אשכול נבו, שלוש קומות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2014

פגישה בין ספר של אשכול נבו לבין ביקורת ספרות יכולה להפוך למלודרמה רק אם הספר יעורר אכזבה חד משמעית, זעף וחרון אף. או להפך – גילוי מחדש, התאהבות, התמסרות לסופר שספריו מייצגים "אי של קהות ושמרנות […] בורגניסטאן", במילות אחת הגיבורות החדשות שלו, שמתבוננת בבניין הפרוורי שלה.

אבל הפעם שתי האפשרויות התמסמסו. לא הפתעה משמחת ולא הזדמנות להשמיץ את היצרן הבולט ביותר של פרוזה עברית מיינסטרימית. העניין הזה מפליא מפני ש'שלוש קומות' הוא ספר מודע לעצמו באופן בולט. ספר שמתבסס על הווידוי כמושג, כמבנה ספרותי, כסגנון כתיבה. לא רק שלושת הגיבורים של שלושת הסיפורים שמרכיבים את 'שלוש קומות' מנסים להתבונן בחייהם ללא מורא או משוא פנים. נבו עצמו כאילו מתמודד כאן עם הדימוי שלו כסופר שמרן ולא מאתגר. אבל 'שלוש קומות' מגיע תמיד אל סף השאלה. לא נראה שמעניין אותו לפשפש היטב בפופיק של הגיבורים־המספרים שלו. הדרמה הגדולה כאן היא היכולת לתאר דרמה גדולה של רגשי אשמה, של פחד משיגעון, של דחפים עזים – לגעת בכל אלה אבל לא לצאת לרגע אחד מהשטנץ, מהסדר המוכר.

נבו מחבב דימויים מתחום הארכיטקטורה והמרחב. 'צימר בגבעתיים', 'ארבעה בתים וגעגוע', 'המקווה האחרון בסיביר', 'שלוש קומות' – השמות של כל ספריו מתארים מקומות כמו ומבקשים לנטוע מיד את הקורא בקרקע מוגדרת. גם הפעם הגיבורים שלו דוברים ישראליאנה שוטפת ומייצגים ישראליות גנרית, מסוימת מאוד. זאת שמשתרבבות לה בטבעיות שורות של מאיר אריאל ואריק איינשטיין לתוך הסיפור. גם דמות "השופטת", הספרותית והמשכילה מבין המספרים, מסיימת את הווידוי שלה במין משמש של דני בסן, ערן צור ופרנק סינטרה: "מעתה זו לא דרכנו, אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי".

הספר מתבסס בשלוש מהזירות הפופולריות ביותר בספרות הישראלית. המלודרמה המשפחתית, הבניין כתיאטרון, כמיקרוקוסמוס ישראלי, וכאמור, הסגנון הווידויי. גרסה מלוטשת ומוחלקת שהתרחקה כמה צעדים בטוחים מרומנים כמו 'מיכאל שלי', 'זכרון דברים' או 'מחזיר אהבות קודמות', והפכה למיני סדרה טלוויזיונית שמיועדת לצפייה באור יום. שלוש הקומות מתגלות כהגשמה של המשל הקלאסי של פרויד ליחסים בין החייתי, המודע והביקורתי בנפש האדם. הגיבור־המספר של הסיפור הראשון הוא גבר עירוני אלים ורדוף שאמור לייצג את המיצים הקדמוניים בחיי אדם, והנמען האילם של הסיפור שלו הוא סופר רבי מכר חיפאי. בקומה מעל מתחרפנת אמא צעירה, מעצבת במקצועה, שמסכנת את שלום ילדיה ומרמה את בעלה באפיזודה חד פעמית שעליה היא מדווחת במכתב לחברת ילדות. ומעליה, שופטת בדימוס שמגלה בפנסיה שלה את כתבי פרויד, ומדווחת עליהם לבעלה המת, בהודעות שהיא משאירה במזכירה אלקטרונית ישנה. כל אלה מסופרים בזמן מחאת האוהלים – כלומר, בזמן שמעמד הביניים המשכיל מגלה שהעיסקה שמכרו לו לא עובדת יותר – צבא, אוניברסיטה, משפחה הם לא מסלול לביטחון כלכלי ומעמדי. דחף של מהפכה חברתית שמקביל להתפרצות האישית בחיי כל דמות.

1
נורמן רוקוול, 'השלל'

 

מחאת האוהלים הייתה הזדמנות לציבור גדול להתבונן במראה. לבדוק אם המובן מאליו של חייו קשור עדיין למציאות. הגיבורים של נבו עוברים כביכול תהליך כזה, אבל כל ניסיון לסכם את התהליך כאן הוא מיותר. הדמויות עצמן מבינות את הצפוי להן. "תמיד שנאתי ספרים שמציגים בהם את האישה כפסיכית", אומרת עקרת הבית המשתגעת, "תמיד יש עליית גג בספרים כאלה". נבו נותן לדמויות שלו להתוודות וידויים טריוויאליים, כאילו קודרים ("אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח. אולי יש אימהות שבונות עם הילדים שלהן מיניאטורות ומוצאות בזה אושר"). זורק למי שרוצה עצם של נמשל פוליטי ("לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם"). מאפשר לדמויות עצמן להתבונן בתפקידן כמספרות סיפור ("וכמה תמרונים ספרותיים אני עושה כדי להסתיר את זה שאני כבר לא מגניבה").

וזה עובד. זה סוחב לא רע. במיוחד בסיפור השלישי. הפיתולים העלילתיים, ההפתעות, מרגישים מוכנים מראש – ועדיין מעוררים עניין. בכלל, 'שלוש קומות' הוא ספר הדוק ומעניין יותר משני הקודמים של נבו. אפילו הדיון הארס־פואטי על גב הדמויות לא מעליב את האינטליגנציה – גם אם לא גורם לה לצאת במחול: "שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה – אין סיפור".

האם הווידויים של הדמויות גילו לי משהו לגבי עצמי? האם הם האירו נקודה חשוכה בבניין הפרטי שלי? לא ממש. לגבי התפקיד של נבו כסופר, החשיבות שלו בספרות העכשווית? גם לא. מישהו צריך לייצר ספרי 'הולמרק' לא מזיקים, וזה בסדר גמור. ככל שהספר מבליט יותר דימויים של פורענות, של סכנה בלתי נשלטת וסטייה מהתקן, כך ברור שנבו והשימוש שלו בווידוי מיועדים לשמור על הסדר הקיים, לעזור לקורא לקבל אותו. החומר המסוכן, הרעיל, בחיי הדמויות, עובר כאן גיוס, כניסה לשבלונה: "הספיק לי מבט אחד אל התהום שמעליה מתוח החבל הדק של השפיות […] אז חזרתי לעבודה, כי שם לפחות הכללים היו ברורים לי". לא פלא שכשאחד הגיבורים מציץ על שד של נערה מתבגרת – מתגלה שם קעקוע של מגן דוד.

אשכול נבו, שלוש קומות, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם יצחק לאור, אהבת עולם

1

התפרסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.11.2014

"תמיד הלכתי על חבל, על פני תהום. ואהבתי את זה". ההערה הזאת, שנאמרת בשקט ובחיוך, היא אחד ההסברים של יצחק לאור לשאלה למה הכניס לרומן החדש שלו תיאור פארודי, קרקסי, של הפרשה שסערה סביבו לפני ארבע שנים. זו שהפכה אותו, לדבריו, לאיש חלש ונרדף.

שיחה עם לאור לא נותנת לשאלה הזאת תשובה ישירה. אבל היא יוצרת תחושה של פגישה עם נציג של מסורת נעלמת מזירת הספרות: המשורר, הגבר הכותב, חייל מילולי. אדם שיודע למשוך אש, לעורר שאלות, גם בסלון הדירה שלו בצפון תל־אביב, כשהוא מספר על בעיות גב, לב ולחץ דם. ברור שלאור לא רוצה להצטייר היום כאדם לוחמני, ונדמה שאפשר לשמוע בתשובות שלו אדם במלכוד, אבל הממד התיאטרלי באישיות שלו לא נמחק. הרטוריקה הדרמטית, השתיקות החותכות, המבט האלכסוני, הגבוה, ישר לתוך העיניים. לאור אולי כתב שאין דבר כזה נערת רוק, אבל אם מישהו מילא את התפקיד הזה בזירה הספרותית המקומית, זה כנראה הוא.

'אהבת עולם' הרומן החדש שלו, נראה דווקא כמו צעד של ריכוך, כמו ויתור על העמדה העקרונית של פרובוקטור ומורה דרך אנרכיסטי. 12 שנים אחרי הרומן האחרון שלו, 8 שנים אחרי שפירסם את קובץ הסיפורים האחרון, נראה שלאור מוכן לקבל על עצמו שורה של מוסכמות ספרותיות, שבספרים קודמים היו מוקד לספק ולהתקפה, להתיישב בתוך גבולות מוכרים של סגנון ומבנה ספרותי. גם אם מאחורי הקלעים של הרומן מסתתרות תעלומת רצח וסדרה של בגידות הדדיות – 'אהבת עולם' מתמקד בקשר נצחי ומחייב בין חבורה של צעירים שהולכת ומתבגרת לאורך הספר. אנשי ביטחון לצד מהפכנים קומוניסטים שנפגשים בשירות צבאי בעזה בסוף שנות ה־60, ומתמקמים כמעט בכל מעמד מייצג של החברה הישראלית. במונולוגים מתחלפים, שבעה מהם מוסרים את חלקם בסיפור מפותל, כמו תיעודי, שעוסק בין השאר בשרשראות הכוח והאהבה שקושרות אבות ובנים, גברים ונשים, מפקדים וחיילים.

"ברומנים הקודמים שלי הייתה קריאת תיגר", לאור אומר. "התגרות בקורא מבחינת מה שהוא מכיר. 'עם, מאכל מלכים' היה מסיבת השחרור שלי מכל מחויבות אידיאולוגית. והייתה בי צהלה גדולה לעשות את זה. 'ועם רוחי גווייתי' היה סוג של היבריס. שם ויתרתי לחלוטין על נגישות. תמיד רציתי שהקורא יהיה חשדן לגבי העולם שתיארתי. רציתי לומר לו – אל תהיה קורבן של עיתונות, של טלוויזיה. אל תאמין למה שאתה קורא. תחשוב. עד היום הטלתי על המספר את תפקיד ההחשדה של הקיים. הפעם אסטרטגיית הכתיבה שונה לגמרי".

בכלל, עושה רושם שאתה פחות שש לקרב, פחות מטיף. כשקוראים את הפרוזה שלך, מצפים שהדמויות יהיו שק חבטות. הרבה פעמים המפגש איתן מזכיר מין תיאטרון בובות. וכאן, המפגש עם הדמויות הולך הרבה יותר לכיוון של הזדהות. האלימות נמצאת רוב הזמן מחוץ לבמה.
"אולי באמת יש לי פחות שיניים היום. אני הרבה יותר בודד ממה שהייתי. כשיש מעגל של אנשים סביבך, אתה יכול להלום יותר בקלות. ויש גם סיבה אחרת: בלי להעליב, יש עכשיו אינפלציה של מספרים אירוניים ברומנים הישראליים. אני מיציתי את האירוניה הזאת. רציתי לכתוב משהו יותר אלגי, יותר מקונן. ויש סיבה פשוטה יותר לשינוי: אם ברומנים הקודמים הייתה נקודת מבט של צעירים, של בנים – עכשיו אני יכול להסתכל על דברים גם מנקודת המבט של האבות. כל הזמן חשבתי שאני נורא צעיר, ושכחתי שאני לא. עכשיו אני יודע: אני כבר לא צעיר".

אם הרומן החדש שלו מצליח לדחוס לתוכו כמה רומנים, כמה פרשות חיים נפרדות ומצטלבות – קורות החיים של לאור עצמו עמוסים בדרמה גם כשהם נמסרים בצורת ראשי פרקים. משורר, מבקר, חוקר ספרות, מראשוני המסרבים לשרת בשטחים, מאסרים בעקבות הסירוב, בג"ץ היסטורי בעקבות פסילת מחזה שלו בידי הצנזורה, היפלטות מחיי האקדמיה, הקמת כתב העת הספרותי־פוליטי 'מטעם', ולאורך כל זה, פולמוסים בכתב ובמציאות מול אנשי ספרות בולטים.

הטענות כלפי לאור שהתפוצצו ב־2010 ספק האפילו על כל אלה, ספק הביאו את הדרמה סביבו לשיא. בהתחלה הוא הואשם בזירה הבלוגרית באונס שהתרחש ב־86'. לאחר מכן, תחקיר טלוויזיוני קיבץ עדויות של נשים שהאשימו אותו בהטרדות מיניות. הסיפור הפך לפרשה תקשורתית מעוררת מחלוקת, כשלאור מתעקש על חפותו ומדבר על חיסול יזום וממוקד. כתב אישום לא הוגש עד היום, אבל לאור הפך מוקצה, כמו שהוא עצמו מספר, בעיני רבים בקהילה הספרותית.

לאור מבקש אמנם לא לחזור לסיפור ההוא ("לא יכול להיות שכל ראיון אני אדבר על זה מחדש"), ובכל זאת, ב'אהבת עולם', מתוך המסגרת הריאליסטית, הווידויית, הנוגה – מבליחה דמותו הקומית של אחד, איציק לאור, איש אקדמיה שנקלע לשערוריית מין דומה, מוגזמת ומופרכת. באחת הסצנות הפרועות ברומן מתואר לינץ' אקדמי רב־משתתפים, שבו גיבור צה"ל לשעבר מואשם בגניבת בתוליה של אישה.

"אני מניח שהקהילה הספרותית תבין מיד שזה לא באמת אני. אני לא פרופסור לספרות כמו הדמות שכתבתי, לא מומחה לא"ב יהושע, לא דרכתי באוניברסיטה עשר שנים. רציתי להשתעשע עם השאלה התיאורטית הישנה על ההבדל בין המחבר לדמות המספר. אנשים יחטיאו את ההומור אם הם ינסו לחבר את הדמויות בקרקס הזה למציאות".

לפני ארבע שנים הודעת שתפרסם ספר שיציג את הגרסה המלאה שלך לפרשה.
"חשבתי שאוכל לכתוב על זה ספר דוקומנטרי מפורט, אבל אין לי כוח. בניגוד לדימוי שלי כאיש חזק ועמיד, אני מאוד לא. אני היום גמור מבחינה גופנית. אבל אני לא רוצה להופיע כקורבן. אם הייתי תופס את עצמי בתור כזה, לא הייתי מצליח לכתוב את הספר. ספרות של קורבנות היא ספרות גרועה".

אז החלטת ברומן ללכת בכיוון ההפוך, להיות מי שיגיד את המילה האחרונה?
"לא, חשבתי שזאת דווקא הזדמנות לשחרר את הקוראים מעניין האמת. הספר מציג אמת חלקית. אני אמנם מוכרח לכתוב את המילה שלי, אבל אני לא היסטוריון".

והנה אתה בכל זאת מכניס את זה לספר שלך. מסמן את עצמך פעם נוספת בצורה הזאת.
"זאת אפשרות אחת להסתכל על זה. אני חשבתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסיפור מבחינה תרפויטית, לצאת מזה, היא לכתוב את הפרק בצורת קרנבל. אני חושב שהגיע הזמן שאני אצחק על הסיפור. היה פה מצב של פסיכוזה המונית, מטורפת לגמרי. והמטרה שלי היא לנסות לתאר את הפסיכוזה הזאת. אין לי מילים אחרות חוץ מאשר 'קרנבל' כדי לתאר את מה שקרה. יכול להיות שלא הייתי צריך להיכנס לזה שוב, אבל גם אז היו שולחים אותך לשאול אותי שאלות כאלה. הרי לא יעזבו אותי, עד שלא יתהפך הגלגל".

עד שגברים יאשימו נשים בהטרדות מיניות?
"עד שיקרה משהו נורא. אני לא התאבדתי, כי הבן שלי בא אליי אז בגיל 14 וחצי וחיבק אותי. אבל יום אחד זה יקרה בגלל כאלה דברים. ואז אולי הטירוף הזה ייעצר".

בתור מתבונן מהצד אז, כקורא חדשות, תהיתי למה אתה לא מביע מחווה אנושית יותר, איזה ספק, הכרה בזה שאולי בכל זאת פגעת במישהי. היה נדמה שההתבצרות בעמדה שלך רק מזינה את הגל נגדך.
"אם מישהי הייתה באה אליי ואומרת לי ישירות, 'פגעת בי', הייתי מתנצל. אבל ההאשמות מולי התנהלו בראש חוצות, עם הלבנת פנים שקשה להתאושש ממנה. הבן שלי עבר את גיל ההתבגרות בצל הדבר הזה, מול החברים. אז אולי הייתי צריך לעשות מה שאתה מציע – מבחינה פוליטית, עם יועץ ליחסי ציבור. אבל מבחינה 'אנושית', אתה שואל? אשתי לא מרשה לי לבקש סליחה!

"ישבתי פעם עם המתרגם שלי לגרמנית בבית קפה. ניגשו אליי שתי בחורות ואמרו לי שהן מגינות על המרחב הציבורי של הנשים ושאני לא יכול לשבת כאן. המתרגם שלי היה המום. הוא אמר שבגרמניה היו מבקשים מהן לצאת מהקפה. זאת התנהגות פשיסטית. זה טריבונל שמסתובב ברחובות. אחר כך לועגים לצל או לפשיסטים ימניים בפייסבוק, אבל זאת אותה התנהגות כוחנית".

הרומנים שלך, גם החדש, מראים איך נשים נהדפות לתחתית הסולם החברתי בישראל, איך כל סוג של היררכיה חובט בהן. אולי מה שאתה מתאר כפסיכוזה הוא גם סימן לאינתיפאדה נשית, לניסיון של שחרור?
"לאינתיפאדה יש מטרה פוליטית. אבל בתופעה הזאת אין שום סימון אחר של יחסי כוחות. אין כאן התקוממות נשית. יש התנהגויות פרועות כלשהן שקשורות בין היתר אצל הרבה צעירים משכילים לאבטלה הגדולה ולעוני שמחכים להם, לכך שאין להם שום סיכוי למצוא פרנסה, לייאוש גדול מסביב. אצל חלק מהם זה מתבטא בעמדה אירונית, מרוחקת, ביחס לפוליטיקה. אצל חלק בכפייתיות פייסבוקית. ואצל חלק מהנשים זה בא לידי ביטוי בחולשה גדולה, שמיתרגמת לזעם".

לאור, אולי הפובליציסט החד והבוטה ביותר מהצד השמאלי של המפה העברית, הפסיק לראות חדשות כשנחטפו הנערים בגוש עציון, לפני המלחמה האחרונה בעזה. "אני כבר לא מסוגל. אשתי שתתה הכל, והייתה נותנת לי את המידע מסונן מכל שטיפת המוח".

יותר מפעם אחת בפגישה איתו, לאור אומר שהוא לא רואה את עצמו יותר כאיש שמאל, בטח לא כחלק מהשמאל הישראלי – גם אם אפשר לשמוע בדברים האלה הד לדמותו של מלך גולה, תיאטרלי. "אין לי יותר תשובות טובות. רק אמירות מיזנתרופיות שעדיף לשמור לעצמי. ההוצאה של כתב העת 'מטעם' הייתה המפעל הפוליטי האחרון שלי, וגם היא הייתה טעות שגזלה ממני זמן ואנרגיה לכתוב. הייתה לי אשלייה שאני יכול לעצור את המדבר שמשתלט עלינו, שאני יכול לשנות. סחבתי את זה, ואני לא סולח לעצמי".

הוא עדיין לועג לתקינות פוליטית, לפוליטיקת הזהויות, ל"סוג מסוים של פמיניזם"; בז לשמאל הישראלי ש"מדקלם סיסמאות פוסט־מודרניות יד רביעית, משנות ה־80". אבל הרומן שלו נותן את הבמה ואת זכות המונולוג לנשים ולמזרחים, לצד הבוסים הגדולים של החברה הישראלית. ובכל זאת, דמותו בספר "של האידיוט הזה, יצחק לאור" נושאת נאום פארודי, אשכנזי, מתגרה, מול סטודנטים מזרחים ששובתים באוניברסיטה.

"הסוג היחידי של פוליטיקלי קורקט שאין לי דרך להתווכח איתו שייך לטבעונים. הבן שלי טבעוני. בעצמי הייתי טבעוני כחייל. בקורס חובשים, עשו מולנו ניסוי על כלב. הדגימו עליו כל סוג של שטף דם, עד שהוציאו לו את הלב, והלב פשוט פירפר [דימוי שמופיע באחד משיריו האהבה של לאור]. שם החלטתי שאני לא נוגע יותר בבשר. אבל אז חבר טוב שלי נהרג, ונסענו לאזכרה בהר הרצל, ואמרתי לעצמי שא', הנקניק שעושים פה נורא טעים, וב' – הורגים כאן אנשים".

כשאני שואל אותו על הרושם הטווסי, המתאגרף, שעולה מראיונות איתו לאורך השנים, לאור מדבר "על תחושה של שוליות" שליוותה אותו שנים כמשורר, והובילה אותו להתחשבנויות ולחיכוכים מיותרים. "הגעתי לשדה השירה בסוף שנות ה־70. החבורות אז היו מאוד סגורות ומאוד פוסלות. לקח הרבה זמן עד שהגיעה ההכרה בי, גם שלי בעצמי. הרבה זמן המבט עליי היה מלמעלה".

מפתיע לשמוע. התחושה היא שהתקבלת כמשורר בתרועות חצוצרה.
"כולם חושבים ככה, אבל זה פשוט לא נכון. אני זוכר שאמרתי מתישהו לאלינה, שהיום היא אשתי – אני נוסע לאיטליה. אם אני חוזר עם ספר שירים, אני נשאר בשירה. אם לא, אני עושה דוקטורט ונשאר באוניברסיטה. כמו אידיוט, לא הבנתי את הסדר הנכון: במקום לעשות דוקטורט ולהפוך לחזיר שמן, ואחר כך לפרסם ככה שירים ולקבל לייקים – עשיתי את המסלול הרומנטי של פעם. בשנות ה־90 כבר ידעתי איפה אני ואיפה אחרים.

"תבין, גדלתי במושבה נידחת, פרדס חנה, עם הורים בלי מכונית. בגיל 15 עברנו העירה והלכתי לנוער העובד, כברירת מחדל. בהמשך, במקום ליהנות מתל־אביב של שנות ה־60, דבקתי במה שהכרתי. התוודעתי לספרות החדשה רק בזמן הצבא ואחריו. בתחילת שנות ה־70 הלכתי לבית סוהר. הייתי פעיל שמאל כמעט בודד באוניברסיטה. זאת נחשבה אז עמדה כל כך קיצונית, שקשה להבין היום. לילידי שנות ה־80 נדמה שלהיות איש שמאל, בתל־אביב, זה מובן מאליו. אבל היית נכנס לפאב והיו אומרים – הנה הנודניק הזה. אף אחד לא אוהב סופר־אגו מהלך. לחטוף מכות רצח ב־78' בלילה, בקמפוס, מאנשי כהנא. מסלול מאוד מסובך".

כשקוראים ברומן על חיי אנשי השמאל הרדיקלי, בשנות ה־70, יש בהם דווקא משהו סקסי, קולנועי. חברים בתנועה מאורגנת ונחושה ביחס לשמאל שמכירים היום.
"זה היה שמאל קטן, חסר אפקטיביות, אבל מאוד רציני. אני מתאר ברומן אנשים שאפשר לזהות עם תנועת מצפן – שלא הייתי שייך אליה. אבל השמאל אז, בצורותיו השונות, תפס דבר אחד שהלך מאז לאיבוד: ששמאל צריך קודם כל להיות שייך למשהו. להחזיק בדעות זה לא מספיק. שמאל זה פעולה, השתייכות, מחויבות, גיוס אנשים, גדילה מתמדת. לא שהיו אז הפגנות ענק, אבל היום כל אחד הוא תיאורוטיקן – גם אם התיאוריה היא בגודל של סטטוס".

הפעילות הפוליטית ברשת היא שעשוע זול בעיניך?
"הפייסבוק טוב לסידורים פשוטים, לבידור, חברות לאנשים בלי חברים. אבל מבחינה פוליטית – זה ההיגיון האולטימטיבי של הקפיטליזם החדש: אל תעשו כלום נגד השיטה, שחקו פה אצלנו ותהיו חלק מהפרסומת. גם המנהיגות של השמאל היום מזכירה תנועת נוער. אין שם אנשים עם אומץ, רק מחפשים לייקים".

אתה לא נהנה מלייקים בפייסבוק?
"אתה מתקטנן איתי. אני לא מנהיג".

גם אתה היית "מדריך הדור" – גם אם מהצד, מספסלי האופוזיציה.
"וזאת הייתה טעות. לא הייתי צריך להיגרר לזה. לא הייתי צריך לכתוב מאמרים פוליטיים חוצבי להבות. אני מצטער שהשקעתי כל כך הרבה אנרגיה בזה. הרי מה רוצה סופר? לכתוב ספרות. עשיתי את הטעות הגדולה שמשורר או סופר יכולים לעשות. להפוך את עצמו לדמות ציבורית. חילקתי את חיי בין פוליטיקה רדיקלית לכתיבת ספרות. החיים הפרטיים הכלליים שלי, ולא הספרות, הפכו לנחלת הכלל. אבל אלה חיי הפרטיים! אני לא חבר כנסת, אני לא מחנך, אני לא מנהיג. הרי לא תשאל סופרים אחרים על חיי המין העשירים שלהם".

אני בטח לא הראשון שאומר לך שאתה מתבטא בצורה כוחנית, שמנוגדת לא פעם לתוכן ולעמדות שאתה מביע.
"זה חשבון שיחכה לאוטוביוגרפיה שלי. היה לי שם של איש בוטה מאוד, בימים שחשבתי שאני זכאי לדבר בשם השמאליות בהתגלמותה. ואני מניח, במבט לאחור, שזאת הייתה טעות גדולה. אבל זה היה לפני המון־המון זמן. חשוב לי להזכיר – אני בנאדם בן 67. אנשים בגיל שלי הם כבר סבאים. אני חושב שחלק מהעיסוק בי נבע מזה שלא ידעו מה הגיל שלי בכלל. נראיתי צעיר, או אביר עלומים נצחי. אבל מאז שנולד לי ילד ב־95', נהייתי פחדן לא נורמלי. לא הייתי מעורב מדי פוליטית, חששתי לפרנסה שלי. כשכתבתי על ספרות, איבדתי את הדם מדי פעם וכתבתי דברים שלא הייתי צריך לכתוב. כמו למשל לריב מחדש עם עמוס עוז בתחילת האינתיפאדה השנייה, אחרי שכבר נהיינו חברים".

אגב ריבים, זה הרומן הראשון שלך שלא מתפרסם בחממה של מנחם פרי.
"עבר בינינו כזה חתול שחור, שלא יכולתי לעבוד מולו. גם את ספר הסיפורים הקודם כבר הוצאתי בקיבוץ המאוחד ולא אצלו. אתה שואל למה הסתכסכתי עם פרי? לא קיבלתי תקן קבוע בחוג לספרות כללית שהוא עמד בראשו. ורציתי את זה בכל נפשי ובכל מאודי. אבל די, נגמר. גם אם הייתי מקבל את התקן, הייתי כבר יוצא היום לפנסיה. כמה אני יכול להתאבל על זה שאני חי על משכורת עלובה ואחרים חיים כמו מלכים".

אם לשפוט לפי דמותו הנלעגת של הפרופסור לאור בספר שלך – אופורטוניסט, חנפן, בינוני – זאת עדיין נקודה רגישה.
"רציתי לתאר אחד שיש לו יכולת להפליץ נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, כמו שכתב חנוך לוין. לא לעשות כלום ולקבל משכורת עתק. זה הפלוס של החיים מחוץ לאקדמיה: לא רציתם אותי שם, עכשיו אני אכתוב על זה מפה".

את החוזה שלו ככותב ב'הארץ' לאור מתלבט אם לחדש. "באפריל אגיע לגיל פרישה. מבחינת העיתון, את החוזה הקודם שלי גמרתי, ויציעו לי להמשיך תמורת הסדר כספי אחר. ואני מודה שאני שואל את עצמי, האם אני מסוגל להפסיק לכתוב? מצד אחד, יש לי קהל ואני אוהב את זה. אבל פתאום אני אומר לעצמי – מאפריל אני יכול ליהנות מהפנסיה העלובה שלי, ולא להיות במגע עם אנשים. אולי הגיע הזמן להיעלם?"

יצחק לאור, אהבת עולם, הוצאת ידיעות ספרים

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

רוני ידור, חופשת מחלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.7.2011

משפט החיזור המדהים בהיסטוריה רשום על שמו של ג'ורג' קוסטנזה: "אני מופרע, אני מדוכא, אני פגום – יש לי הכל". 'חופשת מחלה', ספר הביכורים של רוני ידור, פוסע בנתיב דומה כדי לכבוש את לב הקוראים. פגם אחרי פגם, שבלונה אחרי שבלונה – ידור ליקטה בספרה הצנום כמעט כל תופעה מאוסה שמאפיינת את הספרות הישראלית בשנים האחרונות. וראו זה פלא – דווקא כשהדברים מונחים בגלוי על השולחן, מכוערים כמו דג מפרפר, אפשר למצוא בהם יופי ועניין.

מבלי להיכנס לגנאולוגיה של גיבורינו הגונחים, עושה רושם שהעשור וחצי האחרונים הביאו לשיא את דמותו הספרותית והקולנועית של הצעיר הלא כל כך צעיר, המיוסר, חדל האונים, שיד אחת שלו עוד משתוקקת לאבא והיד השנייה מתחשבנת איתו על ספת הפסיכולוג. ספרות 'הילד בן 30'. הרומן האחרון של צרויה שלו, למשל, הציג שתי חוליות בשושלת משפחתית של ילדים זנוחים שהופכים בתורם להורים לא מתפקדים. 'נוילנד' של אשכול נבו הפגיש בין שני בני 30 ומשהו שעדיין מנסים לסחוט מההורים חיבוק מאשר. שניהם קישרו, כל אחד בדרכו, את הדרמה המשפחתית הזאת להיסטוריה הציונית. טבלאות רבי המכר מצידן מראות כמה חזק הצורך בספרות כזאת: טיפולית, טראומטית, נחנקת מאהבה ומחוסר אונים.

ידור, מתרגמת ותסריטאית צעירה, לוקחת את הדמות הזאת ולא מרככת את המרכיבים הדוחים והמטרידים שבה; גם לא מנסה לעבות את הסיפור האישי של הגיבורה בשכבות של לזניה היסטורית. 'חופשת מחלה' מצליח במקום שבו יומרניים ממנו כשלו, ומצליח לשקף בצורה אמינה ולא צפויה צורת חיים שבימים אלה מתפוצצת בדפי החדשות. מצבו העלוב של הצעיר הישראלי.

הז'אנר בו הספר נכתב אחראי לכך במידה רבה. 'חופשת מחלה' הוא יומן שכותבת בחורה צעירה – פגועת נפש מתפקדת היטב, אפשר לקרוא לה – שעל פניו מיועד לפסיכולוגית שלה, בשעה שזו נמצאת בחופשה באירופה. נקודת הפתיחה הזו ממקמת את הספר בשטח שבין רומן המכתבים, היומן והווידוי, ועוד יותר מזה, באגף של ספרות הנוער. עצם השימוש בגיבורה־מספרת בעלת לקות יוצר את הציפייה למאבק לעצמאות, קשה אך נחוש, בסגנון 'אני אתגבר', רומן הנעורים הווידויי של דבורה עומר שבמרכזו נערה נכה.

שני הספרים הללו משתמשים ביומן כבסיס לסיפור חניכה נשי – שבו עצם הכתיבה, עצם הביטוי, עצם הקשר בין הגיבורה לקורא, הם חלק מתהליך של גאולה. שתי הגיבורות, אגב, מתארות את עצמן כבעלות שיער דליל וקלוש – כלומר, כנשים חסרות נשיות. מכאן והלאה דרכיהן נפרדות. השיתוק שאוחז בגיבורה של ידור הרבה פחות מעורר הזדהות. למעשה, הוא חותר תחת השאיפה של הגיבורה ושל הקוראים לקבל פעם נוספת את הסיפור האופטימי על כוחו של היחיד לשנות את חייו לטובה.

ידור, שכתבה בין היתר לטלנובלה 'האלופה', משחקת על הציפייה הזאת לסיפור סינדרלה. במקומו היא מתארת נדנדה רגשית של עליות ומורדות עם רגעים קטנים וחשודים של פיכחון. הגיבורה המעורפלת שלה – חסרת שם, אולי תל־אביבית, חילונית, משכילה, ספרותית – היא אחת הגיבורות המעצבנות והמרוכזות בעצמן שנראו כאן לאחרונה. אפילו הפסיכולוגית, אם אפשר לסמוך על הדיווח הזה, מכנה אותה "מייגעת". אחוזים נכבדים מהיומן עוסקים בחרדות מנשירת השיער שלה: פורומים באינטרנט, פגישות מאכזבות עם רופאים, תרופות אליל, השוואות בלתי פוסקות בין שיערה לבין השיער של נשים אחרות, ממשיות ומדומיינות.

על עבודה היא לא מדברת. על קשיים כלכליים דווקא כן. הפרטים מעורפלים. יש לחשוד שהוריה הלא אמידים ממשיכים לתמוך בה. במקביל לפולחן השיער ולהיפוכונדריה שלה – הספר עוסק בתאווה שלה לפרסום ככותבת. אם יש תחום אחד שבו אפשר לדבר על התפתחות, זה היחס שלה למעשה הכתיבה. כבת־זמנה, הגיבורה מחזיקה באמונה שפרסום הוא התרופה למצוקה שלה. הרגעים היחידים שבהם היא כמעט יוצאת מעורה הקטנוני והאגוצנטרי, הם הרגעים שבהם היא מנסה לבחון את איכות הכתיבה שלה. להכריע בין חשיפה אותנטית, הומור ותחכום. ובאמת, זהו ההישג המרכזי של הספר, שעוסק בגרפומניה מבלי להיגרר לגרפומניה בעצמו; שמצליח באותו זמן לדבר אל עצמו ואל שופטים/מעריצים (הקוראים והפסיכולוגית).

היום, בעשור שבו מתבלט אצלנו הרומן האוטוביוגרפי, מה מבדיל בין ספרות לבלוג או לתוכנית ריאליטי? יותר מש'חופשת מחלה' מספק תשובות, הוא מצליח להשיק בצורה אינטליגנטית לסגנון הקצר והנוקב שמאפיין את מרחבי הטוויטר והסמסים מבלי להיכנע לו. להישמר מגבול הדיבוריות והגימיק. אם יהיה לידור מזל, הספר הזה יצליח לעצבן כמה קוראים ולעורר סביבו קצת מהומה. מגיע לו.

 רוני ידור, חופשת מחלה, הוצאת כתר

שי גולדן, הבן הטוב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.12.2008

אמא של טוני סופרנו החליטה להתנקש בחיי בנה אחרי ששמעה שהוא מקטר עליה באוזני פסיכולוגית. דור האבות של סופרי ישראל בוודאי שוקד בימים אלה על ארגון של צבא שכירי חרב שינקום בבניהם ובבנותיהם שידם המתחשבנת קלה על המקלדת. בעיניים ישראליות, התופעה של תביעת האבות לדין ספרותי נמשכת כנראה מאז שנות ה־70, עם התחלפות השלטון והפנמת ההלם של מלחמת יום כיפור שקדמה לה. לנקודת הפתיחה הזו הצטרפו עם השנים גם בני הדור השני לשואה שנזכרים בילדותם המצלקת ובסיפור שהוריהם ביקשו לספר להם ולא מצאו את המילים לספרו.

בשנה האחרונה, עושה רושם, פיתחה הספרות הישראלית יכולת ביולוגית מדהימה שבה ילדים יולדים את הוריהם, כמעט בעל כורחם. בסימטריה הפוכה לאתנה, שבקעה ממצחו של זאוס אביה אחרי שבלע את אמה בניסיון למנוע את לידתה – בוקעים אמהות ואבות מאצבעות הבנים. כיובל אחרי שמשה שמיר קבע ש"אליק נולד מהים", כאילו הורות היא טכנולוגיה מיותרת במונחים ציוניים – שבים ונזכרים סופרינו בצירי הלידה והילדות שקדמו לבגרותם (הממשית או הספרותית), והזיכרון כמעט תמיד נוקב וטראומטי (רונית מטלון ואיריס לעאל הן דוגמאות מרשימות לכך).

אולי זה לא הוגן להעמיס על גבו הצנוע של שי גולדן את תסביך האדיפוס הלאומי המשונה שלנו – אבל כמעט שאין ברירה אחרת. 'הבן הטוב' הוא ספר שכל כולו רווי חורים לבנים שלתוכם יוצק הקורא בעל כורחו פרקים מילדותו שלו. זהו ספר שהקריאה בו לפעמים נראית כל כך תלושה ומופשטת – למרות העיסוק שלה בעידן מסוים (שנות השבעים והלאה) – שאין ברירה אלא לצקת לתוכו חומר מילוי היסטורי. ושלישית, 'הבן הטוב' הוא ספר שגבו ותוכו הם כל דבר חוץ מצנועים.

למעשה, אפשר לומר שזה אחד ממפגני היהירות והאגו משולחי הרסן ביותר שאפשר להיתקל בהם בכתובים (כולל 'יומנו של גאון' מאת סלבדור דאלי). זוהי אולי הנקודה המרתיעה ביותר בספר, אבל היא חלק ממכלול שיוצר את אחד המְסַפּרים מעוררי המעורבות שראתה ספרותנו המנומנמת בשנה האחרונה. כבר המשפט האחרון מדגים כמה מידבקת הנטייה של גולדן לתאר את סיפורו האישי על דרך ההגזמה המוחצת, בתוקפנות שתובעת מהעולם את מלוא הקשב לכאביו הפרטיים, ומוחקת את זכותו של הזולת להשמיע את קולו או סתם להתנועע במרחב. הווידויים של גולדן על האיבה שהוא רוחש לילדי אחרים, למשל, כולל איומי כריתת הראש וניקור העיניים שהוא משמיע בליבו או באוזניהם של ילדים שגוזלים מילדיו שלו צעצועים – עשויים להוציא נגדו צו הרחקה מכל יצור נמוך ממטר.

זהו לב סיפורו האוטוביוגרפי של גולדן: אדם מבוגר שמנהל תיאטרון דמים של האשמות וחיבוקים מטורפים עם הוריו, בני המעמד הבינוני, אחות ומהנדס יוצאי רומניה. לולא עובדה גורלית אחת, הדרמה הזאת הייתה נראית כמו כתב האשמה נוסף נגד מוסד ההורות הבורגנית. אלא שגולדן חייב את נכסיו הספרותיים, הרוחניים, הערכיים – את עולמו כאדם וכסופר – לזוג ההורים הללו שאימצו אותו ואת אחיו כשהיו בני 6 ו־7 ולקחו אותם ממוסד הילדים שבו גדלו אחרי שאמם הביולוגית זנחה אותם. אלוהים המתוק שלי – וכמה שגולדן מציק לאלוהים, ובא אליו בטרוניות, ומאיים עליו בשפה של ילד מגודל – אין הרבה ספרים שיביאו קורא ממוצע לפרץ של סימפתיה כלפי הורים באשר הם, על הזילות במעמדם, על השיח הפסיכולוגי המאשים שהפך כאן לשפה שנייה, על כפיות התודה הקיומית שטבועה בתפקידם.

באשר לחוויה האמנותית של הקריאה, העניין הזה סבוך תמיד כשמגיעים לאוטוביוגרפיות. הרגש כאן מפעפע, אבל נדמה שהאלמנט הסגנוני השליט הוא של בלבול. גולדן נע בין קול של מסאי יבש ולא כל כך מרשים, ילד מלהג במשפטים מעגליים וקריין דרמטי: "ושכבתי עם ההיא בחדרי ביום כיפור והמתנתי לעונשי. ולא גמרתי בבית המשוגעים […] אהבתי אותו די כדי שאשנא אותו […] והייתי אשם בכל". מקטעים כאלה, נדיבים בו"ו החיבור, ניגנו באוזניי מאליהם את 'וידוי' של אלכסנדר פן וסשה ארגוב. ההישג של ערב־רב הקולות הזה הוא בכך שגולדן מתיך את הפילוסוף בגרוש לתוך עולמו של הילד – ואת תובנותיו הבוגרות מצייר לעיתים בנוסח המתיילד ביותר. ואין ברירה אלא להגיב ולהזדהות עם העצב שהוא מבטא, מול הטכניקה מעצבנת־אפקטיבית כזאת.

 הספר הזה עוסק בשרלטנות כמרכיב הכרחי ביחסים, בשקר כחומר גלם לאהבה ולספרות. העניין הזה מאפשר לא פעם לגולדן עצמו להתחפר במפגנים של שרלטנות ספרותית או של זריקת זין סגנונית – שמכסים על רגעים שבהם הייתה יכולה להופיע אינטימיות ועדינות אמיתית במקום משיחות עזות של פאתוס. אבל עושה רושם שזו מחלת הילדות של כותבי רומנים אוטוביוגרפיים אצלנו בשנים האחרונות – מחסור בהומור חרישי. לא נורא, גם את גיל ההתבגרות נעבור בסוף.

שי גולדן, הבן הטוב, הוצאת זמורה־ביתן