יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.1.2013

'הפרדס של עקיבא', רב המכר הנוכחי של יוכי ברנדס, מבקש לחזק את הפרסונה שלה כמורת נבוכים פופולרית בארון הספרים היהודי. בחלקים נכבדים מתוכו מתממשת הרתיעה המוקדמת מהספרות של ברנדס – סגנון יבשושי, תפניות מלודרמטיות בעלילה שלא זוכות לבנייה מינימלית, דיאלוגים ילדותיים. מצד שני, לב הספר מציג אולי את ברנדס בשיא כוחה: מתווכת נלהבת בין הקוראים לספרות חז"ל, שמצליחה להפוך מקבץ של אפיזודות, אגדות סותרות ומדרשים נפרדים לסיפור אחיד ברוח עכשווית, סלבריטאית, כוכב־נולדית.

'הפרדס של עקיבא' הוא ניסיון לספר את תולדות חייו של החכם המופתי בספרות חז"ל בצורת רומן היסטורי. את רוב הסיפור משחזרת ומספרת דמות אשתו – בתו של כלבא שבוע, שמכונה כאן "רחל", השם שהודבק לה בספרות יותר מאוחרת. לב הפיתוי שהספר מציע לקוראים קשור אליה: ההבטחה לספר סיפור מושתק, שהכתבים העתיקים, הגבריים, כאילו הסתירו, וכך לפרש את הדמות המכוננת בצורה חדשה. במילים אחרות, להכניס את הקורא לפרדס של עקיבא: אותו תחום מיסטי נסתר, לפי חז"ל, שרבי עקיבא היה היחיד שנכנס אליו ויצא ממנו בשלום.

בכל הנוגע לחשיפות מסעירות ולנגיעה במופלא – ברנדס היא לא הכתובת. לעומת זאת, הספר נוסק כשהוא מתמקד בעולם החילוני של חכמי המשנה, באינטריגות האישיות ובמאבקים האידיאולוגיים והתיאולוגיים שלהם. כל זה קורה כשהרומן נפרד מרחל כמספרת ישירה מול הקוראים, ועובר לתאר את הכניסה של עקיבא למאבק בין תלמידי האסכולות של בית הלל ובית שמאי. גל הניו־אייג' היהודי, והכתיבה הפופולרית על יהדות שמשגשגת מאז רצח רבין והתפרצות האינתיפאדה השנייה, מאפשרים גם לקורא בעל ההיכרות המינימלית עם הצימוקים שבספרות חז"ל הנאה דומה לצפייה במחזות זמר כמו 'מאמא מיה' או 'מרי לו': השאיפה לראות איך ברנדס תחבר בין הלהיטים, איך תקשר בין הסיפורים המוכרים על חיי החכמים והאמירות המפורסמות שלהם ("הכל צפוי והרשות נתונה", למשל).

ברנדס, וזאת לא הגזמה לגמרי מופרכת, מגלה כאן את הכישרון של מספרי ביוגרפיות הוליוודיות, והולכת בעקבותיהם כשהיא מעבדת את האגדות הקצרות והמפוזרות על חיי עקיבא ובני דורו. בדומה, למשל, למעקב הקולנועי אחר ריי צ'רלס הצעיר או ג'וני קאש – הקוראים עוקבים אחרי התלאות של עקיבא (זקן, אנאלפבית, בן גרים), אחרי נתיב העלייה לגדולה של האנדרדוג, האאוטסיידר, איש השוליים כביכול שבסופו של דבר מגלם באישיותו את הסיפור האמריקאי הכללי.

לפגישה האינטימית עם סמל תרבות מתלווה גם הסיפוק המפתיע, הקומיקסי, בפגישה עם גיבורי משנה בגלגול מוקדם של סיפוריהם. ג'וני קאש הקולנועי פוגש לרגע את אלביס? עקיבא פוגש את אלישע בן אבויה. פיטר פארקר הצעיר מתיידד עם מי שיהפוך לאויבו המר של ספיידרמן? הקוראים עוקבים מראש אחרי סימני הכפירה הממשמשים של אלישע, לפני שהפך ל'אחר' הרשמי של ספרות חז"ל.


מתוך 'ריי'
 

טעם הלוואי הילדותי בכתיבה של ברנדס לא נעלם בחלק הזה, אבל הוא פחות בולט ביחס לחדוות המשחק שהיא מפגינה כאן כשהיא פורשת, מפשטת ובודה את היחסים בין מוריו ובני דורו של עקיבא – דמויות כמו רבן גמליאל ורבי טרפון. ברשימת התודות המפורטת, ברנדס מקפידה להדגיש את הבקיאות שלה במחקר התקופה והטקסטים ואת הקשר שיצרה במהלך הכתיבה עם חוקרים – אבל גם את הבחירה שלה לסטות מאמינות היסטורית מלאה. ובאמת, היא מקשרת בחופשיות בין מקורות וסיפורים, גם מתוך הברית החדשה, מייצרת מין מדרשים משלה למדרשים הידועים שהיא מצטטת.

בהקשר הזה, סביר להניח שהדרמה התקופתית הזאת לא תתחבב על מביני עניין או על קוראים שמרנים מבחינה דתית. כמין מענה סמוי לאלה ולאלה, את סוד הכריזמה של עקיבא היא מציגה כיכולת להפוך "את התורה לשעשוע" (ואגב כך כאילו רומזת לדימוי העצמי שלה כסופרת). ועדיין, השעשוע של הרומן הוא שעשוע שמרני במהותו. תכנים פרועים באמת, שהספרות החז"לית לא נרתעת מפניהם, לא נכנסים פנימה. מעבר לביטויים של יחס צדקני לנצרות ולסילוף ההיסטורי שלה – העולם הלא־יהודי, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות ההיסטורית, כמעט לא חודר לספר או משפיע על ההתרחשות. בדומה לתפיסה ההיסטורית הסטריאוטיפית והבדלנית שמנחה את ברנדס, אפשר להגיד שגם ההיבט הפמיניסטי בכתיבה שלה והעמדה החתרנית ביחס לטקסטים עתיקים מתגלים כדרך לא מאוד עקיפה לבטא השקפות שמרניות ("רק רצון אחד נותר בי, אני רוצה נכדים").

המתיחות הזאת שבין ביטויי שמרנות והעזה, בין כושר המצאה לסיכום פדגוגי, עובדת יפה בשליש השני של הרומן. חלקיו האחרונים, לעומת זאת, חוזרים לסיפור מפי רחל, ולא מנסים להסתיר את חוסר היכולת או הרצון של ברנדס לבנות ולפתור קונפליקטים. "לבסוף" – כלומר מיד – "אני נכנעת", "דבריו חודרים את גדר הצינה שבניתי סביבי".

מעבר לכך שסודו הגדול של עקיבא מתגלה כהד שדוף לחרדה הישראלית האקטואלית, הארכנות, החזרה והניסוחים המסורבלים מבליטים בשני קצוות הרומן את הפער בין הקריאה הפיוטית של עקיבא במקורות לבין האדישות המוחלטת של ברנדס לעיצוב לשוני. "רבות ורעות הן שנות עגינותי", אם להסתפק בדוגמה אחת, "אך ניתן לסכם אותן בכמה משפטים: שמי רחל, אבל כולם קוראים לי העגונה".

יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.10.2009

במהדורה החדשה של מונופול אפשר לקנות לא רק אטרקציות כמו גן החיות התנ"כי או מלון הילטון, אלא גם את הכותל המערבי, סלע קיומנו. החיבור בין משחק הלוח הקפיטליסטי לכותל הוא דוגמה שולית להשתלבות ההולכת וגוברת של דימויים יהודיים במגרש התרבות הפופולרית. והנה, כבר שבועות ארוכים שמהדורה חדשה לפרקי אבות – המסכת המשנאית הקטנה שמקבצת דברי חכמים – מככבת בטבלאות רבי המכר. אפשר להסביר את ההצלחה הזאת ולומר שכבר מלכתחילה – כלומר, במאה השלישית שבה נערכה מסכת אבות – הייתה כוונה ליצור רב מכר חז"ליסטי. זהו טקסט שמורכב משורות מחץ הגותיות, שרובן מצוטטות מפי דמויות מופת כמו רבי עקיבא ("הכל צפוי והרשות נתונה") או הלל הזקן ("אם אין אני לי – מי לי?"). בניגוד לחומר ההלכתי שאופייני לרוב המשנה, מסכת אבות שואפת להציג בצורה קליטה ונגישה ככל האפשר השקפות עולם ודברי מוסר מתומצתים וציוריים.

ההוכחה לברק הקופירייטרי של המסכת גלויה לאוזן: אחוזים נרחבים ממנה הפכו למטבעות לשון שהחזיקו מעמד לאורך מאות והצליחו להשתלב גם בעברית המחולנת והמודרנית. כך, למשל, עלמה זהר יכולה לשלב באחד משיריה, בשיא הטבעיות, את דבריו הנוקבים של עקביא בן מהללאל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשרבי נחמן מברסלב הופך למלך מלכי הסטיקרים של ישראל, אין פלא שחז"ל מתגלים כקואצ'רים למהדרין.

השאיפה של מסכת אבות לשרטט נתיב לחיים ראויים משתלבת היטב בשוק ספרי ההדרכה ותבליני הניו־אייג'. מדובר אמנם באולד סקול, אבל כמו שמעידה כותרת המשנֶה 'פירוש ישראלי חדש' – ההישג המרכזי של הספר הוא היכולת של יוצרו ועורכו, הפולקלוריסט וחוקר הספרות העברית אביגדור שנאן, להנגיש מחדש את הטקסט המסורתי עבור הקורא הלא דתי בעיקר.

ואת זה הספר עושה מצוין. כל משנה זוכה לכפולה משלה; הטקסט המקורי מופיע בירוק רענן וחי מעל ההערות: פירוש מילולי, רקע היסטורי על הדובר, גלגוליו של מושג או ביטוי בהיסטוריה היהודית ודיון קצר על שאלה שעולה מהטקסט בהקשר להווה הישראלי; את הטקסטים מלווים צילומים של יצירות אמנות עכשוויות וממצאים היסטוריים שמאירים מזווית אחרת את דברי הפרשנות.

חוויית הקריאה נעימה במיוחד. גם בזכות העימוד האסתטי והעיצוב האלבומי (זה ספר שרופאים ישמחו לשתול במקום בולט בכוננית המשרדית), אבל בעיקר בזכות הטון הנינוח והידעני אך ממוקד של שנאן. מבלי להתפייט הוא מדגים ניתוח ספרותי קצר של חלקי כל משנה וממחיש את הקשר הציורי והרעיוני ביניהם. בעזרת הרקע ההיסטורי על חכמים הוא מצביע על היבטים אירוניים או ביוגרפיים שמשתקפים באמרות השפר שלהם. אפילו הנטייה שלו לסכם כל דיון במשחקי לשון ובהתלוצצות אבשלום־קורית מוסיפה חן ירחמיאלי למפעל הזה ("המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך עד […] שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם").

אלא שתוך כדי השתקעות בחוויית הקריאה הזו הולך ומתחזק הניגוד בין הנחמדות המפויסת של שנאן לבין הסגנון ה"חד" וה"חריף", כלשון ההקדמה, של החכמים. מה המשמעות של הניגוד הזה שבו מתגלים חז"לינו כמין אוסקר־וויילדים שנונים בעוד מסגרת הדיון האקטואלית נוטה לנופת צופים? הרפיון של הדיון 'הישראלי החדש' מעמיד את החכמים בעמדת עליונות ברורה. כמה עזה למשל התמונה שיוצר אותו עקביא בן מהללאל של "טיפה סרוחה" שממנה הגיע כל אדם. הרי טיפת הזרע הזו הייתה יכולה להשתלב באיזה שיר זימה של אהרן שבתאי היום. יוצרי המסכת ביקשו ליצור מהפכה בעולם התרבותי שהכירו, ויצאו בשצף קצף – כפי שמעידה המסכת – נגד עמדות ואורחות חיים מתחרים. יותר מזה, ככל שחז"ל התייחסו בחרדת קודש לתורה, לא הייתה להם בעיה להפקיע את הדברים מהקשרם המקורי ולטעת את השקפת העולם הנועזת שלהם בתוך הטקסט העתיק.

בניגוד לנטייה הפולמוסית של חז"ל ושל ממשיכיהם – ובהקשר זה אפשר ללמוד בכלל על גל הרטרו היהודי אצלנו ועל השילוב של מיינסטרים ומסורת – שנאן מסתפק בתפקיד של מתווך. וכיוון הגישור הזה הוא ברור: מההווה אחורה. החזרת עטרה ליושנה. מה שמסביר מדוע חוויית הקריאה בספר לא גולשת בסופו של דבר אל התחום האישי והרגשי, ובניגוד ליומרה של החכמים המצוטטים במסכת, היא לא מובילה לדיון עצמי. במקום לנצל את המתח בין שתי התרבויות והתקופות, החז"לית והישראלית, הספר מעדיף לטשטש עמדות ולא להרגיז אף אחד. לא במקרה מופיעה בו מעין פרסומת סמויה ל'צו פיוס', אותו מפעל שנועד להשקיט את המתח הפנים־יהודי בין חילונים ודתיים לאומיים מבית קרן 'אבי חי', שיזמה ומימנה גם את הוצאת הפירוש החדש למסכת.

הסגנון הדיאלוגי של הספר, שבא לידי ביטוי גם בשילוב של יצירות אמנות עכשוויות, נעלם כשמופיעות השאלות הנוקבות באמת ששנאן גודע באיבן. כך למשל הוא נוגע־לא־נוגע בהקשרים הלאומניים והמשיחיים שהתווספו לתפילה המודרנית לשלום מדינת ישראל. כך הוא מסיים את הדיון בשאלת השירות של תלמידי ישיבות בצה"ל במילים "רק הזמן ילמד אם אכן בזה תגיע הסוגיה לפתרון מוסכם על הכל". מדוע, למשל, למרות הצילום הטעון של עדי נס שמלווה את הטקסט, הספר נאלם דום כשהוא נוגע באהבת דוד ויהונתן ומתעלם מהפירוש ההומואי שלה? "דומה שקשה שלא לנחש," נכתב בספר, "מה היה משיב ר' חנינא לו שאלנו לדעתו". אבל מה היה משיב אביגדור שנאן?

פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים וקרן אבי חי