת המזל טוב הראשונה שקיבלתי היתה בפתק החשבונית בשופרסל. ליד סכום הקנייה: מזל טוב ליום הולדתך. זה הרי דבר מזעזע. נימוס מאנשים כבולים, שמשננים טקסטים מטעם החברות. כולנו הפכנו לאנשי שירות לקוחות. כבודנו העצמי הפך לסחורה. אבל אלה המחלות של התרבות המודרנית, לאו דווקא התרבות עצמה"

 +++

בשנים האחרונות ראה היתה פעילה בקבוצת היוצרים גרילה תרבות, ששותפה למאבקים חברתיים, בעיקר ביחס לעובדים מנוצלים. המודעות החברתית היתה גלויה יותר בספרה הקודם, 'ממש', שיצא ב־2011. ב'מחדש' ההתבוננות הפוליטית הישירה פחות נוכחת, "ניסיתי להתנתק בשירים מהחוץ, אבל אי אפשר באמת להתחפר בבית", מבהירה בראל. "בספר הקודם כתבתי על פליטים, על עובדים זרים, על קופאיות, והם נמצאים איתי גם מול האדם הפרטי שאני אוהבת. אנחנו חיים במקום עצוב, ואנחנו מוצפים בדימויים של סבל. הילד הפליט שנסחף מת אל החוף יהפוך לילד שידקרו אותו מחר. תוסיף לזה את העובדה שנולדתי בבית של שכול: אין לי לאן לברוח. אפשר לעשות סמים, אפשר להשתגע. אני לא ברחתי. להפך, אני שואבת חוזק מלתפוס את החיים במקומות הכואבים. מהיכולת להסתכל בהם מקרוב. אני תמיד אעדיף שיחה על נושאים כאלה, על האופן שבו כאב מפעיל אנשים, איך הוא גורם להם להתייחס לקרובים אליהם, מכל סמול טוק או דיבור תכליתי ועקיף".

בכמה משירי הספר החדש בולטים דימויים של ילדים מתים, ילדים נחלמים, שלא ייוולדו. נראה שבראל כבר מוכנה לרגע שבו תצטרך לספק הסברים ונאומי הגנה. "אני אישה בת 38, נשואה, בלי ילד. עמוד הענן הזה מרחף מעליי לכל מקום שאני הולכת. זאת השאלה הראשונה ששואלים אותי. אני נתבעת לתת עליה את הדעת, גם אם לא בא לי לדבר על זה. אני לקוחה פוטנציאלית בתעשייה הישראלית המפותחת ביותר, ששמה 'הורות'. מחזרים לפתחי אנשי העסקים והמכירות התובעניים ביותר: מהאישה בתור בסופּר ועד אנשים שעובדים איתי. כולם משדלים אותי. כל הזמן שואלים אותי".

לגבי ילדים.
"שים לב שאף פעם לא מדברים על ילד אחד, אלא 'ילדים'. כאילו לא מדובר בתהליך הכי מורכב, הכי עדין, הכי איטי ושברירי שיש, מהמחשבה על הריון ועד כל שן שצומחת לילד. מעבר לזה, במונחי הספרות העברית, העניין הזה קושר אותי בעוד אופן לשושלת של משוררות עריריות, משוגעות, דכאוניות או סתם תמהוניות. עד היום תלך לכנסים אקדמיים על משוררות מרכזיות, יבוא הפרופסור שיעלה על הבמה ויכריז: היא היתה מכשפה, ועכשיו אני אסביר לכם למה שיריה מכשפים אותי. עדיין רוב הדיבור על משוררות כמו לאה גולדברג ורחל מציג אותן כנשים עריריות".

זה עניין תרבותי כמעט קומי. למה אצלך בשירים הוא מקבל פנים קודרות כל כך?
"כי זה לפעמים עצוב. אני אסירת תודה על העובדה שיש לי חברים ובן זוג שאני יכולה לאהוב בצורה כזאת, ואני מודה לאלוהים שיש לי אהבה כמו שתמיד חלמתי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפקעת מרוב אהבה שאין על מי להרעיף אותה. אם ילד היה משלים את התמונה? לא יודעת. אני גם לא קונה את המחשבה על החרב המתהפכת – כאילו אפשר להפוך להורה רק עד גיל מסוים. כשארצה ילד יהיה לי ילד. או לפחות, אוכל לפחות לפתוח את השאלה הזאת לדיון. אבל המציאות כרגע היא אין ילד, ואין לי הווה אחר".

בראל לא מבסוטית כשאני חוזר אל הפתגם הטריפולטאי שפותח את הספר ואומר בחצי חיוך שבניגוד לציפיות שהציטוט הזה יוצר, לאור הדיון הבולט לאחרונה על ספרות וזהות אתנית, השירים בספר לא מבליטים את הנקודה הזאת. "היית מחפש את היידיש בשיריה של משוררת שנולדה בפולין? זה יצר אצלך ציפייה לסיפור טריפוליטאי? לקוסקוס? אני לא מרגישה את 'כאב שתי המולדות' במילים של גולדברג בהקשר של שפה. אולי באופן אחר: אני היגרתי מהפריפריה לפה, לתל אביב. היה לי בית שנחרב, כמו שלאבא שלי היה בית שנחרב כשהוא עלה לישראל. אני יכולה להזדהות עם ההורים שלי במובן הזה. הם המציאו את עצמם מחדש כשהגיעו לישראל, וגם אני המצאתי את עצמי מחדש כשעברתי לתל אביב, בצורה משחררת".

המעבר בין אשקלון לתל אביב היה חד כל כך?
"הייתי מוקפת ספרים, והיתה לי משיכה לתחום, אבל זה לא היה יכול להתפתח אם הייתי ממשיכה לגור באשקלון. הפריפריה נוצרה לשמור את האנשים בתוכה. כל אדם שיצא ולא חזר אליה, עשה את זה במאבק עיקש. מתוך תודעה של מיעוט. לא הרגשתי שאני גרה בחור, אלא בעיר יפהפייה, אבל כדי ללמוד ספרות מהאנשים שקראתי את המאמרים שלהם, הייתי צריכה ללכת ללמוד בתל אביב. כדי להיות מוארת במאורות גדולים, צריך לדעת איפה השמש זורחת.

"מצד שני, לא באתי לתל אביב ללמוד מנהל עסקים, הספרות שייכת לשוליים. גם לא התמקמתי בלב העסקי הרוחש של המרכז. תמיד גרתי באזור האוניברסיטה, אולי כי מרכז העיר איים אלי, והיה נראה לי עמוס מדי. באתי משכונה ירוקה שקטה באשקלון ורציתי את הקיפודים מתחת לחלון. אני מאוד אוהבת את הירקון, את הפארק, וגיליתי את הים בשנים האחרונות".

פעמיים אולי נכנסתי לים בתל־אביב.
"מגיל 20, כשעברתי לעיר ועד לפני שנתיים הייתי בדיוק ככה. דבר משונה ביחס למי שגדל באשקלון. אבל תראה, אנשים מתפתחים בחיים. בתור ילדה, אמא שלי עמדה על כך שאני אלמד לשחות. ולא שארכב על אופניים, למשל, הרי ההורים תמיד פחדו שיקרה לי משהו. והנה, אני עושה בשיעורי השחייה שימוש. אפילו יש לי 'בגדי ים' – בלשון רבים! הזמן האידיאלי לשחות – בימי הקיץ, בשקיעה, בדיוק כשהחרדים עוזבים את החוף. תוך 20 דקות הליכה אני בחוף, יוצאת מעבר לשובר הגלים. מספיקות לי אפילו 40 דקות של שחייה כדי להיות מאושרת. אושר בל יתואר. אנשים שרואים אותי יוצאת מהמים – בטח רואים את העיניים נוצצות".

1111

נוית בראל, מחדש, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם ענת עינהר, תמונות עירום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.5.2014

♥♥♥♥

ענת עינהר נגמלה מהאינסטוש. מכמות העוקבים והיקף הלייקים ברשת החברתית, שמתאימים יותר לדוגמנית בנסיקה מאשר לסופרת עברית ומאיירת. היא כבר לא מפרסמת, אחת לכמה שעות, עוד אחד מהאיורים החמודים־מופרעים־מיניים שלה – למשל, ילדה עם זנב־חזיר, לבושה בתחתונים, נרדמת על גבו של חזיר. "פרסמתי לפני חודשיים הודעת פרישה", היא מספרת, "ומאז אני מנסה לחיות את החיים. אבל במשך כמעט שנתיים לא הייתי מחוברת למציאות. לא היה לי כמעט עניין לפגוש אנשים. שתי הבנות שלי לא ראו את המבט שלי בכלל. לפעמים הייתי מדברת איתן כשהטלפון מול הפרצוף שלי. כל הזמן היה צריך להאכיל את המפלצת.

"זאת הייתה התמכרות. התחלתי לנהל באינסטגרם יחסים עם אנשים מרחבי העולם, סביב השעון. אנשים ממש התאהבו בי טרנס־אטלנטית בזכות האיורים. זה היה כמו החזון של ג'ון לנון ב'אימג'ן' – לא רק שאין גבולות, אתה הופך למין יצור חסר גיל. מתקשר עם אנשים מגיל 19 ועד שישים ומשהו שאין לך איתם שום מכנה משותף. החבר הכי טוב שלי היה דייג רד־נק מפלורידה".

ההתמכרות השמחה הזאת ליוותה את השלבים האחרונים של העבודה על 'תמונות עירום', ספרה השני של עינהר – קובץ בן שלושה סיפורים ארוכים, שכל אחד מהם מטשטש את הגבול בין החוויה האמנותית לבין יחסים כמעט סדיסטיים. שלושתם מתמקדים בגיבורות נשים, באופן שבו הן נושמות ופולטות אלימות. בפחד־המפתה לחצות את הקווים, שמוביל לפורענות גדולה. "רציתי לכתוב על גיבורות, בלי להתכחש לזה שאני סופרת. לא להתקשט בנוצות של גבר".

הגיבורה בסיפור הפותח, סבתא ואלמנה, נכנסת לסחרור הרסני, אבל גם יצירתי מאוד, כשהיא מתחילה לקבל במייל דואר זבל פורנוגרפי. "המיילים שהיא מקבלת על גמדים ונשים שחורות הם מיילים שאני קיבלתי פעם. לא העזתי לפתוח אותם, אני נורא זהירה. אבל יש בזה משהו פואטי. אין לך דרך להתגונן מפני מכתבים כאלה. הם הולכים ומצטברים. קיבלתי באינסטגרם מלא תמונות של בולבולים מכל העולם. בנים לא מבינים שזה לא עובד בכלל על בנות. צילום עירום מסקרן קצת בהתחלה, ואז מעורר אדישות".

קראת לספר 'תמונות עירום'.
"אני רוצה שהקשר עם הקורא יהיה דומה למין עם אדם זר. שהקריאה תהיה משהו עם המון סקרנות, אבל עם מידה של ניכור וריחוק. שלא נתמוגג אחד מהשני. שתמיד יהיה מקום לחשד".

יש קו שמבדיל בין ספרות לפורנוגרפיה?
"אני לא רוצה רק לרָצות את הקורא, להפעיל אצלו רפלקס. אני רוצה שגם אתה תעשה את חצי הדרך לכיווני. וגם אז, שהסיפוק לא יהיה מיידי. או מלא. שבסוף הסיפור יישאר לך משהו מציק על העור".

IMG_20150310_214014
איורים של עינהר, מתוך חשבון האינסטגרם שלה
 

למרות ש'טורפי קיץ', ספר הביכורים שלה מ־2008, התקבל בהתפעלות יוצאת דופן – עינהר, בת 45, היא עדיין לא סופרת מוכרת לקהל הרחב. 'תמונות עירום' מזכיר את היתרונות הברורים שלה כסופרת בזירה המקומית. כתיבה שפתוחה לתרבות הפופ, לאמנות עכשווית, לקולנוע – ובאותה מידה לספרות ישראלית 'קלאסית'. הנכונות לכתוב פרוזה אמנותית, כמעט אלימה, בלי להישמע נפוחה.

הנקודה הזאת בולטת גם בפגישה איתה. ההומור העצמי, המוזרות, הגישה ה"לא ספרותית" לחיים. עינהר נראית ונשמעת קצת כמו טינאייג'רית. שולחת תוך כדי ראיון סמסים עם הביטוי הפיוטי "תאכל תחת". "אין לי כוח לירחמיאליות הזאת שיש בהמון ספרים", היא אומרת. "לספרות היפה הזאת. הספרים הפופולריים כאן מאוד הרמוניים מבחינת הקשר עם הקורא. אבל אנחנו חיים במקום קשוח, ואני לא רוצה לנחם. ברררר!"

באחד הסיפורים בקובץ היא שולחת נערה מוזנחת ודיסלקטית לעקוב אחרי דמותה של מיכל שלו, סופרת רבי־המכר, "שמעליה משתפל שיער ארוך מוזהב ומפזר סביבו ברק עושר ויוקרה והנאות חיים". הנערה מנסה להעתיק למחברת רומן שלם של הסופרת הנערצת, בתקווה ללכוד "קמצוץ מן הסדר והדיוק גם אל נפשה ואל תנועת ידה המגושמת". כשהיא נכשלת, היא פונה לתוכנית חדשה: לקצץ את שיערה הזהוב של הסופרת ולהלחים אותו אל שיערה שלה, השחור והמקורזל.

הוצאת הספרים, מספרת עינהר, העדיפה שהיא לא תתייחס בספר לסופרת הממשית, ותמציא לה שם בדוי. עורך הדין אמר שזאת הזמנת צרות. העורך התנגד מטעמים אמנותיים. "כמעט נכנעתי, אבל בסוף החלטתי שאין סיבה לא לפנות למיכל ופשוט לשאול אותה. כתבתי לה מייל שאני כותבת סיפור על מעריצה אובססיבית שלה, והיא הייתה הכי מגניבה. היא כתבה לי – את סופרת, את יכולה לכתוב מה שבא לך".

הראית לה את הסיפור? מה היא חשבה עליו?
"הפריע לה רק שתיארתי אותה נורא מטופחת, מתוכשטת, עם בושם כזה. נורא עשויה ומלאכותית. אולי היא הרגישה שיש לי תפיסה סטריאוטיפית לגביה".

קראת ספרים שלה?
"קראתי את 'ממערב לירח', לכבוד הספר".

למה התלבשת דווקא עליה?
"חשבתי מה יכול להקסים את הדמות שעוקבת אחריה. אולי כי מיכל נראית כמו נסיכה של דיסני. אולי כי היא כותבת במין מודל אמריקאי. רומן אפי, שחולש על מאה שלמה, על שתי יבשות, נורא מורכב מבחינה עלילתית. בכלל, לפעמים נדמה שהפירוש של להיות 'סופרת גדולה' זה לכתוב 'גדול'. עמלני. זה משהו שלא קיים כמעט בישראל. הספרות כאן יותר מאובקת ואפורה. ישראל היא עדיין מקום פלמ"חניקי, מפא"יניקי. אין פה מקום לפנטזיה מהסוג הזה".

היית רוצה סטוקרית כזאת? מישהו שיזדהה באופן כל כך עמוק עם מה שאת כותבת?
"אני מרגישה שהסטוקרית היא אני. יש לי סקרנות לא בריאה כלפי אנשים. אילולא הייתה לי ילדות כל כך טובה ויציבה, הייתי באמת הופכת לסטוקרית. היום, בזכות הפייסבוק והווטסאפ, יש המון אזורים נוחים למימוש הדחף הזה. אצלי זה בכלל בעייתי לפעמים; אני מתאהבת הרבה באנשים. אבל אל תכתוב את זה, אני אישה נשואה והכל.

"גם אני הרגשתי משהו דומה לדמות בסיפור כשקראתי ספרים של יהושע קנז ויובל שמעוני. לא יודעת אם 'התאהבתי' זאת המילה, אבל הערצתי את הכתיבה שלהם, וגם לי היה קשה להסתפק בעולם הספרותי־מילולי. אני מבינה את הרצון לכבוש את מי שברא את המילים".

היא צוחקת על ההתנהלות שלה מול העורך של ספריה, שמעוני, אולי הדוגמה הבולטת של "סופר לסופרים" בקהילה הספרותית כאן. "אני כותבת כמו מרלין מונרו כזאת: אוי, יובל, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות עם הסיפור! מין מודל מיושן של חונך ונחנך. יחסים של תלות. הוא לא רק גבר מבוגר ממני, הוא 'האמן'.

"אני רוצה סמכות שתעמוד מולי. אף פעם לא להיות הכי טובה. אני חושבת למשל על סופר כמו ניר ברעם. על מי שרוצה להיות 'סופר גדול'. אני לעומת זאת רוצה לעמוד מול 'סופר גדול'. אחרת, למה אני אשאף? מה יישאר לי אם אני אצליח לכבוש את המקום הזה, להיות נגיד גרוסמן או עוז? אני אצטרך בטח לחזור בתשובה, ולא מתחשק לי. אולי בגלל שאני נקבה, יש בי משהו שמכיר במקומו בעולם".

IMG_20150114_194210

השיחה עם עינהר, כמו הסיפורים שלה, מדגישה את הסקרנות שלה כלפי מפגש עם כוח, עם סמכות. "אני נורא אוהבת בסייסים צבאיים, בתי חולים. מקומות נהדרים". בסיפור האחרון בקובץ היא הופכת בסיס חיל אוויר קטן בנגב למין גיהנום סגור והרמטי, שבקומה התחתונה שלו ניצב תנור לשריפת מסמכים. גיבורת הסיפור, חיילת, מקבלת הוראה מהמפקד שלה, מין מניאק כריזמטי־קולנועי ("כולו פאר ותורפה"), לצייר על קיר של בונקר דיוקן בגובה ארבעה מטרים של הרמטכ"ל, לקראת ביקורו בבסיס.

עינהר שירתה בבסיס דומה במצפה רמון ("הייתה לי פרוטקציה"). גם היא, כמו הגיבורה שלה, הייתה "יורדת למשרפות האלה עם דבוקות של מסמכים, מוודאת שהכל נשרף מבפנים וקוראת שם כל מיני מכתבי אהבה שחיילות היו שולחות לקצינים בבסיס".

בסיפור שלך ברור מי נמצא בתחתית הבונקר, בניגוד לבני הטובים שנשרו מקורס טיס. מי שכאילו יכול לעוף לתנור אם הוא יחצה את הקו.
"זה אולי מתואר כמו גיהינום, אבל מבחינתי זה היה גם קצת גן עדן. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם המציאות. נורא בקלות אתה לומד להפנים את הסקסיזם שם. גם היום, כשאני שומעת עדויות של בנות שהתמודדו עם הטרדות מיניות ועם מערכת סקסיסטית – קשה לי להזדהות איתן.

כשהייתה תסיסה סביב יצחק לאור בפייסבוק, נהניתי דווקא לעשות לו מלא לייקים. אני רוצה שיראו – אני לא איתכם במחנה הזה: הבכחנליה הצדקנית הזאת כל פעם שמישהו חוצה את הסף. באופן כללי, אני לא בנאדם מצפוני, וקשה לי לפתח עמדה מצפונית כלפי גברים בהקשר כזה. לא הרגשתי את הזעם הקדוש כלפי לאור, וניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי. כנראה יש לי בעיה עם כל מועדון, על אחת כמה וכמה כשזה מועדון צדקני כזה".

עברת הטרדות בתור חיילת?
"גם בתור חיילת וגם בתור אזרחית. זה לא נעים, אבל יש לי עור עבה בכל מה שקשור להטרדות מיניות. אני לא מכירה את תחושת ההשפלה שמופיעה כשזה קורה. היה לי, לדוגמה, שכן שתמיד נתן לי נשיקות אשמאיות כאלה, כאילו של דוד, אבל ברור שהוא חרמן מוות. נתתי לו כי ראיתי כמה הוא חלש. נו, ברור שאני לא בעד אונס, ויש לי מודעות פמיניסטית, אבל זרות לי העדויות של נשים שמישהו החליק להן פעם על התחת והן לא יכולות לקיים קשרים נורמליים מאז.

"אלימות היא חלק מכלי הביטוי ביחסים, בטח בין גברים ונשים. יש משהו מגניב בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק שמצלמות גברים מפסקים רגליים באוטובוס. ויש משהו משחרר בלתת ככה עם נבוט בראש. כשאתה קורא את 'שידה ושידות' של רחל איתן על שנות ה־60 בחוג הספרותי – זה באמת מגעיל. אבל זאת לא תופעה שאפשר באמת לדכא. הכוח הזה תמיד נמצא שם. ואני מעדיפה אלימות על פני ציניות. משהו חשוף וטבעי על פני מניפולציות. קרה משהו קצת אמריקאי לחברה פה; המין הוא מצד אחד נורא מוחצן ומשומש וממוסחר, ומצד שני, מין הוא דבר שצריך להתייחס אליו בחשדנות. מיניות אף פעם לא נתפסת פה כדבר נורמלי".

אמהות בסיפורים שלך מתוארת על גבול המפלצתיות.
"אולי בגלל שיש כאילו משהו נורא מנוגד בין מיניות לאמהות. אמהות אמורה להיות כביכול נטולת מיניות, נטולת ליבידו. אפילו כשהפכתי לאמא, מילים כמו אמא ואבא הזכירו לי דמויות מתוך החבובות. אמא־אבא, אמא־אבא. אני מרגישה את הקונפליקט הזה גם בתור סופרת. כאילו אני צריכה לשמר ממד אנוכי, אינדיבידואליסטי, שמתעקש על הכתיבה. כל הכתיבה במובן הזה היא דבר שחותר נגד האמהות".

1 

השעה 11 וחצי בבוקר ואנחנו כבר אחרי שתי כוסות בלאדי מרי שהכנתי. עינהר הזהירה מראש שהיא משוחררת באמת רק בסביבת אלכוהול. "כשאני שיכורה – אני לא רואה בעיניים. בין 1 ל־10, כמו הדמות ההיא מ'ספיינל טפ' – אני ב־11". את הגביעים שמהם אנחנו שותים, היא מספרת, פילחה לא מזמן ממקום ציבורי.

אבל בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, עינהר מתארת את עצמה דווקא כאדם פחדן, זהיר ומוגן. "לא אוהבת להיות מחוץ למים, לא מחפשת הרפתקאות". היא ובעלה יואב בזוגיות כבר 23 שנים. גרים בתל־אביב עם שתי הילדות, בנות 5 ו־11. "יותר ממחצית החיים עם אותו בחור, עם אותו זין. זה הרבה מעבר לאהבה כבר. אני לא יודעת בכלל מה זה להיות בלעדיו. כל מה שנשאר לי, אולי, זה לכתוב. ולהיות פלרטטנית. אין בזה סכנה רגשית".

ההורים שלה, היא מספרת, דווקא יודעים לשתות. הם הכירו כשעבדו באנגליה ("מרקס אנד ספנסר העסיקו אז המון סטודנטים יהודים"). חיו בלונדון חיים בוהמיינים לאורך רוב שנות ה־60. אחרי מלחמת ששת הימים נחתו בפתח־תקווה והקימו משפחה. עינהר היא הבכורה מבין שלוש אחיות. "הם היו יותר מדי מגניבים בשביל פתח־תקווה, אבל זה לא עבר אליי ואל האחיות שלי. אנחנו נורא סחיות.

"הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי נורא שמחה ונורא מוכשרת. מגיל צעיר, בזכות היכולת לצייר, קיבלתי הערצה גם בבית וגם בחוץ. לכן עד היום כשאני משתכרת, יוצא ממני משהו נורא מגלומני. גידלו אותי בידיעה שאני מחוננת. גדלתי בתחושה של טביעת אצבע אלוהית שיש רק לי. בגלל שידעתי לצייר והייתי ורבלית, הניחו שאני אינטליגנטית ודי ויתרו לי על כל הדברים האחרים. כשלמדתי בבצלאל פתאום כולם היו נורא מוכשרים, אז התחלתי לכתוב וככה הצלחתי להתבלט גם שם".

שבע שנים עברו מאז ספרה הקודם. מאז התפרנסה כמעצבת גרפית, בין השאר בסטודיו של בעלה, וכמנחת סדנאות כתיבה. "אני אוהבת את זה, אבל מביך אותי להגיד את זה. זה הפך להיות העיסוק הכי בנאלי. כל הפיד שלי מלא באנשים שמלמדים כתיבה, ולא משנה אם הם פרסמו חמישה ספרים או אחד. אבל אני מלמדת במסגרת עצמאית, לא בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו. כולם רוצים שאשכול נבו יקנה אותם. קנה אותי אשכול נבו!

"בזמן כתיבת הספר בקושי עבדתי, ואבא שלי נתן לי בנדיבות את כספי הרנטה שלו, של השואה. 3,200 שקל בחודש, במשך כמה שנים טובות. אני לא מוסרית אבל אני ילדה טובה, אז אמרתי לו שיפסיק. עכשיו אני נורא נהנית לא לכתוב, לא לעשות כלום. אני נורא עצלנית".

את הייחוס ההיסטורי כ"דור שני" היא מסרבת לחגוג. "אהוד מנור ראיין פעם את נינה האגן ואמר לה, 'לטס גו בק טו ברלין'. והיא ענתה, 'איי דונט וונט טו גו בק'. גם כשאני מנחה סדנאות כתיבה זה מבחינתי משהו שאסור לגעת בו בכלל, לפחות לא בסמלים המובהקים. 'היא הושיטה לו את היד והמספר המקועקע התגלה' – פאקינג תמחקי את זה!"

למרות הילדות המאושרת שהיא מתארת, קל לקרוא את הסיפורים של עינהר כהצהרת הזדהות עם פריקים ויצורים באשר הם. ברית דו משמעית, הפכפכה, עם אנשי שוליים, עם מחנה המדוכאים. בלי להטיף, בלי להציג את עצמה כפרשנית פוליטית, היא מדגימה את סיר הלחץ של החיים בישראל.

"אחותי, שהיא פסיכולוגית קלינית, האשימה אותי פעם שאני נצלנית. שאני מתלהבת מאנשים שחיים בשוליים, שאני מאבדת בהם עניין אחרי שהתיידדתי איתם וכאילו פיצחתי או מיציתי את המסתורין שבהם. אולי זה נכון. בחברות אמיתית לא אמור להיות ממד של פריק שואו. אבל אני משתדלת לא להתנשא על אנשים. גם לא לחשוב שהם יותר אומללים או פחות חסינים ממני.

"עכשיו, למשל, נורא אופנתי להגיד על כל תמהוני שהוא פדופיל. הבת שלי רואה חסר בית עם קעקוע וישר אומרת שהוא פדופיל. ואני אומרת לה, ראית אותו עושה משהו רע למישהו? במובן הזה, אני שמחה שאני חיה בתל־אביב ולא באזור נורא סטרילי. אנשים שמקדשים את הבסדריוּת מוציאים ממני את הרע שבי. חברה שגרה בטבעון באה לבקר אותנו, ושאלה איך אנחנו מגינים על הבנות ממראות של הומלסים ונרקומנים בשדרה. אבל אני לא רוצה 'להגן' עליהן. אני רוצה שהן יידעו שזה חלק מהעולם. שיש קשת ביטויים וצורות קיום להיות אנושי".

יכול להיות שתלוי פה ציור של הבת שלך עם הכיתוב "אני רוצה להיות ממש עשירה"?
"כן, לבת הגדולה שלי יש משיכה לעושר, ואני לא מציעה לה את זה כאן. מצד שני, היא גם לא מבינה איך יכול להיות שיש ילדים עניים שמקבצים נדבות בעיר. הדור של ההורים שלי חי חיים עם המון מעברים ודרמה, והשאיפה של ההורים שלי הייתה שהחיים שלי יהיו כמה שיותר מוגנים ויציבים. אבא שלי נורא לחץ שנקנה בית. הוא אמר, 'אדם בגיל 35 שאין לו דירה משלו הוא אדם אומלל'. אני לא חושבת שהוא צודק.

"בבניין שגרנו בו בפתח־תקווה, אחד השכנים קפץ מהקומה השלישית אל מותו. וההורים הסתירו את זה מפנינו. מנסים ליצור פה תחושה של המקום הכי בטוח ונורמלי, אבל איך יכול להיות שבניין של שבע קומות, ארבע דירות בקומה שכולן בנויות אותו דבר, לא יתפוצץ מדרמה. זה חייב להתפוצץ בסוף, אי אפשר אחרת. אבל אל תכתוב את כל הדברים האלה, זה לא סקסי".

להיות סופר זה לא סקסי.
"מה, ניר ברעם הוא לא סקסי?"

סקסי?
"כן. הוא כוחני, הוא כריזמטי. זה סקסי".

ענת עינהר, תמונות עירום, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יונתן ברג, עוד חמש דקות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.3.2014

יונתן ברג מייצג קבוצה הולכת וגדלה של יוצרים צעירים בני המגזר הדתי, חלקם חוזרים בשאלה, שמערערים על חלוקות חברתיות מקובלות מבחינת השיוך הדתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות – הם מעצבים קריאה גלויה או מעודנת להתעוררות וחשבון נפש. דמויות של אאוטסיידרים ועלילות של סיפורי התבגרות משמשות אותם לאוורר מוסכמות חברתיות, מיניות, מגדריות ופוליטיות שמאפיינות את החברה הדתית־לאומית־בורגנית.

ההקדמה הזאת עושה עוול מסוים לרומן הביכורים של ברג. 'עוד חמש דקות', רוב הזמן לפחות, מצליח להיפטר מהמשקל המכביד הזה, מהניסיון "לדבר על" או לעורר דיון, מהעקבות הפדגוגיות והמנדנדות שמאפיינות לא מעט רומנים שיש להם מגמה פוליטית וחברתית ברורה. הספר עוקב אחרי שני גיבורים, חברים לשעבר, בני הדור השני בהתנחלות באזור ירושלים – מקום ללא מאפיינים ברורים שכנראה מבוסס על פסגות, ההתנחלות שבה גדל ברג. הרומן עוקב אחרי שניהם, במרחב ובתודעה, לאורך כמה ימים.

כל אחד מהגיבורים עובר סוג אחר של טירונות ספרותית מוכרת. יואב, שחזר בשאלה והתרחק ממשפחתו, הוא התגלמות הבחורים האבודים, מוכי האשמה והזעם, של שנות האלפיים בישראל. עקבות הטיול למזרח שעדיין ניכרים עליהם, הכרס הטרייה, החיבה לאביתר בנאי, הבוז כלפי הזולת שמאיים להתפרץ. הפגישה איתו מתחילה במסיבת טבע בדרום הארץ. טיפת אל־אס־די מחזירה אותו לרגע המפתח בשירות הצבאי שלו: מעצר של גבר פלסטיני שמסתבך ומסתיים בשתי מיתות. בלי להשתמש במונחים כמו הלם קרב או תסמונת פוסט־טראומטית, ברג עוקב אחרי השיטוטים שלו בתל־אביב, אחרי שברי הזיכרונות שמרכיבים סיפור חיים של הבן המפקפק שלא הצליח לקבל את מסלול ההתבגרות שהציעו לו.

דמות המראה שלו הוא מורה ורב צעיר בשם בניה, שנשאר לגור בהתנחלות ולכאורה קיבל את חוקי המשחק. מול התבנית הספרותית של שוטטות ותלישות שבתוכה פועלת הדמות של יואב – בניה לכוד בתבנית המקרטעת של נישואים במשבר, של חיי זוגיות והורות צעירים שמגיעים למבוי סתום. מול מסע האל־אס־די של יואב – מוצב אגרוף שבניה חוטף מנערים רעולי פנים מההתנחלות. זמן הסיפור הוא כנראה תחילת שנות האלפיים. המשבר הפרטי של שני הגיבורים עומד בסימן כוונת השלטונות לפנות את ההתנחלות. האגרוף שבניה חוטף מסמן את הניצנים של המלחמה ברשויות מצד רבני ההתנחלות ובני הנוער שהם מגייסים למטרה. האלימות האקראית שמופנית נגד בניה מתחילה לפקוח את עיניו לאלימות היומית והממוסדת שהוא חווה. בזמן שיואב משוטט בין פיצוציות וברים בלילה העירוני הבודד – בניה מופיע לאורך הספר בחתונה, בפנים בית הספר, בישיבת ועד של ההתנחלות.


1
צילום של כריסטיאן הופקינס

 

שני הגיבורים – הבן העוזב, הבן שנשאר – מייצגים כביכול מסלולים מנוגדים. המלנכוליה שעוטפת אותם פחות או יותר זהה, ומטפטפת היטב מחוץ לדפים. ברג עוקב אחרי המחשבות ותחושות הגוף שלהם בדקדקנות, באיפוק יחסי, רוב הזמן בלי לכפות את הנוכחות שלו כמספר ופרשן. האיפוק הזה תקף גם מבחינת עיצוב העלילה וההתרחשות. כל סצנה, כל גילוי לגבי הדמויות, פחות או יותר מתבקשים. לא חותרים להפתעות. לא מנסים לערער את מסגרת האמינות של הסיפור. הנאמנות הזאת לספרות שמייצגת "פיסת חיים" היא מקור הכוח של הרומן, אבל היא גם מגבילה אותו, ולקראת סופו יוצרת רושם רפוי וקצת משעמם. ברג לא מצליח להחזיק את המתיחות העצומה שאמורה כביכול לפצות את הקורא על המסגרת המצומצמת יחסית של ההתרחשות, שאין בה כמעט רגעים של מוזרות, הומור או רעש יוצאי דופן.

דווקא בסיפור על גיבורים שמגלים את הכוחות הקשיחים והנורמטיביים שמעצבים את האופן שבו הם חושבים ומרגישים – יש משהו משונה בהיצמדות הצייתנית לכללים של פרוזה ישראלית ריאליסטית, פסיכולוגית, כמעט וידויית; במסגרת הכרונולוגית של התקדמות הסיפור עם חזרות מסורתיות לתמונות מהעבר; בחשיפה המתמשכת לייסורים וחשבון הנפש שלהם במבט לאחור (אחד המצבים הנפוצים ביותר של דמויות בפרוזה הישראלית); בעובדה שסצנת המעצר חוזרת ומשוחזרת לאורך הסיפור, במקום לשלוף זיכרונות נוספים, מרעישים, ממסגרת התיאור המעודנת והבטוחה של "זיכרון" ו"היזכרות".

ובכל זאת, ברג – שכבר פירסם שני ספרי שירה – מתגלה כאן כיוצר מוכשר בפרוזה. הוא במיטבו כשהוא מתאר התבוננות חיה בגיבורים, כשהוא עוקב אחריהם בזמן הווה, בגפם. ברג מצליח לומר משהו לא טריוויאלי על חיים של מבוגרים־צעירים בישראל – גם אם באמצעים מוכרים. הוא מצליח לתאר אנשים שעוברים חינוך אידיאולוגי־ערכי אינטנסיבי, שבאופן כאילו פרדוקסלי מונע מהם לנקוט עמדה, להחליט, להתבגר. אנשים שחשבון הנפש והמשבר האישי שהם חווים הופכים למלכודת דבש – צינור נוח להשקיט ייסורי מצפון, להושיב אותם בתבנית מוכרת.

אם הספר נפתח בתיאור של העיר הפלסטינית הסמוכה להתנחלות, במבט מרוחק, מבוהל – את הרומן כולו אפשר להבין כניסיון מתמשך, מסרב־לעצמו, של הגיבורים להישיר מבט אל החיים הפלסטיניים, לקשר בין הנוף הקרוב והחסום לחוסר המוצא שהם חווים. ניסיון להשהות "עוד חמש דקות" את ההכרה במובן מאליו, ובאותו זמן לקרב את הבלתי נמנע, את הפיצוץ.

יונתן ברג, עוד חמש דקות, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

(מילה וחצי על) אריה סיון, אדוניס

111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.8.2014

'אדוניס' הוא לא בדיוק פנינה נסתרת של ספרות בלשית בעברית. מתח מתכתי לא ממש מלווה את הקריאה בסיפור הארוך הזה. הכניסה של הספר לראשו של החוקר הפרטי אבנר בן־חורין היא לא מפגש מפתיע עם גלגלי השיניים של תודעה חוקרת, של התבוננות אחרת במציאות – כמו החוויה שמספקים, למשל, הסיפורים הבלשיים של אדגר אלן פו. ואולי זה בדיוק העניין. המשורר אריה סיון יצא כאן להרפתקה מחוץ לתחום השירה. הוא מנסה להוליד במבט לאחור אבטיפוס לבלש עברי, בתל־אביב של שנות ה־30. בלש בממלכה חסרת מסתורין.

בן־חורין הוא דמות כמעט חסרת מאפיינים. כמו גוש טופו, הוא סופח מידע וזיכרונות משורה של דמויות – בניסיונו לאתר את דמות המראה שלו, גבר שמחליף שמות, סיפורי חיים ומאהבות. בדומה לנגיעה של הספר בכמה ז'אנרים – רומן היסטורי, קצת אירוטיקה, מחוות לבלש הפופולרי מילדותו של סיון – כל דמות בסיפור מרביצה בבלש תורה וניסיון חיים. שחקנית מרצה על אמנות המשחק, משורר שולח אותו לשיעור ספרות, ציירת מעבירה תרגיל בתשוקה גופנית. בן־חורין הוא לא טיפוס תמים, אבל נדמה שכולם נמצאים צעד אחד לפניו בהבנת העולם.

אם בשנים האחרונות מורגשת אצלנו התעוררות בתחום ספרות הבלש, 'אדוניס' רומז אולי למה בלשים בעברית הם עניין שולי ונדיר. בתל־אביב הצעירה של 'אדוניס' כולם כביכול מכירים את כולם, מפקחים זה על זה, מרכלים. מאנשי החבורות הספרותיות ועד העסקנים הפוליטיים. פולה בן־גוריון מציצה מהחלון. אזור פרטי, מוסתר, בית גידול לצללים וסודות, הוא פנטזיה בלתי אפשרית מול השמש הים תיכונית, בעיר מוכת חמסינים, תחת העין הגדולה, הציונית, האידיאולוגית.

אריה סיון, אדוניס, הוצאת עם עובד. ספר הפרוזה היחידי של המשורר אריה סיון, ראה אור ב־92'

דורית רביניאן, גדר חיה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.7.2014

יש משהו מרגיע, נעים, ב'גדר חיה' – רומן ניו־יורקי על אהבה בת חצי שנה של אישה וגבר צעירים, יהודייה מישראל ופלסטיני מהגדה. לא פלא שהקוראים מאמצים אותו, את המתיקות החמאתית שלו, את טוב הלב המסוים שהוא מביע – בטח בימים שקריאות להרג אזרחים בעזה מקבלות זמן מסך נדיב. אבל ההנאה שלי מהרומן הייתה חלקית מאוד, למרות מגע היד הרך של המספרת והגיבורה שלו, שמונחת על הכתף לאורך הקריאה. הרומן השלישי של דורית רביניאן מוכיח שוב שהיא יוצרת שמצליחה לגעת בזמן אמת בנקודה תרבותית מתוחה ולעצב אותה בצורה קומוניקטיבית. באמריקאית קוראים לזה "קראוד פליזר". סרטים או ספרים שניכרת בהם מודעות גבוהה לציפיות ולתביעות הרגשיות, המוסריות, העלילתיות, הסגנוניות שהם מעוררים אצל צרכנים. ליכולת שלהם לפלרטט איתן ועם חוקי הז'אנר שבו הם פועלים עד גבול זהיר ומחושב. הרומן של רביניאן רוצה אולי לומר משהו על הליכה בתלם, על קונפורמיזם ישראלי – אבל נכנע להם בעצמו.

בניגוד לעיצוב השמרני שלו, לנגישות שלו מבחינת מבנה וסגנון – רביניאן לקחה על עצמה משימה מורכבת. היא ניגשת לסיפור האוניברסלי והאמריקאי מאוד על שני אוהבים שחומה חוצצת ביניהם – בדרך כלל פער חברתי או כלכלי – ולתוך המסגרת הזאת מייבאת מסורת ספרותית עברית של מפגש רומנטי בין דמות יהודית ודמות נוכרית. ההתרחשות של 'גדר חיה' בניו־יורק, בתחילת שנות האלפיים, היא חלק חשוב בזגזוג של רביניאן בין פנטזיה, מלודרמה וריאליזם. מגבלות "המציאות הישראלית" על מפגש כזה מסתלקות מהשטח ומאפשרות להתמקד בהיבטיה הרגשיים של התאהבות.

הגיבורה והמספרת, ליאת, משחזרת את סיפור האהבה שלה ושל חילמי, צייר צעיר. במבט לאחור, מתוך געגועים ותהייה, הרומן מתאר את החופש והשחרור שאדם יכול להרגיש בזכות התקרבות לגוף ולנפש חדשים ומושכים. באותו זמן, הוא מתאר איך האושר הזה מתפורר – בגלל השדים הלאומניים שאדם יהודי־ישראלי סוחב איתו לכל מקום. בגלל חוסר יכולת להתנתק מעולם הדימויים הכובל של "הסיפור הישראלי", גם מחוץ לגבול ישראל.

רביניאן נמנעת מתפניות מלודרמטיות, מכות גורל או התנכלות אנושית שמגבילות את ליאת וחילמי. הקושי הייחודי, הבסיסי, שמעיב על האהבה ביניהם מתקשר לחינוך או לדעות קדומות של הגיבורה: על סף גיל 30, בתחילתה של קריירה אקדמית, ליאת חרדה ש"ההורים" יגלו את הקשר, ומנסה להתייחס להתאהבות הסוחפת כהרפתקה עם תאריך תפוגה ידוע מראש. היא מעוצבת כבחורה כל־ישראלית, טיפוסית, לפחות במובן הנשאף: 'בחורה טובה', רגישה, קשורה למשפחתה, ללא אפיון ביוגרפי בולט ("הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא־סקסי, ציונית בורגנית שמרנית"). לזכותה של רביניאן ייאמר שהיא מפיחה חיים וחום בדמות הזאת. שהיא מצליחה להעניק לה ייחוד למרות הכל. האפיון הרגיל, הממוצע, של ליאת והלבטים שלה כאילו מגויס להבהיר לקוראים: לא אדם חריג מספר לנו את הסיפור, אלא מישהו כמונו. גם אני יכולתי להיות שם במקומה.

בזמנים שבהם האפשרות לזוגיות של יהודייה וערבי נתפסת כבגידה, רביניאן נצמדת לתיאור אמין של יחסים, לזיכרונות פרטיים, שגרתיים. הבחירה לתאר את היחסים בצורה 'רגילה', מתבקשת, יכולה ליצור רושם נועז. רביניאן לא רק מציגה קשר כזה כהתרחשות טבעית, אנושית, מעוררת הזדהות – היא מבקשת לומר משהו על הפנטזיה הישראלית להיות אדם פרטי, מאוהב, מחורמן, מחוץ למרחץ הדמים המקומי; ועל התשוקה ההפוכה להיות חלק מהשבט, מהעם, להיות בסדר.

זאת שאיפה מעניינת, אבל הביצוע שלה לפעמים בנאלי וצפוי – גם אם אפשר להשתקע בסיפור האהבה ולהיקשר לגיבוריו. הבנאליה נובעת מהאופן שבו הספר משחזר את היחסים דרך עיני הגיבורה. במקום לנצל את המבט לאחור כדי להאיר בצורה מפתיעה או נוקבת נקודות ביחסים בין בני הזוג, במקום להציץ מאחורי נקודות העיוורון של ליאת בנוגע לצד הפוליטי והכוחני ביחסים – הרומן מעדיף לסגנן ולהרחיק. להתרפק שוב על סיפור האהבה ולהושיב אותו בתבנית מוכרת, נמרחת, קלה לעיכול.


Nicolas Régnier, 'סבסטיאן הקדוש מטופל בידי אירנה הקדושה'

 

'גדר חיה' מתקדם לכיוון מוכר וצפוי בכל הנוגע לטיפול של ספרים וסרטים ישראליים ביחסים כאלה ובדמות ערבית, מושא תשוקה של דמות יהודית. מבחינה עלילתית, הרומן חורג לקראת סופו מהמסגרת הריאליסטית שלו, מההיצמדות לחומרים ולתיאורים רגילים, מתבקשים. הגיבורה מתארת־מדמיינת את חילמי דרך עיניו, בתיאור שהולך ונעשה פנטסטי, ברוח הציורים שלו. אז גם נעשה שימוש בולט בפואנטה, בתחבולה ספרותית, שעומדות בסתירה לסגנון הווידויי, הישיר והכן שאפיין את ליאת עד אז כמספרת.

בהקשר הזה, מורגש משהו פונקציונלי בדמות של חילמי, בתחושה שהיא משרתת בעיקר 'תפקיד' ספרותי ודרמטי. בקריאה שנייה בולט אותו תפקיד סמלי, מופשט, מיתולוגי. האופן שבו הטרגדיה של חילמי משרתת ומדשנת סיפור אחר, סיפור חניכה שבו ליאת הופכת לאמנית, לסופרת. סיפור שבו היא מוצאת את קולה ו'נותנת קול' לחילמי ולסיפור חייו. אבל העובדה שהסיפור מסופר בדיעבד לא מקבלת ביטוי נועז או מפוכח, אפילו שליאת חושפת רומן מוסתר, הופכת אותו לסיפור, נהפכת לסופרת. אם כבר, הרומן מדגיש את הראייה המתפייטת שלה, את העונג האסתטי מעמדה מבולבלת ואמביוולנטית מול המציאות.

הצד השמרני והרך ב'גדר חיה' בולט במיוחד ביחס ליריית הפתיחה של רביניאן כסופרת. 'סמטת השקדיות בעומריג'אן', רומן הביכורים שלה, התמקד בשתי נערות יהודיות בפרס של תחילת המאה ה־20, ותיפקד כהוצאה לפועל סוערת, בוטה, של תשוקה שמנחה את הגיבורות. תשוקה שעומדת בסתירה לאיסורים ולהגבלות שמקיפים נשים צעירות, בקהילה דתית של בני מיעוט. בדומה לתעוזה ולחיוניות של הגיבורות ההן, הספר עצמו הביע משהו פתוח, מצחיק ומשוחרר. גם בנגיעה הלא־מבוהלת שלו במין ובאלימות, בדחפים העזים של הדמויות, וגם ביחס החופשי למוסכמות של כתיבה ריאליסטית, להנאה משרטוט דיוקנאות גרוטסקיים, מוגזמים.

'גדר חיה', בהשאלה, מציג את הנכדה של בנות הדור ההוא מ'סמטת השקדיות'. מי שחיה כביכול בעידן של חופש מגדרי, דתי, לאומי – מצטיירת דווקא כדמות צייתנית. גם אם רביניאן לא איבדה את המגע כסופרת שיכולה לתקשר עם הקוראים, כמו שמלמדת טבלת רבי־המכר, השינוי בכתיבה שלה אולי מצביע על שינוי משמעותי שעברו גם הקוראים ב־20 השנים האחרונות: מהעזה ואופטימיות – לזהירות פיוטית ועגמומית.

דורית רביניאן, גדר חיה, הוצאת עם עובד

"הצלחת המלאה והכיסא הריק": ראיון מוקלט עם יהודית הנדל

חוץ מיום העצמאות המתקרב, לא היתה סיבה מיוחדת לפגישה עם יהודית הנדל במאי 2009. רק הרצון לראיין סופרת חכמה ויוצאת דופן, לשמוע אותה מדברת על עצמה ועל החיים בישראל. אפשר לדבר על הסגולות האמנותיות שלה ככותבת, על ההישג הפוליטי והרגשי שהכתיבה שלה מייצגת. אבל אלה הם פועל יוצא של הכוח שלה כמספרת סיפורים.

אני מציג כאן חלקים מההקלטה של אותו ראיון, בבית שלה בתל אביב. הם ממחישים, לדעתי, את כוח הסיפור של הנדל בעל פה. את האופן שבו היא משתמשת בחומרים מהזיכרון – מאפיינת אנשים בעזרת דימוי אחד קולע, מחדדת אנקדוטות, מצטטת משפטי מפתח משיחות ישנות. כל אלה, קשורים באופן עקרוני ומוצהר להשקפת עולם גלויה, לרגישות עקרונית כלפי בני אדם.

 

"אבל אין לך כבר על מה לכתוב?"
על הצנזורה של סיפורה המוקדם 'קבר בנים', ההתערבות של אלתרמן לטובתה והנזיפה המפורסמת מבן גוריון

 

"ולי חשוב האדם"
על כתיבת הרומן 'הר התועים' ועל יחסה של החברה בישראל להורים שכולים

 

"אני תמיד עומדת בדלת, תמיד מהצד, כאילו מציצה"
על 14 השנים שבהן הפסיקה לפרסם, על הרקע לסיפור 'הסעודה החגיגית של ידידתי ב' ועל ההופעה שלה בסיפורים כדמות־מספרת

 

"אהבתי לשבת באטליֶה כשהוא צייר. הוא היה מזמזם את 'שירת העשבים' של רבי נחמן"
על בעלה הצייר צבי מאירוביץ, על ספרה 'הכוח האחר' ועל הכתיבה של תולדות משפחתה

 

"הספרות נותנת איזה טעם לחיים, אני פחות בודדה כשאני כותבת"
על החיים אחרי מות בעלה והמעבר מחיפה לתל אביב

 

"קורע לב לראות את הזקנים עם הפיליפינים בגן דובנוב. את כל חוסר האונים האנושי"
על המעבר לחיות עם עוזרת פיליפינית, ועל הכניסה של גן דובנוב לכתיבה שלה

 

"כשהיא מתה, היא היתה קטנה כמו מזוודה"
על דודתה, שמעולם לא התגברה על מות בנה במלחמת יום העצמאות, ומופיעה בשמה כדמות ברומן 'הר התועים'

 

"ערפול חושים"
על הכניסה לתרדמת בעקבות מחלה ועל פגישה עם אריק שרון

 

"הערכה לאנשים דתיים"
על היחס שלה לספרות יהודית

 

"הרופא אמר שאם אני אשיג פניצילין  – היא תחיה. אבל אני לא הצחתי להשיג"
על מות אמה ועל אביה

 

"הוא היה בנאדם – אש להבה"
על קשריה עם המשוררים אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן

 

"גיבור גדול – ולא אדם חלש"
על היחס לניצולי שואה בארץ ועל הערצת הכוח בחברה הישראלית

 

צילום: יונתן בלום, הזכויות שמורות
צילום: יונתן בלום, ידיעות אחרונות

רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

מבחינת העיצוב האמנותי שלו, 'להציל את מוצרט' הוא ספר מוצלח. הוא כתוב, ערוך ומתורגם היטב. אם יצבור מספיק קוראים ישראלים, אם ייפול על קוראים בעלי יוזמה, הוא יכול לשייט בקלות בתעלות של תעשיית התרבות: להפוך להצגת יחיד מאופקת, לסרט במימון אירופי, מצחיק־נוגע ללב, שרואים בבית קולנוע ישן באזור השרון. הוא יוכל להשתלב במערכי שיעור ליום השואה של כיתות למחוננים.

'להציל את מוצרט' ראה אור ‭2012־ב‬ בצרפתית – שפת הכתיבה של רפאל ירושלמי, שנולד בפריז לפני 60 שנה ועלה לישראל. גיבור הסיפור הוא מעין מבקר מוזיקה. הספר מורכב מיומן שהוא מנהל במשך שנה, מהקיץ ההיסטורי של ‭,1939‬ בפתח מלחמת העולם השנייה. הידע המקצועי שלו בתחום המוזיקה הקלאסית מספק לו עדיין מעמד מסוים, קצת הטבות, ובעיקר, מפלט ומשען רוחניים. התקווה, המחשבה החופשית, האירוניה כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו עוד עומדים לרשותו. הוא מוגבל ובן חורין כאחד.

האתגר הישיר של הספר – להיקרא כעדות אמינה מבחינה פסיכולוגית והיסטורית, ובמקביל ליצור מסגרת מוצקה של סיפור, של סגנון, של רעיון – מתגשם. או די מתגשם. אם להשתמש במילים הכנות שבהן הגיבור מתאר ביצוע קונצרטנטי של מוצרט – התגלמות המוזיקה ההומניסטית, בעיניו, התשליל של המוזיקה הכוחנית, הבומבסטית, הלאומנית, שהנאצים אימצו כסמל – "זה לא היה נהדר, לא, אבל משכנע. מנוגן כהלכה. לקבל או לדחות. קיבלתי‭."‬ גם אני: אם היו מציגים לי חלקים מהספר, נדמה לי שהייתי מאמין שזאת עדות אמיתית, שריד. גם אורכו הקצר, המיקוד והחסכוניות הם יתרון ברור. לא רק המחשה לכתיבה יומנית, תכליתית, מקוטעת, אלא גם דרך להתבדל מרומנים היסטוריים ארוכים, מדושנים, מסוגננים. ביטוי לסלידה של הגיבור מאמנות בומבסטית.

למה בכל זאת לא מתחשק לי להתמסר לספר הזה? יש משהו גדול ומורכב יותר מהספר עצמו, שמחליש אותו בעיניי; שהופך אותו לעוד ספר בערימה של ספרים שנעזרים ב'שואה' כרקע היסטורי ודרמטי לאיזו אמירה עקרונית על חיי האדם, על אמנות, על אנושיות. שם הספר, לדוגמה. הבחירה במילים 'להציל את מוצרט' יכולה להיחשב לצעד ספרותי חכם וקולע. זה הרי לב הספר, תמצות האמביציה של הגיבור להשתיל סוס טרויאני לפסטיבל מוזיקה בחסות הנאצים שהוא מסייע לארגן; להשחיל לפסטיבל יצירה שתבטא התנגדות לברבריות. למרות העידון שמאפיין את הגיבור, את הספר ואת התרגום של יהושע קנז, ולמרות הפיכחון והאירוניה העצמית שהם מבקשים לבטא – המודעות לחולשות של הגיבור, לאינטרסנטיות שלו, לפחדנות הטבעית, לאליטיזם המגוחך לפעמים – הם לא מצליחים להימלט בעיניי מהתגנדרות צדקנית. 'להציל את מוצרט' הוא אולי שם אירוני, מודע לפומפוזיות שבו, אבל הספר מזין בכל זאת, בדרכו הנבונה והרב־משמעית, את הדחף של קוראי ספרות היום, בטח בישראל, להסתרק ולהתמרק. גם כאן אפשר 'לקרוא את לוליטה בטהרן'. להרגיש כמו אי בודד, לא נגוע, יפה, בזמן שמלחמה מבעבעת מסביב.

גיבור הספר עובר מהפך ברור. מאי־השתייכות, בירוקרטית ורגשית, לשום גוף – הוא מאלץ את עצמו להתגייס, להיעזר בכלי הנשק המעטים, הסמליים, שיש לו. והנה ספוילר: הוא מצליח להציל את מוצרט, להזדהות עם החלשים, עם היפים, להציל את נפשו לפחות במסגרת הספר, ליצור חפיפה בין המוזיקה לבין היהדות. למזג בין הפרטי לאוניברסלי.

בעשורים האחרונים, יומנים אמיתיים או פרוזה אוטוביוגרפית של כותבים יהודים מזמן מלחמת העולם השנייה הופכים לפעמים לתגליות ספרותיות. אפשר לקרוא את היצירות האלו בצורות שונות, ובכל זאת, נדמה שמשותפת להם איזו שאלה: איך הצליחו אותם אנשים לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאחוז ביפה גם כשהברבריות משתוללת סביבם. 'להציל את מוצרט', שמתחפש לז'אנר הזה, כאילו מטיל על הקורא העכשווי את החובה הזאת: קריאת היומן, ההזדהות, היא גם נכונות סמלית להוציא לאור את המשאלה של הגיבור, להפיח חיים בספר שלו. בוודאי כאשר חלקים בסיפור מעוצבים כמכתבים לבן של הגיבור, שעלה כנראה לישראל. הקורא, בטח בתרגום העברי, הופך לשגריר של הבן. והגיבור הופך למין אב.

ולמרות זאת, אפקט מרכזי שנוצר בקריאה הוא של רוגע דווקא. מתוך ההשוואה בין הגיבור, אוהב היופי, לבינינו – אוהבי הספרות היפה – נוצרת התחושה שאנחנו חיים בעולם בטוח יותר, הגון יותר, תרבותי יותר. הספר מנצל את ההזדהות הטבעית שיוצר גיבור כזה, אבל לא מצליח להבהיר את המרחק הפוליטי, ההיסטורי, העקרוני בינינו לבינו. אם גיבור שחפני, יהודי למחצה, מצליח לשמור על האירופיות שלו, על האזרחות התרבותית שלו, ואפילו לדרבן את עצמו לפעולה – גם הקורא מרגיש שהוא שייך לצד הנכון והיפה של המתרס. גיבור הספר מציל, אולי, את נפשו בעזרת האמונה באמנות. ואנחנו – נקרא את הספר

רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז, הוצאת עם עובד