מחשבות בעקבות ימי חול של עינת יקיר

11111111111111111

21.9.2012

בדרך כלל זה סימן. ספר שממשיך לנקוש על המצח, להציק לך – ימים, שבועות, אם שנים אז בכלל – אחרי שקראת אותו, הוא ספר שאפשר לקרוא לו ספר טוב. הרומן האחרון של עינת יקיר ממשיך להטריד אותי שבועות אחרי שקראתי אותו, אבל מסיבות אחרות. 'ימי חול' הוא ספר שנכתב במיומנות וברגישות. נדמה שיש לו מה לומר, ואיך; הוא עונה להגדרות המקובלות של מלאכה ספרותית רצינית. ובכל זאת, הקריאה בו יוצרת רושם עקר, מדכדך. לא העולם הרגשי שהרומן מגבש הוא הבעיה, אלא האופן שבו הוא משווק "ספרות טובה". האופן שבו הוא מאותת "בון־טון ספרותי". כישרון שהיה אמור לעורר אופטימיות, ממחיש את הוויתור על הכוח הבסיסי של ספרות – הכוח להפתיע, לסקרן, להפעיל את הקורא.

יקיר היא סופרת שהתקבלה בהתלהבות מראשית דרכה וסומנה כיורשת של קלאסיקון עברי מודרני. הספר שלה הוא רק משל. אם רוצים, אפשר להתעמק בו כמעט בכל משפט. למעשה, זה מה שהוא מבקש, התבוננות מעמיקה. "קודם היה אבק", נפתח הספר. "אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". משפטי הפתיחה כאילו צנועים, כאילו תכליתיים – ובה בעת, במעבר מהאבק לבהירות, רומזים אולי למעשה בראשית, למעשה האמנות האלוהי. בהמשך התמונה הקצרה יקיר כאילו רק מונה את החפצים בדירה ישנה ועזובה, ששלושה בני משפחה אחת חוזרים לגור בה, כנראה אחרי שנים. אבל כל פרט זועק ממשמעות וכובד ראש. "היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה הייתה מוכתמת בעקבות".

יונים, חלודה, כתמים. אחר כך, אחרי הכניסה למין תיבת נֹח, התמונה עוברת במהירות בין התודעות של שלוש הדמויות – "היא", "הילדה", "פטר" – ובין נקודות התצפית שלהן. היחסים ביניהן עוד לא ברורים. הבלבול ועירוב הפרטים הם אפקט מצוין לפתיחת ספר, לסצנה ראשונה. ודאי במסגרת תיאור של כניסה לדירה טעונה, זרה ומוכרת. מצד שני, האם העבודה הרגישה הזאת משתלמת? למה בעצם צריך להתאמץ? האם יש כאן באמת תעלומה חשובה?

יכול להיות שהרומן של יקיר יתקבע באחד הימים כספר חשוב. כרגע נדמה שהוא תוצר של מנגנון הציות של סופרים ישראלים, בעיקר הצעירים שבהם, למוסכמות כתיבה בנות למעלה ממאה שנה. ציות לתבנית של "ספר שאין בו עלילה בעצם", שרוב הדרמה בו היא פנימית, תודעתית, נפשית. העדפה של ה"איך" על פני ה"מה". באופן משונה, חיי הדמויות אצל יקיר דווקא רוויים דרמה, מאבקים ותפניות. אלא שהדרמה, השינוי הקונקרטי, נוטים שלא להיכנס לסיפור ומוזכרים או מובנים רק בדיעבד ובעקיפין. גם כשסצנות דרמטיות ועימותים נכנסים לזמן ההווה של הספר, לא מצבי הפעולה הם שנשארים בזיכרון – אלא דווקא המקטעים של התבוננות אמנותית, של הזרה. ההתפוצצות נשארת בחוץ: התמורות בחיי הדמויות בדרך כלל נקבעות לפני תחילת הסיפור ולאחריו. התוצאה המתמשכת, הנשורת הרדיואקטיבית, היא העיקר.

111112
דיאן ארבוס, 'ענק יהודי בבית עם הוריו בברונקס'

 

תלונות כאלה חוזרות על עצמן בשנים האחרונות. אסף ענברי כתב לפני עשור על הנטייה של הספרות המקומית לגיבורים נרפים, חסרי יכולת לפעול ולבחור. רועי ארד וכותבים אחרים שמזוהים עם כתב העת 'מעין' יצאו נגד ספרות ואמנות מצטנעת, פצועה, פסיכולוגית, שמדובבת את המשבר האישי.

מסיבות שונות ומגוונות תו התקן לספרות טובה בישראל הוא של ספרות תיאורית, פסיכולוגית, תודעתית. במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סיבה טובה להירתע מסיפורים גדולים ועלילות גדולות. לאה גולדברג אחראית לאחד הניסוחים המדויקים ביותר לרתיעה הזאת ולבחירה באלטרנטיבה. על רקע התהפוכות הקודרות באירופה בשנת 38', קל להבין למה גולדברג, אז בת 27, קבעה במסה בשם 'האומץ לחולין', שתפקיד הספרות הוא תפקיד אפרורי וכפוי טובה: להתמקד באוסף הרסיסים שהם תודעתו העצמית של האדם המודרני ותפיסת המציאות שלו – ולחבר את הרסיסים בעבודת נמלים פרוזאית. לעבודת הנמלים, להתמקדות באדם הקטן, במעשים הכאילו־קטנים, במחוות הבלתי מורגשות – לכל אלה היה ערך מובהק ב־38'. התנגדות לתשוקה למנהיג גדול, להבטחה פוליטית חסרת אחריות, לפתרונות גורפים ונחושים לבעיות הקידמה. מול השימוש של תנועות פשיסטיות בסיפור המיתולוגי, בדיבור מיסטי בשם הלאום או הגזע – גולדברג דיברה על יוצר שנוגע בקדוש רק דרך ההתעלמות מהנשגב, דרך החיטוט באזורים חילוניים, יומיומיים.

לעבודת הנמלים הספרותית יש ערך גם היום. למה בכל זאת ההעדפה להתמקד ב"איך" על פני ה"מה" יוצרת לא פעם רושם של קיבעון שמרני? מה מבדיל בין "האומץ לחולין" ל"ימי חול"? אולי הנסיבות, אולי הדגשים. אצל יקיר מורגש הצורך להבליט את המלאכה הספרותית. יותר מדי בקלות אפשר להרגיש את הזוהר – שהוא רק כאילו עקיף – שמוענק אצלה למבט האמנותי, למבט היוצר. פתיחת הספר, למשל, לא מצליחה לשמור על האיפוק הסגנוני עד סופה. "פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבָר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד". כל המאמץ האפור מתנקז בסופו של דבר לדימויים ספרותיים במוצהר. לתנופה סמלית, כמעט מטפיזית, של רוח. לא ממש 'ימי חול'.

השרוך אולי מתפורר, אבל העיניים שמביטות בו מוחנפות, מועצמות, מנציחות את הכוח שלהן למצוא יופי בפרט שולי ומוכר. אצל גולדברג מרגישים קריאת תיגר, אזהרה מפני אחיזת העיניים של כוחות פוליטיים שמדברים בשם עלילות גדולות. אצל יקיר מורגש עונג בסגנון האינסטגרם. צילום יפה של משהו מתקלף, שבמחי לחיצה אחת מופקע מהרגילות שלו. גולדברג מבקשת לחזור ולמצוא את הכוחות הגדולים של האדם הרגיל, האנטי־גיבור, לגלות מחדש את הסגולות שלו כיצור מתבונן. לבנות סיפור חדש. יקיר, נדמה לי, רוצה להתרפק. לסלק את הלכלוך.

 111112
דיאן ארבוס, 'תאומות זהות'

האם הקורא בן המאה ה־21 צריך באמת שמישהו יבהיר לו, יברא מחדש, את הסיפור הנפשי שכרוך במעבר דירה, ברצון לפתוח דף חדש? האם ההתייחסות לרעש שעולה מצינורות חלודים או לטעם המים שיוצאים מהם מפיחה בהם חיים מחודשים? האם עדיין יש צורך בספרות שמלמדת אותנו לאתר את הפיוט של שקית ניילון, שטה כמו מדוזה ברחוב?

אפשר לטעון שזאת רק שאלה של רזולוציה ושל מרחק. מי אמר שעימותים עזים, גירוש, פיטורים או הפיכות חצר הם באמת יותר דרמטיים מברז חלוד? האם המחווה והרמז לא עוצמתיים יותר מהדרמה עצמה? אלה שאלות חשובות. העניין הוא שהסיפור שמבקש להפתיע ולגרות את הקורא בעזרת התרחשות דינמית לא באמת ננטש בפאת השדה. כוחות חזקים ומיומנים עושים בו שימוש אפקטיבי.

הפוליטיקה הישראלית מדברת כמעט בלעדית בשפת הספין. היא משתמשת בדמויות של נבלים, בעלילות גותיות על כוחות קודרים שמסתננים לבית ויש להילחם בהם. ברוח הסיסמה הילדותית והאפקטיווית של 'ציר הרשע' מבית הנשיא בוש, הפוליטיקאי הישראלי מציג סיפורי אבירים ותסריטים על מלחמות בני אור ובני חושך. כל זה עוקף או פשוט מוחק דיון רציונלי על תהליכים היסטוריים, על אינטרסים כלכליים ובריתות פוליטיות, דיון שהמרכז שלו הוא לא־סיפורי.

העיתונות הישראלית, במקרים רבים, מדברת כמעט רק במונחים סיפוריים. הדיבור על "פרשות", על "שחקנים" ועל "טייקונים" – תופס את מקום הדיון על ליקויים בסיסיים, על כשל ארגוני בשיטה, או על ההיחלשות המתמשכת של מוסדות הביקורת והאכיפה. במקביל, תוכניות הריאליטי משתמשות במיומנות בתפקידים ספרותיים סטריאוטיפים – השוטה טוב הלב, היפהפייה המרשעת – במשיכה של הצופה לסיפור מלודרמטי ולהתרחשויות עזות. אנשי הספרות, לעומת זאת, מקדשים את ההתרחקות מהפופולרי. מחמאה חוזרת לספרים היא שהם לא מתחנפים לקורא. אבל לְעַניין, לסקרן, למשוך הם לא כלים של חנופה. הם אולי היעד הבסיסי של סופר, היום יותר מתמיד.

לא הסיפורים הדקים היום הם אלה שלא מסופרים. סיפורים בומבסטיים, גורפים, מסתובבים ברחוב כמו ענקים שקופים – ולא זוכים להתעצב לצורה של סיפור חזק ואפקטיבי. סחורות של בני אדם מוטסות ומטולטלות על פני הגלובוס – סיפור שונה מהסיפור על 'מסתננים' שזוממים לפגוע ברוב היהודי בישראל. עובדים צעירים בהמוניהם מכלים שנים בתעשייה של שירות לקוחות ושירות טלפוני – שוקעים בעוני שכאילו אין לו הסבר. במקום לקבל משכורת ראויה – הם ניזונים מסיפורים על הסיכוי להתקדם ולפרוץ, במיתולוגיות על אמביציה, על השתייכות למשפחה גדולה, כלכלית.

אבל סופרים מוכשרים עדיין מנסים להמציא את הגלגל הפסיכולוגי מחדש, לחשוף את הנימים הדקים בחדר הפרטי ובחיק המשפחה. הם מייצרים קורא רגיש, כאילו מודע לעצמו, דרוך לסימנים של יופי כאילו מוסתר. למה נדמה שמרוב התבוננות רגישה בפרטים, קורא כזה מְפתח עיוורון לעולם שמסביבו? האם הוא יודע לקרוא את המהלכים העזים והסוחפים, את המניפולציות שמפעילים עליו הפוליטיקאי, העיתונאי, הפרסומאי? האם הוא מצליח לפתח תודעה עצמאית?

דווקא אמני הסיפור מוציאים מארגז הכלים שלהם את הכלי הבסיסי של סיפור המעשה, של שינוי חד והתמודדות. מוציאים או מטשטשים אותו. הם נכנעים לחלוקה המלאכותית בין בידור לאמנות רצינית – ואגב כך שוכחים או משכיחים את העובדה שגדולי הספרות המודרניסטית ידעו לא רק לפרוש את הנפתולים הדקים של הזיכרון, התודעה והחרדה האנושיים – אלא גם להבעית, להפתיע, להצחיק. קפקא ויצוריו המוזרים יכולים לפרנס ספרי קומיקס ולא רק סמינרים באקדמיה. המינגוויי לא רק רמז בשתיקה לתהליכי הנפש המורכבים של גיבוריו – הוא גם מיקם את חלקם בסיטואציות קיצוניות ומורטות עצבים.

11111111111111111
מרילין מונרו קוראת את 'יוליסס'

 

החדשות הטובות הן שאפשר להרגיש שינוי. ספרות המסע, ספרות המתח והמלודרמה חודרות למיינסטרים הספרותי בישראל. דמויות מעמיסות על גבן את ספת הפסיכולוג ויוצאות למרחב. מפתחות חוש הומור. 'אל מקום שהרוח הולך', הרומן האחרון של חיים באר, הוא דוגמה טובה לזרם מתחזק של סופרים שמוכנים לבחון מחדש את הקשר בין סופר, קורא, מציאות ועלילה. בסיפור על צדיק חסידי שבורח מתככי החצר שלו ויוצא למסע פלאי בטיבט – באר שחרר את עצמו ואת הקוראים משורה של תכתיבים קבועים ברומן הישראלי המסורתי, וזאת בלי לעבור מהמים העמוקים לרדודים. מאחורי הנוסח הקל של סיפור ההרפתקאות מסתתר סיפור רציני לחלוטין על אדם שאיבד את שמחת החיים שלו, שהתנתק ממקורותיו הרוחניים. במקביל לסיפור אהבה משועשע, תכליתי ולא לגמרי משכנע, ממשיך באר להתכתב עם מקורות הספרות העברית החדשה, בלי להעיק על הקורא ולהכביד על הקריאה. באיגוף אחרון, אחרי המסע המופלא והמיסטי, חוזר הרומן בסופו לקרקע ריאליסטית וממחיש את הפוליטיקה ומאבק האינטרסים החילוני לחלוטין בחצרו של האדמו"ר. אחרי שנים של התבוננות רגישה, של אימון עיניים מול טיח מתקלף וצינורות חלודים, גם הָרֶגל חוזרת ללמוד משהו על נפש האדם.

ימי חול, עינת יקיר, הוצאת כתר

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ