ראיון עם אלחנן ניר, רק שנינו

11

גרסה מורחבת לראיון שהתפרסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.6.2017

אלחנן ניר זוכר את המורים בישיבה מדברים בלחש על התלמיד ההוא. מי שיהפוך אולי לגדול הדור, ללמדן בעל שיעור קומה היסטורי. "הוא כבר התחיל לאמץ את התפקיד הזה, היו לו פאות, והוא היה מתפלל כמי שציפו ממנו לגדולות. אבל פתאום יום אחד הוא נעלם. היו מספרים עליו אגדות: שהוא הלך לחוף הים בתל אביב ולא חזר. לא מזמן שמעתי שהוא כנראה נבלע בחיק הבורגנות הדתית. הפך לעוד בעל בית. נורא מאכזב, לא? הייתי רוצה שהוא יישאר בחוף עד סוף החיים".

זאת הפתעה הגיונית. מתבקש לשמוע את ניר מפנטז על תלמיד הישיבה השזוף ביותר אי פעם נמלט מהעולם הלמדני, ניצב על חוף הים עד קץ הימים. להגדיר את ניר כאדם חרוץ, משוקע בחיים, תהיה לשון המעטה. לפני שמגיעים לאדם הפרטי – ניכרת רשימת ההישגים שלו. משורר זוכה פרסים. עורכם וכותבם של ספרי עיון ומחשבה דתית. רב ומחנך בישיבה. שם בולט בזרם אליטיסטי־אלטרנטיבי בציבור חובשי הכיפות שמבטא ומקדם רוחות של שינוי בתרבות "בית המדרש": היפתחות לאמנות על סוגיה, לתורות ממזרח אסיה, לשיח ניו-אייג'י, קבלי-ספיריטואלי. אב לארבעה.

האוטוסטרדה הרהוטה של רעיונות ואנקדוטות שנובעת מפיו מאטה כשניר, בן 36, מתאר את עצמו כאיש צעיר, מבולבל, שחוזר לישראל מהודו בתחילת שנות העשרים לחייו, נוחת לשנת נדודים בין חברים, בין מיטות. "אם נתלו בי חלומות כנער", הוא אומר, "כתלמיד ישיבה, הנסיעה להודו הייתה השבר של כל החלומות שלי, והבהירה לכל המעורבים שאני מחוץ לחלום". ניר, שגדל בירושלים ובגיל 10 עבר עם משפחתו להתנחלות מעלה מכמש – משתייך על הנייר לקוטב החרד"לי של המגזר. מבחינה אידיאולוגית, מבחינת אורח חיים אורתודוכסי ומסלול לימודים. "אבא שלי רב, ואני מגיע ממשפחה רבנית. בחברה שאני בא ממנה – לא יוצאים מהארץ. לא יוצאים לטייל בחו"ל ובטח שלא בהודו, ארץ של עבודה זרה, לכאורה. עיקרון לא מתפשר ולא נחמד. מלבד הדיבור על עבודה זרה, יש חשש להתרופפות רוחנית והלכתית בנסיעה כזאת. מה בדיוק אפשר לאכול מבחינה כשרות. אתה פוגש בנים ובנים – מחוץ למערכת המוגנת של הישיבה של הצבא. הנסיעה להודו היא הכרזה שאומרת: אני לא בסיפור".

רומן הביכורים של ניר, 'רק שנינו', מתמקד במשפחה מרקע דומה לשלו – שכל אחד מהחברים בה מכריז בדרכו: אני לא בסיפור, לא חלק מהמסגרת הגדולה והמחייבת, תסתדרו בלעדיי. "משפחה שבורחת מבשורה", הוא אומר, "משפחה של יונה הנביא". כל אחד מבניה – הורים וילדים כאחד – מתרחקים מרצון או בכפייה ממסלול חיים שהיו יכולים ואמורים להצטיין בו.

בניגוד לצורת הדיבור המפויסת, הנבונה, הכמעט ייצוגית שמאפיינת את ניר כמרואיין – הוא מאפשר לגיבור הרומן לשלוח חצים רעילים לעבר רעיונות, עמדות והשפעות תרבותיות שמאפיינות אותו כאיש ספרות וכמורה. כך, למשל, הספר נפתח בשיעור יוגה, בזרם מחשבות פנימי של גיבור שמאס בהעמדת הפנים הזאת, בשילוב של תורה וניו-אייג', מצוות ושיח פסיכולוגי מתייפייף. עד סוף הרומן, ניר מאלץ את הגיבור – "מורה צעיר ובינוני בתיכון בינוני", שאשתו עומדת ללדת את בנם הבכור – לטעום מהדבר האמיתי: שבירת מסגרות, סערת נפש חסרת שליטה, האפשרות הממשית ביותר להחריב את התקווה לחיים בריאים ויציבים.

"השיגעון", אומר ניר, "מצליח לנער כל הזמן את המובן מאליו. את הבורגנות הקטנה שרובצת בתוך כל אחד, ודאי בחברה של בורגנות כפולה, שעגנון תיאר במצב של צבירת נכסים כפולה – בעולם הזה ולקראת העולם הבא. הגיבור שלי בורח מהישיבה, מהחלום להפוך ללמדן הגדול של בית המדרש. אבל מתגלה לו שהעולם הזה, העולם בחוץ, בכל זאת מציע דברים מעבר לנינוחות. במקום להישאר לצד אשתו שצפויה ללדת, לחיים הזוגיים הבטוחים והמסודרים שהיא מבטיחה לו, הוא בוחר ללכת בעקבות שני האחים שלו: האח המחונן, העילוי שנפטר מסרטן, האח החי שסובל מהפרעה נפשית, מטירוף ממשי, לא ספרותי ומעודן.

"עם כל הסבל שהוא גורם, יש משהו בשיגעון שמזכיר לנו שהעולם בנוי על מצבורים של זבל ותוהו, כמו שהגמרא אומרת. שני סיפורים מנסים לכבוש את הגיבור ולהשתלט עליו. אנחנו לא יכולים לחיות עם סיפור אחד שמגדיר את כל הביוגרפיה שלנו – אבל במאבק בין הסיפורים הסותרים שאנחנו מספרים על עצמנו, שאנחנו כפויים אליהם, נוצר משהו, נוצרים חיים, אפילו יצירה".

1

 

השיגעון ברומן הוא לא רק דימוי סאטיריי או משל קיומי. הוא כתם ממשי, מטען גנטי עכור, שהגיבור סוחב איתו כבחור רווק, כמועמד לנישואים. זיכרון הדייט התל אביבי עם מי שתיעשה לאשתו מתואר כמעט כיציאה מהארון: הגיבור מתאר את משפחתו בצל מחלת הנפש של אחיו, את ההיסטוריה המשפחתית שכוללת שכול, משבר, שינויים חדים.

הסתובבת פעם בעולם עם תחושה דומה לגיבור, לאחיו, עם פחד להצטייר כסחורה פגומה מבחינה זוגית, משפחתית?
"התחלתי לצאת עם בחורות בגיל 21, כשאמא שלי עוד חיה. התחתנתי בגיל 26 שנחשב לגיל של רווק מופלג. היום זה קצת השתנה, אבל אז, רוב החברים סביבי כבר היו נשואים, פלוס ילדים. אם רציתי להיות נשוי? רציתי ולא הייתי. אני זוכר את עצמי מסתכל על עצמי מהצד בגיל 26 – ואומר לעצמי, וואו, אני בעצם בן 40. לפחות אפשר, כביכול, להתחיל ללמוד קבלה, חסידות, פנימיות. אבל גם הלימודים האלה לא בדיוק עזרו. לפחות במובן הזוגי – הרגשתי ששנים אני מחפש אחרי 'אבדָתי'".

'שיח יצחק', הישיבה שבה ניר מלמד ואליה הוא קשור יותר מעשור – היא שם קוד לשיח אחר, פתוח יותר מבחינה תרבותית, בעולם הישיבות הדתי-לאומי. לימודים תורניים ששואבים השראה גם מתורות המזרח, מפילוסופיה מערבית בת זמננו – ויוצרים במבט חיצוני רושם של ישיבת בוטיק. "אבל אז, בתחילת שנות העשרים שלי, כרווק, להיות מזוהה עם מרחב רוחני כזה לא היה בדיוק מטבע עובר לסוחר. למה זה מרתיע? כי זאת זהות דתית מסובכת, מורכבת. אתה מוכן לשאול שאלות, ואין לך תשובות בהכרח. יש בך פחות להט, והאידיאולוגיה היא לא מה שמניע אותך. אז לא צריך אותך".

לא צריך?
"היום, ברוך השם, נוצרה כבר קהילה כזאת, עם הקשר תרבותי כזה, שאליה אני שייך. אבל אז, התלמידים שם נחשבו לאנשים מיוסרים, מסובכים, שהם לא חלק מהבשורה, מהאידיאל הדתי-לאומי הרחב. הם לא יהפכו, נגיד, לחברי כנסת. להתחתן עם מישהו כמוני, אז, היא נישואים לבנאדם שברור שלא יקים יישוב, ומצד שני, גם לא יהיה בורגני מסודר, בורגן. אז למה לעשות את זה? עם חיפושים פנימיים לא הולכים למכולת. בתקופה שלי, כשעוד היינו פחות או יותר עשרה אנשים בשיעורים, לא היו הרבה בחורות שרצו לצאת עם בחור מישיבת שיח. זה גם לא היה בדיוק החלום של אשתי".

אשתו של ניר, שרה, היא בת משפחת אלון, שם מוכר במגזר (אמה היא הסופרת אמונה אלון). הם הכירו דרך אחיה, חברו ללימודים בישיבה. "אני מבוגר ממנה בחמש שנים, והוא צעיר ממני בשנה. אחרי לבטים, פשוט הלכתי לאחיה של שרה ואמרתי שאני רוצה לצאת איתה".

בדומה לגיבור הרומן, גם ניר מספר על סמליות קודרת ברקע הקשר עם אשתו, בתחילתו. "ישבנו בשכונת עין כרם, שזה המקום האהוב עליי בעולם, וסיפרתי לה על שני בתי הקברות שהייתי בהם באותו שבוע. זה היה כרטיס הכניסה שלי: הייתי באזכרה בקבר של הרבי מבעלז – למשפחה שלי יש שורשים בחסידות הזאת – ומשם המשכתי להלוויה של אורי גרוסמן, הבן של הסופר דויד גרוסמן, שנהרג במלחמת לבנון. מאוחר יותר שרה אמרה לי שבאותה שיחה היא הבינה שאני האדם הכי חרדי והכי חילוני שיצא לה לפגוש". כעבור כמה חודשים הם נישאו.

כשהיה בן 22, אמו של ניר נפטרה. "כל הניסיון לכתיבה הוא בסך הכל ניסיון לשים פלסטר על הזרם הנורא הזה של היתמות, של הבדידות, של הגעגוע. מחלת הסרטן של אמא שלי מלווה אותי מגיל 14. זה פגם שהרבה בחורות היו מוותרות עליו, ולמעשה, רוב האנשים. כן, יש תמיכה מהקהילה, אבל מי רוצה להתיידד עם פצע, עם אסון? רוב האנושות מעדיפה לעשות סביבו עיקוף. למה? זה סיבוך, זה כאב. כל חברה – לא רק החברה שאני מכיר – מקדשת נורמטיביות. פה יש לך פצע שיושב בסלון".

ברומן, בת הזוג של הגיבור מקבלת רגליים קרות לפני שהם מתמסדים. במציאות, ניר החליט לנסוע להודו לבדו כשכבר היה מאורס. "בשביל זה כותבים ספרים, להפוך את היוצרות. אבל כן, המתנה שלי היא שנפגשתי עם מישהי שאני יכול לגמרי להביא את עצמי מולה באופן מלא. שרה הגיעה מבית מלא סובלנות, מלא אומנות ואמון באדם. הקומפלקס הזה שנקרא 'אלחנן ניר' עניין אותה, והיא יכלה להתאהב באדם כמוני".

111

 

אנחנו יושבים בגן ציבורי בקריית מנחם, שבה ניר מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו וילדיהם. "החצר האחורית של שכונת קריית יובל, שהיא בעצמה החצר האחורית של ירושלים". הוא מדבר על הרצון להסתיר את הבלגן בבית הפרטי – כבר עברו כמה ימים מאז הנקיונות לשבת. קורות החיים הרשמיים שלו, העובדה שהוא מצרף עכשיו רומן ראשון לספרייה הלא רזה של ספרים שכתב וערך מתחילת שנות האלפיים – מקשים לדמיין אותו, בדומה לאחת הדמויות ברומן, מתנחל בלי הזמנה בישיבה.

"זאת הייתה שנה של נדודים, בלי מקום בעולם. לא, לא היה בזה שום קסם. בסוף אותה שנה, בלי תכנון, אולי זאת הייתה מתנה שאמא שלי שלחה לי מלמעלה, חזרתי ללמוד בישיבה. התחלתי ללמד בה והתחלתי לעבוד בעריכה בעיתון". ניר – בעבר עורך הספרות במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון" ובחמש השנים האחרונות עורך מוסף "שבת" – הספיק לעבור כמה גלגולים מאז. לפני החיים בירושלים, הוא ואשתו גרו בקרוואן, צמוד לישיבת שיח יצחק, באחת השכונות באפרת, התנחלות מבוססת וגדולה בגוש עציון. המעבר לירושלים, הוא אומר, נבע מרצון לשינוי, להתרחק מהחיים במחיצת אנשים עם רקע תרבותי ומעמדי זהה לשלו.

"רצינו לגדל את הילדים במרחב שאין בו ועדת קהילה, אלא את עם ישראל על כל זרמיו. יש כאן בשכונה הרבה עולים, בעיקר מאתיופיה. ומעליות קודמות, מרוסיה, מפרס, ממרוקו ומרומניה. יש משהו בלתי אמצעי במפגש עם האנשים כאן, שרובם כנראה לא ישמעו או יקראו את הרומן הזה".

בהליכה לצד ניר ברחוב הוא עסוק בדרישות שלום ולחיצות ידיים. אישה קשישה בכיסוי ראש מאחלת לו ולעצמה להיות גדולים בתורה. בזמן השיחה איתו, על ספסל בגן, נער גלוי ראש בבניין צמוד מתאמן ביריקות מהמרפסת, באדישות, בלי זדון.

הרומן של ניר מצטרף לרומנים נוספים מהעשור האחרון שמזכירים גלגול חדש של ספרות הרומן הקיבוצניקי. כותבי פרוזה (ושירה), גברים ברובם, מתארים בעין ביקורתית יותר או פחות, לפעמים בסגנון אוטוביוגרפי במוצהר, את חייהם של צעירים חובשי כיפה; את הקונפליקטים הפרטיים והעקרוניים של התבגרות בצמוד לקוד נוקשה של צבאיות, דתיות, לאומיות, משפחתיות. כותבים כמו יאיר אסולין, יאיר אגמון, יונתן ברג, יותם טולוב ואחרים מספרים מכיוונים שונים, מעמדות פוליטיות שונות, סיפור התבגרות והתפכחות שמבוסס על התבוננות ריאליסטית, סאטירית, מתעדת בחברה שבה הם גדלו, בתחומי הקו הירוק ובשטחים.

'רק שנינו', אולי יותר מספרים דומים, מבהיר כמה עמוק ניר מושפע מהגות אקזיסטנציאליסטית, משילוב של תורות פסיכולוגיות, חסידיות-ברסלביות ומזרחיות. מצד שני, במקביל ללינגו החסידי שמאפיין את הדמויות ברומן, למחשבה הנונשלנטית על ספירות קבליות ועל סיפורי הרבי נחמן – הרומן של ניר מזכיר את המקום שתפסו בעשור האחרון יוצרים דתיים בתחומים שונים של אמנות ויצירה פופולרית: בטלוויזיה, בקולנוע, במוזיקה. לא פחות מ'בנות' של לנה דנהם – גם הם למדו להתייחס בשיא הרצינות ובשיא האירוניה לשאלות של זוגיות, מיניות והגשמה עצמית.

ניר קושר את התופעה הזאת לתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף. "היא הראתה, בהשאלה, שפשוטים הדברים, ומותר לאהוב. מותר לדבר בשפה אחרת. מה התברר? שברנו את החלום של ארץ ישראל השלמה, ולא קרה שום דבר. לא הגיע שלום, ולא הגיע משיח. מאז ההתנתקות – צה"ל נכנס ויצא לרצועה, היו מבצעים על גבי מבצעים. והתגלה שאין לחיים פאנץ'. אז מה קורה עכשיו? זה הסיפור, זה העשור האחרון. משהו בקריסה שההתנתקות מייצגת מאפשר לשפות אחרות, פחות אידיאולוגיות, להיות משמעותיות".

קרה כביכול הדבר הנורא ביותר, ובכל זאת השמים לא נפלו?
"השמים לא נפלו. ומסתבר ש'הוא' לא בהכרח מצביע למפלגה שחשבו שהוא חבר בה. ואז אתה מתחיל לשאול: איך אני מתמודד עם זה שיש אלוהים שלא עובד אצלי? ברמה הכי קיומית ופשוטה. זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה, אבל היא מייצגת התבגרות: מה עושים אחרי שהחלום הגדול של ארץ ישראל השלמה מתברר כשבר. אחת התגובות היא ההיפתחות ליצירה אמנותית בכל התחומים".

מצד שני, השיח הפוליטי והמציאות הפוליטית בישראל נעשו אלימים יותר.
"אלה זרמים שעוברים בציבור הישראלי הכללי, ולא זהים למה שקורה בחברה שבה אני גדלתי. מה שאתה מתאר, השבירה כביכול של הציבור ימינה, העובדה שיש פה ראש ממשלה חדש שקוראים לו אורן חזן, מאפיין דווקא את הציבור הלא דתי. אבל דווקא הציבור הדתי-לאומי שהיה אמור לעמוד בראש החץ של תהליך כזה – דווקא אצלו נובטת האמנות, מופיעה טולרנטיות תרבותית. חלקים בתוכו מוכנים לספר סיפור חדש, שכולל גם שירה ופרוזה ואמנות. וזאת ההפתעה. בכלל, בעולם הרחב, אחרי גלים של רב תרבותיות אדירה – חוזרים לפרטיקולריות, לשפה של אלימות שנשיא העולם החופשי הוא המייצג הנאמן שלה. חוזרים אל הקפריזיות, אל הטירוף במובן הרע שלו. את השם 'טראמפ' אולי לא כדאי להזכיר. לך תדע מה יהיה בעתיד, עדיף להיזהר".

בדיחה טובה.
"בתוך העולם הדתי יש תנועה הפוכה למה שרואים בתרבות הכללית. בארץ, למשל, אתה רואה הידברות בין-דתית שמערבת יהודים ומוסלמים. הייתי מעורב במפגשים בין רבנים מבית"ר וראשי חמולות ואימאמים בחברון. זאת לא שמאלנות בעיניי. זאת יכולת ראייה מורכבת – שאתה יכול למצוא אצל אנשים שחיים בהתנחלות כמו עתניאל; בשפה של אנשים כמו נתן מאיר שאשתו דפנה נרצחה בפתח הבית שלהם על ידי מחבל, אבל הוא לא מדבר בשפה של נקמה ושל שריפת הכפר הפלסטיני, אלא על ההחלטה להמשיך להיות בקשר עם אנשים מהכפר הזה, לפגוש ולהיפגש. זאת שפה שדווקא הדתיות מאפשרת אותה. אם הסכסוך הוא דתי – אולי הפתרון שלו יהיה פתרון דתי".

אם גיבור הספר היה מקשיב לך עכשיו, הוא היה בטח מגלגל עיניים.
"אני לא מנסה לתאר מצב הרמוני. להפך. הדור שלי, בניגוד לדור של ההורים ושל הרבנים שלי, נפתח לאופציות חדשות: לאפשרות לחיות בתוך שבר, בתוך אבסורד, בתוך מצוקה, בתוך תהום. האידיאולוגיה משטיחה את המצוקות האנושיות, התיאולוגיות והאמוניות. היא מכריזה שיש פה משימה אדירה ואתה צריך לשים את עצמך תחת הגלגלים שלה. אבל לאנשים כמו הגיבור שלי יש גישה לזהות הרבה יותר מסובכת ופתוחה לשאלות, לקריסות, לחוסר אמון וספרות. הגיבור הזה הוא שיקוף של הדור החדש. של החיפוש. של הבקשה".

אתה משלם מחיר על השאלות האלה, על הסטייה ממה שנחשב מקובל מבחינת דור ההורים שלך?
"אני מפרסם חומרים שלא פשוט לי לתאר אותם. לא בפרוזה, לא בשירה, לא בעיון. ואנשים לא מסכימים איתי, עדיין. גם היום, כשסדנאות על מיניות וזוגיות בהקשר דתי נפתחות תחת כל עץ רענן – לא פשוט לכתוב על הגוף, על הבזות, על השיגעון. ב-2011, עוד יכולתי לקבל צעקות בטלפון מרב שהתרגז על ספר שלי שקישר בין ספר קודש להצעה בודהיסטית: אנחנו מכניסים אותך לבית המדרש, ואתה מכניס לתוכו סוס טרויאני. אנחנו חיים בעולם אורתודוכסי, זה לא ארצות הברית פה. כשאני מסיים שיר שפונה לאלוהים בנימת התרסה – כמו בספר השירים הראשון שלי. כשאני עורך קובץ תפילות בצבע שחור וכביכול תבוסתני שעוסק בגירוש מגוש קטיף. כשפרסמתי שיר שמתאר איזו ריצה מטורפת של ברסלבר בשכם – מישהו צילם והדפיס אותו בכל תחנות האוטובוס ביהודה ושומרון. כאילו להגיד: 'הנה, מתנחלים נינוחים, תלמדו קצת טירוף, רוצו לקבר יוסף'. קרוב משפחה שמבוגר ממני ביותר מארבעים שנה התקשר ואמר לי – צריך להכניס אותך לכלא על שיר כזה".

ומה ענית?
"אמרתי שאני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית. אבל גם הבנתי אותו. יש משהו בתביעה הזאת לטוטאליות, לטירוף, לקדושה, לתפילה, לאלוהים – שלא היה בדור הקודם. גם איתי, כשהייתי צעיר, בלימודים שלי בישיבת המרכז, לא דיברו על אלוהים – רק על התורה. ברגע שאתה מתייחס לאלוהים בהקשרים של שפה אינטימית – אתה משדד את כל המערכת הנורמטיבית של הציונות הדתית. אמרתי לקרוב המשפחה שנזף בי שאני חושב שיש בשיר הזה הצעה רוחנית. שהדת יכולה להיות גם סוערת, שיש בה גם אלמנטים של טירוף, שאני חייב אותם בחיים שלי. והוא אמר: 'על זה הייתי נותן לך עוד שנה בכלא'".

הוא לא צחק?
"לא. חוש ההומור מגיע יחד עם אמנות, עם הספרות והשירה. ההומור הוא חלק מהממתנה, מההיפתחות למרחבים אחרים. מצד שני, זאת המתנה שיש הלכה בעולם שלנו. יש קירות. בלעדיהם, אין לך במה להתנגש, אין לך עם מי לדבר. לכן, אם ההתנתקות לימדה אותנו משהו, זה שאפשר שיהיו משברים. שאנחנו אנשים עם מצוקות, בשר ודם, עם קריסות ונפילות. זה דבר שרק בני הדור השני והשלישי יכול להגיד את זה בקול. בדור הראשון, של ההורים שלי והרבנים שלי, של מקימי ההתנחלויות, היה משהו מגויס. הדור השני אמר: הכל טוב ויפה, אבל הדברים לא עובדים כמו שהבטחתם. יש לי גם נפש, ויש טירוף ויש חלומות מוכחשים".

הרומן לא ממש מחמיא לבני דורך.
"גדלתי בחברה החרד"לית ביותר. צמודה לחרדיות. ופתאום אני מסתכל על החברים – ואין הבדל מהותי ביניהם למי ששייכים לחברה הדתית-לאומית הקלאסית. אותי מעניין לשאול: מה קרה לחלומות שהיו לי ולחברים שלי בגיל 17? איפה החלומות להפוך את העולם, להיות גדולים בתורה, להביא איזו בשורה לקיום האנושי? למה בגיל 30 אנשים מוותרים על הכוח והעוצמה של הסתערות על החיים?"

אף אחד מהאנשים שגדלת איתם לא הגשים את השאיפות האלה?
"אולי בצלאל סמוטריץ' שלמד איתי בישיבת מרכז הרב. את החלום שלו הוא הגשים, בוודאי".

ואת חלום הבלהות של חלקנו, לחלופין.
"גם זה תפקיד שדורש מיומנות".

אלחנן ניר, רק שנינו, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

יאיר אסולין, הדברים עצמם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.2.2014

♥♥♥

יאיר אסולין הפך במהירות למתעד ספרותי קולע במיוחד של דרמה בולטת בחיים היום בישראל: הבינוניות. הוא מתאר בשקט ובריכוז את הדחף להתמקם בדיוק באמצע, בלב הקונצנזוס הפוליטי, האידיאולוגי, הכלכלי. דרך עיניהם של שלושה נערים, אאוטסיידרים, ספר הפרוזה השני של אסולין מתאר עולם שבו המאמץ להיות צייתן, משתף פעולה ונוח לבריות גורם לאותו אמצע ללכת ולהתכווץ לנקודה קטנה. באותו זמן, הוא מכרסם בחיי הנפש של הילדים הטובים, הצייתנים, שצריכים לסגל לעצמם "חוסר גמישות כלפי כל מה שאנושי, כלפי כל מה שהוא טבעי לגמרי" – כלומר להתכחש לעצמם ולרצונות שלהם.

הדרמה של הרומן מתרחשת בתחנות השונות בתהליך החניכה של צעירים חובשי כיפה – בסלון המשפחתי, בישיבה התיכונית ובישיבת הסדר, בסניף של בני עקיבא, בדירה של בנות שירות לאומי. בכך היא ממשיכה באופן ברור את ספרו הראשון של אסולין, 'נסיעה' מ־2011, שתיאר חייל עדין נפש ואגוצנטרי, שמבקש לעבור ליחידה אחרת משלו, ובכך מבטא מרד קטן ולא הרואי (ספק מתוך שיבוש קטן של סיפור העקדה המקראי, ספק מתוך התנגדות לשושלת ספרותית של לוחמים עבריים מיוסרים). הדמויות במרכז הספר החדש – נער בכיתה ח', בת שירות לאומי וצעיר בישיבה לפני גיוס – מייצגות שלוש דרגות וזוויות ראייה של אכזבה או ניכור כלפי בני "השבט". אלה שלושה אינדיבידואליסטים שעומדים על סיפו של העולם החילוני, החופשי, התל־אביבי, כמו שהם מפנטזים אותו ברמות שונות של בגרות והיכרות – אבל גם פוחדים, במילות המגזר, "לפרוש מהציבור". במקביל להתבגרות המינית שלהם הם נחשפים לצביעות הבורגנית והדתית בכל מה שקשור לזוגיות, סקס ומוסר – צביעות שמשתלבת עם תרבות חומרנית, קפיטליסטית ומורעלת צבא.

הספר מצטרף לדימוי שהולך ומתחדד בשנים האחרונות; מטרה להתקפה בצורות שונות. לפעמים הוא נוצק לדמותו של הסחי, האנטי־היפסטר. לפעמים הוא קומי כמו המערכון של 'יניר האחמ"ש'. בפייסבוק, הוא הפך לקבוצה בשם 'אנשים בינוניים וסבירים'. בבלוגים הפוליטיים השתמשו בביטוי האוקסימורוני 'מרכז רדיקלי'. הכוונה היא להצביע על דיון פוליטי שמתנגד לדיון פוליטי. על אנשים שמגבילים את שדה הראייה לאופק המצומצם שמעצבים פרשני הביטחון, הפרסומות ומכון הכושר. שילוב של מצ'ואיזם וחנניות. יאיר לפיד, בקיצור.

11111111111111111
מתוך 'הקונפורמיסט'
 

הייחוד של אסולין, בהקשר הזה, קשור להתעקשות שלו שלא להסתכל על הדברים מבחוץ. לא בדיוק לבחון אותם באופן סאטירי, מלגלג, זועם, רדיקלי – גם אם גיבורי הספר עצמם תופסים את עצמם כחריגים וביקורתיים. אחד מהם, למשל, בחור שאיסור הנגיעה פוקח את עיניו מבחינה פוליטית, מקושר לתארים כמו "אנרכיסט" ו"שפינוזה" – כמין אפיון מוגזם של מי שמוכן לשאול שאלות הכי מתבקשות, בחברה שעסוקה ב"הדחקה" (שורש חוזר בספר), טהרנות וטפיחה עצמית על השכם.

למרות שאסולין מגבש כאן ביקורת פוליטית על הבורגנות הדתית בשנות ה־2000, על הפנייה שלה למחוזות של פוריטניות ולאומנות אחרי רצח רבין – הוא כותב בקול שקט, לא מתלהם, כמעט נאיבי. בניגוד לסיפור בגוף ראשון ב'נסיעה', שהתמקד בגיבור אחד, כאן מתוארים שלושה גיבורים, בגוף שני, בידי מספר כללי, שמצטייר קצת יותר נבון מגיבוריו, כמי שעבר לא מזמן את החוויה שהם עוברים וכבר יכול להפוך אותה לסיפור כתוב.

אסולין מבליט בכתיבה שלו משהו אפרורי, אנטי־ספרותי כמעט במוצהר. הספרות עצמה, כמו החברה הדתית־ציונית, נחשדת בניפוח לא מוצדק. זהו אולי לב הזגזוג הייחודי של אסולין בין הליכה בתלם – הספרותי, הפוליטי – לבין חריגה ממנו. הוא משתלב מצד אחד במסורת השחוקה עד מאוסה של אנטי־גיבורים צעירים ומתייסרים, הולדן קולפילדיים – ובמסורת הקרובה אליה, סיפורי החניכה לאמנות. אבל מצד שני הוא לא נופל בפח של סיפור הגאולה הקלאסי או של פתרון הקונפליקט הזה בעזרת ההפיכה לאמן. אמנם לגיבורי 'הדברים עצמם' יש נטייה אמנותית ופילוסופית (בגבולות הבנאליה של גיל ההתבגרות), אבל הספר עצמו דווקא מצניע את הספרותיות שלו, מגביל את עצמו לגישה ישירה ולא מסוגננת.

יש משהו מעורר הערכה בבחירה הזו. היא משדרת משהו אמין וחילוני יותר. הבעיה היא שההתבוננות בשעמום ובמוגבלות החברתית, גם אם היא מכוונת, לפעמים קצת משעממת ומוגבלת בעצמה. נראה שאסולין מתמקם כסופר בין הסחיות של גיבוריו לבין הביקורת כלפיה. זה צעד מעניין ועכשווי, אבל הוא מייצר חוויית קריאה לא מסעירה. אסולין מרשה רק לעיתים נדירות לאיזה דימוי פרוע או הזיה חריגה לפרוץ לתודעת הגיבורים שלו. בפרץ של שמחה, למשל, הנער המאוהב מדמיין את עצמו רוקד מול כולם חשוף תחת. באופן חכם ומעט תפל – הוא מראה כמה נדירה הופכת החוויה הבנאלית הזאת: התאהבות או אבל, מרידה ראשונה בהורים – מחוץ למסע האלונקה הקולקטיבי, המוטרף והלחוץ של ישראל היום.

יאיר אסולין, הדברים עצמם, הוצאת חרגול

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

יאיר אסולין, נסיעה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.3.2011

נדמה שהסיפור הזה כבר סופר אצלנו לאורך העשור האחרון מכל הזוויות. והנה, 'נסיעה' של יאיר אסולין מגיש אותו בצורה המתומצתת והישירה ביותר: סיפורו של הצעיר הישראלי שנשבר לו הזין מהצבא.

מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, גיבורי רומן החניכה הישראלי מולבשים שוב ושוב בשמלה אדומה ושיערם נקלע בשתי צמות. הנסיונות להשיב לשאלה הנצחית 'למה' היו מגוונים מבחינת הסגנון והז'אנר. 'אם יש גן עדן' של רון לשם טען שמרבץ הזהב האחרון של גבריות וסולידריות בחברה הישראלית מתחבא מתחת לגרביים המהבילים של לוחמים במוצב בלבנון. 'הנפשיים' של עמיחי שלו הקביל בין מסלול הטירונות של חיילים פגועי נפש לטקסטים האבסורדיים של נושאי המגבעת, ורמז אולי למושא האחרון למרד ולמחאה שנשאר לצעיר הישראלי בחברה המופרטת והמתירנית. 'ואלס עם באשיר' צייר את השירות הצבאי במונחים מופשטים עוד יותר: כמערה תת־קרקעית שבה מתעצב הזיכרון. גם לאה איני ב'ורד הלבנון' וגם סייד קשוע ב'גוף שני יחיד' יצרו דמות אילמת של חייל חסר הכרה, שמולו יכול האאוטסיידר (האישה היהודייה הלא־אשכנזית והגבר הערבי) ליצור דיאלוג חד־צדדי ולהקים לעצמו זהות עצמאית.

'נסיעה', ספר הביכורים של אסולין, בחר בדרך כביכול פחות מורכבת. זהו סיפור קצר בגוף ראשון שבו משחזר הגיבור נסיעה למשרדי הקב"ן עם אביו. לאורך הסיפור הוא מנסה להסביר איך "הנפש שלי הלכה וגססה" במשך השירות הצבאי, עד כדי איומים בהתאבדות. אין ייחוד בחוויות שהוא מתאר, כחייל שעבר משירות קרבי לניילוּן מפות בחיל המודיעין: הפער שנוצר בזמן התיכון בינו לבין חבריו ללימודים שמשפרים את הכושר לקראת השירות, המבוכה מול מפקדים אדישים ונמוכי מצח, העימות המגומגם עם הקב"ן. אלא שהסיפור הזה עדיין לא פורסם בצורה כזו: סיפור פשוט באופן עקרוני שלא מעמיד מול החניכה הצבאית מבנים מתחרים. רק רצון לחיות חיים ללא צבא. פתיחת הסיפור מצהירה על הטקטיקה הזאת בגלוי – בריחה מדרמה מסוגננת, ממטאפורות, מעיבוי, ממה שהוא מכנה "הבגידה הזאת של המילים". כאשר מופיע דימוי, הוא מנוסח כ"עובדה חותכת, יבשה כמו עור מת בכפות הרגליים". אם מתעקשים, אפשר להקביל את הסיפור למסע המקראי של אברהם ויצחק להר המוריה, אל העקדה.

הדמויות, בהתאם, הן דמויות יומיומיות. שום דבר בסגנון 'אפוקליפסה עכשיו'. ההורים לא שולחים את בנם לצבא כמו אברהם, ועם כל הצער שנגרם להם, הם לא מתמוטטים מול הדיכאון שלו אלא מלווים אותו במתינות עצובה ותכליתית לאורך הדרך. גם הממסד הצבאי לא מוצג כממלכה של סאדיזם. מפקד הבסיס, למשל, מתגלה כמורה מחליף לשעבר, שלא מסוגל לעכל לחם ובאותה מידה גם לא להתמודד עם חייל במשבר. וכמוהם הגיבור עצמו – גם כשהוא מפנטז על קפיצה מול מכונית נוסעת, מודע ליצר החיים שעדיין פועם בו. אין ניגוד חריף בינו לבין הסביבה. כל המעורבים מפוכחים מהדיבור הגבוה על השירות הצבאי. ההבדל היחידי בין הגיבור לבין החיילים סביבו מתבטא ביכולת ההסתגלות שלהם, "לשמור על התחת" ולהעביר את הזמן עד השחרור.

גם המסורת הספרותית שעומדת מאחורי 'נסיעה' נראית בנאלית, אולי במכוון. העלם הרומנטי שמתפכח מאמיתות החברה הגדולות. האינדיווידואליסט. גיבור 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר מתנער בפתיחת הספר מכל קשר ל'דיוויד קופרפילד' – וכך מציג את עצמו דווקא כצאצא ספרותי שלו. הגיבור של אסולין לא דורש שום הצגה מאחר שהוא כל כך מושרש בתרבות הפופ שלנו ובספרות המקומית על החייל העברי יפה הנפש, נוסח ס' יזהר: "הבנתי את כל הקלישאות שמשתמשים בהן […] אבל כבר לא האמנתי בהן". ובמקום אחר: "כל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה". סלינג'ר ידע לשחק את המשחק הכפול – ללכוד ברשתו דורות של צעירים שראו בהולדן נציג של מרד הנעורים שלהם, ובו בזמן להציץ מאחוריו ולסמן לקוראים נקודות של זיוף ורמייה עצמית אצל הגיבור. הגיבור של אסולין כבר מקבל אבחנה מקצועית מפסיכיאטר לגבי הנרקיסיזם שלו – ועדיין לא פטור מהמבט על החיילים סביבו כעל "נמלים. בחיי. כל כך עלובים, מודחקים, חסרי עצמיות".

הספר משלם לפעמים את מחיר הבחירה בסתמי ובשגרתי, והקריאה לא תמיד ממריאה – ועדיין, יחסית לספר ראשון, התוצאה רוב הזמן יעילה כמו דיכאון שקט ומתעצם. אסולין מבקש לומר את המובן מאליו, לדבר על מחיקת האישי במסגרת הצבא, דווקא בתקופה שבה יותר מתמיד מקובל להתייחס לשירות כאל שיא של מימוש עצמי. ה'דיוקן העצמי' על כריכת הספר – צילום בקו"ם שחרכה סיגריה – מבהיר זאת מיד. 'נסיעה' מעוצב כמו מסע ניצחון צבאי של יחיד מול רבים, כמו שמבהיר עצם השימוש בלשון עבר וגוף יחיד, הלשון של מי ששרד. באותו זמן, אפשר להתייחס אליו גם מכיוון הפוך, ולמצוא זיקה בין הגיבור לבין הגוף שממנו הוא מנסה להשתחרר. "כור ההיתוך", "הצבא המוסרי בעולם","טוהר הנשק" – ספרות החיילים הפגומים מציגה את צה"ל כמושא של תביעות בלתי אפשריות מצד חברה שלא מאמינה יותר בחינוך שהיא מספקת ובמנהיגים שהיא בוחרת. 'נסיעה', נדמה לפעמים, מציג את הצבא כילד שכורע תחת עול הציפיות.

יאיר אסולין, נסיעה, הוצאת חרגול

ספרים שאהבתי מהזמן האחרון: מארס 2014

♥♥♥ מעניין, שווה בדיקה
♥♥♥♥ יפה וטוב
♥♥♥♥♥ התאהבות מוחלטת
____

יערה שחורי, שנות החלב – ♥♥♥♥

יפתח אשכנזי, היידה להגשמה – ♥♥♥♥

תמר גטר, רוגטקה – ♥♥♥♥

נורית זרחי, בצל גבירתנו – ♥♥♥

חיים באר, חלומותיהם החדשים – ♥♥♥

איילת גונדר־גושן, להעיר אריות – ♥♥♥

יאיר אסולין, הדברים עצמם – ♥♥♥

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית – ♥♥♥