אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.5.2012

הספר החדש של אלכס אפשטיין הוא מפגש עם סופר שהשלים את מסלול ההכשרה שלו. אפשטיין שיכלל את היכולת להציג רצף של סיפורים זעירים (לעיתים בני ארבע־חמש מילים בלבד) שיוצרים קשרי גומלין אחד עם האחר ומשתרגים זה בזה. אפשר להמשיך ולומר שאפשטיין למד למצות מהסיפור הקצרצר חוויה אנושית בסיסית, להמחיש לקוראים מפגש עם הזמן או מפגש עם המוות – השאלה היא אם ההישגים המכובדים האלה מספיקים כדי להשאיר חותם אמיתי.

עוד לפני ש'לקסם הבא אזדקק לכנפיים' התפרסם בצורת ספר כרוך, אפשטיין פירסם אותו בפייסבוק. יכול להיות שזאת הבשורה העיקרית של הספר: הפרידה ההולכת ונמשכת של הספרות הישראלית מבית הגידול המסורתי שלה. בשבועות האחרונים אפשטיין השיק גם מחאה אינטרנטית שקוראת להחרים את חנויות הספרים של צומת ספרים וסטימצקי ולעבור לחנויות פרטיות. העיסוק המוצהר של הספר בקינות – עלילות ודימויים של סיום ושכחה – משתלב עם אווירה כללית של אפוקליפסה עדינה ועצובה מאוד שהולמת יפה את הימים האלה.

מבין סוגי המיתות שמוצגות בספר, טבעיות ולא טבעיות, בולטים סיפורים על נסיונות התאבדות. כמו כל הפעולות האנושיות, ההתאבדויות של אפשטיין הן פעולות של קריאה, כתיבה או מחיקה. ספרים ממשיים הם חלק קבוע בעסקה. לפעמים המנסה להתאבד עורם אותם לערימה שממנה יתלה את עצמו. לפעמים ספרים מושלכים מהחלון ותופסים את מקום בעליהם.

אפשטיין התחיל לפרסם סיפורים קצרצרים עוד לפני שהפייסבוק והטוויטר חדרו לתודעה האנושית – אבל עצם השימוש בז'אנר שלהם יכול להצטייר כאן כמין חיסול עצמי מתעתע. אפשטיין כאילו מתאים את עצמו לדרישות השוק: הוא מייצר קליפים ספרותיים, שמאפשרים לקורא מפגש קצר ולא מחייב עם הספרות, בהפוגות שבין העבודה מול המחשב. אלא שהקיצור מקבל תפקיד של מלחמת גרילה. בעזרת שימוש בז'אנרים קצרים אחרים כמו משלים, חידות, בדיחות – הוא מאלץ את הקורא דווקא להתעכב, לצאת מקצב הזמן העכשווי, להשתחרר מפס הייצור ולהקדיש ריכוז ומחשבה למקבץ מצומצם של מילים.

1
ג'יימס ניירז, ציור בתנועת מברשת אחת

 

בתחום הזה, הסיפורים משיגים הצלחה רוב הזמן. נראה שאפשטיין השתלט לחלוטין על היכולת להחדיר מחוות מיתולוגיות לתוך הפעולות היום־יומיות ביותר. למשל, להפוך את המעשן שניצב מול מאפרה מלאה לאיקרוס, ולהפך, להציג כאחד האדם את הגיבור היווני שלא התגבר על יצרו והתקרב קרבה קטלנית לשמש. באותה מידה, אפשטיין מצליח לשתול במרחב מילים זעיר כמה קווי עלילה, כמה נקודות מבט, ולא פעם כמה סגנונות וסוגים (למשל, אגדת ילדים שמתגלה כמשל קיומי על ילדה שאוחזת בידו של מלאך המוות).

יותר מזה, באמצעים פשוטים הוא קורא תיגר על גבולות שמפרידים בין חלום, מציאות וסיפור. "האינדיאנים", הוא כותב למשל, "מאמינים שעכביש הוא אדם ישן. אם תנשוף עליו, האדם יתעורר וישכח לרגע את שמו. אבל היא רק התעוררה מחלום שבו לא הצליחה לנשום, ושרטה בפראות את זרועו של הגבר שישן לצידה ולא הבינה מדוע אינה חשה כאב". כמו גיבורת הסיפור, גם הקוראים לא מצליחים למקם את עצמם: מתי הסיפור מתרחש בחלום, מתי אם בכלל מתרחשת ההתעוררות, מיהו העכביש בהשוואה הזאת, איפה מצויים הסכנה והכאב וכך הלאה. אפשטיין, במילים אחרות, משתמש בקוצר היריעה ומאפשר לקוראים לבחור בין מסלולים שונים של קריאה. מעל לכל, הוא מעמיד בפניהם את ההתלבטות אם לנסות לחבר בין חלקי הסיפור, ליצור ביניהם סימטריה או להפריך את הקשר ביניהם; לדבוק בקריאה שרירותית, חלומית, או להיכנע לדחף להפיק מהמילים משמעות.

בחלקים הראשונים של הספר, לעומת זאת, נראה שבניגוד לסיפורים, אפשטיין לא חוצה את הסף ומעוניין לרכך את נשיכת העכביש. רבים מהסיפורים לא מגיעים למקומות קודרים או עזים באמת, ומעוררים רושם ביתי ומוגן מאוד. כלי ליצירת אינטימיות מהירה בין הכותב לקוראים (שאכן הגיבו בחום לסיפורים בפייסבוק). אבל ככל שהספר מתקדם, צצים בו דימויים קשים ואישיים יותר שמחלישים את הרושם הקישוטי, המתנחמד, של הסיפור הקצרצר. חלקם עוסקים במוות של קרובים (אבות, בנים). חלקם מצליחים להמחיש את האלימות הכבושה שבני אדם לומדים לספוג באופן יומיומי – כמו בסיפור על אבנים קטנות שהולכות ומצטברות בתוך הנעליים עד שההולך מחליט לקטוע את רגליו. בסיפורים כאלה, בוקע קול ישיר ונוקב יותר שמדגים את הכוח הרדיקלי של הסיפור הקצר, את היכולת שלו להאיר בזרקור מצוקה סמויה ולהעצים אותה. את כוחה של המיניאטורה להבהיל.

סיפורים כאלה הם בעיניי מיטב הקובץ. סיפורים שמתנערים מהסיפור הקצרצר כאזור מקלט תחום וסגור ("סשה סמיונוביץ' היה אדם שקצת היגר לו מהמציאות, זה נכון. אבל מי לא?"), ובעצמם מחדירים לנעלי ההליכה של הקורא אבנים קטנות וחרקים ארסיים.

 אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים, הוצאת כרמל

מודעות פרסומת

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ

אלכס אפשטיין, קיצורי דרך הביתה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.12.2010

מבין שלל הדימויים שאלכס אפשטיין מנסה ללכוד בעזרתם את מהות הסיפור הקצרצר – צניחה מראש גג, מסע מכווץ בזמן, קיצור דרך הביתה – הקולע ביותר הוא זה של 'אמן ההימלטות': "הוא נכפת בחליפת משוגעים והוכנס לכלוב עם גורילה. הכלוב כוסה בבד ופחות מדקה אחר כך כבר ישב בו יאקוב חופשי, רגל על רגל, כוסית קוניאק בידו, ואילו הקוף הענק מוטל למרגלותיו, כפות הוא בכתונת המשוגעים". כלוב קטן, דקה אחת, מחיאות כפיים.

הקריאה בסיפור הקצרצר היא אכן ציפייה להתפעל, לצד דריכות לגלות את הבלוף. אפשטיין, יליד 71', החל לפרסם סיפורים קצרצרים בשנות ה־90, אלא שבשנים האחרונות צמח סביבו דור שלם של סמסני פלאפון וצייצני טוויטר שלמדו גם הם דבר או שניים על המאמץ העילאי להיראות נונשלנטי בדרך אל הפאנץ'. האם עדיין שווה לבקר ביריד של אפשטיין?

התשובה היא קודם כל כן. אם כי ראוי – כמו קהל בהופעה של קוסם – להיות חשדניים. הטריק העיקרי של אפשטיין בקובץ החדש הוא שילוב בין המיתולוגי ליומיומי, בין הזעיר לאדיר – לא פעם בעזרת טשטוש תחבירי או פיגורטיבי בין שני קווי סיפור, ריאליסטי ופנטסטי. אפשטיין מציע כאן להתנסות שוב בקסם הקדמון של הספרות באמצעות הסיפור הקצרצר, באמצעות המסע המפרך של מילימטר אחד. רוב הגיבורים שמופיעים פה הם גולים מעידן מופלא שנפלו אל תוך הווה דל־פלאות. מלאכים מתפוצצים, מתעוורים, כנפיהם נקטעות. אורפיאוס עוקר את עיניו. סיזיפוס מנסה להתאבד. אטלס – אולי ניצול שואה קשיש – גורר כל הלילה רהיטים בקומת הבניין מעל. והנה עוד משל יפה לסיפור הקצרצר: דירת בניין קטנה שמעליה שומעים רהיטים נגררים בידי ענק מופרע. "כמה מוזר העידן הזה", חותם אפשטיין, שוב, בנונשלנט מיתמם של רגל על רגל; "דומה שהשמיים פשוט מחזיקים את עצמם".

אפשטיין הוא לא הראשון שבודק את הדרך לליבו של הקורא החשדן, העייף והמפוכח שיצרה הספרות במאה ה־20. הוא גם לא הראשון שמבקש לטעון שהקסם של הספרות נעוץ בעצם השאיפה להיקסם – גם בידיעה שהקסם שקרי ומגוחך (ראו, למשל, את 'יאקיש ופופצ'ה' של חנוך לוין שעדיין רץ על הבמות). אתגר קרת, למשל, שסגנונו שונה לחלוטין, פועל במסגרת פרויקט דומה של המיזוג בין העולם הבא לרחוב אלנבי.

הגירסה של אפשטיין לתנועה הזו היא גירסה שנונה ואינטלקטואלית במופגן, שמתקיימת בעולם שכל ההקשרים בו הם פנים־ספרותיים, מה שגובל לפעמים בהתחכמות מעיקה. בשורות פתיחה כמו "פרוזה היה חתול פרסי. שירה הייתה חתולת רחוב. או להפך" יש משהו קצת חנפני – ליטוף עצמי של הסופר וקהילת הקוראים. סביר להניח גם שלא כל קורא יתחבר למערכת הסיפורונים על האיש האחרון שנותר בעולם (סופר) ועל האיש הכמעט אחרון בעולם (קורא שנוחתת עליו מכונת כתיבה שהושלכה מהחלון בעקבות מחסום כתיבה). שניהם מדומים לקין והבל.

אבל התמונה הכללית עובדת. למעשה, אפשטיין יצר בקובץ הזה תוכנית מערכונים – חלקם עצובים למדי – שמשלבת דמויות חוזרות: הבלש שנרדם בזירות פשע, המלאך המפוחם, משפחה של נוסעים בזמן שנפרדת ושבה להיפגש בעידנים שונים, הסופר הרדוף בידי האפשרות של כתיבת רומן. גב הספר רומז שמאחורי מצבור הסיפורים מסתתרת עלילת־על שהקורא צריך לתפור, אבל נדמה שיותר נכון לדבר על וריאציות של דמויות וסיטואציות דומות, שאפשר לפעמים ליצור ביניהן קשר, לתפוס אותן כשברירים בעלילה מיתולוגית.

כך או כך, ברור שהקצרצרים של אפשטיין לא באמת מבקשים ללכת בקטנות. אטלס אולי לא נושא את השמיים בכפות ידיו, אבל מי שיקשיב לחריקת הרהיטים יתוודע לכוחו. יותר מזה, כמו אותו צילום של דיאן ארבוס של הענק והוריו האפורים בדירתם הזעירה – דווקא הכלוב, הגבלת היקף היריעה של הסיפור, ממחישים את עוצמתו ואת האפשרות לפרוץ את הגבולות.

ובאמת, לא פעם אפשטיין מצליח בכמה שורות לשנות בתנועה זעירה את מצב התודעה מתחילת הקריאה – למשל בתיאור הרגעים המתמשכים שבהם אדם שמצליח לפתע להתעופף, מאבד את כוח התעופה ומתרסק מטה. הוא מצליח לתחוב אצבע לרגע המציאותי הזעיר ולהשהות אותו. אם קוראים את הסיפורים ברצף, האפקט אפילו קצת ממסטל. מצד שני, הקריאה בכל סיפור לא מתעלה הרבה מעבר לחיוך קטן, קריקטורי, שבמהרה נשכח. בקנה המידה של אפשטיין, יכול להיות שהחיוך הזה הוא תחילתה של רעידת אדמה.

 אלכס אפשטיין, קיצורי דרך הביתה, הוצאת ידיעות ספרים