ספרים שאהבתי מהזמן האחרון: אפריל 2014

♥♥♥ מעניין, שווה בדיקה
♥♥♥♥ יפה וטוב
♥♥♥♥♥ התאהבות מוחלטת
____

יפתח אשכנזי, היידה להגשמה – ♥♥♥♥

חיים באר, חלומותיהם החדשים – ♥♥♥

דרור בורשטיין, תמונות של בשר – ♥♥♥

איילת גונדר־גושן, להעיר אריות – ♥♥♥

מודעות פרסומת

חיים באר, חלומותיהם החדשים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.3.2014

♥♥♥

תמיד משתלם לקרוא את חיים באר. ההנחה הזאת, והמסקנה החוזרת בסוף הקריאה ברומן החדש שלו, היא לא רק תוצר של עידן שלא מפריד בין ספרות ומסחר. אם מותר להגזים – הספרות של באר היא מין תא מודרני־עתיק של טקסטים גנוזים, שכמעט כל ערך אנציקלופדי ותרבותי מוצא בו ביטוי. מערכת עיכול שכולה ממולאת כתבים. 'חלומותיהם החדשים' נתון במסגרת של ספרות יפה, אבל הוא מתודלק בכתיבה תחקירית־עיתונאית, בכתיבה כמו היסטוריונית וכתיבה עיונית. במידה רבה, אפשר להתייחס לרומן החדש כדיאלוג שנושא החקירה שלו הוא הדחף לקרוא ולכתוב. ואולי גם הפחד מהחיים שהדחף הזה מסתיר.

באר הוא לא רק כותב מודע לעצמו – הוא מתייחס לקוראים שלו כמין שותפים נבונים לבדיחה ולמסע. גיבור הרומן הוא סופר בפוטנציה, סוכן מוסד לשעבר, שמבקש להפוך את הכישרון המקצועי שלו, את יכולת החקירה והשלמת הפערים, ליצירה ספרותית. למרות שהרומן מציג אותו כאיש רוח, כאמן, הוא שייך למסורת ממשית של מצביאים ואנשי ביטחון ישראלים שמבקשים לעת זקנה להמיר את החרב לעט. במובן אחר, הגיבור הופך את עצמו לנחקר, ומנסה לדובב את החלקים המושתקים והמעורפלים בסיפור חייו.

השותפה שלו למסע היא עורכת ספרות. אם הגיבור מבקש להוליד ספר ראשון, גיבורת המשנה מעוניינת לחזור להפוך לכותבת, שנים רבות אחרי הספר הראשון שלה. הקשר ביניהם נראה כמו וריאציה על שני הרומנים הקודמים של באר, שתיארו משיכה מלומדת־יצירתית בין ישיש ששב לחיים ואישה צעירה יותר, ממזרית וישירה. הפעם, מוקד היחסים ביניהם מקבל צורה דיאלוגית, חצי פילוסופית. אפשר להרגיש את רוח המפגש בין סוקרטס ודיוטימה, כוהנת האהבה ואהבת החוכמה, שתוארה ב'המשתה' של אפלטון. באר, שבספרים ובראיונות הציג לא פעם מודל של חוכמה נשית עוקצנית, מרדנית וקשוחה לפעמים – הופך את המדריכה לכתיבה של הגיבור למין פיגמליון. במקום הפַסל היווני המיתולוגי, או פרופסור היגינס ב'גבירתי הנאווה', דווקא האישה הצעירה היא שמנסה לעצב את הגבר המבוגר ממנה, לחנוך אותו אל מסדר האמנות.

1
מתוך 'גבירתי הנאווה'
 

הגיבור ועורכת הספרות משמשים את באר להתבונן בכתיבה שלו. אפשר להתייחס למפגשים שלהם כמין מדריך משועשע וחושפני לכתיבת פרוזה. מדריך שכולל, לפי המסורת של באר, מחוות של ביקורת עצמית. בהמשך הרומן הוא פונה לכיוונים אחרים – למסגרת של סיפורי מתח, מסעות ובילוש. הגיבור נוסע לגרמניה ולאנגליה כדי להשיג מידע על אמו המסתורית, שגידלה אותו לבד ואף פעם לא גילתה לו מי אביו. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשגובר החשש שפלשתינה תיפול בידי הגרמנים, היא עזבה את בנה, הגיבור, ונעלמה לשנתיים, משאירה אותו בידי משפחה זרה, תחת זהות בדויה.

מצד אחד, 'חלומותיהם החדשים' מחויב לקריאה פשוטה, בלתי אמצעית. הוא מנפנף בסודות מלודרמטיים, בתפניות עלילתיות, בזירות או מסגרות פופולריות של סיפור. למשל, מסע השורשים המתוח לגרמניה, המקום שבו נחשפת לא פעם בספרות ישראלית נקודת הראשית הפסיכולוגית של הגיבור. במעגל יותר רחב, הנסיעה הזאת – שהופיעה גם ברומנים האחרונים של באר משנות ‭- 2000־ה‬ היא גם ניסיון לשוב אל היצר, להסיר את הרסן שיצרו המשפחה, הקריירה, המחויבות למאבק לאומי.

בצד הרעיוני, ההיסטורי והפוליטי של הרומן אפשר להתעמק במסגרת אחרת. ובכל זאת, גם הפעם, ניכרת השיחה של באר עם האבות של הספרות העברית החדשה. עגנון הוא השם המוצהר והבולט. בלי להיכנס לתסבוכת הזאת, קל לראות ששתי השכבות של הקריאה ברומן משתמשות בדימוי המודרניסטי שעגנון חיבב: סיפור מחוק, אבוד, מוסתר או לא מוגשם.

באר בדק לאורך השנים את הקשר בין ספרות לחיים, את ההשפעה הקטלנית או המעוורת שיש לכתיבה ולדורות קודמים של כותבים על האדם החי המציאותי, על הקורא. ברומן הנוכחי, גם אחרי כל הסתירות והמשחקים שבו, המכתבים שמתגלים, הטיוטות, המסמכים הסודיים, הספריות החסומות – הטקסט הסודי ביותר הוא החיים הממשיים. הוא הפעולה החדה, החותכת, שמעצבת חיי אדם. ההחלטות הקשות שביצעה אמו של הגיבור. חיי האהבה הסודיים שלה. ההחלטה של הבת שלו להתנתק ממשפחתה ומהחיים בישראל. הגיבורים האמיתיים, נדמה לי, הם אלה שחותכים בבשר של הספר, שלא מוכנים לקנות סיפור קיים: סיפור לאומי, סיפור מוסרי, סיפור על משפחה קונבנציונלית. הבוגדים הקטנים והגדולים. הדמות הספרותית האמיתית, התלת־ממדית, החידתית – יכולה להופיע בספרות רק כנעדרת, כתמונה, כמושא לחקירה, ולא כשחקנית ממשית על הבמה.

'חלומותיהם החדשים' היה יכול לאמץ יותר את הרעיון הזה. אפשר היה גם לקצץ חלקים ברומן, בוודאי בחלקו הראשון. להיכנס לקצב מהיר יותר כבר מההתחלה. באר, כמובן, מקדים תרופה לכל ביקורת. "שהנודניק הזה יפסיק כבר לקשקש‭,"‬ חושב הגיבור בזמן קריאה של מכתב, במין בדיחה על חשבון הכותב ועל חשבונו – "אני בטוח שיש לו מה למכור, אבל מדוע הוא מוכרח להוציא לך קודם את הנשמה‭."

ואגב נודניקיות: מאישה מתוחכמת כמו המורה לכתיבה, ומסופר סקרן כמו באר, היה אפשר לצפות לטעם מעודן יותר במותגי אופנה. לואי ויטון, למען השם? דולצ'ה וגבאנה?

חיים באר, חלומותיהם החדשים, הוצאת עם עובד