מחוץ לספרייה: יוני ליבנה והאחיות ג'משיד, הרגליים הארוכות


אולי גם לכם חסר מגע אנושי בימים האלה. לי בוודאי. כתחליף זמני, הנה שיר אהבה חדש על חלומות פרועים. 'הרגליים הארוכות' (נענע דיסק).

לפעמים, דווקא כשרחוקים מהאדם שחושקים בו, נדמה שהוא שולט במחשבות שלנו, בגוף, בחלומות. מקווה שתאהבו.

מצטרפות אלי בשירה, האחיות והמוזיקאיות המוכשרות שי-לי ועדן ג'משיד. את המילים כתבה המשוררת חגית גרוסמן (מתוך הקובץ 'ספר הגוף' בהוצאת עם עובד).

לקליפ: https://youtu.be/83woo8yy3Fs. להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/Haraglayim

לאלבום הקודם שלי: https://lnk.to/YoniLivnehHarofe

היו לי הרגליים הארוכות הארוכות שלך
ואמרתי לך ללכת, ואמרתי לך, ואמרתי לך ללכת
בלילה טיפסו רגליך מבעד ל, מבעד לחלוני
ואמרתי לך ללכת

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
מבקשת לשוב

לפעמים הנשמות שלנו נפגשות בחלומות
מבקשת לשוב
אני יושב על ברכיך, יושב על ברכיך, אני יושב על ברכיך
אתה פוקד את גופי

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי

רציתי שגופך ייהפך לארון
שאוכל לפתוח ולהיכנס פנימה
והגוף התרחק והלך
להתכסות בחליפת עורך

אחר קמתי ממיטתי
והגוף התרחק והלך

ולשונך בין רגליי
מבקשת, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
ולשונך בין רגליי
מבקשת לשוב, מבקשת לשוב
ואמרתי ואמרתי לך ללכת
ולשונך בין רגליי
מבקשת
שוב

הרגליים הארוכות – יוני ליבנה האחיות ג'משיד | מילים: חגית גרוסמן | לחן: יוני ליבנה | הפקה: שמוליק דניאל ויוני ליבנה | כלי הקשה: רוני וגנר | סינתיסייזר ופסנתר: גל שמי ויוני ליבנה | קולות: דניאל בוג'יו ויוני ליבנה | גיטרה: אסי בן סימון | אלקטרוניקה: ניר (ג'ייקוב) יונסי | בימוי הקליפ: עמרי קליין | ארט: מיקה חזן-בלום

הסופרים המסקרנים בישראל

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.6.2014

איך אפשר לבוא בטענות לוועד עובדים מיושן, חששן ודל במשאבים, שהוא הפרוזה הישראלית היום? למה אפשר לצפות מגוף שמאגרי התמיכה שלו הולכים ומתכלים? בעלי הברית הטבעיים – העיתונות, האקדמיה, המוציאים לאור – עסוקים בבעיות הישרדות משל עצמם. הפטרון הישן והפטרון החדש – הממסד הפוליטי־תרבותי, הקפיטליסטים של שוק הספרים – שמים עליו קצוץ. אם היה לי בוטיק מאובק בעיר שינה קטנה, גם אני הייתי ממשיך למכור בגדים חומים, רכים, חסרי קווי מתאר. כל עוד מישהו היה קונה אותם.

בישראל לא חסרים כישרונות ספרותיים מובהקים. חסרים אנשי ספרות שלא מתייחסים לקורא כאל ילד זקן ומוכה, גור עזוב שצריך ללטף בזהירות, לחבוש את פצעיו, ללמד אותו קצת על העולם. חסרים מו"לים, עורכים וכותבים שיראו מול העיניים שלהם קורא מסוג אחר: שותף סקרן, חרמן ונמרץ להרפתקה. הסרטים של טרנטינו, למשל, כבר איתנו עשור או שניים. איך יכול להיות שטרנטינו משתמש באפקטים זולים, בז'אנרים זולים, בטכניקות זולות, באלימות גלויה, בהומור קודר ומלוכלך – ועדיין נחשב לרב־אמן? מה מוצאים בו גם צופים בני 20 וגם מומחים לקולנוע?

אולי צריך לחשוב מחדש על ההבדל בין זול למבדר, בין מעמיק למשעמם. על הנחות היסוד של "ספרות יפה" באופן כללי. אולי כדאי לבדוק מה קורה שם, בארגז החול של סגנונות ומדיה שהתפתחו אחרי שנולדו הצילום בצבע, הקומיקס, הפופ. קצב מהיר ופרובוקציה שייכים רק לפרסומות, או שאפשר להשתמש בהם גם בכתב, ולהגיע בעזרתם גם לאזורים מהורהרים ואינטלקטואליים? גם אנשים "צעירים" – כלומר פתוחים, חסרי חשש – יכולים להתלהב מקריאה. אפשר להשיג את האמון שלהם. אפשר להוציא את האף מתחת לשמיכה.

4
מתוך 'קיל ביל 1'

 

הסופרים הישראלים הבאים הם עדיין לא "סופרים" במלוא מובן המילה. רובם ילידי שנות ה־70 וה־80. הם לא אלמונים, אבל רובם רק התחילו להתחכך בזירת הפרסים. מאחוריהם רק ספר פרוזה אחד או שניים שזכו לתשומת לב, למרות שטבלת רבי־המכר לא אירחה אותם עדיין לכוס תה. הקהל הרחב רק מתחיל לשמוע עליהם.

הספרים שלהם לא תמיד מלוטשים או מציגים ניצחון ספרותי שלם וחד־משמעי, אבל כל אחד מהם מציע משהו בהקשר מקומי: סגנון, עמדה רגשית או מקורות השפעה לא צפויים. כל אחד מהם מצליח לפנות אל הקורא באופן מעורר ולא שגרתי; לשחק עם כללי הספרות הריאליסטית – בלי לזעוק "אני טקסט אמנותי", בלי לנפח את הלחיים בשם הניפוח. הם מתייחסים למציאות ישראלית מוכרת, ובאופן ישיר, אלא שהם ניגשים לסוגיות עכשוויות – פוליטיות, מגדריות, כלכליות – בלי להפוך אותן ל"סוגיות".

אלה סופרים שיודעים לעצב רגעים ליריים ועדינים, בלי להתבסס על תפריט אחיד של ליריקה ועדינות. להביע כאב, אבל לא להתמרק ברחמים עצמיים. אלה לאו דווקא סופרים רדיקליים או מהפכניים – אבל הם מקפידים להשתמש באלמנטים שליליים, מביכים, מרגיזים, מאיימים, אכזריים, מצחיקים, גסים ולפעמים מנדנדים כדי לתקשר עם הקוראים. כל אלה מבליטים אותם ביחס לקום־איל־פו של פרוזה מקומית. אלה כמה מהסופרים שמצליחים לקרוע חורים קטנים ומסקרנים בדיון המסורק, הרגיש, המצטדק, המתאבל־מתמוגג מעצמו, המחבק, הכביכול תקין פוליטית והמנמנֵם שהוא הספרות הישראלית של שנות האלפיים.

דליה ביטאולין־שרמן, נולדה ב־1979, מחברת 'איך שהעולם נהיה לבן'

דליה ביטאולין־שרמן יודעת לתאר רגש נדיר בספרות המקומית: זעם. לא מהסוג המבוים, המתוזמן, בסגנון כותרות בעיתונים. הזעם הספרותי שהיא מעצבת מוחזק היטב, מוקפד, מסמן את קווי המתאר של כל חפץ, מחווה או חילופי דברים שהמבט והאוזניים לוכדים.

ספרי ביכורים נוטים להמחיש ניצחון ליברלי גלוי או סמוי – במיוחד כשהם מתארים סיפורי התבגרות וחניכה, במיוחד אם הם מסמנים לקוראים לקרוא אותם בהקשר אוטוביוגרפי, במיוחד אם היוצרים שלהם לא נולדו לקסטה הנכונה בישראל. האמנות מנצחת את הקשיים, הם רומזים או מצהירים, לפחות בזמן הכתיבה והקריאה. אמנות המילה הובילה את הסופר לחוף מבטחים.

זה לא בדיוק המקרה של 'איך שהעולם נהיה לבן'. המבט הספרותי הבוגר שמופיע בשבעת הסיפורים שכלולים בו מתגייס להסביר איך ילדה, נערה ואישה צעירה ממוצא אתיופי רואה את החיים סביבה בישראל. הקובץ מחפש ומוצא דרכים להמחיש את האופן שבו אלף ואחת עיניים – של מורים, של בוס במפעל, של הורים חלשים־חזקים – מחנכות את הגיבורה שמתגבשת לאורך הסיפורים, מנסות להכניס אותה לתלם. באותו הזמן, הסיפורים מראים איך העיניים של הגיבורות והמספרות לומדות בעצמן למדוד אנשים לפי מידת הכוח והמוגבלות שלהם. ההישג של הספר הוא היכולת של ביטאולין־שרמן להישיר בחזרה את המבט כסופרת, ולעשות את זה בצורה קוּלית, לא נוזפנית, לא כוחנית. לנסח את הדברים באופן כביכול שקט, אבל בעצם ממוקד ודרוך בטירוף. לנצח בכלים ספרותיים.

זה מעניין במיוחד מפני שהסיפורים בספר מגלים חשדנות כלפי תהליך השליטה בשפה. מצד אחד, רכישת השכלה וקריאה מוצגות כאן כמכשיר ברור להצלחה, לטיפוס בסולם החברתי. אבל באותה מידה, לספרים שמוזכרים פה יש כוח לנכר את האדם לעצמו ולשפה של הוריו. להפוך למשתף פעולה. "אנחנו אף פעם לא אומרות לא", ביטאולין־שרמן כותבת באחד הסיפורים, שמתבונן בקבוצת תלמידות ממוצא אתיופי בבית ספר ישראלי. הספר הזה יכול ללמד איך אפשר להתחיל לומר לא.

חגית גרוסמן, נולדה ב־1976, מחברת 'היכן שאינם' ו'לילה ולואיס'

אפשר לצקצק בלשון אל מול שני ספרי הפרוזה של חגית גרוסמן, שידועה יותר כמשוררת. את הגיבורה של הרומן האחרון שלה, 'לילה ולואיס', אפשר לפטור כתמהונית. את סגנון הסיפור אפשר להגדיר כמנדנד לפעמים. את המבנה של הרומן – לתאר כלא מגובש עדיין. אבל דבר אחד ברור: אף אחד, לפחות בהוצאות המרכזיות בישראל, לא כותב היום פרוזה כמו חגית גרוסמן. אף אחד לא מצליח ליצור קול־מספר שמשתמש באותו זמן במין פני פוקר אטומות ובקול שוצף ורומנטי של זמרת אופרה. לבטא התייחסות לחיים, למין, לאהבה, לכסף, שהיא מצד אחד נאיבית ותמימה לחלוטין, ומצד שני שנונה ואירונית.

גרוסמן שולחת את הגיבורה שלה, כפילה מוגזמת־מופרכת שלה עצמה, למשימה תובענית: דמות שניזונה מספרות, משירה, מתאווה בשרנית ליופי ולעונג – צריכה ללמוד להרוויח כסף, להסתדר. לאזן בין התפרצויות הנפש שלה לתביעות היומיום של שוק העבודה ויחסי האנוש הקפיטליסטיים בישראל היום. גרוסמן לא בדיוק מאלפת את הסוררת, ובטח שלא מצליפה בה כמו סופרים גדולים שנוהגים להעניש דמויות נשים שקראו יותר מדי רומנים רומנטיים בנעוריהן. אבל היא גם לא ממהרת לסגוד למשוררת שלה ולהגביה אותה. לאורך רוב הקריאה קשה להחליט – האם זאת דמות ענקית ומעוררת השראה או מגלומנית אנוכית, מגוחכת, שהעיסוק הספרותי מאפשר לה לנצל את הקרובים אליה.

הספר הזה הוא מאמץ משותף עם הקורא לבדוק איך מצליחים להחזיק את האמונה היוקדת בספרות, בארוטיקה של חיי הספרות – בלי לעצום עיניים אל מול המציאות, להתמכר לנוסטלגיה או להסתפק בקיטש. הרומן הזה אולי לא מצא לגמרי את הצורה שבה הוא רוצה להיכתב, אבל זה רק טבעי: 'לילה ולואיס' חוקר שטח לא חרוש, ומסמן בו קווים מצחיקים, יפים ולא צפויים.

ענת עינהר, נולדה ב־1970, מחברת 'טורפים של קיץ'

'טורפים של קיץ', בניגוד לשאר הספרים ברשימה, לא פורסם בשנתיים האחרונות. אבל גם שש שנים אחרי שראה אור, קובץ הסיפורים הזה זכור עדיין כמקרה נדיר יחסית: ספר ביכורים שיצר רושם של תגלית ספרותית. המעלה הבולטת שלו היא הנכונות החריגה והיכולת החריגה לגעת באלימות, עניין שחודר לכל שכבה ואגף שמרכיבים אותו. הפרוזה העברית של העשור האחרון עושה כמעט כל מאמץ לתאר אלימות באופן עקיף, סמלי, מעורפל, מעודן. כל זה, בניגוד חשוד למציאות פוליטית וצבאית אלימות במיוחד.

אישה צעירה שנדחפת בכוח להפוך לאמא, נערה מתבגרת שנמשכת לשכן שעדיף להישמר מפניו, מורה שעורר שדים מרבצם – עינהר לא רק מתארת דמויות שסופגות אלימות, מסבות כאב, מכניעות, נכנעות, נמצאות על סף פיצוץ. האופן שבו היא מתבוננת בהן לא מתייחס לאלימות שלהן מתוך ניקיון כפיים, עליונות מוסרית או ריחוק רגשי שאופייניים כל כך לפרוזה המקומית. היא לא מתבוננת באלימות כתופעה אקזוטית וחריגה, כמוצג בגן חיות, כיצר קדום שמתחפר במעמקי הנפש. היא גם לא מפרידה בינה לבין צדדים עדינים ביחסים אנושיים. אפשר לומר פשוט שעינהר פטורה מהתחסדות, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. תזכורת לכך שאסתטיקה, שמבט אמנותי, גם הם כרוכים באלימות. שני הסיפורים שחותמים את הקובץ מצליחים מתחילתם ועד סופם ליצור תחושת סכנה ממשית, קיומית ומיתולוגית, שהופכת ליופי בלתי מרוסן. ספרה השני אמור לצאת בהמשך השנה.

5

קובי עובדיה, נולד ב־1982, מחבר 'העונה האחרונה של מוטי ביטון'

"אסור להפסיק לזייף". את ההנחיה הזאת, שהוא מקבל מהמנטור שלו – גבר פדופיל עם מלאי זמין של ממתקים – הוא מיישם עד הסוף. הגיבור והמספר של קובי עובדיה מצופף בספר הביכורים שלו סיפור על גבי סיפור, הגזמה על גבי הגזמה. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' הוא בעצם מבוך של טלנובלות, שניזון דווקא מעשור ישראלי של ספרות תיעודית, אוטוביוגרפית והיסטורית.

עובדיה מעמיס כל דימוי מתבקש וסטריאוטיפי על הלוקיישן של "דירה משפחתית בדימונה". אין אבא. אמא מובטלת פגועת נפש. אחות שמנה במצב קטטוני. אחות משתכנזת שמשא המשפחה על כתפיה. רגעים של גילוי עריות. ילד בר־מצווה שחולם להפוך לתסריטאי־כוכב ומפנטז על אופרת סבון נאיבית, שבה מתחככים אנשים מהשכונה באצולה אשכנזית מדומיינת.

הספר הזה לא רק שואב באופן מוצהר השראה ממלודרמות קרובות ורחוקות כמו 'הקיץ של אביה' ו'שושלת'. הוא מוציא בעזרתן מהארון שורה ארוכה של רומנים אוטוביוגרפיים, מהעשורים האחרונים, שמתארים ילדוּת ישראלית בלתי נסבלת בתנאים של עוני ודיכוי משפחתי ותרבותי. עובדיה כמו מזהה באותם רומנים את פוטנציאל הבכי, הפורקן והקיטש מתחת לחזות האמנותית הקודרת – אבל במקום להחניק אותו, לוקח אותו לקצה.

דווקא מפני שהמניפולציות הרגשיות כאן גלויות, כאילו ילדותיות, הוא מצליח להחדיר הומור, קאמפ והתלהבות למתכונת של סיפורי חניכה טראומטיים, רדופים, שבסופם מבצבצת הפיכתו של הגיבור לאמן. בשנים שבהן יותר ויותר ספרים וסרטים נעזרים בגיבורים ומספרים ילדים – לטובת דימוי עצמי נקי כפיים, חסר אונים, קורבני – המספר־הילד של עובדיה מזכיר את הצד הכוחני, האכזרי, הלא־מחונך בכל ילד. לא מתוך רצון להוקיע את הקוראים – להפך, מתוך דחף של שחרור. הספר אולי לא מצליח עד הסוף להתמודד עם צרור המשימות שהוא לוקח על עצמו, אבל הוא מציע לקורא דרך להשתחרר מתפקיד "הילד הבוכה".

יפתח אשכנזי, נולד ב־1980, מחבר 'סיפורי מות עירי', 'בירקנאו אהובתי', 'פרסונה נון גראטה' ו'היידה להגשמה'

בניגוד לשאר הכותבים ברשימה, יפתח אשכנזי פירסם כבר ארבעה ספרי פרוזה. בנוסף, הוא מפרסם ביקורת ספרות בעיתון 'הארץ'. ובכל זאת, הוא עדיין לא שייך למועדון המקומי המצומצם של סופרים־נסיכים בני שלושים־ארבעים. שלושת הספרים הראשונים שלו היו חתרניים וארסיים במופגן. בספרו הקודם, 'פרסונה נון גראטה', היה משהו מרושל במכוון, במיוחד בחריזה הקצת חורקת שאפיינה אותו, ובהתפרצויות של שנאת נשים, שנאה עצמית ואלימות שהפציעו בו.

ספרו האחרון, 'היידה להגשמה', מסמן בחירה מודעת לעדן את היחסים של אשכנזי עם הספרות הישראלית ולהציג אותם בצורה מורכבת יותר: מצד אחד ביקורת והתנגדות, ומצד שני אהבה וקרבה. היחס המפוצל הזה מתבטא בעלילה אדיפלית על סיפורי מרד והתבגרות של שני דורות – בני גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, ובהמשך הספר, הילדים שלהם שגדלים על מורשת של חיי חבורה, תעלולים ואהבת הארץ. מורשת שעומדת בניגוד גמור לעובדה שההורים קיבלו לחלוטין את חוקי המשחק הקפיטליסטיים והפכו לבורגנים טובים.

אשכנזי שם את האצבע על דימוי מפתח שמגדיר את המגזר הזה, שממשיך לתפוס את עצמו כמלח הארץ, כנציג הישראליות, כמספיד הרשמי שלה: השירה בציבור. הספר עצמו ממחיש את הנקודה הזאת – אשכנזי מחקה־מזייף יצירות ספרות ידועות בעברית, ספק לועג להן ומעוות אותן, ספק מפיח בהן חיים מחודשים בקול שלו. נע בין פרודיות של הצגות בתיכונים, בקיבוצים, לבין דיוקן עצמי מלנכולי.

התערובת הזאת של ציטוטים ומחוות יכולה ליצור רושם דחקאי ומשורבט, כמעט גרפומני לפעמים. אבל ככל שהספר מתקדם, התחושה הזאת מקבלת משמעות רצינית: אשכנזי מציג את עצמו ואת נציגיו בסיפור כמי שלא מצליחים להשתחרר מהעולם האסתטי והרעיוני של ההורים, כמי שכבולים ליופי הרשלני של הישראליות הגוססת הזאת. לאורך הדרך הוא לא מוותר על קלילות, מוזרות ובוטות – ובכך מבדיל את עצמו מהמסגרת הנפוצה ברומנים ישראליים עכשוויים של הספד, געגועים וקינה.

איילת גונדר־גושן, נולדה ב־1982, מחברת 'לילה אחד, מרקוביץ" ו'להעיר אריות'

יש משהו היי־טקיסטי ומרענן ברומן השני של איילת גונדר־גושן, מין גישה תסריטאית בריאה ולא מתנצלת. היא מבססת את 'להעיר אריות' על סיטואציה דרמטית מתוחה, וחולבת ממנה אפקטים רגשיים ותפניות עלילתיות בלי להתבייש. בחור ישראלי טוב, מלח הארץ, רופא בסיום תורנות מתישה, מוציא קצת אגרסיות עם הג'יפ שלו. הוא דורס גבר אריתראי ומחליט להשאיר אותו לגסוס בחולות, לא מודע לכך שאשתו של הפצוע היתה עדה לתאונה. מוצף חרדות ואשמה, הוא מפיל את עצמו לידיה, והאישה מכריחה אותו לנתח פליטים אפריקאים במרפאה פיראטית שהם מפעילים בלילות.

גונדר־גושן מערבלת כאן בהצלחה בין כמה תבניות דרמטיות ומלודרמטיות בסיסיות – יחסים בין שולט לנשלט, בין שחור ללבן, בין גבר לאישה. היא רוכבת על סיפור הרדוף־נרדף שהתקשורת והפוליטיקאים מספרים על היחסים בין ישראל, אומות העולם והפליטים שנמלטים לכאן מאפריקה. אבל במקום להשתמש בו כחומר תעמולה, היא מנצלת את החרדות והדעות הקדומות שהוא מעורר בצורה מפתיעה, מיומנת, כמעט מותחנית.

שוק הספרים המקומי סובל מחסך בספרות פופולרית אינטליגנטית, שמכבדת את הקוראים ומוכנה לאתגר אותם. עוד מוקדם לתאר את גונדר־גושן כמאסטר, אבל היא נכנסת יפה לוואקום הזה. היא מזכירה שיש מקום בספרות לא רק לחשבון נפש ולזרם תודעה פרשני. ההתמקדות של הרומן בהכרעות המעשיות והאתיות של הגיבורים מזכירה את כוחה של הספרות לתאר גם פעולות והתרחשות, להמחיש שינוי ממשי במציאות.

מתן חרמוני, נולד ב־1969, מחבר 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות'

שני הרומנים של מתן חרמוני עומדים בסימן של ספרות יידיש. כרקע של התרחשות היסטורית, כהשפעה סגנונית ולשונית, ובעיקר כאופק מדומיין, כגישה כללית לספרות. סופרי היידיש, כותבי היידיש, כותבים וסופרים בכלל, בני אדם – מוצגים אצלו כמין אנטיתזה חילונית, צמודה לקרקע, לדמויות ספרותיות ישראליות. דילמות מוסריות לא מענות אותם, הם לא בדיוק נקרעים בין רצון פרטי למחויבות לקבוצה. שני הגיבורים שחרמוני יצר – שניהם סופרים – עסוקים יותר בניסיון לממש תשוקה מינית, בתאוות כבוד, ברעב, בגעגועים לאישה.

אם ברומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', עוד היה משהו קישוטי, 'ארבע ארצות', שיצא לאחרונה, מצליח לעצב עמדה רגשית ברורה וחשופה יותר. הגיבור – שמתואר כמין כפיל מגוחך, נבזה, של חרמוני עצמו – מציג עצמו בגלוי כמי שחולם לקבל הכרה כסופר, כחלש שבחלשים, אבל בלי להתענג על החולשה הזאת. ההומור הכמו־יכנעאי של הספר, שעוטף גם את פרצי הסנטימנטליות והייסורים הרומנטיים של הגיבור, מנצל את אחד התפקידים הבסיסיים של כתיבה קומית: להכניס דברים לפרופורציות, לתת לאסונות ולשיברון הלב להיראות כמעט כמו משחק.

בניגוד לחיבה של ספרות ישראלית לטרגדיה, לתחושה החוזרת שכוחות אדירים בנפשו של האדם הבודד או במציאות החברתית תמיד יכניעו אותו – המכות שסופג הגיבור של חרמוני והבדחנות המסוגננת שמתארת אותן, מזכירות שלבני אדם יש כוחות בסיסיים, זמינים אולי בכל מצב: גוף, דמיון, יכולת לאהוב ולצחוק.

חגית גרוסמן, לילה ולואיס

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

ברומן הביוגרפי המעולה 'בלזק',‬ סטפן צווייג מנסה להסביר את הכוחות שמאחורי הפריון העצום של הסופר הצרפתי. בלזק, לפי צווייג, מישכן את עצמו. עוד לפני שכתב רבים מספריו, בלזק כבר ביזבז מקדמות שקיבל, צבר חובות על גבי חובות, נכנס לעסקאות ומיזמים מופרכים (כולל פנטזיה על מטע אננס מחוץ לפריז). הספרים, לפי צווייג, היו בין היתר פירעון של חוב – שרק הלך ותפח.

אפשר לקרוא את 'לואיס ולילה', ספר הפרוזה השני של המשוררת חגית גרוסמן, כפירעון של חוב. כלכלי, רגשי, מוסרי. הספר המודפס, הנקרא, הוא אשליה של רגע קפוא. העולם שיוצר סביבו הכותב מרפה: האמביציה המשונה לקבל הכרה ממצבור של אנשים אנונימיים; הדחף להצטרף למועדון של יוצרים מתים, גדולים; האנוכיות חסרת הגבולות של הכותב, שמשעבדת אליה את הקרובים אליו וממררת את חייהם; הצווחות של חשבון הבנק. ובתוך כל אלה, האשמה המתמדת, הצמיגית. לא פלא שהספר מוקדש למוכר של מכשירי כתיבה, שמופיע גם כדמות בסיפור. כדי לגדל ספר אחד, לתמוך באגו יצירתי יחיד, צריך כנראה כפר שלם.

נתן זך לועג בחיבה באחד השירים המוקדמים שלו ל"אוהבים הנבונים‭,"‬ שכמו קוראי השיר – מתנתקים מהעולם, מסתגרים בחדר, במיטה, "ובעת האחד קורא/ את האור הקטן ידליקו‭."‬ נקודת המוצא של גרוסמן הפוכה: הקריאה, הסקס, ההיפתחות מול אדם אחר, מול "טקסט" חדש, מול הספרים שאותו אדם אוהב, הם שיא שאין בו מקום לטיפת אירוניה או גיחוך. שם נמצאים החיים האמיתיים. 'לילה ולואיס' נפתח בהתאהבות הדרמטית של גיבורת הספר ושל מי שעומד להקים איתה משפחה. שניהם אנשי ספרות. הספרים, הקריאה, נמצאים בכל חלק בהתחברות הראשונית שלהם.

שאר הספר הוא הגנה על העמדה הזאת – על הסירוב להפריד בין החיים לבין ההנאה מספרות. סירוב לבצע פחות או יותר כל דבר שאין לו קשר ישיר לכתיבה או לקריאה. 'לילה ולואיס' הוא ניסיון מעניין – ובעיקר, יוצא דופן – לתאר דווקא את מערכת הנודניקים, המפלצות והחובות של היומיום, של הנורמליות ושל ההיגיון שדופקים על דלתה של מי ש"רצתה לכתוב את הסיפורים שאף אחד לא רצה לקרוא‭."‬ בעידן שבו "כמעט אף אחד לא קרא ספרים. אבל המכונות הדפיסו".

3
ואדים זכרוב, מתוך 'דנאה'

 

הניגוד הזה מתבטא בדרמה המקוטעת של הסיפור: משוררת וסופרת – כפילה מוצהרת, מוגזמת, של גרוסמן עצמה – נוסעת לפסטיבל משוררים, מבקשת מירקן עשרה שקלים כדי לקנות אוכל לילדה, מפוטרת־מתפטרת מעבודות קטנות, לפעמים תוך שעות ספורות, מאלצת את בעלה לעבוד בשביל שניהם, לסחוט את עצמו, להרחיק את עצמו מהזמן היקר של כתיבה וקריאה.

התוכן הזה מתלבש על הסגנון של הספר. אירועים פרוזאיים מתוארים כמעט כמו שירה, כמו סיוט או פנטזיה. העולם שמורכב מבנקים, מפקידים, מקיבות רעבות, מנתונים יבשים, מגיע אל הקוראים דרך העיניים והמילים של מי שאימן את עצמו להתמצא בספרות, אבל כביכול חסר אונים לחלוטין מול דרישות פורמליות בסיסיות (למשל, לכתוב קורות חיים).

ברוח ספר הפרוזה הראשון של גרוסמן ('היכן שאינם'), 'לילה ולואיס' מתאר בחלקו את הדרמה הזאת בעזרת דמויות של שדים, שנבראו בבירור בדמיון של ילדים. הדחף לכתוב הוא לפעמים דמון חרמן. הפקידים בסניף הבנק הם יצורים מצוירים. הבוס שלהם הוא השטן, שמחרבן שטרות של כסף. מצד שני, גרוסמן קושרת גם בין חוסר ההכשרה של הגיבורה שלה למשימות החיים הבסיסיות לבין הקושי לארגן את הסיפור בתוך מבנה עלילתי מאורגן. כלומר, לשלוט במלאכה של כתיבת פרוזה.

למרות שגרוסמן מחיה כאן את ההשוואה הקלאסית – בין "ילדי הרוח‭,"‬ נגיד, כלומר היצירה האנושית, לבין "ילדי הבשר‭,"‬ הילדים הביולוגיים – 'לילה ולואיס' מחדד תופעה עכשווית יותר שקשורה לעיסוק בדמות האמן. אם הדמות האיקונית, הרומנטית, של היוצר היא של מי שמתעלה מהעולם החומרי לממד טהור, גבוה יותר, ומתווך בין שניהם – הגיבורה של גרוסמן, למרות השפה האולטרה־שירית, מייצגת אחרי הכל דווקא את המאמץ של האדם הממוצע בחברה הקפיטליסטית. להשיג כסף, מעמד יציב, קורת גג. העיסוק בספרות הוא רק מקרה קיצוני יותר של בעיה עדכנית ובסיסית: איך לומדים להציע לעולם מוצר, איך לומדים לייעל את הזמן. באופן פרדוקסלי, דווקא אנשי ספרות ששואפים ללטש את הסגנון שלהם, להביא שיר או סיפור למצב של "עיצוב" מקסימלי – דווקא "ההתמקצעות" הזאת מונעת מהם (או לפחות מהגיבורה) להשתלב בשוק.

הספר עצמו ממחיש משהו מזה. הוא מפגין חופש נמרץ, רגשי ויצירתי, אבל לפעמים גם יוצר רושם אוורירי או לא הדוק מספיק. הוא בשיאו כשמורגשת בו איזו סמכות מפקחת, שחזקה יותר מדמויות השדים, מרוחות השירה והפיוט – ההומור. כשגרוסמן תוקעת סיכות קטנות ומצחיקות בהיפרבולות שלה, כשהיא מתארת גם מחוות רגילות, פרוזאיות, בתוך ההתנשפות הגדולה: חתולה שקופצת על כרית ונופלת ממנה, החלטה חסכונית לכתוב על דפים משני הצדדים, רגעים של ערמומיות נסתרת, מינית, של הגיבורה מול בעלה; העין העליונה שרואה את המשורר כאיש עסקים, כקבצן, כבן תמותה.

חגית גרוסמן, לילה ולואיס, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

 

אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.5.2013

קודם כל, צריך לשבח את הוצאת 'עם עובד' על הנכונות לפרסם ספר כמו 'קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ'. בשנים האחרונות נדמה שגבולות הגזרה של הספרות הישראלית בהוצאות המרכזיות כבר כמעט נושקים זה לזה. אם לא מבחינת תכנים, אז לרוב מבחינת סגנון ואווירה. יותר מזה, באווירה של חרחורים כלכליים וסימני שאלה, ההוצאות פחות ופחות ששות לפרסם כותבים צעירים ולא מוכרים. המרחב המצומצם הזה הופך דווקא ליתרון לספרי ביכורים, אלה שכבר הצליחו לחצות את הנהר שהוא ההתקבלות להוצאה. כל סטייה קטנה מהתלם שהם מבצעים בוחנת את העירנות של הקורא, גורמת לו לזקוף אוזניים וגבות. במובן הראשוני הזה, ספר הביכורים של אדם קומן, יליד ‭,'87‬ עושה עבודה מעולה ונלהבת. כבר בשם הארוך, היפה והמשונה שלו.

ספרו של קומן מנצל את הבמה שהעמידו לרשותו כדי להכריז במלוא הכוח על נוכחותו ועל הרצון שלו לתפוס את תשומת הלב של הקורא. הרצון הזה להתבטא וגם להתפרסם הוא עניין מרכזי בספר. 'עשרות רגליים זעירות' מתמקד רוב הזמן בזירה חברתית מסוימת מאוד – תל־אביבים צעירים וחילונים, בעיקר, בתחילת דרכם האמנותית, עם קפיצות לברלין, לקרקוב ולניו־יורק. קומן עוזר לקורא, בבעיטות קלות, למקם את הספר כצאצא במסורת ספרותית תל־אביבית על צעירים בני טובים חילונים מיואשים, אובדניים וחרמנים. באותה תנופה, הוא מצחקק מול ההשפעות של ספרות דור הביט – כתיבה כאילו משולחת רסן, לפעמים אינפנטילית, לפעמים מזנקת למעמקים בפאתוס נבואי, מתענגת עונג טינאייג'רי משילוב של ניבולי פה, חיקויים לגלגניים של סגנונות דיבור וכתיבה, והגות שיכורה.
נדמה שהייחוד של קומן ככותב הוא הנכונות להתמקד בגיבור ומספר בלתי נסבל בשם אדם קומן. בתיאור של המפגש הצורם שלו עם דמויות אחרות, כלומר עם הזולת, ככישלון נרקיסי שחוזר על עצמו שוב ושוב, כהוכחה הולכת ומתנפחת של מבוכה ובוז מול העולם. במובן הזה, הספר מכיל בתוכו, ובפירוט רב, כל ביקורת שאפשר להפנות כלפיו: הנטייה לנודניקיות, האהבה העצמית העולצת מתוך מחילות הדיכאון, החיקוי של מרד קלולסי ללא מושא אמיתי למרד ולהתנגדות. "לא‭…‬ בכלל! נראה שעדיף לוותר על כל זה‭,"‬ נפתח הספר, "תעזבו את כל הסיפור. הוא לא בשבילכם‭."‬
עטיפת הספר, וציטוטי הביקורת הפיקטיביים, מרמזים שגם ההוצאה נהנתה לשחק במשחק הזה, להתגנדר בבגדי הכופר הספרותי. העמדה הקצת פאנקיסטית הזאת היא גם כלי רב עוצמה להשיג אהבה והזדהות. והכלי הזה עובד היטב לאורך הקריאה בספר, גם בחלקים החלשים שבו, ובעצם קצת מייתר את הניסיון לדבר על חלקים טובים וחלשים בו. קומן כותב מתוך קדחתנות אדירה. אפשר כמעט לשמוע את הלסתות שלו חורקות, לועסות בטירוף איזה מסטיק בזמן הכתיבה.

11111111111111111
מתוך 'בחורה טובה'

 

לדמות של קרצייה עזה ופיוטית שקומן יוצר מצטרפת גם ההצהרה של הכותרת על כתיבה מתוך "כעס" – רגש נדיר בספרות הישראלית של העשור האחרון, שעסוקה באבל והחלמה. כל חומר שנכנס לספר הוא מושא להתקפה ולפירוק. מושא ההתקפה הראשי הוא כמובן הניסיון להגביה ולייפות – הניסיון לדבר דיבור פילוסופי, אמנותי, מוסרי. הסיפור של חיפושי זהות ומשבר. כל מה שהדמויות מסביב לגיבור עושות. בעצם, לא ממש מדובר בדמויות, אלא במשטחי קרטון מצופים אלומיניום, שמשקפים את הגיבור והמספר: ששון לקרב (זכרים) או רגשי נחיתות (נשים).‬ חלקו הראשון של הספר מתאר בקווים שבורים ניסיון לכתוב טקסט כלשהו, שלפעמים מכונה (ברסקולניקובית?) "הפרויקט" ומתואר כמין ניסוי של ריאליטי ספרותי. החלק השני מתאר מין דו־תלת קרב בין שלושה כותבים שמסה גדפנית של קומן כאילו מעוררת, על המשיכה התל־אביבית לברלין. החלק הזה הוא כבר התקפה עצמית גלויה, שבה הפרודיה של קומן עוברת בעצמה חיקוי מעוות מצד שני הכפילים של המספר.
בניגוד לסופרים של ראשית המאה ה־20 שבעטו בניסיון האנושי להדביק לדברים משמעות – ובאופן טבעי, הדביקו את הבעיטה הזאת למבט צעיר, תלוש, ונון־קונפורמיסטי – נדמה שאצל קומן מורגש בסופו של דבר דווקא רצון להחזיר לספרות, להתבטאות מעוצבת, את כובד המשקל שלה. להחזיר לעמדת המספר תפקיד של לוליין מותש ומתפתל שאי־אפשר להסיר ממנו את העיניים. באופן הזה הוא משתלב בנסיונות של כותבים שונים מהשנים האחרונות, להשיג מחדש עמדה של מספר סמכותי ואפקטיבי, דווקא בעזרת דמויות כאילו לא מתפקדות, ליצניות וקלולסיות, במשחק אוטוביוגרפי גלוי; סופרים צעירים כמו רוני ידור, קובי עובדיה, חגית גרוסמן, ליאור דיין (ואחרים, בשירה) – שלא רק מנסים ליצוק תוכן לצורך העכשווי להתפרסם, אלא בודקים איך חומרים זולים ומשומשים כמו מלודרמה, טלנובלות, יומני נוער או זרם תודעה שטוף פרסומות ופילוסופיה בגרוש הם מקפצה לספרות יומרנית, טוטלית ולופתת.

אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ, הוצאת עם עובד

חגית גרוסמן, היכן שאינם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.1.2012

אפשר לקרוא את 'היכן שאינם' – רומן הביכורים של המשוררת חגית גרוסמן – כמו הופעת דראג. אפקטים בלי סוף, מריחות עזות של איפור, מחוות של קאמפ וקיטש. כמו אמני דראג גדולים, גרוסמן מצליחה להשתלט על התערובת הזאת בעזרת משקל נגד של פגיעות ועדינות. שוב ושוב היא מאותתת לקורא על קווי החפיפה בין חייה לבין חיי הגיבורה שלה, בין המסכה לבשר, ובכך הופכת את המלודרמה והקרקס לאוהל ילדים בחצר האחורית.

כדי לגעת באישי ובאוניברסלי, כדי לספר סיפור שבו בחורה צעירה הופכת לאישה וליוצרת, גרוסמן משתמשת בשורה של מסכות. הקולות הבולטים שמהדהדים בסיפור הם הקולות של היוצרות הגדולות של הספרות הישראלית. משפט הפתיחה, למשל – "קולו של אבא נגזם כמו דשא מיד כשהבית התרוקן ממנו" – יכול להזכיר את הפגישה של הקוראים עם ספר השירה הראשון של דליה רביקוביץ (שמצוטטת בהמשך הספר). את הדיבור על שירה נשית כקול שנובע מיתמות, שמדמיין את ההורה הנעדר, פונה אליו בצורה כמעט ארוטית ובאותו זמן גם משתחל לנעליו.

גרוסמן, ילידת 76', כבר הושוותה ליונה וולך כשיצאו שני ספרי השירה שלה. ב'היכן שאינם' העניין הזה מורגש בעצם העמדה שממנה מסופר הסיפור, בעצם היחסים שהוא יוצר עם הקורא. ילדה יצרית, נאיבית־אכזרית, ספק משוררת ספק חוזת חזיונות. מישהי שנעה על הגבול שבין יצירה לשיגעון.

גרוסמן הולכת בעקבות כל המיתוסים והדימויים הגדולים של ההתקדשות למעשה היצירה – ההתאהבות, האבל, הטירוף, ההריון. החידוש של הספר ביחס לפרוזה הישראלית העכשווית הוא שימוש יוצא דופן במושגים מיסטיים. 'היכן שאינם' מחולק לכמה אפיזודות; כל אחת מהן עוסקת במפגש זוגי של הגיבורה עם גבר אחר – שמתואר כמו התגלות מיסטית מצחיקה ומסויטת. גרוסמן ממסמסת את ההפרדה בין הטבעי לעל־טבעי. היא מתארת את תל־אביב של אנשים צעירים – בשולי החברה, שולי התרבות, שולי ההצלחה הכלכלית – במונחים של מלאכים, משיחים וכופרים.

משוררים זיהו כבר לפני דורות את העיר המודרנית כפתח לעולם של שדים ומלאכים רדומים, מרבץ של קדושה וטומאה. אצל גרוסמן יש משהו אחר. היא מאפשרת להבין את הדמויות שלה, בראש ובראשונה את הגיבורה, כאנשים בשר ודם עם בעיות שממתינות לאבחנה חברתית או פסיכולוגית (צעירים אמנותיים וחרמנים עם נטייה לדיכאון). את הפגישות של הגיבורה עם פסיכיאטר, למשל, ואת כדורי הליתיום שהוא רושם לה נגד התקפי מאניה, היא מציינת בצורה אגבית כבר בפתיחת הספר. בו בזמן, היא מאפשרת לקורא להתבונן בגיבורה שלה כמין נימפה שפוגשת יצורים אחרים בני מינה, שדוברים שפה אחרת.

השפה הזאת היא שירה. היא התענגות על דימויים בווליום גבוה, על פאתוס חסר בושה. "ללא פעילות לשונית הייתי מתפוצצת", מסבירה הגיבורה.

לקח זמן עד שהרתיעה מהסגנון של גרוסמן נרגעה, עד שהצלחתי לשמוע בתוכה גם הומור עצמי ופרודיה על העמדה המשוררית. למרות הצהרות מפורשות כמו "הנרקיסיזם הוא דבק מגע של העפעפיים ואני מרגישה ששלי הודבקו חזק־חזק", לוקח זמן לחבב את הגיבורה־המספרת ואת האופן שבו היא משחקת את הגבירה הגדולה ("'תקדש אותי בביאה', אני מבקשת. והוא בא לתוכי ומקדש") ואת הילדה חסרת האונים ("שלא תחשוב שאני לא שונאת את עצמי"). נדמה לי שזה קרה כשהיא מתארת את עצמה נעולה מרצון בדירה של מישהו, אחרי זיון, מבקשת סיגריות דרך החלון מעוברים ושבים ברחוב.

 המשחקיות הזאת, הלבישה וההתפשטות מדימויים של נשיות, מיתרגמות כאמור גם להתחפשות – מכוונת או לא – לכותבות שונות ("אני כל הנשים בעולם"). סיפור ההתאהבות המיסטי כדימוי לכניסה לחיי יצירה מזכיר למשל את 'נעימה ששון כותבת שירה' של עמליה כהנא־כרמון. האלימות של סרטים מצוירים והמשחק הלשוני יכולים להזכיר את 'דולי סיטי' של אורלי קסטל־בלום (למשל באפיזודה בנוסח גוגול שבה הלשון הממשית של הגיבורה קופצת לביקור בפה של מירי אלוני). גרוסמן מצליחה לגרגר את התמיסה של כולן, ועדיין לבטא משהו ייחודי, רגשנות אנטי־רגשנית: "הלכתי כל הלילה. שרתי לעצמי שירים של משוררים מתים. מול עשן האוטובוסים ירדתי דומה". יש משהו מרענן בתזזית הזו של ביטויי הרגש ובחירות הלשון. מעניין אם גרוסמן תצליח בספרים הבאים לטייל במסלולים נוספים.

חגית גרוסמן, היכן שאינם, הוצאת ידיעות ספרים