אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.5.2010

כמו זמרי פופ שבדרך לקאמבק צריכים להאפיל על מתחרים שריריים וצעירים יותר, הספר החדש של אתגר קרת חוזר לשוק אחרי שנים של היעדרות, שבמהלכן קמו תנועות־נגד לספרות שמייצגים הוא וסופרים אחרים משנות ה־90 – ספרות שכאילו בורחת מההיסטורי ומהפוליטי, ובעיקר מהניחוח של ספרות יפה שמתכתבת עם דורות קודמים. גם קהל האוהדים המסור שמחכה לספר חדש של קרת לא עושה את הקאמבק הזה קל יותר.

במילים אחרות, נדמה שקרת צריך להוכיח את עצמו הרבה יותר מסופרים אחרים; שהנסיונות מתחילת דרכו להיפטר מנטל העבר של הספרות ומעודף המשמעות הפכו אותו לסמל, בארץ ובעולם. תנאי הפתיחה האלה מגמדים מראש את הספר עצמו. על קרת אי אפשר לדבר היום במנותק מהתנועה התקשורתית סביבו. דווקא הסופר שקידש את הנעורים, דלות החומר, ההומור והאבסורד, מי שהיה מין רפי לביא של ספרות הסטלנים הישראלית, הפך לדיווה. 'פתאום דפיקה בדלת', לפיכך, הוא הכניסה המחודשת של קרת לסלון שהוא גם עוין וגם עמוס ציפיות. "לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה", חושב לעצמו הגיבור של סיפור הנושא, סופר שנדרש באיומי נשק לשבת ולספר סיפור.

אז איך הספר החדש של אתגר קרת? קודם כל, קרת לא מנסה להמציא ב'פתאום דפיקה בדלת' את הגלגל מחדש. העובדה שהוא ממשיך לחקור את עולם הסמלים, הדמויות והנושאים שעיצב לעצמו מעוררת הערכה – ובאותו הזמן, מגלה את השמרנות שלו ככותב ואת השאיפה לביטחון שעומדת מאחורי הרדיקליות של תחילת הדרך. כמה עניינים בספר בכל זאת מסמנים שינוי והתפתחות. המשמעותי ביותר קשור להתחזקות הפן הביקורתי של קרת כלפי הדימוי שלו כסופר, כלפי הסגנון שמאפיין אותו וכלפי היחס שלו למציאות ככותב. משהו נסדק בשימוש שלו בקיטש ובסגנון כאילו נאיבי. יותר מכל נדמה שקרת מתמודד עם הביקורת שהופנתה כלפיו – האסקפיזם, הנגישות, הילדותיות, המסחריות. רבים מהסיפורים בקובץ מכילים קריצות עצמיות, הסתחבקות עם הקהל וציטוטים פנימיים. שוב, בדומה לאמני פופ, אבל עם טוויסט ילדי מצטנע – אחרי ההצלחה אין לקרת ברירה כביכול אלא לעסוק בהתמודדות עם חיי ההצלחה.

חלק מההתבגרות הזאת מסתתרת מאחורי התמסרות כמעט מוחלטת לסגנון של סיפורי ילדים ומעשיות. מתוך 38 הסיפורים בקובץ מתבלטים אלה שעוסקים ישירות ביחסי הורים וילדים ובחזרה לילדות. העניין הזה יכול בקלות לעורר סלידה (במיוחד כשאחד הסיפורים גולש לחריזה מתחנחנת), אבל דווקא בטריטוריה הזאת קרת יוצא מהשטנץ ובוחן את השילוב שמאפיין אותו: שילוב בין הסנטימנטלי לבוטה ובין הילדי לקודר – אותה נוסחה שמולכת בסרטי האינדי האמריקאיים בעשרים השנים האחרונות, ותרמה אולי להתקבלות של קרת בחו"ל.

1
מתוך 'הבלון האדום'

 

יש כאן מוטציה מעניינת בדמות האינפנטיל. גיבור 'לילנד', למשל, מגלה שכל השקרים הפרועים שבדה מתקיימים במציאות. הוא חוזר לזירת השקר הראשון שלו כילד ומגלה בעומק האדמה מכונה פלאית של מסטיקים. אם מתעלמים מלואיס קרול, הרי שקרת מתאר כאן שיבה למקורות ההשראה, לשקרים היצירתיים של הילדות. השיבה הזאת מזכירה את מעשיית 'פרח לב הזהב': אמו המתה של הגיבור מופיעה ומצווה עליו להשיג עבורה "מסטיק עגול. אדום, אם אפשר". אפשר למצוא כאן התייחסות לא רק לביקורת כלפי קרת – הפופ, המתיקות התעשייתית והנוסטלגיה – אלא גם לשאיפה לשלמות ולרצון לחזור לספרות כחוויה משמעותית.

יותר מתמיד, נס הילדות וחופש הדמיון מוצגים בקובץ באופן מובלט על רקע הקשר כלכלי וחברתי. רבות מהדמויות כאן לכודות בפנטזיה על 'שדרוג' או 'יקומים מקבילים', כשמות שניים מהסיפורים. האבסורד הוא שהתשוקות זהות לחלוטין או שמנות יותר ביחס לחייהן הממשיים, שנרמסים תחת עקבי הפנטזיה או הנוסטלגיה. קרת לא מתעלם מהעוול שהגיבורים־הילדים שלו שותפים לו, גם אם מתוך חולשה וחוסר אונים. גיבור 'לתפוס את הקוקוריקו בזנב' מסתכל מלמעלה על שיער ראשה של זונה בזמן שהיא מוצצת לו ומנסה "להמציא לה חיים, שמחים כאלה, שהביאו אותה לזנות מבחירה".

סיפורים אחרים בקובץ מציגים את הצד האפל של המשיכה לילדות. לאורך מונולוג מיתמם־ערמומי, גיבור הסיפור 'צוות' חושף את האלימות והקורבניות שהוא מוריש לבנו בן הארבע במסווה של דאגה וכנות. במכונית, בחניון, האב שולט בברקס ובגז, הילד עם הידיים על ההגה, צופרים כמו משוגעים, במין הכלאה מפלצתית של ילד ומבוגר.

במקביל, קרת מתייחס לאופן שבו סופר כורע תחת הציפיות התקשורתיות ממנו. לא פלא שהסיפור הפותח כולל איומי אקדח על סופר, והסיפור החותם מסתיים במצלמת טלוויזיה שכופה את נוכחותה על בן דמותו של קרת, סופר ואב צעיר שבנו מאולף כבר לרוץ ולחבק אותו באהבה מול עיתונאים, המוקבלים באדיבות לזונות. בעולם כזה, נראה שהילד מבין טוב יותר את הזונות, את התקשורת ואת הספרות.

המודעות הזאת מכניסה אלמנט בוגר יותר לסיפורים, אבל גם מעמעמת משהו מהבלתי־אמצעיות של קרת; מחיר שכל התקדמות אמנותית אולי דורשת. עדיין אפשר לטעון נגדו שההזדהות שלו מוגבלת לדמויות שמוכנות להודות בחוסר האונים שלהן, שנאלמות מול מושגים מעולמם הקורס של המבוגרים כמו 'מניות', 'מיסים' או 'הסכם ממון'; שהוא מציית לא פעם לדימוי המסורתי של ספרות כמרחב מוגן מרעשי רקע, של מפגש בין בודדים ענוגים. אבל הקובץ החדש מחזק את הרושם שקרת מנסה יותר מתמיד להתרחק מהעמדה המחניפה הזאת. הטובים שבין הסיפורים בספר מוכיחים שקרת יכול כמעט לעצבן, להחליא או לאכזב; שהוא מוכן לחתור תחת ברית הילדים הדחויים שבין סופר לקוראיו ולהכיר גם בחשיבותן של הגסות והזיעה ביחסים ביניהם.

 אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת, הוצאת זמורה־ביתן

רון לשם, מגילת זכויות הירח

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.10.2009

באחת הסצינות ב'אם יש גן עדן', ספרו הראשון של רון לשם, החיילים במוצב בופור מתיישבים מול הטלוויזיה לצפות בשידורי החיזבאללה. בעברית מגוחכת וברוב פאתוס, כך מתאר המספר, ממחיזים שחקנים לבנונים את תחושת התבוסה בצד הישראלי. 'מגילת זכויות הירח', ספרו החדש של לשם, מתנדנד לכל אורכו בין ניסיון כן לדמיין איך מתנהלים החיים באיראן – לבין המחזה לא משכנעת של דמויות קרטון, שהשחקן הישראלי מאחוריהן גלוי כמעט כולו.

 במידה רבה, גיבוריו של 'מגילת זכויות הירח' הם גיבורים טלוויזיוניים, כפופים לקודים של תרבות פופ. הגיבור והמספר הוא עכבר כפר שמתוודע לעיר הגדולה. דודתו, שאצלה הוא מתגורר, היא שחקנית דועכת בסגנון טנסי וויליאמס. השכנים הם סבתא'לה שנונה והומו צעיר וחובב לחיילים (שהיה עושה חיים בבופור). אהובתו של הגיבור, נהגת מרוץ, מלוהקת לתפקיד הטום־בוי ובת העשירים הפרועה. בעולם מתוקן, הם היו גרים במלרוז פלייס. אלא שהם גרים בטהרן, ואת האקשן שלהם הם צריכים לנהל בדלתיים סגורות, הרחק מעיני משמרות המהפכה.

רומן החניכה הזה מתרכז סביב נקודת המבט התמימה והנסערת של הגיבור כדי להעניק לקוראים חוויה של גילוי עיר סודית, מפתה ומאיימת (כפי שמבטאת באלגנטיות הדמות רעולת הפנים וחשופת החזה על כריכת הספר) – מין טייק־אוף לדרמות ההצצה לעולם החרדי, שמעמתות איסורים דתיים וחברתיים עם תשוקות הלב ואש הנוער.

ב'אם יש גן עדן' הצליח לשם להפוך כמה מהקונפליקטים המרכזיים שהעסיקו את התקשורת הישראלית לסיפור אפקטיבי, שהתגלגל עד מחוזות האוסקר. הוא הצליח להיות קונפורמיסטי לעילא ולדבר מתוך גרונו של החייל הישראלי הטיפוסי, ובו בזמן לבטא את האופל הסמיך של הקונפורמיות הזו. להמחיש משיכה ארוטית לפורענות ולהרס, ובו בזמן לנגן על התשישות הציבורית והאבל המחזורי שעוררה הלחימה בלבנון – משל קולע להוויה רוחנית מזוכיסטית שנלחמת כדי לא להיחלץ ממלכודת.

'מגילת זכויות הירח' עובר אמנם לתאר את חיי העורף, אבל הוא עושה שימוש במסגרת רעיונית דומה. אם הבופור של לשם הצטייר כמין תיבת נוח גברית או אינקובטור צבאי, גם ההתרחשויות ב'מגילת זכויות הירח' ממוקמות ברובן בחללים סגורים ומוגנים לכאורה – מסיבות מחתרתיות, מכונית דוהרת ובעיקר דירת הדודה שבה נפגשות הדמויות למסיבות תה של חטיפים משמינים וקיטורים על פוליטיקה. כניסת הגיבור ותאוות החיים המתפרצת שלו לחיי הדודה וידידיה מעוררות אותם להסתכן ולצאת אל המציאות.

האירוע המכונן הוא התוודעותם של הגיבורים לאינטרנט, שמדרבנת אותם לממש תשוקות שהיו מרוסנות עד כה. השכן ההומו עושה צעדים נועזים של יציאה מהארון. הדודה מגלה מחדש את סרטיה המנוונים שהוקצו מאז ימי המהפכה. השכנה ההרפתקנית נחשפת לארצות שבהן פינטזה לסייר. אלא שבדומה לגיחות של גיבורי 'אם יש גן עדן' מהמקלט הממוגן שלהם, היציאה של גיבורי הספר החדש מאלצת אותם להיווכח מה צפוי לדמויות פופיות, כמו האוחצ'ה האיראנית או נהגת המרוץ הפמיניסטית, כשהן מתעקשות לממש את משיכתן לסמלי המערב. זאת נקודת התורפה המרכזית של הרומן – הכניעה שלו לתפניות דרמטיות מתוסרטות; כפויות כמו חוקי הדת השרירותיים מטעם השלטון האיראני.

החלק המוצלח יותר הוא תיאור המפגשים הסימפטיים בין חברי המועדון, הרפתקאות האי־ביי הווירטואליות שלהם ותענוגות היו־טיוב האסורים; הנאה מגילויי סולידריות בתוך הוויה חברתית עוינת. את המהות האמיתית של חיים תחת פיקוח שלטוני מתמיד, לעומת זאת, לשם לא הצליח ללכוד. מי שמחפש ספרות מוצלחת ולא נרקיסיסטית על מפגש עם איראן האיסלאמית יכול לקרוא את '1979' של כריסטיאן קראכט, למשל. או לראות את הסרט 'ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים', שהמחיש בצורה מעיקה ואפקטיבית מהם חיים תחת שלטון טוטליטרי בימיה האחרונים של רומניה הפאשיסטית.

בסופו של דבר, למרות הריגוש האפל שמילת הקסם 'איראן' מעוררת אצלנו, 'מגילת זכויות הירח' הוא רומן דשן אך לא מסעיר, שלא עובר את משוכת הפנטזיה המתפייטת על החיים באיראן. טהרן של לשם מזכירה בעיקר את תל־אביב – רק עתיקה, גדולה ועשירה יותר – דימוי לאי של מתירנות שעומד בניגוד לרוח הכללית ("מדינה עם קיבעון למוות ואובססיה לשכול", במילות הגיבור). תחושת האימה הקיומית תחת משטר רודני, שהרומן מבקש אך לא מצליח לתאר, הועברה בכוח ובחיות דווקא ב'אם יש גן עדן' – באופן שמצביע על החרדה האמיתית שמאחורי הדרמה של לשם: החרדה מפני אובדן החיים הטובים, שעיתונים אוהבים לקשט במילים 'איראן זה כאן'.

רון לשם, מגילת זכויות הירח, הוצאת זמורה־ביתן

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.7.2009

זאת הייתה יכולה להיות המסיבה הכי שמחה בעיר. יש כאן פדופיל שמשתחרר מהכלא ונאבק ביצר הרע, חבורת קוקסינליות ש"ענן של פטפוט צווחני מלווה אותן בדרכן" אל תגרת רחוב, אלמנה טרייה שחושדת שבעלה נהג להשתתף באורגיות, כלה צעירה שדעתה משתבשת בעקבות בגידת ארוסה ועוד ועוד ועוד.

לרוע המזל, אף אחת מהדמויות שמאכלסות את קובץ הסיפורים הקצרים ב'כניסה נפרדת' לא מצליחה להפיק מעצמה רגע משכנע. למעשה, המשפט המדויק ביותר בספרו החדש של אמנון רובינשטיין הוא זה שחותם את רשימת התודות: "כל דמיון לאנשים חיים או מתים אינו אלא פרי המקרה".

הקובץ כולל 18 סיפורים קצרצרים שמבוססים לא פעם על גילויים דרמטיים, פואנטה כאילו־מפתיעה ודמויות שחצויות כמעט תמיד בין יצר לרציונל ("נועה מונעת על ידי כוח חזק מבינתה"). השילוב הזה יוצר רושם מהמם: מצד אחד ניכר כאן רצון טינאייג'רי לסנסציה; מצד שני הטון המוביל בסיפורים הוא של דיבור ירחמיאלי, נאיבי ומסבירני ברוח מדור הקומיקס לילדים של עיתון 'המודיע' ("קונדום משומש במכונית שלהם? הם מעולם לא הזדווגו במכונית זו").

לפעמים הסגנון הזה גובל בקאלט – כך למשל בסיפור בעל השם המפתה והקולע 'מפגש הקוקסינלים ב'יש גבול," שבו מטיפה מלכת הטרנסיות בריגיטה לסרבן מצפון: "אני צנחנית. צנחנית קרבית. אני קיבוצניקית. של נעליך מעל רגליך כשאתה מזכיר את צה"ל…". שלוש הנקודות במקור.

 לרגעים עושה רושם שרובינשטיין – שר לשעבר, חתן פרס ישראל, משפטן ואיש אקדמיה – רק חומד לצון בשורה של מערכונים. אבל הנה הדוגמה של בריגיטה. כביכול נראה שרובינשטיין מצא דרך מעניינת להסתכל על מדורת ההבלים של המתפלמסים הפוליטיים בישראל, או על המאצ'ואיזם הצברי שנחבא גם מתחת לאחרון הגרביוניים הקוויריים. אך לא – עצם הקיום הלא בורגני הוא שמשעשע אותו ומאיים עליו. הרצון לחיות חיים לא שגרתיים, להלך מחוץ לתלם, מוצג לאורך הסיפורים כהעמדת פנים מגוחכת.

המעלה העיקרית של ספרים מופרכים היא היכולת שלהם לחשוף את החולשות הכלליות של אופנות ספרותיות. במקרה של רובינשטיין, אוסף הדמויות שלו יכול להוות המדריך העכשווי לכותב המתחיל של 'לא תעשה'. לדוגמה, הוא מציג בספרו עוזרת פיליפינית מרטירית. כאשר סופרים בעלי יכולת מתארים את עולמה המתפרק של פועלת זרה, החוויה האסתטית מסתירה את השימוש המגמתי בדמויות כאלה כנייר לקמוס מצפוני, ולמעשה כביטוי של רחמים עצמיים. כאשר רובינשטיין מצייר את סיפור אהבתם של גבר מגמגם ומנקה פיליפינית חסרת ישע – ברור שהוא משתמש בפנטזיית רומיאו ויוליה כדי לפרוט על נימי המלודרמה של הקוראים. האם זאת פרודיה? האם זו קריאה לגיבורי הסיפורים לצאת מהסרט הרגשני שבו הם חיים? אפשר לשאול את כותרות הסיפורים: 'אהבה אסורה', 'אישה אלמונית', 'טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג' ואחיותיהן.

מה שברור הוא שרובינשטיין לא מסוגל להבין לליבן של הדמויות שעליהן הוא כותב. הוא מבקש בסך הכל להציץ, לצקצק ולא להיפגע. האם הוא יודע משהו על חיי זונות טרנסקסואליות מעבר לקריקטורה של קריקטורה מסרטי אלמודובר? מבחינתו הצצה סמלית אל כרזת הסרט 'לוליטה' מספיקה כדי לגרום לגיבור המעונה שלו להשליך מעליו את כל האיסורים והצווים הדתיים (לא היה אפשר למצוא קונפליקט פחות גס?) ולהיטפל בשוק ארבעת המינים לקטין מזדמן.

כל זה מסביר גם את המשיכה האדירה של רובינשטיין ככותב אל התהפכות היוצרות בסוף הסיפורים, אל מלאכת הפואנטה. מי שאין לו יכולת להרגיש באמת מה עובר על הגיבורים האקזוטיים שלו, ממה מורכב היומיום שלהם, זקוק לאיזה טלטול עלילתי נמרץ. ובמילותיו שלו: "אולי דווקא בשל הבגידה הנוראה עם חברתה הטובה ביותר הוא מדבר כך. הוא מחפה על מעשה המרמה במלל חסר משמעות".

למען האמת, נראה שאין מקום לבוא בטענות אל רובינשטיין. מאחורי הסיפורים מורגשת רוח תמימה ונרגשת; איזו התלהבות ילדית מעצם כתיבת הסיפורים. הבעיה היא עם הוצאת הספרים שמעדיפה לבייש את הפירמה עם שמות ידועים, מאשר לנצל את הבמה לטובת קולות לא ידועים אך מוכשרים יותר.

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת, הוצאת זמורה־ביתן

שי גולדן, הבן הטוב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.12.2008

אמא של טוני סופרנו החליטה להתנקש בחיי בנה אחרי ששמעה שהוא מקטר עליה באוזני פסיכולוגית. דור האבות של סופרי ישראל בוודאי שוקד בימים אלה על ארגון של צבא שכירי חרב שינקום בבניהם ובבנותיהם שידם המתחשבנת קלה על המקלדת. בעיניים ישראליות, התופעה של תביעת האבות לדין ספרותי נמשכת כנראה מאז שנות ה־70, עם התחלפות השלטון והפנמת ההלם של מלחמת יום כיפור שקדמה לה. לנקודת הפתיחה הזו הצטרפו עם השנים גם בני הדור השני לשואה שנזכרים בילדותם המצלקת ובסיפור שהוריהם ביקשו לספר להם ולא מצאו את המילים לספרו.

בשנה האחרונה, עושה רושם, פיתחה הספרות הישראלית יכולת ביולוגית מדהימה שבה ילדים יולדים את הוריהם, כמעט בעל כורחם. בסימטריה הפוכה לאתנה, שבקעה ממצחו של זאוס אביה אחרי שבלע את אמה בניסיון למנוע את לידתה – בוקעים אמהות ואבות מאצבעות הבנים. כיובל אחרי שמשה שמיר קבע ש"אליק נולד מהים", כאילו הורות היא טכנולוגיה מיותרת במונחים ציוניים – שבים ונזכרים סופרינו בצירי הלידה והילדות שקדמו לבגרותם (הממשית או הספרותית), והזיכרון כמעט תמיד נוקב וטראומטי (רונית מטלון ואיריס לעאל הן דוגמאות מרשימות לכך).

אולי זה לא הוגן להעמיס על גבו הצנוע של שי גולדן את תסביך האדיפוס הלאומי המשונה שלנו – אבל כמעט שאין ברירה אחרת. 'הבן הטוב' הוא ספר שכל כולו רווי חורים לבנים שלתוכם יוצק הקורא בעל כורחו פרקים מילדותו שלו. זהו ספר שהקריאה בו לפעמים נראית כל כך תלושה ומופשטת – למרות העיסוק שלה בעידן מסוים (שנות השבעים והלאה) – שאין ברירה אלא לצקת לתוכו חומר מילוי היסטורי. ושלישית, 'הבן הטוב' הוא ספר שגבו ותוכו הם כל דבר חוץ מצנועים.

למעשה, אפשר לומר שזה אחד ממפגני היהירות והאגו משולחי הרסן ביותר שאפשר להיתקל בהם בכתובים (כולל 'יומנו של גאון' מאת סלבדור דאלי). זוהי אולי הנקודה המרתיעה ביותר בספר, אבל היא חלק ממכלול שיוצר את אחד המְסַפּרים מעוררי המעורבות שראתה ספרותנו המנומנמת בשנה האחרונה. כבר המשפט האחרון מדגים כמה מידבקת הנטייה של גולדן לתאר את סיפורו האישי על דרך ההגזמה המוחצת, בתוקפנות שתובעת מהעולם את מלוא הקשב לכאביו הפרטיים, ומוחקת את זכותו של הזולת להשמיע את קולו או סתם להתנועע במרחב. הווידויים של גולדן על האיבה שהוא רוחש לילדי אחרים, למשל, כולל איומי כריתת הראש וניקור העיניים שהוא משמיע בליבו או באוזניהם של ילדים שגוזלים מילדיו שלו צעצועים – עשויים להוציא נגדו צו הרחקה מכל יצור נמוך ממטר.

זהו לב סיפורו האוטוביוגרפי של גולדן: אדם מבוגר שמנהל תיאטרון דמים של האשמות וחיבוקים מטורפים עם הוריו, בני המעמד הבינוני, אחות ומהנדס יוצאי רומניה. לולא עובדה גורלית אחת, הדרמה הזאת הייתה נראית כמו כתב האשמה נוסף נגד מוסד ההורות הבורגנית. אלא שגולדן חייב את נכסיו הספרותיים, הרוחניים, הערכיים – את עולמו כאדם וכסופר – לזוג ההורים הללו שאימצו אותו ואת אחיו כשהיו בני 6 ו־7 ולקחו אותם ממוסד הילדים שבו גדלו אחרי שאמם הביולוגית זנחה אותם. אלוהים המתוק שלי – וכמה שגולדן מציק לאלוהים, ובא אליו בטרוניות, ומאיים עליו בשפה של ילד מגודל – אין הרבה ספרים שיביאו קורא ממוצע לפרץ של סימפתיה כלפי הורים באשר הם, על הזילות במעמדם, על השיח הפסיכולוגי המאשים שהפך כאן לשפה שנייה, על כפיות התודה הקיומית שטבועה בתפקידם.

באשר לחוויה האמנותית של הקריאה, העניין הזה סבוך תמיד כשמגיעים לאוטוביוגרפיות. הרגש כאן מפעפע, אבל נדמה שהאלמנט הסגנוני השליט הוא של בלבול. גולדן נע בין קול של מסאי יבש ולא כל כך מרשים, ילד מלהג במשפטים מעגליים וקריין דרמטי: "ושכבתי עם ההיא בחדרי ביום כיפור והמתנתי לעונשי. ולא גמרתי בבית המשוגעים […] אהבתי אותו די כדי שאשנא אותו […] והייתי אשם בכל". מקטעים כאלה, נדיבים בו"ו החיבור, ניגנו באוזניי מאליהם את 'וידוי' של אלכסנדר פן וסשה ארגוב. ההישג של ערב־רב הקולות הזה הוא בכך שגולדן מתיך את הפילוסוף בגרוש לתוך עולמו של הילד – ואת תובנותיו הבוגרות מצייר לעיתים בנוסח המתיילד ביותר. ואין ברירה אלא להגיב ולהזדהות עם העצב שהוא מבטא, מול הטכניקה מעצבנת־אפקטיבית כזאת.

 הספר הזה עוסק בשרלטנות כמרכיב הכרחי ביחסים, בשקר כחומר גלם לאהבה ולספרות. העניין הזה מאפשר לא פעם לגולדן עצמו להתחפר במפגנים של שרלטנות ספרותית או של זריקת זין סגנונית – שמכסים על רגעים שבהם הייתה יכולה להופיע אינטימיות ועדינות אמיתית במקום משיחות עזות של פאתוס. אבל עושה רושם שזו מחלת הילדות של כותבי רומנים אוטוביוגרפיים אצלנו בשנים האחרונות – מחסור בהומור חרישי. לא נורא, גם את גיל ההתבגרות נעבור בסוף.

שי גולדן, הבן הטוב, הוצאת זמורה־ביתן