ראיון עם תמר מרין, ילדים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.12.2015

♥♥♥

"דפקנו הקופה", אומרת תמר מרין, מצטטת אחת משורות המחץ של קומדיית הפשע 'מתחת לאף'. קשה לדמיין אותה – בטח בחולצת הפאייטים השחורה שהיא לובשת עכשיו – גונבת כספת מתחנת משטרה. ובכל זאת, משהו דומה קרה כשזכתה לאחרונה בשני פרסים ספרותיים; כך מרין מתארת את עצמה ואת המשורר רועי חסן מצחקקים בערב קבלת הפרס השני, כאילו היו איבגי וגבריאל, פושעי צעצוע שהצליחו לשבור את השוק – לזכות בצ'ק נחמד, בהכרה ממסדית.

לפני שנתיים מרין חזרה לארץ מפוסט-דוקטורט יוקרתי בארצות-הברית. היא לימדה אז בהנאה גדולה, בתנאי דלוקס. המשכורת שלה פרנסה את המשפחה שהקימה, ואפשרה לבעלה, הסופר מתן חרמוני, לשבת לכתוב. אבל בארץ, היא מספרת, גילתה באופן הכי לא ספרותי שהדלתות נעולות בפניה. שלא תשיג משרה באוניברסיטה, שהמפתח לא אצלה בכיס. אין אפילו כיס עם חור, רק משפחה של שני אנשי ספרות צעירים בתפקיד הורים, בלי עבודה מסודרת, עם ילד קטן ותינוקת בת חודשיים.

מרין – חוקרת ספרות, מרצה ומבקרת – היא לא בדיוק הפרצוף שעולה לראש כשחושבים על דו"ח העוני. אותם צילומים רחמניים של אנשים בשוק, בוררים ירקות בפרצוף מפוקסל. אביה הוא התסריטאי שכתב את 'מתחת לאף'; אמה מורה למשחק; היא גרה עם משפחתה באותה דירה צפון תל-אביבית שבה גדלה כילדה; פירסמה סיפורים ומאמרים בכתבי עת. בקיצור, גברת עם חדר משלה. ובכל זאת, האפשרות לפרסם ספר ראשון, אחרי כ-15 שנים של מירוץ אחרי תלוש משכורת, היא ניצחון ממשי מבחינתה – גם אם נדמה שאין קשר בין מקררים ריקים למאבקי יוקרה באקדמיה וזיונים בשירותי הספרייה שהיא מתארת ברומן.

"השוליים לא נמצאים מעבר להרי החושך. יש עוני אמיתי שלא מדברים עליו, גם בקרב אנשים משכילים. אני מכירה אנשים שמנסים לחיות מאלף שקל לחודש. אין הבדל בינם לבין כל הורה אחר בלי כסף. הרצון ללמוד ולכתוב לא הופך מישהו לעשיר יותר. גם סילביה פלאת דחפה את הראש לתנור. מה עזרו לה ההשכלה, הכישרון, בחורף הכי קר, אחרי שבעלה נטש אותה עם שני ילדים? יש לי חברה שלא יודעת איך היא תפרנס את הילד שלה. מה יועילו לה שירים? הדבר הכי בורגני ושבע הוא לדבר בלהט על הכיבוש, על הערבים, על העניים שרחוקים מהעין. אבל תסתכל מסביב – השוליים כבר לא שוליים".

בספר את מתארת את המילייה המשכיל, החילוני, התל-אביבי כמין אצולה מזויפת. בִיצה משפחתית שבה כולם רבים על פירורי כוח, מזיינים אחד את השני באופן ממשי וסמלי. מירי רגב צודקת, בסופו של דבר?
"במידה מסוימת. בארץ יש קבוצה צרה עם כוח ומשאבים חסרי פרופורציות. אני רק כאילו תל-אביבית, פריבילגית, לא מזרחית. כל חיי הרגשתי שאני שייכת למעמד הנחות של ניצולי שואה, מהגרים. קיבלתי מגיל צעיר כל ספר שרציתי, למדתי בבתי ספר אמנותיים כל החיים, חונכתי על הרעיון שכישרון, עבודה קשה והשכלה הם המפתח – אבל זה שקר. ואני חושבת שאבא שלי כתב את התסריט של 'מתחת לאף' בדיוק מתוך התחושה הזאת. אמנם בתור אשכנזי, אבל בן של מהגרים שמרגיש שאין אפשרות אמיתית להתחרות בוותיקים יותר. כאילו יש קופה סמלית שהוא בחיים לא ייגע בה – ששייכת לבנים של המיוחסים. זאת החלוקה האמיתית בארץ – לא בין חרדים לחילונים, ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים. יש מי שהקופה שייכת להם, ויש מי שהיו מתים לגעת בה".

11

'מתחת לאף' (למעלה – 'מי מפחד מווירג'יניה וולף')

 

מה שיפה ב'ילדים', ספרה החדש של מרין, הוא היכולת לתאר מצב מבהיל למדי – בלי בהלה ובלי להבות. הגיבורה שלה נכנסת בעיניים בורקות לתוך הכספת הרוחשת של חיי הספרות והמחקר האקדמי. על סף גיל 30, היא עוברת סדרת חינוך מהירה וקשוחה. ראש החוג לספרות מבטיח לה הבטחות על קריירה אקדמית. אשתו, עורכת ספרותית ותיקה, מזיינת אותה בשירותי הספרייה. בן זוגה של הגיבורה, סופר מתוסכל, תובע ממנה לפרנס את שניהם בזמן שהוא מתייסר בכתיבה ומנסה להשיג חוזה באחת ההוצאות. מחוץ למרובע הדרמטי הראשי, אלמנתו של סופר מיתולוגי מזכירה לגיבורה שספרות לא חייבת להפוך למירוץ כלבים.

ברקע, בצדדים ובחזית הסיפור – ילדים. ילדים כמצב קיומי, כמכשול בפני קריירה ומשכורת מסודרת, ילדים כתחושה עקרונית של מי שתכף מגיעים לגיל 30 ועדיין, אחרי כל הספרים, לא מבינים דבר מהחיים שלהם. לא מבדילים בין חלומות נאיביים לתנאי השוק.

מרין עצמה (40) הסתדרה בינתיים. מלמדת בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בן-גוריון, מבסוטית. כשכתבה את הספר התלבטה אם לתאר את העולם האקדמי או "להרחיק עדות", כדבריה, "לכתוב על עולם התיאטרון או הפרסום. אבל הבנתי שהכי אפקטיבי יהיה לכתוב על מה שאני מכירה".

כשקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתייחס לחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב שבו לימדת. קראתי אותו כסאטירה על ממליכי המלכים של עולם הספרות משנות ה-70 ועד היום.
"לא כיוונתי לדור הזה דווקא. בכל מקרה, הספר הוא לא סגירת חשבונות, ולא מבוסס על דמויות ספציפיות שנתקלתי בהן בחוג. אבל ברור לי שיש בעלי כוח מסוימים, שגם אם לא ימצאו את עצמם בספר – לא ירגישו בנוח עם התמונה שמצטיירת בו. חשוב לי לתאר זירה של אנשים שלא מרפים מכיסאם, ולא רק באקדמיה; אם כי באקדמיה זה מאוד ניכר. זה מפגש בין אנשים מבוגרים בעלי כוח סמלי לאנשים צעירים ולפעמים מאוד אבודים, והוא יכול ללכת לכיוונים הרסניים ונצלניים. כשאתה ניצב מול מישהו שאתה תלוי בו ומצפה למוצא פיו – יש הרבה פעמים בלבול בין כוח לתשוקה. כל האגו שלך, תלוש המשכורת, תלויים באנשים כאלה – באקדמיה, בעולם הספרות".

כל הדמויות בספר מודעות לעניין של הטרדות מיניות. הדלת הפתוחה והסגורה במשרד של ראש החוג היא עניין טעון וקומי. את מציירת אנשים ליברלים, נאורים על הנייר, אבל תוקפניים ונצלניים בהתנהלות היומיומית.
"לאדם שחושב שהוא חלק ממילייה פוליטי מסוים, קשה לתפוס את עצמו כמטריד מינית, או כאדם לא מוסרי. קל לדאוג לפלסטינים ולמסכנים שנמצאים אי שם – אבל באותו הזמן להתנהג בצורה מחפירה לנשים ולאנשים בכלל. להשפיל אדם שעומד מולך. העמדה הפוליטית הנעלה הופכת לפעמים לאצטלה. ברור שמאבקי כוח נמצאים בכל תחום, בכל מקצוע. אין שחיתות מיוחדת באקדמיה – אלא שהיא בולטת במיוחד בגלל המבנה ההיררכי. וזה ממשיך גם מחוץ לקמפוס".

מה זאת אומרת?
"יש אנשים בקהילה הספרותית שחסינים לביקורת. שום דבר פחות מהערצה לא מקובל עליהם. כתבתי לא מזמן רשימה ביקורתית על סופר מרכזי מדור המדינה. לא חשבתי שהספר טוב, אבל כתבתי עליו בהערכה ובצורה עניינית. זמן קצר אחרי הביקורת שלי, התפרסמה ביקורת נרחבת, על כפולה שלמה, שבה מבקר לא פחות בכיר מהסופר מסביר למה כל מה שנכתב על הספר הוא שטויות. אתה רואה מיד איך האנשים האלה קופצים על הרגליים האחוריות ולא מאפשרים שום דיון פתוח. אסור לפצות פה מולם. גברים חזקים, נפילים, שנעמדים שכם אל שכם ושומרים את הכוח אצלם בידיים".

הגיבורה שלך נמשכת דווקא לכוחנות נשית. נסחפת לרומן עם אישה מבוגרת ומקושרת. לא הייתי בטוח אם יש ביניהן יחס אירוטי אמיתי או שזה רק כלי ספרותי עבורך.
"זה עלבון צורב מבחינתי. אבל אתה לא לסבית, מאמי, ולא בטוח שחברותיי הלסביות יסכימו איתך. לי היה חשוב שהמין ביניהן לא יהיה מליצי; שיער מתבדר ברוח וידיים אוחזות. היה לי חשוב שזה יהיה באמת סקס, לא חרטוט של פורנו רך. ובאופן אישי לא היה לי טבעי לספר שוב על הסטודנטית שמתאהבת במרצה הכוחני שלה. כוחנות מרתיעה אותי, אבל בנשים כוחניות יש משהו קורא תיגר ומדליק".

לך היו מערכות יחסים עם נשים?
"אם האפשרות להתאהב גם בנשים לא הייתה מוכרת לי מתוך עצמי – לא הייתי יכולה לכתוב עליה. זה כל מה שאני מוכנה להגיד. בכלל, תשוקה זה דבר מורכב ומשתנה לאורך השנים, ולא צריך להיות ג'ודית באטלר כדי להבין את זה. בעיניי, להיות סטרייט לגמרי זה הדבר הביזארי".

1מתוך 'רבקה'

 

לפני כשנתיים ראיינתי את בעלה של מרין. להוט לקרב, מפוצץ אדרנלין, מתן חרמוני דיבר על סערות וחיכוכים דרמטיים בחיי הזוגיות של שני אנשים כותבים ולא מבוססים כלכלית. מרין אמנם מצהירה שהבחור בספר "הוא לא מתן במובן העמוק", אבל הגיבורה שלה, אולי כמוה, צריכה ללמוד להתייצב מול שאפתנותו של בן זוגה. להכיר בדחף הספרותי שלה עצמה.

"תמיד שואלים אותי לגבי קנאת סופרים. הפעמים היחידות בחיי שהרגשתי את הרגש הנחות הזה הוא כשראיתי אדם בינוני ולא מוכשר מקבל משהו שרציתי בעצמי וחשבתי שמגיע לי. כמו שאמרתי, התחום הזה רווי ב'בנים של' – כמו בפוליטיקה, כמו בכלכלה. לכן, לראות את ההצלחה של מתן כסופר זה דבר משמח, מעורר תקווה. הרי אני הייתי איתו באותן שנים של ניסיונות לפרסם, ודחיות ותסכולים. כשהוא פרץ, הרגשתי שיש צדק בעולם. ואני חושבת שהוא מרגיש את הסולידריות הזאת גם לגבי".

מהספר שלך מתקבל הרושם שהמשפחה החילונית היא מוסד כוחני לא פחות מהאקדמיה.
"פעם חשבתי שלא, שכל משפחה היא מקרה בפני עצמו. היום ברור לי שיש הבדל חברתי בין חיים הטרוסקסואליים לחיים הומוסקסואליים. שיש משמעות לעובדה של קשר בין גבר, אישה וילדים. אבל כוח הוא דבר יותר מורכב מהנראה לעין. גם לנשים יש כוחות. התא המשפחתי לא חייב ללכת לכיוון שמרני ומדכא. חוץ מזה שמתן הוא גבר סטרייט, לא היה בבחירה בו כבן זוג שום דבר נורמטיבי. לא בחרתי באיש צבא ולא באיש עסקים שיפרנס אותי. אולי באמת הייתי צריכה; החיים היו יותר פשוטים. אבל נכון שיש עניינים מגדריים בלתי נשלטים. דברים שמוטבעים או לא מוטבעים בגברים. אני, נגיד, מאכילה יותר טוב את הילדה. אף אחד לא מכין גברים לטפל, להיות מטפלים".

תרשי לי לחרחר מריבות. ראיינתי כל אחד מכם לפני ספר חדש, ואני רואה כמה פעמים את מזכירה את הילדים ביחס אליו. או לפחות, את כמות הסמסים המשפחתיים שאת שולחת.
"טוענים שיש גברים סטרייטים אחרים – אבל אני עוד לא פגשתי אותם. מתן הוא אבא מצוין, אבל למרבה הצער, לנשים יש קשב אחר לילדים. אין ספק. אצלי הם קיימים בתודעה כל הזמן. אני לא מרגישה אף פעם באמת משוחררת מהם. זה, אגב, לא הופך אותי לאמא יותר טובה. זאת עוד אמת שמגלים כשהופכים להורים".

בספר שוב ושוב אומרים לגיבורה – חכי עם ילדים. זה עוד לא הזמן.
"אישה שומעת כל הזמן את הדיבור הזה בתחומים אינטלקטואליים. באמריקה, לרוב החוקרות שפגשתי היה ילד אחד, או בכלל לא. על מישהי עם שני ילדים אמרו במין רחמים מהולים בהסתייגות, 'טוב, נו, זאת הבחירה שלה'. זה עוד שקר שמוכרים לנו. לגברים שם, אגב, היו לפעמים ארבעה ילדים, הם התגאו בזה. זאת כביכול עדיין הבחירה – להיות הסופר, או להיות אשת הסופר. קריירה על חשבון הילדים היא לא אידיאל פמיניסטי מבחינתי. המחיר שנשים משלמות כדי להתקדם הוא כבד – וזה לא מוכרח להיות ככה. יש לי הרבה צער על תקופות שבהן הילד שלי היה מאוד קטן והייתי שקועה בענייני האוניברסיטה. אין שום דבר פמיניסטי בוויתור הזה. זאת מלחמה בלי מנצחים".

אז איך "דופקים הקופה"? איך יוצאים מהלופ הזה?
"לא חייבים לנפץ את תקרת הזכוכית. לא נשים, ולא אף אחד. בדיוק קראתי בבלוג פיננסי מנכ"לית שאמרה, אם את מגיעה לתקרת הזכוכית, את יכולה ללכת למקום אחר. בתנאים שלך. אפשר ללמוד, אפשר להתפרנס – ולעשות את זה בלי כתפיים מכווצות ופחד מתמיד. לא סתם נשים בחוגים האלה תמיד לובשות בגדים אפורים, מהוהים. אסור לבלוט, אסור להרים את הראש. אבל הדברים מתחילים להשתנות".

עד כמה את היית מכווצת או כוחנית כחוקרת, כמרצה?
"הייתי בעיקר נורא צייתנית ולהוטה לרצות, לשתף פעולה. גדלתי בבית שבו אין תלוש משכורת מסודר להורים. אני הרבה פחות תמימה מהגיבורה שלי, ונכנסתי בכל המרץ ובכל ההתמסרות למסלול הזה. אבל הוא הופך ליותר ויותר תובעני ומסוגר".

באיזה מובן?
"עזוב את כמות המאמרים המטורפת שאנשים צריכים לפרסם כדי לקבל קביעות. אני מדברת על התוכן – השיח נהיה שיח של קודים לא ברורים. דיבור רק למביני דבר. וזה חלק ממאבק קפיטליסטי על תקנים ומשרות שגולש החוצה. תקשיב היום לשיחה של אנשי אקדמיה על ספרות עברית ופשוט לא תבין מילה. אני יושבת בהרצאות לפעמים, ולא מסוגלת להבין. ואני מחזיקה מעצמי אדם די אינטליגנטי. אז למי מיועדים הדברים? ספרות אמורה להיות דבר מרתק, נגיש".

במובן הזה, הספר שלך באמת מעודד. הסגנון שלו יותר פתוח ומזמין, מתייחס לקוראים "צעירים", לא מנסה לעשות רושם.
"אני באמת מאמינה שאנחנו בעיצומו של רנסנס ספרותי בפרוזה ובשירה. אנשים כותבים דברים חדשים בצורות חדשות. הידע והתיאוריה עוזרים, אבל רק ככלי עבודה שמשכלל את הסיפור. אם אתה כבר כותב, אין טעם לרצות את המומחים. אין טעם לחכות לליטוף שלהם, כי לא תקבל אותו בכל מקרה".

תמיד אפשר לאסוף לייקים בפייסבוק.
"ההתמכרות הזאת ללייקים היא מחלה ממארת. הדברים הבאמת חשובים לא נסגרים בפייסבוק, וזה ודאי מזיק ליצירה. הצורך בסיפוק מיידי הוא אנטי ספרותי, אנטי יצירתי. אנשים שבוער להם לפרסם כל שיר וכל סיפור, ומצפים לתגובות, ואחר כך לא מבינים למה זה לא מצליח בעולם האמיתי, בחנויות. מהבחינה הזאת אני שמרנית. אני חושבת שיוצר צריך לשבת, להתבשל בשקט בפינה שלו, ולבד. אי אפשר לעקוף את הבדידות".

אנשים מוצאים דרכים שעוקפות את הממסד הישן.
"אפשר להגיד שאני אומרת את זה מעמדה מתנשאת – כי מיד רצו את הספר שלי ולא היה לי קשה להוציא אותו – אבל אני מאמינה שהדברים הטובים בסוף מתפרסמים. אם משהו מספיק טוב – מישהו יזהה את זה. אז כל גיוסי הכספים באינטרנט – אני מבינה את הצורך הזה, אבל יש בזה איזו ברוטליות שקשה לי איתה. קשה לי עם התביעה הזאת ממני – תשלמי לי. זה קשור לעידן חסר הבושה שאנחנו נמצאים בו. אנשים לא מתביישים כבר בצורך בהכרה. מתחילים אחד עם השני בפייסבוק. קופצים לי כל מיני בחורים – תעזבו אותי, מה קרה לכם, אני קשישה ומטופלת בשני ילדים!"

תמר מרין, 'ילדים', הוצאת ידיעות

אהוי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1

 

מודעות פרסומת

יצחק לאור, עם, מאכל מלכים, הוצאה מחודשת

Clipboard01

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.9.2013

הפרסום של 'עם, מאכל מלכים' ב־‭'93‬ היה הכרזת מלחמה ספרותית. זאת לא הייתה מתקפת גרילה מחתרתית, מתגנבת – אלא כניסה באור יום, דרך השער הראשי, אל הסיפור הישראלי בה"א הידיעה. ההתחנכות הצבאית, ההפיכה הדו־סטרית מילד לגבר, שהיא גם הפיכה מיהודי ישן לישראלי חדש. יצחק לאור – משורר, מבקר ספרות ואז דובר תקיף ובולט של השמאל הישראלי – התנגח בסיפור הזה בכמה חזיתות: במסורת הספרותית מאחוריו, בדימוי ההיסטורי שלו, שהתגלם במלחמת ששת הימים, ובמוסכמות של כתיבת רומן בכלל.

בכל המקרים, לאור בחר בהתנגשות חזיתית, ישירה, שניכרת כבר בהיקף של מאות עמודי הספר. המהדורה המחודשת של הרומן, כנראה הבולט בספרי הפרוזה שלו, נראית היום כמו פגישה עם לאור בשיא כוחו כסמכות ספרותית. איך נראית קריאת התיגר של הספר היום? איך עובדים כלי המלחמה שלו במסורות ספרותיות ובדימויים לאומיים 20 שנה אחרי?

מעבר להנאה שהרומן הקודח הזה גורם (ולתחושת העייפות שהקדחת הזאת לפעמים יוצרת), קל להרגיש ששני דברים השתנו בשדה הקרב הזה. לאור מדגים כאן את הפנים האמיתיות של כור ההיתוך הצה"לי: חיילים ומפקדים, בנים למהגרים או לצברים, מזרחים ואשכנזים, חלקם ניצולי שואה, לומדים לדבר דווקא בבסיס מסמורטט, שולי וחסר חשיבות, בשפת הכוח. לגלות את העונג של כניעה לרגליים וידיים גדולות, וגם את הצד השני שלה – היכולת להשפיל את הזולת, לנצל את הפגיעות שלו, להקשיח לב מול בקשה למגע רך. התברגות בתוך סולם של סמכות.

1
מתוך 'Hard'

 

ב־‭- '93‬ השנה שבה נחתם הסכם אוסלו הראשון וערוץ 2 המסחרי יצא לדרך – היו במאמץ הספרותי הזה חריפות ודחיפות יותר קונקרטיות. לרבים היה נדמה אז שהחיים בישראל עומדים להיפרד משלטון הצבאיות לקראת הפיכה לחברה אזרחית יותר. שהישראלים עומדים להפוך מחיילים נצחיים לאנשים פרטיים. דיווחים על מקרים של התעללות והתעמרות בחיילים עוררו אז הדים. הביזוי היומיומי של גוף ונפש במסגרת שירות צבאי כאילו נמחה מחוקי המשחק.

באותו עשור, ועוד יותר מזה בשנות האלפיים, המערכת הצבאית למדה להציג את עצמה בשפה אחרת, בעזרת דימויים אינדיבידואליסטיים ולא כוחניים. ההפיכה לחייל היא כבר לא רק הצטרפות לשיירה הלאומית האדירה, לזרם הכוח – אלא נתפסת כפתח למימוש עצמי, לגילוי עצמי. הורים של חיילים מדברים עם מפקדים בטלפון ולא נשארים בעלטה מחפירה כמו הורי החיילים בספר. הדיון התקשורתי שהתעורר לאחרונה בנושא ההתאבדויות בצה"ל קצת מקלקל את התמונה, ובכל זאת, בעשור ויותר של פעילות צבאית אינטנסיבית בשטחים, הדמות האבהית של צה"ל שינתה את פניה והתעדנה (כלפי פנים) – פחות מסרסת־מחשלת, יותר מחבקת־פסיכולוגית.

לא רק חוקי המשחק לגבי היחס לחיילים שהרומן מתאר השתנו – או למדו להסוות את עצמם – גם הדימוי של לאור. אם ראיונות איתו בשנות ה־90 יצרו קשר בין החתרנות הספרותית והפוליטית שלו לפרסונה מצ'ואיסטית, מינית, לא מתנצלת – הדמות התקשורתית של לאור בשנים האחרונות עומדת בסימן המאבק שלו בטענות של נשים שלפיהן הטריד אותן מינית. הנקודה הזאת מטעינה עניין שבולט מלכתחילה ברומן: ההקבלה בין יחסים צבאיים ומיניים. הספר לא רק ממחיש את המרכיב האירוטי בכניעה לכוח הצבאי – הוא מבהיר את ההבטחה שסמויה בו, את הרישיון להתענג מהביזוי הזה מהצד השני, לרוב כגבר מול אישה, ולפעמים כאישה מול גבר (עם קצת גלישות לכיוונים הומואיים ולסביים).‬

אבל גם התרכזות באתגר הפמיניסטי של הרומן לא נראית כמו לב המפגש עם הספר היום. אפילו הניסויים הסגנוניים שלו כבר פחות מרעישים. מעברי מצלמה חדים בין תודעות ודמויות, מקו עלילה אחד לשני, שיטוט בין מקטעי זמן, גלישה מתיאור מציאותי לשוליים של התרחשות סהרורית או מפונטזת, שבירת המחיצות בין תוכן הספר למציאות החיצונית שבה הוא נוצר – כל אלה יכולים להרתיע גם היום, אבל תוך פרק או שניים הפירורים שוקעים במקומם, או לפחות מתבססת התחושה שגם דברים בלתי מובנים יקבלו הקשר בהמשך.

פרסום המהדורה המחודשת נראה כמו תזכורת לחשיבותו של לאור כסופר, דווקא בשנים שבהן איבד את המעמד הסמכותי שלו כאיש רוח שמאלי. הוא אכן מבצע את המשימה הזאת, אבל גם מחזק את היחס המורכב של הספר לכוח כצינור של תשוקה, ולצורך (הספרותי, הנפשי, העקרוני) ב'ממסד מדכא' כמושא של התנגדות. הרומן מתמקד שוב ושוב באפיזודות של השפלה. הרבה פעמים מהלך הסיפור נכנס לתודעת הדמויות כשהן חסרות אונים – מדרבן אולי את הקוראים לפתח ביקורת כלפי השיתוק הזה, כלפי ההתמוגגות ממצב הקורבן; התמוגגות שהובילה כנראה במישורה הלילה למרד כללי, פנטסטי, בלתי צפוי, של חיילי הבסיס בצו המלחמה המתקרבת.

דווקא מתוך העיסה הזאת, ומתוך חיי הצבא שמתוארים כאן, צומח איזה עיקרון דו־משמעי של חירות. החירות היצירתית של לאור ברורה: החופש לשלוט בחומרי הרומן ובדמויות, הנטייה להציג אותן במערומיהן הפיזיים, הנפשיים והמוסריים; הדמיון המוצהר בין כתיבה לבריאה אלוהית, על האלימות השרירותית שמשותפת לשתיהן. אבל גם הדמויות עצמן, בשיא חולשתן ושפלותן, שומרות על איזו זקפה עקרונית, על יצר חיים חזק, מכוער־יפה. הקורא, שמתמודד לאורך הרומן עם תוואי השבירות המבניות, עם קטיעות קווי העלילה וחילופי התודעות שמייצגות דמויות שונות – מפוצה או מתוגמל כביכול בתיאורים חיים ומפורטים, נרגשים מאוד, של השתוקקות גופנית, של מצוקה ושל געגועים.

במידה רבה, הרומן הזה לא בדיוק נרתע מהופעה גלויה של אלימות ושל דיכוי, ולא בדיוק מציע חלופה להוויה הישראלית הכוחנית – אלא יוצא נגד גיוס של תשוקה אישית לטובת הכלל. נגד העסקה של ציות כלפי מעלה תמורת ניצול מחרמן כלפי מטה. באותו זמן, הרומן מדגים את התלות של תשוקה כזאת בכוח ממוסד: את הרגעים והמצבים שבהם רגש כזה מתפרץ, מקבל ביטוי, דווקא בזכות התנגדות לכוח הרשמי, תוך כדי חיקוי פרוע של עמדת שליטה, גם במצבי כניעה מוחלטת (וסליחה על הניסוח המסורבל). רק ברגעי ההתנגשות עם הכוח הגדול, הצבאי, החיילים והקוראים מתעלים לרגעים של שירה, של הכרה עצמית – ואולי מתגברים על כבלי המציאות, משתחררים מגבולות המחנה.

יצחק לאור, עם, מאכל מלכים, הוצאה מחודשת, ידיעות ספרים

חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2009

בחודש שעבר נערך באמריקה מפגש פסגה טלוויזיוני בין אופרה ווינפרי והראפר ג'יי זי – שתי פרסונות שמגלמות את המיתוס של הצלחה כנגד כל הסיכויים. שניהם טיפסו מרקע קשה ואפס כוח פוליטי לראש הטבלה של המגזין 'פורבס', מאנונימיות מוחלטת לשליטה באמצעי המדיה. שניהם ידעו להשתמש באוטוביוגרפיה ככלי יצירתי: ג'יי זי בשירים ובקליפים שמציגים לימוזינות בשכונות מצוקה; ווינפרי בתוכנית ראיונות שמאפשרת לאורחים להפוך את הטרגדיה שלהם לסיפור של ניצחון.

ההוצאה המחודשת של 'חיי שלמה מימון' מאפשרת לבחון איך עובדים עלינו כקוראים סיפורי המהפך הללו, ומנגד, איך מעצבים בני אדם את הביוגרפיה שלהם כסיפור של חניכה עצמית. היא מאפשרת להתרשם מכוח המשיכה של הסיפור על בן המיעוטים שמצליח, כמין הרקולס מודרני, לא רק לפרוץ את המחסומים התרבותיים והפוליטיים שעומדים בפניו, אלא גם להשתלט על חוקי המשחק שהגבילו אותו מלכתחילה.

במקרה של מימון מדובר בתשוקה לידע, וליתר דיוק, לפילוסופיה המערבית. מימון – שנולד במחצית המאה ה־18 בליטא הפולנית, למשפחה יהודית טיפוסית – מציג את סיפור חייו כמהפך תרבותי של משבר וגאולה. כמעבר מחיי הבערות והעוני שאפיינו את היהודים הפולנים, להשתלבות בעילית האינטלקטואלית של ההשכלה הגרמנית.

הספר עצמו יצא ב־1792 בגרמנית, וכוון בעיקר לקהל קוראים לא יהודי – כמו שאפשר ללמוד מההסברים המקיפים של מימון על מנהגי היהודים בארצו ועל עיקרי האמונה שלהם. שלמה מימון, שכבר כילד התגלה כעילוי תורני, הוציא בימי חייו כמה חיבורים פילוסופיים שהשפיעו על הוגים מהרומנטיקה הגרמנית ונחשב לפרשן מוצלח של קאנט. היום, לעומת זאת, הוא ידוע בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שלו וסיפור חייו הדרמטי. הוא נתפס כאבטיפוס למשכיל היהודי שכפר במורשתו לטובת השתלבות בחברה הלא יהודית, כאחד משורה של מורדים כמו שפינוזה ואוריאל אקוסטה, שאתגרו את המחשבה היהודית המסורתית ונדחו על ידי הקהילה.

1
אופרה ווינפרי

 

הספר מציג את המפגש של מימון עם דמויות וזרמים מרכזיים בהיסטוריה של היהדות בעת החדשה, כמו החסידות בראשית דרכה, המגיד ממזריץ' ואבי ההשכלה העברית, הפילוסוף משה מנדלסון. אבל מעבר להיותו מסמך תיעודי הוא בעיקר מהנה לקריאה ומפתיע ביכולת שלו לתאר מאורעות דרמטיים בצורה מתונה, פייסנית ולא פעם מצחיקה. החלקים החיים ביותר בספר קשורים בעיקר לאנקדוטות שמדגימות את הנטייה הטבעית של מימון לחוכמה עיונית ואת התנגשותו עם ההשקפות המסורתיות של הסביבה היהודית. הכלל שמנחה אותו ככותב, הוא מדווח לקוראיו, הוא הניסיון לבחון את עצמו ואת הזולת באופן אובייקטיבי, מכל הזוויות האפשריות, ללא התחסדות.

 ובכל זאת, הספר עובר בשתיקה על השאלות המרכזיות שיכולות להטריד את הקורא: האם מימון נטש לחלוטין את האמונה באל? האם תקפו אותו געגועים למשפחה שעזב מאחור או חרטה על נטישת החברה היהודית? הספר מסתיים בסימן שאלה. "עדיין לא הגעתי אל חוף המנוחה", כותב מימון. ואכן ברור לקוראים שאופיו התמהוני ונטייתו לווכחנות לא יאפשרו לו להתמקם בנחת בסלונים הברלינאים ולזכות ברווחה כלכלית וחברתית. עדויות מאוחרות יותר מספרות על מימון שסיים את חייו בחולי ונקבר מחוץ לגדר בבית עלמין יהודי. ובכל זאת, דווקא בזכות העובדה שהוא לא מייפה את סיפורו, אלא מציג את עצמו בנקודות שפל ויוהרה, וכמי שנטש את אשתו וילדיו מבלי למצמץ – ברור לנו שהוא תופס את חייו כסיפור הצלחה, במובן זה שהצליח להגשים את התשוקה שלו לידע, כמי שהצליח להגיע לחופש מחשבה ולחופש שיפוט כלפי עצמו וכלפי מורשתו היהודית.

במובן זה, ההצלחה של מימון מעוררת אולי יותר כבוד מההצלחה נוסח אופרה ווינפרי. דווקא הקורבנות שהקריב לטובת החופש שלו מבהירים שהישגו לא תלוי בגורם חיצוני אלא בהכרת הערך העצמי שלו. הצלחתה של ווינפרי, לעומת זאת, תלויה בהכרת הציבור. ואולי אין הבדל משמעותי ביניהם. בניגוד לחברה היהודית המסורתית שממנה יצא מימון, קורא ישראלי חילוני יכול לחוש הזדהות עם סיפור החניכה המהפכני שלו ולתפוס אותו כשליח שפילס עבורו דרך היסטורית. בהקשר הזה אפשר לתהות לגבי יחסה של החברה הישראלית לאנשים שיוצאים היום נגד המוסר הפוליטי המקובל ומפנים עורף לציבור הישראלי. איך יתייחסו בעוד מאתיים שנה לדמויות כמו טלי פחימה, אם בכלל? מדוע אנחנו מוכנים ללכת לסרטים של גולים איראנים, אבל עדיין לא נכתב רב המכר האוטוביוגרפי של מרדכי ואנונו, למשל?

הספר הזה, שמציג את עצמו כמחווה של ידידות אל הקורא הסקרן באשר הוא, הוא באמת מתנה לקורא הישראלי. חבל רק שהמתנה הזאת נעטפה בצורה כל כך רשלנית. אמנם התרגום מ־1942 של י"ל ברוך עדיין שומר על חיוניות, והארכאיות שלו אפילו מוסיפה לקריאה הידור – אבל ההוצאה המחודשת, שבמקום הקדמה מאת פישל לחובר נוספה לה הקדמה של יורם קניוק, סובלת מהיעדר האחדה ומטעויות של מעבר מכתיב חסר לכתיב מלא. התהום בין הקפדנות הלמדנית של הכותב ליחס של עורכי המהדורה החדשה לדיוק ולהרחבת הדעת ברורה במיוחד בנספחים העיוניים של הספר, שהמרכזי בהם מתמצת את 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ובמהדורה הנוכחית נראה כולו כסרח עודף. היה מקום לכל הפחות לעשות שימוש בתרגומים העדכניים של 'מורה נבוכים', מושא הערצתו של מימון והמקור לשם משפחתו, ולא בתרגום הימי־ביניימי ושוחק השיניים של היצירה. מימון, שעשה מסע של עשרות מיילים כדי להשיג ספרי עיון, היה יכול לקבל יחס טוב יותר.

חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו, הוצאת ידיעות ספרים