פרידה מיהודית הנדל: הליקון, גיליון 106

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.11.2014

חרחור בתוך חנות תכשיטים קטנה ומכובדת. ככה נשמע המונולוג שבו מתאר בנה של יהודית הנדל את אמו הסופרת בגיליון האחרון של כתב העת 'הליקון', שהקדיש את חלקו הראשון לפרידה מהנדל, שנפטרה לפני חצי שנה. זאת מחווה קטנה, ראשונית ומעניינת, בתהליך שכנראה יילך ויתפתח בהתבוננות בהנדל ובספרות שלה אחרי מותה. ויש לה חשיבות ויש בה עוקץ גם בהקשר רחב יותר.

הדברים שמספר שוקי מאירוביץ', בנם של הנדל ושל בעלה הצייר צבי מאירוביץ', זורעים איזה זרע סרבן ועצבני. ההתחשבנות שלו עם דמותה של אמו, בשנים לפני מותה, עומדת בסתירה לשאר המלל הרך והמכבד שמוקדש להנדל באותו גיליון. והיא אולי מלמדת משהו על האופן שבו הקהילה הספרותית יוצרת גיבורים משלה ומנכסת אותם לפנתיאון קצת מאובק וקצת מתבדל.

מאירוביץ', ודרור בורשטיין שערך את הדברים משיחה חיה איתו, עושים כאן דבר יפה ולא צפוי. על פני 17 עמודים, הבן כופר ישירות באופן שבו הנדל הצטיירה וציירה את עצמה מאז שפורסם ב־1984 'הכוח האחר', ממואר או ספר זכרונות שהקדישה לבעלה כעשור אחרי מותו. הוא משחזר את יחסיו עם אמו בגיל ההתבגרות שלו, סביב מות אביו ואחריו. העמדה הכועסת והמבולבלת של נער צעיר, שמתייתם מאב בגיל 12, משתלבת כאן בהתקפה עכשווית מלומדת: ניסיון לשחרר את היצירה של אביו מחיבוק הדוב של הקהילה הספרותית; להחיות את זכרו כאמן חשוב ומקורי, לפני שהפך לחלק מהמיתולוגיה של הנדל.

המונולוג הזה מנוגד בכמה דרכים לציפיות מ"בנה של הסופרת" – לאשר את הדימוי הציבורי בעזרת אנקדוטות פרטיות, מופתיות. הוא מנוסח בשפה ישירה, כאילו אנטי ספרותית, כמעט בוטה ("לא סבלתי את הללכת־לתערוכות"). כמעט מפורר את ההילה המיסטית, הרוחנית, שנקשרה להנדל. הוא מציג את היחס הרגשי המסובך שלה לציורים שיצר בעלה, אבל מתייחס אליהם גם בהקשר חומרי, כלכלי, חברתי, פרקטי (מאירוביץ' משער למשל שהנדל דחפה את בעלה לייצר עבודות בקצב, כדי לפרנס את המשפחה, ומזכיר את העיסוק המסחרי בציוריו אחרי מותו). אלה משתלבים באנקדוטות שמדגימות את הצד הכוחני של הנדל בתחום המשפחה, ובעיקר את האופן שבו הכניסה את ציוריו של הבעל לדיון ספרותי, מעקר, שלא מאפשר להתבונן בהם באופן "נקי".

1
מתוך 'רעב'
 

בתוך מסגרת שמוקדשת כביכול להנדל, דברי הבן מתמקדים דווקא באב, מאפיינים את הסגנון והחשיבות שלו כאמן – ומתייחסים לספרות של הנדל כמעט על גבול הרכילות מאחורי הקלעים, בהקשר חברתי, חיצוני. ובכל זאת, גם המונולוג הזה מנציח את הכוח של הנדל כסופרת. כפי שהוא מאיר גם את השחקנית הדרמטית, האותנטית, שהייתה (כשרופא מבשר לה שבנה עומד למות ממחלה, היא צועדת מבית החולים לתוך הים, בבגדיה). לא רק בזכות המאמץ הגדול לנסות לבעוט בכוח הזה. עצם השימוש במונולוג מזכיר את הכתיבה שלה – את האופן שבה הפכה שיחות אמיתיות עם אנשים, את הדיבור התיעודי, לחומר ספרותי, פיוטי, רב משמעי.

בפתח הגיליון, בורשטיין מבקש להציג את הנדל כמשוררת בפרוזה, את היצירה שלה כ"מקרה ביניים שבין השירה והפרוזה". מורגש כאן ניסיון עקרוני לדבר על ספרות שחורגת מהבחנות שגורות, מדיבור מקצועי, קטגוריאלי. אבל החומרים שמצטרפים למונולוג של הבן מוכיחים את הדחף להפוך אנשים ממשיים לדמויות, לטיפוסים. זיכרון קצר של העורכת והסופרת נגה אלבלך, למשל, מציג בטון שקט מאוד את הנדל כדמות מופת, כסופרת־אמת, בעזרת תיאור שלה בכיסא גלגלים, עם העוזרת הפיליפינית שלה, חולפת מחוץ לגדרות של יריד שבוע הספר, אדישה להתרחשות המסחרית.

תחושה דומה מעוררים בגיליון גם צילומים של הקדשות אישיות מתוך ספרים, שארבעה משוררים ידועים הקדישו להנדל. מעבר להוכחה המצולמת שמציגה את הנדל כסופרת של משוררים (אלתרמן, בת־מרים, הורביץ, ישורון), דבריו של מאירוביץ' עוזרים לחדד את הדחף שההנצחה הזאת משקפת: לדמיין אריסטוקרטיה ספרותית, דיאלוג פנימי של בוהמה ישראלית נכחדת. לחשוב גם על ההקשר הקרייריסטי והחברתי מאחורי התוכן הפיוטי של ההקדשות, לחשוד בנוסח הסכמטי של גילוי לב שאפשר לראות בחלקן. ובעיקר, הוא מעלה שאלות לגבי הדחף של קוראים ושל אנשי ספרות לגעת באיזו שירה גדולה, להפוך אותה למשהו חורג מהחיים – שמוביל גם לתפיסת משוררים כסלבז, ולהצצה לחפצי קדושה פרטיים שלהם. במילים אחרות, הדברים של שוקי מאירוביץ' מציעים אולי להשתמש באלימות הסמויה של הנדל כשהיא ניצבה מול דיוקנו של בעלה – כדי לנסות הפעם להבין את דמותה שלה. התמודדות חיה עם "דמותו" של אמן, שמתחילה גם בכעס, במרירות, בהשחתה.

הליקון, גיליון 106, פרידה מיהודית הנדל, ערך דרור בורשטיין

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

תמר גלבץ, המתים והחיים מאוד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.5.2012

אפשר לקרוא לזה נס רפואי: לעת זיקנה, הספרות הישראלית התחילה ללדת הורים. אם הגיבורים הגדולים של התרבות הישראלית הצעירה בשנות ה־40 ובשנות ה־50 היו אנשים צעירים, נערים ממש, שיצאו לקרב, ואם שבו ממנו, שבו כדי לכתוב על המתים הצעירים, על אחיהם – הגיבורים הספרותיים הבולטים ביותר של שנות האלפיים הם הורים. רבים מהם זוכים להתבגר, להזדקן, למות מוות טבעי – שדווקא הוא מתואר כפלא, כתופעה לא מוכרת לעיניים ישראליות, עיניים צעירות באופן עקרוני, של מי שכאילו נולדו מהים.

יכול להיות שהספרים החשובים ביותר של העשור האחרון הם אלה שבהם סופרים הספידו את הוריהם, בדרך כלל בהקשר אישי ואוטוביוגרפי באופן מובהק. בגוף ראשון. הרבה מהספרים הללו נכתבים מתוך ויכוח והעמדה לדין, שנקברים בסופו של דבר תחת שכבות של פיוס, הערכה, אפילו הכרת תודה. מול העוול, הקשיחות והאלימות – מתגלה גם הגבורה האזרחית, האפורה של ההורים, של המהגרים. הילדים, המספרים, מתאבלים על ילדותם כיתומים מבוגרים ומקבלים על עצמם את תפקיד המבוגר.

הרומן השלישי של תמר גלבץ הוא אחד בשרשרת של שיאים בז'אנר המספיד־מתייתם־מתגבר. אפשר לומר שהוא המתוק, המשביע והבשל בהם. אף שהוא נכתב במוצהר מתוך הלשכה האפלה של הטראומה והמשבר הנפשי, ואף שהוא כפוף לגמרי לחוקים של תיאור מלנכולי, טקסי ומחזורי – הוא לא נזקק לאירוע דרמטי, לסוד אפל מהעבר, לחידה שיש לפענח. בהשוואה לרומנים כמו 'סיפור על אהבה וחושך' או 'קול צעדינו', הוא יוצר רושם אדיש יחסית להיבטים פוליטיים והיסטוריים. גם אם הרומן של גלבץ מתבסס על חיים במקום ובזמן ספציפיים, בעיקר חיפה של שנות ה־60 ושל שנות ה־70 – העצב שהספר מבטא הוא סירופ מרוכז וכאילו אוניברסלי. אישה מתאבלת על הוריה, מפרקת את סיפור האהבה המשפחתי שלהם לגורמים, ומפיקה מהמחוות הרחוקות והקרובות של חיי היום־יום המשותפים את מערכת החוקים הלא כתובה שלהם. את האיסורים, הפיתויים והאישורים שנבנו והומחשו בכל ארוחה, בכניסה לשירותים, ביציאה לטיול בית הספר.

הרומן הראשון של גלבץ, 'את בתקופה טובה' (2004), נפתח בפנייה לפסיכולוג. הרומן הנוכחי נכתב מתוך מודעות גמורה ומשוחררת לחוקי המשחק הפרוידיאניים. בווריאציות שונות ובקצב שונה, גלבץ מערבלת זכרונות ואסוציאציות שתמיד ימזגו אכילה, מין ומוות. זיון של המספרת בבגרותה תמיד ייקשר לזיכרון ילדות של סירוס סמלי. תיאור של חדירה מוביל מיד לדימוי עצמי של עגבנייה שמתרוקנת מתוכן. סיפורי זלילה מתוארים בהומור כאורגיה משפחתית (המפואר שבהם הוא טקס החלווה החיפאית).

ובכל זאת, החזרה של תמונות וביטויים, הפרטנות האובססיבית, הנוירוזה הגלויה והבלתי מתנצלת אצל גלבץ, מצליחים איכשהו לנטרל כל ריחוק בינה לבין הקורא ורומזים על שותפות אנושית בסיסית ביניהם. גם תיאורים קטלוגיים של שפיך, למשל, לפי טעם ומרקם, לא מעוררים רושם פרובוקטיבי, מרתיע או מתהדר – מפני שהם נמסרים במין שיחה גלויה בין המספרת המבוגרת לילדה שהייתה. חוויות משפילות, וגם שגיאות שעשו ההורים, לא יוצרות כאן רושם מכאיב. להפך, העוקץ שב הן מענג.

בצורה דומה, גלבץ מזקקת כאן את צורת הביטוי שהביקורת ייחסה לה – דיבור סלנגי־ספרותי, שמזוהה עם הספרות הישראלית בשנות ה־90. אם אורלי קסטל־בלום, אולי דוגמת המופת בתחום, מפיקה שעשוע אכזרי ומסוקרן מפירוק של ביטויים ומטבעות לשון והרכבה שלהם – גלבץ משתמשת בשעטנז דיבורי־ספרותי, שמשלב לפעמים מחוות של מלמולים וגמגומים עם מושגים מופשטים, כדי להמחיש קול ילדי, תינוקי אפילו. מין מודעות מרה ובוגרת שעדיין לא התגברה, או לא מוכנה לוותר, על העמדה הילדית שהיא גם שער לתפיסה חושנית של העולם, כאילו טרייה עדיין.

הכלים האלה, בתוספת יכולת זיכרון או צילום מיקרוסקופיים, מצליחים להחזיק את הקורא ערני, אף על פי שהוא נחשף לפיסת חיים שגרתית בסך הכל. העצב התהומי של המספרת לא נפתר אף פעם. למרות התייחסות למחלת הלב של אביה, אין הסבר ברור גם לאופן שבו המספרת מציגה את עצמה כמי שחיה עם הפרעה נפשית נסבלת ונשלטת של פחד מוות מתמיד – גם אם הספר מדגיש את העוצמה המדכאת של ההורים, את הבושה מביטוי מיני גלוי, את האשמה שהם מורישים לבת בגיל ההתבגרות (נוסח היחסים הבלתי אפשריים בין נטלי ווד והוריה בסרט 'זוהר בדשא').

אם כבר, נדמה ש'החיים והמתים מאוד' – למרות השם הקודר שלו, שממזג את החי ואת המת לזומבים תמידיים – מוכן לעשות מה שספרים רבים לא מעזים. לתאר במפורש את ההנאה מהדיבור הטראומטי, המתיילד, להפוך אותו לתבשיל מתוק. כך, בניגוד לשימוש המביך, המרחם על עצמו, של עיתוני אוכל ומדורי בישול בביטויים כמו "שכבות מנחמות של קרם" – גלבץ מצליחה דווקא להימלט מעמדה ילדית, או לפחות להשתלט עליה.

תמר גלבץ, החיים והמתים מאוד, הוצאת חרגול

ראיון עם ירמי פינקוס, בזעיר אנפין

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.5.2012

את הירושה שלו ירמי פינקוס הניח במרפסת: מאזני משקל קשישים אך אלגנטיים, שריד אחרון מהמכולת של האחים פינקוס, אביו ודודו. "לפעמים אני משתמש בהם כדי לוודא שיש לי קילו תפוחי אדמה. עד לפני שלוש שנים עוד הייתה לי יכולת לאמוד משקלים. הייתי יכול להרים חתיכת גבינה ולנחש מה המשקל שלה, עם טווח טעות של עד 50 גרם. כשהמכולת נסגרה, לפני שנה, אני לקחתי את המאזניים, אחי האמצעי קיבל מכונה מדהימה לחיתוך גבינה, ואחי הקטן לקח את הקופה הרושמת".

ממש המלך ליר.
"המלך ליר של הגבינה הצהובה".

הספר החדש של פינקוס, 'בזעיר אנפין', מחזיר לחיים את המאזניים, את הלקוחות ואת השטיקים הקטנים מול מס הכנסה. דרך העיניים של פינקוס – מהמאיירים ואמני הקומיקס הבולטים בארץ – מתגלים החיים בישראל כמכולת זעירה־ענקית. את המדפים שלה מאכלסים טיפוסים שאפשר היה להפוך בקלות לקריקטורות, אבל פינקוס, עושה רושם, נהנה לאתר אצלם דווקא דחפים עצומים, כמעט מיתולוגיים. 'בזעיר אנפין' עוסק בתשוקה שלא יודעת גבולות להרוויח עוד גרוש, להשיג עוד פירור עוגה. גיבורי הספר הם משפחה של סוחרים זעירים, אנשים אוהבי חיים שנושאי השיחה החביבים עליהם הם כסף ונפיחוֹת.

"אני רוצה שיהיה מקום בספרות למכולתניק", הוא אומר. "החנוונים, הסוחרים הזעירים, הם אלו שהקימו את המדינה הזאת. מי זה החלוצים? כמה אלפי אנשים שהיום היינו קוראים להם תמהונים שנוסעים להודו. אנשים מוזרים עם יחסי ציבור מעולים. הִיפִּים. אבל לא הם, אלא עשרות האלפים מפולין וגרמניה הם שהקימו את החור הזה שנקרא תל־אביב בעזרת אינסוף קומבינות מצחיקות וקטנות. הם שהקימו את פתח־תקווה, את הרצליה, את ישראל העירונית".

לא צריך להתאמץ, אומר פינקוס, כדי להפוך את החנוונים שלו לדמויות ספרותיות, "רק להסתכל עליהם, ולגלות את הדרמה. ההיסטוריה הרשמית שלנו מתעלמת מהם מכל מיני סיבות. בין היתר, בגלל שהרבה מהם היו רוויזיוניסטים. אנשי אצ"ל. סבא שלי תלה את שני הסרג'נטים בנתניה, הוא היה בדיר יאסין. הייתי יושב עם סבא וסבתא שלי בשנות ה־80 ורואה בטלוויזיה סדרות פעולה כמו 'צוות לעניין'. הם היו אומרים: 'ככה לא מרכיבים פצצה, הם עושים שטויות'".

 –

'בזעיר אנפין' חוזר לשנת 89', לעידן של 'ארץ קטנה עם שפם' – שנייה לפני שהגלובליזציה דפקה בדלת והציפה את ישראל ברשתות שיווק ענקיות שקברו את עברה החנווני. כמוטו לספר, פינקוס בחר בציטוט הבלתי ייאמן של יצחק שמיר – אולי ההתגלמות הגאה ביותר של ישראל הפרובינציאלית, השכונתית, הרוויזיוניסטית: "עיני העולם נשואות לבחירות המוניציפליות".

שמיר הוא החנווני האחרון?
"כן, מין יהודי ערמומי שיושב מאחורי הדלפק, ולא נותן. האמירה הזאת של שמיר נוגעת לליבי ומצחיקה אותי כאחד – הוא באמת משוכנע שיש חשיבות גורלית לעובדה שייבחר ראש מועצה ליכודניק בגדרה. הוא מייצג איזו תפיסה שאומרת אני במרכז, כל העולם מסתכל עליי. אתה ממש רוצה לחבק אותו. בוא, מסכן שלי. במידה רבה, נשארנו ככה עד היום".

החיבוק המשועשע במבט לאחור הוא לב הספר של פינקוס. במרכזו שתי אחיות תל־אביביות, שחלומן הוא לאסוף את כל בני המשפחה לשבוע נופש בעיירה האוסטרית זייפלד, בתקופה שבה כרטיסי טיסה עדיין נשמרו בתוך כספות כפריט יקר המציאות. התשוקה לחיים טובים, לביקור קטן וצונן מחוץ לפיח התל־אביבי, מלכדת את המשפחה להרפתקה כלכלית זעירה: מסחר פיראטי בבגדי ים זולים.

"בקיץ 89', כשהייתי סטודנט, מכרתי מכנסי גלישה בשפיים, יחד עם בן דוד שלי. באותה תקופה אמא שלי ארגנה תצוגות אופנה לוועדי עובדים, והיה לנו דוכן כזה של סמרטוטים. לפעמים גם הייתי מחופש לליצן, משעשע את הקהל, מפרסם משחקי בינגו, מה שהיו אומרים לי לעשות".

פינקוס ויתר הפעם על איורים שילוו את הספר, בין השאר בשל החשש "להיות קרוב מדי לדמויות מהמשפחה שלי. לא רציתי להפוך אותם לקרקס" – אבל לא קשה למצוא נקודות השקה. הוא נולד לפני 45 שנה בצפון תל־אביב, לא רחוק מהמכולת; ילדות בשיכון בבלי, נעורים בהרצליה, לימודים בבצלאל. חי עם בן זוגו במרכז תל־אביב, מלמד בשנקר, מאייר לעיתונים, עד השנה עוד עזר פה ושם באגף המשלוחים. "עבדתי במכולת מגיל 12 לפחות. התבוססתי במיץ של הפסטרמה הרבה שנים. אני עדיין יכול למצוא את הסחורה הכי טובה, את הדג מלוח המצטיין. אח שלי המשיך לעבוד שם עד שהוא השלים את הדוקטורט שלו. אני סחבתי עד הפרופסורה. היה לי מזל ולא הבאתי אף פעם משלוח לאחד הסטודנטים שלי".

מבלי להצהיר על כך, פינקוס לוקח את הדרמה המשפחתית הישראלית של העשור האחרון למחוזות כמעט פרודיים, מדגיש את הצד הכלכלי ביחסים האישיים והמשפחתיים – אולי כתגובת נגד לדיבור הפסיכולוגי וחסר ההומור שמאפיין את הדרמה המשפחתית בקולנוע ובספרות שלנו. "התשוקות הגדולות הן מין, מוות, כסף. לגבי תשוקה מינית אין לי הרבה מה לחדש. קח למשל את הסרט 'בושה', שמדבר על אדם שמכור למין. לא משנה מה, אתה ממשיך לאהוד את הגיבור. בתשוקה לכסף, לעומת זאת, אין שום דבר מגניב. להפך, נשאר בזה אלמנט של בושה, למרות שכולנו רוצים לדעת כמה אחרים מרוויחים".

אלה דווקא ימים די מגניבים למכולת. הצטרפת למאבק המכולות שמנסה להילחם ברשתות הגדולות?
"להתאגד? זה נוגד את כל הרעיון של מסחר זעיר. אתה שונא את האויב שלך, לא משתף איתו פעולה. האמת היא שכל מה שאני יכול לקנות זעיר, אני קונה בזעיר – ולא קונה בסופרים או ב־AM:PM – אחוות הדפוקים. אבל הספר שלי לא מתגעגע למסחר הזעיר, אלא לקהילתיות שעמדה מאחוריו. לסולידריות שאבדה. בעולם של המכולות של פעם לאנשים יכול להיות חוב, ומישהו יסמוך על זה שהם ישלמו אותו יום אחד. או שלא. למכולת שלנו הייתה יכולה להיכנס לקוחה ולהתחיל להתלונן על כאבים. 'אוי, צמח לי איזה פרונקעל'. ואבא שלי היה אומר, 'טוב, תרימי את החולצה, תראי לי'. אז הוא היה ממליץ על רופא, ודוד שלי היה מתחיל להתווכח איתו ואומר לה בכלל לשים על הפרונקעל חומץ. אתה רואה את הסצינה הזאת קורית בסופרמרקט?".

ומה לגבי המחיר שהקרבה הזאת דורשת?
"אני לא רוצה לייפות את הקושי. במכולת היו חיים מאוד קשים, גם בשנים שאבא ודוד שלי הרוויחו טוב. לא כל אחד רוצה לקום כל בוקר ב־5 וחצי לעבודה. אבא שלהם, שאני קרוי על שמו, נפטר בגיל צעיר ופחות או יותר גייסו אותם לעבודה. הרי היו להם חלומות. דוד שלי למד באוניברסיטה, אבא שלי רצה לנסות את מזלו בארה"ב. אבל הם נשארו במכולת חמישים שנה. הקהילתיות באה על חשבון ההגשמה העצמית".

הנכדים של החנוונים שאתה מדבר עליהם, אנשי מעמד הביניים, קצרו את הפירות של הוויתור הזה?
"סבא וסבתא שלי, חסידים דלים בפרברי ורשה, חיו בזבל. טוו חוטים שנמכרו למתפרות. ביחס לעבודה הזעירה והמפרכת שלהם, אבא שלי ודוד שלי שיחקו אותה. היה להם רכוש, דירה משלהם. הם התאקלמו, בניגוד לדור הקודם שהיה עלה נידף ברוח מבחינה כלכלית. החברה שלנו הגיעה היום למצב שהיא מצפה שתהיה לה ירושה. כמו באירופה: ההוא ירש את הסבא, שירש את הסבתא, שירשה את הדוכס שירש חתיכת אדמה. ופה אין ירושות. פה יש פליטים. אני עבדתי במכולת מגיל ההתבגרות, כי לא היה כסף לשלוח אותי לתיכון. זה הדפקט. מבחינה היסטורית, אמור להתממש תהליך כזה: המהגרים קורעים את התחת, הבנים מתחילים להתבסס, הדור השלישי אמור לחיות חיים יותר טובים".

הפכת בשנה האחרונה לפרופ' ירמי פינקוס. נרשם שיפור בתחום הכלכלי?
"גם כבוד הפרופסור גר בדירה שכורה ולא מצליח לגמור את החודש. אני לא מת מרעב. אני מאייר ומלמד איור, אני מרוויח היום הרבה יותר מאשר מאייר מתחיל, אבל רמת החיים שלי לא ממש עלתה. אין לי כסף לרהיטים חדשים. זאת מלחמה אינסופית של רוב האנשים כאן. הגלובליזציה עזרה לאנשים בתחילת שנות ה־90 ובשנות האלפיים היא פעלה נגדם.

"אני לא מאמין באמנות פוליטית, ואין לי שאיפות לשנות את יחסי הכוח בחברה, אבל רציתי להזכיר בספר את הדבר הבלתי ייאמן: היו פעם ועדי עובדים, והיו ימי כיף בשפיים עם נקניקיות לחברי הוועד. זה נראה עלוב, אבל זה סבבה. היום כולם עובדי קבלן. במבט לאחור, אפשר פתאום לראות את היופי בנקניקיות האלה. מה יותר אנושי מהשאיפה לשפר קצת את החיים? לנסוע לנופש פעם בשנה, להרגיש רווחה?".

המכולת ברחוב יהודה המכבי גססה בשנים האחרונות. חוג לקוחות ותיק עוד המשיך ללוות אותה, אבל רשתות השיווק שצמחו סביבה אילצו את הפינקוסים לסגור את הדלת, אחרי כמעט שישים שנות פעילות. "בשנים הגדולות של המכולת היינו הולכים לבר מצוות וחתונות של לקוחות, והם היו באים אלינו לאירועים הגדולים. כשגברת קיפניס, שהיא מעל גיל 90 ועוד קנתה בימי סבתא שלי, עברה לבית אבות, אבא שלי היה בא אליה בעצמו בסוף יום העבודה, עם משלוח – שני חלב, קוטג', שתייה. הוא אהב אותה". ביום הסגירה – שפינקוס תיאר בספר מתוך נבואה חנוונית – "הגיעו כמה לקוחות להיפרד ולבכות. עכשיו אבא שלי עובד בסניף של סופר־פארם ברמת־אביב. הוא לא מסוגל להפסיק. והלקוחות הישנים ממשיכים להגיע אליו כדי לדבר איתו".

עצוב.
"עברתי ארבע דירות בשנים האחרונות. ההורים שלי עברו דירה. אין לי יחס של בית לשום מקום שגרתי בו. המקום היחידי שאני מתגעגע אליו בצורה הזאת הוא המכולת ברחוב יהודה המכבי. לפעמים אני נוסע באוטובוס רק בשביל להסתכל על פינת הרחוב הזאת".

מה יש במקום המכולת?
"בגדי ילדים מפונפנים כאלה, של צפונים".

ספר הפרוזה הראשון של פינקוס, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' מ־2008, נכתב מתוך הזדהות כמעט מוחלטת עם חבורת קשישות עליזות, כוכבות תיאטרון יידיש נודד. "בספר הראשון שמתי לי למטרה להחדיר לספרות העברית את קולה של היאכנע. הפעם ניסיתי יותר להנכיח את עצמי בתוך הספר ככותב". התוצאה היא רוחו הרעננה של מספר, "בן 60 בערך", שנהנה כמו בני המשפחה לשמוע בפעם האלף סיפור מיתולוגי על פלוץ במנזר איטלקי.

"נושא ההפרשות מאוד מרכזי אצלנו במשפחה. אנחנו משתמשים במילה 'נתן'. כמה הוא נתן, מתי הוא נתן. זאת באמת נתינה לעולם מבחינת המשפחה שלי. בכלל, שום דבר אנושי אינו זר לי או למשפחתי. אנחנו כל כך הרבה אנשים – אצלנו לא מתו בשואה כמעט – כל תופעה תמצא פה. כל אחד מפשפש ובוחש אצל השני. אמא שלי מתקשרת רק בשביל לרכל על הדודה הזאת וההיא. רותו (המאיירת רותו מודן), אשתי המקצועית, תמיד אומרת לי: 'כל מי שקנה אצלכם לבן במכולת נקרא בן דוד', וזה נכון. אתה יודע כמה כאב לי הלב להשאיר בספר רק דודה זקנה אחת?".

בכלל, די ברור שאתה מעדיף זקנים על צעירים.
"נכון, נולדתי זקן. גדלתי והוכשרתי להיות זקן מכובד. אני אהיה בשיאי בגיל 70, מומחה. אני אדע בדיוק מתי אוכלים ושותים, מתי מתלוננים על התרופות. אחרים יבואו ללמוד ממני איך לשחק קלפים".

מאיפה זה מגיע?
"כשהייתי ילד לא אהבתי אנשים והעדפתי להיות בבית, לשבת ולצייר. היו לי עשרים־שלושים חברים דמיוניים, עם שמות, מסודרים בפנקס. כשכבר היה לי חבר או שניים, הם היו אאוטסיידרים כאלה, כמוני. אבא שלי אמר לי: 'אתה צריך להתחבר עם גדולים ממך. שאתה תלמד מהם ולא הם ממך'. זה מלווה אותי עד היום. ברוב המקרים, אנשים מבוגרים ממני הם אנשים יותר מסעירים. יותר פרועים ומשוחררים".

בתור מאייר, אפשר לראות בבירור את הקשר שלך למסורות ישנות. בספר אתה הולך בעקבות בלזק או בעקבות ההומור של סופרים ביידיש.
"אנחנו חיים כבר הרבה שנים בעידן כל כך שבע מהפכות וחידושים – שהדבר הכי מהפכני שאתה יכול להיות זה ריאקציונר, להסתכל אחורה. האופנות מתחלפות בקצב של רבע שעה. הדבר היחיד שלא משתנה ונשאר מרענן הוא תפיסות מיושנות של החיים. כמה אוונגרד יש בהן. רטרו לא מעניין אותי – ההבדלים בין התקופות מושכים אותי. שנת 89', למשל, היא שנה שבה עדיין אין פלאפונים. תחשוב כמה דרמה זה יוצר. תחשוב איזה ערך יש לטיסה, כשיש לך כרטיס אחד שאתה שומר בכספת – שלא יגנבו או יזייפו אותו. האם העולם היה יותר גרנדיוזי? אולי היה בו יותר הידור, דווקא מתוך הפרובינציאליות הזו. אבל אני נזהר מהרגש המתוק הזה שצובע הכל בוורוד עתיק. אם כבר, יש כאן קינה, לא התרפקות".

יש איזו חוכמה חנוונית שירשת מהעבר?
"לטוב ולרע, אני יכול להסתכל על הדברים רק כפרוטות. אף פעם לא לראות את התמונה הגדולה".

חוש עסקי פיתחת?
"יש לי איזו יוהרה משונה בתחום. אני משחרר לאנשים המלצות כלכליות, למרות שברור שהם צריכים לעשות ההפך. אבל יש בי גם תמימות של סוחרים בלי פרספקטיבה. אני אהיה מאושר מהעלאה במשכורת של אלף שקל, בלי להבין בכלל שאחרים מקבלים באותו זמן משכורת של 30 או 300 אלף שקל. הספר החדש שלי, למשל, יימכר כבר ממחר במבצע ב־33 שקלים. אז אני הולך לקנות אותו בחנויות כי זה יותר זול מאשר לקנות אותו כסופר דרך הוצאת הספרים. ככה גם ארוויח באופן ערמומי וגם אעלה את אחוז המכירות!".

ירמי פינקוס, בזעיר אנפין, הוצאת עם עובד

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.7.2010

הכרטיסים אזלו. הקופאי הלך הביתה. ההצגה ששמה 'ספרות עברית' סגרה את הבסטה. "ההצלחות היו גדולות, מלוּות אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה", הספיד לאחרונה העורך מנחם פרי את מפעל חייו ועל הדרך גם את תולדות הספרות העברית, "אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות".

קינה דומה, פחות מזהירה בסגנונה, נושאת אחת הדמויות ברומן האחרון של מאיה ערד: "זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית, מה שאמרתי זה שאין 'ספרות עברית', במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו".

פרי אמנם מציג את עצמו כאחרון הסמוראים, אבל הסיפור על הגירוש מארמון השן אל מי האפסיים הדמוקרטיים חי גם אצל כותבים צעירים בישראל. בחודשים האחרונים יצאו כאן שלושה ספרים סאטיריים שמיישרים קו עם הקדיש של פרי ומתארים באופן חסר רחמים את שפל היוקרה וההשפעה שאליו הגיעה זירת הספרות הישראלית: אל 'אמן הסיפור הקצר' של מאיה ערד (הוצאת חרגול) הצטרפו לאחרונה 'חיי מדף' של נעה ידלין (זמורה־ביתן) וגם שניים מסיפורי הקובץ 'החלום הישראלי' של רועי ארד (חרגול). שלושתם בוחנים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית. ממצאי החקירה, אפשר לומר, מעודדים המתת חסד.

'אמן הסיפור הקצר' של ערד מתרכז בדמותו של סופר סיפורים קצרים שהגיע למבוי סתום בקריירה שלו. שנים אחרי שכבש את הקופות ומדורי הביקורת, אדם טהר־זהב הפך לשחקן שולי ומר נפש שמכתת רגליו בין מוקדים מתחלפים של עלבון ספרותי – שיעור בבית ספר, פאנל סופרים אוניברסיטאי, חיקה של מבקרת צעירה וחצופה. כולם מתנהלים מכוח אינרציה סתומה, מכרסמים פירורים שהותירו אחריהם ענקי הדורות הקודמים.

רועי ארד מפקיד את פשיטת הרגל בידי שני טיפוסים פרועים יותר. גיבורת סיפור הנושא היא תמצית קריקטורית של העיתונאים, עיתונאיות יותר נכון, שעלו לגדולה בשנות ה־90 הפכו לסופרות רב מכר, ובסיבוב פרסה חד התקרנפו, התברגנו והולידו ילדים. ארד מעניק לגיבורה, טלי פאפו, את תפקיד מספידת התרבות, אחרי שמִשׂרת התליין חמקה מציפורניה: "ההוצאה פרסמה בשנים האחרונות הרבה סופרות חדשות שטלי פאפו מאוד לא אהבה. הן נראו לה פרועות מדי, בורות וזולות. במה שטלי פאפו כתבה היה תחכום, התרסה ורעננות […] כיום היא חשה שדור הכותבים החדש מנצל את אווירת ה'הכל מותר' וה'הכל כלול', ומתבל את רוח החופש בבורות ובהיעדר סגנון אישי. אם דיברה פה ושם על המחזור שלה, כדי לפעור לדיון נושא שהיה טאבו, הרי שהיום לקחו את העניינים באופן מוגזם מדי קדימה, עד למקום שבו סופרות קוראות לספרים שלהן 'וסת' או 'מיס אנאלית'". אחד השיאים בסיפור הוא תיאור מסיבת עיתונאים קרקסית שבה נפגשים סופרי ההוצאה עם כלבים המיועדים לאימוץ ועם מתאבקים אמריקאים – הזניה מושלמת של ספרות ויחצנות ("זה אירוע ענק. יהיו שם מדור האופנה של 'הארץ' ו'פנאי פלוס' ואנשים מ'ידיעות'").

'דומני', סיפור אחר בקובץ, פונה מתחום העיתונות ורבי המכר לזירת האוונגרד הספרותי, שארד הוא שחקן מפתח בה. הסיפור מסופר מפיו של בחור פלגמט שנלכד ברשתו של בושם פינקלמן, מבקר אמנות וממליך מלכים לשעבר – בן דמותו של העורך האגדי גבריאל מוקד, כמדומה – שהיום מטיל את חיתתו על חצר קטנה של גרפומנים ומלחכי פנכה. 'דומני' הוא שמו של כתב עת ספרותי חדש שפינקלמן מקווה להקים באמצעות דודו של המספר, מנכ"ל משרד המשפטים ואיש עסקים בעל קשרים מפוקפקים בעולם השלישי.

'חיי מדף' של ידלין משלים את התמונה בעזרת פרודיה בלשית שמתרחשת בין כתליו של מוסף ספרות. גם ידלין נצמדת לטקטיקה של קטלוג 'טיפוסים'. במטרה כנראה להלעיג מעוז ישראלי אחרון של אליטיזם, היא מציירת עולם שמתעלם משקיעתו הוודאית באמצעות מאבקי כוחות נמלוליים: עורך המוסף האנטיפת, מגיהה זוטרה ויומרנית, סופר צמרת במחסום יצירתי, חוקר תרבות ערבי שבז לשמאל הישראלי ומשוררת של "שירי כוס וכיבוש". אוסף האנשים המפוחדים והמזויפים של ידלין משקף אולי כמיהה לספרות שיופייה ואמיתותה אינם ניתנים לזיוף, חיקוי או הכחשה; לחיי נצח בניגוד ל'חיי מדף', כשם הספר.

11111111111111111

הספרות העברית המודרנית צמחה ממדפי הסאטירה והקטטות בין משכילים לחסידים. קשה לחשוב על דור כותבים מאז שלא הנציח את זירת הספרות בדיו רעיל – מרשימות של פרישמן שמלגלגות על גדולי הדור ועל קוראיהם, ועד הרומנים הפנים־ברנז'איים של אהרן מגד.

איך נראית הספרות הישראלית העכשווית דרך עיניהם של ערד, ארד וידלין? למרות הבדלי הסגנון, היכולת הספרותית וזווית הראייה ביניהם, שלושתם מציירים מגרש גרוטאות חסר תקנה, פרובינציאלי, עסקני, גוסס; זירה שהשתלטו עליה שרלטנים תוקפניים שמשתמשים בטקטיקות שונות כדי לנשל את סופרי האמת מתחומם.

בחורבן התרבותי הזה, על פי שלושת הכותבים, אשמות מפלצות כמו הקפיטליזם, פוליטיקת המגדר ומשהו בשם 'פוסט־מודרניזם' – אמנות שהתנערה מהניסיון לגעת במוחלט, במשמעותי. אצל ידלין העניין מתבטא בגופה החיה של הרומן – בדמות סגן העורך היפה, הנרפה והנעדר (השרלטנות הספרותית כבשה את מחוזות היופי והאמת), שפרסם סיפור מבריק בעלומיו ומאז יבש עטו. איזו ברירה אחרת עומדת מול הנחשול מרובה הזרועות של ספרות נשית, הומואית, מזרחית, סלבריטאית, שמאלנית וצדקנית שהוא עצמו צמח מתוכה.

 גם שנאת הנשים שארד מקשט בה את סיפורי הקובץ (לא לעיתים קרובות זוכים להיתקל בתיאורים מבועתים כל כך של שדיים) מסגירה את צקצוק הלשון של אדוני התרבות נוכח 'ספרות הנשים' הפופולרית. ספרות שהשליכה כביכול לפח את ערכי האיפוק והטעם הטוב שעל ברכיהם חונכה ומצאה לעצמה אפיקים בספרות הרווקות העירוניות, בז'אנר המלודרמות התנ"כיות, ההצצות לחדר השינה החרדי, או בפולקלור המדומיין על מטבחה של סבתא קווקזית.

ספרה של ערד הופך את קרב המינים הזה לאמצעי פיוטי, וממקם את הגיבור הערירי מול שוק שמוחזק כולו על ידי נשים – מורות אומללות לספרות, מבקרות שטחיות, קרובות משפחה מעריצות. גם כאן מופיעה הדמות המאיימת של סופרת רבי מכר, הפעם בגלגול האקסית שהולכת ומבססת את מעמדה ואת כישוריה לאורך הרומן.

איום נוסף לשלום הספרות שעולה מתוך הספרים היא פוליטיקת המיעוטים ודיקטטורת השמאל בשיח האמנותי, עניין שבולט במיוחד אצל ידלין, כשהיא מתארת את ההתמכרות של סופרינו לנושא 'הכיבוש', לפואמות לסביות ולגיבורי שוליים כמו ניצולי שואה או פועלים זרים.

מעניין לשים לב לזיקה של שלושת הספרים לספרות הסלונים נוסח המאה ה־19; לאופן שבו הם מתארים קרב תרבות עכשווי במונחים של אצילים מרוששים מול בורגנים שאפתנים. ערד, כנראה האקדמית והקלאסיציסטית מבין שלושת הכותבים, מתייחסת במפורש להתפרקות מושג הקאנון הספרותי וכוהניו, ומסבירה מפי אויבו של הגיבור: "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים". גיבורי שלושת הספרים לכודים בתהייה אם "כל מי שיש לו שכל סביר פלוס־מינוס יכול לעשות כל דבר? שכלום אינו דורש כלום, שהשמיים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי מטומטם?", כפי שמהרהר העורך הספרותי שיצרה ידלין. "זאת תמצית העידן שאנחנו חיים בו: הבינוני, הסביר, הוא סופרמן. הוא יכול לעשות הכל". הסיפורים האלו פוחדים, בצדק, מההמון – אלא שנדמה שהם מסתתרים מאחורי בוז לגוורדיה הישנה שהם מבקשים להסתפח אליה.

ארד הוא אולי הנוקב והאפקטיבי מבין שלושתם, בין היתר מפני שהוא מעז לחשוף את עצמו במידת מה ולשגר חיצים ישירים לעבר עצמו. בדמותה של טלי פאפו אפשר לזהות התמודדות עם תוצאות הקשר החתרני שנסיכי שנות ה־90, בהם ארד, קשרו נגד הרוזנים המזדקנים של התרבות הישראלית. מרד שהכין את הדרך לספרות שונאת־ספרות.

בניגוד לארד, המגמה של ידלין נראית שמרנית ביסודה. על פניו, גם היא מבקשת לתאר עולם עלוב ומסואב שחייב לעבור שינוי כדי לשרוד. בפועל, עושה רושם שהסאטירה שלה מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולעולם שבו ספרים היו ספרים וסופרים היו סופרים. כל הדמויות בספרה עסוקות באותה צורה בשאיפה להעפיל מעלה באיזו היררכיה מדומיינת של יוקרה ספרותית. כמו במערכת מיסטית של מדורים שמימיים שעל כל אחד מופקד מלאך שומר – כך ניצבים שומרי פתח ספרותיים שמונעים מהאספסוף לבוא בשערי הגן של ההכרה: המבקרים, עורכי העיתונות, ועדות הפרסים. ידלין מתמקדת בתחרות הסיפור הקצר האלמותית (ע"ע מדור 'תרבות וספרות' של 'הארץ') שקובעת מי לשבט ומי לחסד. כביכול, היא מלגלגת על הרצינות התהומית והתחרותיות של אלו הנלחמים על פירורי היוקרה בעולם גווע, אלא שככל שהיא מגחיכה את התחרות הזו ואת חותמת הכשרות שהיא מעניקה – כך ניכר יותר האופן שבו היא מאדירה אותה ומפנטזת עליה.

11111111111111111

ב'אשליות אבודות', רומן המופת מ־1837, בלזק מתאר שדים דומים של שרלטנות, כוכבנות ומסחריות שמשתלטים על מגרש האמנות הטהורה. גם בלזק מקשר את התופעה הזו למציאות שבה בני המעמד התחתון תובעים את מקומם בחוגי האינטלקטואלים ובכלי תקשורת ההמונים. עולם העיתונות והספרות שהוא מצייר מושחת וקטלני עשרות מונים מזה שמתארים הסופרים הישראלים, אבל בעוד 'אשליות אבודות' הוא ניצחון ספרותי, נדמה ששלושת הספרים הטריים מודעים מראש לאופיים האנקדוטלי.

למרות השימוש בכל הארסנל הסאטירי – הלעגה, עיוות, ביקורת, שנינות, וולגריות, הומור וסטריאוטיפים – אף אחד מהסיפורים לא מצליח בדיוק לגרום הלם או להטביע חותם עמוק. אם סאטירה אמורה לחשוף פן סמוי של המציאות, שלושת הסופרים פחות או יותר מגלים את אמריקה.

זה בולט בעיקר בתקופה שבה סדרות טלוויזיה כמו 'הפמליה', 'רוק 30' או 'תרגיע' חושפות את גן הילדים האכזרי שמאחורי תעשיית הבידור והפרסום. הסדרות הללו נאבקות בכוח אמיתי, במדיום ובמפרסמים ששולטים 24 שעות בתודעתנו – בעוד שהסאטירה הספרותית הפנים־ישראלית מכוונת את אגרופיה אל מה שהיא תופסת כגוף רופס וחסר השפעה. מה שמתקבל הוא סאטירה מלנכולית, אבלה, מובסת מראש: בקשה לעלות לסיבוב אחרון על מתקן השעשועים לפני שמנתקים את השטקר. עניין שמשתלב היטב בהספד הכללי על מצב החינוך, האקדמיה, המנהיגות והכדורגל בישראל.

בניגוד לבלזק, הכותבים הצעירים מתקשים, או כלל לא מנסים, לאזן את המימד הסאטירי ביצירה שלהם. הם יודעים לתאר את חדירת רוחות 'כוכב נולד' לעולם הספרות, אבל מעבר לגיחוך – אינם יודעים להסביר את הקסם או היופי שהשאיפה לתהילה יכולה להצמיח; להסביר מדוע הם עצמם ממשיכים להתבטא במדיום הספרותי המושפל (לשם השוואה, גם סרטים כמו 'הכל אודות חוה' או 'שדרות סאנסט' הציגו את החצר האחורית הגרוטסקית של המדיום שבו הם פועלים, אלא שבמקביל לארס ולמגלומניה אותן יצירות ידעו לאתר את התשוקה האמיתית והיומרה שבלעדיהן לא יכול להיווצר סרט טוב).

שלושתם מצליחים ליצור מוצר אינטליגנטי ורהוט, אבל מתקשים לחקור לעומק את המערכת שהם מתארים. אם בלזק פותח את ספרו בתיאור השינויים בטכנולוגיית הדפוס שהתלוו למהפכה הצרפתית; מתמצא במערכת השלמה של בעלי התפקידים בעולם שהוא מתאר (מהמבקר המושחת ועד פועל הדפוס האנאלפבית) ויודע לטוות ביניהם קשרים – שלושת הכותבים הישראלים כמעט מצהירים על חוסר יכולתם ליצור מבט שיקשר בין הדמויות שלהם לתהליך כלכלי והיסטורי רחב.

לאור העובדה שמדובר בכותבים בעלי השפעה בשיח התרבותי־תקשורתי בישראל – הביקורת שלהם יכולה להיתפס גם כביקורת פנימית, כהכאה על חטא. אם תרצו, זה אולי המקום שבו מתגלים בכל זאת כוח ובגרות בסאטירה החדשה, לפחות בזו של רועי ארד ומאיה ערד. זו סאטירה שמודעת לחולשות הדור הספרותי הצעיר שאליו הם משתייכים – כביכול אגוצנטרי ושטחי (טלי פאפו), ואולי בעצם מנותק ומופרט מקשר עם דורות קודמים של יוצרים (מסונוור מהרהב הפסקני, המפריד־ומושל, של דמויות כמו בושם פינקלמן). זו סאטירה שמדגימה רצון להתמודד, להשכיל ולהתפתח. לצקת חיים מחודשים בקלישאות יחסי הציבור על עטיפות ספרים. לתקשר מחדש עם קוראים ועם אבות ספרותיים, מבלי לוותר על העוקצנות והחופש שעומדים לרשותם. אולי בכל זאת מוקדם מדי לנסח הספדים.

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי