בני ציפר, בינינו, הלבנטינים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.7.2012

סיפור קטן מ־2010: מכרים, שהרבו לנסוע לרמאללה והיו מעורים בחיי העיר, הזמינו את ידידי ואותי להצטרף לקונצרט של להקת בוני אם בהיכל התרבות העירוני. שתי דקות אחרי שהגענו לרחובות העיר נתקלנו בבני ציפר. החבורה, כמה עיתונאים בתוכה, פטפטה עם הקולגה והמשיכה הלאה. ציפר, סופר ועורך מוסף תרבות וספרות של 'הארץ', פרסם רשימה על הקונצרט. "רמאללה באופנה", הוא דיווח לקוראיו. "למי שכבר שבע מן הסצינה של ברלין, והודו כבר נמאסה עליו, ועדיין מחפש הרפתקאות, רמאללה מחכה לו. ביום שלישי לפנות ערב היה אפשר להבחין בהם, בציידי הטרנדים מתל־אביב […] מדברים אנגלית […] בלי לשים לב שישראליותם ניכרת למרחוק, באופן ההליכה, בשפת הגוף". האם אלינו ושכמותנו הופנתה התלונה ההיא?

'בינינו, הלבנטינים', ספרו החדש של ציפר, מפתח את העמדה הזאת: של מי שמנסה להימלט מאיזו ישראליות גופנית, קולנית, ניכרת למרחוק, רק כדי לגלות שהיא מזדנבת אחריו – במציאות, בגוף או בדמיון. ובאותו זמן, של מי שמגן על טריטוריה בתולית ונשכחת מפני דובים־מחבקים, ציידי־אופנות וטרנדים. הספר מקבץ רשימות מסע, חלקן פורסמו בעיתון ונערכו מחדש, למרחבים קרובים וכאילו זרים לרוב הישראלים היהודים (מצרים, ירדן, טורקיה, יוון); רשימות שעומדות בסימן מובהק של התנגדות וחיפוש אלטרנטיבה – ובסימן של בוז כלפי תרבות אלטרנטיבית וביטויי מחאה.

ציפר הוא נציג של קהל מדומה – שעושר תרבותי והיסטורי נמנע ממנו בגלל הרעש המגאפוני של האקטואליה, האופנה, של הפופולרי כאן ועכשיו. כמו מטעם אימפריה זעירה וחסרת עוצמה, הוא מגלה לקהל הזה ולעצמו שכיות חמדה ממיטב הספרות והתרבות העולמית. במקביל למסלול הגילוי האוהב הזה, ציפר שש לגרד את הציפוי הזול והסינתטי מעל אלו שמתיימרים לייצג אמת מוחלטת: פוליטיקאים שמדברים בשם רעיונות לאומיים, הסטריאוטיפ העממי של תרבות 'מזרחית'.

שלל ביטויים משמשים אותו לדבר על ההשתוקקות שלו לאזורי ביניים, בזמן, במקום ובמיניות. הוא מבקש להפוך ל"זר קרוב", לטעום מ"משהו בין לבין". להיות לבנטיני – יליד לא מקומי. עצם השימוש בז'אנר רשימות המסע הוא ביטוי לכך – למיקום שבין כתיבה עיתונאית וספרותית, בדיונית ומציאותית. ציפר פותח את הקובץ בהצהרה על כך שהוא נפרד מהסגנון הבוטה והמיני של ספרי הפרוזה שלו – כמין ציות לסלידה של הוריו מסנסציה וצעקנות – אבל גם בספר הזה הוא משתמש בפרסונה שעיצב בספרים קודמים ככלי הגנה וחירות יצירתית. פתיחת הספר, למשל, יוצרת את הרושם הבדוי שציפר נולד וגדל בטורקיה.

התפקיד הזה, ההשתוקקות הזאת והסגנון הזה הם דווקא תוצר של כמה אופנות מרכזיות ודי ותיקות בשכונה. ובכל זאת, למרות ההתהדרות המצחיקה בעמדת המיעוט הסרבן, שנכתבת מתוך אחד ממבצרי הכוח האחרונים במגרש הספרותי והתרבותי בישראל – אי אפשר להמעיט בחשיבות הכתיבה של ציפר בעידן פוליטי של הסתגרות, בדלנות ועוינות לזרים. הוא מזכיר לקוראים שישנה גישה אחרת להנאה תרבותית, שכרוכה קודם כל בגילוי הפרטי, האקראי, בשוטטות, שלא נשלטת על ידי יחצנות ורייטינג. עושה רושם שהספר משתמש כמצפן במה שמוגדר כפופ ישראלי. ציפר פונה אוטומטית לכיוון ההפוך מכיוון המחוג שלו. הישראלים חורשים את טורקיה התיירותית? הספר מפגיש אותם שם עם זמרי מחאה נשכחים. הסופר הטורקי אורהאן פאמוק וזוכה פרס נובל מתורגם בנדיבות לעברית? ציפר נפגש עם סופרים מקומיים שעומדים בצילו.

22222

היה אפשר לומר שהספר גולש לפרודיה על מטיילים שבורחים מבני עמם, שסולדים מדבר שטבוע בהם עצמם, אבל זה גם מקור הייחוד שבו. למרות ההומור העצמי והמודעות לנוסטלגיה המומצאת שלו למרחבים ולמקומות בדויים, ספרותיים, ציפר הוא קודם כל צרכן אנין, שמחפש סחורה ייחודית, לא נגועה – ובעצם משתדל להפוך את עצמו לסחורה כזאת. בתוך הניימדרופינג התרבותי, לא פעם מוקדשים ליוצר זה או אחר דברים בסגנון "אולי לכן לאיש אין עניין בו בארץ". במקרה הזה, זמר טורקי ש"אינו מהזמרים המזרחיים הוולגריים" – הישראלים – "שבטעות מזהים את סלסוליהם הסינתטיים עם מוזיקה טורקית". יותר מזה, ציפר מצהיר שעצם הפניית לגלוג וגועל למקום הולדתך ולסביבתך הוא אולי המכנה המשותף הרחב ביותר של התרבות הישראלית.

'בינינו, הלבנטינים' יודע לשעמם ולטרחן כשצריך, ויודע למשוך תשומת לב ולרתק בחלק מהזמן – במיוחד כשציפר כותב על עצמו בישירות, על הלבטים והפחדים שלו מול העולם. יותר מזה, תחת האצטלה המתבדלת שלו, הוא מצטרף לשימוש של כמה סופרים ישראלים מרכזיים בספרות מסע ובדימויים של צליינות ספרותית בעקבות טקסטים. למשל, 'חסד ספרדי' של א"ב יהושע או 'אל מקום שהרוח הולך' של חיים באר – שבעזרת תחבולות אוטוביוגרפיות מציגים גיבורים שהחיים כאן ייבשו והתישו, ומנסים לשחזר מסע בעקבות גיבורים אחרים. באופן דומה, 'בינינו, הלבנטינים' חושף אולי את הפחד והתשוקה של מרכז הכוח הספרותי בארץ: מי שהודחו מכסאם ויוצאים לגלות על הספה.

 בני ציפר, בינינו, הלבנטינים, הוצאת עם עובד

א"ב יהושע, חסד ספרדי

11111111111111111

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.1.2011

שתי פטמות – אחת חשופה, ורדרדה ומוארת, השנייה חשוכה ומוסתרת – קורצות למי שייגש לבחון את ספרו החדש של א"ב יהושע בחנות הספרים. מעבר למחווה כלפי הקורא, שלא ייאלץ להתאמץ ולדמיין את הציור בן המאה ה־17 שרודף את גיבור הספר, שתי הפטמות הללו יכולות להתפרש גם כאות לנדיבות של יהושע כלפי פרשניו: הזמנה להצטרף אליו בשעה שהוא בוחן את מקורותיו כסופר, היישר מפי האתון.

יהושע מתואר לא פעם כיוצר מודע לעצמו ששותל בספריו פרשנות עצמית. 'חסד ספרדי' כנראה מביא לשיא את הנטייה הזו. במרכז הרומן עומד במאי מקשיש שמוזמן לרטרוספקטיבה של סרטיו המוקדמים בסנטיאגו דה קומפוסטלה, מוקד של צליינות נוצרית במערב ספרד. יהושע, אולי המתוסרט בין הסופרים הישראלים, עורך כאן בחינה מחודשת של יצירתו ומפצל את הפרסונה שלו למרובע רומנטי שבו פעילים הבמאי המבוסס והיגע, התסריטאי שאיתו עבד בתחילת דרכו עד שהסתכסכו, והצלם הנאמן שמרחף כרוח רפאים מעל העלילה. שלושת אלה חגים סביב השחקנית הראשית, המוזה והמאהבת לעת מצוא של הבמאי. בדומה לכפל הפטמות על כריכת הספר, כל דמות מצטיירת ברומן הזה באופן כפול ומכופל: ריאליסטי ומופשט, ביוגרפי והזוי. השחקנית, למשל, מקבלת שם אחר מכל אחד מאוהביה־יוצריה ("הדמות", למשל, בפי הבמאי).

הטכניקה הזאת הופכת ברומן לדיאלוג עם אחת השאלות הקבועות לגבי יהושע, שנטש כביכול את סיפוריו הגרוטסקיים והמופשטים משנות ה־50־60 לטובת רומנים שעוסקים בהיסטוריה היהודית והישראלית. את השאלה הזו יהושע שותל בפי דמותו של מנהל הרטרוספקטיבה הספרדי: "בשני העשורים האחרונים הפנית עורף לסגנון הסוריאליסטי והסמלי של סרטיך הראשונים […] האם אינך מאמין עוד בעולם טרנסצנדנטלי, סמוי, נסתר, הזייתי, עד שכל כך שקעת בדבקות ביומיומי הגלוי לעין?"


111
מתוך 'חיבוקים שבורים'

 

במילים אחרות, 'חסד ספרדי' בודק אם יש דרך לחזור ולטעום מהחלב הבוסרי והרדיקלי של ראשית הדרך, לפני הכיבודים, המעמד והמיומנות הטכנית – ולא לחינם הדימוי המרכזי בו הוא ציור של איש מבוגר יונק משדי בתו. ובאמת, הספר מצליח לגעת בבוסר, לטוב ולרע. זהו קודם כל צעד די אמיץ של יהושע, שניכרת בו משיכה בריאה לסנסציה שאולי תגרור קצת מהלומות מקוראים. מצד שני, יש כאן פסיעה בנתיב שמשרת לא מעט מוזיקאים, ראפרים בעיקר, מרגע שהם מתבססים ולא יכולים לתאר יותר את חיי הרחוב והמאבק לשרוד: העיסוק בחיי ההצלחה.

יהושע לוקח כאן את הגבר הכבוי שעיצב בספרים אחרים ונותן לו להתנהל על הקו העדין שבין פרודיה עצמית לחזרה בתשובה. החלק המעניין ביותר ברומן הוא חציו הראשון, שמתאר את המפגש המחודש של הבמאי עם סרטיו הראשונים והנשכחים. קוראים ותיקים יזהו בקלות וריאציות על שני סיפורים מוקדמים שלו, בנוסף לשברים מיצירות אחרות. המשחק שמערבל שכבות של בדיון, אוטוביוגרפיה, יצירות אמיתיות ומומצאות מזכיר סרט ממשי שהתפרסם בזמן כתיבת הספר – 'חיבוקים שבורים' של אלמודובר, שאילץ תסריטאי עיוור לשוב לכישלון קולנועי מעברו. גם אצל יהושע, הגיבור נרדף בידי סצינה ארוטית גנוזה. אצל אלמודובר, זו הנשיקה האחרונה עם השחקנית־מאהבת־מוזה; אצל יהושע, סצינה שמעולם לא זכתה להצטלם ובה גיבורת הסרט מיניקה קבצן זקן. בדומה לאלמודובר, יהושע מלביש את הרטרוספקטיבה הזו בחיקוי של גאולה נוצרית.

החצי הספרדי של הספר מוצלח בעיקר מפני שהוא מרומז ומותח יותר – כביכול, בהתאם לסגנון הבוגר שאליו פנה הבמאי; מי שמגן כיוצר מול קהל על השינוי שעשה לטובת התמקדות בקונקרטי ובממשי, ואכן, רוב הזמן עסוק בחישובים לגבי תנומה וארוחות בוקר. החלק שמתאר את השיבה לישראל ואת הניסיון לפתור את משגי העבר – האישיים והמקצועיים – פחות מושך. כאן כבר נעלמת ההפתעה מצירופי המקרים והזליגה של הסרטים לחיי הבמאי – דמויות נשכחות מסרטיו צצות או מאיימות לצוץ בכל רגע – ויהושע מתמכר במלוא המרץ למשחקי אנלוגיות בין כל פרטי הסיפור.

חלקו האחרון של הרומן שב לספרד, במהלך עלילתי מופרך במכוון שאמור לשחזר את הסצינה הגנוזה ולתקן את החטא, הפעם בתוספת פרק גנוז וסהרורי. לא בטוח שיהושע הצליח לחלוב ב'חסד ספרדי' את שתי הפטמות בצורה אפקטיבית תמיד. הקריאה בו אמנם מהנה וחסרת מאמץ, אבל מרגע השיבה לישראל, הצד הריאליסטי של הרומן קצת כבוי וחוזר על עצמו, והבריחה לעלילה פרועה, לקראת סופו, נראית כמו ניסיון מאולץ להחזיר עטרה ליושנה.

לפני כשנתיים דיווח יהושע בראיון שהרומן הקרוב שלו ייקח "חופש מבעיות האומה הבוערות". האלגוריות הלאומיות ב'חסד ספרדי' דווקא לא מוסתרות במיוחד, ואפילו נמסרות על דרך ההומור העצמי. אבל יותר מזה הן מגלות משהו מהותי לגבי הכתיבה של יהושע ומסייעות להסביר את חשיבותו כיוצר ישראלי וציוני: כמו הזקן שיונק משדי בתו, העבר אצלו הוא שניזון מההווה ומקבל ממנו חיות. הכל מנסה להתכווץ תחת סמל אחד ראשוני, לחזור־להתקדם למקור של תמונה אחת. 'חסד ספרדי', במובן הזה, בודק איך תרבות שקידשה פעם את המרד ואת העכשווי מתגלה בסופו של דבר כקשישה מתאבנת.

אברהם ב. יהושע, חסד ספרדי, הוצאת הספרייה החדשה