לאה איני, בת המקום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.8.2014

♥♥♥

"היא די גרובית", קבע בהפתעה החבר שקרא לפניי את 'בת המקום'. "הרבה פחות כבדה ממה שאפשר לצפות מסופרת ישראלית". הוא צודק, כמובן. בתוך האפרוריות וחוסר האונים שעוטפים את תעשיית הפרוזה המקומית, לאה איני היא מקרה נדיר של סופרת שתמיד מעניין לקרוא מה יש לה לומר. בשנים האחרונות במיוחד, כשהיא מתבססת כסופרת מרכזית, אחרי כעשרים שנים של כתיבה שנחשבה ניסיונית, פרועה ואלימה.

'בת המקום' כולל שני סיפורים ארוכים שמדגימים את היכולת של איני לרקוד בשלוש רחבות. מצד אחד, להשתמש בכלים פופולריים, לשחק בסכמות מוכרות ואפקטיביות של עלילה, ז'אנרים ועיצוב דמויות כדי לספר סיפור מושך ומעורר הזדהות. מצד שני, להחדיר לתוך המלאכה הכמו־שגרתית הזו התבוננות 'אמנותית': לערפל כשצריך את ההתרחשות, לשחק עם רצף הזמנים, נקודות מבט ומסירת סיפור, לנוע בין זרם תודעה פנימי של המספרת לתיעוד כאילו חיצוני. ולתוך אלה, לצקת שמץ מהפאנקיסטיות או הפראיות שהיו בולטות יותר בספרים קודמים שלה.

הסיפור הראשון בקובץ מתרחש בעיירה קטנה בפלורידה, ומנצל היטב את המסורת הספרותית שעולה מאליה מ'עיירות אמריקאיות קטנות'. כל הדמויות בסיפור לקוחות מלקסיקון מוכר, ובראשן הגיבורה, סמוקי, אישה צעירה ומוגבלת בשכלה, שמפסלת כלבי ים מפסולת של מתכת. פורסט גאמפ הוא אולי האייקון המודרני המוכר ביותר לשוטה טוב הלב, שמגלם בצורה נאיבית אבל אותנטית רעיונות נאצלים. הטמבל שממנו אפשר ללמוד. איני מוציאה חלק מכמות הסוכר שמתלווה לגיבורים כאלה, אבל לא מהססת למקם אותה כמעט בסביבה של 'ספרות נוער', ובמובן החיובי של המושג: סיפור הרפתקאות בטעם סירופ מייפל, על האנדרדוג ומאמציו להיחלץ מצרות.

איני נותנת לקוראים ליהנות משני העולמות – להתרשם מהצד התמהוני והמצחיק בהתנהלות של סמוקי, אבל לפרש אותו על סמך החדירה לחיי הנפש שלה, שמאירה אותה בכל זאת כנפש אמנותית. התנועה הזאת בין פנים לחוץ עובדת יפה, והיא מאזנת את הצד הטלנובלי של הסיפור, את הכניסה של דמויות כמעט סטריאוטיפיות לבמה (ההילבילי החרמן, הטרנסג'נדר הקוקטית־פטפטנית ואחרים).


1

מתוך 'פורסט גאמפ'

 

הסיפור השני, 'ספרא', מציג פנים כאילו רציניות יותר. הוא מרחיב פרשה צדדית  מ'ורד הלבנון', הרומן היפה והחשוב של איני. בסיפור עלילה מפורק, איני משחזרת כאן סיפור התבגרות: ניסיון של נערה צעירה שגדלה בבת־ים למצוא לעצמה מקום בתיכון פרטי בתל־אביב, להשתלב בו כתושבת חוץ, "צ'חצחית קטנה" במילות הפתיחה. המתיחות המעמדית הזאת מול מנהלת התיכון ומול התלמידים מקבילה להתבגרות מינית מאיימת. הגיבורה מתמודדת בבית הספר עם נער מרתיע, ובבית עם תנאי חיים בלתי אפשריים, שבראשם פחד לא לגמרי מפורש מהכוונות המיניות של אבא ניצול שואה.

לצד אלה, הסיפור מתאר את הכניסה של הגיבורה לחיי הספרות, לכתיבה. ס' יזהר ודיקנס, שאותם הגיבורה מזכירה ומצטטת, הם השראה ברורה וכאילו מאזנת. שני כיוונים של סיפור חניכה. את הפוטנציאל הלכלוכי, את המאבק מעורר ההזדהות של הגיבורה הכמעט מיותמת, מסגנן ההקשר היזהרי – נפש אמנותית, אאוטסיידרית, משוקעת בנפתולי השפה וביופיה, נאחזת במבט האמנותי, בחופש הדמיון וההתבוננות, בזמן שמציאות בלתי נסבלת וגסה סוגרת עליה.

שני דברים עיקריים מצאו חן בעיני בספר, שהוא אמנם ספר קטן ולא מפוצץ במכלול של איני, אבל מאיר משהו עקרוני לגבי הספרות שלה. החיבור של שני הסיפורים, הבדיוני והאוטוביוגרפי, הקליל יותר והמורכב יותר, מזמין את הקוראים לא רק למתוח קווי דמיון עקרוניים בין העלילות ובין הגיבורות, אלא גם למצות מתוכם דיוקן עצמי כפול, חשוף ומעורר הזדהות. הפיסול הנאיבי של סמוקי מקביל לאופן שבו הנערה ב'ספרא' מפנימה את השפה הספרותית המודרניסטית, את המיזוג והחיכוך בין מרחבי הדמיון לבין מצוקת המציאות. המאבק להפוך גרוטאות לפסלים הוא מאבק עקרוני לחיים ולמוות שמאפשר לתפוס מקום במציאות, להבין ולארגן אותה וגם לתבוע ממנה להכיר בעולם הנפשי הפרטי. לאמץ לתוכה דימויים ומילים שהופכים לחומר פיזי, לספר, לפסל.

במובן הזה, עניין מהותי שהספר ממחיש הוא הרעיון של אחריות אישית. המסגרת של סיפורי חניכה והזיקה של הסיפורים לספרות נוער מבליטים את הנקודה הפדגוגית הזאת, אבל באופן מחויך ולא מטיפני. נדמה לי שאיני מתבלטת בהקשר הזה בנוף המקומי. ההתעקשות שלה לעצב דמויות אקטיביות שמסרבות לתפוס את עצמן כקורבן היא נקודת אור, בימים האלה בפרט.

לאה איני, בת המקום, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

לאה איני, סוסית

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.2.2012

לאה איני לקחה סיכון כשפרסמה את 'ורד הלבנון' ב־2009. היא סטתה מנתיב אלים ונסיוני יותר של כתיבת פרוזה ללב הסיפור הישראלי של שנות האלפיים – שואה, הגירה, לבנון. הרומן האוטוביוגרפי צלל לאזורים בוערים וחשוכים בתולדות חייה; בעיקר ילדות שהתעצבה בצל סיפורי הזוועה של אביה, ניצול השואה, תחת איום מתמשך להפוך קורבן לתשוקות האב. איני הייתה מודעת כנראה לכוח המשיכה של הסיפור הזה על קוראים עכשוויים – מכיוון הסנסציה ומכיוון התביעה לשמוע סיפורים בגוף ראשון על ישראל 'האחרת', המהגרת, הפולקלוריסטית; כמו גם סיפור מזווית 'חדשה' על השואה הלא מאוד מדוברת של יהדות יוון.

'ורד הלבנון' סיפק במידה רבה את הציפיות האלה, אבל גם נלחם בהן. איני הקבילה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה למלחמת ההישרדות של אביה והעמידה את שתיהן בסימן מלחמת לבנון הראשונה, אבל גם ביקשה לנער את הקורא מהקשרים האוטומטיים שהוא מתבקש לקשור ברומנים כאלה.

'סוסית', הספר החדש שלה, יוצא כביכול לדרך חדשה: מתנתק מהריאליזם של 'ורד הלבנון', מהפוליטיות, מהווידוי האישי, מהקדרות. אבל לא רק הכותרת המסחרית על הכריכה – "מאת מחברת 'ורד הלבנון"' – יוצרת קשר בין הספרים, ולא רק השימוש בגיבורה מספרת בגוף ראשון. 'סוסית' נוצר כנראה בשני שלבים, לפני כתיבת 'ורד הלבנון' ואחריה (בסוף הספר מצוינות השנים 2003 ו־2010). במידה רבה, אפשר לקרוא אותו כעיבוד אחר או כפרשנות אישית של איני לרומן הקודם. זה כנראה העוקץ בפרסום רומן אוטוביוגרפי. הסופר יוצר את הרושם שהוא חושף את המפתח ליצירה שלו, את תמונות הילדות המכוננות, את המוטיבציה שלו ככותב. הצעד הזה מעשיר את הקריאה בספרים אחרים של הסופר, אבל גם מכפיף אותם לפרשנות אוטוביוגרפית.

נדמה ש'סוסית' מבטא מודעות לכך, וכאילו מקדים תרופה למכה. הסיפור המשפחתי כבד המשקל מ'ורד הלבנון' מתגלגל ב'סוסית' לפנטזיה קלילה ואנרגטית, שכאילו הולכת בעקבות ספרות נוער בשאיפה הברורה שלו לבדר ולחנך. הוא מספר את סיפורה של אישה צעירה שמבקשת להתנתק מחייה וממשפחתה בישראל – לטובת חיים חדשים בטקסס. ירושה מפתיעה מצד סבתא נדיבה ומסתורית מאלצת את המספרת לחזור לארץ, להשתכן בנחלה הכפרית של הסבתא ולהתוודע לסוד המשפחתי שבצבץ והוסתר מפניה כילדה.

את התבנית הזאת של שיבה בוגרת לילדות, לעבר המודחק, לשבט, איני יוצקת בתבונה וביצירתיות לסיפור קומי־מיתולוגי. השדים של העבר והתפיסה המיתולוגית של השואה הופכים כאן לסיפור על־טבעי שבמרכזו הדימוי הסוסי. את הירושה המכבידה של הדורות הקודמים היא מעצבת בעזרת עלילה שמחה על יורשת מאושרת. סודות העבר מתגלים כאן כסוד האושר.

1
מתוך 'מר דידס הולך העירה'

 

הרבה יצירות אוהבות להעמיד גיבור טמבל ולראות איך הוא מתמודד עם הצלחה מיידית, איך הוא מגן על אושר לא צפוי. הסרט 'מר דידס הולך העירה' מ־1936 הוא דוגמה קלאסית. גרי קופר מגלם בסרט בחור כפרי שתמימותו נאבקת בתככים הנלווים לירושה פתאומית של 20 מיליון דולר ולחיים בניו־יורק. הגרסה של איני דומה אבל אחרת. הגיבורה שלה אמנם מייצגת איזה טוּב אנושי לא מקולקל שיוצר עם הקורא ברית מיידית, אבל היא חושפת מלכתחילה את השנינות וההומור העצמי שלה. באותה מידה, היא משתמשת בלשון עבר ובתיאורים מבודחים של סיטואציות מתוחות שמבהירים לקורא שהכל ייגמר בטוב – אחרי שהגיבורה תיפטר דווקא מהדבקות שלה בחוקי ההיגיון. תתיישב מחדש בכפר, באגדה.

הכוח הגדול של איני כסופרת נחשף כאן פעם נוספת – הכוח ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. הדיבור אליו כאל רוח אחות. איני משתמשת במסורת הגיבורים האינדיבידואליסטים של ספרות הנוער והילדים המערבית; הילדים החורגים, או הילדים המבוגרים, שלא מוכנים לוותר על המוזרות שלהם, על מקור כוחם. בילבי, למשל, מוזכרת כבר בחלקים הראשונים של הספר. 'סוסית' הוא הכינוי שהגיבורה מדביקה לעצמה על שום המראה שלה. היא מייצגת את האישה הלא נשית, את הסוררת שטעונה אילוף, את הטום בוי. הברווזון המכוער השמח בחלקו (או השמח בדיעבד).

העמדה הזו של חריגה גאה מהתלם היא הבסיס לאמפתיה המיידית של הקורא כלפי המספרת – כשני שותפים לגורל. העניין מתודלק בעזרת סגנון שכאילו נשפך היישר ממיקסר שבו נקצצו עשרות תרגומים קלאסיים. 'מסעות גוליבר', ספרי דיקנס ואחרים משמשים את איני לסגנון סיפור סאטירי, עוקצני־אוהב אדם, חובב הגזמות יבשות, של פרוזה אנגלית ואמריקאית מהמאה ה־19.

'סוסית', במילים אחרות, הוא מעין מתנה לקורא של מי שמציגה את עצמה כקוראת. אם הספרות ומעשה הסיפור הוצגו ב'ורד הלבנון' כגלגל הצלה מחיים בלתי נסבלים – כאן מודגש הכוח של חיי הדמיון. במה שמצטייר עכשיו כפיצוי לחיים שתוארו ב'ורד הלבנון', המטלה הראשית והמוצהרת של הספר היא להעמיס עוד ועוד אושר על גבי הגיבורה. לראות איך היא תחזיק מעמד. איני מקצינה את כל הפנטזיות השגרתיות לגבי אושר – אהבה, כסף, משפחה – למימדים מופרכים, ונהנית עם הקורא ועם הגיבורה שלה ממסלול ההרפתקאות הקרקסי־טלנובלי בדרך אליהם.

ההנאה הזאת ניכרת קודם כל בקרנבל לשוני. התחכמויות, משחקי מילים ודו־משמעות הם לב ההרפתקה. לפעמים התאווה הזאת, ההתפרצות הסוסית, קצת מתישה או לא מצליחה להצחיק. בתוך הגעש, לא ברורה ההיררכיה של איני כקומיקאית – מהם רגעי השיא ומה אמור להרים להנחתה. איני היא אחת הסופרים המרוכזים והאנרגטיים ביותר שכותבים היום בעברית. ועדיין, נדמה שהיא משתעשעת כאן בעיקר ברעיון של אושר וחירות, בדימויים המילוליים שלו – אולי כמו הסופרים שבעקבותיהם היא דוהרת – ופחות מצליחה לתאר אותו בצורה חושנית. רגעים רציניים, ממושכים, של ההיבט הגופני והרגשי של החוויה הזאת היו אולי הופכים את 'סוסית' מניסוי חכם ומבדר במילים לביטוי משכנע של אושר.

לאה איני, סוסית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה

ראיון עם לאה איני, ורד הלבנון

11111111111111111

כשלאה אֵיני הייתה בכיתה ב', היא חלקה את הדירה הבת־ימית של משפחתה עם קצין אס.אס. "הייתי חוזרת הביתה מבית הספר, מתגנבת פנימה מהר־מהר ונכנסת לארון קיר. הייתי משוכנעת שמסתובב בבית קצין נאצי שבא לקחת אותי. הייתי ממש רואה אותו, שומעת אותו קורא לי בגרמנית".

במשך עשרים שנות כתיבה ביקשה להשאיר את הסיפור הזה קבור בין ערימות הסדינים והשמיכות, עד שמלחמת לבנון השנייה החזירה אותה למחבוא הילדותי ההוא. התוצאה היא ספר הפרוזה השמיני של איני, 'ורד הלבנון'. אפשר היה לכתוב שזה רומן חניכה אוטוביוגרפי ששוזר את הביוגרפיה הפרטית של איני עם הסיפור הישראלי משנות ה־60 ועד מלחמת לבנון השנייה, אלא שהתיאור הזה עושה עוול לספר שמנסח בדרך אמיצה וייחודית את ההתגוששות בין הרצון של אדם פרטי לחיות את חייו ולספר את סיפורו בדרכו שלו, לבין הכוח האדיר של החברה והממסד לשלוח ידיים לסיפור הפרטי ולרתום אותו לסיפור הכל־ישראלי; ספר שמדגים בצורה כנה ומשכנעת את הכוח של ספרות בחיי בני אדם.

איני מכנה את הספר 'אוטוביוגרפיה מגויסת': "אני לוקחת את מסע ההתרחקות שלי מזכרון השואה כחלק מהמאמץ שלנו למצוא את הזהות שלנו, כישראלים". כשהיא מדברת על "זכרון השואה", איני לא מתכוונת רק לספרי היסטוריה או לטקסים מדוקלמים בבית הספר. הסיפורים של אבא שלה, ניצול שואה יליד יוון, הפכו לזכרונות הילדות הכי מוקדמים שלה.

"תתאר לך ילדה בת ארבע שוכבת במיטה ואבא מספר לה סיפורים", היא נזכרת, "וזה אפילו לא 'עמי ותמי', שזה גם ככה אכזרי. זה איך היה ברכבת, ואיך נהייתי חירש, ואיך הרביצו לי, ואיך הפכתי למוזלמן ששוקל 25 קילו. זה מטורף. לא היו שום מחסומים ולא היו שום עכבות. לאחים שלי היה תפקיד: להתחתן, להביא ילדים, לחיות. להחזיר את כל מה שאבד ונספה. ואני קיבלתי את התפקיד של הסיפור: לספר את הסיפור הלא־מסופר על השואה של אבא שלי ושל יהדות יוון. וזה מדהים שזה הגיע מבית שלא היו בו ספרים, ואבא שהיה אנאלפבית, למרות שהיה איש מאוד חכם. הוא פשוט שטף לי את המוח וזיעזע לי את הלב".

היה בסיפורים האלה משהו שמשך אותך?
"אבא שלי ידע לספר, הייתה לו כריזמה וזה היה מרתק. הוא היה חי את הסיפורים האלה, כמו זכרונות מלובנים. עם כל ההצגה והתנועות והג'סטות ועם כל הלעבור משפה לשפה: לחקות את קצין האס.אס עם כל האינטונציה הגרמנית. היה בסיפורים הרבה כוח, הרבה תדהמה, הרבה פחד. הכל היה פלסטי. אבא שלי היה קם לפעמים בבוקר, כולו חרוך ומעוך מסיוטים, וכיוון שהוא היה איש חסר עכבות, ומעורער, הוא היה בא ואומר: 'הלילה חלמתי ששוב באו לקחת אותנו, והפעם גם אתם עליתם איתנו'. אני ידעתי לאן הרכבת הזו מוליכה. מה ילד יכול לעשות עם זה, חוץ מלהאמין? גדלתי עם המתח בין החמלה כלפיו לבין הפחד. הנחמה היחידה שלי בחיים כילדה הייתה הסיפורים שלו".

אפשר להגיד שככה הפכת לסופרת?
"לא, זה קל מדי. פרויד עכשיו יושב בינינו ואומר לעצמו: 'ניצחתי'. אבל לא, לא. אבא שלי נתן לי כלים לספר, אבל להגיד 'בזכות אבא נהייתי סופרת' – זה פתרון של ספרות תרפויטית וזה לא המקרה שלי. אם זה היה נכון, הייתי כותבת את זה לפני שנים. הייתי אמורה היום כבר להיות סופרת שואה. אבל ככל שגדלתי וראיתי באיזה בית אני נמצאת לעומת הבחוץ – הבנתי שאני לא יכולה לקבל על עצמי את התפקיד שהוא נתן לי, כי זה תפקיד של מוות. לכתוב את הסיפור כמו שהוא רצה זה לשתף פעולה עם ההמתה הזו, היומיומית. בעוד הילדה הזאת, והנערה, ואחר כך הבחורה הזו – היא רצתה לחיות, לעזאזל. הוא היה הקורבן בהתגלמותו, ואני אמרתי 'לא' לקורבן".

היום ילדים הרבה יותר חשופים לנושא השואה, לתמונות הכי גרפיות.
"זה נהיה מסחרי מאוד. יש את מצעד החיים באושוויץ עם הרמטכ"ל ותופי הטם־טם והנאומים של יו"ר הכנסת במחנה. זה מביש בעיניי. היום מערבבים את השואה עם סיפורי הגבורה של צה"ל. זה לא הלקח שלי מהשואה. צריך לשמוע את הסיפורים, אבל אני לא בטוחה שצריך לשמוע אותם דווקא מול ערימת הנעליים באושוויץ. הפכנו את השואה למשהו שהוא יהודי פר־אקסלנס, ובאופן הזה אנחנו עושים עוול לעצמנו. אנחנו שבויים בתוך השמיים הכהים האלה, אין לנו אופק בכלל. אנחנו עם מפוחד. וכשעם הוא מפוחד ומצולק ומקבל על עצמו את הסיפור של האבא – כמו שאני הייתי אמורה לקבל – הוא לא מוצא לעצמו זהות עצמאית. הפחד מושל בנו. עד כדי כך שמאז מלחמת לבנון הראשונה אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו במלחמות יזומות. במלחמה האחרונה, בעזה, שברנו את השיאים: ניסינו לתקן מלחמה אחת במלחמה אחרת. אם נצא מהמקובעות של הטראומה ונסתכל על זה מצד, נגלה שזה מטורף. אנחנו לא נותנים לעצמנו בכלל צ'אנס לחיות. זה כאילו אנחנו לא אוהבים את עצמנו".

סיפור המסגרת של הרומן מבוסס על סיפור חייה של איני: בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היא מספרת, כשהייתה חיילת, הגיעה למחלקת השיקום בתל השומר ודרשה ללוות כמתנדבת את אחד מפצועי המלחמה – כצעד של מחאה מול הפלישה ללבנון. המפגש שלה עם החייל שכמעט לא יכול לתקשר העניק לה בדיעבד הזדמנות להפוך את היוצרות: במקום להכפיף את עצמה לסיפורי האימה של אביה, להיות זו שמספרת את הסיפור שלה – אחרי שנים שבהן התנכרה משפחתה לנסיונות הכתיבה שלה, ומנעה ממנה אפילו ניירות ועטים. השותף האילם לדיאלוג של הספר, המאזין לסיפור חייה, הוא יונתן, "צמח מהלך" בפי החיילים בבית החולים, חייל שניסה להתאבד שבע שעות לפני שעלה ללבנון, ונותר "שבר כלי" פגוע מוחית, שפרצופו התעוות ואחת מעיניו אבדה.

"יונתן היה סיפור מכונן בעבורי," היא אומרת. "לא הרגשתי צורך לחלוק את הסיפור הזה עם איש, אבל כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה זה חזר אליי – כל אי־התוחלת שבמלחמה וגם מה שהייתי עושה איתו: יושבת ומספרת לו סיפורים. החלטתי שאני אספר דרך יונתן, שאני אעלה על הכתב את הילדות הזאת. אחרת לא הייתי כותבת – לפחות לא בצורה כזאת שפורטת הכל ומתמודדת מחדש עם שדים מעברי".

שם, במחלקת השיקום, התרחש המפגש בין מי שקטע את עתידו המובטח ובין בת ל"ישראל השנייה," כדברי איני, בתם של ניצול שואה יווני ואם מקהילת הנאש־דידן, עדת יהודים דוברי ארמית; "הבת של מוכר מספוא ותופרת לבנים. יונתן הוא מטפורה לכל מה שאני לא. אם יונתן לא היה מנסה להתאבד הוא היה גבר אשכנזי לבן, שמבחינת העדיפות שלו כאן, בוא לא נהיה צבועים, הוא הרבה מעליי. הספר אומר: יונתן, בוא ותשמע את הסיפור שלי. תכיל גם אותו. לא דרך ספרות הפולקלור הספרדי, אלא פשוט את הסיפור האנושי. גם לי יש חלק ונחלה בזהות הישראלית היהודית הזאת וגם בזיכרון הלאומי של השואה, שאילצו אותי להיעדר ממנו".

גם יונתן הוא גיבור של סיפור ישראלי מושתק?
"כן. הוא כאילו בן אצולה, זה שהיה לו הכל, ואיכזב את כולם. את הצוות הרפואי שלא יכול לרפא אותו, את הצבא, את המדינה. הוא היה די מוקצה בבית החולים: החייל הלא־הירואי, זה שכביכול לא ניסה לתרום. הוא עשה את המעשה האסור שתמיד פינטזתי עליו, התאבדות, אבל הוא זה שהציל אותי. פתאום החיים נהיו עוד יותר יקרים כשראיתי אותו.

"יונתן לא הסביר במכתב את המעשה שלו. ולכן הספר שואל אם הוא פשוט פחד מהמלחמה. מותר גם במדינה לוחמנית ולוחמת כמו ישראל שילדים בני 18 יפחדו ללכת למלחמה. כולם פה צריכים להיות גבר־גבר, אבל אם נסתכל על זה בעיניים אנושיות, ילד בן 18 לא צריך ללכת למלחמה, אלא לפחד ממנה. הצעקה שלו אדירה בעיניי. מאוד הזדהיתי עם ההתרסה שלו: אני מסרב להיות יצחק של אברהם, להיות קורבן".

בגיל 46, איני היא סופרת מוערכת שמוזכרת לא פעם בשורה הראשונה של הסופרים הישראלים שפרצו בשנות ה־90. הספר החדש מרוסן אולי ביחס לקודמיו, שהיתה בהם לעתים אלימות או אפילו פראיות מבחינה סגנונית ותוכנית. היא חיה בגדרה עם בעלה ובתה בת ה־17 בבית יפה שהוא "ההפך מהדירה של ההורים שלי, שלא היה בה שום דבר אסתטי חוץ מכלובי ציפורים". הספרייה שאביה בנה לה ניצבת מול כלוב ריק שקנה מיד כשהגיע ארצה "עם הפיג'מה והכוכב הצהוב".

לקהל הרחב היא קצת פחות מוכרת, למרות שאת אחד מסיפורי הביכורים שלה מלמדים בתיכונים. היצירות היותר פופולריות שלה הן דווקא פזמונים שכתבה בשנים האחרונות, כמו 'מכונת השירים הגדולה' ששר חמי רודנר, למשל.

"אם הייתי ממלאת את הצו, את הציפיות שהיו ממני בספרות העברית כבר לפני עשרים שנה," היא אומרת, "המחיר שהייתי משלמת מצד הביקורת והפופולריות שלי היה אולי הרבה יותר קטן. אם הייתי מספרת כבר לפני שנים על הרקע שלי משכונת שפירא, ועל המאכלים של סבתא שלי, ועל הרקמות והטיפוסים הצבעוניים של דרום תל־אביב – ספרות פולקלוריסטית כזו. אבל למה לעזאזל אני אמורה להיות צבעונית? לפני עשרים שנה מותר היה לך להיות ספרדי אם תכתוב לנו באופן אקזוטי על הבית שלך. אבל לכתוב על ספרדים שהם בני אדם, והם אנשי עבודה, והאופק שלהם די אפור – כאלה יש לנו כבר לבנים, וגם הם לא ממש עושים לנו טוב על הנשמה".

היו גם כותבים שסימנו אותך ככוח ספרותי חשוב.
"לפעמים הייתה גם התנשאות מהצד האחר, התנשאות פסאודו־ליברלית. 'וואו, איזה יופי שאחת כמוך נכנסה לספרות העברית. חסר לנו קול כמוך'. אני כאילו הקמתי מפלגה חדשה בספרות, כאשר בקושי ייצגתי אז את עצמי. הם כבר קיבלו שיש ספרדים כאלה. שאם הספר הראשון נגע באזור של יפו, בת־ים ודרום תל־אביב – אני אהיה אחראית על המגזר הזה. ציפו ממני לתעד – לכתוב אוטוביוגרפיה".

איני נמנעה מכתיבה אוטוביוגרפית לא רק בגלל תביעתו של אביה, שנפטר לפני כתשע שנים, לתעד את סיפורו האישי, אלא גם בגלל החלק הרגיש ביותר ביחסים ביניהם: האיום המתמיד מפני כוונותיו המיניות של אביה כלפיה, שאותן הצליחה להדוף במאמצים מתמשכים. ב'ורד הלבנון' היא נוגעת גם בעניין הזה. בעמוד 101, הוא מתואר "שולח ידיים שחורגות מגבולות המותר". ובכל זאת, דמותו של האב ממשיכה לעורר אהדה לאורך הקריאה.

"נכון שיש גועל ומשטמה כלפיו, ותיעוב וריחוק – מה שהתחיל עוד כילדה – אבל למרות הכל אני אוהבת אותו. זה לא ייאמן. מה שאני לא מבינה זה איך ידעתי להישמר. איך ילדה בת ארבע פתאום יודעת שיש מבטים בסדר, ויש מבטים או ידיים שעוברים גבול נוסף, שזו פלישה גופנית? בנות הרי מקבלות על עצמן את הסמכות של אבא, במיוחד אם האמא לא מפקחת.

"אני חושבת שאבא שלי ניסה קצת להיכנס לנעליים של האיש הרע כדי להכניע את מי שהפך אותו לקורבן. הוא היה בן 18 כשהוא הגיע למחנות והפך פתאום לעבד, לשבר אדם. במובן מסוים, היחס שלו כלפינו היה מעין תיקון לגבריות שלו שנפגעה".

זה לא בדיוק האופן שבו נהוג לתפוס כאן את ניצולי השואה.
"הממסד מתעל אותנו לחשוב על הניצול כאדם שותק שמטרתו היא להקים משפחה חדשה במקום זו שאבדה, ולגונן עליה מפני הסיוטים. קל לנו מאוד לחיות עם הדימוי הזה של הניצול, שמשתיק בעצמו את הזכרונות שלו. אבל עם אבא שלי זה פשוט לא היה כך. נכון, המשפחה הייתה ערך מקודש עבורו, אבל הוא גם היה יצור ממית. הוא לא נתן לשום דבר לצמוח. הוא היה עושה הפרד ומשול בינינו, משסה אותנו אחד בשני, מאוד אלים. הוא חי כדי לשמר את הזיכרון שלו, וכל מה שלא התאים למטרה הזאת הוסט הצידה באכזריות ובכוח".

היה קשה לשחזר את החוויות האלה?
"קשה מאוד. היו פעמים, תוך כדי כתיבת הספר, שכל הדברים האלה באמת חזרו והיו לי בכיות גדולות. לא כתבתי על עצמי לאורך השנים. לא יכולתי לגעת בזה. אתה לא יכול לכתוב עם גחל ששורף ביד. צריך לחכות שהוא יהפוך לפחם. ידעתי שאם אני רוצה לחיות, אסור לי. אתה רואה את הילדה הזאת, עד כמה היא חסרת ישע, וכואב הלב. אתה לא יכול לעזור לה. אמנם מחלתי כבוגרת, אבל לא מחלתי כילדה. אין לי זכות למחול בשמה. היא תמיד תהיה כועסת".

את מדברת בספר על התאבדות.
"בתור נערה הייתה כל הזמן פנטזיה. הייתי הולכת לישון ומפנטזת מה אני אעשה כדי לא לקום מחר, אבל למרות הכל לא מימשתי את זה. באופן פרדוקסלי, כדי להתאבד אתה צריך משפחה מאחוריך. איך אתה עושה את זה למי ששרד ארבעה־חמישה מחנות ריכוז ולא ויתר ורצה לחיות? עם כל הכעס כלפי אבא שלי, הייתה לי חמלה גדולה כלפיו. חוץ מזה, כל הזמן אמרתי לעצמי שעד עכשיו אכלתי חרא, ושזכותי גם לאכול מתוק. ועד שאני לא אמצא את המתוק שלי – לא את הציפיות של מישהו אחר ממני – אני לא אלך מפה, מהחיים. מגיע לי שיהיה לי יותר טוב. הייתי יושבת כנערה במרפסת של אבא שלי, מעליי הכלובים של הציפורים המזעזעות שלו – שהרי הוא לא הפסיק להיות אסיר, כל הזמן הכלובים האלה – מול הסורגים השחורים, כמו הקנרית הכי גדולה של אבא, ואומרת לעצמי: יום אחד אני לא אהיה כאן, אני אהיה סופרת, אני אתחתן עם מי שאני רוצה ולא עם מישהו שינסו לשדך לי, אני אלמד. והספר הזה מבחינתי מבקש לקדש את החיים, באמצעות ההקשבה אחד לשני".

סופרים אומרים לא פעם שאין לספרים כוח לשנות את המציאות.
"זה לא נכון. ספרים הצילו אותי. לי לא היה מי שיחנוך אותי וילמד אותי איך להתנהג בצורה שפויה, זקופה, עם הדרת כבוד מול הממסד. הספרים לימדו אותי. בלעדיהם לא הייתי כאן היום. אני זוכרת שקראתי פעם ראשונה את 'מועקה' של צ'כוב, זה היה לי בית ספר. לספרים יש כוח. לאמנות יש כוח. גם אם הוא רגעי. כמה פעמים היית מדוכא עד עפר ושמעת רוקר שצורח לך לתוך האוזניים וזה פשוט הרים אותך? כשאמנות לא מחויבת, היא בוגדת בכוח שלה".

לאה איני, ורד הלבנון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן