יונתן ברג, עוד חמש דקות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.3.2014

יונתן ברג מייצג קבוצה הולכת וגדלה של יוצרים צעירים בני המגזר הדתי, חלקם חוזרים בשאלה, שמערערים על חלוקות חברתיות מקובלות מבחינת השיוך הדתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות – הם מעצבים קריאה גלויה או מעודנת להתעוררות וחשבון נפש. דמויות של אאוטסיידרים ועלילות של סיפורי התבגרות משמשות אותם לאוורר מוסכמות חברתיות, מיניות, מגדריות ופוליטיות שמאפיינות את החברה הדתית־לאומית־בורגנית.

ההקדמה הזאת עושה עוול מסוים לרומן הביכורים של ברג. 'עוד חמש דקות', רוב הזמן לפחות, מצליח להיפטר מהמשקל המכביד הזה, מהניסיון "לדבר על" או לעורר דיון, מהעקבות הפדגוגיות והמנדנדות שמאפיינות לא מעט רומנים שיש להם מגמה פוליטית וחברתית ברורה. הספר עוקב אחרי שני גיבורים, חברים לשעבר, בני הדור השני בהתנחלות באזור ירושלים – מקום ללא מאפיינים ברורים שכנראה מבוסס על פסגות, ההתנחלות שבה גדל ברג. הרומן עוקב אחרי שניהם, במרחב ובתודעה, לאורך כמה ימים.

כל אחד מהגיבורים עובר סוג אחר של טירונות ספרותית מוכרת. יואב, שחזר בשאלה והתרחק ממשפחתו, הוא התגלמות הבחורים האבודים, מוכי האשמה והזעם, של שנות האלפיים בישראל. עקבות הטיול למזרח שעדיין ניכרים עליהם, הכרס הטרייה, החיבה לאביתר בנאי, הבוז כלפי הזולת שמאיים להתפרץ. הפגישה איתו מתחילה במסיבת טבע בדרום הארץ. טיפת אל־אס־די מחזירה אותו לרגע המפתח בשירות הצבאי שלו: מעצר של גבר פלסטיני שמסתבך ומסתיים בשתי מיתות. בלי להשתמש במונחים כמו הלם קרב או תסמונת פוסט־טראומטית, ברג עוקב אחרי השיטוטים שלו בתל־אביב, אחרי שברי הזיכרונות שמרכיבים סיפור חיים של הבן המפקפק שלא הצליח לקבל את מסלול ההתבגרות שהציעו לו.

דמות המראה שלו הוא מורה ורב צעיר בשם בניה, שנשאר לגור בהתנחלות ולכאורה קיבל את חוקי המשחק. מול התבנית הספרותית של שוטטות ותלישות שבתוכה פועלת הדמות של יואב – בניה לכוד בתבנית המקרטעת של נישואים במשבר, של חיי זוגיות והורות צעירים שמגיעים למבוי סתום. מול מסע האל־אס־די של יואב – מוצב אגרוף שבניה חוטף מנערים רעולי פנים מההתנחלות. זמן הסיפור הוא כנראה תחילת שנות האלפיים. המשבר הפרטי של שני הגיבורים עומד בסימן כוונת השלטונות לפנות את ההתנחלות. האגרוף שבניה חוטף מסמן את הניצנים של המלחמה ברשויות מצד רבני ההתנחלות ובני הנוער שהם מגייסים למטרה. האלימות האקראית שמופנית נגד בניה מתחילה לפקוח את עיניו לאלימות היומית והממוסדת שהוא חווה. בזמן שיואב משוטט בין פיצוציות וברים בלילה העירוני הבודד – בניה מופיע לאורך הספר בחתונה, בפנים בית הספר, בישיבת ועד של ההתנחלות.


1
צילום של כריסטיאן הופקינס

 

שני הגיבורים – הבן העוזב, הבן שנשאר – מייצגים כביכול מסלולים מנוגדים. המלנכוליה שעוטפת אותם פחות או יותר זהה, ומטפטפת היטב מחוץ לדפים. ברג עוקב אחרי המחשבות ותחושות הגוף שלהם בדקדקנות, באיפוק יחסי, רוב הזמן בלי לכפות את הנוכחות שלו כמספר ופרשן. האיפוק הזה תקף גם מבחינת עיצוב העלילה וההתרחשות. כל סצנה, כל גילוי לגבי הדמויות, פחות או יותר מתבקשים. לא חותרים להפתעות. לא מנסים לערער את מסגרת האמינות של הסיפור. הנאמנות הזאת לספרות שמייצגת "פיסת חיים" היא מקור הכוח של הרומן, אבל היא גם מגבילה אותו, ולקראת סופו יוצרת רושם רפוי וקצת משעמם. ברג לא מצליח להחזיק את המתיחות העצומה שאמורה כביכול לפצות את הקורא על המסגרת המצומצמת יחסית של ההתרחשות, שאין בה כמעט רגעים של מוזרות, הומור או רעש יוצאי דופן.

דווקא בסיפור על גיבורים שמגלים את הכוחות הקשיחים והנורמטיביים שמעצבים את האופן שבו הם חושבים ומרגישים – יש משהו משונה בהיצמדות הצייתנית לכללים של פרוזה ישראלית ריאליסטית, פסיכולוגית, כמעט וידויית; במסגרת הכרונולוגית של התקדמות הסיפור עם חזרות מסורתיות לתמונות מהעבר; בחשיפה המתמשכת לייסורים וחשבון הנפש שלהם במבט לאחור (אחד המצבים הנפוצים ביותר של דמויות בפרוזה הישראלית); בעובדה שסצנת המעצר חוזרת ומשוחזרת לאורך הסיפור, במקום לשלוף זיכרונות נוספים, מרעישים, ממסגרת התיאור המעודנת והבטוחה של "זיכרון" ו"היזכרות".

ובכל זאת, ברג – שכבר פירסם שני ספרי שירה – מתגלה כאן כיוצר מוכשר בפרוזה. הוא במיטבו כשהוא מתאר התבוננות חיה בגיבורים, כשהוא עוקב אחריהם בזמן הווה, בגפם. ברג מצליח לומר משהו לא טריוויאלי על חיים של מבוגרים־צעירים בישראל – גם אם באמצעים מוכרים. הוא מצליח לתאר אנשים שעוברים חינוך אידיאולוגי־ערכי אינטנסיבי, שבאופן כאילו פרדוקסלי מונע מהם לנקוט עמדה, להחליט, להתבגר. אנשים שחשבון הנפש והמשבר האישי שהם חווים הופכים למלכודת דבש – צינור נוח להשקיט ייסורי מצפון, להושיב אותם בתבנית מוכרת.

אם הספר נפתח בתיאור של העיר הפלסטינית הסמוכה להתנחלות, במבט מרוחק, מבוהל – את הרומן כולו אפשר להבין כניסיון מתמשך, מסרב־לעצמו, של הגיבורים להישיר מבט אל החיים הפלסטיניים, לקשר בין הנוף הקרוב והחסום לחוסר המוצא שהם חווים. ניסיון להשהות "עוד חמש דקות" את ההכרה במובן מאליו, ובאותו זמן לקרב את הבלתי נמנע, את הפיצוץ.

יונתן ברג, עוד חמש דקות, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אסף גברון, הגבעה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.1.2013

שביל הגישה להתנחלות הוא אחד החלקים העצלים, המובכים או חסרי הביטחון של הספרות הישראלית. סנטר כפול שמנסים להסתיר בתמונות, כבשה שחורה, יום שיער רע שנמשך יותר מ־55 שנים. דמויות של ערבים זכו להיכנס לספרות הישראלית כמעט תמיד כדימוי, כהזיה, כתמונת ראי אילמת, אשמה או חרדה – לעתים נדירות ביותר כבני אדם חיים ונושמים. המתנחלים וההתנחלויות כמעט לא זכו אפילו לייצוג סטריאוטיפי. 'פה ושם בארץ ישראל' של עמוס עוז מ־82' היה אולי אחד המקומות הבודדים שבהם הצליח סופר ישראלי לדובב בין היתר מתנחלים – אם כי הספר לא שווק כספרות יפה.

בשנים האחרונות נכנסו קולות "אחרים" ליריד הספרותי, ובין מגוון הכותבים הדתיים, החוזרים בתשובה, החוזרים בשאלה, גם כמה כותבים מתנחלים ביקשו וזכו לקבל במה ספרותית (אמונה אלון, אמילי עמרוסי). 'הגבעה' של אסף גברון הוא ניסיון פורץ דרך להתמקד בהתנחלות ובמתנחלים, מטעם כותב שלא שייך לקהילה הזאת או למגזר הדתי בכלל.

העיתוי של גברון מושלם. נראה שהבחירות הקרובות לכנסת מבהירות עד כמה עמוקה החדירה של המתנחלים ותומכיהם לקונצנזוס הישראלי. בתור אחד החלוצים הספרותיים בתחום, גברון מצטיין קודם כל ביחס נינוח ולא מפוחד (ההפך מהמתנחלת החרמנית, האונסת, של טל פרדימן, למשל). הוא מערער את הדימוי הקל לעיכול של ההתנחלות כמשהו חיצוני או נספח לישראליות, ומעביר את הפוקוס לשם, כמקום שבו מתרחש הסיפור הישראלי המייצג (העיסוק של חיים באר ודרור בורשטיין בציונות הדתית הוא מקרה מקדים וקצת אחר).

'הגבעה' ספר הפרוזה השישי של גברון, מצליח לרכז כבר בשמו כמה עולמות. ראשית, את החרדה וחוסר הנחת של אזרחי פנים הקו הירוק מ'נוער הגבעות', מעשבים שוטים, גידולים שצומחים כאילו מעבר להרי החושך. אבל הגבעה מהדהדת גם את הדימוי הרומנטי של החלוצים ושל הפלמ"ח – במחווה כמעט ידידותית למתנחלים, לתפיסה שלהם כמי שממשיכים את המפעל הציוני. אם רוצים, הגבעה היא גם דימוי מקראי טעון. בין היתר, שם קוד לאלימות נוראית ופתח למלחמת אחים.

אבל הגבעה של גברון היא קודם כל משהו מוקטן, הר קטן של דרמה ומתיחות, שאפשר לתפוס או להקיף במבט אחד. נדמה שהמאמץ העיקרי בספר הוא להעתיק את אחד הדגמים הפופולריים של היצירה הישראלית לתחומי ההתנחלות. אפשר לקרוא לזה כור ההיתוך, הגטו העברי, השיכון או השכונה. הייצוג של החברה הישראלית כמשפחה מעיקה ומצחיקה, ובסופו של דבר נסבלת. חלק מסרטי הבורקס עשו את זה בשנות השישים והשבעים. 'קרובים קרובים' בשנות השמונים. גברון מעצב את המיקרוקוסמוס הזה בצורה המקובלת – מגוחך ונוגע ללב – וממקם אותו בשיפולי מדבר יהודה. גם הוא, כקודמיו, בודק עד כמה השטעטל המודרני יכול להכיל אנשים חורגים ומעשים חורגים, ואיך הוא מתמודד עם אלימות שתוקפת אותו מחוץ ובעיקר, נובעת מתוכו.

מבין שלל הטיפוסים שמוצגים ברומן – שלוש דמויות עומדות במרכז. הראשון הוא מייסד ההתנחלות, דמות אב וראש שבט מובהק, שמוצג כישראלי קלאסי – איש רֵעים וקומבינות, שמאחורי הצ'פחה הידידותית שלו מבצבץ האגרוף המוכן. למרות זמן הבמה הרב שהוא מקבל, המייסד הוא לא דמות מורכבת או חידתית, אלא מנוע לרוב ההתרחשות הסאטירית והפוליטית בספר, שקשורה ליחסים הסכיזופרניים בין הצבא למתנחלים.

שני האחים שעומדים במרכז הספר, לעומת זאת, מצליחים לבטא מורכבות נפשית – ואולי לא במקרה. העובדה שמדובר בשני קיבוצניקים לשעבר, חוזר בתשובה ואחיו התועלתן, מסייעת לגברון להציג את ההתנחלות כחלק מסיפור חיים ישראלי: הילדות האלימה או הכמעט מנוכרת של שניהם בקיבוץ, המרוץ הקפיטליסטי בתל־אביב ובניו־יורק ומשבר גיל הארבעים הסמלי. שחזור ההתמוטטות והכישלון של שני האחים, שהוביל אותם בנפרד להתנחלות, משולב באיום האקטואלי ברומן: הפינוי המתקרב והולך של ההתנחלות. החשבון האישי מדומה ומנוגד לסיפור ההיסטורי של ההתנחלות.

ההתמקדות בשני האחים מבטאת ניסיון להיכנס מבחוץ להתנחלות ולבדוק עד כמה אפשרית האופציה שהיא מציעה לגאולה אישית, משפחתית, לאומית. האחים מאפשרים לגברון לפרוץ מהסאטירה הפוליטית לאזורים נפשיים – אבל הפריצה הזאת מוגבלת. הדמות המעניינת באמת הוא דווקא המספר. דווקא מפני שאין לו סימנים מזהים, ולמרות שהוא שייך למחלקה של מספרים חיצוניים, יודעי כל – קל לקשר אותו לקול יהודי, חילוני, עירוני, גברי וכו'. ברור שהוא לא שותף לאידיאולוגיה של רוב הדמויות, בטח לא לאמונות הדתיות שלהן. מצד שני, לוקח לו זמן רב עד שהוא מתחיל להציץ גם לתודעה של דמויות נשיות, של חייל אתיופי ושל הערבי הייצוגי (וברגע עגנוני־לייט, גם למחשבותיו של כלב ביישוב).

הנטייה של גברון כמספר לדאחקות קטנות היא אולי הקלקול המרכזי בספר, ומה שמונע ממנו להפוך לחוויה עמוקה באמת. אולי זאת בחירה מכוונת, אבל העמדה המשועשעת של המספר, האירוניה הקונבנציונלית כלפי ההתרחשות, ובעיקר הקשר הרך שלו לשושלת המספרים העבריים הסאטיריים, העוקצים, אלו שמהותם היא ידיעה וחשיפה – כל אלה רק מדגישים את המוגבלות שלו ביכולת להתבונן בביטחון מלא בדמויות. באותו זמן, כאילו נרמז כך מיהי הדמות החריגה באמת בספר, מי שייך לשוליים ולאזורי העיוורון: האורח, הישראלי החילוני, מי שביתו שייך כאילו לתחום החוקי, הבטוח. גברון ממסמס כאן בעזרת סיפור מעניין את הגבול בין ישראל הנורמטיבית ואחורי הקלעים שלה – גבול דמיוני שהמציאות והפוליטיקה מעולם לא כיבדו. באופן כזה הוא עושה צעד גדול בהשתלטות על אחד הסיפורים הישראלים המכריעים, אם לא המכריע בהם, נותן לו פנים וקנה מידה. הצעד הבא יהיה להתרכז בדמויות בלתי נשכחות, אולי בלי שכבת המגן הסאטירית.

אסף גברון, הגבעה, הוצאת ידיעות ספרים

אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.6.2010

שודדי קברים השתלטו לאחרונה על אגף רבי המכר העברי. אבות ואמהות נקראים כדי לחשוף בפנינו סודות מעולם המתים. יוכי ברנדס מחפשת צאצא סודי לשושלת משיחית מתחרה לבית דוד ב'מלכים ג'. נאוה מקמל־עתיר מעלה באוב את אבשלום פיינברג, חתיך ויוקד מתמיד, ב'אות מאבשלום'. אלון חילו, לחלופין, משקשק את עצמותיו של גואל אדמות ציוני. אפילו מאיר שלו, בצעד כמו־פרודי, מאוורר שואב אבק שסבתו גנזה בבוידעם.

הרומן החדש של אמונה אלון מצטרף מכיוון מעט שונה לגל הארכיאולוגי הזה. גם הוא מציע מרשם חשוף לזולל־קופות בשאיפתו להסביר ולפשט את מצוקת ההווה באמצעות סיפור על קללה משפחתית עתיקה. הרומן נפתח בפרידה של בני זוג, מתנחלים מאזור רמאללה, שנפגשו בתנועת הנוער והקימו משפחה. מאחורי הפרידה עומד מותו של חברם בפיגוע ירי. במקביל למסע חשבון הנפש של ההורים, הספר מתמקד בילדתם ענבר, שנייה לפני הבת־מצווה, שמתוארת כשילוב של ידעונית והיסטוריונית ציונית. חלקים רחבים מהספר מתוארים דרך מבטה, צעד שכיח בספרות המשפחה המתפרקת. בעקבות השבר המשפחתי היא מתחילה לשמוע בתוכה, כמין ישות מלאכית, את קולה של סבתא־רבתא שהמשפחה העדיפה להשתיק: "כבר שנים רבות את צועקת […] כמו דולפין שצועק בתדר שרק דולפינים מסוגלים לקלוט ולשמוע, אבל הנה באה הילדה הדולפינה שחיכית לה".

סיפורה של האם הקדמונית – שנמסר בפסוקים פסבדו־שיריים – מטושטש במכוון: סיפור על אישה צדיקה ותמה, מאוהבת עד כלות בגבר קשה לב, שמצאה את מותה במאורעות תרפ"ט. את הקשר בין הסכסוך הלאומי לחבלי האהבה של בני המשפחה בעבר ובהווה מבקשת הילדה הבלשית לחשוף, בעודה מחפשת את הקבר האבוד של הסבתא בהר המנוחות, כדי להביא תיקון לרוח הרדופה ולגאול את משפחתה מהמשבר העכשווי שפקד אותה.

היה מצופה מאלון, פובליציסטית מוכרת שדוברת מלב האריסטוקרטיה ההתנחלותית, שתחשוף בספרה צד לא ידוע של מגזר שלא זוכה לייצוג משמעותי בספרות. בפועל, המשפחה הלאומית־מתחרדת שהיא מתארת מזכירה המוני משפחות ישראליות שמככבות בספרות ובטלוויזיה: עגמומית, נעלבת, חובבת פשטידות. לא חסרות כאן אסוציאציות מקראיות בגרוש (הדהודים של ילדים המוקרבים למולך באזור גיא בן הינום), תיאור של ברכות, תפילות ונטילת ידיים – אבל אין בספר הזה סנטימנט דתי מיוחד, או גילוי יוצא דופן של חברה שנעה על מסלול חיים משיחי ומודרני גם יחד. אפילו כשמתוארת אפיזודה של שחיטת גדיים פולחנית – היא חסרת עסיס. עוד פיסקה על הרגלי הפנאי של נוער הגבעות.

1
מצבה בבית קברות בג'נובה

 

עושה רושם שהדרך של אלון להתמודד עם המחיר שגובה האידיאולוגיה המתנחלית היא להפוך את עצמנו לגיבורים יפהפיים של מלודרמה קורבנית, כמו שמציגה את עצמה רוח הרפאים של אם המשפחה; להפוך את העימות לרומן רומנטי. "מי שכותבים על מצבתה אהובתנו", במילות הספר, "לא תמות לעולם".

הרומן הרומנטי־ארכיאולוגי הזה היה יכול להיות מוצר מהנה. לאלון יש חוש בריא לדרמה (בניגוד לחוש הומור וביקורת עצמית); הביצוע לא מבריק אבל גם לא מבייש; והספר נקרא בדילוגים, ללא מאמץ. אלא שהמשפטים שבעים וחוזרים על עצמם, המחוות אוטומטיות, כל התרחשות עוברת פרשנות מקיפה, וכל זה בשילוב של יודאיקה וניו־אייג' פסיכולוגיסטי אנטי־פמיניסטי ("קבלי, אומר לה יפתח תמיד וצודק, קבלי את הדברים כמו שהם באים אלייך").

נדמה שקשה לאלון לעמוד בפיתוי מול קלישאות זמינות. העזיבה של אבי המשפחה, למשל, מתוארת דרך עיני בתו, הצופה בו כמתבקש מבעד לחלון, באמצע הלילה: "גבו אל הבית ופניו אל שער הגינה. על כתפו התרמיל הצבאי הישן־נושן שלו […] כשהוא מגיע אל השער הוא עוצר לרגע על יד שיח ההדס הסמוך ומביט לאחוריו, כנמלך בדעתו. מיד אחר כך הוא מסובב את ראשו בתנועה חדשה, ויוצא מן החצר בצעד החלטי". צא, יקירי, מתחשק לקרוא לו. חיים חדשים מצפים לך מחוץ לבית הקברות.

אמונה אלון, ותכתבו: אהובתנו, הוצאת ידיעות ספרים