א"ב יהושע, ניצבת

11111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.8.2014

לפני שפותחים ספר חדש של א"ב יהושע צריך לקחת נשימה קטנה. הדמות הציבורית של יהושע, העמדות הפוליטיות הקשיחות שהוא חוזר ומשמיע, מכינות את הקרקע לסיבוב נוסף במכונית האלגורית, בעוד משל ל"בית הלאומי הישראלי". משהו מזה מגשים את עצמו כאן, אבל רוב הזמן 'ניצבת' הוא סיפור ממוקד שמזכיר שיהושע הוא מקצוען ספרותי, במערכת ספרותית שהולכת ונפרדת מהיכולת לייצר מקצוענים כמוהו.

הרומן הקצר הזה מתבסס על דמות קלאסית – השב לביתו – ועל דימויים בסיסיים במיתולוגיה של יהושע. ובראשם, אולי, ההשוואה הכאילו עקיפה, הכאילו סאטירית, בין הסיפור הציוני לבין סיפורי צליינות ומסעות צלב – השוואה שמאפשרת גם לגחך על הרגש הלאומי ועדיין להטעין אותו בממד של קדושה ורצינות. גם לבקר וגם לתמוך.

השבה של 'ניצבת' היא נוגה, נגנית נבל בת 40 וקצת, שנאלצת לעזוב את חייה בהולנד כדי להשתכן שלושה חודשים בבית ילדותה. יהושע מתמחה באילוצים דרמטיים כאלה, שכולאים את הגיבורים שלו במין במה צרה ומגודרת, שאליה חודרים טיפוסים ביזאריים, מצחיקים־מאיימים, שכאילו מגלמים את נטיות הלב הסודיות, הלא פתורות או הסוטות של הגיבור עצמו. כאן הסיטואציה הזאת מרוככת ופחות מאיימת. ההומור של הגיבורה הנבונה, שהרומן עוקב אחרי תודעתה, הוא חלק מאיזו רוח טובה ששורה עליו; למרות שהסיפור מרבה להדגיש שהשיבה הזמנית של הגיבורה היא גם חזרה לארץ רפאים, שהגיבורה הנבלנית יורדת לשאול.

השאול הזה מרוכך גם בהקשר המלודרמטי והרומנטי של הסיפור. כמו גיבורות שחוזרות לעיירה הקטנה שבה גדלו, גם נוגה צריכה להתמודד עם כישלון רומנטי בעברה ומקבלת הזדמנות 'לתקן את עצמה' כאישה, כבת, כאמנית – להיכנס למכונת הזמן או לשוב למקורות: להיפגש עם בעלה לשעבר, לקבל הפוגה מעולם המוזיקה הקלאסית התובעני ולחלטר קצת כניצבת בסרטים.

יהושע הוא פריק של סמליות, של חיקויים ושל השתקפויות גרוטסקיות – פסיכולוגיות והיסטוריות. 'ניצבת' נותן דרור ליצר הסימבוליסטי הזה אבל יותר מכך מרסן אותו ומחזיר אותו לקרקע. כל הדמויות מודעות לממד השני והמעגלי במפגש עם נוגה – מי שבת זוג אחרת תפסה את מקומה, מי שנכנסת לדירת האם ולמיטתה, שאח אחר השגיח על אמה, שנגנית אחרת עלולה להחליף בתזמורת וכן הלאה. יותר מזה, השימוש בעולם המקצועי של ניצבים (בקולנוע ובאופרה, שני תחומים שבהם יהושע עצמו ביקר בזכות עיבודים לספריו) מבליט גם את הצד המלאכותי והמשעשע במלאכת ההשתקפויות הזאת.

111
ריצ'ארד גונזלס, 'מקורו של העולם המודרני'

 

יהושע מגלה כאן צד נינוח ובהיר יותר של עצמו כמספר ותיק, אבל גם נקודות של בוסר חודרות לקריאה. הנקודה המרכזית היא כנראה ההתייחסות של הרומן להחלטה המודעת של נוגה לא ללדת ילדים. מצד אחד, בתוך העולם של רוב הדמויות – משכילות, חילוניות, כנראה אשכנזיות – יש משהו חורק ולא אמין ברצינות ובטרגיות שבה הן מתייחסות לבחירה הזאת, להחמצה הזאת. מורגשת כאן איזו דחיפה של יהושע מאחורי הקלעים לחזית הסיפור. ההקשר האמנותי־מקצועי של הדמויות כאילו נותן להן רישיון להתבטא באופן פיוטי, לדבר על חייהן כמעט כמו פרשני ספרות ולדובב את יהושע. אבל הנגיעה בסירוב להרות יוצרת רושם מושגי, מוסרי ומופשט, וגורמת לדמויות להישמע כמו מקהלה יוונית.

הכפייתיות הזאת, הדחף להבהיר נקודה, מקבלים צורות נוספות. מנצח תזמורת מעביר שיעור קצר בתולדות המוזיקה לנגנים שלו – כמו דקלום שמיועד לקוראים של ערך בוויקיפדיה. מופע האופרה במצדה מהדהד לרגע את עלילות בית שני. אחיה של הגיבורה נקרא על שמו של חוני המעגל. הגיבורה הנבלנית היא גלגול ספרותי מודרני לדמותו של אורפיאוס. ילדים חרדים שמתגנבים לדירה מזכירים מין משיח שדופק בדלת. גבר מבוגר אחרי גבר מבוגר שנוגה פוגשת הוא תחליף אב גלוי.

על פניו, מתבקש להאשים את יהושע במין שוביניזם ספרותי – הכניסה של הרומן לחלצי הגיבורה היא גם הזדמנות מגושמת לדיון פוליטי או לאלגוריה ארס־פואטית (הסירוב ללדת כמרד בהשתייכות לכלל, לישראליות, הסירוב ללדת מתוך התמסרות לאמנות, ליצירה הרוחנית). הרומן משתמש בכיוונים האלה, אבל נדמה שהוא גם נאבק בנטייה להלביש משמעות כפויה, להבליט את הקשר בין חיים פרטיים של אדם לבין סיפורים גדולים, היסטוריים, פרוידיאניים, מיתולוגיים. נדמה לי שהניסיונות החוזרים של דמויות להיכנס לחיי הגיבורה, להתגנב לדירה שלה, לתוך גופה, ממחישים גם התנגדות לכפות משמעות, לסַמל. והם מתחרים בדימוי העמוק האחר של הרומן – הדחף ללדת אבא, להוליד משמעות וסיבתיות.

בסופו של דבר, הנקודות הסמליות־פדגוגיות ברומן לא מקרקעות אותו. לא הניסיון לדבר שוב על 'זהות ישראלית', על חרדה של יציבות ותלישות, על בית מוקף מזיקים. הגיבורה שורדת את הדימויים שמעמיסים עליה כמהות של נשיות כללית, כמוזה, ככוח קוסמי, כפריון. 'ניצבת' מצליח לתאר גם סיפור פרטי, להתבונן ברגישות באישה מסוימת שמתאבלת על אביה, ולא ב"ניצבת". היכולת שלה להתחיל חיים חדשים, להחלים בעזרת חוש הומור, חברותיות ואנדרסטייטמנט – מסמנת אולי גם מבחינת יהושע אפשרות לצאת לסיפור חדש.

א"ב יהושע, ניצבת, הוצאת הספרייה החדשה

1111
גוסטב קורבה, 'מקורו של העולם'
מודעות פרסומת

עירית לינור, גברת ורבורג

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.8.2014

♥♥♥

עירית לינור היא דוגמה יוצאת דופן לסופרת שנהנית במוצהר לשחק דמות שמרנית. במובן הזה היא משתייכת למועדון האקסקלוסיבי של שמות כמו מנחם בן או בני ציפר, שנמצאים על קו התפר בין ספרות ותקשורת. אנשי ספרות שעיצבו לעצמם "דמות", מתוך ונגד המחנה שאליו הן משתייכות: הקהילה האמנותית, השמאל הישן והחדש, האליטה הקלאסית של הבורגנות הישראלית. שלושתם פרובוקטורים מיומנים, חינניים־וולגריים, שנהנים לנפנף בדגלים אדומים מול קוד ליברלי. אם הספרות הישראלית של שנות ה־90 הייתה בין היתר תקופה של רומנים שכתבו סלבריטאים ואנשי תקשורת – שנות האלפיים היו גם השנים שבהן אנשי ספרות כמו לינור ובן הפכו לדמויות תקשורתיות שמשתלבות בקלות בעידן טוקבקיסטי.

הרומן החדש של לינור, 12 שנים אחרי קודמו, מוכיח את החשיבות שלה כיוצרת של קומדיה שמרנית ומתריסה. הקומדיה הישראלית הקלאסית מבטאת בדרך כלל משהו מפייס־עוקץ – מ'גבעת חלפון' ועד 'ארץ נהדרת'. לינור היא מקרה נדיר יחסית של בוז בריא לכל מה שזז. שלא מסתתר מאחורי מראית עין מסתחבקת או אוהבת אדם. גם הסאטירה של אפרים קישון מתמקדת בטמטום האנושי־ישראלי, הבורגני – אבל אצל לינור מורגשת חדווה של דיבור ישיר, בוטה, כמעט פושטקי או בלוגרי.

'גברת ורבורג', החל בשם הרומן, הוא שיר הלל לממוצע, לדודתי. שיר הלל קריר שמוכיח באנטי־אותות ובאנטי־מופתים את חשיבותה של סתמיות בחיי אדם. זוגיות ישראלית היא התגלמות הבנאליה הזאת. ישראלית – כלומר, עירונית, לבנה, סטרייטית, מאזור העשירון העליון והצווארון הלבן. זוגיות אולד־סקול עם מפרצים בשיער, התחלה של כרס וניצני שדיים גבריים (דימוי מהרומן), של תחמנות ומריטת עצבים הדדית. זוגיות שאין בה כאילו שום דבר יפה או מושך, ובכל זאת היא איכשהו מושכת וחיונית לחיים ראויים לשמם.

הגיבורה והמספרת של הרומן יכולה להזכיר את הגיבורה־המספרת מספרה הראשון של לינור, 'שירת הסירנה'. פרח קיר מדופלם, בחורה חסרת ייחוד לכאורה, לא זורמת. דווקא העמידה שלה מחוץ לרחבת הריקודים הופכת לברית עם הקוראים, כשהיא מתארת ברשעות גלויה, כמעט טינאייג'רית, את יחסיה עם אוסף הקריקטורות סביבה שנקראות בני אדם.

גם כאן, מתחת לשנינות המנמיכה, המקומונית, מופיעה וריאציה על רומן רומנטי. כמו רומן בלשי שנפתח ברצח, 'גברת ורבורג' כאילו חושף את סופו בתחום הזוגי. במקביל למעקב אחרי ההתבגרות של הגיבורה כנערה, והכניסה שלה לעולם הזוגיות וחוקיו הקשוחים, המספרת מציגה חתיכות מחייה בהווה כאישה בוגרת. בחשיפה מדודה, מתגרה וכאילו אקראית, היא מזגזגת בין פרשות מהילדות והבגרות, מטפטפת אינפורמציה לגבי שיאים דרמטיים שהסיפור מוליך אליהם: אהבה ראשונה, נישואים, התבלות הנישואים. כל הדמויות, ואולי בעיקר היא עצמה, מוצגות כדמויות מכניות, כצעצועים שהקפיץ שלהם הוא עיקרון הפעלה אחיד: אנוכיות, כוחניות, מניפולטיביות.

1
פיליפ הלסמן, 'דאלי וקרנף'

 

הגיבורה הצעירה, לפחות בתחילת הספר, קשורה עדיין למאפיינים של גיבורות מסיפורי חניכה נשיים: תמימות, נשלטות, רומנטיות. כלומר, מאוהבות. אלא שהמספרת, כמבוגרת, לועגת לעצמה בבירור כפוסטמה קטנה, כעיוורת, וכאילו מצדיקה את הזלזול כלפיה מצד כל הסובבים אותה (גברים בעיקר). המתח הזה בין סנטימנטליות ואירוניה קשור גם למקורות ההשפעה של הרומן. לסיפור הסינדרלה או 'האסופית' שהוא משחזר, מפרק ובונה מחדש בהומור שחור. לזיקה העלילתית שלו לרומנים על נערה ממעמד נמוך שנאבקת על ליבו של אציל, לקומדיית מידות נוסח גי'ן אוסטן או 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. לינור מקצינה ומטנפת את הממד הסאטירי או הביקורתי בסיפורים כאלה, אבל מתחת ללכלוך, גם היא מגביהה אידיאל של טוהר: אותנטיות. ובמונחי הספר, הסירוב "לדגמן", להתיפייף.

כך הספר מצדיק ככלות הכל את האהבה הרגילה, הפלבאית. עורכת הדין לענייני גירושין, הציניקנית החברתית, הספקנית הגדולה כלפי כל שקר שהאדם מספר לעצמו ולזולת (ושקר הוא כל דבר שלא מודה שכולנו חיות שמסורות לתחת של עצמנו) – דווקא היא מודה שקיימת אהבה חסרת פשר. אולי לא מסתתר דבר מתחת להעמדת הפנים ולמשיכה המינית שמרכיבות אהבה כזאת, ובכל זאת, חיים אינם חיים בלעדיה.

המהלך הזה מבוצע בצורה מוצלחת ומבדרת, גם אם אין כאן קפיצה מבריקה משלולית הבינוניות לחלל החיצון. איכשהו, היה לי חבל שהאופן המכני שבו הגיבורה קוראת את הזולת לא צובר אף פעם תנופה. אם היו ציפיות שהספר יציג את גברת ורבורג בצורה קיצונית, מפתיעה או גרוטסקית ממש – הן לא מתממשות. הספר הזה משכנע, מתוך זחיחות רגועה, שהתבגרות פירושה הפנמה של סדיזם מרוסן, של התפכחות מרעיונות נאצלים וסינתטיים לגבי אהבת אמת. שיחסים אינטימיים מהולים תמיד בתועלתנות ועיוורון. ובכל זאת, גם אם הרומן נצמד במכוון להתרחשויות בנאליות – בגידות, גירושים, פרידות – היה אפשר לכווץ אותו לקראת סופו ולהאיץ את הקצב שלו.

לא בטוח שמשהו מהותי השתנה בכתיבה של לינור בהשוואה לראשית הדרך. אם כי מה שהריח פעם כבעיטה קלילה יוצר היום רושם אפל יותר. לינור, כמו סופרים אחרים שפרצו כאן בשנות ה־90, יצרה באמת "ספרות רזה" – אותו כינוי מעופש ומוצדק, דימוי לספרות לא "ספרותית", כאילו משוחררת מכובד הדורות והלשון, מאידיאולוגית צבועות, ממכובדות מיושנת. את הספר הנוכחי, לעומת זאת, אפשר לקרוא כמניפסט של התקרנפות מודעת לעצמה: השיטה האידיוטית עובדת, ומי האידיוט שחושב שיש לה תחליף.

עירית לינור, גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית

דורית רביניאן, גדר חיה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.7.2014

יש משהו מרגיע, נעים, ב'גדר חיה' – רומן ניו־יורקי על אהבה בת חצי שנה של אישה וגבר צעירים, יהודייה מישראל ופלסטיני מהגדה. לא פלא שהקוראים מאמצים אותו, את המתיקות החמאתית שלו, את טוב הלב המסוים שהוא מביע – בטח בימים שקריאות להרג אזרחים בעזה מקבלות זמן מסך נדיב. אבל ההנאה שלי מהרומן הייתה חלקית מאוד, למרות מגע היד הרך של המספרת והגיבורה שלו, שמונחת על הכתף לאורך הקריאה. הרומן השלישי של דורית רביניאן מוכיח שוב שהיא יוצרת שמצליחה לגעת בזמן אמת בנקודה תרבותית מתוחה ולעצב אותה בצורה קומוניקטיבית. באמריקאית קוראים לזה "קראוד פליזר". סרטים או ספרים שניכרת בהם מודעות גבוהה לציפיות ולתביעות הרגשיות, המוסריות, העלילתיות, הסגנוניות שהם מעוררים אצל צרכנים. ליכולת שלהם לפלרטט איתן ועם חוקי הז'אנר שבו הם פועלים עד גבול זהיר ומחושב. הרומן של רביניאן רוצה אולי לומר משהו על הליכה בתלם, על קונפורמיזם ישראלי – אבל נכנע להם בעצמו.

בניגוד לעיצוב השמרני שלו, לנגישות שלו מבחינת מבנה וסגנון – רביניאן לקחה על עצמה משימה מורכבת. היא ניגשת לסיפור האוניברסלי והאמריקאי מאוד על שני אוהבים שחומה חוצצת ביניהם – בדרך כלל פער חברתי או כלכלי – ולתוך המסגרת הזאת מייבאת מסורת ספרותית עברית של מפגש רומנטי בין דמות יהודית ודמות נוכרית. ההתרחשות של 'גדר חיה' בניו־יורק, בתחילת שנות האלפיים, היא חלק חשוב בזגזוג של רביניאן בין פנטזיה, מלודרמה וריאליזם. מגבלות "המציאות הישראלית" על מפגש כזה מסתלקות מהשטח ומאפשרות להתמקד בהיבטיה הרגשיים של התאהבות.

הגיבורה והמספרת, ליאת, משחזרת את סיפור האהבה שלה ושל חילמי, צייר צעיר. במבט לאחור, מתוך געגועים ותהייה, הרומן מתאר את החופש והשחרור שאדם יכול להרגיש בזכות התקרבות לגוף ולנפש חדשים ומושכים. באותו זמן, הוא מתאר איך האושר הזה מתפורר – בגלל השדים הלאומניים שאדם יהודי־ישראלי סוחב איתו לכל מקום. בגלל חוסר יכולת להתנתק מעולם הדימויים הכובל של "הסיפור הישראלי", גם מחוץ לגבול ישראל.

רביניאן נמנעת מתפניות מלודרמטיות, מכות גורל או התנכלות אנושית שמגבילות את ליאת וחילמי. הקושי הייחודי, הבסיסי, שמעיב על האהבה ביניהם מתקשר לחינוך או לדעות קדומות של הגיבורה: על סף גיל 30, בתחילתה של קריירה אקדמית, ליאת חרדה ש"ההורים" יגלו את הקשר, ומנסה להתייחס להתאהבות הסוחפת כהרפתקה עם תאריך תפוגה ידוע מראש. היא מעוצבת כבחורה כל־ישראלית, טיפוסית, לפחות במובן הנשאף: 'בחורה טובה', רגישה, קשורה למשפחתה, ללא אפיון ביוגרפי בולט ("הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא־סקסי, ציונית בורגנית שמרנית"). לזכותה של רביניאן ייאמר שהיא מפיחה חיים וחום בדמות הזאת. שהיא מצליחה להעניק לה ייחוד למרות הכל. האפיון הרגיל, הממוצע, של ליאת והלבטים שלה כאילו מגויס להבהיר לקוראים: לא אדם חריג מספר לנו את הסיפור, אלא מישהו כמונו. גם אני יכולתי להיות שם במקומה.

בזמנים שבהם האפשרות לזוגיות של יהודייה וערבי נתפסת כבגידה, רביניאן נצמדת לתיאור אמין של יחסים, לזיכרונות פרטיים, שגרתיים. הבחירה לתאר את היחסים בצורה 'רגילה', מתבקשת, יכולה ליצור רושם נועז. רביניאן לא רק מציגה קשר כזה כהתרחשות טבעית, אנושית, מעוררת הזדהות – היא מבקשת לומר משהו על הפנטזיה הישראלית להיות אדם פרטי, מאוהב, מחורמן, מחוץ למרחץ הדמים המקומי; ועל התשוקה ההפוכה להיות חלק מהשבט, מהעם, להיות בסדר.

זאת שאיפה מעניינת, אבל הביצוע שלה לפעמים בנאלי וצפוי – גם אם אפשר להשתקע בסיפור האהבה ולהיקשר לגיבוריו. הבנאליה נובעת מהאופן שבו הספר משחזר את היחסים דרך עיני הגיבורה. במקום לנצל את המבט לאחור כדי להאיר בצורה מפתיעה או נוקבת נקודות ביחסים בין בני הזוג, במקום להציץ מאחורי נקודות העיוורון של ליאת בנוגע לצד הפוליטי והכוחני ביחסים – הרומן מעדיף לסגנן ולהרחיק. להתרפק שוב על סיפור האהבה ולהושיב אותו בתבנית מוכרת, נמרחת, קלה לעיכול.


Nicolas Régnier, 'סבסטיאן הקדוש מטופל בידי אירנה הקדושה'

 

'גדר חיה' מתקדם לכיוון מוכר וצפוי בכל הנוגע לטיפול של ספרים וסרטים ישראליים ביחסים כאלה ובדמות ערבית, מושא תשוקה של דמות יהודית. מבחינה עלילתית, הרומן חורג לקראת סופו מהמסגרת הריאליסטית שלו, מההיצמדות לחומרים ולתיאורים רגילים, מתבקשים. הגיבורה מתארת־מדמיינת את חילמי דרך עיניו, בתיאור שהולך ונעשה פנטסטי, ברוח הציורים שלו. אז גם נעשה שימוש בולט בפואנטה, בתחבולה ספרותית, שעומדות בסתירה לסגנון הווידויי, הישיר והכן שאפיין את ליאת עד אז כמספרת.

בהקשר הזה, מורגש משהו פונקציונלי בדמות של חילמי, בתחושה שהיא משרתת בעיקר 'תפקיד' ספרותי ודרמטי. בקריאה שנייה בולט אותו תפקיד סמלי, מופשט, מיתולוגי. האופן שבו הטרגדיה של חילמי משרתת ומדשנת סיפור אחר, סיפור חניכה שבו ליאת הופכת לאמנית, לסופרת. סיפור שבו היא מוצאת את קולה ו'נותנת קול' לחילמי ולסיפור חייו. אבל העובדה שהסיפור מסופר בדיעבד לא מקבלת ביטוי נועז או מפוכח, אפילו שליאת חושפת רומן מוסתר, הופכת אותו לסיפור, נהפכת לסופרת. אם כבר, הרומן מדגיש את הראייה המתפייטת שלה, את העונג האסתטי מעמדה מבולבלת ואמביוולנטית מול המציאות.

הצד השמרני והרך ב'גדר חיה' בולט במיוחד ביחס ליריית הפתיחה של רביניאן כסופרת. 'סמטת השקדיות בעומריג'אן', רומן הביכורים שלה, התמקד בשתי נערות יהודיות בפרס של תחילת המאה ה־20, ותיפקד כהוצאה לפועל סוערת, בוטה, של תשוקה שמנחה את הגיבורות. תשוקה שעומדת בסתירה לאיסורים ולהגבלות שמקיפים נשים צעירות, בקהילה דתית של בני מיעוט. בדומה לתעוזה ולחיוניות של הגיבורות ההן, הספר עצמו הביע משהו פתוח, מצחיק ומשוחרר. גם בנגיעה הלא־מבוהלת שלו במין ובאלימות, בדחפים העזים של הדמויות, וגם ביחס החופשי למוסכמות של כתיבה ריאליסטית, להנאה משרטוט דיוקנאות גרוטסקיים, מוגזמים.

'גדר חיה', בהשאלה, מציג את הנכדה של בנות הדור ההוא מ'סמטת השקדיות'. מי שחיה כביכול בעידן של חופש מגדרי, דתי, לאומי – מצטיירת דווקא כדמות צייתנית. גם אם רביניאן לא איבדה את המגע כסופרת שיכולה לתקשר עם הקוראים, כמו שמלמדת טבלת רבי־המכר, השינוי בכתיבה שלה אולי מצביע על שינוי משמעותי שעברו גם הקוראים ב־20 השנים האחרונות: מהעזה ואופטימיות – לזהירות פיוטית ועגמומית.

דורית רביניאן, גדר חיה, הוצאת עם עובד

"הצלחת המלאה והכיסא הריק": ראיון מוקלט עם יהודית הנדל

חוץ מיום העצמאות המתקרב, לא היתה סיבה מיוחדת לפגישה עם יהודית הנדל במאי 2009. רק הרצון לראיין סופרת חכמה ויוצאת דופן, לשמוע אותה מדברת על עצמה ועל החיים בישראל. אפשר לדבר על הסגולות האמנותיות שלה ככותבת, על ההישג הפוליטי והרגשי שהכתיבה שלה מייצגת. אבל אלה הם פועל יוצא של הכוח שלה כמספרת סיפורים.

אני מציג כאן חלקים מההקלטה של אותו ראיון, בבית שלה בתל אביב. הם ממחישים, לדעתי, את כוח הסיפור של הנדל בעל פה. את האופן שבו היא משתמשת בחומרים מהזיכרון – מאפיינת אנשים בעזרת דימוי אחד קולע, מחדדת אנקדוטות, מצטטת משפטי מפתח משיחות ישנות. כל אלה, קשורים באופן עקרוני ומוצהר להשקפת עולם גלויה, לרגישות עקרונית כלפי בני אדם.

 

"אבל אין לך כבר על מה לכתוב?"
על הצנזורה של סיפורה המוקדם 'קבר בנים', ההתערבות של אלתרמן לטובתה והנזיפה המפורסמת מבן גוריון

 

"ולי חשוב האדם"
על כתיבת הרומן 'הר התועים' ועל יחסה של החברה בישראל להורים שכולים

 

"אני תמיד עומדת בדלת, תמיד מהצד, כאילו מציצה"
על 14 השנים שבהן הפסיקה לפרסם, על הרקע לסיפור 'הסעודה החגיגית של ידידתי ב' ועל ההופעה שלה בסיפורים כדמות־מספרת

 

"אהבתי לשבת באטליֶה כשהוא צייר. הוא היה מזמזם את 'שירת העשבים' של רבי נחמן"
על בעלה הצייר צבי מאירוביץ, על ספרה 'הכוח האחר' ועל הכתיבה של תולדות משפחתה

 

"הספרות נותנת איזה טעם לחיים, אני פחות בודדה כשאני כותבת"
על החיים אחרי מות בעלה והמעבר מחיפה לתל אביב

 

"קורע לב לראות את הזקנים עם הפיליפינים בגן דובנוב. את כל חוסר האונים האנושי"
על המעבר לחיות עם עוזרת פיליפינית, ועל הכניסה של גן דובנוב לכתיבה שלה

 

"כשהיא מתה, היא היתה קטנה כמו מזוודה"
על דודתה, שמעולם לא התגברה על מות בנה במלחמת יום העצמאות, ומופיעה בשמה כדמות ברומן 'הר התועים'

 

"ערפול חושים"
על הכניסה לתרדמת בעקבות מחלה ועל פגישה עם אריק שרון

 

"הערכה לאנשים דתיים"
על היחס שלה לספרות יהודית

 

"הרופא אמר שאם אני אשיג פניצילין  – היא תחיה. אבל אני לא הצחתי להשיג"
על מות אמה ועל אביה

 

"הוא היה בנאדם – אש להבה"
על קשריה עם המשוררים אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן

 

"גיבור גדול – ולא אדם חלש"
על היחס לניצולי שואה בארץ ועל הערצת הכוח בחברה הישראלית

 

צילום: יונתן בלום, הזכויות שמורות
צילום: יונתן בלום, ידיעות אחרונות

ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

נעה ידלין, בעלת הבית, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.2.2014

פרס ספיר של מפעל הפיס כבר חצה את קו ה"לא מועיל אבל לא מזיק". איך יודעים? כשמתחילים לקרוא ספר ומופתעים לגלות שהוא הרבה פחות תפל וזניח ממה שהיה אפשר לצפות מהזוכה בפרס. במיוחד השנה, אולי יותר מכל שנה – שום דיון ערני, התנגדות או התלהבות מינימלית לא נוצרו סביב ההכרזה על המועמדים. אם לפני כמה שנים הזכייה עוד גרמה לאוזניים להזדקף, שלחה אותך לבדוק בחנות הספרים את העמודים הראשונים בטקסט ששווה 150 אלף שקל – השנה היה נדמה שלפרס כבר יש תפקיד הפוך: לסמן את הרע במיעוטו, את המקצועי אבל לא מלהיב, את מה שאפשר לחיות גם בלעדיו.

'בעלת הבית' של נעה ידלין מצליח, במידה רבה, לערער את הדעה הקדומה הזאת. הוא מתמצת לסיפור אחד תופעה תרבותית עכשווית שיש לה שלוחות וביטויים שונים. אם אחד הקווים המרכזיים בספרות הישראלית של העשורים האחרונים היה התבוננות במשפחה של מהגרים ובני מהגרים, בפתיחות יחסית כלפי הסיפור וההיסטוריה הפחות לבנים ומיינסטרימיים – בשנים האחרונות מתגבש הסיפור המשלים: התבוננות במשפחה הצברית, האשכנזית, ה"ישראלית". וכן הלאה. תיאור המבוכה וההתפוררות שלה בזמן שכוחות אחרים כובשים את הבמה. פרידה מצחיקה ונוגה ממעמד האליטה; פרידה של בעלי הבית, או פרידה כביכול, מהירושה ומהפריבילגיות שהיו מבחינתם טבעיות ומובטחות.

ידלין היא לא הראשונה לתאר באופן קומי את התפוררות המעמד הזה ומאבקי הדורות הפנימיים שלו. מאיה ערד כבר הייתה שם בפרוזה. 'הערת שוליים' של יוסף סידר בקולנוע. 'בעלת הבית' אפילו מזכיר במפורש ובבדיחוּת את אבי הזרם המתאבל הזה – 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי מסוף שנות ה־70. במובנים רבים, הוא הופך את הטרגדיה הלבנה לסיטקום. לרושם הזה אחראית, למשל, כבר הרשימה בפתח הספר שמציגה את הדמויות, חברי משפחת פוגל, כמו פתיח טלוויזיוני של קומדיות או אופרות סבון משפחתיות.

מעבר לטכניקות שמזכירות את הז'אנר – למשל, שימוש נרחב בדיאלוגים עוקצניים, בין דמויות שכאילו מודעות לקהל שצופה בהן, ולמעשה רגילות להציג, להמחיז, לשחק בתיאטרון המשפחתי – הספר עצמו ממחיש מאבק מעמדי בין אליטה ישנה וחדשה: בין עולם הספר לעולם התקשורת, בין האמנות לבידור. מבחינת הסגנון, זה ספר שמדבר בחלקו בשפה כמעט טלוויזיונית, של מערכונים, פאנצ'ים וקיטועים חדים בין סצינות. מבחינת התכנים, הוא מציג דמויות, ובראשן הגיבור – ילד פלא כושל, חוקר צעיר לשעבר שמעולם לא הצליח באמת להשתחל לאקדמיה – שנשלטות באופן מודע ומוטרד בידי צורות מחשבה טלוויזיוניות. הריאליטי, מצג השווא החנפני של דמוקרטיה ועממיות בעיניהן, לא רק הופך את המדליות שלהן לשמאטעס ("מומחיות, השכלה וותק") אלא גם מסמן אותן כמטרה להתקפה: "בדיוק כפי שהאס־אם־אסים של כולם שווים בפני הגמר הגדול, כך שווים כולם בפני הדעת והמדע". לא רק שהנובורישיות, הפופ והאפקטים הזולים חודרים לחייהן – הן עצמן נמשכות לכוחה של הטלוויזיה והעיתונות הצהובה, לדחף להפוך לפרצוף על המסך.

ידלין מפתחת כאן את הנושא, הזירה החברתית והסגנון מהרומן הקודם שלה, 'חיי מדף' – ספר שנראה לי בזמנו זחוח וכמעט ילדותי בניסיון שלו לתקוף את מעוזי האליטה הישנים והמדומיינים, ובראשם מדורי הספרות הוותיקים והנכחדים של העיתונות הישראלית. לתקוף, אבל יותר מזה, להסתפח אליהם. 'בעלת הבית' הוא קפיצת מדרגה ברורה. הוא מצליח להשיג פרספקטיבה, תחושה של תלת ממד ומרחב ספרותיים, בזכות שני עניינים מרכזיים. הגיבור הוא בנה המריר של כוכבת: אקדמאית ופונקציונרית ותיקה ומוערכת במרכז שלום ותרבות. החשיפה שלה כמי שאחראית למעילה מתמשכת ושיטתית בכספי תרומות היא חלומם הרטוב של נתניהו, לבנת ועינב בובליל: האשכנזייה, הנאורה, השמאלנית, מלכת הטעם הטוב וקצינת האתיקה, עומדת להתגלות כבסטיונרית מושחתת וצבועה.

ידלין בוחרת להתמקד דווקא בהתפוררות משנית ומואצת – בהלם שנגרם לבנה הלוזר והאנין, שעיצב את חייו, זהותו, העדפותיו הרומנטיות והפוליטיות בהתאם לסולם הערכים של בעלת הבית. הסיפור הגדול והפוליטי מואר עבור הקוראים באמצעות הסיפור השולי, הלווייני, בעיני 'התקשורת'. הטלוויזיוני מוכפף כביכול למבט הספרותי, המופנם יותר. מעבר לכך, הספר מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת, את התחושה של כמה מימדים, בעזרת המעקב אחרי הגיבור והמחשבות שלו. בגוף שלישי, שמוגבל לתפיסת העולם של הגיבור ולידע שגלוי ומוסתר ממנו, מומחש הגיחוך הסיינפלדי שלו כלפי כל סימן של יומרה, טיפשות והעמדת פנים מצד הזולת. הקול שעוקב אחרי המונולוגים הפנימיים שלו דומה לו במובנים רבים, קרוב אליו ועדיין נפרד ממנו: סולד כאילו מקלישאות ומבנאליה, משועשע מעצמו – אבל מאיר (לפעמים בעדינות, לפעמים באופן מנג'ס) את נקודות העיוורון של הגיבור. קורץ מאחורי גבו.

אם ספרה הקודם של ידלין נפל לתיאור של 'טיפוסים' סטטיים, התענג על היכולת ללעוג לקריקטורות – 'בעלת הבית' מסמן בצורה מוצלחת יותר תהליך שעובר הגיבור: את היכולת שלו להשתחרר קצת, לוותר על חלק מהלעג הטינאייג'רי לזולת, להיות סלחני יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. במובנים מסוימים, הספר הזה מציג התבגרות מאוחרת – נושא שהולך ומתבלט בספרים ישראליים לאחרונה. הגיבור הופך מפוץ – לאדם נסבל ומפוכח. לא יותר נרקיסי משאר בני זמנו, אנשי האינסטוש והפייסבוק.

התהליך הזה, הוויתור על העמדה האליטיסטית, מקבל משמעות נוספת כשמתייחסים לסיפור המסגרת החדש שנוסף לספר – הזכייה בפרס ספיר. למרות כמה יוצאי דופן, אחרי יותר מעשור די ברור שהפרס לא השיג הישגים יוצאי דופן. הוא לא גילה לציבור פנינים נסתרות, ולא בדיוק שיגר קריירות ספרותיות פורצות דרך. סופרות וסופרים מרכזיים, בני הדור הוותיק, לא ממש סופרים אותו, והפרס עצמו לא להוט אחריהם (השנה, למשל, הסופר הוותיק והמוערך ישעיהו קורן לא הגיע אפילו לחמישייה הסופית). אם כבר, חלק לא קטן מהזוכים בפרס לאורך השנים הם לא אנשי ספרות מובהקים. הספרים שנבחרו עמדו לא פעם על התפר שבין ספרות יפה למשהו אחר (זכרונות, אוטוביוגרפיה). בכלל, קשה לדבר על קו מובהק שמאפיין את הפרס ואת הוועדה, שבראשה עומדת היום בכלל שגרירה לשעבר באו"ם ואשת אקדמיה. נייטרלית, חיצונית, לא מסוכנת.

אם הפרס אמור לסמן את ה־אירוע הספרותי של השנה הקודמת, לסמן תהליכי מפתח בספרות ובתרבות, לא זה המקרה של 'בעלת הבית'. זה ספר מקצועי, נבון ונחמד, עם אצבע רכה על הדופק – אבל לא מפגש יוצא דופן עם יצירת אמנות. "בורגנית טובה", קובע הגיבור לגבי אחת הדמויות, ומיד עוקץ את עצמו, "כאילו שהוא בורגני לא טוב". 'בעלת הבית', בסופו של דבר, עוזר לגיבור ולקורא להשלים עם העובדה הכאילו אלמנטרית: כולנו בורגנים ומעגלי פינות, כולנו רוצים כסף, הכרה, אישור של ההורים. קצת נחת. ובכל זאת, אפשר לדרוש מספר שישבור את ההגה ימינה או שמאלה, שיאיר את החיים ואת הנפש האנושית בצורה מפתיעה, חדשה, מרוממת או טרגית. שישאיר אותי בעמוד האחרון במקום אחר משהייתי בו בעמודים הראשונים.

אבל פרס ספיר הוא פרס הסטטוס קוו. הפרס שאין טעם להתרגז ממנו או לחשוב עליו. פרס הבסדר, השקט התעשייתי. הוא סידור עבודה נוח לסופרים: לא לאריות הוותיקים, ולא לחתולי השוליים האלטרנטיביים. בשנה שעברה זכה דווקא 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמפריך לפחות חלק מהטענות: ספר תובעני, קודר ומורכב. ואולי החריגה הזאת מעידה על הכלל: זהו פרס אקראי. לסופרים זאת אפשרות לזכות בתמלוגים שלא יראו במשך חיים שלמים. ספר כטופס לוטו. למפעל הפיס – תשדיר שירות מחויך, תעמולה בתחפושת "תרבותית". ועבור הקורא? הוכחה שספרות נעה בין פיהוק לפנאי נעים.

נעה ידלין, בעלת הבית, הוצאת זמורה־ביתן

ראיון עם יפתח אשכנזי, היידה להגשמה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.1.2014

♥♥♥♥

דווקא השכן חיים גורי נשאר בסוף מחוץ לרומן החדש של יפתח אשכנזי. "כל הספר הזה", מספר אשכנזי, "התחיל בסקיצה פרודית על שני ילדים של בני גרעין נח"ל, שמחליטים למצוא את הבית של חיים גורי בירושלים ולשכנע אותו לשנות את כל השירים שלו מתש"ח, להחליף בהם  את האות ע' באות א'. אבל ככל שהתקדמתי עם הכתיבה, הבנתי שלמרות כל הביקורת שיש לי על הדור הזה – הדור של ההורים שלי והחברים שלהם – הפעם אני צריך לגשת לסיפור עם הרבה אהבה וחמלה. לא רק לצאת נגדם, אלא גם להראות איך הסיפור שלהם מגדיר אותי".

אשכנזי לא היה צריך לערוך תחקיר או ניתוח סוציולוגי מבוקר כדי לתאר את יחסי האהבה־שנאה עם הסיפור הישראלי; זה שבעלי הבית של הספרות הישראלית מתארים מ'הוא הלך בשדות' ועד 'סיפור על אהבה וחושך'. הוא נולד ביום השואה ונכנס בברית ישראל ביום הזיכרון. שמו הפרטי הוא מחווה לחטיבת יפתח של פלוגות המחץ. שירי הגבעטרון היו הפסקול הרשמי של ימי שישי בילדותו. את הבר־מצווה הוא חגג במסע טיולים בארץ. כמו בהזמנה, התיישב גם חיים גורי בבניין ממול.

ובכל זאת, בספריו הקודמים הצליח אשכנזי להבדיל את עצמו מז'אנר הסופר החברה'מן שנעשה שכיח אצלנו בעשור האחרון. 'פרסונה נון גראטה', שם ספרו הקודם, כאילו רמז על הנכונות שלו להיכנס לתפקיד הילד הרע – מי שקורץ לספרות הסטאלגים הפורנו־שואתית בספר אחד, ומתאר אונס בשורות מחורזות בספר אחר. גם כמבקר ספרות סוטה אשכנזי לא פעם בחדווה גלויה מהקו הזהיר והמכבד שמאפיין לרוב כתיבה על ספרות בישראל.

'היידה להגשמה', הרומן החדש שלו, לא רק מעדן את הצדדים הגרוטסקיים והמתגרים בכתיבה שלו, אלא מוכן להודות בפה מלא בדחף לשיר בציבור, להצטרף לקולות המקהלה של הישראלים היפים, הנוסטלגיים, לכל השרות והדליות והרינות. הספר הוא סלט של מחוות לאבות הספרות הישראלית וחיקוי של קלאסיקות ספרות עברית.

אם סגנון הרומן מצייר את הספרות הלאומית כמשפחה מגוחכת ושמחה, כאוסף של מערכונים – עלילת הרומן מתארת את תהליך ההתבגרות הקבוצתי של חברי גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, את אופרת הסבון הסבוכה של קשרים שלעולם לא משתחררים בין בני ובנות הגרעין, היורשים האפורים של יפי הבלורית והתואר. באותו זמן הוא מצייר את ההתבגרות המעריצה של ילדיהם למורשת הקרב והתעלולים, ואת החשיפה לצדדים השקריים והכוחניים של החינוך לאהבת הארץ.

"אלה אנשים שבטוחים שהם מייצגים את הסיפור הישראלי, וגם בטוחים שהם מיעוט נבחר. הם באמת גרעין: קבוצה קטנה וסוציאליסטית, שלא מפסיקה לחשוב על עצמה ככזאת גם כשהיא עוברת לאורח חיים קפיטליסטי. הם יגידו לך שהם היו פשוט תמימים פעם, אבל הם עדיין ממשיכים לתפוס את עצמם כערכיים. זה בעצם הבסיס לתחושה שלהם כאליטה: הם עדיין חושבים שיש להם אחריות כלפי החברה. זה הדור שחווה הכי הרבה שינויים; שכאילו בגד בכל מה שהגדיר אותו".

היחס בין בגידה לנאמנות עומד במרכז 'היידה להגשמה' ספרו הרביעי של אשכנזי, בן 33, מדריך ב'יד ושם' ושחיין חובב, שחי עם בת זוגו בשכונת טלביה הירושלמית. חבורה של בני גרעין לשעבר מגלים שחברם הנערץ, הנישא, מעל בכספי חסכונות שהפקידו בידיו כהשקעה – אחרי עשרות שנים של חברות, טיולים משפחתיים וסכסוכים אינטימיים. קו העלילה הזה קשור למקרה אמיתי ולחבר של הוריו של אשכנזי. "רציתי להראות איך דווקא האיש שמצליח לסמל את כל הערכים הישנים, הוא שגונב מהחברים שלו. עם כל האהבה והקרבה אליהם, רציתי לספר גם את הסיפור של הפריבילגיות החברתיות של הדור הזה – שבטוח עדיין שגנבו לו את המדינה".

אהוד ברק, הנציג הכי בולט של המהפך הזה, חתם את האלף הקודם בהתנצלות המפורסמת בפני המזרחים. עד כמה הספר שלך מגיב לזעם שיוצרת הדמות הזאת היום, של בחורינו המצוינים לשעבר, האשכנזי־הלוחם־המסודר כלכלית?
"למרות ששתיים מהדמויות בגרעין הן דמויות של תימנים, אני לא באמת יכול לייצג את הגל המזרחי. אצלי כילד בכלל לא היה קיים המושג 'אשכנזי'. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מאיזו עדה אנחנו, והתשובה הייתה: 'אתם ישראלים'. כאילו אין עדות. אפילו ספר השורשים שלי ושל האחים שלי מתרכז בציונות ובקיבוץ. משני הצדדים, הרקע הוא מאוד סוציאליסטי־ישראלי בהגדרה. הדבר היחיד שאני זוכר לגבי ההיסטוריה של סבא שלי זה סיפור מטושטש עם סוס, אקדח ופורעים".

33333
'הוא הלך בשדות', יגאל תומרקין

 

אביו של אשכנזי נהרג בתאונת דרכים ב־2001. באחד מסיפוריו המוקדמים, אשכנזי תיאר נסיעה דמיונית עם נהג משאית שהרג את אביו של גיבור הסיפור. 'היידה להגשמה' מסבך מכמה כיוונים את הקשר בין אבות לבנים, הופך את הדרמה הפרוידיאנית לקרקס. אביו של אשכנזי, הוא מספר, ניסה למנוע ממנו ללכת בעקבותיו ולהתגייס לגרעין נח"ל. "בדיוק באזכרה שלו השנה, סיפרו לי שאבא שלי ביקש מחבר שלו להתקשר אליי כשהייתי בתיכון, ולשכנע אותי לא לעבור אותו מסלול".

למה?
"זאת התעלומה שניסיתי לפתור בספר הזה. פיזמתי את המילים של האינטרנציונל מגיל צעיר. גדלתי בתחושה שצריך לתרום, צריך לחלק משאבים שווה בשווה. ופתאום אבא שלי טוען שקפיטליזם זאת השיטה היחידה שעובדת, שחיי קבוצה לעולם לא יצליחו. איך יכול להיות שגרעין הנח"ל שלו היה כל כך חשוב לו, שכל החיים החברתיים והאישיים שלו כמבוגר היו קשורים אליו עדיין, ובכל זאת הוא פחד שבסוף אני אבחר לחיות בקיבוץ".

ובכל זאת התגייסת לנח"ל וחיית בגרעין בקיבוץ. זה המרד הישראלי, בסופו של דבר, להיכנס לנעליים של אבא?
"אני חושב שזה בדיוק מה שהדור שלי למד מהדור של אבא שלי. אנחנו חיים בתחושה של בגידה בערכים ובאידיאולוגיות – ומצד שני, בהמון תחומים קל להרגיש כמה אנחנו קונפורמיסטים. בוגדים, אבל עדיין רוצים להיות ילדים טובים, חלק מהמערכת. אין כמעט רצח אב אמיתי בספרות הישראלית. כל כמה שתוקפים את דמויות האב, בסופו של דבר מזדהים איתן, עוברים מחדש את הקונפליקט שלהן, למרות שכאילו מודעים כבר לבקיעים ולבעיות של האבות והאמהות".

גדלת על סיפורי גבורה? על מורשת קרב?
"דווקא ההתייחסות לממד הצבאי בחיים של אבא שלי הייתה פחות מורגשת. הגדוד שלהם היה מהראשונים שהגיעו לירושלים המזרחית .ב-67' אבא שלי כמעט נהרג במלחמת ששת הימים. הוא והחברים שלו חצו את התעלה עם שרון, על סרות גומי, שרים שירי ארץ ישראל, כשמסביב כל הבלגן. אבל אבא שלי לא התגאה בקרבות. הוא והחברים שלו העדיפו סיפורים יותר מצחיקים. הנוסטלגיה שלהם לא הייתה קשורה למלחמות. אף פעם לא עודדו אותי להיות גיבור".

מה כן לקחת משם?
"אני מכיר את החברים של אבא שלי מהגרעין מגיל שלוש־ארבע. כמה מהם גם גרו בכרמיאל, שם גדלתי. בתור ילד תמיד הקשבתי לסיפורים שלהם – מריבות על גן ירק, איך הם החליטו יום אחד לתלות דגל אדום על בניין גדול בחיפה. ואחרי כל הריבים והכעסים שהם צברו לאורך השנים – הם יודעים שהם חלק מחבורה, ממשפחה. עד היום יש כל שנה מפגש של כל בני הגרעין שלהם, הילדים והנכדים, יומיים של מצגות ושירים בכנרת. כל שנה יש גם מפגש גרעין אחרי האזכרה של אבא שלי. הם קוראים את הספרים שלי, מעירים עליהם".

גם אתה שר?
"אני לא כל כך טוב בשירה בציבור. אני תמיד מתבייש. אבא שלי היה שר ממש כל הזמן. תמיד הייתה שירה בבית. בכלל, הוא היה אבא מאוד מדבר, משתתף, נוכח. הוא גם אהב מאוד להתווכח. חסרה לי היכולת להתווכח איתו. הוא בטח לא היה מסכים איתי על הכל, ולא היה אוהב כל מה שכתבתי, אבל אני בטוח שהוא היה מקבל אותי ואת מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בכיתה י"א־י"ב. התביישתי לדבר איתו על זה, אבל נראה לי שהוא איכשהו ידע שזה הכיוון שאליו אני הולך. למעשה, הרגע שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות סופר, ולא סתם כותב סיפורים, היה אחרי המוות של אבא שלי".

 5555

הרומן של אשכנזי מקביל בצורות שונות בין החבורה הנח"לאית לקהילה הספרותית. "כשהביקורת גוועת, כשרוב הספרים שיוצאים מיד נשכחים, כשהדיבור העיקרי על ספרות קשור לשאלות מסחריות, נוצר מין רעש לבן גדול. לספרות אין אפקט אמיתי על הקוראים. ההתפרקות החברתית בישראל וההתפרקות הספרותית נעשו מקבילות. סופר אמור לפרוץ על חשבון סופרים אחרים, לנצח במרוץ של רשימות רבי המכר. אבל ספרות היא גם מין קומונה. עשרות אלפי אנשים שאכפת להם מהדבר הזה שנקרא 'ספרות' שרואים את עצמם כציבור, ולא רק כאוסף של כותבים בודדים וקוראים בודדים, אנשים שמפזרים טוקבקים שליליים אחד על השני ברשת".

סופרים עדיין אוהבים להשוויץ בראיונות שאין להם חברים סופרים.
"אני בעצמי לא מבריק בתחום החברתי, אבל מאוד חשובה לי התחושה שאני לא פועל לבד. שהכתיבה לא קשורה רק לדחף הנרקיסיסטי לנצח במכירות. דווקא מהסיבה הזאת אני מתאר בספר את פרצי הנרקיסיסטיות והתחרותיות בדרמות של הסופר הצעיר והבן של המועל. זאת פרודיה על עצמי ועל סופרים צעירים בכלל. האלטר־אגו הרע ביותר שלי".

נדמה שהספרות המרכזית בשנים האחרונות נעשתה חומלת ומכובסת באופן קיצוני. יש עוד אפשרות להכעיס, למרוד, לעורר ויכוחים?
"כולם, כולל אני, נעשו קונפורמיסטים בשנים האחרונות. בישראל אתה תמיד נורא נחמד לכולם. זאת פחות או יותר הדרישה הבסיסית ממך. זה בדיוק מה שקרה במחאת האוהלים. פורצים לרחוב, אבל ישר מחבקים. העם דורש צדק חברתי, אבל לא מוכן לפגוע באף אחד. יש משהו מייאש בנחמדות הזאת. אין לך יכולת לשבור זכוכית, או לחלופין, לכתוב משהו בסגנון 'יללה' של גינזברג.

"דוד שלי הוא מוטי אשכנזי (הקצין שסימל את תנועת המחאה האזרחית אחרי מלחמת יום כיפור). גדלתי בתחושה שאם אתה לא מסכים למשהו, אתה חייב להילחם בו. אבל המחאה הישראלית בוחרת לא פעם מטרות קלות, או פשוט מכה על חטא בדיעבד: 'כמה לא היינו בסדר'. מחאה שהמטרה שלה היא להתמרק. אני לא מת על הספרות של 'יורים ובוכים'. אבא שלי והחברים שלו, למשל, לא ראו סתירה בין המילואים שלהם במלחמות, לבין השתתפות בהפגנה נגדן".

ואתה? איפה מתבטאת המחאה שלך?
"בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן. אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא־נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא. מנחה שלי באוניברסיטה, למשל, פירסמה פעם ספר על ספרות בתקופת האפרטהייד בדרום־אפריקה, וביקשה ממני לדבר באירוע לכבוד הספר. ישר סומנתי ברשימות של 'מוניטור האקדמיה'. ומי שהכניס אותי לרשימה השחורה הזאת אפילו לא ידע על מה דיברתי. אז ברומן החדש אני לא משחק יותר במשחק הזה. אני מראה שאפשר מצד אחד לכעוס, אבל מצד שני לא מתחמק מהמורשת של ההורים שלי: זאת הזהות שלי".

אז המשחקים של חיקוי ופרודיה בספר הם רק ביטוי קומי של הזדהות?
"גם אם יש כאן פרודיה על דורות ספרותיים קודמים או על החיים בישראל, היא לא נועדה לתקוף מישהו. בכלל, פרודיה היא לא הנשק הכי טוב. בסוף אתה תמיד תוקף את עצמך. פעם חשבתי שצריך להתייצב מול מה שלא מוצא חן בעיניי בספרות שלנו ולסמן אותו, אבל הסקיצות הראשונות של הספר לא עבדו דווקא בגלל הסימון הזה. הצלחתי לכתוב אותו רק ברגע שהייתי מוכן לגעת במשהו שקרוב אליי, ויותר מזה – לראות שהדור שלי כבר אחראי למצב שלנו. שאותה ביקורת שאנחנו מפנים כלפי ההורים שלנו, תקפה לגבינו. אתם מתלוננים שגנבו לכם את המדינה? אתם האליטה, אתם אוחזים במושכות. בואו נסתכל על הבחירות שלכם, ובואו נסתכל על הבחירות שלנו. הצלחתי לכתוב את הרומן הזה רק אחרי שהפסקתי לברוח מהאינטימיות הזאת, מהקשר הזה של אשמה ואהבה".

הגבריות הישראלית הזאת עוד מתלבשת עליך?
"כשהייתי בגרעין בקיבוץ, עבדתי במדגה, בענף הדגים. זאת כאילו העבודה הכי ג'אברית, עם כל הקשוחים. הייתי נוסע על טרקטורון, עם רובה ציד, בבגד ים ונעלי גומי, מבריח ציפורים מהבריכות. זה באמת היה מין מסדר מצחיק ומרשים של גברים. אבל אני גם זוכר מתי ידעתי שאני יכול להפסיק לשכתב את הספר הזה. נסעתי לעבודה ב'יד ושם' הרדיו השמיע את אחד השירים הישנים הבאמת דביליים, 'שיר העגלון': את זקנה שלי… את סוסה נאמנה'. אבא שלי נורא אהב את השיר הזה. ופשוט התחלתי לבכות, בכי טוב. הרגשתי שסוף־סוף הגעתי לאינטימיות שחיפשתי איתו, שאני יכול להפסיק לכתוב".

 יפתח אשכנזי, היידה להגשמה, הוצאת חרגול

חנוך ברטוב, קריאה עיוורת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.11.2013

סיימתי את הספר בתחושה של חיבה עמוקה לחנוך ברטוב ולסיפורים שלו. בדרך כלל, אני לא משתגע על ספרים שמציעים לקורא חברות. הרבה יותר מעניין להתרגז, להיגעל, ליפול בפח. אבל 'קריאה עיוורת', שמקבץ סיפורים קצרים וארוכים מכל שנותיו של ברטוב כסופר, היא לא בדיוק כוס שוקו מהבילה וממותקת. הרבה קווים של דמיון והמשכיות עוברים בין 13 הסיפורים בקובץ, אבל הבולט בהם קשור לדרך הייחודית של ברטוב לבדוק איך נוצרת הזדהות בין בני אדם.

יותר מזה, בתקופה שבה "ישראליות" וסימנים מופגנים של פטריוטיות הפכו למקדם מכירות אוטומטי ("הכי ישראלי", כמו שמשוויצות הפרסומות בעיתונים לפסטיבל המתקרב) – מעניין לראות איך דווקא אחד האנשים שיצרו במילים את הישראליות הזאת ואת הדמות של טיפוס ישראלי מסתכל עליה. הספר הזה הוא לא שיעור בהיסטוריה, וכדאי להיזהר לפני שהופכים אותו לחומר גלם בדיבור הלעוס על תולדות הספרות העברית. ובכל זאת, גם הוא יוצר את התחושה המפתיעה שחוזרת לא פעם במפגש עם סופרים שמשתייכים למה שנקרא "דור תש"ח" או "דור הפלמ"ח". בניגוד לדימוי שלהם כסופרים מגויסים, סופרים מטעם – מתגלה שוב האופן הרב־משמעי והסותר שבו רבים מהם התרכזו דווקא בדמויות של אאוטסיידרים, בעולמם של מי שלא מצליחים, או מתנגדים ממש, להשתייך לקבוצה, לדבר בלשון רבים.

אצל ברטוב, יליד 26', במיוחד בסיפורים המוקדמים בקובץ, התופעה הזאת מקבלת צורה די ברורה: מפגש בין מספר הסיפור לבין דמויות שאמורות להיעלם, להימחק, לסתום את הפה. בין הצבר לבין הנגטיב שלו. לפעמים מדובר במפגש ממשי בין דמות זרה ומאיימת לבין האיש שמספר את הסיפור, שקרוב בצורה גלויה או חלקית לברטוב עצמו. הסיפור הפותח, 'אני והזר', הוא אולי תמצית הכיוון הזה. גבר יהודי צעיר, בעל בית טרי של בית שהיה שייך למשפחה כורדית לפני מלחמת העצמאות, נפגש בלי רצון עם אחד מבניה, ששב וחוזר לבהות בבית שממנו גורש.

יש משהו מרענן בישירות זאת. קבוצת הסופרים שתפסה את המלוכה אחרי בני דורו של ברטוב, והרבה סופרים שהופיעו אחר כך, לימדו אותנו לקרוא את הספרים שלהם כמשל לסיפור לאומי או חברתי, שצריך לפענח ולהתאים למציאות העכשווית (באותו זמן שהספרות הזאת ביקשה לברוח מאפיון מקומי ומגויס). היער המלאכותי, לדוגמה, בסיפור 'מול היערות' של א"ב יהושע, שמתחתיו קבורות הריסות של יישוב פלסטיני ששבות להטריד ולהטריף את הגיבור. הסיפור של ברטוב פורסם פחות מעשור לפני 'מול היערות' והוא דומה לו במובנים רבים. אבל בניגוד לאירוניה בסיפור של יהושע, לאופן שבו הוא לוקח חומר מציאותי ומלביש עליו שכבות ספרותיות של בדיה ופנטזיה – נדמה שברטוב מנסה להתבונן במציאות שהוא מתאר, לשאול איזה סיפור היא עצמה מסתירה.

הסיפור של ברטוב משתמש באיזו מסגרת רומנטית־גותית אפלה, כמו הסיפורים של את"א הופמן על הזר המאיים שכאילו מגיח לחיי הגיבור מתוך הלא־מודע. אבל אצל ברטוב הדברים מונחים על השולחן: האיום, האשמה, התוקפנות. בניגוד למסגרת הרומנטית, הכאילו־מיסטית, הזר אצלו לא נשאר בגדר שליח דמוני, שמייצג איזו מהות מעורפלת. המגורש לובש סיפור אישי, מקומי, היסטורי. הוא מקבל נוכחות מציאותית, מוארת.


11111111111111111
מתוך 'פולטרגייסט'

 

למרות העריכה המחודשת, הספר הזה יכול להיראות מיושן. לא רק בגלל שהוא צמוד כל כך לזמנים ולחברה שהוא מתאר, ולא רק בגלל שהוא מתקשה לפעמים להמחיש עברית מדוברת, לא ספרותית. גם הסגנון המבודח, הלגלגני, שמופיע בסיפורים שמתרחשים בקיבוץ פחות עובד. מצד שני, דווקא הצד הכאילו־תיעודי בקובץ מקרב אותו למִשחקים בהקשר אוטוביוגרפי שמאפיינים את הספרות הישראלית בשנים האחרונות.

הסיפורים הטובים בקובץ הם בעיניי אלו שמשתמשים בישירות הזאת כדי להגיע לצומת רב־משמעי. ברובם חוזר הרגע שבו מי שהוא חריג ביחס לקהילה, מבפנים או מבחוץ, מגלה לקוראים ולמספר את עצמם בדמותו. לא כמו שיעור דידקטי של רחוב סומסום או ערוץ הילדים – אלא בעזרת הניסיון לתאר סיפור חיים, ביוגרפיה.

בימים שבהם הדרך להזדהות כישראלי מבוססת לא פעם על שלילה והרחקה – אני לא חרדי, לא ערבי, לא שמאלני – דווקא ברטוב מזכיר את האפשרות להזדהות כבסיס ליצירת זהות. הזדהות ספרותית שהוא בונה, ולפעמים שובר בשבירה חדה, עם מי שכאילו נדחו מתוך הקבוצה שאליה הוא שייך ומתוכה הוא מספר. הקמצן האגדי של השכונה, למשל, האיש הראשון שרצח יהודי בתולדות המושבה, סופר טרחן וכושל שמעולם לא הסתגל לחיים בישראל.

הנטייה הזאת מתלבשת גם על הדמות המצטברת של ברטוב שעולה בסיפורים – לוחם לשעבר וסופר עברי, שעדיין לא מנותק מארון הספרים היהודי ומהקהילה וההיסטוריה מאחוריו. הצד הזה בקובץ, וההיקסמות החוזרת מדמויות של אבות, ממשיים ומטפוריים, עלולים להפוך למין עיסה חמימה, לחמין. אבל גם את ההתרפקות ברטוב מוצא דרכים להפוך על פיה. 'קריאה עיוורת', הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, הוא הבולט בהקשר הזה. הוא מתאר בלי להסתתר את אמו של ברטוב בזקנתה, ואת הרוגז וחוסר הנחת שה סיפורים שלו גורמים לה. הסיפור הצ'כובי הזה כאילו חושף את השקר בניסיון לקרב – בין החיים לספרות, בין הקורא לכותב – דווקא בעזרת מה שנחשב לקשר האינטימי ביותר, בין אם לבנה. גם הסיפור הזה, בתורו, מעורר תחושה של הזדהות ושותפות: מי אם לא הסופר הכושל, שמעוור בצורה סמלית את עיני אמו, שעיוור בעצמו כלפיה – הוא הזר המוחלט, מי שמנסה לפענח את העולם סביבו ותמיד מתאכזב.

חנוך ברטוב, קריאה עיוורת, הוצאת הספרייה החדשה

מאיר שלו, שתיים דובים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.7.2013

קוראים מסורים של מאיר שלו ימותו על 'שתיים דובים'. המסתייגים הקבועים כנראה לא יעברו מהפך בזכות הרומן. הניחוש הזה קשור לא רק לכך ש'שתיים דובים' הוא דוגמה מזוקקת לכתיבה מאיר שלוית, אלא גם לאופן שבו שלו מתמודד בספר הזה עם היחס המפוצל אליו כסופר: הציפייה ממנו להיות שופר אוהב ומפתיע של השבט הישראלי המדומיין, והחשדנות כלפיו מאותן סיבות בדיוק. את המתיחות הזאת בין סופר לקורא, בין מספר למאזין, שלו מפתח ברומן ליחסים מורכבים בין גיבורת הסיפור, רותה תבורי, לבין חוקרת צעירה שמראיינת אותה, היסטוריונית שמתמחה במגדר ומגיעה לביתה כדי לאסוף עדות על תולדות המושבה שבה רותה מתגוררת. העקיצות כלפי החוקרת היבשה, המרוחקת, החנדלעך והטריקים שרותה מפעילה עליה, הופכים מהר מפלרטוט לזעקה נואשת: הנכונות של החוקרת להישאב לסיפור תקים לחיים את החלקים המתים והבדויים שבו – ימי המושבה המיתולוגיים, הנישואים והמיניות שגוועו, הבן המת.

שלו אמנם מקפיד להדוף ניסיונות לקרוא את ספריו כספרים אוטוביוגרפיים, אבל קל להרגיש את נוכחותו בספרים, את הקשר הרגשי והעקרוני שלו לדמויות הפועלות. למעשה, 'שתיים דובים' מוגש לקוראים כמין יצירה משותפת של הסופר ושל הגיבורה, מורה לתנ"ך, שנושאת סימני היכר מובהקים של שלו עצמו. ההערות העוקצניות־נוקדניות שלה לגבי חולשות בני אדם וכניעה לאופנות וליומרה מזכירות לא פעם את הטורים הפובליציסטיים שלו. כך גם לגבי הנטייה הדרשנית של המספרת להקביל את ההתרחשות שהיא מתארת לסיפורים מקראיים. ההומור שלה, התפיסה של יחסי המינים, הליצנות המחמירה בכל הנוגע ללשון העברית – היו יכולים להשתלב בקלות בראיון עם הסופר או באחד מטוריו.

בדומה לשלו, ולגיבורים אחרים בספריו, רותה היא בת חוקית לדור הנפילים של מקימי המושבה. אלא שגם ב'שתיים דובים' הירושה הזאת מסובכת, אלימה וכביכול דו־משמעית. למה כביכול? כי למרות כל הקריצות, הביקורת והאירוניה של רותה ושל שלו כלפי אבות השבט – הספר הוא ביטוי ברור להערצה ולמשיכה כלפיהם. משיכה לאופי הבזלתי, הייחודי, החד־פעמי שלהם. דור העבר מוצג כאן כגלגול של דמויות מקראיות – אלימות, חשקניות, מרדניות וגדולות מהחיים. יותר מזה, 'הדור' הזה מאופיין על דרך הניגוד לחיי ההווה, לתרבות עכשווית של תיירים ומעמידי פנים. דור האבות עובד בפרך; אנשי ההווה עושים התעמלות אמנותית. הסבתות נואפות קבל עם ועדה; הנכדות רוב הזמן מפנטזות. המאמץ העיקרי של הרומן, נדמה לי, הוא לגלות לקוראים איך המיץ הקדמוני, המקראי, שהמריץ והתניע כביכול את המייסדים בכל זאת מפעפע לחיי הנכדים. איך גם בני תקופה בינונית, חסרת דמיון ויצר, יכולים להצמיח רעמה ולהפוך לאריות. או יותר נכון, לדובים.

4444

שלו משתמש בתחבולות שונות כדי להפוך את הקורא ואת השגרירה הספרותית שלו – אשת האקדמיה המסוקרנת־מרוחקת – לצופים מעורבים, ולפתות אותם לתוך הסיפור. במובן הזה, רוב הזמן, הקריאה בספר עובדת כמו נסיעת רכבת משומנת. שיתוף הפעולה בין שלו לבין דמותה של רותה מעצים את נקודות החוזק והייחוד שלו כסופר: חוש ההומור; חוסר הפחד מפאתוס, רגשנות ומלודרמה; הגישה הסקרנית והפתוחה למיניות ולמשיכה הומו־אירוטית.

אבל כל אלה נבלמים בחלק האחרון של הרומן. על פניו, רותה ושלו חובטים בלי הפסקה במה שמכונה בספר "מגדר" – שם קוד להתייחסות אנטי־סיפורית לחיים, לקריאה פנקסנית ומגויסת, לניסיון לכפות אידאולוגיה שטוחה על מרחבי הדמיון. אלא ששלו עצמו נופל למלכודת הזאת, כשהוא מציע פתרונות הומוגניים ופרשנות סימבולית כמעט כפויה להתרחשות בסיפור. מנקודה מסוימת, מופע החיזור העוקצני־מתחכם של רותה מול המראיינת ומול הקוראים מואץ ומקבל צורה סכמטית. כל הציפיות שהרומן מעורר מתחילתו מתממשות ונקשרות זו לזו. סודות המשפחה נחשפים, השלדים נחפרים מהקבר. ונקברים בו שוב, מסודרים וצבעוניים – כמו ציור קיר שנוקה ושוחזר במקצועיות. הכוחות האדירים, הקדמוניים, של אבות המשפחה חוזרים לבעבע ולזרום בהווה. היחסים העקרים והמרים של הגיבורה ובעלה זוכים לתיקון. ובעיקר, רותה גואלת מִשכחה את הסיפור המשפחתי, ובעצמה מוארת בהילה ובהוד שמפיצים הסיפורים הקדומים. היא מיילדת סיפור.

שלו הוא סופר מתוחכם, למרות־ובזכות הנכונות שלו לשחק בקודים של ספרות פופולרית ולרצות את הקורא. אפשר לתת לו קרדיט ולטעון שסוף הרומן הוא מעין רמז לקורא המיומן, המורכב. רמז לאירוניה ולביקורת הפוליטית שהסופר מביע כלפי הדחף להפוך חיים מוחמצים לסיפור; לבדות סיפורי קרב עתיקים כדי לתת משמעות לצרות היומיום, לתפלותן. אם המטרה שלו היא לחשוף דבר מה מלאכותי, מוגבל או קל מדי שעומד מאחורי הצהרות רומנטיות כמו "כל שנה בא אדום חזה כזה אל החצר שלנו" או "סבתא שלי, שדמה בדמי זורם ועל שמה אני נקראת, הרגישה אותו דבר בדיוק" – הסיפור מצליח. אבל להישאר יותר מרגע דווקא באותם אזורים פרוזאיים, אפורים, חסרי ייחוד; לתת מקום להווה התפל בלי לברוח ממנו אל הפנטזיה ואל הסיפורים הגדולים, הקדומים – לסוג כזה של הרפתקה לא בטוח שיש לו סבלנות או אומץ.

מאיר שלו,  שתיים דובים, הוצאת עם עובד

ישי שריד, גן נעמי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.6.2013

'גן נעמי' הוא קודם כל חדשות טובות. אפשר עדיין להיתקל במאמץ ספרותי לארוז תכנים מקומיים־עכשוויים באריזה קומוניקטיבית, מותחת ומעוררת הזדהות. אחרי שבחן בספרו הקודם ('לימסול') את דמותו של הגבר־גבר הישראלי, הלוחם המצפוני המיוסר – ספרו השלישי של ישי שריד מוקדש לאם־טיפוס של האישה הישראלית, הג'דעית, המסתדרת, בעלת הבית הקשוחה מבחוץ־חלמונית מבפנים. אורלי זילברשץ, אסי לוי, אסתי זקהיים. הליהוק כמעט מוכן.

זה כנראה השיחוק הראשי של שריד בספר הזה: מסירה של התרחשות ועיצוב עולם שלם מפיה של גיבורה ומספרת כאילו ממוצעת, כמעט טיפוסית, מבלי לשעמם מצד אחד, ומבלי להסתמך יותר מדי על סטרואידים של סמליות פובליציסטית מצד שני. נעמי, גיבורת הסיפור, היא האנדרדוג המושלם להציב היום מול קוראים ישראלים. גננת מסורה כבת חמישים, שכל המדליות הסמליות בביוגרפיה שלה – ילדות ירושלמית, עבר קיבוצניקי, תחייה תל־אביבית, סקס־אפיל בשל וטעם מוזיקלי של עורך ב־88 אף.אם – לא מסייעות לה להציל את הגן השכונתי שלה מהאמביציה של כריש נדל"ן.

אם קלינט איסטווד עיצב את החלום האמריקאי בצורה של הילרי סוואנק הצנומה בזירת האגרוף – שריד לוחץ על כל הכפתורים הנכונים כדי לרתום את הקוראים למאבק האישי של נעמי. מה שנחמד במסלול הזה הוא הזהירות שהוא מפגין רוב הזמן מפני שמנוניות, והטפטוף המתמיד של ביקורת ועוינות כלפי הגיבורה מצד דמויות אחרות בסיפור. כך, למשל, הספר מתעכב על תיאור של מה שאולי תהיה חגיגת חג השבועות האחרונה בגן: הגננת מעמיסה את הילדים על עגלה שאליה רתום סוס זקן; הורי הילדים ותושבי השכונה בצפון תל־אביב צופרים מסביב או סתם מעקמים את האף מול פקק התנועה שגורמת המסורת הקיבוצניקית של הגננת, בזמן שהיא מנסה להתמקד בילדים המבסוטים על העגלה. סיפור קומי היה יכול להפוך את התמונה הזאת לקרקס מגוחך. אבל הקוראים של שריד הולכים תמיד בעקבות המספרת וחוש השיפוט שלה. היא סוס זקן ואהוב. היא כמונו. היא נצר אחרון לאופטימיות ישראלית יפה והומנית.

11111111111111111
מתוך 'מיליון דולר בייבי'

 

כמו גיבור הרומן הקצר האחרון של אברי הרלינג – אלמן טרי וחסר רכוש, ששלט פרסומת ענק מסתיר לו את פיסת הים האחרונה שנשקפת מחלונו – הכשל שמערער את מעמדה של גיבורת 'גן נעמי' ומענה אותה נובע קודם כל ממערכת חברתית וכלכלית ששמה לה רגליים, ופחות מפגם מפואר באישיות או באנושיות שלה. דווקא סיטואציות שיכולות להציג אותה באור שלילי – פלרטוט אופורטוניסטי עם הזקן הרגשן שממנו היא שוכרת את הגן שלה, למשל, והשלמה אמהית עם ביטויי החשקנות שלו – עוזרות להציג אותה כשורדת, כמי שמוכנה לספוג בחן ובהבנה את חולשות הזולת.

הסימפטיה שהגיבורה מעוררת קשורה גם לחיקוי של שפה יומיומית ומדוברת, של ספק מונולוג פנימי שהיא נושאת בלשון עבר, ספק פנייה לקוראים. מדי פעם היא גולשת לפיוטיות עבה מדי, בנקודות שבהן שריד כאילו לא מתאפק וגונב ממנה את אור הזרקורים. ההתגנבות החוזרת הזו של שברי מחשבות פיוטיות־גבוהות למונולוג מחלישה את הקריאה, גם אם העניין הזה כביכול מוצדק או מסוגנן. הפיוט מאוזן בביטויים פרוזאיים של בוטות, עייפות והומור מצד הגיבורה – אבל יותר מזה, הוא מקושר לזיקה סמלית ועקבית שלה לעולם האמנות, ליופי מופשט מגסות המציאות (אמה ייעדה לה לשווא עתיד של פסנתרנית; בנה הוא אמן אפלולי בתחילת דרכו; השאיפה הטרגית שלה לנסוע לעיר איטלקית נשמעת כמו הד לכיסופי מוסקבה בתיאטרון של צ'כוב.) ככל שהספר מתקדם, נדמה שהכוח הגדול שלה הוא התבוננות באנשים סביבה ובמצבים שאליהם היא נקלעת – בית משפט עוין, למשל – התבוננות שמשהו חד וערני ניכר בה למרות ואולי בגלל האסון הכספי שנחת עליה וגירזן את מעמדה החברתי.

סיום הספר הולך על נתיב מעודן לפתרון הדרמה. בכך שריד דוחה את האפשרות להלום מהלומות קשות וסופיות בגיבורה, לזעזע באמת את הקוראים – ומעדיף להשאיר להם תקווה מסוימת, תקוותו של האדם הרגיש והקורא. מצד שני, הוא לא מאפשר לגיבורה להשתמש בתושייה שלה, בכלים שרכשה כגננת, כדי להבקיע דרך חזקה ומעשית במציאות. אפשר להסתתר כאן מאחורי התווית של סיפור ריאליסטי ולומר: זאת המציאות, רבגונית ואפורה. אפשר להציע שוב את המבט היפה כתרופה נצחית למאבקי היומיום. אבל היה אפשר אולי לחלץ מתוך המציאות דמיון נועז יותר, ועלילה פחות מתקבלת על הדעת, לנסות לבדוק מה באמת יכולה גננת ושליחת הקוראים לעשות מול עדת בולדוזרים, מלבד היכולת לגלות פירורי עדינות בעולם גס ותוקפני.

בשנים האחרונות, מדורי ספרות מתארים (לפעמים מתוך תלונה) את הסופרים בימינו כמי שהולכים ויורשים תפקיד מסורתי של עיתונאים: תיאור מפורט וריאליסטי של עוולות ואי־צדק, התמקדות בגיבורים קטנים ובמאבק שהם מנהלים מול ממסד אטום או דורסני. שריד מבצע כאן משהו דומה, והופך סיפור כאילו מקומוני על גננת מיתולוגית שכל עולמה מתערער למלודרמה בטעם המאה ה־19, על נפש יפה ועינוייה. 'גן נעמי', במובן הזה, הוא מין מותחן אקטואלי־חברתי אפקטיבי, משכנע ולא נדוש, שמתקשה לפעמים להתרומם להפגנה של שאר רוח אמיתי.

ישי שריד, גן נעמי, הוצאת עם עובד