שהרה בלאו, נערות למופת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.4.2012

פרסום 'נערות למופת' הוא דבר בעיתו. רומן שמבקש לחשוף את השימוש בדימויים שואתיים ככלי להשגת צייתנות ושליטה לא היה יכול להופיע בזמן טוב יותר מאשר ביריד האיראני שמתנהל בימים האלה בישראל, כמו שיעור חברה של 'בעד ונגד'.

שהרה בלאו ידועה קודם כל כסוכנת שואה, כמי שייסדה ב־99' את טקסי יום השואה האלטרנטיביים, שביקשו אמנם להעניק פנים חדשות לפולחן השואה הישראלי אבל תיפקדו גם כחלק ממין פופ שואתי שהתפתח כאן בשנות האלפיים ועוד לפני כן, והתפרץ בעשרות ספרים, הצגות וסרטים. בספר הזה, שבורא מחדש את נעוריה של בלאו בבני־ברק, אפשר אולי לשמוע גם הכאה על חטא, ובכל מקרה, התפכחות מהקסם השחור של תעשיית סיפורי השואה.

בלאו מתארת בספרה השני חבורה של תלמידות דתיות בשנות ה־80 שמתהפנטות מסיפור על 93 הבתולות, מעין אגדת קדושים מודרנית על נערות בזמן השואה, שהעדיפו למות על קידוש השם ולא לאפשר לחיילים נאצים לגזול מהן את תומתן. במרכז הספר עומד מאבקן של הגיבורה וחברותיה להעלות על הבמה פסיון שממחיז מחדש את ייסוריהן וגאולתן של הבתולות.

השיחוק הגדול של בלאו הוא היציקה של תהליך תרבותי־פוליטי מורכב למסגרת של הקשרים פופולריים. בלי להצהיר על כך, הספר נכנס לטריטוריה של סרטי תיכון אמריקאיים, של מלחמת מעמדות בין מקובלים לדחויים. באופן ספציפי, בלאו משחקת על מסורת צדדית שמבקשת לחשוף יחסי כוח אכזריים בחברת הנערות, ומקצינה אותם למימדים רצחניים (מ'מלכות הכיתה' עם ווינונה ריידר מ־89' ועד 'ילדות רעות' עם לינדזי לוהן מ־2004) היא מחדירה לסיפור מרכיבים של פנטזיה ואימה כאשר סיפור העלילה יוצר קשר משולש בין סיפור מותן של 93 הבתולות, לבין מותה הטרגי של אם המספרת ובין היעלמותה של מלכת הכיתה בסיפור העכשווי. באופן הזה, הספר מיישר קו עם הספרות והקולנוע האמריקאיים שמתארים את חרדת ההתבגרות המינית במונחים של רוחות וערפדים – וחושף את האלמנט המדכא והשמרני שבהם. אם רוצים, אפשר לדבר גם על התזמון המדויק שבו קושרת בלאו בין תהליכים של הקצנה דתית להיסטריה של צניעות.

אלא שמה שהיה יכול להפוך לאלגוריה מבריקה על הפוליטיקה הישראלית – כמלחמת מעמדות טינאייג'רית שבה מעמד הקורבן מעניק למשתמש כוח וסקס אפיל – מתממש רוב הזמן בצורה פושרת. בעיה אחת קשורה לעצם הבחירה במספרת בגוף ראשון. על פניו, בלאו מדגישה קול שנון ובוגר, שמתייחס להתרחשויות מהעבר, אך לרוב בזמן הווה. זהו קולו של מי שכבר מודע לסיום המעשה, אבל מבקש לשחזר אותו בצורה כמעט יומנית, על סף המודעות העצמית, מבלי לוותר על העמדה הרגשית וחסרת הפרופורציות שנהוג לייחס לגיל ההתבגרות. בלאו מצליחה אמנם לעצב סיפור התבגרות אמין, אבל לא מוצאת דרך יעילה להתמודד עם המלודרמה שהיא עצמה טווה ועם תפיסת העולם המלודרמטית של טינאייג'רית במשבר (בניגוד, למשל, לריאליזם העמוק של לאה איני ב'ורד הלבנון', שהתנגד מכיוון דומה לדימוי הקורבן הנצחי). אם התיאורים הקריקטוריים והמלגלגים שבעזרתם מציירת הגיבורה את הדמויות השונות היו אמורים לשמש משקל נגד לקו המלודרמטי – בפועל הם יוצרים רושם של סגירת חשבונות מטעם מי שעדיין לא התגברה על עלבונות מנעוריה.

הבעיה המרכזית יותר בנקודת המבט קשורה להתעקשות של בלאו לנתח, לפרש ולבקר את הדמויות – כולל ניתוח עצמי של המספרת. העניין הזה אמנם משרת תחושה של דיווח אותנטי, של חשיפה כאילו יומנית, אבל נראה שהוא מאמץ את הכשל שהספר יוצא נגדו: את הנטייה להתעקש על פרשנות מסוימת, ההשתלטות על הסיפור שמגרשת ממנו כל סימני שאלה. אם המספרת של בלאו מגלה איך מערכת החינוך והחברה סביבה השתמשו בסיפורי השואה כדי להפוך אותה ואת חברותיה לילדות טובות וצייתניות – היא מאפשרת לא פעם לטון פולמוסי ופובליציסטי להכניע את הסיפור. גם כשהיא מציגה את הצד הגרוטסקי במוזיאון שואה מקומי, היא עצמה לא נוטשת את תפקיד המדריכה המסבירה במוזיאון.

'נערות למופת' מסמן כיוון מעניין וראוי להערכה, אבל נראה שבלאו הסתפקה ביצירת רומן לא יומרני למתבגרים, לעיתים נוגע ללב, במקום לתת דרור לכיוונים הפנטסטיים, המיניים והאלימים שהיא חוגגת סביבם. 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו הוא לא בדיוק סרט מופתי – אבל הוא יכול ללמד איך שפת הפופ והקומיקס יכולה להפוך את פנטזיות הנקם והקורבן שקשורות לשואה ליצירה רדיקלית אמיתית. סיפור החניכה הישראלי, שעובר במחנות ההשמדה בפולין ומסתיים במחסומים, מחכה עדיין לכותבים מנומסים פחות.

שהרה בלאו, נערות למופת, הוצאת זמורה־ביתן

אהרן אפלפלד, מים אדירים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.5.2011

לפני כמעט חמישים שנה, ספרו הראשון של אהרן אפלפלד אילץ את קהל הקוראים העברי להיפגש עם עולמם של פליטים רצוצים שמנסים להשתלב בחברה הישראלית הצעירה ולא מצליחים להשתחרר מצל השואה. היום הוא נחשב לא רק לאחד מבכירי הסופרים הישראלים, אלא לחבר במועדון של גדולי הסופרים היהודים החיים. אלא שבשנים האחרונות נראה שהמעמד וההכרה עימעמו את הנוכחות הממשית שלו בדיון התרבותי. מדי שנה יוצא ספר חדש של אפלפלד וגורר אחריו ראיונות מכבדים וזהירים שבהם הוא נשאל שאלות דומות: על ההבדל בינו לבין הסופרים בני דורו הצברים, על ההימנעות שלו מהתבטאויות פוליטיות. ניכר שאפלפלד מבקש להדגיש שהוא עוסק בשאלות גדולות מאלו שמעסיקות את הספרות הישראלית.

אם לשפוט לפי הטוקבקים, לאפלפלד יש קהל קוראים מסור ומתמוגג, שכמֵהַ לַשַער שהוא פותח בפניהם להוויה יהודית עתיקה וחידתית שעומדת בסימן של קטסטרופה מיתולוגית. אחרים טוענים שהוא ממחזר אותו סיפור שוב ושוב. ובאמת, מתי בשנים האחרונות הפך ספר של אפלפלד לאירוע ספרותי?

גם 'מים אדירים', כנראה, לא יהפוך לאירוע כזה, למרות שהוא הטוב והמושך מבין ארבעת ספריו האחרונים. הדמיון בינו לבין קודמיו ניכר במהרה, מעבר לשימוש בצורה של רומן קצר. שוב עומד במרכז הספר גיבור שמתמודד עם נתק ממסורת אבותיו. שוב נשאב אותו גיבור למסע אל לב המאפליה שאמור לגאול אותו מאותו נתק. שוב מתגלה המסע כמסע אל ארץ המתים.

הפעם ממוקם הספר מחוץ למפה המיידית של אירועי השואה שהספרות של אפלפלד משרטטת. זמן ההתרחשות סמוך כנראה למלחמת העולם הראשונה, בעוד האימפריה האוסטרו־הונגרית מתפוררת. אפלפלד מרחיב כאן את הרקע לסיפור המיתי, הכמו־היסטורי, שהוא יוצר בהמשכים לאורך כתיבתו. "האבות" היא מילת המפתח ברומן שחוקר את הגזע האפלפלדי של יהודי ההרים בקרפטים, עובדי אדמה יראי שמיים, שהצמיחו מקרבם גם את אבי תנועת החסידות.

 יששכר, אלמן ערירי ורב־כוח, מגלה שרצחו את אחיו העירוני ומשפחתו. הרומן מתאר את המסע לזירת הפשע ואת החזרה המעורפלת של יששכר לביתו. אפלפלד דוחס כאן שתי עלילות יסודיות – מסע הנקמה ומסע השיבה. האיליאדה והאודיסיאה בפחית. את העלילות הגדולות הללו הוא מעצים באמצעות הסגידה האסתטית והרעיונית שלו לשתיקה, ושוב יוצר גיבור שתקן שנעטף בכתר שתיקות. "אם אין מתפללים, מתקלקלות גם מעט המילים שנותרו בפיך", מצהיר הגיבור, שמסעות הנקמה והשיבה שלו מקבילים לניסיון החוזר שלו לשוב אל מילות התפילה ששימשו את אבותיו, אבל הוא כבר לא מסוגל להגות בכוונה כנה.

אפשר להתפעל מדרגת היובש החמור שהפרוזה של אפלפלד הגיעה אליה. הוא נצמד רק אל ההכרחי ביותר: המראות שרואה גיבורו, זכרונותיו המתומצתים, תיאור פרטי היומיום של חיי האיכרים, הרהוריו הדתיים הקצרים. הסגנון הלקוני הזה יוצר קריאה מרוכזת ודרוכה – אבל הוא בעיקר משרה תחושה מחניקה ומורבידית. כל חלקי העולם שאפלפלד יוצר – הטבעי והאנושי – משרתים חוק אחד. שום זרם נגדי לא מפר את הדממה החורפית. כשמופיע אזכור של עוגות פרג סגולות, משהו מרעיד את התמונה ופתאום מובן: הספר הזה הוא שמורת קרח של שחור ולבן כמעט מוחלטים.

מה שמרתיע באמת ב'מים אדירים' הוא האופן שבו אפלפלד מסיר את הכיסוי וחושף שמסעות הגאולה שאליהם הוא שולח את גיבוריו אינם מסעות של כישלון והרס עצמי כמו שהם נראים. השאיפה עצמה היא מוות והתכלות. אם אפלפלד נתפס פעם כמי שמחדיר לתוך הספרות הישראלית את הקול האסור של היהודי הגלותי, החלש, וכמי שחותר תחת הסיפור על גיבור ציוני חדש, שורשי ויצרי – כאן הוא נחשף כיוצר מיתולוגיה אלטרנטיבית, כמו־ציונית, משלו. היהודי האמיתי לפי אפלפלד הוא איש האדמה והאמונה, איש התפילה האותנטית שצומחת מתוך עבודת כפיו – שההשכלה והספקנות ניתקו אותו משני המקורות כאחד.

האינטלקט וחוכמת ההסתכלות של אפלפלד ככותב מעודדים את הקורא לחשוב שהוא מעמיד את הרעיונות האורתודוקסיים האלה בסימן של אירוניה או לפחות של תמיהה. 'מים אדירים' מחליש מאוד את ההשערה הזאת. לא רק שאסונם של היהודים מוצג כחטא על התנתקות ממקורותיהם – אלא שהקורבן שעליהם להקריב מדי דור הוא חלק ממחזור דמים של עקידות שמחיה את הקשר בין היהודי לבין אלוהיו. לא פלא שהמסע של הגיבור מוקבל לפסח ולשבועות.

לסיפור הזה יש כוח רב. אפלפלד יצר כאן מין קאובוי יהודי קודר, בעזרת הרבה פחות קריצות וצחקוקים מנסיונות מקבילים שאפשר למצוא בספרות ובקולנוע האמריקאיים בשנים האחרונות (למשל ב'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו). באותה מידה, יש בספר הזה מימד מקומם. לא רק שהוא חסר יכולת או רצון להשתטות, לקרוץ או לרכל – כל החלקים הללו בחיי אדם נמחקים לטובת התשוקה לדבר עם המתים.

אהרן אפלפלד, מים אדירים, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן