ראיון עם תהל פרוש, בצע

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.7.2014

22

לפני שנה וחצי, זומנה תהל פרוש לסניף הבנק שלה. אוברדראפט, הלוואות, שיחת 'יחסינו לאן'. "הפקידה ביקשה ממני לפרט מה אני עושה בחיים. אמרתי שאני מתחילה התמחות בפסיכולוגיה קלינית, שאני גם עיתונאית. לא אמרתי כמובן שאני משוררת. הפקידה אמרה שהכל נשמע מצוין, אבל אז הייתי צריכה להסביר שאני לא הולכת לקראת יציבות כלכלית בשנים הקרובות. שאני עומדת להרוויח  2,500 שקל בחודש מההתמחות. שאצטרך למצוא עוד מקור פרנסה. שאלתי אותה מה היא מייעצת לי לעשות".

ומה היא ענתה?
"'אני חושבת שתצטרכי להתחתן עם בעל עשיר'. חשבתי לעצמי, הבנק באמת היה יכול לפתוח מסלול כזה: חיבור בין מיליונרים לנערות במצוקה. או במקרה שלי – בגיל 37 – קשישות במצוקה. באותו רגע נפלו מבחינתי כל היסודות המדומיינים של מוסד בנקאי, כמו שמוכרים לנו אותו. באותו רגע היו שם שתי נשים, שאחת אומרת לשנייה: תכירי במציאות. לא משנה שיש לך מקצוע. מה שבאמת כדאי לך לעשות הוא להתחתן, למכור את עצמך".

פרוש החליטה להקצין את העצה הבנקאית, ולהפוך אותה לשיר שנפתח במילים: "הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה/ אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון/ לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל איל שני ואתם/ אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס/ וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים".

השיר לא העשיר את הקופה הפרטית של פרוש, אבל הוא הוכיח שיש לה חומר טוב ביד. בכמה הזדמנויות מאז, היא התבקשה בנימוס לא לקרוא אותו בפני קהל. בעצרת לכבוד יום האישה הבינלאומי, למשל. בפסטיבל בדימונה נזפו בה המארגנים אחרי שהקריאה אותו מול עובדי עירייה. 'הו בנק שלי' נכלל ב'בצע', ספר הביכורים של פרוש, שהוא חלק מזרם מתחזק של שירה ישראלית שהתבלט סביב מחאת האוהלים: בחינה של שאלות כלכליות־חברתיות בצורת שירה, תוך ניסיון לפתוח תחום ספרותי שנחשב אליטיסטי ומופנם לקהל רחב ולסוגיות פוליטיות עדכניות. פרוש מתמקדת ב'בצע' בעולם הדימויים והמציאות הקפיטליסטי ובאופן שבו הוא חודר לכל תחומי החיים.

"תאוות בצע היא לא דבר רע", היא אומרת, "חמדנות היא חלק בסיסי בחיי אדם. בדיוק כמו חמלה ועדינות ורוך. השאלה היא מה עושים איתה, מה התרבות שמה במרכז. אנחנו חיים בתרבות שבה עולם העבודה מוחק את החלקים האחרים, והמהותיים בעיניי, בחיים שלנו. הכסף חודר למקומות הכי אינטימיים. העבודה מכתיבה גם את סדר היום של היחסים. הקפיטליזם מבטיח לנו אהבה חופשית, חופש בחירה אינסופי – אבל איך בכלל מכניסים ארוטיקה או אהבה ליומיום? רוב העובדים, לפי סקרים, לא רוצים ללכת לעבודה. הם במתח מתמיד בגללה. כשהם חוזרים הביתה הם צריכים להתאושש ממנה. אז אהבה אפשרית רק בשישי־שבת? הרעיון של אהבה מבחירה שייך כאילו רק למי שפטור משאלות כלכליות. אמא של אחת החברות שלי אמרה לה במפורש שהיא בחרה להתחתן עם אבא שלה, גבר עשיר, כדי שלַבָּנות שלה תהיה אפשרות להתחתן מתוך אהבה".

פרוש, אגב, לא יישמה את העצה הרומנטית של פקידת הבנק. בן הזוג שלה הוא מוזיקאי ודוקטורנט למוזיקולוגיה. הם מתגוררים בדירת חדר בתל־אביב, עם שתי חתולות. מצפים לילד, בלי עין הרע – אף על פי ש"כמו שירה, להיכנס להיריון זאת החלטה לא רציונלית, בטח מבחינה כלכלית".

1
מארק קווין, 'נשימה'

 

על הנייר, קורות החיים של פרוש מדגימים חניכה הישגית, במסלול שמייצג את השיטה שהיא מבקרת. היא גדלה בהרצליה, במשפחה מ"מעמד פועלים אשכנזי". לימודים בתיכון הנדסאים. שירות צבאי במודיעין, בתחום המחשבים. לימודי משפטים. לימודי בפסיכולוגיה קלינית. בקרוב תתחיל דוקטורט בספרות. "בכלל הייתי צריכה להיות מהנדסת. כל סטייה מהכיוון הזה הייתה מרד בחינוך שלי, בבית שבו היה נורא חשוב 'מקצוע מסודר'. החיים הם לא מוזיקה או אמנות או משחק. הם משהו שאתה עושה ממנו כסף. גם אני וגם אחי, שהוא מוזיקאי, מייצגים כישלון נוראי של מערכת הייצור של ההורים שלנו. פגומים".

סימנים מוקדמים לכישלון התגלו כבר בהתמחות, במשרד עורכי דין גדול, שאחריה לא עבדה מעולם במקצוע. "מתמחים אמורים להגיע למשרד לפני כולם. אני הייתי הבנאדם שהגיע הכי מאוחר, ויצאתי הביתה ראשונה. הייתי משחקת עם עורך דין אחר במסירות של כדור ספוג. היה במשרד קוד לבוש אמריקאי, מוקפד – נעליים עם רצועה מאחורה, חצאית באורך הברך. נורא. אני זוכרת שהוציאו פעם נזיפה כללית בענייני לבוש, בטח בגללי.

"בכלל, מרגע שהתחלתי לעבוד כשכירה, הבנתי מיד שמערכות עבודה הן מערכות כוח היררכיות ששואפות למחוק את האדם. בגלל זה כמעט בכל מקום שבו עבדתי ניסיתי לעורר בחברים העובדים שלי רגשות זעם מול המערכת. הייתי בין מקימי ועד עיתונאי 'הארץ' כשעבדתי שם, בין מקימי התנועה לפסיכולוגיה ציבורית, השתתפתי בניסוח החוקה של 'כוח לעובדים'. יש בי משהו ילדי שלא מוכן להפסיק לשאול למה. למה זה ככה ולא אחרת, ומי קבע, ואיפה הצדק".

עולה מהספר קשר בין העבודה השוחקת של אבא שלך לבין מחלה שתקפה אותו.
"אבא שלי חולה במחלה סופנית. גילו אצלו סרטן קטלני לפני שנתיים, וטפו טפו, למרות הסטטיסטיקה הוא מחזיק מעמד. כשהייתי ילדה הוא עבד ללא הפסקה, עבודה זה מה שתמיד הגדיר אותו. כמו הרבה אחרים, מערכת היחסים האמיתית שלו הייתה עם העבודה, לא עם הילדים. הוא לא יצר את הקישור בין מצבו לבין המחלה, ואף פעם לא דיברנו על זה בעצם. להפך, אבא ואמא שלי עדיין מאמינים בקדושת העבודה. אבל אנשים מתים מעבודה כל הזמן. לא בגלל שצנח עליהם מנוף; מעצם העובדה שאתה נתין של כוחות שרירותיים שמופעלים עליך. לחץ הוא אולי גורם התמותה מספר אחת בעולם, והוא משויך בעיקר לעבודה. מרגע שנשים נכנסו למעגל העבודה, למשל, אפשר לראות אצלן עלייה בשימוש בתרופות נגד דיכאון ובהופעה של מחלות נפש. אנשים ששוכחים תינוקות במכונית – הרבה פעמים פשוט קיבלו טלפון מהמשרד, או מיהרו לעבודה".

ואולי את מפונקת? את כותבת בספר: "אני לא קומוניסטית/ אני לא סוציאליסטית/ גם לא קפיטליסטית/ לעזאזל!/ אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה/ בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן".
"אני בת למשפחת פועלים שהצליחה להתיישב. החלום של המשפחה הבורגנית שלי התפרק בשנות ה־90 כשפיטרו את אבא שלי, שהיה בעצם קורבן להפרטות הקשות שנמשכות מאז ועד היום. זה היה משבר משפחתי שלקח לי הרבה שנים להבין והוא העמיק את חוסר האמון שלי בעולם העבודה מלכתחילה. בתחילת שנות האלפיים ההורים שלי די התרוששו, ועברו לגור בנתניה. אולי בגלל שאני לא יכולה לקבל מהם תמיכה כספית, יש לי יכולת כמשוררת להגיד 'אני רוצה'. ראיתי את שני הצדדים, של יציבות כלכלית וחוסר יציבות. נכון שיש הרבה 'מגיע לי' בשירים, אבל זה לא פינוק אלא הכרח קיומי: הרצון לחלום, רצון שיהיה זמן פנוי, שיהיה מרחב אסתטי. אלה דרישות בסיסיות לחיים.

"פעם העבודה הייתה הפרנסה – ושאר העיסוקים נחשבו לתחביבים. היום, מבחינתי, העבודה שלי היא כתיבה והתחביב שלי הוא להתפרנס. אבל זה תחביב שנכפה עליי כדי שיהיו לי אוכל וקורת גג. ואני מציעה שנוותר על עבודת הכפייה הזאת. המיליונרים, העשירים, הצליחו לשבור את הקשר בין עבודה לבין כסף. ואני חושבת שהקשר הזה צריך להיות מנותק בשביל כולם. לחברה יש מספיק עושר כדי ליצור מין סל בסיסי שיאפשר לכל אחד לחיות וליצור".

אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, וכמה ימים לפני מותו, פירסמת רשימה עיתונאית ששאלה מה מחבר ביניכם. כשאני קורא בשירים שלך – עם הרקע התרבותי שהם מייצגים, הביטחון היצירתי, הביקורת שמשולבת בהומור – עושה רושם שלא הרבה מחבר.
"משה סילמן ואני לא חווינו אותו סבל. השפה של הסבל שלו היא לא השפה של הסבל שלי. אבל אני יכולה להזדהות עם ההגבלה העקרונית של החיים, של אפשרויות הבחירה שהולכות ומצטמצמות בכל התחומים לרוב האנשים כאן. מבחינה כלכלית, מבחינה רומנטית, מבחינה יצירתית. מי – אולי חוץ מרקפת רוסק עמינח – חי בעולם נטול בעיות כלכליות?"

אפשר להתייחס אלייך גם כאל סיפור הצלחה. היכולת שלך להשכיל ולהתמקצע בתחומים שונים, האפשרות לפרסם ספר, לזכות בהכרה.
"אני ממש לא תופסת את עצמי ככה. אם הייתי סטף ורטהיימר זה היה סיפור הצלחה. אבל אני הרי כישלון כלכלי. וכסף הוא השורה התחתונה של כולנו. הניצחון היחיד שלי הוא היכולת לומר משהו אישי בשירה. לבטא את המחאה שלי".

העיסוק בשירה, הפרסום, הם לא חלק מהמרוץ המערבי, ההישגי, האינדיבידואליסטי?
"לא בעיניי. משוררים נמצאים בשוליים הכלכליים והרגשיים של החברה. אני לא אקבל שקל על העבודה שעשיתי כמשוררת. יש משהו נחשק או יוקרתי בעובדה שמישהו הוא משורר? שירה היא העובד הזר של התרבות הישראלית".

למה כל כך הרבה אנשים נרשמים לסדנאות שירה?
"השירה היא לא מוצר צריכה, היא לא נצרכת, ולכן היא מחוץ לקפיטליזם. דווקא מול ההידרדרות המקצועית והכלכלית של יוצרי פרוזה – נראה לי שהפיצוץ של כותבי השירה נובע מהמשיכה למקום שבו הקפיטליזם נעצר, שנוצר איזה פער בתוך המכונה שמאפשר לך להפסיק, להיכנס להלך רוח אחר. ומעבר לזה, כמעט אין ברירה אלא לגשת לשירה אם רוצים לכתוב ספרות היום: היא מאפשרת להתבטא באמצעים דלים יחסית, היא לא דורשת כסף, לא דורשת הרבה זמן. לכתוב פרוזה, לעומת זאת, זה כמו לפתוח חנות כל יום".

1מארק קווין, 'הצעקה'

 

בזמן הפגישה, התמוטטה ברעש גדול קומה בבניין השכן. קומפלקס של בניינים ישנים. דיירים הובהלו לבית חולים, שכנים התאספו בחצר נרעשים. אנחנו היינו בטוחים שמדובר ביירוט של טילים. פרוש בדיוק סיפרה שלא שומעים בשכונה את האזעקות כמו שצריך, שהיא מסתמכת על המצילים בחוף הסמוך, כשהם צועקים במגפון לפנות את החוף.

היא מוטרדת מהאופן שבו התקיפות בעזה "שוב משתיקות אנשים. קולות של נשים מושתקים בזמן מלחמה. המאבק הכלכלי מושתק. אם יש משהו שסוחף את הליבידו הקולקטיבי, גם של הימין וגם של השמאל, זאת מלחמה. יש קסם במאבק על האדמה. במוות הזה. אנשים עניים שמתים מדי יום בגלל מצבם הכלכלי, או שמגורשים מהבתים שלהם, לא מעוררים אותה התלהבות. יש היררכיה ברורה של אלימות, וברור שהמלחמה מנצחת. יש לה את כל הפירוטכניקה. הרבה יותר קשה להתייחס לחיים וחלומות שנהרסים מדי יום.

"אבל הדברים משולבים. אי־אפשר להפריד בין אלימות כלכלית וצבאית. הרעיון של טרנספר למשל – מה שחוו היהודים באירופה, האיום בטרנספר של ערבים – זה קשור גם לפינוי המתקרב של תושבים כאן בגבעת עמל, גם למי שצריך לעזוב את העיר שבה הוא גדל בגלל מחירי הדיור המופקעים, למי שצריך לעזוב את הדירה כי הוא לא יכול לשלם שכירות".

במסגרת עבודת התזה שלה כפסיכולוגית, שנקראה 'הדינמיקה של תאוות הבצע', ראיינה פרוש כמה מראשי המשק הישראלי. "מהפגישות איתם ראיתי שהכסף יוצר עולם משלו. מנותק ערכית מהעולם שאנחנו חושבים שכולם חיים בו. מי שנכנס לעולם הכסף חווה אותו כמשחק שצריך לנצח בו. ובמשחק הזה יש מערכת מוסרית וחוקית אחרת. כמו שבמועדון סאדו־מאזו חוקי המיניות והכוח משתנים: בחוץ יש עולם אחר, שבו אי־אפשר לתלות אנשים מהתקרה מתי שבא לך. מבחינתם, הם שחקנים. ועולם המשחק מוגדר בעזרת רווח ותחרות. מי שיש לו כסף – אין לו יכולת להבין מה אומר חוסר ביטחון כלכלי".

בשיר 'אזהרה דחופה' את קוראת לפעולה: "הפסיקו לעבוד. עזבו הכל […] צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם – שבו בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בנין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל־אביב והיזכרו: מה לא. מה כן".
"אפשר להשפיע על העשירים רק באמצעות לחץ ציבורי שיאיים על שורת הרווח שלהם – זה המדד היחיד מבחינתם לניצחון ולהפסד במשחק. ולציבור יש כוח עצום בהקשר הזה".

שלוש שנים אחרי, מה לדעתך שרד ממחאת האוהלים?
"הנכונות להתעסק בנושאים כלכליים־חברותיים־פוליטיים נהייתה בולטת ולגיטימית יותר מאז המחאה. ומבחינתי, גם ההבנה שצריך למצוא דרכים לחזור לאושר הזה שחוויתי שם, של ההתחברות, של הסולידריות, לחגיגה של השירה שהייתה שם. אנחנו רואים את זה היום בגלגול של חבורת 'ערס פואטיקה', למשל. באמונה ברעיון שמאבק פוליטי יכול להיות חגיגי ושמח".

מה עוד משמח אותך, חוץ משירה?
"אמבטיות".

יש לך אמבטיה?
"לא, אבל להורים שלי יש. ולפעמים אני גם הולכת לחברים עם אמבטיה. אין יותר כיף מזה. בסך הכל אני כמו זורבה היווני – אדם חושני שמבקש שלא יפריעו לו לממש את החושניות הבסיסית, הארצית שלו. מבחינתי זאת זכות פוליטית".

תהל פרוש, בצע, הוצאת מוסד ביאליק

1
מארק קווין, 'הגן האנוכי'

עמוס עוז, בין חברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.3.2012

פגישה עם ספר חדש של עמוס עוז היא קודם כל פגישה עם מוסד. ההישג הראשון של 'בין חברים', קובץ הסיפורים החדש שלו, הוא היכולת לעקוף את החומה הזאת וליצור דיבור אינטימי עם הקורא – דווקא כשעוז מבצע מהלך של סיכום ומתבונן ב'ארצות התן', ספרו הראשון מ־65', בניגוד לבן זוגו הספרותי, א"ב יהושע, שספרו האחרון חזר לסיפוריו הראשונים מתוך חגיגה של קריצות ורמזים – עוז משתדל לדבר בקול צלול וגלוי, שלא מחייב את הקורא לעקוב אחרי מחוות שלו לעצמו.

במילים אחרות, אפשר להתייחס ל'בין חברים' כתצוגה של צניעות, של צמצום האגו. זה מתבטא בעצם החזרה לעידן האפרורי שאחרי הקמת המדינה ולהווי הקיבוץ. עוז אפילו קורא לקיבוץ הספרותי שהוא מקים בשם "יקהת" – מילה מקראית שפירושה כנראה משמעת או הכנעת רצון בפני אחרים. הגיבורים של שמונת הסיפורים הקצרים הם אנטי־גיבורים מובהקים, רובם אנשי השוליים של הקיבוץ. אנשים עדינים וכאילו כנועים שסופגים בשקט את החבטות שהחיים הכינו עבורם – מרות הקיבוץ ותביעות החיים המשותפים, הזדקנות, בגידת בני זוג או ילדים, בגידת המציאות והזמן בחלום השוויון והאחווה.

למרות התיאור הלא מפתה הזה, 'בין חברים' יכול דווקא להתחבב על קוראים רבים בזכות הגישה המופנמת והציות לצו של ספר כאילו קטן ורגיש על בני אדם שנעשה להם עוול אך בוחרים לשאת בשתיקה וכמעט בהבנה את עלבונם. בהקשר הזה, הוא משתלב בזרם המתגבר של שיבה מפוכחת לקיבוץ, בספרים כמו 'הביתה', 'היינו העתיד' ו'לוח חלק', או בסרט התיעודי 'ילדי השמש'. השיבה העכשווית לקיבוץ מתבצעת תוך מודעת למגבלות החיים בו, לחלומות הנאיביים של מקימיו, לקורבנות שהוא גבה מחבריו – מתוך ניסיון לאתר מחדש נקודות של יופי ושל אמת, אולי כתמונת מראה לחוליי המציאות העכשווית.

השיבה של עוז לקיבוץ היא כאמור גם שיבה לראשית דרכו כסופר. הקיבוץ הספרותי שעוז תיאר בשנות ה־60 היה זירת קרב בין חזון מודרניסטי של קדמה ורציונליות לבין כוחות קדמוניים שמקיפים אותו ובוקעים מתוכו. הספר הבליט את המפגש בין דמויות של אנשים ממוצעים, הולכים בתלם, לדמויות חריגות גדולות מהחיים שכאילו מאיימות למוטט את הסדר החברתי. עוז הדגיש ב'ארצות התן' את הקשר שלו לספרות של ברדיצ'בסקי, ספרות שהציגה גיבורים יהודים כמין כוחות טבע מתפרצים, מעל לגבולות ישנים של מוסר מנוון ומלאכותי.

'בין חברים' מסלק מהשטח את ההזיה, את הבחינה של המופרע והמיני, או יותר נכון, מחזיר אותם למימדים אנושיים. הרמזים החוזרים לגילוי עריות – שגם אצל עוז הצעיר היו קודם כל ספרותיים ולא קונקרטיים – מתגלגלים בסיפור הנושא לתוגה ריאליסטית של גבר מבוגר שבתו בת ה־17 הופכת לבת זוג של חברו הוותיק. ברגע השיא של הסיפור, במה שהיה אמור להיות עימות בין הגברים, במקום להטיח ספר לימוד בשולחן, הגיבור מניח אותו בעדינות.

כמוהו, רוב הגיבורים בקובץ מחניקים את האלימות או את התשוקה שלהם. כובשים את יצרם. גיבור הסיפור הפותח, שעדיין מובלטת בו גישה סאטירית שנמוגה בהמשך, מתואר כמי שלא יכול לסבול מגע אדם, מימוש פיזי של חיבה ומשיכה; אף על פי, או בהתאם לכך, שאותה דמות אחראית לגינון בקיבוץ. הטבע עצמו מרוסן. בסיפור אחר, בפרץ נדיר של עוינות, הליצן הארסי של הקיבוץ מתנפל במכות דווקא על ילד – כתגובה להתעללות בבנו, בלינה  המשותפת, וכנראה גם לדיכוי וההקטנה שהוא עצמו עובר.

הסיפורים בקובץ לא נרתעים מלספר את הסיפור המובן מאליו – האימה הקיומית של החלשים בקיבוץ, מחיקת הזהות שעובר גיבור אחר, ילד חוץ 'ספרדי', שנפרד ממשפחתו וממסורתו, בידיעה שלעולם לא יתקבל כשווה ערך בקיבוץ או יחזור לחיק משפחתו. עוז בעצמו מצטייר כאן כמי שמוכן לבצע עבודה שגרתית, פרוזאית. כמי שנפרד מראוותנות ומעודף משקל יצירתי, כפי שהאשימו אותו לא פעם, ומתמקד בכלים פסיכולוגיים וריאליסטיים, במעדר או במגרפה, שכביכול לא משכו אותו בתחילת דרכו – כדי ליצור ספרות על גבול החינוכית והסוציאליסטית. יותר מזה, נדמה שכשהסיפורים מתמקדים בקורבנות הצביעות, הקטטוניות או הקרתנות של חיי הקיבוץ, הם מציגים אותם כגיבורים האמיתיים של הקיבוץ, כמי שממחישים איזו מהות נסתרת שלו – ובאופן הזה מעניקים לקיבוץ עצמו גבורה אפורה, אנטי־הירואית, כלומר תובעים את עלבונו  (מעניין, במובן הזה, לעקוב אחרי המעברים של הקול המספר בספר בין השתייכות לציבור הקיבוצניקי חסר הפנים, שאליו הוא משתייך, לבין הצצה לחיי הנפש הפרטיים של נידחי הקיבוץ). במובנים מסוימים, הספר נראה כמו תשליל של ספרו הקודם של עוז, 'תמונות מחיי הכפר', שנעזר גם הוא במבנה של מחזור סיפורים על אנשי יישוב כפרי קטן. כאן האמפתיה והריאליזם הנוגה מאפילים על הארס, על המעוות והמתפורר שהתבלטו בספר הקודם.

מעניין לראות איך השלמה ארצי של הספרות, איך היורש המוכתר של אבות הספרות העברית החדשה, מאמץ פחות או יותר רטוריקה של ספרות שוליים, של ביטוי לקולות נשכחים או מדוכאים. איך הקיבוץ עצמו, ליבת החלום הישראלי, מוצג כמעט כעיירה יהודית שנמחקה מהעולם. אם התנים של 'ארצות התן' המחישו איום קדמוני – אולי העבר הגלותי שהישראליות ביקשה להדחיק, אולי התרבות הערבית שמנוכחותה ניסו להתעלם – קולות התנים שאופפים את קיבוץ יקהת ב'בין חברים' יכולים להתפרש כקולות העתיד המאיים דווקא. אולי רמז לחברה הישראלית הטורפנית של שנות האלפיים, שהתכחשה לחלומות מראשית דרכה.

עמוס עוז, בין חברים, הוצאת כתר

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

ראיון עם דרור משעני, תיק נעדר

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.8.2011

שופטי התחרות התערבו מי יוציא ספר קודם: דרור משעני או סמי ברדוגו. ב־13 השנים שעברו מאז שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ברדוגו פירסם ארבעה ספרים. משעני, ששלח לתחרות סיפור ארוך ב־500 מילה מהמותר בתקנון, טס לפריז בכוונה "לחזור אחרי שנה לארץ עם רומן ביד". התוכנית לא יצאה לפועל. "הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי וכנראה לא בשל", הוא אומר. "למרות כל הנסיונות, לא הצלחתי לכתוב שם שום דבר רציני".

החודש, בגיל 36, חזר משעני לארץ, אחרי שלוש שנים של חיים על קו קיימברידג'־תל־אביב, הפעם עם ספר ביד – רומן בלשי בשם 'תיק נעדר', ראשון בסדרת החקירות של הבלש אברהם אברהם. ובכל זאת, לא מדובר בדמות כוססת הציפורניים של סופר על סף פרסום ראשון. בעשור האחרון השתלב משעני במוקדי הפעילות הספרותית בישראל: כעיתונאי, כמתרגם, כעורך בהוצאת כתר וכחוקר באקדמיה. "אני חושב שכל העיסוקים האלה הם חלק ממנגנון הגנה. כנראה שכל מה שעשיתי מאז נועד למלא את הצורך לעסוק בכתיבה.

"כנראה שיש קשר גם לעובדה שנולדו לי שני ילדים בשנים האחרונות. במסגרת של הכתיבה האקדמית, נהיה לי נורא קשה לכתוב דברים 'נכונים' כל הזמן, להתחייב. כשיש לך ילד ואתה מדבר איתו, אתה רוב הזמן אומר דברים נורא מוזרים, על הירח ועל אוכל באותה מידה. נכפית עליך משחקיות. פתאום אתה מגלה כמה כיף ומשחרר לכתוב בלי להוכיח כל משפט. וכשאתה כותב רומן, אתה יכול לכתוב דברים שאין לך מושג אם הם נכונים או לא. הסיפור הבלשי בפרט מאפשר לך להיזרק לעולמות לא מוכרים. אני לא מתעסק ברצח בחיי היומיום".

משעני, שישלים בקרוב דוקטורט שעוסק בסיפור הבלשי, משתדל כבר שנים, כעורך וכמתרגם, לקדם את הז'אנר. 'תיק נעדר' מייצג שלב נוסף בתהליך ההתבגרות האיטי של ספרות הבלש המקומית, שנדחקה באופן מסורתי לשולי הספרות העברית, ועד היום מזוהה בעיקר עם הרומנים של בתיה גור ושולמית לפיד משנות ה־80.

"הספרות הישראלית עסוקה עדיין קודם כל בשאלות לאומיות. הבלש לא עוסק בשאלות על זהות ושייכות לאומית, אלא בשאלות אחרות, שקשורות לתפקוד של חברה אזרחית. זו אחת הסיבות שנכתבת מעט מאוד ספרות בלשים בעברית ושהז'אנר מצליח בישראל פחות מאשר במדינות אחרות במערב. בישראל הפיקוח הוא בעיקר תוצר של סולידריות חברתית. האלימות תמיד תגונה בשם האחדות הלאומית. אף אחד לא יבוא למפגינים בלונדון, למשל, ויבקש מהם להפסיק להתפרע בשם אחדות העם האנגלי.

"אפשר לחשוב למשל על השאלה הבלשית הקלאסית: 'Whodunit?'. כשמתבצעים בארץ פיגועים – ואלה מעשי הרצח שמעניינים את האזרח הישראלי יותר מכל מעשי רצח אחרים – השאלה של זהות הרוצחים היא שאלה לא חשובה וגם המניעים שלהם ידועים לכאורה. השאלה העיקרית היא הזהות הלאומית שלהם, או לכל היותר ההשתייכות הארגונית. באותו אופן, הגיבורים ההרואיים של החברה הישראלית הם לא חוקרי משטרה אלא סוכני מוסד”.

בכלל, נראה שהספרות הישראלית בורחת מספרות ז'אנרית.
"תלמידה מבריקה שלי לשעבר סיפרה לי שהיא עומדת לכתוב פרוזה. כששאלתי מה היא הולכת לכתוב, היא אמרה שהיא מתלבטת בין פנטזיה לז'אנר של 'ספרות ישראלית יפה'. יש באמת ז'אנר כזה. זה קצת משתנה לאחרונה אצל סופרים צעירים, אבל זה הזרם המרכזי. ז'אנר הבלש, לעומת זאת, נחשב כאן לז'אנר נחות ואסקפיסטי. היה אפשר לצפות שבמקום כמו ישראל, שבו מנסים לברוח מהמציאות – הבלש דווקא יהיה הכי פופולרי. אז אולי הבלש הוא ז'אנר לא כל כך אסקפיסטי; אולי דווקא ז'אנר 'הספרות הישראלית היפה' הוא אסקפיסטי".

1
מתוך 'חיים של אחרים'

 

ספרו של משעני מתעורר עם היעלמותו של נער שתקן מעל פני האדמה. מול הנעדר ומשפחתו מתנהלים שני גיבורים: חוקר המשטרה אברהם אברהם, נציג לשרשרת גיבורים ספרותיים כפולי שם, שמנסה לפענח את המקרה; והחשוד העיקרי, מורה צעיר שמתקשה להתאקלם בחיי המשפחה שהקים, ומנסה לממש מחדש את חלומות הכתיבה שלו.

'תיק נעדר' עומד בסימן משפחתי. בתוך כל המהומה של חוקרים ונחקרים, נדמה לפעמים שדווקא הילד הוא מין בלש שמפקח על הוריו. "יש משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד מפחיד, בהבנה שהילד שלך יודע המון דברים עליך, בלי שאמרת לו ובלי ששמת לב," אומר משעני. "מישהו רואה אותך מכל זווית – מישהו שאתה דווקא אמור לפקח עליו".

את שאלת הפיקוח הוא בוחן כבר שנים באמצעות ז'אנר הבלש. מי מפקח על מי, מי מציית למי, באיזה אופן מחנכת אותנו ספרות בלשית לשמור על סדר חברתי. "הבלש הקלאסי מלמד אותנו שאדם לאדם זאב, שיצר לב האדם רע מנעוריו. זה ז'אנר שמתרגל את האזרחים, שמלמד אותי שאני צריך לחשוד גם בשכן שלי. בסוף הסיפור אני אמור להבין שיש צורך בעין – כמו של הבלש – שתסתכל על כולם כל הזמן מלמעלה. מצד שני, הבלש מאפשר לך גם לקרוא פעם נוספת את הסיפור בצורה חשדנית, להיות ביקורתי כלפי החקירה ולהתנגד לסמכות של החוקר. אני ניסיתי ליצור בלש שרוצה דווקא לזכות את כולם, לא להפליל. בלש שנמאס לו כבר לקרוא את המציאות".

מעניין שהדמויות שיצרת בספר מאוד ממושמעות. אלה אנשים שבקושי מסוגלים לפשוע.
"לפני חודשיים הייתי אומר לך, 'כל האנשים באמת נורא צייתניים'. אבל המחאה עכשיו מוכיחה שזה סוף־סוף לא נכון. הצייתנות של האנשים, גם שלי, היא דבר שאני נורא נאבק בו. יש קטע שהחשוד בספר אומר: 'הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד'. אחת הסיבות לאופטימיות במחאה עכשיו היא שזה רגע של הפרת צייתנות. פתאום אנשים לא מפחדים מהממשלה.

"ניסיתי לחשוב על ההצלחה של סטיג לרסון ו'נערה עם קעקוע דרקון'. שאלתי את עצמי ממה נהניתי בספרים האלה. למעשה, זה פרויקט הפללה של המדינה. יותר מזה, זה ספר שלדמויות בו אין טיפת אשמה כלפי שום דבר, כמו דמויות קומיקס. הגיבורה שוחטת גיבורים על ימין ועל שמאל בלי נקיפות מצפון, הם שוכבים שם עם כולם בלי להתייסר. נדמה לי שזה אחד מסודות הקסם של הספר – שאפשר לקרוא אותו כאוטופיה על עולם בלי אשמות. בכלל, בעיניי הסיפור הבלשי עוסק באשמה. ואני נמשך למתח הזה של אשמה והתנגדות לאשמה כי גיליתי עד כמה לאשמה יש מקום מרכזי בחיי".

אשמה כלפי מי?
"קודם כל, תמיד, אשמה כלפי ההורים, אחר כך כלפי ההורים הסימבוליים – מוסדות, ארגונים – ובסוף גם כלפי הילדים. אני לא יודע מה המקור של תחושות האשמה הפרטיות שלי, לכן אולי נוח לי ללכת לבלש, למקום היותר תיאורטי. במקביל, הבלש מאפשר לך לבדוק איך האשמה נשתלת בך מבחוץ, איך היא הופכת למנגנון של שליטה ביחסים בין הורים לילדים, בין אזרחים למדינה. בגלל זה הרגע הזה של המחאה כל כך משמח אותי, כי פתאום אנשים מתחילים להבין שהם לא עשו שום דבר רע למדינה – להיפך, הם רק נתנו לה. ההיפטרות מהאשמה היא דרך להתנגד ולהפסיק לציית".

2

דרך המחשב בקיימברידג', משעני התרגש לראות את צ'רלי ביטון עומד על במה מול 300 אלף מפגינים. משעני, שאביו כיהן כח"כ מטעם מפלגת גשר של דוד לוי, פירסם לפני חמש שנים את ספר המחקר 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' שעסק בהתמודדות של הספרות וביקורת הספרות בישראל עם שאלת הזהות המזרחית.

"מדהים אותי לראות סוף־סוף התחברות חסרת תקדים בין ארגונים אשכנזיים ומזרחיים," הוא אומר. "זה רגע כל כך חזק. במקביל לאילן היוחסין המפואר של הרמטכ"לים וראשי הממשלה והאלופים שצנחו במתלה – נוצר כאן אילן יוחסין נחשב לא פחות של אנשים כמו צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".

הבלש שלך הוא אמנם 'חצי מזרחי', אבל בספר דווקא מורגש יחס די שווה־נפש לנקודה הזאת.
"אם הצלחתי ליצור גיבור אוניברסלי שהוא גם מזרחי, זה מספיק טוב בעיניי. לפני שלושים שנה זה לא היה מובן מאליו בספרות העברית. כששמעון בלס עשה את זה – מיד הסבירו שזה גיבור מזרחי. כשא"ב יהושע עשה את זה – הוא עצמו טען שזה גיבור אוניברסלי ולא מזרחי. הבלש שלי חייב משהו למיכאל אוחיון, הבלש של בתיה גור. הוא אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בספרות העברית שהיא גיבור: לא דמות משנה ולא דמות שאמורה לייצג את עדתה. מעניין אגב שדווקא דרך הבלש, ובאמצעות סופרות נשים, הכניסו גיבורים מזרחים לספרות העברית".

ב־2006 מונה משעני לעורך מוסף הספרים של 'הארץ' – מינוי מפתיע לחוקר ספרות ועיתונאי צעיר – ועזב את התפקיד כעבור שלוש שנים. הוא מכיר בעל־פה את התלונות על כך שהכניס רוח אקדמית מדי ופוליטית מדי לדפי המוסף, אבל לא ממהר להסתייג מהדימוי הזה. "אני מודה באשמה שהספרים של רסלינג מעניינים בעיניי. אתה גם יכול לשמוע את ההדים של הספרים האלה עכשיו בשדרות רוטשילד. אני לא חושב שזה דבר רע. זה תפקידו של עורך – להביא את עצמו ואת הטעמים שלו. לא מינו אותי כשר החינוך שאמור לייצג את כולם".

למה עזבת כל כך מהר?
"השנים במוסף היו מאוד אינטנסיביות. לצד ההנאה, זו בעיקר עבודה מאוד קשה ומתסכלת. בסך הכל, האמנות של כתיבה על ספרות היא דבר מאוד לא מוערך אצלנו; לא מתוגמל בכסף או במעמד – בניגוד לתרבויות כתיבה אחרות בעולם. קשה מאוד לעשות ככה מוסף טוב לאורך זמן. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה מספיק לי. רציתי לגעת בספרות מכיוונים אחרים, לזוז הלאה במשחק הכסאות".

דן מירון טען לאחרונה שביקורת הספרות בעיתונות פשטה את הרגל.
"אני עדיין מוצא ברוב המוספים הספרותיים בארץ טקסטים מעניינים. אולי לא מספיק. אבל זה שוב קשור לכך שזו אמנות לא מתוגמלת. פעם מבקר ספרות היה קורא את הספר ארבע פעמים לפני שהוא היה כותב ביקורת. היום, אם מבקר יעשה את זה הוא יוכל לפרסם ביקורת אחת בחודשיים. ואז הוא באמת יחיה באוהל.

"בכלל, יש משהו נוסטלגי בשאיפה למבנה היררכי מאוד סמכותני, שבו יש פירמידה של מבקר ספרות אחד או שניים, ולמטה יש עוד שלושה תלמידים שלו. חלק מהשינוי התרבותי שקורה עכשיו, באוהלים ובשאר התחומים, כרוך בהתנגדות למבנה הסמכותני הזה. התנגדות שיש לה ערך. אי אפשר לבטל את העובדה שיש יותר אנשים שיש להם זכות דיבור ומביעים את דעתם – גם על ענייני ספרות ותרבות. כולם אומרים, 'איפה הימים שבהם התפרסם המאמר המפורסם של זך נגד אלתרמן'. מדברים בגעגוע על סדן וקורצווייל. אבל בתוך אותו מוסף היו עוד רשימות שאף אחד לא זוכר היום".

בהקשר הזה, תנועת המחאה הזאת תפסה את ותיקי הסופרים הישראלים לא מוכנים.
"אותי תמיד הוציאה מדעתי ההנחה במחקר שהסופר הוא הגיאולוג של התרבות העברית. שהספרות העברית היא סייסמוגרף שמנבא תהליכים חברתיים ולאומיים. בספר העיוני שכתבתי ניסיתי להראות שהספרות העברית הגיבה למהפך הפוליטי ב־77' ולעליית הקול המזרחי בפוליטיקה רק עשר שנים אחרי שהם התרחשו. מה שברור היום הוא שהזרם המרכזי של הספרות הישראלית לא היה סייסמוגרף למה שקורה עכשיו ברוטשילד. זרמים אחרים דווקא כן – בכתבי העת ובערבים ספרותיים מושמעת כבר שנים שירה שרמזה למה שקורה. יכול להיות שזה רגע של שינוי היררכיות גם במובן הזה. יכול להיות שהשירים שנכתבים במאהל מרכזיים יותר מהטקסטים של הסופרים המרכזיים – שאנחנו תמיד מחכים לשמוע מה יש להם להגיד על המצב".

עמוס עוז הודיע שזאת לא המחאה של דורו.
"זה היה דבר מאוד מרגש שהוא אמר. הספרות העברית ומחקר הספרות העברית – הלכו תמיד ביחד. החוקר יצר את הסופר והגדיר את מקומו. יצא שהשאלות המעמדיות תמיד נדחקו הצידה במחקר. קנז נוגע בהן, רונית מטלון, 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום. הזרם המרכזי, והמחקר שמגבה אותו, התעסקו בשאלות לאומיות ודחקו הצידה את השאלה המעמדית.

"זו הסיבה שהרגע הזה מסעיר מבחינה תרבותית. המפגינים הצעירים באים למדינה ואומרים: אנחנו נקבע בעצמנו מה צודק ומה לא צודק, אנחנו לא מקבלים את החלוקות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון. באופן עקיף, זה המסר שעובר גם לסופרים ולאינטלקטואלים בכירים: אנחנו מבינים את החשיבות של הרגע הזה בכוחות עצמנו. אנחנו מדברים לבד. לא צריכים שידברו בשבילנו. אתה הולך ורואה את השלטים במאהל – כל שלט מבריק יותר מהשני. באמת לא צריך שיבוא איזה ביאליק או ברנר וינסח את הרגע".

דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר