יערה שחורי, שנות החלב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.12.2013

♥♥♥♥

אין המון שחקנים או נהגי מונית כאלה. מהרגע שהם עולים לבמה, מהרגע שהם מתניעים, קורה הדבר הנדיר הזה: אנשים בקהל מתחילים לכבות את המכונות שלהם: את הגוף בכיסא – את הביקורת, את חוסר האמון. יערה שחורה מתגלה בקובץ הסיפורים הראשון שלה כמספרת שאפשר פשוט לתת לה לנסוע, לעקוב אחרי הסיפור ולתת לו לעשות את שלו.

שחורי, ילידת 77', היא שם יחסית מוכר בנוף הספרותי, או לפחות דוגמה מוצלחת למסלול ההולך ומצטמק של התבססות מקצועית בתחום: "סופרת ומשוררת, עורכת וחוקרת ספרות" בלשון הכריכה. אבל גם בלי הידע המוקדם הזה, קל לשים לב לרמת הגימור יוצאת הדופן של הספר במונחים מקומיים. שחורי היא חלק מזרם של יוצרים ישראלים צעירים מהעשור האחרון, בתחומי מדיה שונים, שהפנימו את הערך של עיצוב. עיצוב מוצר אפילו. לפני שהתוכן מדבר, השפה הסגנונית מדברת. קליטה, מלוטשת, ייחודית. ניצבת מול הקהל החשדן והשבע ביותר – הקהל של תחילת המאה ה־21, שנחשף מדי רגע ליצירת מופת זעירה אחרת ברשתות החברתיות.

שם הספר, 'שנות החלב', מדגים מצוין את היכולת של שחורי לבחור בקפידה דימויים מורכבים מבחינת תוכן, קליטים וברורים מבחינת הגשה. זה אחד השמות הקולעים שפגשתי לספר ביכורים. רגע המעבר מילדות לבגרות, מבוסר למיניות, שהופך לשנים, לתחום של זמן בפני עצמו. תלישה או עקירה שמתנפחים ולא נגמרים. ובאמת, אפשר לומר שהספר הזה חוגג את תחושת העקירה והטראומה, את הנדנוד המענג של שן החלב. יש בו משיכה לחזור למצב ילדותי, לינוק שוב – אבל גם מודעות לכך שהחזרה הזאת יכולה להוביל לאטימות, לטיפשות, לחוסר ישע. למשאלת המוות מאחוריה. "אנחנו שקועות בעבר כמו בתוך ים", אומרת המספרת של סיפור הנושא, "כמו בתוך סיר מלא בחלב. אלה שנות החלב […] לא אנחנו נמשוך את עצמנו משם".

התנוחה הזאת, הפיצול הקלאסי של יצר וחורבן, מתלבשים על שתי משמעויות עיקריות בקובץ: הורות וגידול ילדים – ויצירה אמנותית. שחורי נעה הלוך ושוב בין הצטרפות מודעת ומפורשת לדימויים ולתבניות סיפוריות שמאפיינים ספרי ביכורים בכלל וסיפורים על הולדת האמן ודיוקנו כאיש צעיר – לבין חבלה שלהם, התנגדות לכוח של הקלאסי, הספרותי, ה'יפה'. לא רק ההשכלה הספרותית שלה מורגשת בהקשר הזה, אלא גם התבוננות מפורשת, כמעט תיאורטית, בתהליך הכתיבה. נדמה שחלק מהמשיכה למצב ילדותי כאן היא גם רצון להתנער מהמסורת הספרותית, מהמשיכה לדברים מעוצבים.

1
מתוך 'מלנכוליה'
 

'שנות החלב' כולל שלושה סיפורים ארוכים ואחד קצר. הסיפור הפותח, אולי המעניין והניסיוני בקובץ, מתאר עיר פנטסטית במצור, שעומדת להיחרב עוד מעט, ובתוכה מספרת הסיפור – גלגול עכשווי למעשייה על החלילן מהמלין. זוהי עיר שכמעט כולה מורכבת מנשים. רק גברים בודדים נשארו בה, הילדים נעלמו. צבא מקיף את העיר. האספקה הולכת ונעשית דלה. חורבן אחד הכה בעיר, והבא בדרך. תושבות העיר, האסירות למעשה, הן קודם כל צרכניות. האימה היומיומית שלהן מטושטשת בעזרת בחירה אבסורדית בין דברי מותרות: בגדים מעוצבים, כלבים מעוצבים, פירות אקזוטיים. הן מסתובבות, סהרוריות ורובוטיות, בין מסעדות וחנויות. חולמות חלומות אחידים על היום שבו נעלמו הילדים.

שחורי מצטרפת כאן לגל ישראלי של סיפורים על קץ העולם ועל חברה דיסטופית, מסויטת. אם משווים אותה לשני סופרים שהשתמשו בדימויים דומים בשנים האחרונות, הייחוד של שחורי כסופרת מתחדד. דויד גרוסמן, למשל, שיחק בסיפור על החלילן מהמלין כדי לעצב מין יומן אבל אישי ב'נופל מחוץ לזמן'. 'העיר המזרחית' של אילנה ברנשטיין השתמש בסיפור הדיסטופי כדי לתאר בועה של שפיות אזרחית מדומה שעומדת להתפוצץ. כמו שחורי, ברנשטיין תיארה את מה שהוא כאילו פנטסטי, מוקצן ומדומיין, אבל למעשה דומה מאוד למציאות הפוליטית והחברתית שהוא מכיר בישראל: בידוד פוליטי, תרבות של סימום ובידור פורנוגרפי שמוחקים את רגשי האשמה וההתקוממות.

גם גרוסמן וגם ברנשטיין מצאו תחבולות לצאת מתוך הדיבור הספרותי, מתוך החיקוי של שלמות מבנית וסגנונית. שחורי, לעומת זאת, כותבת מתוכם. החלילן שלה – המוזיקאי, האמן – הוא אולי קבצן, אבל המספרת צריכה לכרסם מבפנים את העולם המעוצב, המיופה, שמקיף אותה. בניגוד לסיפורי הבלהות האפוקליפטיים בספר הביכורים של א"ב יהושע, למשל, מסך של עיצוב ושירה תמיד מפריד בין שחורי לבין התרחשות גרוטסקית ומזוויעה באמת.

ליכולת של שחורי כמשוררת יש אפקט קצת מסמם. דימוי נולד מתוך דימוי, זווית הראייה משתנה במהירות. כיווני השמיים והמעברים בין ריאליזם לפנזטיה מסתחררים בקלות, בלי סיבוכים לשוניים, בלי להשוויץ או לעייף. אם יש נקודת תורפה לקובץ הזה, היא נובעת מהבעיה שהוא מתאר, מהעיצוב כסימן של שליטה: כמעט כל רגע בסיפורים מעניין באותה מידה. גם כשמגיע שיא עלילתי, איזו תמונה דרמטית שקשורה ללב המתיחות בסיפור, הם לא יוצרים התרגשות מיוחדת או תחושה של התעלות. להפך, ההתבוננות של שחורי במהלך הסיפור תוך כדי שהוא נכתב, מכינה את הקרקע לשיא הסיפור טוב כל כך, שהוא כמעט נשאר על אותו מישור.

יערה שחורי, שנות החלב, הוצאת כתר

מודעות פרסומת

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.10.2013

♥♥♥

סיפורי אימה בולטים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי הצעיר. האלימות הישירה וההומור השחור שלהם מתבלטים מול המסורת המוכרת בקולנוע ובספרות שלנו, לתאר קונפליקטים דרמטיים ומתיחות עלילתית בצבעים חמימים, מזדהים, מלנכוליים. לדבר מתוך הקהילה. גם בספרות הישראלית אפשר להיתקל יותר ויותר בספרים שנוגעים במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בישראל בצורה לא מרוככת ולא סמלית. להפך, אלה ספרים שמוכנים להקצין את התחושה של מבוי סתום, של פחד, של מיאוס וגיחוך.

'העיר המזרחית'‬ ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, הוא צעד חזיתי במה שנראה כמו התחלה של זרם. הוא מצטרף לספרים אחרים שמשתמשים בדגם של סיפור דיסטופי כמו ‭'1984'‬ של אורוול – ספרים שמתארים חיים תחת שלטון טוטאליטרי המבוסס על מעקב אלקטרוני צמוד ומשוכלל. הספר הזה מדגיש את הדימוי של ברנשטיין כסופרת ניסיונית, שבכל זאת מפרסמת בהוצאות גדולות ומשתייכת למרכז הספרותי בישראל. ברנשטיין, שהחלה לפרסם בראשית שנות ה־‭,90‬ אמנם ביססה לעצמה שם של סופרת מוערכת ולא שגרתית, אבל לאורך הדרך התקבלה לעיתים בביטול מוחלט או בתימהון וחוסר הבנה. הפמיניזם הנוקב שלה, האצבע המאשימה שהיא מפנה כלפי ההיסטוריה הלאומית, נתפסו לא פעם כבלוף. הפעם, המסגרת העלילתית והסגנונית יושבת בול על סימני ההיכר שלה ככותבת. סגנון ישיר ומנוכר מבחינה לשונית, אלים וטראומטי מבחינת עיצוב ההתרחשות והדמויות. במילים אחרות, ברנשטיין ומצב הרוח התקופתי די חופפים.

'העיר המזרחית' מסופר בגוף ראשון, מפי אישה שחולקת עם ברנשטיין כמה סימני דמיון מוצהרים. באותה רוח, מהמקום שהיא מתארת אפשר למתוח קווי דמיון ברורים לישראל העכשווית – הקצנה של כל נקודות התורפה של החיים בישראל, מנקודת מבט חילונית, הומניסטית, פמיניסטית. מנקודת מבטם המדומיינת של אלו שמתייחסים לאמנות ולחופש ביטוי כמרכז של חיים ראויים לשמם.

11111111111111111
מתוך 'מראה שחורה'
 

ככל שמתקדמת הקריאה, נחשפת הטקטיקה של מראה שחורה: ברנשטיין לוקחת דימויים עכשוויים מהדיבור הפוליטי והחברתי בישראל והופכת אותם מסימן שאלה וסימן אזהרה לעובדה מוגמרת. במקום שהיא מתארת שולטות כמה קבוצות: עשר משפחות ששולטות בכלכלה, פונדמנטליסטים דתיים, ממסד ביטחוני שמדכא את האזרחים, את הפליטים שמהגרים למדינה ואת "הילידים המקוריים‭."‬ אם ספר כמו 'מסעי גוליבר' מבקש לחשוף לקורא את האבסורד והעיוות בחברה בעזרת דימויים מגוחכים־בעוניים (ממלכות יוצאות למלחמה בעקבות ויכוח על האופן שבו צריך לשבור ביצים קשות) – ברנשטיין פשוט מסלקת מהמציאות המוכרת את הסימנים של נורמליות וריסון. הטריק העיקרי כאן הוא פנייה לקורא כמין דיווח או יומן שמופנים למי שלא מכיר את המקום, למי שלא יעלה על הדעת שחברה כזאת יכולה עדיין להתקיים במאה ה־‭.21‬ התחבולה הזאת אמורה להפנות את המבט של הקוראים למה שנחשב עדיין לחיים תרבותיים, לגרום להם לחשוד דווקא במה שנדמה שהוא נקי מאלימות ודיכוי. בהתאם, העיר הכאילו תל־אביבית בספר היא המקום האחרון של שריד לחברה אזרחית, אי שמוקף בחומות ומחנות ריכוז. מקום שהפך בעצמו לכלא האחרון, הלבן, אחרי התקוממות אזרחית. האזרחים המובסים שבו ניזונים באופן קבוע מסמים חוקיים ומוצפים בפורנוגרפיה כפויה (תמצית הבידור והפרסומות של ימינו).‬ הם התגלמות אחרת לזומבים, המתים המהלכים, שנעשו כל כך פופולריים בטלוויזיה האמריקאית.

אם יהיה לספר מזל, הוא ייתקל בקוראים שמוכנים להתעצבן ולזעום. בזמן שחרמות וגינויים הפכו לכלי פופולרי, ולינצ'ים מתלקחים בפייסבוק, 'העיר המזרחית' כאילו מתנדב לעלות על המוקד – כמו הגיבורה שלו שמקרבת את עצמה לעימות הבלתי נמנע עם השלטונות, למרות ההזדמנות שלה לחיים יחסית שקטים ומוגנים, מחוץ לרדאר של כוחות הביטחון. רוב הזמן, הספר מצליח להלך יפה על כמה חבלים בלי ליפול. גם החלקים הפמפלטיים, הכאילו פובליציסטיים שבו, מקבלים בדרך כלל אמינות בזכות המקצוע של הגיבורה, בזכות המסגרת של מין יומן אישי־אנתרופולוגי. וגם בזכות הנכונות של ברנשטיין עצמה לקבל את תפקיד המכשפה, לומר בגלוי ובלי עידון את מה שאסור לומר.

האמון הזה מתבסס גם על התהליך המקביל בספר – החורבן האישי של הגיבורה, האובססיה שלה ביחס לאהוב שבגד בה ועזב אותה. נוצרת כאן משוואה בין האסון החברתי לאישי. באותה מידה של ארס כלפי החברה סביבה, המספרת תוקפת גם את עצמה. מול היומרה הגבוהה של הספר – לבטא ביקורת פוליטית נוקבת, להוקיע מנגנון שלם, לצאת נגד הקבוצה שאליה ברנשטיין משתייכת – הוא משתמש גם בכלים ברורים של רומן רומנטי ושל מלודרמה כאילו זולה. מהסיבה הזאת, אין טעם להיטפל למקומות שבהם העלילה נראית קצת רשלנית או חסרת סבלנות, או שבהם הפסיכולוגיה של הגיבורה נוטה למלאכותיות. גם לא להרגשה של מיצוי וחזרה על עצמו שסיום הספר יכול ליצור. לא רק שאלה קשורים לעולם שמתואר כאן ולתודעה הרובוטית והצמוקה של הגיבורה. הסיכונים שהסופרת והגיבורה מוכנות לקחת מאפילים על כל אלה. הם מאפשרים, למי שמוכן, להתנסות כאן במנה לא מרוככת של ייאוש וקפאין.

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית, הוצאת ידיעות ספרים