ראיון עם תמר גטר, רוגטקה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.3.2014

♥♥♥♥

תמר גטר לא נבהלת מהמקלות של מורים לקבוקי, התיאטרון המסורתי ביפן. "סיפרו לי ששחקני קבוקי מתחילים להתאמן מגיל שלוש־ארבע. הכל מאוד צורני בתיאטרון הזה, כל התנועות מקודדות. ההבעה לא קשורה לפנים, אלא לרעד קטן של בד הקימונו, נגיד. איך מגיעים לעליונות של דקויות בפורמליזם הקיצוני הזה? המורים שלהם עובדים עם מקלות. כשהתלמידים נכשלים, פק, מכה על היד. ובאמת, השחקנים מגיעים לשיאים פנטסטיים. זה מדבר אליי מאוד, תפיסה של מצוינות, שלא מרחמים עליך. הרצון התמידי להשיג עוד".

גטר צוחקת על שיטת הלימוד הזאת כשהיא נשאלת על היחס שלה לסטודנטים כמרצה ותיקה בבצלאל, אבל משהו בקשיחות הזו יכול להסביר את הגישה שלה ליצירה לאורך השנים. 'רוגטקה', קובץ הסיפורים הראשון של גטר אחרי עשרות שנות פעילות במרכז הבמה של הציור והאמנות בישראל, לא בדיוק מצייר אותה כאמנית קבוקי – אבל הוא מציג בצורה חדה ולא אופיינית ניסיון להסביר בפרוזה מהי אמנות. מה שיכול להיתפס כמכה, כפציעה, כקיטוע איברים – מבחינת גטר הוא הרגע האמנותי. הדמויות הפגומות שלה, היא אומרת, הן דמויות של "חולי יופי. היופי, או העולם עצמו, מפציע או מתגלה כשאתה בעצירה. זאת אחת הסיבות שאני מקצצת את הדמויות ותוקעת אותן בלי יכולת לזוז לפעמים. אמנות היא אירוע של דום שתיקה, של השתהות".

לי היה נדמה שאני קורא על קדושים מעונים.
"אלה לא ייסורים, הם לא סובלים. הם בעננים! גם אם אני מתארת ראש שמחובר לגוף תותב. גם אני שמה נכה צה"ל על קורה בגובה שבעה מטרים שיתייבש בשמש. גם כשאני מתארת אישה זקנה עם אלצהיימר בכיסא גלגלים שלא מצליחה להתקדם. ככל שהם מוגבלים יותר בתנועה שלהם – הם טסים. אם אתה עושה את הדבר שאתה רוצה באופן מוחלט, אז אתה חופשי. אי אפשר להעניש אותך. כמו האהבה של ראש המנזר לאלוהים: כמו שאגמבן כותב, הוא לא צריך שיגידו לו מתי לצום. הוא פועל מתוקף האמונה, לא מתוקף החוקים. הוא נמצא מחוץ לכל סבל. לכן בסיפורים מתוארת שוב ושוב העצירה הזאת. אמנות לא דורשת הקרבה או סבל, אלא עמידה רצינית מול החיים.

"אנשים מחפשים אזור של פצע או כאב או טראומה בחיים של אמן, כדי שזה יהיה המפתח ליצירה. זה מנוגד לחלוטין לתפיסת היצירה שלי. העולם מתגלה כשאתה עסוק בו, לא בך. זה לא אירוע סנטימנטלי. אין על מה 'להתגבר'. אמנות עוסקת בארוס, בתשוקות משוחררות, וזהו. כל השאר זה פטפטת של חוגים לספרות ועיתונאיות נרגשות. אמנות נושמת, היא משתוללת, היא סוס דוהר ברוח. ואז מחפשים מאחוריה סודות. אין סודות בסיפורים שלי או בציורים שלי. מה שאתה רואה זה מה שיש".

זאת תקופה שבה ההקשר האוטוביוגרפי הוא חלק מרכזי במשחק של האמנות.
"זוועה. אם הייתי כותבת אוטוביוגרפיה, הייתי ממציאה הכל. פנטזיה. יש אלפי ציירים מימי הביניים שלא יודעים מה השמות שלהם. למי זה מפריע? אתה יודע בדיוק מי זה שייקספיר, הוא נמצא בכל שורה שהוא כתב. איזו עוד פגישה יכולה להיות איתו? שתדע אם הוא זיין גברים או נשים? מה זה נותן לי? זה רק מזהם את הפגישה עם היצירה. אני לא צריכה את השיגעון והמחלות של ון גוך כדי להבין את הקווים שלו בציור. מי שרוצה להרוג את ון גוך – יעשה ממנו נכה. הציור שלו על הקיר, הטכניקה שהוא סיגל לעצמו בעקבות צפייה באנשים חופרים באדמת הכבול, היא האירוע האמנותי. הספר הזה שווה בשבילי רק אם הוא מצליח להעביר משהו מהעמדה הזאת. זה מה שאני מנסה להגיד כבר 40 שנה".

GHB_9907 20130130.CR2
מתוך 'גראנד הוטל בודפשט'

 

ראיון עיתונאי עם גטר, לפחות בעידן הנוכחי, הוא עניין כמעט מופרך. גטר, ילידת 1953, שוללת בתוקף, ברהיטות, בהרחבה, את הניסיון לחבר בין אמנות לביוגרפיה אישית, ובין אמנות לאקטואליה. היא אישה מצחיקה ונלהבת, אבל לשאול אותה, למשל, על הסטטוס המשפחתי שלה בסלון ביתה בגבעתיים נראה כמו רעיון גרוע במיוחד.

לאורך המפגש איתה מתבררים המקורות להתנגדות הזאת מצידה. חלקם ישירים ומנוסחים היטב. חלקם קשורים לאיזה קוד ישראלי חילוני קלאסי, נכחד: הכל שטויות חוץ מהמעשה עצמו. המין של האדם, הדעות הפוליטיות, המשברים האישיים הם סרח עודף ביחס ליצירה שלו.

האירוניה היא שהכתיבה העיתונאית והביקורתית על גטר, לאורך השנים, מציירת אותה ספק כנזירה במסדר האמנות, כיוצרת חמורה וסגפנית – ספק כמי שהחתירה לשלמות, לתוקף מוחלט, שהאמנות שלה מייצגת וחוקרת היא תוצר של מום מלידה בידה השמאלית. השיחה איתה היא זגזוג בין שתי טעויות: התעלמות מהפרט הזה או התמקדות בו.

במידה רבה, כמו שהיא טוענת, קובץ הסיפורים באמת מדבר במקומה. יותר מ־20 שנות התנסות בכתיבת פרוזה שחוקרת באינטנסיביות את דמות האמן, ומעכלת את הגלגולים הגדולים שלו בספרות המערבית: הקדוש, הליצן, הגנגסטר, הקורבן, הגאון. בטכניקות שונות של סיפור – לפעמים מורכבות מאוד, קולאז'יות, מעגליות, משחקיות – היא מעצבת מסיכות שונות של אותה דמות: מי שמאמין למרות הכל בנשגב, בעוד שהעולם כולו, שכוחות הפיזיקה, ההיסטוריה, הפוליטיקה, מבקשים לנער אותו מכל ההזיות. "אמן הוא לא אזרח", היא אומרת. "הוא אחד ששורף את הרגליים ועולה על הסלעים. יצירה מוצלחת כרוכה בנכונות להסתכן".

זאת מטפורה. מתי לדעתך סיכנת את עצמך כאמנית?
"החיים, זה מה שמוטל כאן על הכף. לנסות להשיג שלמות זאת פעולה מסוכנת. אתה מבזבז את החיים על זה. שורף את כל האנרגיה. אני מכירה הרבה אמנים שהפחד העיקרי שלהם הוא להשתגע. אבל אני אף פעם לא פחדתי. להפך, אני מרגישה שככל שאני אקשיח בתוך האמנות, כך השפיות תהיה יותר חדה. כמו אריסטו: הראש בעננים, והרגליים נטועות. אני נורמלית, משעממת, רגילה לגמרי. הפוך מיונה וולך, הפוך מדליה רביקוביץ, מווירג'יניה וולף. 'תן לה וניל'! כל הנשים האלה לא מדברות אלי. אני לא סובלת את הדמות הזאת. נשים חזקות, אבל היסטריות".

נשים יוצרות לא השפיעו עליך?
"רוב הפמיניסטיות שפגשתי היו האנשים הכי פחות חופשיים שפגשתי בימי חיי. אידיאולוגיות. אין לי מה לומר ברגע שעומד מולי אדם שמחלק את העולם לגברים ולנשים וחי את הקטגוריות של לאומים ודתות וצבעים, נכה ולא נכה, נורמלי ואסור. העולם של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מאפשר לך לדמיין. זה משעמם טיכו. לא שאין אונס, ואלימות ודיכוי. אבל לצאת מהנחה שצריך לחפש שוויון? לא רוצה שוויון. איפה הוא קיים? חיים של יפהפייה הם לא חיים של מכוערת. חיים של גמד הם לא של ענק. חיים של בולדוג הם לא חיים של פודל. חלאס שוויון! אתה רוצה להילחם על דמוקרטיה? תילחם כאזרח. יש דרכים לשנות את העולם. בשביל זה צריך רופאים, משפטנים, כסף או טרור. לך תהיה עיתונאי, פוליטיקאי. אל תטריח את האמנות בשביל זה. היא לא ועדת קישוט".

את באמת מסוגלת לנתק את עצמך משאלות כאלה כשאת עומדת מול אמנות?
"הפליט הסודני מציק לי כאזרח. מרגיז אותי מה קורה לדמוקרטיה פה. זה לא שאין לי דעות על אלף ואחד עניינים אקטואליים. אבל האמן צריך להציג מפתחות לממשות, למציאות. והמציאות האמנותית היא לא אם אתה טרנסג'נדר או אשכנזי או תימני. זאת לא הבעיה של אמנות בכלל. זה לא תוכן מבחינתי, כמו שלהיות עם או בלי יד זה חסר תוכן בשבילי. זה כלום. זה לא תחם את המבט שלי בעולם.

"בכלל, האמנות היא לא תגובה או בבואה. היא אירוע של התרחשות. אז אני צריכה להגיד שהתנחלויות זה חרא? בשביל זה צריך לאסוף נתונים, לצלם, לתעד. בסיפור שלי על הרעשן ועל מלך ירושלים שומעים מתחת לכל שורה מה דעתי על המתנחלים. אז מה? אמנות שווה לא בגלל שהיא מתייחסת לעוולות במציאות. אמנות שווה משהו כי היא קודחת לך חור בראש ביחס להוויה שלך".

אין לה שום כוח פוליטי?
"אמנות מעודה לא שינתה כלום. אין תועבה שלא נעשית בשקדנות סטואית מאז בריאת העולם. אונס, טבח, רצח – זה מה שאנשים יודעים לעשות. אני עשויה מהספרים שקראתי ומהציורים שראיתי – לכן אני מציירת וכותבת. אבל איזה כוח יש לי או לשכמותי בעולם הזה? לך אל הגדולים ביותר: באך שינה משהו? שייקספיר? לאונרדו? הם עזרו איכשהו לפליטים בכלא חולות? לפליט שיושב בכלא בכלל חשובה התגלית המדעית שהעולם עגול?

"הרגעים הכי קשים בחיים שלי מול חומר שקשור לשואה היו מול נתונים, דו"חות, לא מול סיפורים או סרטים. הספר של ג'ונתן ליטל זאת תועבה בעיני, זוהמה, פורנו, חרא. גם את מישל וולבק אני לא סובלת. כדי לטפל בעוולות פשוט צריך להיות אדם ישר. אתה עושה אמנות מול השמיים, לא מול העם".

?????????????????????????????????

ספרה של גטר הוא החלוץ בסדרה של פרוזה נסיונית בהוצאת רסלינג. הוא יכול להיחשב נסיוני ביחס לאדישות שלו למוסכמות מרכזיות בפרוזה הישראלית היום; פחות ביחס לרמת הגימור שלו – גטר מדברת על "שבעים־שמונים־מאה טיוטות" שעברו חלק מהסיפורים, וביחס להשפעות של מסורת הספרות המודרניסטית עליו. "זה לא ספר של בתולה", היא אומרת. "זה ספר של מישהו שחושב כבר 40 שנה על משהו. רציתי שהספר יעמוד בזכות עצמו, בלי קשר לשם שעשיתי לעצמי כציירת. שזאת לא תהיה פיקנטריה של ציירת שכותבת. שנים לא התרגשתי ככה, מהלחכות הזה. אם יש הבדל בין הציורים לכתיבה? כשאני אמות, אני חושבת שהם ייראו כמו דבר אחד".

את דרכה כאמנית התחילה גטר כתלמידה של רפי לביא. בגיל 19 הציגה לראשונה – ציירת וקולאז'יסטית בולטת שתהפוך עם השנים מזוהה עם אמנות שנות ה־70 ועם יוצרות כמו מיכל נאמן ודגנית ברסט. מרכיבים מילוליים התחילו להופיע כבר אז בעבודות שלה. בהמשך, במשך תשע שנים שבהן חיה "און ואוף" בפרנקפורט, התחילה להתנסות בכתיבת שירה. "לקחתי פעם חבילה של שירים", היא מספרת, "והלכתי לאהרן שבתאי שמכיר טוב את הציור שלי. הוא קרא מהשירים ואמר, 'מה את רוצה שאני אגיד?'. עניתי: מה שאתה חושב, לא מילימטר ימינה או שמאלה. הוא הקריא לי כמה שירים ובאמת זה נשמע על הפנים, רע מאוד. הוא אמר לי, 'תראי את הציורים שלך. זה חי, זה אחר, זאת המצאה. והשירים – זה אינטליגנטי, וכן, את יכולה להשתכלל, אבל איפה זה ואיפה הציורים. עדיף שתעשי עוד ציורים'. יצאתי משם אסירת תודה. הוא גאל אותי מהצורך הזה. תמיד רציתי להתעסק בשירה, אבל הרגשתי שהורידו ממני את הקיטבג הזה. הפסקתי לכתוב שירים בכלל, אבל מפעם לפעם עלה הצורך הזה ופינטזתי שורות".

לאורך השנים, גטר הכניסה טקסטים סיפוריים לעבודות האמנות שלה – תמיד אחרי סינון ועריכה מצד מעגל קרוב של חברים ואנשי ספרות, בהם הארי מתיוס, הסופר והמשורר האמריקאי, חבר קבוצת אוליפו. "ככל שהתעמקתי בכתיבה בסיפורים, הציורים שלי השתחררו מהשימוש בטקסטים", היא אומרת. "זה הוציא לי את החשק לכתוב על הקירות. גם שמתי לב שלקרוא טקסט באמנות אונס את הצופה ומעיק עליו.

"הרבה שנים אחרי האירוע עם שבתאי חשבתי שהסיפורים שלי מספיק טובים, שזה קרוב לאמביציה שלי ככותבת. הבדיקה מאוד פשוטה. כשפיקאסו היה גומר סדרה של עבודות, הוא היה מגיע ללובר בשעות שהמוזיאון היה ריק ומעמיד יצירות שלו ליד קלאסיקות ציור גדולות, והיה שואל את עצמו: עומד או לא עומד. ככה אני מציירת כל השנים. אני מסיימת ציור ומזמינה לעצמי בראש ביקורים של ציירים מכל ההיסטוריה, שיגידו לי אם זה שווה. את הסיפורים האלה נתתי חלק לקלייסט לקרוא, וחלק לפושקין לקרוא, וחלק לוואלאס סטיבנס לקרוא. וככה התקדמתי".

ביקורת עצמית ברמה כזאת לא הופכת למכשול, בשני התחומים?
"כשלמדתי אצל רפי לביא והייתי מביאה לו עבודה, הוא היה אומר 'משעמם' או 'חרא'. הייתי שואלת למה זה משעמם? 'כי זה חרא'. ולמה זה חרא? 'כי זה משעמם'. רציתי שהוא ייתן הסבר, אבל לא היה לו. הביקורת שלו הייתה הופכת לחידה, וזה הכניס אותי להתלהבות אדירה: איך להבין מה זה חרא. אם רפי היה מרוצה ממשהו הוא היה אומר: 'זה בטהובן, זה באך', אבל מחמאות לא היו אומרות לי כלום".

את קשה באותה מידה עם הסטודנטים שלך?
"היום אנחנו פועלים בשיטה האמריקאית. אמורים להגיד לתלמיד, 'התקדמת, מותק, מוכשר'. אסור להגיד 'לא שווה'. אסור לדבר בטון לא רך. אני אומרת לתלמידים – פסילה של עבודה היא לא פסילה שלכם כבני אדם. זה אומר שיש לכם מה ללמוד, ולכן אתם בבית ספר. אני מנמקת ומנמקת, והם בוכים. וזה מעצבן, כי זאת סחטנות רגשית. מה אתה רוצה, שאני אגיד שאתה לאונרדו? אתה גם לא רבע לאונרדו. אתה לומד! איך לומדים אחרת?

"אני לא אוהבת שמתייחסים אליי באופן מתיפייף, ואני לא אוהבת באותה מידה את הקלות הזאת שבה כולם יצירתיים, כולם מוכשרים. לא, לא כולם. אתה רוצה להיות אמן? תקרע את התחת. לא יכולה לסבול את הבכיינות הזאת. אבל לפחות אני לא מרביצה כמו המורים של שחקני קבוקי".

תמר גטר, רוגטקה, הוצאת רסלינג

מודעות פרסומת

נורית זרחי, בצל גבירתנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2013

♥♥♥

הספר הזה יוצר רושם של שמורת טבע מגודרת, מטופחת להפתיע, שלא פותחת את שעריה לציבור בתרועה רמה – אבל מרגע שנכנסים לתוכה קשה שלא להתפעל. זאת ספרות אמיתית, מהבהב איזה שלט לאורך הקריאה; ככה חינכו אותנו לקרוא. ספרות שמציבה מול הקורא שורה של חידות, וממריצה אותו להפוך את אי־הוודאות ואת סימני השאלה לאירובי ספרותי: להשלים את החסר, להדביק התרחשות בזירה אחת בסיפור לחור שחור בזירה אחרת. לא להיבהל ממקומות שבהם דרמה אמיתית מתחילה להופיע אבל מיד נקטעת. להפך: להתלבש על סימנים של צנזורה בסיפור, של שכחה, של אינפורמציה מוגבלת או חסומה – ובעזרתם להבין מה באמת קורה, מה הסיפור האמיתי.

'בצל גבירתנו' – קובץ צנום של תשעה סיפורים (עם אחרית דבר נרחבת) – הוא צורה מפורקת, מאופקת ואולי עקיפה לרומן אוטוביוגרפי. ברוב הסיפורים מופיעות, בלי כיסוי ולא בצורת מָשל, עובדות מחייה האמיתיים של נורית זרחי, ובראשן האזכור החוזר להתייתמות הגיבורה מאב, סופר במקצועו, בגיל צעיר. גם אם לא באופן עקבי ומתמשך, הסיפורים יוצרים ביחד מסגרת אופיינית לרומן, של מעבר מילדות לבגרות, של סיפור חיים.

שם הקובץ מתייחס לביטוי חוזר בסיפורים, כינוי לאמה של הגיבורה והמספרת (בת־דמותה של זרחי). הכותרת 'בצל גבירתנו' הולכת וצוברת משמעויות לאורך הספר. חיים בצילה של אם דומיננטית, די מסרסת, שממשיכה לתבוע התייחסות והבנה גם אחרי מותה. אבל הגבירה הוא לא רק שם אירוני־מוקיר לאמא (הפרטית, הדתית, האם החורגת ממעשיות). הגבירה היא גם הספרות, הרצון להתבטא, הרצון למצוא בספרות נפש קרובה, לברוח ממציאות חיים לפעמים בלתי נסבלת.

11111111111111111
כריס אופילי, 'הבתולה הקדושה מריה'

מה שיפה ועמוק בקובץ הזה הוא היחס הכפול הזה לספרות – כחבל הצלה וכקרש טביעה. הדחף למשהו צלול יותר, גבוה או עמוק מהחיים הרגילים, שגם מעקר אותם ממשמעות, מייצר תסכול תמידי. תורם לכך המבנה של קובץ סיפורים קצרים, בסגנון שמתחזה לפעמים לרישום לא מחייב או לתערובת פירורים של הווה ועבר. לא ש'בצל גבירתנו' הוא ספר קליל, אבל לזרחי יש יכולת לא שכיחה להתעסק בסוגיות כבדות משקל בלי מחוות של רקדנית בלט, בלי שתיחשד בהתייפייפות או ביומרנות. ההומור שלה, היכולת להיצמד לדמיון קצת ילדותי או נכון להזיה – מאזנים את הניסיון להסביר לעצמה ולקוראים מה הוביל אותה לעיסוק בספרות, מה משך אותה להיכנס למסדר של האנשים שמאמינים במציאות בדיונית ושירית לצד העולם הממשי.

השחזור של חוויות ילדות הוא כאילו מפתח מתבקש למשימה כזאת. זרחי נוגעת כאן בנוכחות של אב מת, שהכתבים הפיזיים שלו ממשיכים ללוות את משפחתו, כמין אוצר סודי וגם כנטל, כגרוטאה. יותר מהקשר האישי והפילוסופי בין ספרות למוות ואובדן, חלק מהסיפורים מתמק דים בהתמודדות הפיזית היומיומית של האמא עם פרנסה דלה, עם בעל חדש, עם חיים של ציפיות נכזבות ומבויים סתומים. האמא מוצגת כמי שוויתרה על שאיפותיה האמנותיות, על הרצון להפוך לפסנתרנית – ויתור שהילדה והבת המבוגרת, המביטה לאחור, רואה את הנוכחות שלו בכל מקום. בהתנהגות העקשנית של האם בזמן משבר, במסרים הסותרים שהיא מעבירה לבת: לך לא מגיע לגעת ביצירה, ואולי בכלל עדיף לך להיזהר מהפיתוי המאכזב והעקר הזה; באותו זמן, האמא ממחישה בהתנהגותה את הצורך לשחק, להתעלות, להתגבר, להפוך לשחקנית ראשית.

השילוב הזה של רצינות והומור, של חשיפה ושל איפוק, מעורר הערכה והתפעלות. בכלל, בכתיבה של זרחי יש משהו מעורר אמון ואמיץ יותר מהרגיל, במיוחד בהקשר אוטוביוגרפי. ובכל זאת, ואולי דווקא מה סיבות האלה, עזבתי את הספר עם תחושה שדומה לאכזבה. נדמה לי שהאחראי הראשי הוא האיפוק שלו. הדרמה הממשית נשארת מחוץ למסגרת החיה של הסיפור: הסתבכות בהימורים, ניסיון התאבדות או התאבדות מוצלחת, סקס באונייה עם בחור צעיר ותפוס. הספר רומז לדרמות כאלה – אבל בצורות שונות ובתירוצים שונים הוא נותן לקוראים רק לדמיין או לפענח את הרגעים העזים האלה.

כל זה מכניס תחכום לקריאה, ואולי באמת ממחיש מאיפה צומחת ספרות. אבל בעיניי, ההיבט הזה בספר מבסס נוכחות חזקה מדי לרעיון שיש דברים שאסור לבטא, להראות, לחוות. הוא מצטרף לחינוך של קוראי ספרות להעדיף את החידה, את השתיקה, את המרומז והלא מדובר – על פני החווייתי והקונקרטי. הסיפור האחרון בקובץ נלחם באופן מיוחד בעניין הזה, בספרות כ"גבירה". הוא מראה גיבורה שמוכנה לכמה רגעים לעזוב את התפקיד הספרותי שהיא כופה על עצמה: אישה מוסרית, מתחשבת, ותרנית. חבל שההעזה ליהנות מפרשה קצרה עם צעיר שרירי ויפה לא מובילה את שאר הספר.

נורית זרחי, בצל גבירתנו, הוצאת ידיעות ספרים

חמוטל בר־יוסף, מוסיקה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.10.2012

בתור ספר פרוזה ראשון של משוררת ותיקה, משתדל 'מוסיקה' לעשות דווקא. בניגוד לציפייה לסיפורת פיוטית ועדינה שהוא מעורר – מתעלל קובץ הסיפורים הקצרים של חמוטל בריוסף בשאיפה להתעלות מעל היומיום ולגעת ביופי. אם פלובר הוביל את אמה בובארי מקריאה תמימה בספרות רומנטית לחיכוך מכוער במציאות, בריוסף מגחכת על עצמה ועל קוראיה ועל כל היתר שמחפשים בעולם הרמוניה ומוזיקליות.

גיבורי הסיפורים, שתופסים עצמם לא פעם כאנשים בינוניים, נושאים עיניים לדמויות שיכולות לגעת בשלמות. גיבורת סיפור הנושא, למשל, היא מורה לשעבר, אישה מבוגרת ועולה חדשה שהעבירה שנים ארוכות בוויתורים מסורים לבעלה הפסנתרן. מכתב לא צפוי ממנו, שנים אחרי שעזב אותה לטובת זמרת – כלומר, חברה במסדר המבורכים בכישרון ליופי – מוביל אותה להשוות בין החיים לצידו ובין חייה החדשים. למרות הניסיון שצברה, אף שהשנים הסירו כל קישוט מהאנוכיות חסרת הבושה של הבעל, שוב מובילה אותה התשוקה לחיי מוזה לעמדת המעריצה העיוורת מרצון.

את הסיפורים בקובץ אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון בוחן את מה שמוצג כהשתוקקות אטומה להתבונן ביפה. הכישלון הברור מראש להגשים אותה מנוסח מנקודות תצפית שונות, ותוך כדי ביטויים מתחלפים של רצינות והומור. הסיפור 'דברים יפים' מתאר מעבר גחמני מעיר מכוערת לעיר כאילו יפה, כאילו נצחית, בסרקזם קצת אורלי קסטל־בלומי: "הילד אוהב קוקה קולה, את הכלב ואת הפעולות של הצופים […] הבטחתי לו שהכלב יאהב את העיר שעל ההר. הבטחתי לו שלג. אני משתדלת לחנך אותו שגם כן יאהב דברים יפים". בעיר היפה פוגשת הגיבורה־מספרת את ההשתקפות המופרכת, הילדותית או המטורפת של המשיכה ליפה. בדירה מעליה רוקדים השכנים בתחתונים שחורים ובכפכפים לבנים ומרעישים כי "זה מה שאנחנו אוהבים. ככה זה יפה בעינינו. אין מה לעשות". בדירה שמעל מתגורר זוג זקנים בנוסח חנוך לוין, גרוטסקיים ומחרחרי מלחמה על פני השטח, אבל כמעט פיוטיים והרואיים באור המתאים.

ההשתקפויות האלה של הגיבורה מאפשרות לבריוסף לשחק משחק כפול: להציג מבט מבודח, מפוכח ועכשווי בתפיסות מיושנות של יופי – ובאותו זמן להצדיק את עצם ההיקסמות, ולאפשר למשהו גדול מהחיים לבצבץ דרך ההריסות של המאות ה־20 וה־21. גם אם אלו שאוחזים ביופי מתגלים כנצלנים, כאכזרים – המתבוננים בהם, חסרי אונים ונרפים ככל שיהיו, זוכים לרגעים של התעלות. הסיפור הארוך בקובץ, למשל, בוחן את תפקיד האוהב המיוסר וטרוף הדעת, מין ורתר הצעיר, באמצעות סיפור של אהבה אפלטונית בשנות השבעים.

האגד השני של הסיפורים הולך כמדומה בכיוון אוטוביוגרפי ומתבסס על ילדותה של בר־יוסף בשנות הארבעים. הסיפורים האלה משתמשים בצורה בולטת יותר במבנה אדיפלי, ומתארים רגעים של תשוקה ילדותית והתעלמות מאיסורי הילדות. גם כאן, המבט המפוכח לאחור, המציג בצורה קלה דברים שהיו חריפים בעיני ילדה – הוא גם רישיון לגעת במשהו מיסטי, מועצם, נסתר. גם אם הוא מתגלם בלעיסה של מסטיק משומש שילדה ערבייה מעבירה לגיבורת אחד הסיפורים, דרך גדר במחנה עצורים: "ידעתי שההנאה הזאת היא זמנית ושיש לשמור עליה בסוד מוחלט".

הסיפורים האוטוביוגרפיים, סיפורי הילדות, לא רק חושפים צד אישי ביצר המוות ובשכול המשפחתי שמופיע בסיפורים הראשונים בקובץ – הם מכוונים את הקורא לקשר את הגיחוך כלפי המשיכה ליופי, את ההתבגרות ביחס למשיכה הזאת, לסיפור ישראלי רחב יותר. מצד אחד מוצגות כאן תמונות חושניות של ילדות ישראלית קלאסית, עמק יזרעאלית – צמה שנגזרת בטיול שנתי, חלב שנשפך בהליכה לילית במושב. מצד שני מתגלית בהם אלימות ופציעה עצמית שמושלכות אל העתיד, אל ישראל העירונית, הבוגרת, הלוחמנית.

הסיפורים האחרונים בקובץ חוזרים להווה, ומשגרים חיצים סאטיריים לכיוון בר־יוסף עצמה, כמו לעבר אחרים שמבקשים לאתר במציאות העכשווית סימנים ליופי, לעדינות. הם מאלצים את הקורא ואת המספרת להתבונן במחוות של גסות לשמה, ואולי להיבהל מהן פחות. 'אני שונאת את בוסטון', הסיפור האחרון בקובץ, מוביל את הגיבורה והמספרת, חוקרת ספרות כמו בר־יוסף, להתפעל מגילויי עדינות, פאר ועושר בעיר זרה, מחוץ למרחב הישראלי הערסי. ההתגשמות המתמשכת של הפנטזיות שלה – מחיאות כפיים באקדמיה, סקס עם חתיך אירופאי – מסתיימת בהתרוקנות מוחלטת, בהכרה בכיעורה של העיר הזרה. "בוסטון", חותמת בר־יוסף את הסיפור, "הרימה את שמלתה ההדורה, והראתה לי את אחוריה. הייתי מוכנה לנשק אותם". סיפורי הקובץ אולי לא מנסחים עיקרון חדש של יופי או מציעים דרך חדשה לגעת בו, אבל הם מוליכים את הקורא בחוכמה לנשק את המציאות בישבנה.

חמוטל בר־יוסף, מוסיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים

רחל חלפי, כחול נגד עין הרע

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.2.2012

קובץ הסיפורים הקצרים של המשוררת רחל חלפי מזכיר שפרוזה ישראלית יכולה להיות דבר מעניין, קריא, חכם ולא שגרתי. שאפשר לצאת מגבולות הסלון המשפחתי ולגלות בחוץ גולשי גלים בתולים מקליפורניה, ובאותה מידה, שאפשר לגלות באותו סלון משפחתי חרקים זעירים ולרתום אותם למסע הזיות פילוסופי. 27 סיפורים שיכולים לגעת גם בטראומה ובפחד המוות – בלי לאבד את חוש ההומור ובלי להסתגר במרחבי הדיכאון. להזכיר שספרות היא ביטוי של חופש.

אפשר לגשת ל'כחול נגד עין הרע' כביקור בחדר צדדי במפעל של חלפי ככותבת. בעשור האחרון התקבע המעמד שלה כמשוררת מרכזית, בין היתר בזכות 'מקלעת השמש', הקובץ המקיף של מבחר שיריה מ־2002. במובן הזה, 'כחול נגד עין הרע' הוא חלק ממהלך של כינוס ומבט לאחור בסיפורים שנכתבו משנות ה־60 ועד השנים האלה ולא פורסמו עד היום בספרים (מלבד אחד מהם). ואכן, הקובץ מבטא את העמדה של משוררת־חוקרת שמזוהה עם חלפי: את העקבות של ניו־אייג' ומטפורות מדעיות, את הדיבוב של יצורים ודוממים, את המודעות הפמיניסטית העמוקה, את הניסיון לעקוב אחרי פיתולי המחשבה האנושית.

לא רק שבסיפורים משולבים שירים של חלפי (זהות היוצר שלהם כמעט תמיד בדויה), חלקם מציגים גרסה סיפורית לדימוי או לרעיון מוכרים משיריה. העיסוק של חלפי כמשוררת בדימוי האישה כבובה מתגלה, למשל, כבר בסיפור השני בקובץ, שמתאר את החיבה של המספרת לבובות זנוחות שהיא מוצאת ברחוב, במקביל לפלירט בינה לבין היפסטר רודף שמלות שמצייר את יחסי המינים כתיאטרון בובות דוקרני. בכיוון אחר, ההתבוננות האינטנסיבית של חלק מהסיפורים בבעלי חיים ובחפצים משלימה את 'ספר היצורים', אנתולוגיית שירים של חלפי שפורסמה לפני כחצי שנה.

מכיוון ביוגרפי, חלפי נוגעת בתקופות שונות בחייה, בעזרת סיפורים שמוצגים כזכרונות או כעיבוד חופשי של חוויות שונות, כסטודנטית בארה"ב למשל. הסיפורים האלה שופכים אור על ההתעצבות האמנותית שלה, על המפגש שלה עם תרבות הנגד האמריקאית, עם העידן הרוחני של קליפורניה בשנות ה־70.

כל זה מעניין, אבל לא יותר מזה. חלפי עצמה משחקת על הציפיות האלה לגילוי וחשיפה מצד הקורא ומצד עצמה כהיסטוריונית פרטית. ההקדמה לקובץ הסיפורים היא סיפור בפני עצמו. בתחבולה קלאסית, חלפי מתייחסת לסיפורים כאל שיירים, כעיזבון נשכח של אדם חי, אבל מעמידה את האותנטיות שלהם בספק. היא מלבישה על המספרת שם אחר משלה, ומעלה שאלות לגבי הערך הספרותי של הסיפורים בהמשך – תעודת ביטוח מושלמת, סימן היכר למשחק פוסט־מודרניסטי. היומן, אוסף השברים, הערבוב של בדיה ותיעוד.

גם זה בעיניי לא העיקר. העיקר מתגלה בניסיון של הסיפורים לעבור תדהמה מחודשת. לשוב לאיזו חוויה ולהמציא אותה עד שהיא הופכת לסיפור חדש. השאיפה הזאת עומדת לפעמים על סף מימוש. שיעור הקומה של חלפי ככותבת וכאדם מונע ממנה לייצר טקסטים סתמיים – שההקדמה מציגה אותם מראש כבדיחה לא מוצלחת, כדבר תמוה. למשל, נאום חוקרת צעירה בפני ועדה אקדמית שמעלה סדרה של שאלות לגבי מקורן העלום של בדיחות, לגבי הזהות המסתורית של יוצרי הבדיחות. לחלפי יש יכולת לקחת גרעין קטן – של מראה, של שאלה, של עובדה מדעית – ולהפוך בו עד שהוא מתפשט למחוזות של אבסורד ושירה.

זאת היכולת להשתמש בעולם כצעצוע – צעצוע שמסתיר בהתחלה את האיום הגדול שהוא מייצג, אבל פורץ בסוף למימדים כבירים. הסיפורים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שהשעשוע והמוזרות צוברים בהם תאוצה ומגלים אובססיה משכנעת. הסיפור 'גקו גקו', למשל, הוא מין גלגול חדש לטקסטים גותיים על ישות דמונית שרודפת את האדם, ולא ברור אם היא בוקעת מתוכו או מתקיימת במציאות. גיבורת הסיפור היא פסנתרנית מעורערת מעט שלתוך שגרת האימונים שלה חודרים שני טקסים. היא מתחילה להאזין לקול ש"בִקבק צלול ותמים בלילה החם"; קול טבעי־מכני, מדויק וחף מרגשות, שמביא אותה לרגיעה. במקביל, היא לוכדת פרפרי לילה שדוחים ומושכים אותה, כאיום חיצוני שבוקע לביתה. במהרה מתגלה שהקול הוא קולה של לטאה, אולי של שממית, שטורפת את פרפרי הלילה.

הסיפור הזה ממחיש את המיומנות הקומית של חלפי. את היכולת שלה לתאר בקול אחד הוויה מאיימת בסגנון 'העורב' של אדגר אלן פו – מתוך קול אחר, מרוחק, בוגר או מודע לעצמו. היא מצליחה לתמרן את הדמות ואת הקורא בין הזדהות ופחד שמעוררים הטורף והנטרף כאחד. היא מצליחה להמחיש את השאיפה של האמן לאיזו מהות טוטאלית, לקשר אותה להוויה קדומה וטרום־תרבותית, אבל לעצב אותן, כאמור, כתיאטרון בובות עכשווי וקצת מגוחך.

האחיזה בכל המושכות הללו מתגשמת רק בחלק מהסיפורים. למשל, בתיאור מדהים ומצנן רקות שמתרחש במזבלה עירונית, או ביחסים מצחיקים־נואשים שמתגלים בסיפור אחר בין הגיבורה לבין חרק כמעט בלתי נראה שהיא מנסה להחיות. סינון קפדני יותר של הסיפורים היה אולי פוגע במניפת הסגנונות והנושאים של הספר, אבל היה מסייע לו להתבלט כיצירה עצמאית וחזקה.

רחל חלפי, כחול נגד עין הרע, הוצאת הקיבוץ המאוחד

ראיון עם סמי ברדוגו (וביקורת), הילד האחרון של המאה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.11.2011

במשך חצי יום סמי ברדוגו דמיין את הכסף מהבהב מול העיניים. מישהי התקשרה והציעה לו להשתתף בדוקו־ריאליטי שעוזר "לאנשים חצי מוכרים כאלה" למצוא אהבה. ברדוגו, מתבודד מקצועי שחי בדירה בלי טלוויזיה, התקשר לאיש היחיד שהוא מכיר שהשתתף בתוכנית מציאות: סופר שהמליץ בחום, צייד אותו בטלפון של סוכנת אישית וציווה עליו לרכוב על מסחטת הכסף של ערוץ 2. הרבה לא יצא מזה. ההתלהבות דעכה ובמקומה הופיע הפחד להתבזות בטלוויזיה. הנזק העקיף: ברדוגו עדיין לא אופה עוגות. "נשבר לי", הוא אומר בעצב.

מֵאפייה?
"לא, נשבר לי המיקסר. ממש כאב לב. זה דבר יקר. אני מחכה שיהיה לי קצת כסף. עכשיו מתחילים הלימודים ותהיה לי משכורת, ואז אולי אני אחזור לאפייה".

ברדוגו עומד לבדוק בשנה הקרובה את הסיבולת שלו. בין הרצאות והנחיית סדנאות כתיבה ובין חזרה להוראה באוניברסיטה, הוא יצטרך למצוא זמן לכתוב. מצד שני, התרוצצות בין עבודות לא זרה לו. בסוף האלף הקודם, כסטודנט "ממש לא מוצלח" בירושלים, הוא התפרנס כמרכזן במלון, כפקיד קבלה בג'ימבורי, כמוכר תבלינים בשוק, ואפילו בישל לאיש עיוור וניקה את דירתו.

טיפוס קשוח. שורד, במונחים טלוויזיוניים. גם אם העובדה הזו מסתתרת היטב מאחורי שכבה עבה של היסוסים, התנצלויות, גמגומים, ביקורת עצמית ונבירה בכשלונות עתידיים. כל זה, באורח פלא או באופן צפוי, נעלם בסיפורים שלו. גם כשהוא מלמד, או במפגש עם קוראים, אפשר לראות איך הרעד הקל באצבעות ובקול שלו הולך ומתייצב כשהוא מדבר על ספרות.

"אין כאן סתירה", אומר ברדוגו. "ההתקפלות שלי היא תמיד מול הסביבה, מול מי שנמצא מחוץ לדירה שלי. כשאני כותב אני הכי חזק, הכי אלים והכי אוהב. בכתיבה יש הופעה מלאה שלי. אני מתפרש לכל פינה, וזה כיף נורא. העניין הוא שתמיד יש מישהו שדופק על הדלת מבחוץ, ואני צריך לצאת מהבית ולהיפגש. ואז אני חוזר להיות קטן ולא חכם".

אם ברדוגו האדם הוא הראשון לגמד את עצמו, להשוות את עצמו לאחרים ולנפנף בהפרשי הסנטימטרים – ברדוגו הסופר יודע להפוך את העמדה המוקטנת הזאת לזיקוקי די־נור שחורים. קובץ הסיפורים החדש שלו, 'הילד האחרון של המאה', כולל את סיפורי 'ילדה שחורה', ספר הביכורים שלו מ־99', ועוד 15 סיפורים שנכתבו מאז ועד היום, בין הרומנים שלו.

"אני מרגיש מרחק גדול מאוד מהסיפורים הראשונים", הוא אומר היום. "יש בהם גרעין מאוד סגור וכלוא ואפילו מתיילד". הקובץ הנוכחי בודק מה שרד מהילדות ההיא, מבית הגידול הטבעי במזכרת־בתיה. בשלושת הסיפורים האחרונים כבר מופיעה הגרסה של ברדוגו לביקורת תרבותית וחברתית. מצטיירת בו חברה מותשת מדיבור צרכני וכלואה בחלומות של נוחות. גיבורי הסיפורים, חלקם אנשים כותבים, משתוקקים לצורת חיים פשוטה ונגישה יותר.

"לעובדה שטעמתי שלושה עשורים שלמים מהמאה הקודמת יש הרבה משמעות. אני מרגיש שהייתי עד לשארית של משהו אחר, לפני הכפר הגלובלי של המאה ה־21. התקשורת בין אנשים השתנתה. בקצב, בדיבור, בשפה. אני הולך ברחוב ונשרפות לי האוזניים מכל ה'יש מצב אין מצב'. כשסטודנט אומר לי 'סבבה' אני נשרף. ראיתי במחשב שני פרקים של 'רמזור' – זאת האדרה של שיח זול שבז כמעט לאנשים. החיקוי הזה של סחבקיות רחובית. אין מאמץ, שום אינטלקט שדורש ממך להתמודד עם משהו. אתה רק מתיישב, וכולך נשמט. זה הסתלבט המושלם.

"בכלל, מוקדי העניין של דוברי העברית היום מאוד דקדנטיים. כל מה שקשור להון, למעמד, לרכישה, לגוף ולטלוויזיה רעה. איפה ספרות נכנסת כאן? מתי היה כאן מאורע ספרותי לאחרונה? אני בא מבית שלא היו בו ספרים ולא מדף ספרים, אבל בכל זאת זוכר מהתקופה הזאת את ההרגשה שיש מאורעות ספרותיים, שיש סביב הספרות שיח ועניין".

אתה מרגיש שאתה פועל בחלל ריק?
"לא ריק, אבל מאוד מינורי. אפשר להרגיש אולי קול ענות חלושה. בקושי עומדים על הרגליים. מעמדה של הספרות – לא הספרות עצמה – נמצא בשפל. אני היום בן 40, ואני ממשיך לכתוב. זו הפרקטיקה שלי. איפה אני בשוק? אין לי שוק. אני לא עורך דין. אני לא יכול להתחבר לאיזה משרד ולהפציץ מלא כסף ולרכוש מעמד. אני גם לא סלב".

אולי אתה צריך סוכן טוב.
"מה זה קשור אליי? גם זה חלק מעולם השיווק שנמאס עליי. אני מכיר סופרים פחות מוכרים ממני או פחות מוצלחים ממני שמדברים אותי על הסוכנים שלהם. זה מעצבן אותי. מה זה השטויות האלה? דבר עם ההוצאה בעצמך. יכול להיות שאני מפסיד ושסוכן היה משיג לי דיל מעולה מול ההוצאה או מקדמה מטורפת. אבל אני כנראה תמים, אני שומר עדיין על איזו התנהלות של פעם.

"ספרות היא נישה עכשיו. אני מרגיש את זה ממבטם החלול והמעט מזלזל של אנשים שנפגשים איתי. בשבילם זה פנאי, דבר לא משמעותי. 'מה פתאום אתה שם, למה בכלל לכתוב? ממילא אתה לא מרוויח כסף'. יש הרי מין דור של סופרים 'רציניים' כאלה – שמעון אדף ודרור בורשטיין, למשל. למה אנחנו כותבים בצורה כזאת? אנחנו רוצים להכריז על עצמנו כעל סופרים אינטלקטואלים?".

תגיד אתה.
"אולי זאת דווקא תגובה לכך שהספרות הפכה להיות נישה. שהיא כל כך חסרת השפעה ביחס לתרבות רבי המכר. מה כבר יכול לזעזע אותנו, להפחיד, להגעיל? התמונות באינטרנט של הגופה של קדאפי? גם זה לא. אין היום דבר חסוי או אישי מדי. אז אולי הכתיבה והסופרים, כמי שעומדים על המשמרת, שומרים על החסוי. אולי הם אומרים, אנחנו נשאיר את הקורא במתח, מול מה שהוא לא יודע. אנחנו כסופרים, שלא לוקחים חלק במיידיות הזאת, שומרים על איזו גחלת, על התבוננות מורכבת על החיים. אתה גורם לקורא לרדוף אחרי הסיפור, אתה מכריח אותו לפרש אותו.

"הנה, אורלי קסטל־בלום הוציאה בשנה שעברה ספר יפה ונוגע ללב. זה היה צריך להיות מאורע, אבל די התעלמו ממנו. אז אולי דווקא כמי שממש מפחד להיות במקום השולי הזה, אחת הדרכים שלי להתמודד היא להכריז על ספרות שהיא קודם כל לא מתקשרת. ספרות שחוזרת לחומרים הראשוניים שלה – לשפה העברית, לאל"ף־בי"ת, למבנה של המשפט – מתוך ייאוש או בוז או חוסר רצון למסה התרבותית הלא טובה שמסביב".

אז אתה מבקש מהקוראים שיעבדו קשה?
"שיהיה ברור, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתחכם. להיפך, אני כל הזמן אומר לעצמי לכתוב פשוט. אני מדבר מתוך ליבי, ואני רוצה שזה ייגע בלב של הקוראים. לא בכוונה הובלתי את עצמי לשפה שלי ככותב. זה פשוט קורה. ואני משלם על זה מחיר. אין לי דירה ואין לי כסף. ספריי הם לא רבי מכר".

ומה אתה מרוויח?
"אני מרוויח את מעשה הכתיבה עצמו, שאי אפשר למדוד אותו בכסף או במעמד חברתי. אני מרוויח את החיכוך של הכתיבה. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי מתוך תא פנימי סגור וכלוא. היום אני מרגיש שיש חזית מולי שצריך להתנגד לה. אני על המשמר, מעצם זה שאני במיעוט. זה מעורר בי את הצורך להיות יצרן. אבל יכול להיות שאני יותר מפסיד מאשר מרוויח".

12 אלף שקל הוא סכום הצ'ק שברדוגו קיבל על מכירות 'זה הדברים', הרומן האחרון שלו, אחד המועמדים לפרס ספיר וכנראה ספרו המצליח ביותר עד היום (5,000 עותקים נמכרו ממנו, לדבריו, נכון לסוף 2010). שני שקלים וחצי לעותק.

לא מזמן, במסגרת מפגש עם קוראים, יצא לו לשבת לצד סופר אחר, חתיך ובן גילו, שמוכר ספרים בקצב שבו ברדוגו מפזר התנצלויות. הוא והקולגה ענו לסירוגין לשאלות הקהל. כל תשובה של הסופר X שיקפה את ההיפך הגמור ממה שברדוגו חושב על כתיבה. "הוא אמר לדוגמה שהדבר שהכי חשוב לו זה החבר'ה. איך החברים יקראו אותו, ובכלל, שחברים זה הדבר הכי חשוב. הם הראשונים שקוראים את הספר שלו ואומרים אם זה סיפור טוב. את ההנאה הזו חשוב לו להעביר לקורא".

מה רע בזה?
"אני לא חושב שתפקיד הסופר הוא להיות חבר שלך. גם עוז ויהושע וקנז וגרוסמן הם פופולריים והם מוכרים – אבל אף אחד מהם לא יצר את הרושם שהוא חבר שלי. יש בהם אינדיווידואליזם מסוים שמרחיק אותם מהמקום של החבר'ה. אני חושב על פייסבוק. אתה רואה שם סופרים שמפרסמים פוסטים! טוב, גם לי יש עמוד פייסבוק. אמרו לי שזה יעזור להרשמה לסדנאות הכתיבה ולכסף".

וזה עוזר?
"לא, כי אני לא עושה שם כלום. רק מבקשים ממני חברות, ואני מאשר את כולם. זה לא שאני רוצה להצהיר על בוז לחברה, אני כל כך רוצה להתערות בה, אבל לדעתי תפקידו של הסופר הוא להראות איפה החברה טועה ואיפה יש תחלואים, וגם אולי קצת לחבק. עם כל הכאב, הסופר הוא מי שנמצא מחוץ למעגל. הוא מחוץ לחיים במובן מסוים. הוא רק עד. ברגע שאני נבלע לתוך החברה הזו, ואני הופך להיות חבר, אני מאבד את עצמי".

לי נדמה שכסופר, אתה מציע חברות לאאוטסיידרים.
"אני נתקל באנשים שמספרים לי על הקשר שלהם לספרים שלי. אחר כך, עם עצמי, אני חושב, אולי זה שניגש אליי ביקש יותר. אולי פתח לי פתח ואמר, 'בוא נכיר, בוא ניפגש'. אולי. אבל אם באים אליי מתוך היצירה שלי, זה נורא מלחיץ אותי. אני מעדיף שיבואו אליי בגלל האוכל שאני מכין או הנעליים שאני נועל. הפגישות הכי נוראיות הן אלו שנסבות על כתיבה ועל אמנות".

בסיפורים האחרונים בספר, בניגוד לציפיות, פתאום דווקא מתגבש קשר אנושי. למרות כל הבעיות.
"זאת הקלישאה הכי בנאלית, אבל אולי אני מממש בכתיבה את מה שאני לא מממש בחיים. בניגוד לתחילת הדרך, הצלחתי לתאר באחד הסיפורים האחרונים איך גבר פוגש גבר, והם הולכים ביחד ונוגעים אחד בשני. זה היה נהדר. כואב נורא, אבל נהדר. אתה רואה, אני מתפתח. הרשיתי לעצמי לתאר גיבור ודמות של אהוב. וזה לא ההומו התל־אביבי, או ההומו מהטלוויזיה, מהסדרות, מהריאליטי או מ'כוכב נולד'. היה לי חשוב שזה יהיה רפי בוסקילה, אחד שחוזר מהמילואים, ונראה טוב, וגם יכול להרביץ לך. ובין היתר, הוא גם אוהב גברים".

מצד שני, אתה עדיין מתאר דמויות של הומואים גם בצורה אפלה.
"הרי זו טרגדיה. עם כל הפתיחות, אני מתייחס להומואיות כאל פגם. אפילו אם אני חי בתל־אביב, אפילו אם כתבתי והתראיינתי על זה – אם ישנה קבוצה בעולם ששמה על זה וטו מוחלט, זה דוקר אותי. ברגע שאני רואה גברים סטרייטים עם משפחות, שכנים שלי מלמטה, זוג יפה כזה, זה קורע אותי. למה אני לא כזה? איך זה שהוא לא כמוני? זה מציק עד כדי כך שזה לא עולה לדיון בכלל במסגרות מסוימות. במשפחה זה נושא דומם, נעול. גם במפגשים עם קוראים. כנראה שאני מוכשר בלעקוף את זה. וזה מוזר. במה יש להתבייש? הרי כולם יודעים, אני חוגג את זה בכתיבה שלי".

ומה התשובה?
"זו תולדה של בית, של תרבות וסביבת גידול שחרכה בי את הידיעה שהדבר הזה הוא איום ונורא. ואי אפשר לרפא את התחושה הזאת. כשאני נתקל בזוגיות הומוסקסואלית הכי אידילית – חיים ביחד, ואולי מתחתנים, ושתי המשפחות מכירות, ויש להם דירה הכי מקסימה וילדים אפילו – זה מחליא אותי. יוצר אנטי נורא גדול".

למה?
"אולי קצת מקנאה. אולי בגלל שהתנועה הזאת הפכה כל כך בורגנית וחלק מהשיח, עם הולדת הילדים והקהילתיות הזו, וזוגיות פתוחה ומוצלחת, ובעלי, ואשתי, והמשכנתה ביחד, ואסיפת הורים, והילדים ולהביא אותם מהגן. מין פסטיבל כזה של סטרייטיות, כאילו מחקו את כל הקשיים ואת כל הבעיות. אולי גם בתוך הקבוצה הזאת אני לא רוצה להיות כמו כולם. בשבילי, ההומואיות היא משהו לא מתיישב, שאף פעם לא יתיישב. תיקח למשל את המהפכה הגדולה של אוסקר וויילד, לפני יותר ממאה שנה. למרות האומץ שהיה לו לבטא את החוויה הזאת בצורה כל כך פרובוקטיבית ומול חברה אולטרה־שמרנית, עדיין, הכתיבה שלו כואבת את הזהות המינית שלו".

אבל אם הנכונות לאהבה ומיניות נמצאת בכתיבה שלך, למה שהיא לא תופיע גם בחיים?
"אולי. אולי בפעם הבאה שניפגש אני בדיוק אחזיר את התאומות מהגן".

____

אם קיים עדיין מרכז בספרות העברית, סמי ברדוגו הוא נסיך השוליים. העובדה שהממסד הספרותי חיבק אותו מתחילת דרכו רק מעצימה את הדימוי הזה. למרות הבמה המרכזית שקיבל, למרות שהנושאים שהוא מטפל בהם פופולריים מתמיד, ברדוגו הצליח לשמור על עמדת החייזר.

טביעת האצבע שלו היא עניין לזיהוי מיידי. לא מעט סופרים יודעים לשלב בין גבוה ונמוך, בין שפה ספרותית ומדוברת. אצל ברדוגו, שרוב סיפוריו מסופרים בגוף ראשון, לא קיימת הפרדה בין דיבור עילג לפיוטי, בין עצמים לרגשות, בין מראות מציאותיים לתנודות נפשיות. כל זה קורה אולי מפני שהדמויות שלו לא מפרידות בין התחומים. אלה דמויות שיכולות לדבר על האנושות כולה אבל לא מבינות מהלכים בסיסיים בתקשורת אנושית. דמויות חסרות עור שמשקשקות מהעולם, אבל גם מבקשות לבלוע אותו בביס אחד.

ברדוגו הכניס בדלת האחורית את הרומנטיקה לספרות העכשווית שלנו. דווקא בעזרת הגיבורים השבורים והמוזרים שלו, בעזרת תיאור היפר־ריאליסטי של חברת מהגרים ובני מהגרים – הוא הצליח לדבר על השאיפה לטוטאליות ועל אמנות שצומחת מתוך אובדן ומוות. העניין הזה ניכר גם מחוץ לספרים. ברדוגו הוא מהמקרים הבודדים בדורו של סופר ישראלי שהביוגרפיה שלו משחקת תפקיד שווה ערך לספרות. המיתולוגיה שלו הולכת ומצטברת לאורך ראיונות: ההתבודדות התמידית, ההתייתמות מאב, הקשר המסובך עם אמו, עם השם שלו, עם צבע עורו, עם מיניותו.

'הילד האחרון של המאה', קובץ הסיפורים הרטרוספקטיבי שלו, מגלה כמה דברים לגביו. במבט לאחור נדמה שהסיפורים הראשונים, מסוף שנות ה־90, כאילו ניבאו את מה שיהפוך לקו שתלטני בתרבות הישראלית: הדיבור הווידויי, הטראומטי, על משפחות מתפוררות. באותו זמן, הם מסמנים את המקומות שאליהם הדרמה הישראלית המיינסטרימית והריאליטי לא העזו ללכת. לתחום המיני האפל מצד אחד, ולהרהורים קיומיים לגבי חיי אדם מצד שני.

באחד הסיפורים המאוחרים בקובץ, המספר מלמד את עצמו לרקוד ולדמיין את אביו המת. הריקוד הזה הוא גם הריקוד של מי שלומד להשתמש בגוף ולהתחיל לזוז בתוך המציאות. האווירה המעורפלת מהסיפורים הראשונים מפנה בהמשך הדרך מקום גם לעניינים קונקרטיים. יותר ויותר מוזכרים שמות, מקומות בארץ שאפשר לזהות. דוד חשמלי מתקלקל, מחכים לאינסטלטור.

העימות בין הזיה ליומיום, בין ספרות לחיים, מלווה לפעמים בהומור אוטיסטי שחור משחור. ההומור הזה מזכיר לפעמים את הקולנוע הביזארי, הפופי והנוקב שצמח בשנות ה־90 (הסרטים של טוד סולונדז, למשל, ואפילו אלבום הבכורה של אביתר בנאי). מצד אחד הוא מכריח את הקורא ואת הגיבורים לגחך על עצמם, לרדת לגובה הקרקע ומתחת לה. מצד שני, הוא מאפשר לברדוגו לגשש במחוזות רומנטיים, אפלים, גדולים מהחיים. נזילה פשוטה בצינור היא פתח לאפוקליפסה וליצירה כאילו אלוהית – אבל גם למפגש עם בן השכנים ממושב הילדות. אם 'הילד האחרון של המאה' רומז למותה של הספרות, הסיפורים האחרונים והיפהפיים של ברדוגו מראים דווקא איך העולם של אוסקר וויילד ותומס מאן יכול לקום לתחייה, לבוש מכנסי טרנינג ומחכה לשרברב.

סמי ברדוגו, הילד האחרון של המאה, הוצאת הספרייה החדשה 

רות אלמוג, שריקת האוקרינה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.6.2011

לעומת שורת האוטוביוגרפיות השמנמנות שהתבלטו בשנים האחרונות בספרות העברית, מתייצב 'שריקת האוקרינה' של רות אלמוג כצלחת רקיקים מול נתחי בשר מדממים. למרות שהקובץ הזה הוא הישג ספרותי ראוי לציון, אפשר לנחש שלא מעט קוראים פוטנציאליים יתעלמו ממנו בגלל החזות האנקדוטלית שלו. זהו אוסף סיפורים קצרים שמבקשים, כל אחד בתורו, ללכוד רגע משמעותי במהלך חיים שלם. המשפטים קצרים, כמו־עובדתיים, מנוסחים באיפוק רב־משמעי ויכולים ליצור רושם של פרוזה מיומנת אך חסרת מעוף. כמו גיבורת הסיפורים – בת דמותה של אלמוג כילדה, מתבגרת, אישה וקשישה – מתחשק לשאול, "איפה הפרס?".

אלא שהחיפוש אחר הפרס – או "הפלא", במונחי הספר – הוא אולי המוקד של הסיפורים הללו, שפורטים את הנושאים והתמונות שמזוהים עם אלמוג, ילידת 36', למטבעות קטנות: הילדות בפתח־תקווה לפני שהפכה ל"העיר המכוערת ביותר בארץ חוץ מבני־ברק", ההערצה לאביה שחטף התקף לב ונפטר בגיל צעיר, החינוך היקי המדכא, צל השואה, ההתקדשות לחיי יצירה. עד שמתחברות הנקודות, והקוראים לומדים לקשר בין הילדה התמהה בסיפורים הראשונים לגיבורת החלומות המשונים שחותמים את הספר – חוזר בווריאציות שונות הרגע הזה שבו מבקשים לגלות פיסת חיים חדשה, לחדור לאיזו פינה נסתרת בעולם, לקבל פרס. המפגש הראשון עם הפרס הוא לרוב מפגש קוצני ומעליב. אחרי לילה של צרחות וחוסר אונים ליד אחיה, תינוק קודח מחום; אחרי ציפייה לבובה שההורים אמורים להגריל ב"נשף" – הילדה מקבלת כדור פינג־פונג. "אבל זה לא שווה בלי שולחן ורקטות", אומר לה אביה, "ולנו אין".

מבקרים הצביעו לא פעם על היסוד הפרוידיאני הבולט בספריה של אלמוג, מה שתקף גם לגבי 'שריקת האוקרינה'. אלא שכאשר היא מתארת כאן את החפץ הפלאי והאדום שמוצאת הילדה בחול, ואת הצריבה המפתיעה, הערמומית, שהוא מעורר בעיניה – מצטרף משהו עמוק יותר לסירוס הסמלי הזה. הילדה והקוראים לא מודעים בזמן אמת לכך שמדובר בפלפל חריף. ההשתוקקות והאכזבה קשורות לעצם הקשר בין המילים לבין העולם. למרבה השמחה, אלמוג לא נגררת לעיסוק מופשט וגבה מצח בנושא הלעוס הזה – אלא נותנת לו פנים חדשות ואישיות. הצריבה הזאת מסתתרת ומגיחה מפינות שונות, מאיימת ומפתה כאחד: בשעון הכיס של סבה שאוצר בתוכו מוות בלתי נמנע; בניסיון של גבר זר לפתות את הילדה למעשים אסורים; בשירי ילדים ובשיחות המבוגרים. העולם הוא אוסף של חידות מחשמלות שאי אפשר שלא לשלוח אליהן את היד שוב ושוב.

החלק השני של הספר הופך את המבט. הילדה שנכווית מעולם המבוגרים הופכת למתבגרת שמנסה לשווא למצוא במבט לאחור את הפלא של העבר – על רקע ההתבגרות וההתכערות של פתח־תקווה. החלק השלישי נוטש את הקו המציאותי לטובת 'סיפורי חלום' שממקמים את המספרת המבוגרת בסיטואציות סמליות ומעורפלות, שמהדהדות את ההתרחשות בסיפורי הילדות. לא רק ההומור נעשה כאן גלוי יותר, אלא גם העיסוק ב'קוצר היד' של המספרת ככותבת וכאישה. "עכשיו אני חושבת שבעצם לא ידעתי לחיות, שהחמצתי את החיים", אומרת היורשת המובסת של ילדת הפלא. אלא שהמשיכה להתגלות מתהפכת פעם נוספת: דווקא האכזבה, ההזדקנות וחוסר היכולת הופכים את הצריבה מהילדות לניסיון לא לגמרי פסימי "לקבל את ההצטמקות הזאת […] לאגור מתיקות כמו הצימוקים". ולא ברור אם יש סיכוי לניסיון הזה.

בלי מאמץ ניכר לעין ובלי התקשטות באלגוריות, נוצק לתהליך האישי הזה רקע היסטורי וחברתי. ההתאקלמות הקשה של זוג ההורים הגרמנים בארץ, הכניסה אל השפה העברית והשפה בכלל, המרחק הבלתי נתפס בין שתי ההוויות שאלמוג מתארת – פתח־תקווה של שנות ה־30 וה־40 ותל־אביב האקטואלית. האיום הפיזי על חיי ילדים, רעב בזמנים של מחסור, התחושה המעיקה והאינטימית של חיי קהילה – מקבלים נפח דווקא בזכות החלקיות הכמעט־אגבית שבה הם נמסרים, שאליה מתפרץ בנקודות מסוימות הקול הילדותי ("המושבה המכוערת והמשמימה אמנם מסריחה פחות [מתל־אביב], אבל רוב הגנים הציבוריים שהיו בה חרבו ומי שנולד בה אין לו לאן לחזור והוא חי בגלות כל הימים"). כל זה בניגוד למגמה הרווחת היום של רומנים היסטוריים שמדגישים את מלאכת התחקיר ואת עושר התפאורה. צריך להיזהר בשבחים ל'שריקת האוקרינה', שלא בכל הסיפורים בו אפשר למצוא אותו עניין. אבל אי אפשר שלא להתרשם מהקסם שהופך, הלוך ושוב, חריפות לצימוקים – מבלי לנסות לסנוור את הקהל.

רות אלמוג, שריקת האוקרינה, הוצאת זמורה־ביתן