סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

על רשימת המועמדים לפרס ספיר 2011

דווקא השנה, כשהעניינים הולכים חלק, בלי סקנדלים ובלי ערעורים, מתגלה כמה חיוור הפרס הזה מבחינה תרבותית. עד כמה שולית ההשפעה שלו ביחס לגובה הפרס הכספי. הרי אף אחד לא יכול לבוא בטענות כלפי רשימת המועמדים הסופית שפורסמה בשבוע שעבר. איש לא יבוא בטענות, ואיש לא יתרגז, בעיקר מפני שמדובר בספרים שממילא לא עשו שום רעש – לטוב ולרע.

לקו הסיום, כמו שאומרים בריאליטי, הגיעו מתמודדים ראויים. מי נשאר בחוץ? קודם כל, רבי המכר. מהסוג שלא פעם לקח את הגביע מאז שהפרס נוסד בשנת 2000. כמו מארגנת חתונות שנדרשת להפגין טעם מאופק, ועדת הפרס ויתרה הפעם על שמות פופולריים כמו צרויה שלו ואשכול נבו ('שארית החיים' ו'נוילנד'). מצד שני, לחתונה גם לא הוזמנו סופרים נסיוניים יותר, פחות קלים לעיכול (דרור בורשטיין ואלמוג בהר, למשל, שנכללו בסיבוב הראשון). בלי אינטלקטואלים, בלי סלבס.

בולט בהיעדרו בעיקר 'היינו העתיד' של יעל נאמן. על פניו, מדובר בזוכה קלאסי: סיפור על ילדותו והזדקנותו המואצת של הקיבוץ. שילוב עדין בין סיפור אישי לסיפור לאומי, שזכה לליטוף מצד המבקרים והקונים. לגמרי לא ברור למה נאמן נשארה בחוץ. אולי הספר, שמשתמש בסגנון ספק היסטורי ספק יומני, לא הקרין מספיק "ספרותיות" בעיני הוועדה.

כל חמשת המתמודדים הסופיים ראויים כאמור לתשומת לב, אבל אף אחד מהם לא יצר סביבו דיון משמעותי – לא בביקורות, לא בפורומים, לא בקופות. לי עצמי לא מתחשק לקרוא שוב את רובם, למרות שנהניתי מהם במפגש ראשון. בצורה זו או אחרת, כולם נוטים לאיפוק ולא קופצים מעל הפופיק – הן סגנונית והן עלילתית.

'ארטור' של דן־בניה סרי, הסופר הוותיק בחבורה, הוא כאילו הפרוע בהם. זהו עיבוד פנטסטי ומפולפל לסיפור ילדותו של סרי בירושלים המנדטורית, יש בו עניין היסטורי ושילוב מעניין בין סגנונות לשוניים – אבל הוא לא מצליח להחזיק את המתח הראשוני שהוא מעורר, ונמוג לתוך הוויה ילדותית־מזדקנת. 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני הוא ספר ביכורים מפתיע, שעוסק בעולם זר יחסית לקורא הישראלי, תעשיית המלודרמות העסיסית שהצמיחה תרבות היידיש באמריקה, אלא שחרמוני מתבונן בספרים הסנסציוניים האלה מתוך ריחוק אוהד ונבון. 'יולנדה' של משה סקאל, צעיר המתמודדים, יכול היה להיות זוכה אופטימלי. מעודן, מהורהר, מחויך; ספר דמוי פורצלן שיתאים לוויטרינה בסלון החדש. גם אם חגי ליניק יזכה [כפי שאכן קרה], אף אחד לא יתלונן. ליניק, יליד 59', הוא סופר לא ידוע שזוכה לביקורות מחמיאות, ו'דרוש לחשן' שלו נראה כמו הספר הרציני ביותר ברשימה. השופטים יוכלו לטעון, ובצדק, שהוא מציג את נושא השכול מזווית חדשה, ביקורתית־רגישה, לפעמים כמעט מצחיקה.

מצורפים יחד, כמו פרסומת של בנטון, הספרים האלה מדגימים מצגת כאילו־פלורליסטית, טוב טעם ממלכתי. קצת יידישקייט, קצת מזרחיות, קצת קוויריות לבנטינית, קצת שכול, קצת קסטל־בלום.

'חיי חורף', של הסופרת החשובה בנבחרת, אמנם חלף מעל ראשי הביקורת, ולפעמים נתפס כחוליה חלשה במכלול הספרים שלה, אבל אפשר לראות בו גם תפנית נועזת. המציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב את האבסורד האלים שמזוהה עם קסטל־בלום. במעין תגובת נגד, הקובץ האחרון שלה חיקה דווקא מצלמה פשוטה שמתעדת נופים של דיכאון ותלישות. סיפור הנושא בקובץ הוא מופת של התבוננות קרירה, והנכונות של קסטל־בלום לחשוף את עצמה כסופרת ללא עזרת הפעלולים שמזוהים איתה הופכת אותה לזוכה לגיטימית – למרות הראיון משבוע שעבר, שיעיב על הזכייה.

כמוה, כל המועמדים הסופיים מתארים עולם חרב, גולה, במגוון נסיונות לעקוף את הפאתוס המתבקש. כולם מבטאים מין צנע ספרותי, בעידן שבו מספידים את הספרות השכם והערב. היה אפשר לומר שבמובן הזה אנשי הפרס נמצאים עם היד על הדופק החלוש, אלא שדווקא הספר המוביל בכיוון הזה – 'היינו העתיד' – לא נכלל כאמור ברשימה הסופית. הבחירה בספרים הצנועים השנה חושפת בעיקר כמה זהיר הפרס, כמה חסר ביטחון. הביטוי 'קירח מכאן ומכאן' הולם את הפחד הזה מקצוות. לא אהבתי את 'שארית החיים' של צרויה שלו, למשל, אבל לפחות מדובר בספר שאפתני ולוהט. אם המטרה היא לחמוק מאישומים בפופוליזם – למה לוותר על ספר חזק ותובעני כמו 'זה הדברים' של סמי ברדוגו, אולי הספר המעניין של השנה החולפת. לא פופולריות, לא העזה, לא פריצה מפתיעה ולא מפעל חיים הם המדד לזכייה. לא בדיוק דיאלוג עם הקהל, ולא בדיוק דיאלוג עם הקהילה הספרותית. אין כאן יומרה להתוות כיוון, רק ניסיון לעמוד בקצב.

מה משרתת המכובדות העכברית הזאת? מה הזהירות הזאת מבחירה מוטה, מעוררת מחלוקת, פוליטית, מחנאית? בסופו של דבר, הטון השקט מטשטש את המשמעות האמיתית של הפרס: כסף ציבורי שנצבר בחסות מפעל חוקי ומפומפם של הימורים. הון במונחי משכורת של סופר, פרוטות מבחינת מפעל הפיס – שמרוויח פעם נוספת תדמית ממלכתית, פילנתרופית, ומאפשר למדינה להתחמק מחובותיה לחינוך ולתרבות. הרעש סביב הראיון של קסטל־בלום הוא דווקא תזכורת בריאה לוולגריות שעומדת מאחורי הפרס: נדבה לאנשים המוזרים שהימרו על חיי רוח, בימים האלה ובזמן הזה.