לילך נתנאל, המולדת הישנה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.2.2015

הכישרון הספרותי של לילך נתנאל הוא עניין חד משמעי. אבל ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה השני, ההנאה והעניין שמעורר הכישרון הזה הולכים ודועכים. 'המולדת הישנה' מציע לקורא חוויה קצת ממסטלת, קצת הזייתית – מצב התודעה העיקרי שהוא חוקר אצל הדמויות שלו. אני הגעתי לדפיו האחרונים במצב מטושטש ודי אפאתי.

לא נעים לתאר את הספר העדין הזה במילים כאלה. לדבר עליו כמו איכר. יכול להיות שאם הפרוזה הלירית של נתנאל הייתה מוגשת בעיצוב של ספר שירה, בשורות קצוצות, התגובה הייתה אחרת. אפשר לקרוא את 'המולדת הישנה' כפואמה, כשיר ארוך במסגרת סיפורית. נתנאל אמנם משתמשת בדמויות, בשמות, בביוגרפיות, בקווים של עלילה, אבל אלה נמסכים ומתערפלים בתוך קול שמגביה ומנגן את פירורי הפרוזה שעליהן מבוסס הסיפור לתבנית מלנכולית, מקוננת, שכאילו נישאת מעל הזמן והמקום.

ספרה הראשון של נתנאל, 'המצב העברי', התפרסם ב־2008 וזכה לכמה ביקורות נלהבות. זה היה רומן "ספרותי" מאוד. העיצוב הלשוני הייחודי הבהב מול הקורא, המחוות המפורשות והמודגשות של נתנאל לאבות הספרות העברית המודרנית. נתנאל הייתה אחת מקבוצה של כותבים צעירים שנקראו כתגובת נגד לדיבור על ספרות עברית רזה, נונשלנטית, כאילו בלתי מסוגננת, כאילו אדישה לדורות ספרותיים קודמים. לא פלא שנתנאל השתלבה גם בכתב העת 'הו!' ובממסד האקדמי כחוקרת ספרות. לזכותה נזקפת התגלית הדרמטית של ספר מעזבונו של דוד פוגל, שראה אור ב־2012 תחת השם 'רומן וינאי'.

ביחס לספרה הקודם, 'המולדת הישנה' מוותר על מסגרת ריאליסטית והיסטורית יציבה. ובכל זאת, נתנאל ממשיכה את הקו הווינטג'י, המיושן באופן מובלט, שמאפיין אותה ככותבת. פריז, זירת ההתרחשות העיקרית של הספר, שייכת רשמית לזמן הזה – אבל במהותה היא העיר הספרותית, האירופאית, המתפוררת של תפר המאות ה־19 וה־20. הדמויות של נתנאל הן דמויות ארכיטיפיות, או ליתר דיוק, דמויות שחיות זמן אחר והוויה אחרת בתוך העולם העכשווי. כמעט־סטודנט צעיר לפילוסופיה, מי שמקבל בחלקים מסוימים בספר את תפקיד הגיבור ומחולל העלילה, נושא על כתפיו השבריריות את דימוי הגולֶה (ממולדתו העברית), המשוטט המודרני, בעל המיניות הסוטה־מעודנת, דייר בעליית הגג. גזרת אבדון מהדהדת בכל מחווה שלו. הבחירה להצמיד לו את השם "ניסן" היא כנראה איתות מודע לקשר בינו לדמויות התלושים של אורי ניסן גנסין, לסיפורי האהבה המאכזבים והמורבידיים שלהן, ובעיקר, למורשת של "שירה בפרוזה", לזרם תודעה תובעני, אוונגרדי, מפותל שמזוהה עם גנסין.

1
מתוך 'חצות בפריז'

 

למרות ההשראה שהיא שואבת מנסיכי הפרוזה העברית של ראשית המאה ה־20, מהאופן שבו הם ייבאו לספרות העברית את הצעיר המיוסר, את המיקום הטרגי שלו על תפר המודרנה – נתנאל הרבה יותר קלה לעיכול מהם. בכתיבה שלה מורגשים ניקיון, יציבות, ליטוש. העניין מעבר להבדל בינה ככותבת בת זמננו לכותבים שחרקו שיניים בניסיון לתאר הוויה אקטואלית בעברית, שפה כמעט לא מדוברת בזמנם; הניקיון הזה קשור לעצם ההיקסמות מהישן והנכחד. וודי אלן היה עושה קרקס מהנוסטלגיה המלנכולית הזאת.

הספר נפתח בתיאור של אישה קשישה, בת תשעים – שתחושת ההווה שלה קרסה. בלילות היא מדמיינת שבעלה המת נצמד אליה, קשיח, במין זקפת־מוות. ספק לכודה בדירה, ספק נועלת את העולם מחוץ לדלת. רוב הנפשות בספר נמשכות למצב דומה. פייה נובלת, דמות בשם הרומנטי 'פיונה' לובשת את תפקיד התופרת האביונה, שמכלה את לילותיה ועיניה מול מכונת תפירה ("אני רוצה להיות תופרת ישנה, לחיות לפני מאה שנה"). מפנטזת על "שמלה שחורה של אלמנה".

אולי פנטזיה היא מילת המפתח כאן. לא במובן ההרפתקני. פנטזיה על "המולדת הישנה" – שהיא המולדת הישראלית שאותה ניסן עזב, אבל יותר מכל היא שם נרדף לממלכה של רוחות רפאים. נתנאל אולי הופכת את פריז המודרנית לעיר כזאת, "שתושביה עייפים כבר יגעים", בה "כל המבנים כולם נוטים על צדם". היא מצליחה למסמס את הגבולות בין עיני המספר שלה לדיאלוגים של הדמויות, למחשבות ולתחושות הפנימיות שלהן. את גבול המרחב שבו הדמויות והמספר נמצאים. היא מצליחה ליצור נוף שמזכיר ציורים של שגאל – הכל מרחף באוויר, מעל למציאות, ספק משוחרר, ספק מחוץ לחיים.

הרושם המצטבר של המפגש עם העולם הזה הוא סטטי. נתנאל מצביעה על הפנקס המיושן של אחת הדמויות. על "הכמיהה הענייה" להפוך לדמויות מתוך אגדה מודרניסטית: "היא תחכה לו יחידה […] עד שיבוא בסוף כמו לטיפת קטיפה, ושוב יכסה את אדמת אירופה היפה, הרעילה". אבל הרעל שהיא מתארת מרגיש מוגן מאוד, ספרותי מאוד, מושאל. ודאי ביחס לתעוזה של כותבים כמו פוגל וגנסין, לממד האירוטי, החלוצי, האפל והמגורה בכתיבה שלהם – שכאן מקבל פנים שמרניות. אין ספק שנתנאל יודעת לאחוז בגלגל העין הספרותי. להציב מולו דימויים נקודתיים מפתיעים ויפהפיים. מה שחסר כאן הוא ניסיון ישיר להתבונן מאחורי גלגל העין הזה. מאחורי המשיכה העכשווית אל הפנקס המיושן, אל הקטיפה ואל בגדי האלמנה.

לילך נתנאל, המולדת הישנה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם דורי מנור, אמצע הבשר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.3.2012

כשדורי מנור היה בן 19, צלצלה אליו הביתה רוח רפאים. הפנטום הזדהה כאברהם סוצקבר. המשורר היידי הוותיק אמנם חי אז בתל־אביב, אבל מנור – שכמה חודשים לפני כן גילה את שיריו מתוך "התאהבות סוחפת" – היה משוכנע שנהרג בשואה. סוצקבר התקשר לשבח את מנור על התרגומים הראשונים שלו לשירי בודלר, שבדיוק התפרסמו בעיתון 'הארץ'. הם קבעו להיפגש.

"הפגישה הראשונה הייתה מאוד מוזרה. עם כל הביוגרפיה המפותלת שלו, הוא התעקש לשמוע עליי בלבד. מה כבר היה לי לספר בתור ילד תל־אביבי בן 19? הפגישה השנייה כבר הייתה יותר משמעותית. כל הבית שלו היה מלא תמונות של שאגאל. הוא שאל אותי מי המשורר שאני הכי אוהב, ואמרתי פול ואלרי. היום לא הייתי עונה את זה. אבל הוא הסתכל עליי ואמר: 'על התשובה הזאת מגיע לך שאגאל'. ואני מוכרח להודות שאחרי מותו, לפני שנתיים, חיכיתי בסבלנות לראות אם הוא הוריש לי משהו".

מנור לא קיבל ציור של שאגאל, אבל האנקדוטה הזאת, שהתגלגלה גם לאחד השירים שלו, מלמדת משהו על מה שמיוחד לו כמשורר ישראלי. מראשית הדרך, הספרות של מנור עומדת בסימן גלוי של ירושה וקרבות ירושה: כמשורר, עורך ומתרגם שמבליט את הקשר שלו ליוצרי עבר; כמי שאנשי ספרות ותיקים אימצו וטיפחו מתחילת דרכו; וגם כמי שעורר ביקורת נחרצת מצד פיגורות כמו נתן זך ואריאל הירשפלד.

הצעד הראשון בכיוון היה תרגום קלאסיקות שירה, כתלמיד צרפתית בתיכון. אחרי שצבר ניסיון מסוים, שלח לעיתון 'הארץ' כמה משירי בודלר, המשורר הצרפתי בן המאה ה־19. "זה היה מבחינתי משהו אגבי. כשהתרגום התפרסם, אני זוכר שבעיקר כעסתי על טעויות ניקוד שהופיעו בעיתון. אבל אז קיבלתי טלפונים מכמה הוצאות ספרים, מה שהיום בחיים לא היה קורה. אין סיכוי שעם עובד היו מתקשרים לילד בן 19 אחרי שהוא פרסם ארבעה שירים ומזמינים ספר תרגומים. היום אני יודע להתייחס לזה כאל נס".

מה לנער תל־אביבי ולשארל בודלר?
"היה לי צורך במרד נעורים, והיו כמה סוגים. בגיל 16 המרד היה להתחיל להקשיב לשנסונים של ברסנס ולברברה. סוג אחר של מרד היה להתחיל לקרוא את איוב ואת קהלת. לא לשם כוון ילד שגדל אז בתל־אביב".

למה כיוונו אותך?
"לסוג של ישראליות הומוגנית. אני גדלתי בשנות ה־70, חבורת לול ייצגה בשבילי כבר אז סוג של ישראליאנה שאינטואיטיבית לא רציתי לקחת בה חלק. אני לא אוהב את הסרקזם שלה, את ההתייחסות האירונית הזאת, שהפכה עם הזמן לציניות התל־אביבית כלפי הקיום, כלפי כל ביטוי של חגיגיות, כלפי כל מה שנתפס כשריד לעולם ישן. ואני עוד גדלתי 200 מטר מחוף מציצים. הייתי שם כילד פעמיים־שלוש בשבוע. השינוי חל כשהתחלתי ללכת לחוף מציצים בלילה ולא ביום, ובגיל יותר מאוחר, כשהתחלתי ללכת לשם ולסביבה מסיבות אחרות".

מאז הספיק מנור לצבור קילומטרז' רציני כעורך ומתרגם ('פרחי הרע' של בודלר הוא ספר התרגום הראשון שלו והמזוהה איתו ביותר). מעט אחר כך גם כמשורר. באמצע שנות ה־90 הקים את כתב העת 'אֵב' שפעל שלוש שנים. ב־2006 ייסד את כתב העת 'הו!'. בין לבין פירסם שני ספרי שירה וגם ליברית לאופרה (שכתב עם המשוררת אנה הרמן). בחודשים האחרונים ראו אור שני ספרי תרגום חשובים של מנור, של המשוררים הצרפתים ואלרי ומלארמה.

כמו אות הצטיינות, יוצא עכשיו 'אמצע הבשר'  – מבחר מקיף מהשירים ומהתרגומים שמנור פרסם בעשרים השנים האחרונות – ומחזק את הדימוי שלו כילד פלא ספרותי שפרץ משום מקום וזכה במהירות לקשב והערכה. את חותמת ההכשר הסופית מספקת מסה נרחבת מאת דן מירון; מאה עמודים שחותמים את הספר החדש וקובעים, בין השאר, כי "שירתו של מנור היא לא פחות מ'מושלמת'" וכי "קוטן מימדיהם הפיזיים של שיריו אינו נוטל מהם את מחוות הגודל והתנופה של פסלי כיכרות".

אתה בסך הכל בן 40. זה לא צעד מוקדם מדי של הכרה ממסדית?
"כשדן מירון הציע לי לכנס את הספרים הקודמים הייתי די בהלם. הייתה לי התלבטות של כמה ימים. אבל אז הבנתי שכשפרופסור דן מירון פונה אליך בהצעה לכנס ספרים קודמים שלך, בהוצאת ביאליק, תחת עריכתו – זאת לא הצעה שמסרבים לה. ומה שחיזק אותי קשור לזה שבשוק הספרים הנוראי שלנו כמעט בלתי אפשרי להשיג את הספרים הקודמים שלי. רציתי שהם יגיעו לקהל חדש. אם זה יגרור ביקורת? כשצעד יצירתי לא גורר מתקפה, כנראה חסר בו משהו.

"אבל עוד לפני ההתייחסות הספציפית אליי, עצם העובדה שחוקר כמוהו מקדיש התייחסות רצינית למשורר הומו היא בעלת חשיבות. אני מלא כבוד לאופן שהוא נתן לי חופש מוחלט והתייחס בהרבה פתיחות למישהו שצעיר ממנו בהרבה שנים וגם לא סטרייט. והעובדה שכינוס כזה רואה אור לאדם שהוא לא ישיש מופלג משמחת. לא צריך לחכות שיוצר יהיה מחובר למכונת הנשמה כדי לסמן משהו בעל משמעות תרבותית. היה עדיף, למשל, שהקובץ של שירי חזי לסקלי היה יוצא עוד בימי חייו – עדיף לו ולקוראים. אני מקווה שהמקרה שלי יהיה ספתח למשוררים נוספים".

'אמצע הבשר' מבליט את הנטייה של מנור להתייחס במפורש לשורה של כותבים גדולים – במחוות ובציטוטים בשירים המקוריים, ובאותה מידה במבחר ייצוגי של תרגומים. "אני פשוט לא מטשטש עקבות. אני בסך הכל חושף את אחורי הקלעים, שקיימים אצל כל משורר שנסמך על מודלים קיימים. מבחינתי, זה פשוט צעד של הכרת טובה למשוררים שהשפיעו עליי".

הכרת הטובה הייתה הדדית. לא רק סוצקבר מצא לנכון להתייחס אז למתרגם הצעיר והאנונימי, גם יהושע קנז התקשר לומר מזל טוב ושמר על קשר מאז. "את התרגום שיצא לא מזמן ל'בית הקברות הימי' של פול ואלרי הקדשתי לקנז. הוא היה הראשון שדיבר איתי על הספר הזה".

גם דליה רביקוביץ שיגרה לפריז – שם התגורר מנור מאמצע שנות ה־90 עד לפני כשש שנים – מכתב תמיכה בתגובה לספר הביכורים שלו, 'מיעוט', אחרי שזכה למתקפה מצד נתן זך. "רביקוביץ כתבה לי אז שהיא בצד שלי ושלא אתייחס לכל ההבלים מסביב".

היא זיהתה אצלך נאמנות לדור המשוררים שטיפחו אותה כצעירה?
"אולי. אבל אני חושב שההתייחסות אליי כמי שחוזר לדור המשוררים של אלתרמן היא מוטעית לחלוטין. אין קשר בין מה שאני עושה לאלתרמן. הוא גם לא אחד המשוררים שאני קורא או אוהב במיוחד. אלן גינסברג, לעומת זאת, שמייצג סגנון וכיוון אחרים לגמרי, הוא משורר מאוד חשוב לי מתחילת הדרך. כשהייתי בן 20 וקצת, הגעתי לטיול בניו־יורק. אז עוד הייתי בארון. ביום הראשון ירדתי לחנות ספרים באיסט וילג' וקניתי קובץ שירים של גינסברג וקובץ של לורקה. זאת הייתה רעידת אדמה בשבילי. הוא משורר שלימד אותי מה זה חירוף נפש, מה זה ללכת עד הסוף.

"באותו יום שבו קניתי את הספר, אחרי חודשיים שהתכלבתי בקובה ומקסיקו וחייתי על שלושה דולר ליום, הרשיתי לעצמי חדר מלון. אחרי חודשיים בלי, עשיתי אמבטיה גדולה. האמבטיה עלתה על גדותיה, הציפה את כל החדר, והרטיבה את הספר האומלל. עד היום הוא רטוב. זה היה רגע מאוד סמלי. אז, בניו־יורק, החלטתי לחיות כהומו ולצאת מהארון. גינסברג הוא ממש מי שגרם לי להחליט את ההחלטה הזאת. אני זוכר את עצמי בוכה בכי תמרורים במטוס לפריז כשהקשבתי להקלטות שלו מקריא שירים. כל השעות של חציית האטלנטי, הדיילות באל־על ניגשו אליי אחת אחרי השנייה ושאלו אותי אם מישהו מת".

היום הוא חי במרכז תל־אביב עם בן זוגו הסופר משה סקאל (בדירה הצמודה, אגב, גדל דן מירון) – אבל בספר, שמציג בסדר כרונולוגי שירים שכתב מגיל 20 עד היום, אפשר למצוא עדויות מתקופות הרבה פחות זוגיות והרבה פחות אופטימיות. "במהלך העבודה על הספר גיליתי שעברתי דרך ארוכה. בשירים הראשונים שלי אני רואה בחור צעיר מאוד שהגיע לפריז עדיין בארון במידה רבה ועדיין לא אהב. חוץ מסטוצים, לא היה לי עד אז קשר זוגי. הייתי ממש משוכנע עד אז שזה לא יקרה לי. בשנה הראשונה שם כתבתי שירים כסוג של יומן שאימן אותי לדעת שאני רוצה לאהוב ולהיאהב. אני רואה איך זה מתחיל באיזה קול אבוד, קול ענות חלושה, שמגיע לאהבה ראשונה. ולבן זוג שני, שכבר היה אהבה נואשת ונכזבת ואז בן זוג שלישי. הכתיבה איפשרה את זה. הפסיכואנליזה העצמית שעברתי. אילפתי את עצמי להפוך למישהו שמתגבר על נטל הסוד ולומד לאהוב".

גם כשאתה מתעסק בתכנים הומוסקסואליים ובמשיכה מינית, יש לפעמים הרגשה שהמשיכה מופנית למילים ולא לדבר עצמו.
"השטן מפתה במילים, כמו שאומרים. אני לא כותב שירה פורנוגרפית, בניגוד לפול ורלן, שאני מתרגם, אבל הקול של האהוב והגוף שלו כן חשובים בשירים שלי. כתבתי שירים שעוסקים במין. יש לי חבר שהתלונן מרה לפני שנתיים שאף פעם לא כתבתי בשיר את המילה 'זין'. התפלאתי לראות שהוא צודק, ומהר תיקנתי את העוול".

לצד החיבוק החם ספג מנור לאורך השנים גם לא מעט ביקורת. קראו לו ריאקציונר, דיברו על תחושה של ספרותיות יתר בשירה שלו, על סגנון שגולש למלאכותי. והייתה כאמור המתקפה ההיא של זך, שהתייחס לחזרה של מנור לשירים עם משקל וחרוז כקפיצה שמרנית לאחור. "אני יכול לבקר את השירים שלי מכאן ועד הודעה חדשה", הוא אומר היום, "אבל דווקא העניין הזה נראה לי כמו מגננה של אנשים ששכחו שכדי לנגן היטב, כדי לבצע היטב יצירה מוזיקלית, צריך לדעת לנגן קודם סולמות. לפני הציור המופשט צריך לדעת לצייר סוס. הרבה פעמים הדיבור נגד צורניות וליטוש יתר הוא כיסוי ערווה על היעדר יכולת אוּמנותית של כותבים. אני עדיין מאמין שצריך להיות נוקבים יותר בהבחנה בין גרפומניה לשירה. צריך להכיר את הצורות הקלאסיות – כדי ללכת איתן או לבעוט בהן. בלי ההיכרות הזאת, הבעיטה בהן היא בעיטה חסרת משמעות באוויר.

"אדם יכול לשלוט בצורות קלאסיות ועדיין להיות בשמאל הרדיקלי. ועדיין להיות חדשן, ולצקת לאותן צורות תוכן עכשווי ולפעמים חתרני. הדברים האלה לא עומדים בסתירה, להפך. לא רק התלמידים של רפי לביא הם ציירים חתרנים, לצורך העניין. בכל מקרה, נראה לי שהוויכוח הזה הוא נחלת העבר. משוררים צעירים היום לא עושים מזה סיפור. חלקם כותבים בצורות קלאסיות, וחלקם בלי חרוז ומשקל. ילד בן 18 לא חושב היום במושגים של הוויכוח שלי ושל נתן זך – וגם אני כבר לא שם".

איך זה השפיע עליך אז?
"מאוד נפגעתי, העור שלי לא עבה במיוחד. למרות שלספר ולשירה שלי זה עשה שירות אדיר. אבל מעבר לעימות איתו בתחום השירה, אני כועס על זך כי הוא הומופוב נוראי וההתקפה שלו על 'מיעוט' הייתה בראש ובראשונה מתקפה הומופובית. הוא כתב דברים שהם מסמרי שיער מבחינתי. בכלל, חלק לא קטן בהתנגדות למהלך שהובלתי היה כרוך גם בהומופוביה, מודעת או לא. ההתייחסות לצד הצורני הדיפה גם משהו כמו 'ההומו הזה מאוד אוהב אסתטיקה'. היום, בכל אופן, יש אפשרות לפלורליזם מבחינת סגנון. אין רודן שקובע נוסח אחד. בכל הצניעות, אני חושב שהדגל שאני והחברים שלי הרמנו תרם לפלורליזם הזה".

'הו!', כתב העת שמנור ייסד ב־2006 סביב גישה שהוא מכנה 'קוסמופוליטית', נקלע לקשיים כספיים ולא התפרסם כשלוש שנים. בשבוע הספר הקרוב, אומר מנור, כתב העת אמור לחזור לפעילות סדירה. בינתיים, בשנים שבהן 'הו!' השתתק, ועל רקע גל המחאה של הקיץ האחרון, התבלטה בתוך עולם השירה קבוצה של כותבים צעירים שמקדמים סדר יום של מעורבות פוליטית והתאגדות פואטית.

מנור משקיף על הפעילות באהדה, אבל ממרחק בטוח. "הגענו למצב נהדר. יש כאן אנשים שרובם מספיק מוכשרים כדי לעשות כסף בכל מסגרת של טלוויזיה מסחרית, אבל הם בוחרים אחרת. אחרי עשרות שנים מתהווה כאן בוהמה. אופוזיציה עקרונית ועמוקה למצב הקפיטליסטי הישראלי. פתאום השירה חוזרת להיות הקטר שמוביל את הרכבת של הספרות העברית".

והקרון שלך?
"תמצא אותי בהפגנות, תמצא אותי חותם על עצומות, תמצא אותי כותב מאמרים פוליטיים. אבל אני לא רותם את השירה שלי לשירות הפוליטיקה, באופן מודע וצלול. דברים כמו 'איגוד המשוררים' לא אפקטיביים בעיניי. כמנוף לפעילות פוליטית התנועה הזאת מפוספסת לחלוטין, ולשירה זה עושה שירות דוב. אני מזדהה הזדהות פוליטית עמוקה עם הזרם של 'מעין' ועם ההתעוררות של קיץ 2011, אבל השירה הפוליטית סביבה נראית לי כמו תופעה קלה מדי, אופנתית מדי, נפוצה מדי.

"אבל אני לא מסתגר במגדל השן. חלק ניכר מהזמן ומהאנרגיה שלי מוקדשים כדי להרחיב את מעגל קוראי השירה. אני עושה הרבה דברים בהתנדבות, שהם מבחינתי סוג של מילואים. עריכת 'הו!', למשל, וכל מה שנגזר ממנה. או 'ציפורי לילה' שאני מגיש בגלי צה"ל עם שלומציון קינן, בין השאר במטרה לחנך דור של מאזינים על איזושהי תפיסה רב־תרבותית ורב־לשונית, אל מול הסתגרנות הישראלית שנושבת מכיוונים כמו ישראל ביתנו".

ובכל זאת, כמשורר צעיר בעל השפעה, מה מונע ממך לעשות את הצעד הסמלי ולהביע סולידריות עם חבריך המשוררים?
"הקונפליקט שלי הוא בראש ובראשונה עניין של טמפרמנט. מצחיק להגיד, אבל אני מאוד אינדיבידואליסט, וזה לא מאפשר לי להיות חלק מקבוצה כזאת. כמו שאמרה מרינה צווטאייבה – 'כל המשוררים יהודים'. כל משורר הוא מיעוט. מתחילת הדרך אני עושה דברים שלא חינכו אותי לעשות. כשהייתי בן 16 לימדה אותי המורה שכבר לא כותבים היום בחרוז ובמשקל. לא הלכתי בדרך הקלה, במובן זה שלא בחרתי להסתפח לאיזה פטרון ולעבוד באופן יותר נינוח. לא הלכתי למנחם פרי ואמרתי – הנני. ייסדתי כתב עת כילד בן 19, ואחר כך עוד אחד. הלכתי בדרך לא סלולה. זה מעורר התנגדות. ביום שבו אפסיק לעורר התנגדויות, כמו ביום שבו אהיה מבסוט ממה שעשיתי, אהפוך לנוטריון או רואה חשבון".

דורי מנור, אמצע הבשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק

ראיון עם מאיה ערד, חשד לשיטיון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.9.2011

מארק צוקרברג עושה סידורים בשכונה שלה. איילי בר חולפים על פניה כשהיא מטיילת בגבעות המיוערות. לפעמים, בתחרות סמויה ואגבית, היא עוקפת גמלאים שצועדים לצידה בחליפות ספורט. זה נכון, עמק הסיליקון מאיר פנים למאיה ערד. הבליל המוזר של אקדמאים, אנשי היי־טק, פנסיונרים ומהגרים – מוקפים בטבע הקליפורני – הוא הרקע גם לרומן החדש שלה, 'חשד לשיטיון'. במרכזו עקרת בית בת 60 פלוס, אשתו של פרופסור לאווירודינמיקה. שניהם עזבו את ישראל עוד לפני שהומצא הערוץ הראשון. במשך עשרות שנים הם מטפחים זוגיות הרמטית, מבודדים מהסביבה, מנותקים מהארץ כמעט לחלוטין. כשגיל הזהב דופק בדלת, גיבורת הרומן מתלבטת בין שתי אפשרויות מבהילות: האם בעלה הולך ומסתגר מפניה אל ממלכת הזיקנה והדמנציה? אולי הוא מנהל רומן עם אישה צעירה?

מה משך את ערד, אמא לשתי ילדות קטנות, לרומן שמוקדש לחרדה מהתבלות הגוף והנפש? "אני בת 40 השנה. במחקר שקראתי על אלצהיימר, בני 40 עד 60 הוגדרו כקבוצה אחת, קבוצת אמצע החיים. המקום שאני נמצאת בו הוא מין קו פרשת מים. אתה עומד מלמעלה ויכול לראות את שני הצדדים – הצעירים והזקנים. ניקח דוגמה הכי פשוטה. נכנסתי לחנות בגדים. רוב מי שקונה שם הוא בערך בגילי. כדי לתת לנו תחושה שאנחנו צעירים, משמיעים שם מוזיקה משנות ה־80. מצאתי את עצמי תוהה איך מרגישה אישה מבוגרת יותר כשהיא שומעת את השירים האלה. מה שבשבילי נחשב נוסטלגיה, בשבילה הוא דבר זר. הגיבורה הזאת הייתה לי מאוד ברורה מלכתחילה, אבל פתאום הבנתי שכמוה, גם אני עוברת איזה סף".

גם ספרים קודמים שלה נגעו בחיי האקדמיה, אבל את העלילה שתלה הפעם ערד ממש בחצר האחורית: חיי הקהילה באוניברסיטת סטנפורד האקסקלוסיבית. בעלה של ערד, רויאל נץ, הוא פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הזו; היא עצמה סופרת אורחת במרכז ללימודי יהדות. בתחילת הרומן, כמו פולשים לגן עדן, זוג אקדמאים צעירים חודרים לחיי הגיבורה. השפה שלהם נשמעת לאוזניה סלנגית, צורמת, ישירה. "הרבה פעמים", אומרת ערד, "ככל שאתה צעיר יותר, אתה יהיר יותר. כמו תינוקות שלומדים ללכת ועוד לא יודעים שאפשר ליפול. אני רואה לפעמים סטודנטים שהתקבלו לסטנפורד. הם יודעים שניצחו אחרים בתחרות קשה על מקום. חלק מהם מרגישים על גג העולם, מלאים מעצמם. אחר כך אתה רואה אותם מיישרים קו עם החיים.

"אני זוכרת את עצמי כתלמידה לתואר ראשון, בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת תל־אביב, מסתכלת ברחמים וגם קצת בלגלוג על הנשים בנות ה־40 פלוס שישבו איתי בשיעורים. היינו קוראים להן 'הדודות'. הן היו שומעות חופשיות או שזו הייתה קריירה שנייה שלהן – ואני חשבתי, למה לקח לכן עשרים שנה לדעת מה אתן רוצות לעשות בחיים? 15 שנים אחר כך, מצאתי את עצמי עוזבת את העיסוק שלי בבלשנות, מתחילה קריירה שנייה, ואפילו יושבת לפעמים בשיעורים מתקדמים בסטנפורד עם סטודנטים לתואר ראשון. דודה לכל דבר".

4444
עבודות בהכנה של ליו בולין

בתה בת הארבע של ערד אמורה אוטוטו לקבל דרכון ישראלי. למרות השנים הרבות, ערד עדיין מזוהה כסופרת הישראלית שחיה בחו"ל וכותבת בעברית. בעבר כבר הביעה עייפות מהסקרנות שהסוגיה הזאת מעוררת. 'אמן הסיפור הקצר', הרומן הקודם שלה, התרחש כולו בישראל. "קיבלתי אחריו מחמאות בסגנון 'לא מרגישים שאת חיה בחו"ל'. תהיתי אם זה דבר טוב. זה מה שאני רוצה לעשות, להעמיד פנים שאני לא חיה בארה"ב? אני חושבת שבשלב הזה הייתי רוצה לתת יותר ביטוי בכתיבה לחוויה המפוצלת הזאת".

הרומן החדש מעמת בין השפה והזיכרון של הגיבורה לבין המהגרים הטריים מישראל שהיא פוגשת. שאלת הניתוק מהמולדת, מההיסטוריה ומהתרבות המקומית משיקה לפחד של הגיבורה מהפגיעה ביכולת השכלית והתקשורתית. בשיחה הטרנס־אטלנטית עם ערד היא דווקא מקפידה להפגין גישה נונשלנטית כלפי השתקעות בחו"ל: "נראה לי קצת בומבסטי לקבוע משהו בסגנון 'ישראל לא תהיה הבית שלך'. אני אזרחית ישראלית. כל המשפחה שלי, חוץ מהמשפחה הגרעינית, נמצאת שם, ועוד לא הזכרנו חברים ואנשים מהעולם הספרותי. בכלל, יש משהו נורמלי ברעיון של פזורה ישראלית, של כתיבה בעברית בתפוצות. אבל אם פורטים את זה לדברים קטנים, אז כן, אין לי בעיה שהבנות שלי לומדות במערכת החינוך האמריקאית ושבמכולת מדברים אנגלית במקום עברית. ההתפצלות הזאת, בין שני העולמות, התחילה לפני 17 שנה. הייתי אדם אחר אז, והיום אני לא יכולה לדעת לאן דברים היו מתגלגלים. קשה לי אפילו להיכנס ליקום האלטרנטיבי הזה. מי יודע אם הייתי בכלל מתחילה לכתוב, מי יודע אם הייתי כותבת דווקא את הספרים שכתבתי".

הגיבורה של ערד קצת יותר החלטית. לאורך הספר היא מביעה כמה דעות עסיסיות לגבי הישראלים שהיא פוגשת, לגבי העדריות, הדביקות והחמדנות שלהם. "כולן הולכות למועדון הספר, גם את תלכי. כולן הולכות ל'הדסה', אז גם את תירשמי. כולן הולכות לפיקניק השנתי של יום העצמאות, גם את תלכי […] אבל לא רק בגלל העדריות היא מתרחקת מהישראלים כאן. פשוט הם לא אנשים שמעניינים אותה. קהילה חומרנית. גסת רוח. אנטי־אינטלקטואלית. בעסקי כסף כולם. גם האקדמאים. מינהל עסקים ושיווק או מחשבים, חושבים רק איך לעשות כסף מאיזו חברה קקיונית. והנשים שלהם. אותו דבר בדיוק. כל מה שמעניין אותן זה בעלה של מי עושה הכי הרבה כסף ושיפוצים וקניית בתים ואיפה אפשר להשיג שקדי מרק וחומוס כמו בארץ".

ערד מקפידה להבהיר שהיא לא מזדהה עם הגישה הזאת ודווקא מעורבת בקהילה הישראלית באזור. בספר, לעומת זאת, כמו שדר כדורגל מחתרתי, הגיבורה מפרשנת לעצמה את ההתרחשות בטקס חינוכי לכבוד יום השואה: "היא מבחינה שעל שולחן הוכנו כבר שישה נרות. אחד לכל מיליון. שוב מאיימת עווית הצחוק להתפרץ".

הגיבורה שלך לא מתביישת להסתלבט על הישראלים. את מעדיפה את הקודים של נימוס אמריקאי על המקבילה הישראלית?
"במילה אחת, כן. זה נוח. אם הייתי עוברת למקום אחר, הייתי כנראה מסתדרת גם ככה. אבל למה להכחיש, יותר נעים לשמוע משהו בסגנון, 'תודה רבה על הרצאה מרתקת, אבל אני לא בטוח לגבי העניין הבא' – מאשר 'איזה שטויות אתה מדבר'. לאוזן המקומית, 'אני לא בטוח לגבי העניין הבא' אומר בדיוק 'אתה מדבר שטויות', אבל עצם העובדה שזה נאמר אחרת עושה הבדל.

"לקחתי פעם את הבנות שלי לפעילות במרכז היהודי הקהילתי. כשהגעתי, הרבנית המליצה לי בחום להגיע גם למפגשים שהם מארגנים לילדים. רק כשהגעתי הביתה, נפל לי האסימון שהיא התכוונה בכלל לגעור בי שהבאתי אותן איתי. אני מרגישה את התפיסה הזאת גם אצל הילדות שלי. החינוך שלהן אחר לגמרי. קודם כל, מעצם זה שהן לומדות עם ילדים מהמון סוגים של מוצא. כשדיברתי פעם על מישהי בתור שמנה הן היו מזועזעות".

נוזפים בך.
"גם על האנגלית לפעמים. לבעלי הן מעירות על האופן שבו הוא אומר 'מייקל'".

את כותבת גם באנגלית? יש לך כוונות לפנות לקוראי אנגלית?
"המצב שלי באנגלית דומה לשל חולה שבץ ששוכב בלי תנועה: מבין הכל, אבל לא יכול להגיד שום דבר".

5555

ערד עדיין זוכרת בחיבה את מסעדת אורנה ואלה. הקשר הסמלי בין הסופרת למוסד השינקינאי – שב־94' השנה שבה עזבה את ישראל, היה מקום צעיר וזוהר – לא יפתיע קוראים ששמו לב לעיסוק המדוקדק באוכל בחלק מספריה. אפיית עוגות, למשל, היא דימוי מפתח למצבה הנפשי של הגיבורה ברומן החדש. עושה רושם שכרטיס הביקור הפיינשמעקרי של המסעדה הולך יד ביד עם המזג האמנותי של ערד. רומן הביכורים שלה מ־2003 היה אדפטציה ישראלית ל'יבגני אונייגין' של פושקין – שקול ומחורז עד הפרט האחרון. ערד מזוהה גם כאחד הקולות הבולטים בחבורת 'הו!', שביקשה להחזיר את העיסוק הצורני למרכז הדיון הספרותי (ב־2008 פרסמה עם בעלה את 'מקור הטעם', ספר מסות שקורא לחזור למסורת הספרותית ההיסטורית).

"כשאתה מוציא רומן ראשון בחרוזים ומחדש יצירה קלאסית", היא אומרת, "כדאי לקחת בחשבון שאחר כך יידבק אליך דימוי קלאסיציסטי. לא עזר שגם הספר השני שלי היה בחרוזים. אבל היום אני במקום אחר. יכול להיות שאחזור לכתוב בצורות יותר מסוגננות – אבל אני מתכננת עוד רומנים 'פשוטים'".

ספרה החדש סוטה מהנטייה שלה להעמיד בחזית הדברים את העיסוק בדגמים ובז'אנרים ספרותיים. נדמה שהגיבורה התלושה והמבודדת איפשרה לה ליצור רומן משוחרר מהרגיל.

בספרים האחרונים שלך בולט הנושא של שאפתנות והישגיות מול החמצה. עד כמה את עצמך שאפתנית?
"אני שאפתנית במובן הזה שאני רוצה לכתוב הרבה ולכתוב טוב. אני זוכרת שפעם בתקופת הבי.איי אמרתי למישהי שאני רוצה להיות מרצה בעתיד והיא אמרה, 'אני לא אמביציוזית כמוך'. היה בזה צל של גנאי. היום היא מרצה, אגב. באקדמיה, כמובן ששאפתנות זה דבר מרכזי. בלי זה אפשר לסגור את הבסטה.

"אני עזבתי בשמחה את הניסיון לעסוק בבלשנות. בדיעבד, אני יכולה להסביר את קצב העבודה שלי כסופרת בזה שהייתי 12 שנה בתחום הלא נכון. זה היה כמו לתת פול גז בניוטרל. הכתיבה האקדמית – הדוקטורט והספר של הפוסט־דוקטורט – הייתה עינוי. כשעברתי לכתוב כתיבה ספרותית, כאילו משהו השתחרר ופרץ החוצה. כבלשנית הייתי די שולית. מאמרים שלי לא התקבלו לפרסום או התקבלו בקושי. חייתי משנה לשנה על כל מיני עבודות זמניות. לא ציטטו אותי. זה לא המצב בספרות. אני מקבלת מכתבים מבלשנים שלא קראו שום מאמר שכתבתי, אבל קראו את הספרים שלי. גם לטובת הבלשנות וגם לטובתי האישית, המצב הנוכחי עדיף בהרבה".

מעניין שגיבור הרומן האחרון שלך הוא דווקא סופר שאיבד את מקומו בעולם הספרות.
"הצלחה ספרותית זה הרבה עניין של מזל. כשהספר הראשון שלי יצא, פחדתי שהוא פשוט ייעלם וזהו. אני עוד זוכרת איך שלחתי את אבא שלי לקנות איזה 70 עותקים ממנו. היה לי מזל שהוא התקבל בהוצאה, ואחרי שהוא יצא, היה לי מזל שהוא עורר מספיק עניין ולא רק נתפס כמין קוריוז מוזר בחרוזים. זה לקח כמה חודשים עד שהוא התחיל לצבור תאוצה. עם הספרים הבאים, שוב, היה מזל שהם מצאו להם מספיק קוראים טובים.

"בכלל, לקח לי זמן להבין שהכתיבה זו העבודה שלי. היו זמנים שלימדתי בחצי משרה וכתבתי בשאר הזמן. כששאלו אותי פעם אם אני עובדת במשרה מלאה, הייתי אומרת שחצי. הבת הגדולה שלי חשבה פעם שאני עקרת בית כי אני לא 'יוצאת' לעבודה כמו אבא. אבל אחרי ביקור בארץ, כשהיא ראתה ערימת ספרים שלי בחנות, היא הבינה שזו העבודה שלי. עכשיו, כשהיא חוזרת מבית הספר, היא עושה לי בוחן פתע מה כתבתי היום".

אגב בוחן פתע, שתלת בספר מין כפילה שלך – כמו היצ'קוק ששתל את עצמו כניצב בסרטים שלו.
"ברור לי שיש קוראים שמחפשים אותי בכל ספר – ולא את היכולת הספרותית או את כישורי הניסוח שלי. קצת כמו 'הקורא הרע' של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. זה פשוט מחליש את המוטיבציה לחפש אותי בדמויות היותר ראשיות. ברגע שיש דמות שחולקת איתי פרטים ביוגרפיים, אני בעצם אומרת לקוראים: 'רציתם אותי, אז הנה אני, קחו'".

אבל גם ככה כל החיצים מובילים אלייך. יש לך צורך להתגונן מפני הקורא?
"אני בהחלט חושבת שזה יתרון שסופרת מצליחה לשמור על איזה תעתוע. להשתמש בצעיפים. נראה לי קצת פשטני שאתה גומר לקרוא ספר ויודע בדיוק מה הסופר חשב על כל דמות. לא הייתי קוראת לזה להתגונן מפני הקורא, אלא פשוט ליצור ספרות. אתה יכול לקרוא לי מיושנת".

מאיה ערד, חשד לשיטיון, הוצאת חרגול

ראיון עם אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.12.2009

כוחות הביטחון מעולם לא הסתדרו עם שיער הפנים של המשורר אלמוג בֶּהַר. "מה לעשות שאלוהים נתן לעיראקים חזות לא מגולחת גם אחרי שהם מתגלחים", הוא אומר. "בזמן הצבא, פעם אחר פעם שוטרות צבאיות בטרמפיאדות היו מציקות לי על הגילוח. הייתי אומר לעצמי, בצבא של סדאם חוסיין לא היו מטרידים אותי בעניין הזה. אז החלטתי לגדל זקן".

למה זקן?
"תמיד קינאתי בבעלי זקנים. אצל ההורים ברעננה הייתי מגדל חודשיים־שלושה ונכנע. הכוח שאומר לך להוריד את הזקן הוא חזק. זה מפחיד אנשים משני הכיוונים, הדתי והערבי. התלמידים שלי היו צוחקים עליי שאני נראה כמו שילוב של רון ארד וחסן נסראללה. עברתי לירושלים בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהמון חיילים ושוטרים הסתובבו בעיר. אני זוכר היטב את הימים הלוהטים ההם – ג'יפים של מג"ב עצרו לידי בחריקה, שוטרים פנו אליי בערבית, אנשים ירדו בגללי מהאוטובוס.

"אנשים מתלוננים שמזהים אותם כערבים, אבל יש בזה גם נס: משהו חיצוני בנו מזכיר לנו מאיפה באנו. ההיעלמות של הזהות היא לא כל כך פשוטה, גם אם נחיה באמסטרדם באווירת היי־טק ומוזיקה אלקטרונית. משהו נשלח להזכיר לנו מי אנחנו".

בהר, בן 31, הוא אחד הבולטים בקבוצה של משוררים צעירים בישראל שהעיסוק בזהות המזרחית הוא קו חשוב ביצירתם וביחס אליה מצד קוראים ומבקרים. השבוע יוצא קובץ שיריו השני, 'חוט מושך מן הלשון' – כשנה אחרי ספר הבכורה 'צמאון בארות' וקובץ הסיפורים 'אנא מן אל־יהוד' – וגם הוא מתקיים במרחב שבין יהודה הלוי לסמי שלום שטרית. 'חוט מושך מן הלשון', שכולל שירים שכתב מגיל 18 ועד 30, מדגים עד כמה פתוחה ומגוונת הדרך שלו. המפגש איתו מגלה כותב וקורא שמחובר לשכבות השונות של הספרות העברית, איש צעיר שמעצב לעצמו דרך בחיים תוך כדי שיחה עם דורות של כותבים מעולם היהדות.

 "עוצמת הבושה שהופעלה על ההורים שלנו לא איפשרה להם להתגאות בזהות שלהם", מסביר בהר את ההתעוררות בקרב משוררים מזרחים בני דורו (ביניהם אלי אליהו, מתי שמואלוף ושמעון אדף, שגם מוזכרים במפורש בספרו). "משאת הנפש שלהם הייתה הצבריות והישראליות, ולנו אין כבר צבר להתקנא בו. כשאתה נולד פה ולא צריך להיאבק במבטא שלך – אובדת חלק מהיראה כלפי הפנטזיה הישראלית. גילינו שאף אחד הוא לא בדיוק צבר, אף אחד לא חי פה מדורי דורות.

"בנוסף, נחשפנו לאובדן של הסבים והסבתות שלנו ולפחד של ההיעלמות, כשהסבים שלך באמת מתים. אני חושב שהפחד הזה הוביל רבים לבחון את הזהות שלהם. אמא של אמא שלי, בחצי השנה האחרונה בחייה – דיברה רק ערבית. החברה החליטה למנוע ממך את האפשרות לדבר עם סבתא שלך לפני מותה.

"שנה אחרי עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד ספרדית. הסבא האחרון שלי התחיל לדבר איתי בספניולית אחרי שאשתו השנייה נפטרה ולא נשאר לו עם מי לדבר בשפה הזו. בבית אבות הוא חזר לספניולית והייתי צורב לו שירים בשפת האם שלו. ופתאום, אחרי שנה, הוא נפטר. הייתה לי הרגשה שהייתי על איזשהו סף. יכולתי ללמוד ממנו בעשרים השנים שלפני, ולא עשיתי את זה. מבחינתי, זה היה כמו סוג של לפיד שאתה מרים אחרי שהוא נפל, ורגע לפני שהוא כבֶה".

בהר נולד בנתניה וגדל ברעננה. מסע השורשים הספרותי שלו החל לקראת השירות הצבאי. "הסתכלתי לאחור על הילדות ברעננה, והייתה לי תחושה שגדלתי בתוך הסתרות ומחיקות. יש לי סבא וסבתא מעיראק, סבתא ייקית וסבא שנולד בברלין למשפחה ממוצא טורקי, שרובה נהרגה בשואה. בבית הייתה נוכחות לספניולית, לערבית, לגרמנית, לדנית – אבל ברעננה עברית ואנגלית היו השפות הלגיטימיות של הרחוב.

"דווקא בגלל שרעננה היא יחסית אשכנזית, הנושא של המוצא המזרחי תמיד בלט בכיתה. תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך שקיים הבדל בינך לבין הרוב. אני בא מבית מסורתי, ורוב הילדים גם היו מאוד חילונים. היו ארבעה ילדים חוץ ממך שצמים ביום כיפור, ושלושה שאתה יכול לאכול אצלם בפסח. ומצד שני, לא הייתה קירבה לדתיים ברעננה, שמבחינתם אתה חילוני אם אין לך כיפה. קיבלתי את התחושה שהעולם מתחלק לשני צבעים בחדות. כל צד אומר לך: או שאתה איתנו או שאתה איתם".

איזה הבדלים בהקשר הזה יש בינך לבין כותבים מזרחים שגדלו מהפריפריה, כמו שמעון אדף?
"מזרחים מהערים הגדולות במרכז הסתדרו הרבה יותר טוב כלכלית, אבל היו צריכים לוותר הרבה יותר על התרבות שלהם, לעומת מי שבא מהפריפריה וסבל הרבה יותר מבחינה כלכלית ואקדמית, אבל הגיע עם קשר יותר רציף לתרבות המזרחית. האפשרות לתיקון היא בחיבור האלכסוני הזה בין הפריפריה למעמד הביניים המזרחי".

לך היה קל יותר ככותב כי הכרת את חוקי המשחק בספרות המיינסטרים?
"הכרתי יותר מדי את העברית התקנית, את הספרות הישראלית התקנית. הייתי צריך ללמוד להתרחק מהן ולחזור ולהתקרב אל העברית הגלותית, אל המסורתיות, אל הערבית. כנער אהבתי את יצחק אוורבוך־אורפז, את מאיר שלו, את סמי מיכאל, פנחס שדה, קפקא, בורחס, סרוונטס, דוסטויבסקי. זה היה העולם שהגדיר לי מה זה איכות. אני לא מרגיש שהשלכתי את הספרות הזו מעליי. אני מרגיש שהוספתי עליה. מצד שני, שני המשוררים המזרחים שהכי נשאבתי לעולמם הם ארז ביטון ואמירה הס. אחרי קריאה בהם שמעתי את מה שחיפשתי. ואז אתה מחפש את ה'ארז־ביטוניות' במשוררים שקראת לפני, נגיד אלתרמן ועמיחי – וחסר לך שזה לא שם".

אתה כותב בספר שזנחת את החלום להיות בוב דילן.
"החלום האמיתי שלי תמיד היה להיות זמר בעצם. אבל אני חסר כישרון לזה והחלום היה נואש מלכתחילה. הספרות זה משחק אחר שבו אני עומד על במה ומשתמש במילים. הייתי צריך כמה שנים עם הפיוט ועם המוזיקה הערבית והטורקית, לפני שיכולתי לחזור לדילן בלב שלם בלי להיות מאוים".

הוא מתגורר עם אשתו בירושלים בשכונת מזכרת משה, "אזור עם היחס הסטטיסטי הגבוה ביותר בין בתי כנסת לנפש". הבית היפה שלו מורכב משני בתים צפופים, בית עתיק ובית מודרני, שהמחיצה ביניהם הוסרה. בלב הבית עומד קיר אבן ישן. בית בתוך בית.

"ירושלים זו העיר היחידה שאני יכול לחיות בה, דווקא בגלל השבר וחומת ההפרדה, הממשית והווירטואלית. אתה חי על פי התהום הזה, על השסעים האלה. הם חלק מהמהות שלי. הדבר הנכון הוא לא להתחבא ולפחד מהפער בין עניים לעשירים, חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. הלוואי שיכולנו להגיע לשלב הפתרון, אבל עד אז אני מעדיף לחיות בתוך שדה העימות ולא בעולם סגור שמדחיק את החומה ואת השבר, ומקסימום נפגש איתם במהדורת החדשות".

איש עסוק: הוא פעיל במסגרות שונות של סצינת הפיוט המתחדשת; עד השנה שימש כמורה ומחנך בתיכון קדמה שבשכונת הקטמונים, שהוקם כדי לקדם נוער משכונות מצוקה; הוא שוקד על הדוקטורט שלו בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב; ובימים אלה הוא כותב רומן שנכתב "ברובד שאני הכי אוהב בשפה העברית, הלשון הרבנית שאחרי הגמרא ועד ימינו. בפרוזה אני נמצא בשיחה עם דמויות כמו עובדיה יוסף".

הקהל החילוני בדרך כלל שומע על הדרשות של הרב יוסף בהקשר קומי.
"יש חיפוש מכוון של אלמנטים קומיים אצלו. לועגים לעברית שלו, בלי להבין שזו עברית שנמצאת במקום אחר מהעברית הישראלית, והעברית הישראלית לא יכולה לשפוט אותה. השפה שלו מרתקת. אבל הלעג הזה נלעג בעיניי, כי הוא נובע מבורות של אנשים שלא קוראים מדרש וספרות רבנית. מי אמר שהלשון של הקריין ברדיו מדויקת?

"מצד שני, אני לא מזדהה עם היחס שלו כלפי ערבים, הומואים ושמאלנים. אין לי בעיה לבקר את התפיסות שלו, אבל אנחנו נמצאים במצב של כזה ניכור בין הצדדים, שישר הלב שלי חפץ לדבר לטובתו. אין ספק שהיחסים בין חרדים לחילונים, וההפגנות האחרונות בירושלים, הם חלק ממציאות טרגית שבה האלימות הפכה לפתרון ליחסים בין קבוצות. מחומת ההפרדה ועד היחס להפגנות החרדים – הפתרון של החברה הישראלית הוא רק הקצנת ההפרדות והתרחקות מהתמודדות. עולם בתי הקולנוע ועולם ההלכה – שניהם חלק מהעולם שלי. אבל שניהם הולכים לעבר איזו הקצנה שמוציאה את מרכיב הרוח והצדק משני הצדדים".

בזמנים שבהם שר האוצר פועל נגד יבוא של ספרים בערבית לישראל, בהר משבץ בספריו תרגומים לערבית של שיריו וסיפוריו. ב־2006 תירגם מוחמד עבוד לערבית את 'אנא מן אל־יהוד', סיפור הנושא בקובץ הסיפורים של בהר, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' – והוא פורסם ונותח בהרחבה בעיתונות המצרית.

"נסעתי לקהיר להרצות לתלמידים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, וזה היה מדהים. אתה פוגש אנשים שנפגשים במין מחתרת ישראלית – הם מתאספים כל פעם בבית של מישהו אחר וצורבים אחד לשני שירים של שרית חדד וזהבה בן, ורואים סרטים ישראלים ומצטטים מהסרטים. עם המון סקרנות, לצד הביקורת הפוליטית.

"מה שהימם אותי בביקור במצרים זה שסוג הקריאה בסיפור שלי שם השלים את כל מה שהיה חסר לי בתגובות לסיפור כאן – ולהפך. בדיונים בארץ על הסיפור ישר התחילו לדבר על התבכיינות ומזרחיות ומאבקים. שם ההתעניינות בסיפור נובעת מסקרנות לגבי היהודים שנעלמו להם, בלי לראות את הצד הישראלי שבי. כל צד מעלים את החלק בי שלא נוח לו איתו".

מכעיסות אותך תגובות נגד 'ההתבכיינות המזרחית' או נגד ההזדהות עם הפלסטינים והתרבות הערבית?
"אני לא מופתע מזה, כי הצד של גזענות בוטה תמיד היה פה, וגם הרדוקציה של מזרחיות לבכיינות. אבל מה כל כך רע בבכי? למה זה מאיים על אנשים שמישהו בוכה? קורה לא פעם אחרי ערבים ספרותיים שמישהו בא ואומר לי, אין כזה דבר דיכוי של מזרחים, או שהיום הוא כבר לא קיים – 'תראה, יש לך נשיא/ רמטכ"ל/ ראש ממשלה מזרחי' וכו'. מעבר לזה שאני רוצה לשלוח את האדם הזה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבדוק קצת נתונים – העניין המרכזי כאן הוא שהבנאדם מתרגז. שהנושא בוער בו, למרות שהוא טוען שאין כאן אישיו".

אז אתה לא קונה את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העליות המתחלפות והמחיר שכולן משלמות.
"יש נטייה להצביע תמיד על הקורבנות האחרים – האתיופים, הרוסים, העובדים הזרים, ניצולי השואה וכו'. זו תפיסה מאוד גסה של המציאות. כאילו שאם אתה בעד ערבית, אתה נגד יידיש. 'בגלל שאני ויתרתי על היידיש, אז תוותר אתה על הערבית'. וזה במקום לדבר על האפשרות של גם וגם, של קואליציה טבעית של ערבית, לדינו ויידיש – שמאפיינת את המצב היהודי ההיסטורי שהיה תמיד כרוך בריבוי לשוני. רק מי שטוב לו במצבו הנוכחי יכול לומר: בואו נוותר כולנו על העבר ונחיה את העתיד. אני חושב שהמפתח לפתוח את כלא הזהויות הישראלי תלוי גם בכך שהאשכנזים יחזרו לאשכנזיותם".

זה בעקיפין מה שעושים אנשי חבורת 'הו'?
"אנשי 'הו!' הם חלק מבורך מהחזרה לאשכנזיות, אם מתייחסים לחזרה ליידיש ולרוסית שדומיננטיות שם מלבד הצרפתית, מול כל האנגלו־אמריקאיות. אבל העולם של 'הו'! והעולם של 'הכיוון מזרח' והעולם של 'משיב הרוח' – אצלי שלושתם נמצאים באותו מקום. מעניין בעיניי דיאלוג בין כתבי העת האלה. אני מזדהה עם שלושתם אבל מרגיש חוסר בשלושתם, כי כל אחד חסר את מה שיש בשניים האחרים".

אתה כותב בספר "קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים". עושה רושם שאתה מתכתב עם החלקים האריסטוקרטיים של ספרות המזרח.
"אני לא מתכחש לתפיסה האליטיסטית שעליה התחנכתי. אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו. אני לא יכול לכתוב ראפ או שירה ביטניקית. זה לא אני, זאת לא הנשמה שלי. אני גם לגמרי מאמין במרחק בין הכתיבה לעולם. אני חושב שזה שקר ספרותי לכתוב בשפה שבה מדברים. בעיניי, ריאליזם בעברית, או בערבית ספרותית, הוא בלתי אפשרי. שמעון בלס וסמי מיכאל צמחו מהמפלגה הקומוניסטית שאמונה על ריאליזם כתפיסת עולם אמנותית. מבחינתי, ריאליזם יכול לקחת אותך מרחק מאוד מסוים. בסופו של דבר, הפתרון של המצב המזרחי בארץ הוא תיאולוגי או מיסטי, ולכן הריאליזם לא מספיק".

את השיר האחרון בספר אתה מסיים באזכור של אום כולתום. נדמה שתמיד חוזרים אליה כשמדברים על כיסופים מזרחיים.
"אום כולתום באמת הפכה לסמל, במובן הכי רחב. גם בארץ וגם בעולם הערבי. היא הפכה לפסקול של המאה ה־20. ביומיום שלי יש מקום מרכזי ליוצרים כמו אהובה עוזרי, ג'ו עמר, זהר ארגוב ואהוד בנאי, אבל מטבע הדברים, כשאתה מסתכל אחורה אתה באמת מחפש משהו מרומם לשוב אליו, גם כפנטזיה של מקום שלם. במובן האישי, אום כולתום היא פשוט חלק מהחיים שלי. השכנים שלי היו פלסטינים מהגליל, תלמידים באקדמיה למוזיקה, והם העבירו לי את הקסטות הישנות שלהם. אני מזדהה עם נוסטלגיה של מהגרים. כשאתה הולך לערבי מוזיקה עיראקית ברמת־גן או באור־יהודה – אתה פוגש קהל שחוזר לאותם שירים ישנים. כאילו המוזיקה נעצרה אחרי שהם עזבו את בגדד. אני יודע שיש היום דברים חדשים ונפלאים, אבל יש לי את הנטייה של הזקנים האלה, לחזור כאילו לרגע העזיבה".

אז אין סיכוי ששרית חדד תיכנס אי פעם לשיר שלך?
"עמיר בניון מספיק טוב?".

אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון, הוצאת עם עובד