הסופרים המסקרנים בישראל

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.6.2014

איך אפשר לבוא בטענות לוועד עובדים מיושן, חששן ודל במשאבים, שהוא הפרוזה הישראלית היום? למה אפשר לצפות מגוף שמאגרי התמיכה שלו הולכים ומתכלים? בעלי הברית הטבעיים – העיתונות, האקדמיה, המוציאים לאור – עסוקים בבעיות הישרדות משל עצמם. הפטרון הישן והפטרון החדש – הממסד הפוליטי־תרבותי, הקפיטליסטים של שוק הספרים – שמים עליו קצוץ. אם היה לי בוטיק מאובק בעיר שינה קטנה, גם אני הייתי ממשיך למכור בגדים חומים, רכים, חסרי קווי מתאר. כל עוד מישהו היה קונה אותם.

בישראל לא חסרים כישרונות ספרותיים מובהקים. חסרים אנשי ספרות שלא מתייחסים לקורא כאל ילד זקן ומוכה, גור עזוב שצריך ללטף בזהירות, לחבוש את פצעיו, ללמד אותו קצת על העולם. חסרים מו"לים, עורכים וכותבים שיראו מול העיניים שלהם קורא מסוג אחר: שותף סקרן, חרמן ונמרץ להרפתקה. הסרטים של טרנטינו, למשל, כבר איתנו עשור או שניים. איך יכול להיות שטרנטינו משתמש באפקטים זולים, בז'אנרים זולים, בטכניקות זולות, באלימות גלויה, בהומור קודר ומלוכלך – ועדיין נחשב לרב־אמן? מה מוצאים בו גם צופים בני 20 וגם מומחים לקולנוע?

אולי צריך לחשוב מחדש על ההבדל בין זול למבדר, בין מעמיק למשעמם. על הנחות היסוד של "ספרות יפה" באופן כללי. אולי כדאי לבדוק מה קורה שם, בארגז החול של סגנונות ומדיה שהתפתחו אחרי שנולדו הצילום בצבע, הקומיקס, הפופ. קצב מהיר ופרובוקציה שייכים רק לפרסומות, או שאפשר להשתמש בהם גם בכתב, ולהגיע בעזרתם גם לאזורים מהורהרים ואינטלקטואליים? גם אנשים "צעירים" – כלומר פתוחים, חסרי חשש – יכולים להתלהב מקריאה. אפשר להשיג את האמון שלהם. אפשר להוציא את האף מתחת לשמיכה.

4
מתוך 'קיל ביל 1'

 

הסופרים הישראלים הבאים הם עדיין לא "סופרים" במלוא מובן המילה. רובם ילידי שנות ה־70 וה־80. הם לא אלמונים, אבל רובם רק התחילו להתחכך בזירת הפרסים. מאחוריהם רק ספר פרוזה אחד או שניים שזכו לתשומת לב, למרות שטבלת רבי־המכר לא אירחה אותם עדיין לכוס תה. הקהל הרחב רק מתחיל לשמוע עליהם.

הספרים שלהם לא תמיד מלוטשים או מציגים ניצחון ספרותי שלם וחד־משמעי, אבל כל אחד מהם מציע משהו בהקשר מקומי: סגנון, עמדה רגשית או מקורות השפעה לא צפויים. כל אחד מהם מצליח לפנות אל הקורא באופן מעורר ולא שגרתי; לשחק עם כללי הספרות הריאליסטית – בלי לזעוק "אני טקסט אמנותי", בלי לנפח את הלחיים בשם הניפוח. הם מתייחסים למציאות ישראלית מוכרת, ובאופן ישיר, אלא שהם ניגשים לסוגיות עכשוויות – פוליטיות, מגדריות, כלכליות – בלי להפוך אותן ל"סוגיות".

אלה סופרים שיודעים לעצב רגעים ליריים ועדינים, בלי להתבסס על תפריט אחיד של ליריקה ועדינות. להביע כאב, אבל לא להתמרק ברחמים עצמיים. אלה לאו דווקא סופרים רדיקליים או מהפכניים – אבל הם מקפידים להשתמש באלמנטים שליליים, מביכים, מרגיזים, מאיימים, אכזריים, מצחיקים, גסים ולפעמים מנדנדים כדי לתקשר עם הקוראים. כל אלה מבליטים אותם ביחס לקום־איל־פו של פרוזה מקומית. אלה כמה מהסופרים שמצליחים לקרוע חורים קטנים ומסקרנים בדיון המסורק, הרגיש, המצטדק, המתאבל־מתמוגג מעצמו, המחבק, הכביכול תקין פוליטית והמנמנֵם שהוא הספרות הישראלית של שנות האלפיים.

דליה ביטאולין־שרמן, נולדה ב־1979, מחברת 'איך שהעולם נהיה לבן'

דליה ביטאולין־שרמן יודעת לתאר רגש נדיר בספרות המקומית: זעם. לא מהסוג המבוים, המתוזמן, בסגנון כותרות בעיתונים. הזעם הספרותי שהיא מעצבת מוחזק היטב, מוקפד, מסמן את קווי המתאר של כל חפץ, מחווה או חילופי דברים שהמבט והאוזניים לוכדים.

ספרי ביכורים נוטים להמחיש ניצחון ליברלי גלוי או סמוי – במיוחד כשהם מתארים סיפורי התבגרות וחניכה, במיוחד אם הם מסמנים לקוראים לקרוא אותם בהקשר אוטוביוגרפי, במיוחד אם היוצרים שלהם לא נולדו לקסטה הנכונה בישראל. האמנות מנצחת את הקשיים, הם רומזים או מצהירים, לפחות בזמן הכתיבה והקריאה. אמנות המילה הובילה את הסופר לחוף מבטחים.

זה לא בדיוק המקרה של 'איך שהעולם נהיה לבן'. המבט הספרותי הבוגר שמופיע בשבעת הסיפורים שכלולים בו מתגייס להסביר איך ילדה, נערה ואישה צעירה ממוצא אתיופי רואה את החיים סביבה בישראל. הקובץ מחפש ומוצא דרכים להמחיש את האופן שבו אלף ואחת עיניים – של מורים, של בוס במפעל, של הורים חלשים־חזקים – מחנכות את הגיבורה שמתגבשת לאורך הסיפורים, מנסות להכניס אותה לתלם. באותו הזמן, הסיפורים מראים איך העיניים של הגיבורות והמספרות לומדות בעצמן למדוד אנשים לפי מידת הכוח והמוגבלות שלהם. ההישג של הספר הוא היכולת של ביטאולין־שרמן להישיר בחזרה את המבט כסופרת, ולעשות את זה בצורה קוּלית, לא נוזפנית, לא כוחנית. לנסח את הדברים באופן כביכול שקט, אבל בעצם ממוקד ודרוך בטירוף. לנצח בכלים ספרותיים.

זה מעניין במיוחד מפני שהסיפורים בספר מגלים חשדנות כלפי תהליך השליטה בשפה. מצד אחד, רכישת השכלה וקריאה מוצגות כאן כמכשיר ברור להצלחה, לטיפוס בסולם החברתי. אבל באותה מידה, לספרים שמוזכרים פה יש כוח לנכר את האדם לעצמו ולשפה של הוריו. להפוך למשתף פעולה. "אנחנו אף פעם לא אומרות לא", ביטאולין־שרמן כותבת באחד הסיפורים, שמתבונן בקבוצת תלמידות ממוצא אתיופי בבית ספר ישראלי. הספר הזה יכול ללמד איך אפשר להתחיל לומר לא.

חגית גרוסמן, נולדה ב־1976, מחברת 'היכן שאינם' ו'לילה ולואיס'

אפשר לצקצק בלשון אל מול שני ספרי הפרוזה של חגית גרוסמן, שידועה יותר כמשוררת. את הגיבורה של הרומן האחרון שלה, 'לילה ולואיס', אפשר לפטור כתמהונית. את סגנון הסיפור אפשר להגדיר כמנדנד לפעמים. את המבנה של הרומן – לתאר כלא מגובש עדיין. אבל דבר אחד ברור: אף אחד, לפחות בהוצאות המרכזיות בישראל, לא כותב היום פרוזה כמו חגית גרוסמן. אף אחד לא מצליח ליצור קול־מספר שמשתמש באותו זמן במין פני פוקר אטומות ובקול שוצף ורומנטי של זמרת אופרה. לבטא התייחסות לחיים, למין, לאהבה, לכסף, שהיא מצד אחד נאיבית ותמימה לחלוטין, ומצד שני שנונה ואירונית.

גרוסמן שולחת את הגיבורה שלה, כפילה מוגזמת־מופרכת שלה עצמה, למשימה תובענית: דמות שניזונה מספרות, משירה, מתאווה בשרנית ליופי ולעונג – צריכה ללמוד להרוויח כסף, להסתדר. לאזן בין התפרצויות הנפש שלה לתביעות היומיום של שוק העבודה ויחסי האנוש הקפיטליסטיים בישראל היום. גרוסמן לא בדיוק מאלפת את הסוררת, ובטח שלא מצליפה בה כמו סופרים גדולים שנוהגים להעניש דמויות נשים שקראו יותר מדי רומנים רומנטיים בנעוריהן. אבל היא גם לא ממהרת לסגוד למשוררת שלה ולהגביה אותה. לאורך רוב הקריאה קשה להחליט – האם זאת דמות ענקית ומעוררת השראה או מגלומנית אנוכית, מגוחכת, שהעיסוק הספרותי מאפשר לה לנצל את הקרובים אליה.

הספר הזה הוא מאמץ משותף עם הקורא לבדוק איך מצליחים להחזיק את האמונה היוקדת בספרות, בארוטיקה של חיי הספרות – בלי לעצום עיניים אל מול המציאות, להתמכר לנוסטלגיה או להסתפק בקיטש. הרומן הזה אולי לא מצא לגמרי את הצורה שבה הוא רוצה להיכתב, אבל זה רק טבעי: 'לילה ולואיס' חוקר שטח לא חרוש, ומסמן בו קווים מצחיקים, יפים ולא צפויים.

ענת עינהר, נולדה ב־1970, מחברת 'טורפים של קיץ'

'טורפים של קיץ', בניגוד לשאר הספרים ברשימה, לא פורסם בשנתיים האחרונות. אבל גם שש שנים אחרי שראה אור, קובץ הסיפורים הזה זכור עדיין כמקרה נדיר יחסית: ספר ביכורים שיצר רושם של תגלית ספרותית. המעלה הבולטת שלו היא הנכונות החריגה והיכולת החריגה לגעת באלימות, עניין שחודר לכל שכבה ואגף שמרכיבים אותו. הפרוזה העברית של העשור האחרון עושה כמעט כל מאמץ לתאר אלימות באופן עקיף, סמלי, מעורפל, מעודן. כל זה, בניגוד חשוד למציאות פוליטית וצבאית אלימות במיוחד.

אישה צעירה שנדחפת בכוח להפוך לאמא, נערה מתבגרת שנמשכת לשכן שעדיף להישמר מפניו, מורה שעורר שדים מרבצם – עינהר לא רק מתארת דמויות שסופגות אלימות, מסבות כאב, מכניעות, נכנעות, נמצאות על סף פיצוץ. האופן שבו היא מתבוננת בהן לא מתייחס לאלימות שלהן מתוך ניקיון כפיים, עליונות מוסרית או ריחוק רגשי שאופייניים כל כך לפרוזה המקומית. היא לא מתבוננת באלימות כתופעה אקזוטית וחריגה, כמוצג בגן חיות, כיצר קדום שמתחפר במעמקי הנפש. היא גם לא מפרידה בינה לבין צדדים עדינים ביחסים אנושיים. אפשר לומר פשוט שעינהר פטורה מהתחסדות, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. תזכורת לכך שאסתטיקה, שמבט אמנותי, גם הם כרוכים באלימות. שני הסיפורים שחותמים את הקובץ מצליחים מתחילתם ועד סופם ליצור תחושת סכנה ממשית, קיומית ומיתולוגית, שהופכת ליופי בלתי מרוסן. ספרה השני אמור לצאת בהמשך השנה.

5

קובי עובדיה, נולד ב־1982, מחבר 'העונה האחרונה של מוטי ביטון'

"אסור להפסיק לזייף". את ההנחיה הזאת, שהוא מקבל מהמנטור שלו – גבר פדופיל עם מלאי זמין של ממתקים – הוא מיישם עד הסוף. הגיבור והמספר של קובי עובדיה מצופף בספר הביכורים שלו סיפור על גבי סיפור, הגזמה על גבי הגזמה. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' הוא בעצם מבוך של טלנובלות, שניזון דווקא מעשור ישראלי של ספרות תיעודית, אוטוביוגרפית והיסטורית.

עובדיה מעמיס כל דימוי מתבקש וסטריאוטיפי על הלוקיישן של "דירה משפחתית בדימונה". אין אבא. אמא מובטלת פגועת נפש. אחות שמנה במצב קטטוני. אחות משתכנזת שמשא המשפחה על כתפיה. רגעים של גילוי עריות. ילד בר־מצווה שחולם להפוך לתסריטאי־כוכב ומפנטז על אופרת סבון נאיבית, שבה מתחככים אנשים מהשכונה באצולה אשכנזית מדומיינת.

הספר הזה לא רק שואב באופן מוצהר השראה ממלודרמות קרובות ורחוקות כמו 'הקיץ של אביה' ו'שושלת'. הוא מוציא בעזרתן מהארון שורה ארוכה של רומנים אוטוביוגרפיים, מהעשורים האחרונים, שמתארים ילדוּת ישראלית בלתי נסבלת בתנאים של עוני ודיכוי משפחתי ותרבותי. עובדיה כמו מזהה באותם רומנים את פוטנציאל הבכי, הפורקן והקיטש מתחת לחזות האמנותית הקודרת – אבל במקום להחניק אותו, לוקח אותו לקצה.

דווקא מפני שהמניפולציות הרגשיות כאן גלויות, כאילו ילדותיות, הוא מצליח להחדיר הומור, קאמפ והתלהבות למתכונת של סיפורי חניכה טראומטיים, רדופים, שבסופם מבצבצת הפיכתו של הגיבור לאמן. בשנים שבהן יותר ויותר ספרים וסרטים נעזרים בגיבורים ומספרים ילדים – לטובת דימוי עצמי נקי כפיים, חסר אונים, קורבני – המספר־הילד של עובדיה מזכיר את הצד הכוחני, האכזרי, הלא־מחונך בכל ילד. לא מתוך רצון להוקיע את הקוראים – להפך, מתוך דחף של שחרור. הספר אולי לא מצליח עד הסוף להתמודד עם צרור המשימות שהוא לוקח על עצמו, אבל הוא מציע לקורא דרך להשתחרר מתפקיד "הילד הבוכה".

יפתח אשכנזי, נולד ב־1980, מחבר 'סיפורי מות עירי', 'בירקנאו אהובתי', 'פרסונה נון גראטה' ו'היידה להגשמה'

בניגוד לשאר הכותבים ברשימה, יפתח אשכנזי פירסם כבר ארבעה ספרי פרוזה. בנוסף, הוא מפרסם ביקורת ספרות בעיתון 'הארץ'. ובכל זאת, הוא עדיין לא שייך למועדון המקומי המצומצם של סופרים־נסיכים בני שלושים־ארבעים. שלושת הספרים הראשונים שלו היו חתרניים וארסיים במופגן. בספרו הקודם, 'פרסונה נון גראטה', היה משהו מרושל במכוון, במיוחד בחריזה הקצת חורקת שאפיינה אותו, ובהתפרצויות של שנאת נשים, שנאה עצמית ואלימות שהפציעו בו.

ספרו האחרון, 'היידה להגשמה', מסמן בחירה מודעת לעדן את היחסים של אשכנזי עם הספרות הישראלית ולהציג אותם בצורה מורכבת יותר: מצד אחד ביקורת והתנגדות, ומצד שני אהבה וקרבה. היחס המפוצל הזה מתבטא בעלילה אדיפלית על סיפורי מרד והתבגרות של שני דורות – בני גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, ובהמשך הספר, הילדים שלהם שגדלים על מורשת של חיי חבורה, תעלולים ואהבת הארץ. מורשת שעומדת בניגוד גמור לעובדה שההורים קיבלו לחלוטין את חוקי המשחק הקפיטליסטיים והפכו לבורגנים טובים.

אשכנזי שם את האצבע על דימוי מפתח שמגדיר את המגזר הזה, שממשיך לתפוס את עצמו כמלח הארץ, כנציג הישראליות, כמספיד הרשמי שלה: השירה בציבור. הספר עצמו ממחיש את הנקודה הזאת – אשכנזי מחקה־מזייף יצירות ספרות ידועות בעברית, ספק לועג להן ומעוות אותן, ספק מפיח בהן חיים מחודשים בקול שלו. נע בין פרודיות של הצגות בתיכונים, בקיבוצים, לבין דיוקן עצמי מלנכולי.

התערובת הזאת של ציטוטים ומחוות יכולה ליצור רושם דחקאי ומשורבט, כמעט גרפומני לפעמים. אבל ככל שהספר מתקדם, התחושה הזאת מקבלת משמעות רצינית: אשכנזי מציג את עצמו ואת נציגיו בסיפור כמי שלא מצליחים להשתחרר מהעולם האסתטי והרעיוני של ההורים, כמי שכבולים ליופי הרשלני של הישראליות הגוססת הזאת. לאורך הדרך הוא לא מוותר על קלילות, מוזרות ובוטות – ובכך מבדיל את עצמו מהמסגרת הנפוצה ברומנים ישראליים עכשוויים של הספד, געגועים וקינה.

איילת גונדר־גושן, נולדה ב־1982, מחברת 'לילה אחד, מרקוביץ" ו'להעיר אריות'

יש משהו היי־טקיסטי ומרענן ברומן השני של איילת גונדר־גושן, מין גישה תסריטאית בריאה ולא מתנצלת. היא מבססת את 'להעיר אריות' על סיטואציה דרמטית מתוחה, וחולבת ממנה אפקטים רגשיים ותפניות עלילתיות בלי להתבייש. בחור ישראלי טוב, מלח הארץ, רופא בסיום תורנות מתישה, מוציא קצת אגרסיות עם הג'יפ שלו. הוא דורס גבר אריתראי ומחליט להשאיר אותו לגסוס בחולות, לא מודע לכך שאשתו של הפצוע היתה עדה לתאונה. מוצף חרדות ואשמה, הוא מפיל את עצמו לידיה, והאישה מכריחה אותו לנתח פליטים אפריקאים במרפאה פיראטית שהם מפעילים בלילות.

גונדר־גושן מערבלת כאן בהצלחה בין כמה תבניות דרמטיות ומלודרמטיות בסיסיות – יחסים בין שולט לנשלט, בין שחור ללבן, בין גבר לאישה. היא רוכבת על סיפור הרדוף־נרדף שהתקשורת והפוליטיקאים מספרים על היחסים בין ישראל, אומות העולם והפליטים שנמלטים לכאן מאפריקה. אבל במקום להשתמש בו כחומר תעמולה, היא מנצלת את החרדות והדעות הקדומות שהוא מעורר בצורה מפתיעה, מיומנת, כמעט מותחנית.

שוק הספרים המקומי סובל מחסך בספרות פופולרית אינטליגנטית, שמכבדת את הקוראים ומוכנה לאתגר אותם. עוד מוקדם לתאר את גונדר־גושן כמאסטר, אבל היא נכנסת יפה לוואקום הזה. היא מזכירה שיש מקום בספרות לא רק לחשבון נפש ולזרם תודעה פרשני. ההתמקדות של הרומן בהכרעות המעשיות והאתיות של הגיבורים מזכירה את כוחה של הספרות לתאר גם פעולות והתרחשות, להמחיש שינוי ממשי במציאות.

מתן חרמוני, נולד ב־1969, מחבר 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות'

שני הרומנים של מתן חרמוני עומדים בסימן של ספרות יידיש. כרקע של התרחשות היסטורית, כהשפעה סגנונית ולשונית, ובעיקר כאופק מדומיין, כגישה כללית לספרות. סופרי היידיש, כותבי היידיש, כותבים וסופרים בכלל, בני אדם – מוצגים אצלו כמין אנטיתזה חילונית, צמודה לקרקע, לדמויות ספרותיות ישראליות. דילמות מוסריות לא מענות אותם, הם לא בדיוק נקרעים בין רצון פרטי למחויבות לקבוצה. שני הגיבורים שחרמוני יצר – שניהם סופרים – עסוקים יותר בניסיון לממש תשוקה מינית, בתאוות כבוד, ברעב, בגעגועים לאישה.

אם ברומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', עוד היה משהו קישוטי, 'ארבע ארצות', שיצא לאחרונה, מצליח לעצב עמדה רגשית ברורה וחשופה יותר. הגיבור – שמתואר כמין כפיל מגוחך, נבזה, של חרמוני עצמו – מציג עצמו בגלוי כמי שחולם לקבל הכרה כסופר, כחלש שבחלשים, אבל בלי להתענג על החולשה הזאת. ההומור הכמו־יכנעאי של הספר, שעוטף גם את פרצי הסנטימנטליות והייסורים הרומנטיים של הגיבור, מנצל את אחד התפקידים הבסיסיים של כתיבה קומית: להכניס דברים לפרופורציות, לתת לאסונות ולשיברון הלב להיראות כמעט כמו משחק.

בניגוד לחיבה של ספרות ישראלית לטרגדיה, לתחושה החוזרת שכוחות אדירים בנפשו של האדם הבודד או במציאות החברתית תמיד יכניעו אותו – המכות שסופג הגיבור של חרמוני והבדחנות המסוגננת שמתארת אותן, מזכירות שלבני אדם יש כוחות בסיסיים, זמינים אולי בכל מצב: גוף, דמיון, יכולת לאהוב ולצחוק.

מודעות פרסומת

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

ראיון עם יפתח אשכנזי, היידה להגשמה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.1.2014

♥♥♥♥

דווקא השכן חיים גורי נשאר בסוף מחוץ לרומן החדש של יפתח אשכנזי. "כל הספר הזה", מספר אשכנזי, "התחיל בסקיצה פרודית על שני ילדים של בני גרעין נח"ל, שמחליטים למצוא את הבית של חיים גורי בירושלים ולשכנע אותו לשנות את כל השירים שלו מתש"ח, להחליף בהם  את האות ע' באות א'. אבל ככל שהתקדמתי עם הכתיבה, הבנתי שלמרות כל הביקורת שיש לי על הדור הזה – הדור של ההורים שלי והחברים שלהם – הפעם אני צריך לגשת לסיפור עם הרבה אהבה וחמלה. לא רק לצאת נגדם, אלא גם להראות איך הסיפור שלהם מגדיר אותי".

אשכנזי לא היה צריך לערוך תחקיר או ניתוח סוציולוגי מבוקר כדי לתאר את יחסי האהבה־שנאה עם הסיפור הישראלי; זה שבעלי הבית של הספרות הישראלית מתארים מ'הוא הלך בשדות' ועד 'סיפור על אהבה וחושך'. הוא נולד ביום השואה ונכנס בברית ישראל ביום הזיכרון. שמו הפרטי הוא מחווה לחטיבת יפתח של פלוגות המחץ. שירי הגבעטרון היו הפסקול הרשמי של ימי שישי בילדותו. את הבר־מצווה הוא חגג במסע טיולים בארץ. כמו בהזמנה, התיישב גם חיים גורי בבניין ממול.

ובכל זאת, בספריו הקודמים הצליח אשכנזי להבדיל את עצמו מז'אנר הסופר החברה'מן שנעשה שכיח אצלנו בעשור האחרון. 'פרסונה נון גראטה', שם ספרו הקודם, כאילו רמז על הנכונות שלו להיכנס לתפקיד הילד הרע – מי שקורץ לספרות הסטאלגים הפורנו־שואתית בספר אחד, ומתאר אונס בשורות מחורזות בספר אחר. גם כמבקר ספרות סוטה אשכנזי לא פעם בחדווה גלויה מהקו הזהיר והמכבד שמאפיין לרוב כתיבה על ספרות בישראל.

'היידה להגשמה', הרומן החדש שלו, לא רק מעדן את הצדדים הגרוטסקיים והמתגרים בכתיבה שלו, אלא מוכן להודות בפה מלא בדחף לשיר בציבור, להצטרף לקולות המקהלה של הישראלים היפים, הנוסטלגיים, לכל השרות והדליות והרינות. הספר הוא סלט של מחוות לאבות הספרות הישראלית וחיקוי של קלאסיקות ספרות עברית.

אם סגנון הרומן מצייר את הספרות הלאומית כמשפחה מגוחכת ושמחה, כאוסף של מערכונים – עלילת הרומן מתארת את תהליך ההתבגרות הקבוצתי של חברי גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, את אופרת הסבון הסבוכה של קשרים שלעולם לא משתחררים בין בני ובנות הגרעין, היורשים האפורים של יפי הבלורית והתואר. באותו זמן הוא מצייר את ההתבגרות המעריצה של ילדיהם למורשת הקרב והתעלולים, ואת החשיפה לצדדים השקריים והכוחניים של החינוך לאהבת הארץ.

"אלה אנשים שבטוחים שהם מייצגים את הסיפור הישראלי, וגם בטוחים שהם מיעוט נבחר. הם באמת גרעין: קבוצה קטנה וסוציאליסטית, שלא מפסיקה לחשוב על עצמה ככזאת גם כשהיא עוברת לאורח חיים קפיטליסטי. הם יגידו לך שהם היו פשוט תמימים פעם, אבל הם עדיין ממשיכים לתפוס את עצמם כערכיים. זה בעצם הבסיס לתחושה שלהם כאליטה: הם עדיין חושבים שיש להם אחריות כלפי החברה. זה הדור שחווה הכי הרבה שינויים; שכאילו בגד בכל מה שהגדיר אותו".

היחס בין בגידה לנאמנות עומד במרכז 'היידה להגשמה' ספרו הרביעי של אשכנזי, בן 33, מדריך ב'יד ושם' ושחיין חובב, שחי עם בת זוגו בשכונת טלביה הירושלמית. חבורה של בני גרעין לשעבר מגלים שחברם הנערץ, הנישא, מעל בכספי חסכונות שהפקידו בידיו כהשקעה – אחרי עשרות שנים של חברות, טיולים משפחתיים וסכסוכים אינטימיים. קו העלילה הזה קשור למקרה אמיתי ולחבר של הוריו של אשכנזי. "רציתי להראות איך דווקא האיש שמצליח לסמל את כל הערכים הישנים, הוא שגונב מהחברים שלו. עם כל האהבה והקרבה אליהם, רציתי לספר גם את הסיפור של הפריבילגיות החברתיות של הדור הזה – שבטוח עדיין שגנבו לו את המדינה".

אהוד ברק, הנציג הכי בולט של המהפך הזה, חתם את האלף הקודם בהתנצלות המפורסמת בפני המזרחים. עד כמה הספר שלך מגיב לזעם שיוצרת הדמות הזאת היום, של בחורינו המצוינים לשעבר, האשכנזי־הלוחם־המסודר כלכלית?
"למרות ששתיים מהדמויות בגרעין הן דמויות של תימנים, אני לא באמת יכול לייצג את הגל המזרחי. אצלי כילד בכלל לא היה קיים המושג 'אשכנזי'. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מאיזו עדה אנחנו, והתשובה הייתה: 'אתם ישראלים'. כאילו אין עדות. אפילו ספר השורשים שלי ושל האחים שלי מתרכז בציונות ובקיבוץ. משני הצדדים, הרקע הוא מאוד סוציאליסטי־ישראלי בהגדרה. הדבר היחיד שאני זוכר לגבי ההיסטוריה של סבא שלי זה סיפור מטושטש עם סוס, אקדח ופורעים".

33333
'הוא הלך בשדות', יגאל תומרקין

 

אביו של אשכנזי נהרג בתאונת דרכים ב־2001. באחד מסיפוריו המוקדמים, אשכנזי תיאר נסיעה דמיונית עם נהג משאית שהרג את אביו של גיבור הסיפור. 'היידה להגשמה' מסבך מכמה כיוונים את הקשר בין אבות לבנים, הופך את הדרמה הפרוידיאנית לקרקס. אביו של אשכנזי, הוא מספר, ניסה למנוע ממנו ללכת בעקבותיו ולהתגייס לגרעין נח"ל. "בדיוק באזכרה שלו השנה, סיפרו לי שאבא שלי ביקש מחבר שלו להתקשר אליי כשהייתי בתיכון, ולשכנע אותי לא לעבור אותו מסלול".

למה?
"זאת התעלומה שניסיתי לפתור בספר הזה. פיזמתי את המילים של האינטרנציונל מגיל צעיר. גדלתי בתחושה שצריך לתרום, צריך לחלק משאבים שווה בשווה. ופתאום אבא שלי טוען שקפיטליזם זאת השיטה היחידה שעובדת, שחיי קבוצה לעולם לא יצליחו. איך יכול להיות שגרעין הנח"ל שלו היה כל כך חשוב לו, שכל החיים החברתיים והאישיים שלו כמבוגר היו קשורים אליו עדיין, ובכל זאת הוא פחד שבסוף אני אבחר לחיות בקיבוץ".

ובכל זאת התגייסת לנח"ל וחיית בגרעין בקיבוץ. זה המרד הישראלי, בסופו של דבר, להיכנס לנעליים של אבא?
"אני חושב שזה בדיוק מה שהדור שלי למד מהדור של אבא שלי. אנחנו חיים בתחושה של בגידה בערכים ובאידיאולוגיות – ומצד שני, בהמון תחומים קל להרגיש כמה אנחנו קונפורמיסטים. בוגדים, אבל עדיין רוצים להיות ילדים טובים, חלק מהמערכת. אין כמעט רצח אב אמיתי בספרות הישראלית. כל כמה שתוקפים את דמויות האב, בסופו של דבר מזדהים איתן, עוברים מחדש את הקונפליקט שלהן, למרות שכאילו מודעים כבר לבקיעים ולבעיות של האבות והאמהות".

גדלת על סיפורי גבורה? על מורשת קרב?
"דווקא ההתייחסות לממד הצבאי בחיים של אבא שלי הייתה פחות מורגשת. הגדוד שלהם היה מהראשונים שהגיעו לירושלים המזרחית .ב-67' אבא שלי כמעט נהרג במלחמת ששת הימים. הוא והחברים שלו חצו את התעלה עם שרון, על סרות גומי, שרים שירי ארץ ישראל, כשמסביב כל הבלגן. אבל אבא שלי לא התגאה בקרבות. הוא והחברים שלו העדיפו סיפורים יותר מצחיקים. הנוסטלגיה שלהם לא הייתה קשורה למלחמות. אף פעם לא עודדו אותי להיות גיבור".

מה כן לקחת משם?
"אני מכיר את החברים של אבא שלי מהגרעין מגיל שלוש־ארבע. כמה מהם גם גרו בכרמיאל, שם גדלתי. בתור ילד תמיד הקשבתי לסיפורים שלהם – מריבות על גן ירק, איך הם החליטו יום אחד לתלות דגל אדום על בניין גדול בחיפה. ואחרי כל הריבים והכעסים שהם צברו לאורך השנים – הם יודעים שהם חלק מחבורה, ממשפחה. עד היום יש כל שנה מפגש של כל בני הגרעין שלהם, הילדים והנכדים, יומיים של מצגות ושירים בכנרת. כל שנה יש גם מפגש גרעין אחרי האזכרה של אבא שלי. הם קוראים את הספרים שלי, מעירים עליהם".

גם אתה שר?
"אני לא כל כך טוב בשירה בציבור. אני תמיד מתבייש. אבא שלי היה שר ממש כל הזמן. תמיד הייתה שירה בבית. בכלל, הוא היה אבא מאוד מדבר, משתתף, נוכח. הוא גם אהב מאוד להתווכח. חסרה לי היכולת להתווכח איתו. הוא בטח לא היה מסכים איתי על הכל, ולא היה אוהב כל מה שכתבתי, אבל אני בטוח שהוא היה מקבל אותי ואת מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בכיתה י"א־י"ב. התביישתי לדבר איתו על זה, אבל נראה לי שהוא איכשהו ידע שזה הכיוון שאליו אני הולך. למעשה, הרגע שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות סופר, ולא סתם כותב סיפורים, היה אחרי המוות של אבא שלי".

 5555

הרומן של אשכנזי מקביל בצורות שונות בין החבורה הנח"לאית לקהילה הספרותית. "כשהביקורת גוועת, כשרוב הספרים שיוצאים מיד נשכחים, כשהדיבור העיקרי על ספרות קשור לשאלות מסחריות, נוצר מין רעש לבן גדול. לספרות אין אפקט אמיתי על הקוראים. ההתפרקות החברתית בישראל וההתפרקות הספרותית נעשו מקבילות. סופר אמור לפרוץ על חשבון סופרים אחרים, לנצח במרוץ של רשימות רבי המכר. אבל ספרות היא גם מין קומונה. עשרות אלפי אנשים שאכפת להם מהדבר הזה שנקרא 'ספרות' שרואים את עצמם כציבור, ולא רק כאוסף של כותבים בודדים וקוראים בודדים, אנשים שמפזרים טוקבקים שליליים אחד על השני ברשת".

סופרים עדיין אוהבים להשוויץ בראיונות שאין להם חברים סופרים.
"אני בעצמי לא מבריק בתחום החברתי, אבל מאוד חשובה לי התחושה שאני לא פועל לבד. שהכתיבה לא קשורה רק לדחף הנרקיסיסטי לנצח במכירות. דווקא מהסיבה הזאת אני מתאר בספר את פרצי הנרקיסיסטיות והתחרותיות בדרמות של הסופר הצעיר והבן של המועל. זאת פרודיה על עצמי ועל סופרים צעירים בכלל. האלטר־אגו הרע ביותר שלי".

נדמה שהספרות המרכזית בשנים האחרונות נעשתה חומלת ומכובסת באופן קיצוני. יש עוד אפשרות להכעיס, למרוד, לעורר ויכוחים?
"כולם, כולל אני, נעשו קונפורמיסטים בשנים האחרונות. בישראל אתה תמיד נורא נחמד לכולם. זאת פחות או יותר הדרישה הבסיסית ממך. זה בדיוק מה שקרה במחאת האוהלים. פורצים לרחוב, אבל ישר מחבקים. העם דורש צדק חברתי, אבל לא מוכן לפגוע באף אחד. יש משהו מייאש בנחמדות הזאת. אין לך יכולת לשבור זכוכית, או לחלופין, לכתוב משהו בסגנון 'יללה' של גינזברג.

"דוד שלי הוא מוטי אשכנזי (הקצין שסימל את תנועת המחאה האזרחית אחרי מלחמת יום כיפור). גדלתי בתחושה שאם אתה לא מסכים למשהו, אתה חייב להילחם בו. אבל המחאה הישראלית בוחרת לא פעם מטרות קלות, או פשוט מכה על חטא בדיעבד: 'כמה לא היינו בסדר'. מחאה שהמטרה שלה היא להתמרק. אני לא מת על הספרות של 'יורים ובוכים'. אבא שלי והחברים שלו, למשל, לא ראו סתירה בין המילואים שלהם במלחמות, לבין השתתפות בהפגנה נגדן".

ואתה? איפה מתבטאת המחאה שלך?
"בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן. אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא־נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא. מנחה שלי באוניברסיטה, למשל, פירסמה פעם ספר על ספרות בתקופת האפרטהייד בדרום־אפריקה, וביקשה ממני לדבר באירוע לכבוד הספר. ישר סומנתי ברשימות של 'מוניטור האקדמיה'. ומי שהכניס אותי לרשימה השחורה הזאת אפילו לא ידע על מה דיברתי. אז ברומן החדש אני לא משחק יותר במשחק הזה. אני מראה שאפשר מצד אחד לכעוס, אבל מצד שני לא מתחמק מהמורשת של ההורים שלי: זאת הזהות שלי".

אז המשחקים של חיקוי ופרודיה בספר הם רק ביטוי קומי של הזדהות?
"גם אם יש כאן פרודיה על דורות ספרותיים קודמים או על החיים בישראל, היא לא נועדה לתקוף מישהו. בכלל, פרודיה היא לא הנשק הכי טוב. בסוף אתה תמיד תוקף את עצמך. פעם חשבתי שצריך להתייצב מול מה שלא מוצא חן בעיניי בספרות שלנו ולסמן אותו, אבל הסקיצות הראשונות של הספר לא עבדו דווקא בגלל הסימון הזה. הצלחתי לכתוב אותו רק ברגע שהייתי מוכן לגעת במשהו שקרוב אליי, ויותר מזה – לראות שהדור שלי כבר אחראי למצב שלנו. שאותה ביקורת שאנחנו מפנים כלפי ההורים שלנו, תקפה לגבינו. אתם מתלוננים שגנבו לכם את המדינה? אתם האליטה, אתם אוחזים במושכות. בואו נסתכל על הבחירות שלכם, ובואו נסתכל על הבחירות שלנו. הצלחתי לכתוב את הרומן הזה רק אחרי שהפסקתי לברוח מהאינטימיות הזאת, מהקשר הזה של אשמה ואהבה".

הגבריות הישראלית הזאת עוד מתלבשת עליך?
"כשהייתי בגרעין בקיבוץ, עבדתי במדגה, בענף הדגים. זאת כאילו העבודה הכי ג'אברית, עם כל הקשוחים. הייתי נוסע על טרקטורון, עם רובה ציד, בבגד ים ונעלי גומי, מבריח ציפורים מהבריכות. זה באמת היה מין מסדר מצחיק ומרשים של גברים. אבל אני גם זוכר מתי ידעתי שאני יכול להפסיק לשכתב את הספר הזה. נסעתי לעבודה ב'יד ושם' הרדיו השמיע את אחד השירים הישנים הבאמת דביליים, 'שיר העגלון': את זקנה שלי… את סוסה נאמנה'. אבא שלי נורא אהב את השיר הזה. ופשוט התחלתי לבכות, בכי טוב. הרגשתי שסוף־סוף הגעתי לאינטימיות שחיפשתי איתו, שאני יכול להפסיק לכתוב".

 יפתח אשכנזי, היידה להגשמה, הוצאת חרגול