אהבה, מעין איתן

הדיוקן עצמי הוא כנראה הז'אנר המרכזי ביותר בתקופתנו. גם בתחום הספרות. 'אהבה', ספר הביכורים של מעין איתן, מצליח להשתמש בו בצורה יצירתית וקולית. מעין ואני חברים ולומדים יחד, אבל אני חושב שההתלהבות שלי מ'אהבה' מבוססת על הספר עצמו.

זה לא בדיוק סיפור ארוך. לא מבחינת ההיקף (87 עמודים), לא מבחינת רצף עלילתי, לא מבחינת הדמות המרכזית. גם לא מבחינת נקודת המבט שמעצבת אותו. רק בסיום הקריאה, כשיוצאים מהצד השני של 'אהבה', אפשר לומר: הקול שפנה אלינו כקוראים שייך לסיפור חיים מסוים. אישה צעירה, כנראה בתחילת שנות השלושים לחייה, חוזרת שנים אחורה ומספרת או משחזרת תקופה שבה התפרנסה כזונה.

התפרנסה? מילה בעייתית ומסורבלת. הסגולה הבולטת של הספר הזה היא היכולת למצוא צורת ביטוי ישירה, כמעט דיבורית, כדי להעמיד על הרגליים את הסיפור – ובו בזמן להכפיף את המילים ואת הסיפור לעקרונות פואטיים. דיבור על גבול השירה.

קשה מאוד, בוודאי בהקשרים ישראליים ובעברית, לגעת בסקס, בטראומה, בכסף, באופן כזה. כשיוצא לי להקשיב להיפ הופ בעברית – יש לי הרבה פעמים רושם שיש איזו תקרת זכוכית שלא מאפשרת לדבר על החלקים הכביכול מלוכלכים והפרטיים של החיים בלי להתיילד, לכבס מילים, לברוח הצידה. החלק הראשון של 'אהבה' נקרא 'מילים זונות'. זה תמרור ברור: אנחנו הולכים לדבר על ספרות, על שירה, רמאות יצירתית בכלי הלשון – מבלי להתייפייף.

אפשר להסתפק בזה בתור המלצה ראשונית על הקריאה. המשך הדברים חושף חלקים ממהלך הספר, ואולי כדאי לחזור לכאן אחרי הקריאה.

1. הטריק הספרותי המרכזי בספר נובע מהדימוי של זנות במילים. של משחק תפקידים נצלני וכוחני. אנחנו רגילים לראות ולשמוע דמויות של נשים מדברות על טראומה מינית בפנים מחוקות, פרטים מטשטשים או קול מעוות. התגובה של 'אהבה' לקונבנציה או לצורה העצלנית הזאת של עיתונות וטלוויזיה איכשהו מסלקת את הכותרת של 'טראומה' מעל הפרק. מדובר בווידוי, בעדות, אבל לא יהיה כאן רגע אחד של פורקן, של התפרקות ישירה, של רחמים. יהיו כאן קודם כל עובדות יבשות. אך העובדות עצמן יתפקדו כמסכה.

הנה ציטוט מפתיחת הספר, שממנו אפשר ללמוד איך לקחת בעלות ספרותית על המצב העדין של וידוי. לדבר "עליכן", במקום לומר "אני". לעבור כביכול עם זרקור על פני קהל שלם של דמויות, שכל אחת מהן יכולה להתאים לסיפור הזה. בתוך הקהל הזה מסתתרת אולי גם מי שתהפוך בהמשך ל'גיבורה' או למספרת של הסיפור:

 

"לא היו לכן חברים

היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים".

אפשר לדבר על הפתיחה הזאת כמנגנון הגנה. אמצעי להדוף את התיוג של כל אישה וכל דמות ספרותית שמדברות על מין או על ניצול. אפשר לומר דבר הפוך. זאת התגרות או תמרון ספרותי: אני משקרת, אני דוברת אמת, אני אהיה מי שתרצו שאהיה. אמכור לכם את הסיפור שתרצו לשמוע. למעשה מבצבץ כאן דבר יותר חשוב. ההתלבטות הספרותית – מי אתן, הילדות, הנערות, הנשים שאחת מכן תהפוך למעין גיבורה – היא גם הד לספק ולחוסר הוודאות שכרוכים בכל תהליך היזכרות. שינוי גרסאות כמין גמגום או תיקון עצמי:

"עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן".

הגיבורה הנשית הצעירה, יותר מכל גיבור אחר בספרות המודרנית, חייבת לספק סחורה. לקרוס, להתפרק, להשתקם, לכתוב על זה. פתיחת הספר מצליחה בתוך כמה שורות לספק את הסחורה הזאת. לתחוב את הכף הגדושה ישר לתוך הפה של הקוראים. ואיכשהו לעשות את זה בלי התרסה. יש כאן הומור, או לפחות הבעה מחויכת, אבל הפנים של מי שמדבר בכל זאת חתומות. ואולי זה לא חיוך וגם לא התרסה, אלא הבעה של אמפתיה? משהו כאן קיצוני מאוד, ומצד שני, סביר, עובדתי, כמעט מדעי. צורה מוזרה מאוד של דיווח – "עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן" – שיש בה גם פאתוס וגם משחק. אבל הכל נקי ממשקל עודף. כל המניפולציות הספרותיות פעילות – בלי לשם לב, הספר הופך את הקוראים לקוראות, ואת הווידוי הפרטי לחשיפה הפוכה, מדומיינת, של הקוראות – אבל הסיפור לא עושה עניין מזה או מעצמו. ממשיכים הלאה. הכל מתוקתק. מדוד.

המשך הסיפור מורכב מתמונות קצרות או זיכרונות. המצאות. משחק התפקידים הזה נמשך, ומתבסס על מעברים פשוטים, חדים ואפקטיביים מאוד בין הנקודות שמהן הסיפור בוקע. החלק הבא בסיפור נפתח בקריאה: "אמרתי בלונדיניות!". לשנייה נדמה לנו שאנחנו עדיין הולכים עם הקול הקרייני מפתיחת הסיפור, שמנה מולנו במתינות ובמהירות שברים של ביוגרפיות אפשריות. אבל לא: "בכניסה לחדרון הראשון עמד גבר מלא ונמוך ולגופו מגבת ואמר, זה לא יכול להיות, ביקשתי בלונדינית. הסטתי קווצת שיער (כהה) מעל מצחי בזמן שהוא לחץ באצבעות עבות על מכשיר הטלפון שלי. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רב-משמעית".

הקול המספר עבר במהירות אל הלקוח, ולמעשה, אל האוזניים של מי שתהפוך מעכשיו למספרת בגוף ראשון. המעברים הספרותיים מיד נטענים ביחסים בין המינים, בין זונה ללקוח. אבל הסיפור לא נופל בפח. לא מלביש בשבילנו מילים כמו 'זונה' או 'לקוח' על ההתרחשות – מילים שיהפכו את הסיטואציה למשהו שקל לעכל, להעריך באופן מוסרי. מרגישים מיד שיש כאן מתיחות, פערים של כוח – מישהו צועק בטלפון, מישהי שומעת אותו צועק – אבל אנחנו בעצמנו נצטרך להחליט מה הצבע הדברים. עד כמה מותר לנו להסתקרן, עד כמה מותר אפילו להשתעשע מהמצב הזה. עם מי יש לנו עסק: בחורה עמידה ועניינית ("מחיתי בגב כף ידי את שפתיי וגיחכתי", היא מספרת לנהג שאוסף אותה, "אסף אמר שהוא מביא לו בלונדינית") או מישהי במצב רובוטי, אטום. כלומר, קורבן.

חלק גדול מהמשך הסיפור בנוי או מתפרש כמין קטעים מאותה נסיעה, שכאילו מתמשכת וקשורה ללילה אחד. אבל הלילה האחד הזה מתאר גם תקופה מתמשכת ואוסף אליו פיסות זמן וחיים נוספות. ההתחלה של העסק הזה. החיים הרגילים, הנורמטיביים. בן זוג מחוץ לעניינים. נבנית כאן אפשרות לעלילה אמינה, פיסת חיים שאפשר לשחזר – למרות כל הנסיגות, התיקונים, ההגזמות. ולצידה, לקראת סוף הספר, נבנית או מצטיירת גם אפשרות של עלילה אחרת, קיצונית ופלילית, על לילה אחד שכביכול מביא את הסיפור לשיא, להתנגשות, למיצוי דרמטי.

זה נשמע אולי מסובך, אבל צורת הסיפור ישירה, דיבורית, בלתי מסתבכת. ככל שמתקדמים עם הסיפור, וכמעט מיד – אני חושב – מתרגלים לתחושה שיש כאן הופעה. שיש כאן דמות מאחורי מסך שחור. והיא עצמה צריכה להחליט לאן היא מובילה את עצמה תוך כדי הסיפור. עד כמה היא תהיה מוכנה להיחשף, עד כמה היא עצמה מבינה ויכולה להסביר מה עבר עליה.

2. החלק השני בספר נקרא 'אהבה'. אין קו ברור שמפריד בין החלקים. ובכל זאת, עולה בו הרעיון שמדובר בסיפור שכבר נגמר. האפשרות ש'אהבה' החליפה את משחקי הכוח. "היה לי בעל שעבד בתעשייה האווירית ורגע לפני גיל שלושים נכנסתי להיריון, כי יש רגעים בחיים שבהם אי אפשר אלא להחזיק באושר בשתי הקרניים שלו ולרכוב עליו לפעמים, כשהיינו שוכבים, תמיד ברכות, הייתי נזכרת. אז אמרתי לו, הייתי כנה מאוד, 'אני נזכרת עכשיו', והוא חיבק אותי. זה היה מתוק במיוחד, כי בסוף גם ייסורים מוכרחים להצדיק את עצמם, והאהבה מוכרחה לרפא אותך. אז נרפאתי. לא, העמדתי פנים שנרפאתי. מצאתי דברים חדשים לעשות, ושכחתי שפעם עשיתי דברים אחרים […] לפעמים, הוצאתי אולר קטן וחתכתי את עצמי בשירותים בפנים הירכיים. גם זה היה משעמם, אבל התגברתי. הלכתי לישון בשעות לא יותר מדי מאוחרות".

נמשך כאן המשחק הגלוי לחלוטין בין העמדת פנים ובין כנות. אבל המשחק יוצר רושם אמין ולא ספרותי. עובר כאן רגש שאי-אפשר להתעלם ממנו, אבל גם מודעות מתמדת לציפיות שיש לנו מהסיפור הזה: ריפוי, גאולה, חזרה למוטב, התרסקות. קשה לי בעצמי להסביר. הפרטים האינטימיים ביותר מקבלים הקשר סרקסטי בפיתול אחד של המשפט. יש כאן לעג, אבל לא ברור למי הוא מופנה: אלינו, הקוראים הבורגניים, על קלישאות של ריפוי וגאולה. או שיש כאן דקירה עצמית. אנחנו נתלים במילים כמו 'רכות' או 'אולר קטן'. הספר רותם אותנו לדימויים כאלה של וידוי וקרבה – סקס שבו אפשר לומר, "אני נזכרת עכשיו" – אבל לא מאפשר לנו כל כך בקלות לעבור לצד של הטובים. להיות מי שלוחשים באוזניו דיבור כזה. כמעט תמיד, כש'אהבה' מספק לנו פרט אינטימי ומעורר אמון – חתכים בירכיים, תגובה נפשית או גופנית שסודקת את צורת הסיפור המאופקת, העניינית – הוא חותך את הסיטואציה. עובר לזירה אחרת. שב לזירת הפשע.

3. עד נקודה מסוימת בסיפור, כדי להגן על עצמנו כקוראים, אנחנו יכולים לומר לעצמנו שזה ניסוי, שזה משחק ספרותי. שהספר הוא צורה מפותחת, נרטיבית, של מניפסט על יחסי כוחות בין גברים ונשים, צרכנים ונצרכות. אבל בנקודה מסוימת מאוד המשחק הזה בוגד בעצמו. הגיבורה בכל זאת מקבלת תווי פנים. וליתר דיוק, ביוגרפיה ספציפית מאוד. ייחודית. אני נזכר במהלך דומה בסיפור של דבורה בארון, 'כריתות'. הפתיחה מדברת על תופעה הלכתית וחברתית, כאילו באופן אקראי. הסיפור ממשיך לדוגמה כאילו תיאורטית, גבר ואישה נשואים, בלי ילדים. מדמיין את הלחץ שמופעל על שניהם מצד הסביבה. אבל התסריט הזה הולך והופך מוחשי יותר, עד שנשבר הגבול בין הדוגמה ובין סיפור החיים המסוים. 'אהבה' הולך רחוק יותר. גם הוא נפתח בעיקרון, בכְּלל: כל אחת מכן הייתה יכולה להיות במצב הזה. אבל הוא עובר לדבר בגוף ראשון, ולא רק הולך ומתייצב לצידה של האישה הספציפית, קורבן הסיטואציה החברתית והקוד הפטריארכלי, כמו שעושה בארון בסיפור שלה. אצל איתן, שמערבבת את הסיפור עם פיסות מחייה הממשיים – הילדות המדברית שלה בחווה על גבול הקו הירוק – יש נכונות לספוג את הכוח שמופעל על דמות כזאת. וכאן, במקום לדבר על תחכום ספרותי, אפשר לדבר על אומץ.

4. למה 'אומץ'? כתיבה תיעודית או ביוגרפית שמעורבת בכתיבה בדיונית היא תופעה חשובה בשנות האלפיים. אני חושב על שני ספרים מעניינים ששיחקו עם הפער הזה בין שחזור היסטורי ותחקירי ובין הדמות שלהם, המנגנון הנפשי שלהם, שמסתתר שם. בני מר הקים לתחייה רחוב ורשאי בעזרת עבודת ארכיון לקטנית. יעל נאמן עיצבה שני ספרים תיעודיים – אחד הוקדש למקום, לקיבוץ, שני לאישה אלמונית שנאמן פגשה לרגע – כצורה של אוטוביוגרפיה עקיפה. איתן קרובה לקו הזה של פנטזיה, של דמיון כאמצעי שחזור, אבל משאירה לקוראים את האפשרות לבחור מתי היא מדמיינת ומתי היא משחזרת. הספר 'סמוצ'ה' של בני מר והספר 'היה היתה' של יעל נאמן מסמנים איזה מסתורין עצמי שהמחברים לא מסוגלים לפתור אלא באמצעות סיפור שעוסק במשהו אחר מהם. איתן שותלת בכל האגפים של הסיפור סימנים של חומרי נפץ – בילדות שכתובה כאוטוביוגרפיה, בסצנות חיות מתקופת הזנות – ואיכשהו משכנעת שלא משנה איפה נמצא הסוד, איפה נמצאת האלימות. משהו עקרוני מחבר בכל מקרה בין מי שבוחרים לקרוא או לכתוב סיפור כזה, בין הדמות הנכתבת ובין מי שכביכול גוחנים מעל הסיפור כמין תיאטרון בובות.

00

5. בסרט 'קיל ביל' של טרנטינו מופיע סיפור פנימי בתוך העלילה הנרחבת. סיפור חניכה שבסופו הופכת הגיבורה ללוחמת קונג פו בלתי מנוצחת. אחרי אימונים מפרכים, אצבעות כף היד שלה פצועות. היא לא מצליחה להשתמש בצ'ופסטיקס. אבל כשהיא שולחת יד רועדת לקערת האורז שלה, המורה מעיף את המנה מהשולחן. את מתכוונת לאכול כמו כלב או כמו בן אדם?

מסתתרת כאן אמירה חזקה לגבי כוחו של סגנון. על האופן שבו כאב יכול או צריך להחזיק את עצמו בתוך מה שאפשר לכנות אלגנטיות, הדר, גרוב. 'אהבה' נאמן לקוד הזה, בדרכו שלו (וגם המספרת שלו, אגב, מייצרת רגעים של פנטזיה על נקמה ארכיטיפית, קולנועית). במקום להסתפק בכאב, בזעזוע, בביטוי הטראומטי, הספר מתמסר לאמנות הלחימה הייחודית לו. 'אהבה' מודע למשחק הכוחות ולחשדנות שמייצרים סיפור כצורת תקשורת – והוא מזכיר לקוראים את המתח שממנו עשוי המשולש הזה: מספר, מאזין, דמות.

"מצאתי שמונה מאות שקל על שולחן המטבח, התלבשתי, ויצאתי משם. לא היה לי מה לעשות, חוץ מלעשות את זה עוד פעם. זה, על כל פנים, מה שסיפרתי". צורת הדיבור הלקונית. המשפטים הקצרים. ההומור היבש. כל אלה מזכירים את הקודים של סיפורים גבריים, קלינט איסטוודיים – אבל הם מסורים לתיאור סיטואציה שבדרך כלל נכפית על נשים. לפחות כמוסכמה ספרותית (טראומה ואלימות מינית שחווים גברים הן עדיין סיפור שכמעט לא מסופר).

כתבתי מקודם ש'אהבה' הזכיר לי, במהופך, את הצורה העצורה, הילדית או המתחטאת עדיין של היפ הופ בעברית. 'אהבה' הוא ספר ספרותי מאוד, כתוב מאוד, ולא קרוב למנגנון ההיפ הופי של משחקי מילים ושימוש פואטי בשפה מדוברת ומלוכלכת. ובכל זאת, הספר מבטא את העיקרון המורכב והסותר של דיבור אמת, של נגיעה בחומרים כבדים וכואבים, בעזרת השילוב של הגזמה וישירות, של חשיפה אישית מאחורי האלטר-אגו המופרך. דיבור של גנגסטר וקורבן המערכת כאחד. היו זמנים שבהם ראפרים השתמשו בצלקות שלהם, בסימני הירי, כעיטורי כבוד. בניגוד לקודים של גנגסטר ראפ, לשרשראות העבות, לסטפות של שטרות, כלי הנשק הבולט בספר של איתן הוא היכולת להביע פגיעות – ולנטל את הפגיעות הזאת ממטען של בושה, של סחטנות, של ניצול: "רק בפעם הראשונה קשה להרוג מישהו, אחר כך מתרגלים לזה. קראתי את זה בספר, או ראיתי בסרט, אבל האמנתי".

כל זה קורה במהירות. ברצף של תמונות, אנקדוטות, משחקי דמיון והיזכרות. מגיחים ומתחלפים. אבל מי שירצה לקרוא את הספר הזה שוב, יוכל בכל זאת לשים לב לאלגנטיות של אמנות הלחימה שלו. לאופן שבו הוא משתמש בכלים הכי בסיסיים של תקשורת לשונית כדי לומר משהו משמעותי יותר על מה שעומד מאחורי מילים כמו "אתן", "אני", "אתה", "הוא". על המסלול הסיפורי שהוא בונה בעזרת מעברים בין המילים האלה. מילים זונות ומילות אהבה.

אהבה, מעין איתן, הוצאת רסלינג

מוזמנות ומוזמנים לכתוב מה אתם חשבתם על הספר

 

תהילה חכימי, חֵֶברה

אם היתה בישראל רכבת תחתית, אם היה מין רכבל תת קרקעי שבו אנשים נדחסים מדי בוקר, משוגרים מהמיטה שלהם לתחנת העבודה המשרדית – 'חברה' היה דרך טובה להעביר את הדקות האלה בקרון, במעבר מדממה לרעש, מבידוד להמולת המכונה המשרדית. שנייה לפני הצפצוף, לפני שהכרטיס המגנטי ייסרק ותיפתח הדלת האוטומטית.

הסיפור המרכזי והמשמעותי בספר הפרוזה הראשון של תהילה חכימי כתוב בדומה ליומן מחלה או מדריך הפעלה. אישה כביכול מפוצלת פונה לעצמה כמעין מערכת כריזה דמיונית, בלתי נשמעת. מלמעלה, ממרחק, כאילו מחוץ לפריים. "אישה בחלל עבודה" הוא הכינוי החוזר והתבניתי שמקבלת הדמות הזאת. ספק כותרת של תמונה, של פורטרט אמנותי: "אישה בחלל עבודה, את מדממת?"

אנחנו מכירים את הקול הזה. זהו הקול הפנטסטי של מי שהיה אמור לזהות מצוקה שאסור להפגין בפומבי, בחלל העבודה. זהו קול רפואי. זה הקול של פקח הטיסה או של האח הגדול. זהו קולה של אישה דיגיטלית. של אפליקציה חסרת הגוף. נגיד של סירי, העוזרת האישית, האייפונית, שכבר הפכה בצורות שונות לדמות קולנועית וטלוויזיונית. האנדרואידית החמימה והקרירה כאחד שפונה אל הגיבור הנרדף, הקאובוי האלקטרוני, במבוך של עיר גיהנומית, צרכנית. שריד האחרון, אפשר לומר, של אנושיות, של תקווה, שמנחה את האביר האלקטרוני הנמלט מהדרקון, ממשטרת המחשבות הביורוקרטית.

זה השיחוק העיקרי של 'חברה'. חכימי לוקחת מסורת של אימה קפקאית ופנטזיה מד"בית ומדביקה אותה על דמות וסיטואציה עכשוויות, מוכרות, מקטינה את הווליום המיתולוגי לממדים אישיים, משרדיים. "אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים", היא כותבת, פרק אחד לפני שהגיבורה, בתורה, מדווחת בגוף ראשון על אפליקציה שבה היא מזינה את נתוני המחזור ויחסי המין שלה. "אצלך הכל תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה, את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים".

הסיפור הזה יכול להפוך לספר קומיקס. הוא כתוב כמעט כתביעה להמחשה, לתרגום ויזואלי. קחו, למשל, את הדימוי הכמו נוצרי שמצוטט כאן של טפטוף דמעות דם מול מסך המחשב. לא מזמן, 50 שנה אחרי צאתו, הסרט 'אודיסאה בחלל' זכה לגרסה משוחזרת ומשודרגת. 'חברה', סיפור צנוע בהיקפו, רחוק מהיומרה האפית והפנורמית של קובריק, מראה כמה עמוק ורחב ההדף של הסרט הזה. של בניית סיטואציה דרמטית וסיפורית בעזרת הפיצול שבין קול רובוטי בלתי נראה – לבין דמותו של האסטרונאוט שנלחם מול השעון ונגד כוחות הפיזיקה והמחשוב לתקן את החללית, לשוב לכדור הארץ. במסורת הקולנועית הזאת החלל החיצון מתעצב כמין רחם מטפורי. האסטרונאוט, מחובר לחללית האם בחבל טבור אלקטרוני, מרחף.

את 'חברה' של חכימי אפשר לקרוא כגרסה לבלדה של דיוויד בואי על מייג'ור טום. במקום להשתמש בתפאורה החללית כלבוש לדרמה פסיכולוגית פנימית – היא משתמשת בחלל המשרדי. בשגרת העבודה של אישה צעירה ומותשת שהספר והקוראים פוגשים משני קצותיה. התודעה והגוף. או יותר נכון, העובדת והמעבידה.

בסופו של "עוד דייט כושל", הגיבורה חוזרת הביתה ועונה למיילים מהעבודה. חלומותיה בנויים כסיוט משרדי. המשבר הפרטי מקביל למשבר ארגוני. עודף יעילות שהופך לחוסר יעילות. גל פיטורים עומד להציף את החברה ואת הסניף הישראלי שלה. "אישה בחלל, אני רואה, העבודה יושבת לך חזק על הראש, ההתראות לא מפסיקות להיכנס". המכונה הפנימית, כמו המכונה הממשית, משתבשת. הדד-ליין מתקרב ולא ברורה המטרה. להצליח בניסוי או להיכשל.

 

הקובץ כולל עוד שני סיפורים, קצרים יותר ושגרתיים יותר. 'עובדת חברה' מקביל בין בנייתה של עיר של פקידים זוטרים להכשרה של הנוער המקומי בסניף מקדונלדס בעיר. בסגנון שנע בין סאטירה יבשה, ריאליסטית, לסיפור בלשי. הוא בנוי סביב פרשת היעלמותו של ילד, לקוח בסניף או עובד פוטנציאלי, ומדגים איך הנערים העובדים והבוסית לומדים לדבר בשפה תאגידית של כניעה, הכנעה ויעילות. מחווה לסיפורי עלילה על סוד אפל ומרקיב בעיירה אמריקאית שמשוגרת לעיר פרברית בישראל. הסיפור השלישי, 'רילוקיישן', מתגלה כסיפור מדע בדיוני: הגיבורה והמספרת מקבלת הצעה להשתתף בניסוי שבו היא מתנתקת מחייה ומגופה. אלגוריתם תופס את מקומה והיא מוזמנת "להמשיך ולצפות מרחוק בחייך הישנים" או לכבות את המסך.

דווקא מפני ששני הסיפורים הללו נראים כשלוחה של הסיפור המרכזי או כווריאציה שלו – ההתעכלות בבטן המכונה, סיר הטיגון, האלגוריתם האינטרנטי – הם יוצרים רושם פחות משמעותי ופחות זכיר. ההיבט הנסיוני של הסיפור 'רילוקיישן' בוודאי מתעמעם בחודש שבו 'מראה שחורה' חוזרת לעונה נוספת, והדיכאון הצרכני-ילדותי בסיפוריו של אתגר קרת מועמד לפרס ספיר. המבנה העלילתי של הסיפור המרכזי אמנם רופף בהשוואה לשני הסיפורים האחרים, אבל הוא מדגיש את הייחוד והמיומנות של חכימי ככותבת. התנודה בין פרוזה לבין שירה. היכולת לתאר כמעט בשלווה – או בקהות חושים – מעין דיכאון אנטי-דכאוני, שיש בו משהו בוער על סף פיצוץ. השימוש בסוג מסוים של הומור יבש, קצת פאנקיסטי, שבו הבזקים של אלימות והתערערות נפשית מתבטאים כאילו ללא הבעה. כבדיחה מובסת מעולמן של קומדיות משרדיות.

'חברה' מצטרף לזרם גובר של שירה ופרוזה ישראלית שמפרשות מחדש את העלילה הקלאסית על הפקיד שנבלע בין גלגלי השיניים, שהמנגנון המכני משתלט עליו כדיבוק – ביחס לעולם העבודה העכשווי, ולא פעם, מפרספקטיבה נשית. משוררות כמו יודית שחר ותהל פרוש, 'הארכיברית' רומן הביכורים של ענת לוין, קובץ הסיפורים 'חוויית משתמש' של נועה סוזנה מורג. במובן הזה, 'חברה' מאותת מצד אחד על הכישרון של חכימי, ומצד שני, מרמז שהיא נוגעת בסיפור בשרני יותר, שמחכה אולי לקנה המידה ולכלי העבודה של רומן.

תהילה חכימי, חֶברה, הוצאת רסלינג

הלו סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ספר עלטה, •

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.6.2014

3

'ספר עלטה' מבצע את העבודה שלו. הוא מוכיח שסדרת 'מעבדה' של הוצאת רסלינג עלתה על משהו נכון. יצירת במה מוקפדת ורצינית שתאפשר לשני השחקנים – לקורא ולכותב – להיפתח למשחק של אלתור ולתוכן פחות שגרתי – גם אם העניין וההערכה שהוא מעורר גדולים מסך עשרות הטקסטים הקצרים שמרכיבים אותו.

הספר נפתח מראש בצעד קרקסי, בגימיק. פרסום בעילום שם. הסיפורים שכלולים בקובץ מוצגים כמין יומן פרטי, נטול תאריכים, של חלומות. האנונימיות של המחבר יוצרת ציפייה להיחשף לתכנים סודיים ולא מצונזרים, שנכתבו על ידי גבר חרדי, אב נשוי, חבר באחד הזרמים החסידיים, כפי שהוא מציג את עצמו. אפשר לחשוד בפרטים האלה, והחשד נחמד ומוסיף לקריאה. הקוראים, בהקשר הזה, דומים לצופים פקפקנים במופע קסמים, שרוצים בכל זאת להשתכנע, להידהם.

כמה עשרות שנים אחרי הדיונים התיאורטיים על מות המחבר בספרות, הטריק של פרסום בעילום שם פחות מרענן, אבל עדיין אפקטיבי. הוא מוכיח את הדחף של קוראים לדמיין פנים וביוגרפיה מאחורי כל מספר סיפור, את הפח שטומן לעצמו כל פרשן ערני. בהקשר ישראלי כבר היו מקרים שבהם שם או זהות בדויים עזרו לכותבים להביע תכנים פרובוקטיביים, ולחלופין, להעמיד למבחן את המבקרים הטמבלים. 'ספר עלטה' מנצל את שני הכיוונים. הוא מגרה קוראים להאמין בהצצה לחומר שערורייתי בחיי קבוצת מיעוט שמרנית, והוא גם מצדיק מבחינה אמנותית את ההסתתרות של המחבר מאחורי עיגול שחור, כמו אלקטרוני: הכותב שמציג את חלומותיו שלוחי הרסן מצטייר כמי שהזהות שלו מתפוררת ולא מובנת לו עצמו.

עולם ההקשרים הדתי, ההגותי, החברתי והלשוני שנחשף בחלומות לא חורג בעיני מהאופן שבו ישראלי לא־חרדי ידמיין דמות כזאת. להפך, יש כאן עיסוק מובלט במאפיינים מזהים ואפילו סטריאוטיפיים של חיים חרדיים. השטריימל למשל הוא דימוי חוזר שמקבל בכמה מהחלומות ביטוי קריקטורי מתפרע ("חלמתי שאכלתי קוגל מקולקל. ואני חייב לעשות דחוף דחוף, ואין לי איפה ואין לי איפה, וברגע האחרון אני מוריד את השטריימל ומשתמש בו כסיר לילה"). מצד שני, הרושם הפסיכולוגי המצטבר כאן משכנע: החולם־היומנאי מתפרש כמישהו שזקוק לפריקת עול, לגיחוך, להגזמה. חיי היומיום שלו מקובעים, מוכתבים, מחניקים. נישואים כפויים, מבוכה רגשית ושכלית מול תביעות החברה האורתודוקסית.

הטקסטים שמרכיבים את הספר אמנם מתחזים לחלומות, אבל קל לקרוא אותם כסאטירה מכוונת, ולא רק כלפי החברה החרדית. הם מציגים עולם מוקצן, שבנוי על דוֹגמות, רעיונות נוקשים וחסרי פשרות, שהופכים לדימויים מיתולוגיים מאיימים ומגוחכים. השואה ועולם הדימויים שלה הם עניין מרכזי כאן. מחוז של טומאה ורשע שבחלום נדמה כשיקוף של החיים הרגילים, כסיפור בלהות שמשמש את הממסד ואת האדם היחיד כדי לענות על כל ספק או שאלה. אם הספר נהנה במפורש לחלל את הקדושה והסמכות שצברה השואה ("אני מכחיש את השואה. זו לא הייתה שואה, זה היה גן עדן. נהניתי מכל רגע") – הנגיעה בתכנים מיניים, עניין שאמור להיות מרכזי בחלומות, עקיפה וסמלית הרבה יותר.

1
שיניצ'י הארה, 'חלום  לבן'

 

הטקסטים הקצרים כאן מנצלים את הצד הגמיש, ההזוי, המתגלגל בחלומות כדי לתאר משמעויות שפושטות ולובשות צורה מתוך תזזית. אבל הצד הסאטירי בחלומות האלה גורם להם להיקרא לעיתים כקטעי סטנד־אפ ("חלמתי שאני מקים סטארט־אפ חרדי ענק שנקרא קוגל"); הקצנה מופרכת של כללי התנהגות, היררכיות ומסורות, שחושפת את הצד האוטומטי והקלוקל שלהם במסגרת המקלה, הלגיטימית, של חלום.

לא תמיד זה מבריק. להפך, 'ספר עלטה' נהנה גם להתבטא באופן דבילי במכוון. להיות מין תלמיד טיפש; תמונת ראי לאידיאל של תלמיד חכם בישיבה. מצד שני, משחקי המילים וההפיכה של מטבעות לשון לתמונות מופרכות מתוך חלום מזכירים גם את הצד הפרוע והלא ממוסד שנמצא בעולם של דרשנים ופרשנים. אולי כניגוד לפרשנות הטכנוקרטית של עולם התורה האורתודוקסי להלכה היהודית.

באופן דומה, הספר יודע לבטא גם מבוכה וגם הזדמנות לחופש בעזרת עולם הדימויים והמשמעות האינטרנטי. השימוש ברשת מציף את האדם בעודף מידע, בסתירות רעיוניות, באשמה של פריצות – אבל בדומה לחלום, ולביזוי של השואה והמסורת, השיטוט הזה הוא גם שער ליצירה ולפורקן רגשי.

ההבנות האלה, שמתגבשות לאורך הקריאה, מוכיחות את העניין שאפשר להפיק מהספר, גם אם לא כל החלומות מפותחים באותה מידה. 'ספר עלטה' הוא בהחלט תוצר של ניסוי בתנאי מעבדה. לא צריך להתייחס אליו כאל ספר שלם וחשוב. חלקים ממנו מקושקשים במוצהר, נהנים מעצם הפנטזיה והשרבוט. נדמה לא פעם שהספר באמת רלוונטי יותר לפרסום בהקשרים אינטרנטיים ופייסבוקיים. שם כבר פורח ומתפתח השימוש היצירתי בדמויות בדויות ובפורמטים קבועים וקצרים של טקסט. אבל 'ספר עלטה' יודע איך לשלב בצורה מקורית חנטרישיות עדכנית עם השפעות גבוהות (אם לא להיסחף לגוגול וקפקא, אז לפחות לאוצר הסיפור היהודי), ובדרכו שלו הוא מתנבא: לכיוונים האלה ולמיזוגים הסגנוניים האלה תלך ותתקדם הפרוזה בעברית. אולי, ובעזרת השם.

ספר עלטה, הוצאת רסלינג

ראיון עם תמר גטר, רוגטקה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.3.2014

♥♥♥♥

תמר גטר לא נבהלת מהמקלות של מורים לקבוקי, התיאטרון המסורתי ביפן. "סיפרו לי ששחקני קבוקי מתחילים להתאמן מגיל שלוש־ארבע. הכל מאוד צורני בתיאטרון הזה, כל התנועות מקודדות. ההבעה לא קשורה לפנים, אלא לרעד קטן של בד הקימונו, נגיד. איך מגיעים לעליונות של דקויות בפורמליזם הקיצוני הזה? המורים שלהם עובדים עם מקלות. כשהתלמידים נכשלים, פק, מכה על היד. ובאמת, השחקנים מגיעים לשיאים פנטסטיים. זה מדבר אליי מאוד, תפיסה של מצוינות, שלא מרחמים עליך. הרצון התמידי להשיג עוד".

גטר צוחקת על שיטת הלימוד הזאת כשהיא נשאלת על היחס שלה לסטודנטים כמרצה ותיקה בבצלאל, אבל משהו בקשיחות הזו יכול להסביר את הגישה שלה ליצירה לאורך השנים. 'רוגטקה', קובץ הסיפורים הראשון של גטר אחרי עשרות שנות פעילות במרכז הבמה של הציור והאמנות בישראל, לא בדיוק מצייר אותה כאמנית קבוקי – אבל הוא מציג בצורה חדה ולא אופיינית ניסיון להסביר בפרוזה מהי אמנות. מה שיכול להיתפס כמכה, כפציעה, כקיטוע איברים – מבחינת גטר הוא הרגע האמנותי. הדמויות הפגומות שלה, היא אומרת, הן דמויות של "חולי יופי. היופי, או העולם עצמו, מפציע או מתגלה כשאתה בעצירה. זאת אחת הסיבות שאני מקצצת את הדמויות ותוקעת אותן בלי יכולת לזוז לפעמים. אמנות היא אירוע של דום שתיקה, של השתהות".

לי היה נדמה שאני קורא על קדושים מעונים.
"אלה לא ייסורים, הם לא סובלים. הם בעננים! גם אם אני מתארת ראש שמחובר לגוף תותב. גם אני שמה נכה צה"ל על קורה בגובה שבעה מטרים שיתייבש בשמש. גם כשאני מתארת אישה זקנה עם אלצהיימר בכיסא גלגלים שלא מצליחה להתקדם. ככל שהם מוגבלים יותר בתנועה שלהם – הם טסים. אם אתה עושה את הדבר שאתה רוצה באופן מוחלט, אז אתה חופשי. אי אפשר להעניש אותך. כמו האהבה של ראש המנזר לאלוהים: כמו שאגמבן כותב, הוא לא צריך שיגידו לו מתי לצום. הוא פועל מתוקף האמונה, לא מתוקף החוקים. הוא נמצא מחוץ לכל סבל. לכן בסיפורים מתוארת שוב ושוב העצירה הזאת. אמנות לא דורשת הקרבה או סבל, אלא עמידה רצינית מול החיים.

"אנשים מחפשים אזור של פצע או כאב או טראומה בחיים של אמן, כדי שזה יהיה המפתח ליצירה. זה מנוגד לחלוטין לתפיסת היצירה שלי. העולם מתגלה כשאתה עסוק בו, לא בך. זה לא אירוע סנטימנטלי. אין על מה 'להתגבר'. אמנות עוסקת בארוס, בתשוקות משוחררות, וזהו. כל השאר זה פטפטת של חוגים לספרות ועיתונאיות נרגשות. אמנות נושמת, היא משתוללת, היא סוס דוהר ברוח. ואז מחפשים מאחוריה סודות. אין סודות בסיפורים שלי או בציורים שלי. מה שאתה רואה זה מה שיש".

זאת תקופה שבה ההקשר האוטוביוגרפי הוא חלק מרכזי במשחק של האמנות.
"זוועה. אם הייתי כותבת אוטוביוגרפיה, הייתי ממציאה הכל. פנטזיה. יש אלפי ציירים מימי הביניים שלא יודעים מה השמות שלהם. למי זה מפריע? אתה יודע בדיוק מי זה שייקספיר, הוא נמצא בכל שורה שהוא כתב. איזו עוד פגישה יכולה להיות איתו? שתדע אם הוא זיין גברים או נשים? מה זה נותן לי? זה רק מזהם את הפגישה עם היצירה. אני לא צריכה את השיגעון והמחלות של ון גוך כדי להבין את הקווים שלו בציור. מי שרוצה להרוג את ון גוך – יעשה ממנו נכה. הציור שלו על הקיר, הטכניקה שהוא סיגל לעצמו בעקבות צפייה באנשים חופרים באדמת הכבול, היא האירוע האמנותי. הספר הזה שווה בשבילי רק אם הוא מצליח להעביר משהו מהעמדה הזאת. זה מה שאני מנסה להגיד כבר 40 שנה".

GHB_9907 20130130.CR2
מתוך 'גראנד הוטל בודפשט'

 

ראיון עיתונאי עם גטר, לפחות בעידן הנוכחי, הוא עניין כמעט מופרך. גטר, ילידת 1953, שוללת בתוקף, ברהיטות, בהרחבה, את הניסיון לחבר בין אמנות לביוגרפיה אישית, ובין אמנות לאקטואליה. היא אישה מצחיקה ונלהבת, אבל לשאול אותה, למשל, על הסטטוס המשפחתי שלה בסלון ביתה בגבעתיים נראה כמו רעיון גרוע במיוחד.

לאורך המפגש איתה מתבררים המקורות להתנגדות הזאת מצידה. חלקם ישירים ומנוסחים היטב. חלקם קשורים לאיזה קוד ישראלי חילוני קלאסי, נכחד: הכל שטויות חוץ מהמעשה עצמו. המין של האדם, הדעות הפוליטיות, המשברים האישיים הם סרח עודף ביחס ליצירה שלו.

האירוניה היא שהכתיבה העיתונאית והביקורתית על גטר, לאורך השנים, מציירת אותה ספק כנזירה במסדר האמנות, כיוצרת חמורה וסגפנית – ספק כמי שהחתירה לשלמות, לתוקף מוחלט, שהאמנות שלה מייצגת וחוקרת היא תוצר של מום מלידה בידה השמאלית. השיחה איתה היא זגזוג בין שתי טעויות: התעלמות מהפרט הזה או התמקדות בו.

במידה רבה, כמו שהיא טוענת, קובץ הסיפורים באמת מדבר במקומה. יותר מ־20 שנות התנסות בכתיבת פרוזה שחוקרת באינטנסיביות את דמות האמן, ומעכלת את הגלגולים הגדולים שלו בספרות המערבית: הקדוש, הליצן, הגנגסטר, הקורבן, הגאון. בטכניקות שונות של סיפור – לפעמים מורכבות מאוד, קולאז'יות, מעגליות, משחקיות – היא מעצבת מסיכות שונות של אותה דמות: מי שמאמין למרות הכל בנשגב, בעוד שהעולם כולו, שכוחות הפיזיקה, ההיסטוריה, הפוליטיקה, מבקשים לנער אותו מכל ההזיות. "אמן הוא לא אזרח", היא אומרת. "הוא אחד ששורף את הרגליים ועולה על הסלעים. יצירה מוצלחת כרוכה בנכונות להסתכן".

זאת מטפורה. מתי לדעתך סיכנת את עצמך כאמנית?
"החיים, זה מה שמוטל כאן על הכף. לנסות להשיג שלמות זאת פעולה מסוכנת. אתה מבזבז את החיים על זה. שורף את כל האנרגיה. אני מכירה הרבה אמנים שהפחד העיקרי שלהם הוא להשתגע. אבל אני אף פעם לא פחדתי. להפך, אני מרגישה שככל שאני אקשיח בתוך האמנות, כך השפיות תהיה יותר חדה. כמו אריסטו: הראש בעננים, והרגליים נטועות. אני נורמלית, משעממת, רגילה לגמרי. הפוך מיונה וולך, הפוך מדליה רביקוביץ, מווירג'יניה וולף. 'תן לה וניל'! כל הנשים האלה לא מדברות אלי. אני לא סובלת את הדמות הזאת. נשים חזקות, אבל היסטריות".

נשים יוצרות לא השפיעו עליך?
"רוב הפמיניסטיות שפגשתי היו האנשים הכי פחות חופשיים שפגשתי בימי חיי. אידיאולוגיות. אין לי מה לומר ברגע שעומד מולי אדם שמחלק את העולם לגברים ולנשים וחי את הקטגוריות של לאומים ודתות וצבעים, נכה ולא נכה, נורמלי ואסור. העולם של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מאפשר לך לדמיין. זה משעמם טיכו. לא שאין אונס, ואלימות ודיכוי. אבל לצאת מהנחה שצריך לחפש שוויון? לא רוצה שוויון. איפה הוא קיים? חיים של יפהפייה הם לא חיים של מכוערת. חיים של גמד הם לא של ענק. חיים של בולדוג הם לא חיים של פודל. חלאס שוויון! אתה רוצה להילחם על דמוקרטיה? תילחם כאזרח. יש דרכים לשנות את העולם. בשביל זה צריך רופאים, משפטנים, כסף או טרור. לך תהיה עיתונאי, פוליטיקאי. אל תטריח את האמנות בשביל זה. היא לא ועדת קישוט".

את באמת מסוגלת לנתק את עצמך משאלות כאלה כשאת עומדת מול אמנות?
"הפליט הסודני מציק לי כאזרח. מרגיז אותי מה קורה לדמוקרטיה פה. זה לא שאין לי דעות על אלף ואחד עניינים אקטואליים. אבל האמן צריך להציג מפתחות לממשות, למציאות. והמציאות האמנותית היא לא אם אתה טרנסג'נדר או אשכנזי או תימני. זאת לא הבעיה של אמנות בכלל. זה לא תוכן מבחינתי, כמו שלהיות עם או בלי יד זה חסר תוכן בשבילי. זה כלום. זה לא תחם את המבט שלי בעולם.

"בכלל, האמנות היא לא תגובה או בבואה. היא אירוע של התרחשות. אז אני צריכה להגיד שהתנחלויות זה חרא? בשביל זה צריך לאסוף נתונים, לצלם, לתעד. בסיפור שלי על הרעשן ועל מלך ירושלים שומעים מתחת לכל שורה מה דעתי על המתנחלים. אז מה? אמנות שווה לא בגלל שהיא מתייחסת לעוולות במציאות. אמנות שווה משהו כי היא קודחת לך חור בראש ביחס להוויה שלך".

אין לה שום כוח פוליטי?
"אמנות מעודה לא שינתה כלום. אין תועבה שלא נעשית בשקדנות סטואית מאז בריאת העולם. אונס, טבח, רצח – זה מה שאנשים יודעים לעשות. אני עשויה מהספרים שקראתי ומהציורים שראיתי – לכן אני מציירת וכותבת. אבל איזה כוח יש לי או לשכמותי בעולם הזה? לך אל הגדולים ביותר: באך שינה משהו? שייקספיר? לאונרדו? הם עזרו איכשהו לפליטים בכלא חולות? לפליט שיושב בכלא בכלל חשובה התגלית המדעית שהעולם עגול?

"הרגעים הכי קשים בחיים שלי מול חומר שקשור לשואה היו מול נתונים, דו"חות, לא מול סיפורים או סרטים. הספר של ג'ונתן ליטל זאת תועבה בעיני, זוהמה, פורנו, חרא. גם את מישל וולבק אני לא סובלת. כדי לטפל בעוולות פשוט צריך להיות אדם ישר. אתה עושה אמנות מול השמיים, לא מול העם".

?????????????????????????????????

ספרה של גטר הוא החלוץ בסדרה של פרוזה נסיונית בהוצאת רסלינג. הוא יכול להיחשב נסיוני ביחס לאדישות שלו למוסכמות מרכזיות בפרוזה הישראלית היום; פחות ביחס לרמת הגימור שלו – גטר מדברת על "שבעים־שמונים־מאה טיוטות" שעברו חלק מהסיפורים, וביחס להשפעות של מסורת הספרות המודרניסטית עליו. "זה לא ספר של בתולה", היא אומרת. "זה ספר של מישהו שחושב כבר 40 שנה על משהו. רציתי שהספר יעמוד בזכות עצמו, בלי קשר לשם שעשיתי לעצמי כציירת. שזאת לא תהיה פיקנטריה של ציירת שכותבת. שנים לא התרגשתי ככה, מהלחכות הזה. אם יש הבדל בין הציורים לכתיבה? כשאני אמות, אני חושבת שהם ייראו כמו דבר אחד".

את דרכה כאמנית התחילה גטר כתלמידה של רפי לביא. בגיל 19 הציגה לראשונה – ציירת וקולאז'יסטית בולטת שתהפוך עם השנים מזוהה עם אמנות שנות ה־70 ועם יוצרות כמו מיכל נאמן ודגנית ברסט. מרכיבים מילוליים התחילו להופיע כבר אז בעבודות שלה. בהמשך, במשך תשע שנים שבהן חיה "און ואוף" בפרנקפורט, התחילה להתנסות בכתיבת שירה. "לקחתי פעם חבילה של שירים", היא מספרת, "והלכתי לאהרן שבתאי שמכיר טוב את הציור שלי. הוא קרא מהשירים ואמר, 'מה את רוצה שאני אגיד?'. עניתי: מה שאתה חושב, לא מילימטר ימינה או שמאלה. הוא הקריא לי כמה שירים ובאמת זה נשמע על הפנים, רע מאוד. הוא אמר לי, 'תראי את הציורים שלך. זה חי, זה אחר, זאת המצאה. והשירים – זה אינטליגנטי, וכן, את יכולה להשתכלל, אבל איפה זה ואיפה הציורים. עדיף שתעשי עוד ציורים'. יצאתי משם אסירת תודה. הוא גאל אותי מהצורך הזה. תמיד רציתי להתעסק בשירה, אבל הרגשתי שהורידו ממני את הקיטבג הזה. הפסקתי לכתוב שירים בכלל, אבל מפעם לפעם עלה הצורך הזה ופינטזתי שורות".

לאורך השנים, גטר הכניסה טקסטים סיפוריים לעבודות האמנות שלה – תמיד אחרי סינון ועריכה מצד מעגל קרוב של חברים ואנשי ספרות, בהם הארי מתיוס, הסופר והמשורר האמריקאי, חבר קבוצת אוליפו. "ככל שהתעמקתי בכתיבה בסיפורים, הציורים שלי השתחררו מהשימוש בטקסטים", היא אומרת. "זה הוציא לי את החשק לכתוב על הקירות. גם שמתי לב שלקרוא טקסט באמנות אונס את הצופה ומעיק עליו.

"הרבה שנים אחרי האירוע עם שבתאי חשבתי שהסיפורים שלי מספיק טובים, שזה קרוב לאמביציה שלי ככותבת. הבדיקה מאוד פשוטה. כשפיקאסו היה גומר סדרה של עבודות, הוא היה מגיע ללובר בשעות שהמוזיאון היה ריק ומעמיד יצירות שלו ליד קלאסיקות ציור גדולות, והיה שואל את עצמו: עומד או לא עומד. ככה אני מציירת כל השנים. אני מסיימת ציור ומזמינה לעצמי בראש ביקורים של ציירים מכל ההיסטוריה, שיגידו לי אם זה שווה. את הסיפורים האלה נתתי חלק לקלייסט לקרוא, וחלק לפושקין לקרוא, וחלק לוואלאס סטיבנס לקרוא. וככה התקדמתי".

ביקורת עצמית ברמה כזאת לא הופכת למכשול, בשני התחומים?
"כשלמדתי אצל רפי לביא והייתי מביאה לו עבודה, הוא היה אומר 'משעמם' או 'חרא'. הייתי שואלת למה זה משעמם? 'כי זה חרא'. ולמה זה חרא? 'כי זה משעמם'. רציתי שהוא ייתן הסבר, אבל לא היה לו. הביקורת שלו הייתה הופכת לחידה, וזה הכניס אותי להתלהבות אדירה: איך להבין מה זה חרא. אם רפי היה מרוצה ממשהו הוא היה אומר: 'זה בטהובן, זה באך', אבל מחמאות לא היו אומרות לי כלום".

את קשה באותה מידה עם הסטודנטים שלך?
"היום אנחנו פועלים בשיטה האמריקאית. אמורים להגיד לתלמיד, 'התקדמת, מותק, מוכשר'. אסור להגיד 'לא שווה'. אסור לדבר בטון לא רך. אני אומרת לתלמידים – פסילה של עבודה היא לא פסילה שלכם כבני אדם. זה אומר שיש לכם מה ללמוד, ולכן אתם בבית ספר. אני מנמקת ומנמקת, והם בוכים. וזה מעצבן, כי זאת סחטנות רגשית. מה אתה רוצה, שאני אגיד שאתה לאונרדו? אתה גם לא רבע לאונרדו. אתה לומד! איך לומדים אחרת?

"אני לא אוהבת שמתייחסים אליי באופן מתיפייף, ואני לא אוהבת באותה מידה את הקלות הזאת שבה כולם יצירתיים, כולם מוכשרים. לא, לא כולם. אתה רוצה להיות אמן? תקרע את התחת. לא יכולה לסבול את הבכיינות הזאת. אבל לפחות אני לא מרביצה כמו המורים של שחקני קבוקי".

תמר גטר, רוגטקה, הוצאת רסלינג

ראיון עם קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.1.2013

כצעד של ייאוש או מרד, קובי עובדיה החליט להעביר את התפקיד של גילה אלמגור לידיים של יפה ירקוני. במשך חצי שנה הוא חיזר אחרי אלמגור בלי להרפות. המטרה: לשכנע את השחקנית לאשר שימוש בשמה כדמות בדיונית ברומן הביכורים שלו.

השיחות הספורות ביניהם, הוא מספר, כללו ביטויים כמו "אין לך בושה", "אחרי כל מה שעברתי" ו"כל עוד אני חיה". אלמגור לא התלהבה מהאופן שבו גיבור הרומן, נער בן 14, מדמיין אותה משתרבבת לאופרת סבון שהוא מפנטז. במחברות שהוא מסתיר מתחת למזרן, הגיבור משגר בני משפחה שלו, מורים ושכנים – לעולם טלווזיוני בסגנון 'שושלת'. את אלמגור הוא מדמיין ככוכבת אורחת אלמודוברית, אדירה ומוגזמת. "ירדתי עליה, אבל הייתי בטוח שהיא דיווה ושהיא תדע לקבל את זה. במיוחד שהילד אומר שם שהיא השחקנית הכי טובה בארץ. אבל היא לא הבינה שזה קאמפ, ושזה ילד מפוחד מירוחם שמסתכל עליה".

בסוף התארגנה פגישה. הקרח התחיל להישבר. אלמגור עזרה לעובדיה לקצץ חלקים פחות מלוטשים ברומן שלו ("תמחק את זה, תמחק את זה, ואת זה"). לאחר מכן נרתמה לעזרה גם עורכת דין מטעמה, שמחקה עוד. "הפכתי בתקופה הזאת לילד המפוחד מהספר, שעומד מול הדמות של גילה אלמגור. יותר מזה, הפכתי בעצמי קצת לגילה אלמגור – שלחתי לה סמסים נזעמים: 'את מקצצת את הכנפיים שלי!'. אמרתי לאמא שלי, 'תתקשרי לגילה אלמגור'. והיא אמרה, 'לא רוצה, אני מפחדת'".

לא חשבת לכתוב על שחקנית בשם צילה אליגון.
"חוץ מזה שאני מת על 'הקיץ של אביה', שמוזכר בספר והוא לדעתי הסרט הישראלי הכי שורט, היה לי חשוב שדמות אמיתית תיכנס לסיפור. בשיא הכאסח, באמת איימתי שאחליף אותה ביפה ירקוני, והיא אמרה לי, 'מה אתה חושב, שהבנות של יפה לא יעשו לך בעיה?'. והן באמת לא הסכימו. הן אמרו שאמא שלהן בכלל לא הייתה דיווה, ובטח שלא היה לה נהג תימני כמו בספר. אז חזרתי לגילה כמו ילד קטן, מתחנן. רק בחמידות זה בסוף עבד. הוצאתי מים מאבן. היום אני יודע שאני יכול לעשות הכל. גילה אלמגור היא אגדה, הכי סלבית בארץ. אני כזה קטן לידה, ליד הפאתוס הזה שהיא המציאה. כמו שכתבתי, יום אחד היא תהיה על שטר".


עבודות וידאו של ריאן טרקרטין

 

נשים עוצמתיות גודשות את 'העונה האחרונה של מוטי ביטון', ספר הביכורים של עובדיה – במציאות החיים של הגיבור וביקום הטלנובלי המקביל שהוא בורא לעצמו. השטרות, לעומת זאת, שייכים לצד אחד במשוואה שנוצרת בספר. "הספר הזה מציג את הפחד הכי גדול שלי", אומר עובדיה, בן 30, "משפחה לא מתפקדת. לכן הוא גם מתרחש בירוחם. כשגרתי בדימונה, היינו צוחקים על הירוחמים. הם היו היחידים שיכולנו להתנשא עליהם. בתור ילד פחדתי שלא נוכל לעמוד במבחנים של החיים האלה, בקשיים הכלכליים. אז בספר הלכתי על הקיצוניות – שום דבר לא מתפקד במשפחה של מוטי ביטון. זה ניסיון לדמיין מה היה קורה אם לא היינו יוצאים ממצרים".

במציאות, משפחת עובדיה יצאה ממצרים, מדימונה ומפתח־תקווה – אבל ההון המשפחתי קשור בכל זאת לאפריקה. אמו של קובי, ירדנה עובדיה, היא מקרה נדיר של עסקים חובקי עולם שלא צמחו מאחת ממשפחות הממון הישראליות. בשנים האחרונות היא זכתה לתשומת לב תקשורתית, לא ממש מחמיאה, לאור הקשרים ההדוקים שלה עם נשיא גינאה המשוונית – "אחת הרודנויות הידועות ביותר לשמצה ביבשת", נכתב ב'הארץ' בכתבה על מי שכבר כונתה "מלכת אפריקה".

המפגש עם בנה עומד לא פעם בצל של חקירות מס, תחקירים עיתונאיים על אמו וידיעות על אירועים משפחתיים ראוותניים. את החתונה של אחת מארבע אחיותיו – עם הופעות של אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ושלומי שבת – כינו "החתונה היקרה בישראל". באופן כמעט מתבקש, קובי עובדיה מצליח לנער מעליו כמות נכבדת של דעות קדומות. אולי מפני שהוא לא מנסה להילחם בהן, אולי בזכות היחס הנינוח שלו לייחוס המשפחתי ולדימוי שלו כבן עשירים. את המילה "טייקונית", למשל, הוא זורק כבר בשיחה ראשונה בטלפון.

עובדיה מייצג ומייצר סיפור ישראלי חדש, בעידן של יחסי סגידה ושנאה לאילי הון ומיליונרים מקומיים. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' נוגע בעצם הפנטזיה להכרה ציבורית, להערצה והשפעה, ויוצק תוכן חדש לסיפור על דיוקן האמן כאיש צעיר. הוא מקביל בין שתי המלודרמות – של העולם הנוצץ והמוגזם של אופרות הסבון ושל החיים הממשיים עם אמא מובטלת, מעורערת נפשית. כל זה, בעזרת סיפור על בריחה מאסונות המציאות לממלכה של קיטש וצבע – אותו טריק של פופ טלוויזיוני, שמכירות גם דמויות של טנסי וויליאמס, למשל, או גיבורת הסרט 'רוקדת בחשכה'.

עובדיה אולי מצהיר על המרחק בינו לבין גיבור הסיפור, אבל גם כאן מתגלה משחק מעניין בין מציאות והמצאה. מגיל 14' מספר עובדיה, הוא כתב תסריטים לאופרת סבון יומית ופרטית, שנמשכה שלוש שנים. "עברנו לפתח־תקווה מדימונה בדיוק לפני כיתה א', מתוך תקווה ברורה להתעשר. לא שהיה לנו רע בדימונה. אמא שלי הייתה קופאית ראשית בשק"ם – היא עדיין מתגאה בזה שהיא הייתה הקופאית הכי טובה שם – ואבא שלי עבד במפעלי ים המלח. בתחילת החטיבה היו בעיות עם המכולת שההורים שלי ניסו לקדם. הייתי אז במתח מטורף, כשבדיוק שידרו את הפרק האחרון באחת העונות של 'מלרוז פלייס'. לא הייתה לי סבלנות לחכות לעונה חדשה ופשוט התחלתי לכתוב אותה בעצמי. כל יום פרק, עוד דף במחברת. הכל היה כתוב בתמצות, בסעיפים: 1. המורה בוגדת בבעלה. 2. קובי מדבר עם אמא שלו. העתקתי הכל, ערבבתי הכל. מהטלוויזיה, מ'שתיקת הכבשים'".

דמויות מהטלוויזיה פשוט חיו יחד עם דמויות מהחיים שלך?
"למרות שגרנו בדירה מעפנה בפתח־תקווה, הרגשתי מאוד נוצץ בראש. לא היה הבדל בין אופרות סבון לחלומות שהיו לנו. ההורים שלי רצו לעבור למרכז ולהגשים את החלום הישראלי. לרחף מעל הפרובינציאליות. להיות אירופה, אמריקה. וגם אני, הייתי בטוח שאנחנו הכי יפים, שברגע שנתעשר ויכירו אותנו, יגידו איזו משפחה מדהימה זאת. כילדים, אמא שלי לקחה אותנו כל שבת בבוקר לסביון, שנראה שם בתים יפים, שיום אחד נגור בהם. כמו שאחרים נוסעים לחוף, זה היה הטיול השבועי שלנו". היום המשפחה מחזיקה בית בסביון.

עובדיה התכוון לקרוא לספר 'דברי הימים א' דברי הימים ב". בהוצאה, הוא מספר, "התעקשו על השם המזרחי של הספר. 'מוטי ביטון ימכור יותר. שלא יחשבו שאתה יוכי ברנדס'". האנקדוטה הזאת מלמדת דבר או שניים על הקשר של עובדיה כסופר צעיר לשושלת של סופרים ישראלים מזרחיים. אצלו הדמויות מדברות במונחים גלויים ומפורשים של השתכנזוּת מול מרוקאיוּת.

"בדימונה", הוא אומר, "לא היה לנו את הדיבור הזה על אשכנזים־מזרחים. אשכנזים היו רק בטלוויזיה. כשעברתי לכיתה א', פתאום שמתי לב שיש המון אשכנזים בכיתה. עברנו לבניין עם שכנים אשכנזים מעלינו ומתחתינו. פתאום ביקשו שקט בין שתיים לארבע, ולא לטפטף עם שקית הזבל. פתאום היו דרישות מטעם הסדר הטוב, דברים שפשוט לא הכרנו. לאמא שלי לא הייתה אף פעם בעיה עם מי שהיא. להפך, בעולם העסקים היא השתמשה באסליות שלה כסימן לאמינות. היום המענטש הישראלי החדש הוא מזרחי. אין היום בושה להיות עינב בובליל".

הרומן מתרחש בסוף שנות ה־80, אחרי המהפך, פריצת ש"ס והדיון הגלוי על פוליטיקה ומוצא. לאורך הספר הגיבור הופך את האשכנזיות לשם קוד לריסון מלאכותי, להעמדת פנים. ידידו הפדופיל של הגיבור קושר את האשכנזיות למחלת הסרטן, וטוען שהמרוקאים אילפו את עצמם בהשפעת האשכנזים. "אני לא איזה פנתר שחור", אומר עובדיה, ששני הוריו ילידי מרוקו. "החיים היו ממש טובים אליי, אולי אפילו בגלל המוצא שלי. מצד שני, אני זוכר איזה טוקבקים התפרסמו אחרי התחקיר על אמא שלי ב'עובדה': 'שתחזור לדימונה. מי זאת הפרחה הזאת'. למה היא פרחה או ערסית, בגלל המבטא שלה? יום אחרי זה פורסם ב'הארץ' שהיא סוחרת נשק. כמה מוגזם להציג עסקה שקשורה למספנות ישראל וספינות הגנה כסחר בנשק".

אתה מבין את הביקורת, למשל, על האירועים המשפחתיים הגרנדיוזיים?
"אני מבין מה אפשר לומר על חתונה ב־7 מיליון שקל. גם לי יש מה לומר. אבל לא בטוח שזאת דווקא הפגנת עושר, אלא הפגנת שמחה משפחתית. גם ביום הולדת חמש שלי חגגנו עם 500 איש באולם בדימונה. שנים אחרי זה אמא שלי ישבה מול הווידיאו מבסוטית. עם החברים שלי אני יכול לצחוק על זה: 'הגזמנו, נכון?'. אבל אמא שלי היא אישה מוגזמת. היא יכולה להקים ישיבה, או לתרום לנזקקים – ובאותו כיף היא יכולה לערוך חגיגת יום הולדת ענקית. אנחנו חיים בחלום שעוד שנייה יכול להיגמר. עד גיל 25, כשמילצרתי, לא האמנתי שההתעשרות הזאת אמיתית. רק אחרי שעזבתי את העבודה בחברה של אמא שלי הבנתי שאני יכול להפסיק לעבוד בינתיים.

"עבודה היא צורך עמוק, אבל רווחה זה באמת כיף. כאילו, למה מה קרה שבחיים האלה אני אדאג איך לשלם חשבון? אני נעלב בשם האנושות כשאני רואה אנשים במצב כלכלי קשה, או כשאני נזכר בשנים הלא מוצלחות שלנו. אם ההתעשרות של קבוצה קטנה באה על חשבון הרוב? לא במקרה שלנו, אצלנו זה קרה באפריקה. אולי בגינאה יכולים לבקר אותנו. בארץ אנחנו לא חלק משום בנק, ולא שייכים לאליטה. ברור שאני כרגע בצד של הספינה שלא טובע, אבל הייתי מספיק בצד השני. כשאני רואה היום את רני רהב במסיבה אני רואה איש חמוד, גרגרן, שנהנה מהחיים".

 

את אופרת הסבון הילדותית שלו – 1,200 פרקים יומיים עם 220 דמויות בפתיח – עובדיה זרק לזבל כשלא התקבל לתיכון נחשב בפתח־תקווה ("עד שאמא שלי צעקה שם, וקיבלו אותי עם כל מיני תנאים"). היום, מתוך שעמום מוחלט, הוא לומד לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. "הייתי בטוח שקמפוס זה מקום מחרמן, שקורים בו דברים, ואני ממש לא רואה את זה. הכל אימפוטנטי. בחיים עוד לא הייתי במקום שלא היה לי בו קליק עם אף אחד. למה? אני בא לשם עם עקבים מטפוריים. עושה רעש. עם מלא בושם בבוקר. שאני אגיד שזה משהו במנטליות? במזרחיות שלי? הכל שטויות.

"הגעתי לשם עם נפיחות קלה בחזה, בידיעה שיש לי כבר חוזה בהוצאת כתר, ולכל תלמידי הספרות האלה אין. משהו ילדותי כזה, כמו הראפרים שמצליחים, משוויצים בפורשה, פסי זהב בבגד ובלינג בלינג. כמו הזמרים המזרחיים שמצליחים פה, ישר עוברים למגדלי יו. הכל נוצץ עם הקיסריה והנוקיה. אולי גם בי יש משהו כזה, לא נעים או מתנשא. מעצבן אותי שאף אחד לא מחכה לי, שהמורים לא מכירים את השם שלי. פעמיים העירו לי שם על מותגים שאני לובש – אני מאוד מאמין במותגים, יממוטו או דיור נגיד – מה אתה מתנפח עלינו עם הבגדים שאתה לובש? מה זה משקפי השמש הפרחיים האלה?".

יש יתרונות לגישה הזאת.
"כשבאתי לדרור משעני, העורך בהוצאת כתר, הבאתי לו את כתב היד בידייים רועדות. אמרתי לו, 'לא פירסמתי שום דבר ב'מעיין' או אפילו ב'במה חדשה', אבל אני הולך להיות קובי פרץ של הספרות. הספרים שלי יימכרו בתחנות דלק'. יצאתי משם רועד. איזה שטויות יצאו לי מהפה. בדיעבד, משעני אמר לי שזה המשפט שעשה לו את זה: קובי פרץ של הספרות".

אתה אוהב את קובי פרץ?
"האיש הזה הוא ספר של 'רסלינג'. כוכב! ברור שזה לא עניין המוזיקה פה, אבל יש לו אישיות שדורשת אצטדיון. ואני מעריך את זה: סוף־סוף לא יהודית רביץ שיורדת בכפכפים לקפה השכונתי".

לאורך הפגישה איתו, עובדיה כמעט משוויץ שהוא לא קורא ספרים ("שרה אנג'ל היא הסופרת היחידה שבאמת קראתי את כל הביבליוגרפיה שלה"), הצהרה שנשמעת קצת מוגזמת. הוא מדבר על אדישות לספרות הישראלית ("ראיתי את העיבוד לקולנוע של 'ספר הדקדוק הפנימי'"), אבל חוזר ברומן לסיפור הישראלי על ילדים שמסרבים להתבגר. הוא אולי מתלונן על הוראה יבשה של הגות פוסט־מודרניסטית באוניברסיטה, אבל הרומן שכתב מתבסס על ארגז כלים של ערבוב סגנונות וטשטוש תחומים. הגיבור מתאר את כל ההתרחשות במונחים של אופרת סבון, תפניות עלילתיות ותפקידים דרמטיים. במין השלכה לאחור של תוכניות המציאות, צופים שהגיבור מדמיין כאילו מתבוננים בדירה המשפחתית.

"בסוף שלחו אותי לקרוא את 'ילדה שחורה' של סמי ברדוגו. קראתי סיפור אחד שלו, ומיד העפתי את זה. פאק הים! אני הביץ' החדשה בעיר! כן, הוא הקדים אותי באיזה עשור. אני יודע שאני בז'אנר שלו, או של שרה שילה. שלחתי לברדוגו את הספר עם הקדשה מהממת. ברור שיש בינינו קווי דמיון, וזאת גאווה גדולה. אבל אני חושב שהגיבורים של ברדוגו קצת במסכנות, מסתכלים על המציאות מהצד. הגיבור שלי לא כזה. הוא בטוח שהוא ה־דבר. האשכנזים גרועים, והוא מהמם, עם כל רגשי הנחיתות שלו. חוץ מזה, אני חושב שלסמי ברדוגו חשוב להתחנף לאליטה הספרותית. הוא יודע מה הספרים הקאנוניים. נדמה לי שהוא יודע שיש איזה חלון הצצה שהוא נותן לאשכנזים, בזמן שחלון ההצצה הזה בכלל לא מעניין אותי".

הגיבור שלך דווקא עסוק כל הזמן בשאלה, מה יגידו עליו המבקרים האשכנזים.
"ובאמת, כשהוא מנסה לכתוב בצורה נסיונית הוא נכשל. מבחינתו, אם צריך לבחור בין המבקרים לצופים – ברור שהצופים. וזה גם מה שאני חושב. אני רוצה ביקורות נופלות, אבל הרבה יותר חשוב לי למכור הרבה עותקים. למרות שזה ספר מייסר, קצת חופר, תובעני רגשית – אני רוצה שמי שקוראת רם אורן, תיהנה גם מהספר שלי. שכל הפרחות יקראו אותו. שיראו שהוא קרוב להן ללב".

___

תגובתה של גילה אלמגור:

"קובי עובדיה יצר את הפרסונה הזאת והשתמש בשמי בלי רשותי. הייתה לו בראש איזו דמות של דיווה דה לה שמאטע עם כפפות שחורות, מהסדרות האמריקאיות שהוא היה רואה בתור ילד קטן. אבל הדמות הזאת לא הייתה קשורה לא למקום, לא לנוף, לא לטמפרטורה – ובטח שלא אליי. אי אפשר לקחת בנאדם חי ולעשות איתו מה שאתה רוצה כדמות. הייתי צריכה לשמור על עצמי".

את אוהבת את הספר?
"אני לא אתן לו ביקורת, אבל בסופו של דבר זה סופר עם קול ייחודי ואני באמת מקווה שהוא יצליח".

קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון, הוצאת כתר