ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2009

בחודש שעבר נערך באמריקה מפגש פסגה טלוויזיוני בין אופרה ווינפרי והראפר ג'יי זי – שתי פרסונות שמגלמות את המיתוס של הצלחה כנגד כל הסיכויים. שניהם טיפסו מרקע קשה ואפס כוח פוליטי לראש הטבלה של המגזין 'פורבס', מאנונימיות מוחלטת לשליטה באמצעי המדיה. שניהם ידעו להשתמש באוטוביוגרפיה ככלי יצירתי: ג'יי זי בשירים ובקליפים שמציגים לימוזינות בשכונות מצוקה; ווינפרי בתוכנית ראיונות שמאפשרת לאורחים להפוך את הטרגדיה שלהם לסיפור של ניצחון.

ההוצאה המחודשת של 'חיי שלמה מימון' מאפשרת לבחון איך עובדים עלינו כקוראים סיפורי המהפך הללו, ומנגד, איך מעצבים בני אדם את הביוגרפיה שלהם כסיפור של חניכה עצמית. היא מאפשרת להתרשם מכוח המשיכה של הסיפור על בן המיעוטים שמצליח, כמין הרקולס מודרני, לא רק לפרוץ את המחסומים התרבותיים והפוליטיים שעומדים בפניו, אלא גם להשתלט על חוקי המשחק שהגבילו אותו מלכתחילה.

במקרה של מימון מדובר בתשוקה לידע, וליתר דיוק, לפילוסופיה המערבית. מימון – שנולד במחצית המאה ה־18 בליטא הפולנית, למשפחה יהודית טיפוסית – מציג את סיפור חייו כמהפך תרבותי של משבר וגאולה. כמעבר מחיי הבערות והעוני שאפיינו את היהודים הפולנים, להשתלבות בעילית האינטלקטואלית של ההשכלה הגרמנית.

הספר עצמו יצא ב־1792 בגרמנית, וכוון בעיקר לקהל קוראים לא יהודי – כמו שאפשר ללמוד מההסברים המקיפים של מימון על מנהגי היהודים בארצו ועל עיקרי האמונה שלהם. שלמה מימון, שכבר כילד התגלה כעילוי תורני, הוציא בימי חייו כמה חיבורים פילוסופיים שהשפיעו על הוגים מהרומנטיקה הגרמנית ונחשב לפרשן מוצלח של קאנט. היום, לעומת זאת, הוא ידוע בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שלו וסיפור חייו הדרמטי. הוא נתפס כאבטיפוס למשכיל היהודי שכפר במורשתו לטובת השתלבות בחברה הלא יהודית, כאחד משורה של מורדים כמו שפינוזה ואוריאל אקוסטה, שאתגרו את המחשבה היהודית המסורתית ונדחו על ידי הקהילה.

1
אופרה ווינפרי

 

הספר מציג את המפגש של מימון עם דמויות וזרמים מרכזיים בהיסטוריה של היהדות בעת החדשה, כמו החסידות בראשית דרכה, המגיד ממזריץ' ואבי ההשכלה העברית, הפילוסוף משה מנדלסון. אבל מעבר להיותו מסמך תיעודי הוא בעיקר מהנה לקריאה ומפתיע ביכולת שלו לתאר מאורעות דרמטיים בצורה מתונה, פייסנית ולא פעם מצחיקה. החלקים החיים ביותר בספר קשורים בעיקר לאנקדוטות שמדגימות את הנטייה הטבעית של מימון לחוכמה עיונית ואת התנגשותו עם ההשקפות המסורתיות של הסביבה היהודית. הכלל שמנחה אותו ככותב, הוא מדווח לקוראיו, הוא הניסיון לבחון את עצמו ואת הזולת באופן אובייקטיבי, מכל הזוויות האפשריות, ללא התחסדות.

 ובכל זאת, הספר עובר בשתיקה על השאלות המרכזיות שיכולות להטריד את הקורא: האם מימון נטש לחלוטין את האמונה באל? האם תקפו אותו געגועים למשפחה שעזב מאחור או חרטה על נטישת החברה היהודית? הספר מסתיים בסימן שאלה. "עדיין לא הגעתי אל חוף המנוחה", כותב מימון. ואכן ברור לקוראים שאופיו התמהוני ונטייתו לווכחנות לא יאפשרו לו להתמקם בנחת בסלונים הברלינאים ולזכות ברווחה כלכלית וחברתית. עדויות מאוחרות יותר מספרות על מימון שסיים את חייו בחולי ונקבר מחוץ לגדר בבית עלמין יהודי. ובכל זאת, דווקא בזכות העובדה שהוא לא מייפה את סיפורו, אלא מציג את עצמו בנקודות שפל ויוהרה, וכמי שנטש את אשתו וילדיו מבלי למצמץ – ברור לנו שהוא תופס את חייו כסיפור הצלחה, במובן זה שהצליח להגשים את התשוקה שלו לידע, כמי שהצליח להגיע לחופש מחשבה ולחופש שיפוט כלפי עצמו וכלפי מורשתו היהודית.

במובן זה, ההצלחה של מימון מעוררת אולי יותר כבוד מההצלחה נוסח אופרה ווינפרי. דווקא הקורבנות שהקריב לטובת החופש שלו מבהירים שהישגו לא תלוי בגורם חיצוני אלא בהכרת הערך העצמי שלו. הצלחתה של ווינפרי, לעומת זאת, תלויה בהכרת הציבור. ואולי אין הבדל משמעותי ביניהם. בניגוד לחברה היהודית המסורתית שממנה יצא מימון, קורא ישראלי חילוני יכול לחוש הזדהות עם סיפור החניכה המהפכני שלו ולתפוס אותו כשליח שפילס עבורו דרך היסטורית. בהקשר הזה אפשר לתהות לגבי יחסה של החברה הישראלית לאנשים שיוצאים היום נגד המוסר הפוליטי המקובל ומפנים עורף לציבור הישראלי. איך יתייחסו בעוד מאתיים שנה לדמויות כמו טלי פחימה, אם בכלל? מדוע אנחנו מוכנים ללכת לסרטים של גולים איראנים, אבל עדיין לא נכתב רב המכר האוטוביוגרפי של מרדכי ואנונו, למשל?

הספר הזה, שמציג את עצמו כמחווה של ידידות אל הקורא הסקרן באשר הוא, הוא באמת מתנה לקורא הישראלי. חבל רק שהמתנה הזאת נעטפה בצורה כל כך רשלנית. אמנם התרגום מ־1942 של י"ל ברוך עדיין שומר על חיוניות, והארכאיות שלו אפילו מוסיפה לקריאה הידור – אבל ההוצאה המחודשת, שבמקום הקדמה מאת פישל לחובר נוספה לה הקדמה של יורם קניוק, סובלת מהיעדר האחדה ומטעויות של מעבר מכתיב חסר לכתיב מלא. התהום בין הקפדנות הלמדנית של הכותב ליחס של עורכי המהדורה החדשה לדיוק ולהרחבת הדעת ברורה במיוחד בנספחים העיוניים של הספר, שהמרכזי בהם מתמצת את 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ובמהדורה הנוכחית נראה כולו כסרח עודף. היה מקום לכל הפחות לעשות שימוש בתרגומים העדכניים של 'מורה נבוכים', מושא הערצתו של מימון והמקור לשם משפחתו, ולא בתרגום הימי־ביניימי ושוחק השיניים של היצירה. מימון, שעשה מסע של עשרות מיילים כדי להשיג ספרי עיון, היה יכול לקבל יחס טוב יותר.

חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו, הוצאת ידיעות ספרים