סייד קשוע, בן הארץ

1

פורסם במדוק הספרות של ידיעות אחרונות, 19.6.2015

♥♥♥

מודה שעם הזמן התחלתי להשתעמם מהטור של סייד קשוע ב'הארץ'. אולי בגלל שכל היכרות ממושכת, גם אם ספרותית, עם בני אדם נחמדים ושוחרי טוב מתחילה לשעמם מתישהו. הפגישה עם האוסף הכרוך והמסונן של הטורים בספר הזכירה לי מחדש את החשיבות והייחוד של קשוע ככותב, אבל גם עזרה לי להבין למה ההתלהבות הבסיסית דעכה עם הזמן.

להיות גבר ערבי צעיר ומשכיל בישראל – כמו שמבהירים הטורים – משמעו להימצא תחת מעקב, תחת חשד, במבחן קבוע של נאמנות ושיקולי ביטחון. אבל הטקס המשפיל והקבוע שאזרחים ערבים עוברים בנתב"ג, בכניסה לקניון – הוא הזדמנות פז לסופר ערבי שכותב בעברית, שרוב הקוראים שלו הם יהודים. הקוראים המדומיינים של קשוע דרוכים לכל מחווה שלו, מפשפשים במכנסיו ככותב: במילים, במשפטים, בדימויים. החשדנות הלאומית כלפי ערבים – הופכת כאן את הקורא לקהל שבוי.

קשוע מנצל כמיטב יכולתו את המתיחות הבסיסית הזאת. מבחינה ספרותית, מבחינת אווירה, מבחינת הדמות או הדיוקן העצמי שהוא יוצר בטורים האלה – הדבר הבולט ביותר הוא הנונשלנטיות שלו. זריקת הזין הסגנונית, שבאותו זמן נראית מחושבת ועקרונית. קשוע כאילו לא מנסה להרשים אף אחד. ככותב או כאדם. כל זה, במקביל לפלירטוט הגלוי שלו עם הקוראים, השאיפה החצי־מוצהרת לרתום אותם לצדו. להרשים אותם כבעל הטור המבריק, הווירטואוזי, הניו־יורקי ולפעמים היהודי.

האסטרטגיה הזאת מגניבה גם בגלל הנטייה של סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות להתרשם מהעברית המשובחת והעשירה של יוצרי ספרות ערבים או של דמויות ערביות. להתמוגג, נגיד, מהשימוש המתוחכם שלהם בשירת ביאליק. קשוע מביע מודעות ליחסים האלה בין כותבים ערבים לקהל קוראים יהודי־ליברלי. הבחירה שלו היא להשתמש דווקא בלשון כאילו דיבורית מאוד, שפה ושם גולשת במין קול מאנפף, מבודח, לניסוח ספרותי מיושן. כשבעלי טורים יהודים עושים משהו כזה – זאת מחווה לאבות הגדולים, לכותבים האגדיים של טור אישי־פוליטי. כשקשוע עושה את זה, נוצר קשר ייחודי יותר בין התפקיד הקלאסי של כותב הטורים – לבין האישיות הממשית־הממוצאת של קשוע. מצד אחד, ניצבים ברקע הנביא המודרני, הכותב הסאטירי־העוקצני, מטיף המוסר לאומה ולהנהגה (אלתרמן והטור השביעי שלו כדוגמה ראשית). מצד שני, מובלטים כאן האגוצנטריות, הילדותיות, השלוכיות של קשוע. מי שכאילו נקלע בטעות  לעמדת הכותב, ולמעשה נעדר כל אמביציה פוליטית ומודעות חברתית שחורגת מעולמו הצר והשמנמן.

11
מתוך 'לואי'

לאורך הטורים, קשוע חוגג את העמדה הזאת ככותב – בניגוד לקשיים ההולכים וגוברים שלו במישור המציאות שעליו הוא מדווח. מצטט במין היתממות דמויות סביבו, אביו או אשתו, או סתם גבר ערבי שמתקשר לנזוף בו בטלפון. מציג אותם כמי שעולים עליו בכל תחום. אשתו מקבלת תפקיד קלאסי ובכל זאת הפוך מזה שמקבלות דמויות דומות לה, הדולצינאות של יוצרי הסאטירה משפחתית־בורגנית – "הקטנה" של אפרים קישון, "שתחיה" של יאיר לפיד. אם קשוע הוא הבטלן, הארטיסט – היא מקדמת בפועל את ענייני המשפחה, מייצגת את ההתמודדות המעשית עם כוחות המציאות. כל זה, תוך כדי לגלוג מתמיד על בעלה, שמצייר אותה כאדם שנון וחריף ממנו. כקומיקאית האמיתית מביניהם.

קשוע, ככותב, מתענג על הצגת הכישלונות שלו להיכנס לתפקיד הגבר, הבעל, הבן, האזרח, האבא, הסופר, המפרנס. הכישלון העקרוני והקיומי הזה הוא לא רק בסיס ההומור שלו – הוא מייצג את הניצחון שלו ככותב וכאדם. כל העולם בוחן אותי, מודד אותי, נותן לי ציונים – הוא כאילו אומר. לא רק שאני כנראה חשוב מאוד; אני אמשיך להיכשל, להתיילד, לפדח את עצמי מתוך בחירה. בראש מורם.

העיקרון הזה הוא כנראה הסיבה הראשית לאהבה שהוא מקבל מקוראים. כמו לואי סי.קיי, שהפך בשנים האחרונות לאבא של קומיקאים־אמנים־מדוכדכים־אוהבי חיים־ומודעים פוליטית – קשוע מאפשר לקוראים להרגיש טוב עם החרא שלהם. עם האישיות המחורבנת. עם הפישולים והתבוסות. הוא מצליח אפילו לצייר את התבוסה כניצחון: למרות ההשפלות שהמדינה היהודית והחוקים היהודים שלה יוצרים, למרות  האופי הקלוקל שמכשיל אותו – הוא שב ומנסה. שבוע אחר שבוע.

בחלקים האחרונים של הספר שוב איבדתי את הסבלנות. גם מפני שהטורים נעשים מרים ומובסים יותר – קשוע מתבסס ככותב וכיוצר, כבעל מקצוע, אבל המציאות הפוליטית קשוחה ומדכאת. מבצע אחר מבצע. מלחמות בעזה, בלבנון. מלחמת התשה פנימית ביישובים הערבים. ברור שספר כזה צריך לקרוא במשך שבועות וחודשים, אבל נדמה לי שהעייפות לקראת סופו מייצגת משהו עקרוני יותר. קשוע מודיע כאן, או הולך ומתקרב להכרה, שתפקידו ככותב הגיע למבוי סתום. שאין מקום יותר לפיצול הזה בין חיים מצונזרים ומתסכלים – לכתיבה קלילה ומנצחת. הבחירה לחתום את הספר בהכנות של המשפחה הצעירה למעבר לארה"ב מבהירה את הנקודה. ההומור הקל שמופיע שם הוא רק ביטוי עדין לתחושה שאין מקום יותר לצחקוקים. שגם האדם האדיש והא־פוליטי ביותר חייב להתגייס למחנה מסוים. לדאוג לקרובים ביותר.

קשוע, כדמות, מנסה להשיג ויזה אמריקאית. לפתוח דף חדש. להישאר אופטימי גם בעידן הזה. אבל כאן, אצלנו, בעיתון ובחדשות – נדמה שהמציאות מנצחת סוג כזה של ספרות ועמדה קיומית. מול הקרקס התקשורתי המתוחכם שממשלת נתניהו מנהלת, מול היכולת של שריו לגמד ולהשתיק כל ביקורת, איזה מקום נשאר להומור של קשוע; לדיבור בשם השאיפה הבורגנית להיות מבסוט. לספרות שרוצה להיות קלה כמו כוס בירה בבר שכונתי – אבל שוקעת כמו אבן בנהר.

סייד קשוע, בן הארץ, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

מיקי בן־כנען, אם החיטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.5.2013

'אם החיטה', נדמה לי, הוא אחד המקרים הבודדים מהעשור האחרון של ספר שמגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים שמעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות שכתבה מיקי בן־כנען על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט שבע שנים אחרי פרסום ספר הביכורים של בן־כנען (שמאז הוציאה את ספרה השני, 'הקרקס הגדול של הרעיונות'), הוא זוכה למהדורה חדשה בהוצאה עצמאית שהקימה הסופרת, ומאפשר לנסות לבדוק שוב מה הוביל להתקבלות החמימה שלו בתחילת הדרך.

גם בפגישה שנייה, המאפיין הבולט ביותר ב'אם החיטה' הוא ההיצמדות שלו למין סירופ סימפתי אבל לא דביק. סימפתיה לא שגרתית: הספר מתבונן בעולם האנושי מתוך לגלוג קבוע, מתוך רגש של ייאוש לפעמים – מחוסר המעוף האנושי, מהדחף ההיסטורי לדכא יוזמה, מהמפגש המחזורי באטימות, בשתלטנות. כל הדמויות, גם אלו האהובות על הגיבורה והמספרת, פועלות בצורה מכנית ומתוארות כקריקטורות, כאזרחים בסרט מצויר. באופן משונה, ההתבוננות הקריקטוריסטית של המספרת לא הופכת ארסית, אלא יוצרת רושם של השלמה וסקרנות מצד.

הייחוד של 'אם החיטה' קשור לניסיון להוריש לקורא מה שמכונה בספר "קול פנימי נדיב" ("הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם"). התהליך הזה עובד בכמה צינורות. הראשון הוא לרוב מתכון בטוח לחררה: הקידוש של היחיד ושל הגשמת משאלות, כמעט בתבנית של סרטי דיסני. העניין הזה ניכר כבר בכותרת, 'אם החיטה', שמבטאת רצון לחזור לנקודה של אותנטיות, של איזה גרעין ראשוניות, והוא נמשך בהקדשה "לכל יוצאי הדופן באשר הם". ובאמת, עיצוב הספר, שמבחינה אסתטית לא ממש קורץ לי, מצהיר על הרצון להיבדל מהתבנית המקובלת של פרוזה למבוגרים – קודם כל בעזרת תרשימים ואיורים שיצרה בן־כנען, מעצבת ותפאורנית במקצועה, שפותחים את הספר וממסמסים את הגבול בינו לספר ילדים.

11111111111111111
ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל

במובן הזה, הספר דווקא חושף את הצד הבנאלי והקונפורמיסטי שבו. ספר שכולל משפטים כמו "אם אתה טועה, לפחות היית נאמן לעצמך" ושנפתח בהמלצה חמה מיאיר לפיד, לא בדיוק ניצב בקוטב הצפוני ביחס לקונצנזוס. גם המתקפה שלו על הדבקות באידיאולוגיה רציונלית ועל מחשבה ריאליסטית נראית היום מעט קשישה, כמו האזכור של דיסקטים למחשב.

למעשה, הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' מבהירה דווקא את הקרבה שלו לכמה עניינים חוזרים בספרות הישראלית בשנים האחרונות. המרכזי שבהם הוא היציאה מנקודת פתיחה של אבל ואובדן. הגיבורה, לבורנטית נמוכת קומה, הולכת ומתגלה לקוראים כמי שפרצה לסיפור הרפתקאות אחרי שנתחים שלמים מחייה התפוררו – חברה אנושית קרובה, זוגיות, הורים. הסיפור נמסר בשני קווים עיקריים: תיאור בגוף ראשון של עלילות הגיבורה, ודיווח בגוף שלישי של ניסיון החקירה שלה בידי הרשויות, אחרי שנתפסה מעופפת בשמי הארץ בהליקופטר זעיר ונחשדה כמרגלת.

כאן גם מתגלה ההבדל בינה לבין גוף הולך ומתעבה של ספרות ישראלית עצובה ומתאבלת, שהמקבילה שלו היא אולי החיבה הרדיופונית בעשור האחרון לשירים מלטפים שאומרים למאזין: עכשיו קשה, אבל עוד נצליח להתגבר. בשונה מהם, בן־כנען מתרכזת לא בתפר בין משבר להחלמה עתידית, אלא ברגע שבו האדם המתאבל פורץ חזרה לחיים, תובע מהם ומעצמו להוכיח את כוחם. היא עושה את זה באמצעות סגנון שקרוב מאוד לספרות ילדים ונוער או לספרי הרפתקאות שבמרכזם המצאה, פעולה וגילוי. 'סוסית' של לאה איני היה ניסיון ספרותי דומה – סאטירה לא עוקצנית שבמרכזה גיבורה שמתעקשת לממש את האושר. אושר שמהותו חופש ופעולה ולא רק נחמה או תיקון.

נדמה לי שזה ההישג של הספר, שכושר ההמצאה שלו אמנם מלהיב יותר בקריאה ראשונה, מגששת. עצם הנכונות של הגיבורה להרכיב במו ידיה הליקופטר זעיר, עצם התיאור הכאילו מדעי ומקצועי של תהליך ההרכבה שלו, למשל, הוא צעד מרענן ביחס להתעלמות של ספרים ישראלים רבים מהווי של עבודה, מהוצאה לפועל של תוכנית. הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' חושפת אולי את הנטייה של בן־כנען למרוח עניינים פה ושם, לטשטש את הגבול בין חינניות לחנדלעך ולא פעם לאפשר לקורא לפתור בכוחות עצמו סיבוכים עלילתיים – אבל היא שבה ומזכירה כמה נדיר יחסית הדימוי של יוזמה בספרים ישראלים, שמעדיפים תגובה פסיבית לאירועים קשים.

קל לקשר היום את הספר לעשור כלכלי אפור ושוחק, ולשנת יציאתו – 2006 השנה שבה נכנס אריאל שרון לתרדמת, גלעד שליט נחטף וישראל יצאה למתקפה נוספת בעזה. קל לזהות בו תחושה של מצור ודחף לחזור לחיים. הייחוד הספרותי של בן־כנען בהקשר הזה עדיין תקף: במקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע. במקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.

מיקי בן־כנען, אם החיטה: חורים במסך וירטואלי, הוצאת קרקס

סיפורים סלולריים מאת שולמית לפיד, יאיר לפיד אמנון דנקנר ודרור פויר

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.11.2009

מחקרים מראים שציפורי שיר עירוניות, שַחֲרורים למשל, למדו לחקות צלצולים של טלפונים סלולריים. ועכשיו, בשעה טובה ומוצלחת, גם סופרי ישראל למדו לצייץ כמו אס.אם.אסים: פרויקט שהושק לפני כחודש (ומאז בוטל, י"ל) מציע לקורא העברי סיפורים בהמשכים, שיישלחו אליו מדי יום (לא כולל שבת) במסרונים טלפוניים, תמורת 1.50 שקלים לפרק.

הנטייה הטבעית היא לקונן על זילות הספרות כששומעים על מיזמים מסוג כזה; לְבַכות חוויה אנושית נוספת שהמפלצת הסלולרית הצליחה לכבוש. בפועל, יש כאן הזדמנות לנער קצת אבק מעל ספרות המיינסטרים הישראלית, מה גם שנחמד לקבל לעת ערב, במושב אחורי של מונית, אס.אם.אס כאילו אישי משולמית לפיד.

אס.אם.אסים יכולים להפוך למפגן של יכולת ספרותית. כמו שיר בצורת סונטה, גם הם מאלצים את הכותב להשתחל לתוך מסגרת קפדנית. כמו ציור מיניאטורי, אין בהם מקום למשיחות מכחול מיותרות. טיפה זיוף, מילה דשנה מדי, והכותב נחשף בעירומו. כמה רגש, כמה תשוקה, כמה רמזים סמויים מכווצים בהודעה הלילית הקלאסית: "ערה?".

הז'אנר המכונה בעולם 'נובלה סלולרית' נולד לפני כשש שנים ביפן, אומה עם חיבה לטקסטים זערוריים נוסח שירי הייקו. כמו הסיפור בהמשכים שעלה לגדולה בעיתונות של המאה ה־19, גם הסיפור הסלולרי קשור ליסודות של מלודרמה, מתח ורומן רומנטי – ז'אנרים שמבקשים לכבוש את לב הקוראים ולקנות את נאמנותם לאורך זמן ובמנות. ביפן הז'אנר הזה צמח מלמטה למעלה, כשכותבים סלולריים בשם בדוי זכו לפופולריות בקרב חוגים של מתבגרות ומתבגרים. אחרי סיבוב במזרח הרחוק, באפריקה, באירופה ובצפון אמריקה – המדיום הזה עולה לארץ וקופץ ישר לסלון מכובד, מגובה בשמות כמו יורם קניוק ויאיר לפיד, בחסות 'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' שהקים דדי צוקר. במובן מסוים, מול כל האופרציות המהבהבות שפלאפונים מציעים היום, אין דבר מתבקש יותר משימוש בטכנולוגיה אס.אם.אסית בצורה הטהורה ביותר: מילים. השאלה היא אם המיזם הישראלי הוא ניסיון אמיתי לחדש ולהעניק חוויית קריאה שונה, או שכל הטררם הוא לא יותר מגימיק.

שלושת הסיפורים שנדגמו לא גרמו לי לצלצל מהתרגשות – במיטבם, הם מצליחים להעביר איזה רגש לרגע אחד – ובכל זאת כיף להיפגש איתם למחרת. 'פרפר בטוקיו' של שולמית לפיד, למשל, הוא סיפור מהוגן, מיומן ולא מבריק במיוחד. הוא מצליח לתאר דרמה משפחתית דחוסה דרך תודעתו של נער חרד, כשזוג דתי צעיר פולש למחסן הצמוד לדירת הוריו. לא ניכר שהסיפור הזה נכתב מלכתחילה לפורמט הסלולרי, ונדמה שלא ייגרע ממנו כלום על נייר. יותר מזה, הנטייה של לפיד לחזרות דרמטיות ("האֵם הבינה את הגישוש הזה, את המשושים האלה שנשלחו, את הניסיון הזה, שלא העז להלביש עליו מילים") יוצרת הד רועם מדי בשביל אולם בגודל קופסת גפרורים. מצד שני, התיאור של משפחה לא נורמטיבית, מינית על סף חייתיות, שחודרת לשגרת החיים של משפחה כל־ישראלית, יכול להתפרש גם כמשל לאופן שבו הספרות הממוסדת מאוימת מהפלישה של האס.אם.אס וקרוביו הצ'חצ'חים לזירת הקריאה הציבורית.

אם כבר צ'חצ'חיות, צריך לציין שלסיפורים שנקראו לא היה אומץ או שכל להשתמש בשפה האס.אם.אסית עצמה – עם העילגות המכוונת שלה, הרווחים הגרפיים או השימוש הווירטואוזי בסימני פיסוק. עם זאת, אמנון דנקנר יצר גרסה קומפקטית מעניינת של סיפור בלשי. 'החוקר הטוב קולמה' הוא מין מדרש לאחד המשלים הידועים מאת קפקא בעלילה שמפגישה בין דמויותיהם של חוקר רצח אגדי והגאון הספרותי מפראג. סיפור חמוד ומעלה חיוך שעושה שימוש יעיל בטוויסטים אבל לא מוביל למתח ממשי.

דווקא הכותב הפחות "ספרותי" מבין המשתתפים, העיתונאי דרור פויר, מתייחס במפורש לאס.אם.אס כמדיום בסדרת מסרונים בעלת השם הצנוע 'ג'נסיס'. פויר, העיתונאי הראשון שנשלח לחלל, שולח מסרים קצרים ונואשים לבסיס האם שלו, אחרי שהוא מתעורר מתרדמה עמוקה ומגלה שהוא היחיד מבין אנשי הצוות שנותר בחיים. כמו דנקנר ובניגוד ללפיד, הסיפור מנצל את הניחוח הסרקסטי שמאפיין הרבה התכתבויות באס. אם.אס. במין מהלך היצ'קוקיאני, 'ג'נסיס' משנה את הפרספקטיבה של הקוראים ומצמיד אותה כל פעם לצד אחר של המצלמה, של ערוץ התקשורת. פעם הקוראים הם אלו שמקבלים את השדרים המבוהלים של פויר, ופעם הם נחשפים לדו"חות של בסיס האם ומקבלים בעצמם את תפקיד האובייקט שאח גדול צופה בו ומנצל אותו לצרכיו (האם יש כאן רמז ליחסן של חברות הסלולר בארץ לציבור הצרכנים?).  במילים אחרות, למרות הסגנון הדחקאי, דווקא פויר מצליח לומר משהו על חוויית האס.אם.אס ולהשתמש במדיום עצמו בצורה אמנותית.

כל זה מרמז, עושה רושם, שלז'אנר הזה תהיה משמעות אמיתית רק אם כותבים ספונטניים יתחילו לעשות בו שימוש, אם יקום ציבור שיפיץ את הסיפורים ויתערב בתהליך היצירה. רק אם הטכנולוגיה הפשוטה והערמומית הזאת תהפוך ל'עשה זאת בעצמך'. אם כותבים כמו דוסטויבסקי, בלזאק או דיקנס לא בחלו בסיפורים בהמשכים – אין סיבה שאיזה פקאצ ישראלי בן 14 לא יכתוב את 'בעקבות הSMS האבוד'. (-;

'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' לא האריכה ימים. לכתבה קצרה על ספרות סלולרית ב'גרדיאן'