לא גדולות ולא קטנות

111

עוד פוליטיקאי. עיתונאי. איש ספרות. עוד גבר מקושר ומשפיע מתגלה כמטריד סדרתי של נשים. צעירות, לרוב. כמורה, כמעסיק. רגע הפרסום הוא נקודת הפתיחה למסע השמצות של המתלוננות מצד מקורבים לצלחת. בסוף, לקינוח הדם, עוד משת"פ מנצל את המיקרופון או המקלדת להתמרמר ברבים: ציד מכשפות פמיניסטי, היסטריה, התחסדות.

אבל כל סיפור כזה הוא גם תזכורת לשינוי חיובי. הזעקות, ההשמצות, הן תגובת־נגד. נכון, בראש הפירמידה הספרותית – הג'ובים, הפרסים, התארים שייכים בעיקר לגברים. וכן, בטבלת הסופרים המתורגמים – כלומר המופצים, הרווחיים, המוברגים – תמצאו שם אחד ויחיד של סופרת (צרויה שלו). מצד שני, יחסי הכוחות המספריים, המסחריים והיצירתיים, בזירת הספרות המקומית נוטים במובהק לטובת נשים. קוראות, כותבות, סופרות, סטודנטיות, מורות, עורכות, חוקרות. בטבלת רבי המכר. בבתי הספר. בחוגי הספרות. הכישרון, הידע, ובעתיד הנראה לעין – הסמכות, המשרות, הכסף. הנדנדה משנה כיוון, ובעלי הבית מתגוננים.

m3
מרינה אברמוביץ' ואוליי, מתוך 'קשר בזמן'

שני ספרי פרוזה שראו אור לאחרונה שמים את האצבע על נקודה בוערת. מטפלים באלגנטיות בתפקיד "האישה" בתרבות הישראלית. כדמות ספרותית – וכאדם ממשי. שניהם מתמקדים בסיפור (מציאותי וספרותי) שבמרכזו רגיל לעמוד יוצר־גבר־בעל, ובשוליו, אם בכלל, עומדת אשת הסופר. מקלידה מאמר שלא היא כתבה. מפרנסת, מטפלת בילדים, מאזינה זמינה ונצחית. אורלי קסטל־בלום הקדישה ב־2011 לדמות הזאת, לשותפות החד־סטרית הזאת, סיפור שנון: 'אשת הסופר' (בקובץ 'חיי חורף'). שני הספרים החדשים מרחיבים את היריעה: 'ילדים', רומן הביכורים של תמר מרין, ו'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' של נתן שחם – מהכותבים הוותיקים והפוריים בארץ.

'ילדים' של מרין הוא סיפור בדיוני שמתחזה לרומן מפתח. מרין לא מנסה להסתיר את הקשר העקרוני בין חייה לסיפור העלילה – מאבקה של אישה צעירה להשתלב בעולם האקדמיה והספרות. שחם כותב בגלוי על אמו, ורדה שטיינמן, על סמך עדויות ועובדות. מנסה, אחרי מותה, לצייר לראשונה דיוקן שלה, ולא כאורחת אפורה בסיפור גדול יותר. אביו של שחם – איש ספרות חלוצי בתחילת המאה ה־20, ששמו ידוע היום בעיקר לחוקרים – מוצג בספר כזמר הראשי במקהלה שמבקשת להשתיק את אמו: לפקח על הרדיו שלה, על חוקי הדקדוק, על הזמזום לעצמה לבד בבית. "קול באישה".

גם שחם וגם מרין לוקחים את הסיפור שבמרכזו דמות האמן הגבר היוצר ומשנים את זווית הסיבוב. מתמקדים באשת הסופר – בדחף היצירתי שלה. המאמץ הספרותי הזה לא נולד היום, ולא אתמול. שורת יוצרות חשובות נתנו לו צורה עברית: גולדברג, כהנא־כרמון, רביקוביץ, איתן, הנדל, קסטל־בלום, מטלון, אלמוג ואחרות. מרין קשורה בגלוי, בצורה נונשלנטית, למסורת הזאת. שחם מתייחס לשושלת של גברים שכותבים בשם "האישה העברייה", או מגרונה ממש. שני הספרים מתעקשים לתאר כניסה של אישה לחוגי הספרות – באופן ארצי. לא מתוך האדרה. לא קדושה מעונה, לא מורדת, מיסטיקנית, גאון, כיפה אדומה.

מרין מלמדת את הגיבורה שיעור בפרופורציות. מקצינה כדי לפוצץ את הדימוי הקפיטליסטי של חיי הספרות כמלחמת גלדיאטורים, משבצת של שניים־שלושה כוכבים. שחם מחנך את עצמו להקשיב לאמו כאדם בוגר, על סמך זיכרונות ממנה, שלו ושל אחרים. הוא מגלה, למשל, שהתקבלה כנערה ללימודי אופרה, ללא תמיכה או ייחוס, ומעולם לא הפכה לזמרת. כל חייה עמדו בסימן המאבקים הפוליטיים והשאיפות הספרותיות של בעלה, בן זמנם של ביאליק ושלונסקי. החופש, ההרפתקה, הסיפוק שחמקו ממנה – שמורים לו, ולבניה הסופרים.

'ילדים' של מרין, באופן משלים, משקף אכזבה וביקורת ביחס למערכת הספרותית בישראל – אבל מורגשת בו אופטימיות עקרונית: בזכות הנוכחות הבוגרת של מרין כמספרת; בזכות הסגנון הבהיר, הקל, שבו הגיבורה נזרקת למערבולת רגשית, מקצועית ומינית. מצד אחד, מרין והגיבורה מתפכחות משאיפה לספרות טהורה (תככים ומאבקים פוליטיים הם עניין בלתי נפרד מכתיבה, קריאה, מחקר) – אבל הספרות עוצמתית יותר מכל חונטה.

מרין משתמשת בכלים של סאטירה קלה, הומור, קמצוץ אבסורד. בולמת את הרגש הטרגי. שואבת השראה מטרגדיות־קומיות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' – אבל לא מאפשרת לגרוטסקה, לתבוסה מוחלטת או לשברון לב להשתלט על הסיפור. אצל שחם, באופן אחר, מתגלה־ונבלם הרגש הטרגי. האמפתיה שלו ככותב מאפשרת לו להתבונן באמו באופן הגון ואסתטי. לגלות ולתאר אישה אוהבת חיים, מחוננת אולי, שלא זכתה לכבוד רב, בזירת המשפחה ובזירה האמנותית, שלא עמדה על במה מעולם (חשבו, למשל, על זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון).

בעשור שבו זכה בפרס ישראל, נדמה ששחם מאלץ את עצמו להבין: אמו לא מדדה את עצמה באופן הזה. לא רק. בין היתר, מפני שכוחות הנפש שלה היו גלויים ופעילים מילדות; מרגע שבו התייתמה והתחילה לפרנס את אביה ואחיה. לא סינדרלה, אלא אדם מציאותי, מתמודד. בכל נקודה הצליחה ללמוד משהו, להתקדם, להשכיל באופן רשמי ופרטי. חיים פרטיים ועיסוק באמנות מעולם לא נתפסו אצלה במונחים של תחרות או ניגוד.

בהיפוך משלים לספר של מרין – שם ילדים הם גם דימוי כמעט שֵדי – טיפול בילדים, הקמת משפחה, לא מוצגים אצל שחם כייעוד אלוהי, חובה קדושה, או פרס ניחומים. גם לא כמכשול לנשים במסלול האמנותי והאינטלקטואלי (שחם, באופן סמלי, מציין שאמו נשאה את כתבי אביו תחת בגדיה, כשהיא בהריון, בזמן שנמלטו משלטונות המהפכה). לאורך הספר, שחם חוזר וטוען שלמרות החשש המתמיד של אמו משגיאות, בדיבור ובכתיבה – דווקא העברית שלה הייתה חיה, גמישה. בניגוד לאביו ולסגנון הכתיבה האליטיסטי־מרדני שלו. בזכות ההכשרה המתמשכת שלה כמטפלת וגננת, בזכות היכולת להסתגל לשינויים, לפנות לילדים ומבוגרים, מלומדים ועובדים. אם מתגלה בספר טרגדיה, היא אחרת. פשוטה, אישית: "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי", כותב שחם, "אבל לא ממש הכרתי אותה".

m2מרינה אברמוביץ', מתוך 'גיבור'

במילים אחרות, מרין ושחם מנסחים דרך בוגרת לחשוב על מרחב החירות של נשים ואנשים בכלל. גישה קוּלית לחיים ולספרות, שנובעת דווקא מהתבוננות בניסיון להאט נשים, להעמיד אותן במקום, בספרים וברחוב. יש משהו משמח בפיכחון הזה. בשיחה עקיפה בין סופרת מתחילה לסופר ותיק. בין דמותה של אשת הסופר – לגיבורה צעירה שאולי תהפוך לסופרת.

שני הספרים מתייחסים למסורת ספרותית של מאבק נשי, ושניהם מוותרים על הדימוי המעונה, הנשגב, חסר ההומור. חיי אישה כקורבן – בצל הסיפור הגברי הגדול. הצל לא גדול, ובטח לא נצחי. השינוי מתרחש. עוד עורכות בהוצאות, עוד סופרות, עוד משוררות. עוד תמיכה מצדן בנשים אחרות במקצוע. מגיהות, מוכרות ברשתות. ובסוף: עוד גיבורות ספרותיות. לא גדולות ולא קטנות מהחיים. בדיוק בגודל שצריך.

[בהזדמנות הזאת, תודה לנשים שלימדו אותי קרוא וכתוב: אלפא ליבנה, ורד אסולין, ליאורה כוחלני, לילי רתוק, מירב שרמן, שושי אביב, נאוה גלוסקא]

מודעות פרסומת

פרידה מיהודית הנדל: הליקון, גיליון 106

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.11.2014

חרחור בתוך חנות תכשיטים קטנה ומכובדת. ככה נשמע המונולוג שבו מתאר בנה של יהודית הנדל את אמו הסופרת בגיליון האחרון של כתב העת 'הליקון', שהקדיש את חלקו הראשון לפרידה מהנדל, שנפטרה לפני חצי שנה. זאת מחווה קטנה, ראשונית ומעניינת, בתהליך שכנראה יילך ויתפתח בהתבוננות בהנדל ובספרות שלה אחרי מותה. ויש לה חשיבות ויש בה עוקץ גם בהקשר רחב יותר.

הדברים שמספר שוקי מאירוביץ', בנם של הנדל ושל בעלה הצייר צבי מאירוביץ', זורעים איזה זרע סרבן ועצבני. ההתחשבנות שלו עם דמותה של אמו, בשנים לפני מותה, עומדת בסתירה לשאר המלל הרך והמכבד שמוקדש להנדל באותו גיליון. והיא אולי מלמדת משהו על האופן שבו הקהילה הספרותית יוצרת גיבורים משלה ומנכסת אותם לפנתיאון קצת מאובק וקצת מתבדל.

מאירוביץ', ודרור בורשטיין שערך את הדברים משיחה חיה איתו, עושים כאן דבר יפה ולא צפוי. על פני 17 עמודים, הבן כופר ישירות באופן שבו הנדל הצטיירה וציירה את עצמה מאז שפורסם ב־1984 'הכוח האחר', ממואר או ספר זכרונות שהקדישה לבעלה כעשור אחרי מותו. הוא משחזר את יחסיו עם אמו בגיל ההתבגרות שלו, סביב מות אביו ואחריו. העמדה הכועסת והמבולבלת של נער צעיר, שמתייתם מאב בגיל 12, משתלבת כאן בהתקפה עכשווית מלומדת: ניסיון לשחרר את היצירה של אביו מחיבוק הדוב של הקהילה הספרותית; להחיות את זכרו כאמן חשוב ומקורי, לפני שהפך לחלק מהמיתולוגיה של הנדל.

המונולוג הזה מנוגד בכמה דרכים לציפיות מ"בנה של הסופרת" – לאשר את הדימוי הציבורי בעזרת אנקדוטות פרטיות, מופתיות. הוא מנוסח בשפה ישירה, כאילו אנטי ספרותית, כמעט בוטה ("לא סבלתי את הללכת־לתערוכות"). כמעט מפורר את ההילה המיסטית, הרוחנית, שנקשרה להנדל. הוא מציג את היחס הרגשי המסובך שלה לציורים שיצר בעלה, אבל מתייחס אליהם גם בהקשר חומרי, כלכלי, חברתי, פרקטי (מאירוביץ' משער למשל שהנדל דחפה את בעלה לייצר עבודות בקצב, כדי לפרנס את המשפחה, ומזכיר את העיסוק המסחרי בציוריו אחרי מותו). אלה משתלבים באנקדוטות שמדגימות את הצד הכוחני של הנדל בתחום המשפחה, ובעיקר את האופן שבו הכניסה את ציוריו של הבעל לדיון ספרותי, מעקר, שלא מאפשר להתבונן בהם באופן "נקי".

1
מתוך 'רעב'
 

בתוך מסגרת שמוקדשת כביכול להנדל, דברי הבן מתמקדים דווקא באב, מאפיינים את הסגנון והחשיבות שלו כאמן – ומתייחסים לספרות של הנדל כמעט על גבול הרכילות מאחורי הקלעים, בהקשר חברתי, חיצוני. ובכל זאת, גם המונולוג הזה מנציח את הכוח של הנדל כסופרת. כפי שהוא מאיר גם את השחקנית הדרמטית, האותנטית, שהייתה (כשרופא מבשר לה שבנה עומד למות ממחלה, היא צועדת מבית החולים לתוך הים, בבגדיה). לא רק בזכות המאמץ הגדול לנסות לבעוט בכוח הזה. עצם השימוש במונולוג מזכיר את הכתיבה שלה – את האופן שבה הפכה שיחות אמיתיות עם אנשים, את הדיבור התיעודי, לחומר ספרותי, פיוטי, רב משמעי.

בפתח הגיליון, בורשטיין מבקש להציג את הנדל כמשוררת בפרוזה, את היצירה שלה כ"מקרה ביניים שבין השירה והפרוזה". מורגש כאן ניסיון עקרוני לדבר על ספרות שחורגת מהבחנות שגורות, מדיבור מקצועי, קטגוריאלי. אבל החומרים שמצטרפים למונולוג של הבן מוכיחים את הדחף להפוך אנשים ממשיים לדמויות, לטיפוסים. זיכרון קצר של העורכת והסופרת נגה אלבלך, למשל, מציג בטון שקט מאוד את הנדל כדמות מופת, כסופרת־אמת, בעזרת תיאור שלה בכיסא גלגלים, עם העוזרת הפיליפינית שלה, חולפת מחוץ לגדרות של יריד שבוע הספר, אדישה להתרחשות המסחרית.

תחושה דומה מעוררים בגיליון גם צילומים של הקדשות אישיות מתוך ספרים, שארבעה משוררים ידועים הקדישו להנדל. מעבר להוכחה המצולמת שמציגה את הנדל כסופרת של משוררים (אלתרמן, בת־מרים, הורביץ, ישורון), דבריו של מאירוביץ' עוזרים לחדד את הדחף שההנצחה הזאת משקפת: לדמיין אריסטוקרטיה ספרותית, דיאלוג פנימי של בוהמה ישראלית נכחדת. לחשוב גם על ההקשר הקרייריסטי והחברתי מאחורי התוכן הפיוטי של ההקדשות, לחשוד בנוסח הסכמטי של גילוי לב שאפשר לראות בחלקן. ובעיקר, הוא מעלה שאלות לגבי הדחף של קוראים ושל אנשי ספרות לגעת באיזו שירה גדולה, להפוך אותה למשהו חורג מהחיים – שמוביל גם לתפיסת משוררים כסלבז, ולהצצה לחפצי קדושה פרטיים שלהם. במילים אחרות, הדברים של שוקי מאירוביץ' מציעים אולי להשתמש באלימות הסמויה של הנדל כשהיא ניצבה מול דיוקנו של בעלה – כדי לנסות הפעם להבין את דמותה שלה. התמודדות חיה עם "דמותו" של אמן, שמתחילה גם בכעס, במרירות, בהשחתה.

הליקון, גיליון 106, פרידה מיהודית הנדל, ערך דרור בורשטיין

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

"הצלחת המלאה והכיסא הריק": ראיון מוקלט עם יהודית הנדל

חוץ מיום העצמאות המתקרב, לא היתה סיבה מיוחדת לפגישה עם יהודית הנדל במאי 2009. רק הרצון לראיין סופרת חכמה ויוצאת דופן, לשמוע אותה מדברת על עצמה ועל החיים בישראל. אפשר לדבר על הסגולות האמנותיות שלה ככותבת, על ההישג הפוליטי והרגשי שהכתיבה שלה מייצגת. אבל אלה הם פועל יוצא של הכוח שלה כמספרת סיפורים.

אני מציג כאן חלקים מההקלטה של אותו ראיון, בבית שלה בתל אביב. הם ממחישים, לדעתי, את כוח הסיפור של הנדל בעל פה. את האופן שבו היא משתמשת בחומרים מהזיכרון – מאפיינת אנשים בעזרת דימוי אחד קולע, מחדדת אנקדוטות, מצטטת משפטי מפתח משיחות ישנות. כל אלה, קשורים באופן עקרוני ומוצהר להשקפת עולם גלויה, לרגישות עקרונית כלפי בני אדם.

 

"אבל אין לך כבר על מה לכתוב?"
על הצנזורה של סיפורה המוקדם 'קבר בנים', ההתערבות של אלתרמן לטובתה והנזיפה המפורסמת מבן גוריון

 

"ולי חשוב האדם"
על כתיבת הרומן 'הר התועים' ועל יחסה של החברה בישראל להורים שכולים

 

"אני תמיד עומדת בדלת, תמיד מהצד, כאילו מציצה"
על 14 השנים שבהן הפסיקה לפרסם, על הרקע לסיפור 'הסעודה החגיגית של ידידתי ב' ועל ההופעה שלה בסיפורים כדמות־מספרת

 

"אהבתי לשבת באטליֶה כשהוא צייר. הוא היה מזמזם את 'שירת העשבים' של רבי נחמן"
על בעלה הצייר צבי מאירוביץ, על ספרה 'הכוח האחר' ועל הכתיבה של תולדות משפחתה

 

"הספרות נותנת איזה טעם לחיים, אני פחות בודדה כשאני כותבת"
על החיים אחרי מות בעלה והמעבר מחיפה לתל אביב

 

"קורע לב לראות את הזקנים עם הפיליפינים בגן דובנוב. את כל חוסר האונים האנושי"
על המעבר לחיות עם עוזרת פיליפינית, ועל הכניסה של גן דובנוב לכתיבה שלה

 

"כשהיא מתה, היא היתה קטנה כמו מזוודה"
על דודתה, שמעולם לא התגברה על מות בנה במלחמת יום העצמאות, ומופיעה בשמה כדמות ברומן 'הר התועים'

 

"ערפול חושים"
על הכניסה לתרדמת בעקבות מחלה ועל פגישה עם אריק שרון

 

"הערכה לאנשים דתיים"
על היחס שלה לספרות יהודית

 

"הרופא אמר שאם אני אשיג פניצילין  – היא תחיה. אבל אני לא הצחתי להשיג"
על מות אמה ועל אביה

 

"הוא היה בנאדם – אש להבה"
על קשריה עם המשוררים אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן

 

"גיבור גדול – ולא אדם חלש"
על היחס לניצולי שואה בארץ ועל הערצת הכוח בחברה הישראלית

 

צילום: יונתן בלום, הזכויות שמורות
צילום: יונתן בלום, ידיעות אחרונות

ראיון עם יהודית הנדל

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.4.2009

מרלין, המטפלת הפיליפינית של יהודית הנדל, קוראת לה "מותק". לא בדיוק שם התואר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על הנדל ועל הספרים שכתבה, ובכל זאת, יש משהו הולם בחיבור  בין הנדל לאישה הצעירה עם המבטא השמח. שלא כמו הרבה סופים מבני דורה, סופרי תש"ח, הנדל לא התמקדה בדמות הגיבור השורשי, הקיבוצניק, הלוחם – אלא הציבה במרכז הכתיבה שלה את 'דמויות המשנה' שלו, ניצולי שואה, הורים שכולים, עולים מזרחים, פותחת פתח לסיפור ישראלי עצמאי, אולי מודע יותר לפער בין שאיפה למציאות.

"הייתי די בודדה בעניין הזה", היא אומרת היום. "בכלל, הייתי האישה הסופרת היחידה במשך הרבה מאוד שנים. הסופרים האחרים היו חברים שלי, אבל הם ידעו שיש לי ראייה אחרת. אני כתבתי באופן אינדיווידואלי, בדרך כלל על האנשים הצדדיים של החיים, על האנשים הפגועים. באותו זמן משה שמיר כתב את 'מלך בשר ודם', סיפור היסטורי פוליטי. 'הוא הלך בשדות' שלו דווקא יותר קרוב אליי".

איך את מסבירה את זה?
"התרבות הישראלית שוללת חולשה – אני לא. אחרי מלחמת העולם השנייה באו לארץ הניצולים ואנחנו קיבלנו אותם מאוד לא יפה. יפי הבלורית והתואר התייחסו אליהם בזלזול וחשבו אותם לאנשים חלשים. ואני חושבת להפך – שכל מי שהצליח לשרוד את השואה ולהישאר בחיים הוא גיבור גדול. הלוא אז קראו להם סבונים. יש אצלנו הערצה של כוח".

בדיעבד, 61 שנה אחרי מלחמת העצמאות, 62 שנה אחרי שפרסמה סיפור ראשון, נראה שהבחירה לקחת צעד הצידה עשתה להנדל שירות לא רע. מסופרת שעמדה אולי בצילם של שמות כמו משה שמיר, העשורים האחרונים, שהביאו איתם או חיפשו אידיאל של מבט ספרותי אחר – ביקורתי יותר, נשי יותר – הפכו אותה, בצדק רב, לאחת מהסופרים המוערכים בארץ.

תחילת הדרך הייתה פחות סימפתית, כמו שמדגים הסיפור שמאחורי 'קבר בנים', אחד הסיפורים בקובץ הביכורים של הנדל 'אנשים אחרים הם', שפורסם ב־1950. "ספריית פועלים הייתה מאוד פטריוטית," היא מספרת, "ב'קבר בנים' סיפרתי על בחור שנהרג ואביו נשבר – בזמן שהדעה הכללית הייתה שהורים שנהרג להם בן צריכים להיות מאוד גאים בזה. אני כתבתי בדיוק את ההפך. יום אחד ישבתי בכסית ואלתרמן אמר לי, 'יהודית, תדרשי לראות את ההגהות'. הייתי סופרת צעירה ולא ידעתי בכלל שצריך לבקש. טילפנתי להוצאה, והתחילה שורה של התחמקויות מצידם, כל פעם בתירוץ אחר. אז אלתרמן אמר לי, 'אם לא תקבלי את ההגהות, תודיעי להם שאת לא מוציאה את הספר אפילו אם זה כרוך בהפרת חוזה"'.

אלתרמן – "נסיך הארץ אז", כמו שהיא מגדירה אותו – לא הסתפק בעצה ידידותית: כל הפרשה נכנסה ל'טור השביעי' שלו. אנשי ההוצאה שלחו את ההגהות להנדל רק אחרי שהעניין הגיע לכנסת ועורר מהומה קטנה. "כשקיבלתי את ההגהות חשכו עיניי. בנוסח שלי האב נשאר שבור. העורך שינה את הסיפור כך שהבן חוזר הביתה ויש שמחה גדולה והכל טוב ויפה. כמובן שלא הסכמתי לכך".

בסופו של דבר נערכה פשרה: האב בסיפור חוזר לביתו ומניח את כפות ידיו תחת השמיכה של בנו השני, החי. "זה היה סיפור מאוד מהפכני אז," היא אומרת. "היום זה יותר חופשי, וכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה. עובדה שדויד גרוסמן כתב את 'אישה בורחת מבשורה' שהתקבל יפה מאוד. אני חושבת שלפני שנים אי אפשר היה לכתוב ככה. הלוא אז הדעה הייתה 'בדמייך חיי', ואני מאוד לא אוהבת את הביטוי הזה. אני לא חושבת שאנשים צריכים להקריב את הילדים שלהם. להיפך, הם צריכים לשמור עליהם".

הסיפור 'קבר בנים' מבוסס על דודתה של הנדל, פסיה, שבנה נהרג בשיירה שניסתה לשחרר את הדרך ליחיעם במלחמת העצמאות. "יותר מארבעים בחורים נשרפו בקומנדקר הזה", מספרת הנדל. "היא הייתה האחות הבכורה של אבי. אף פעם לא ראיתי אותה יושבת או נחה. היה לה משק גדול והיא הייתה קמה כל יום בשלוש לפנות בוקר לחלוב את הפרות ולהאכיל את התרנגולות ולהשקות את גן הירק.

"כשבנה נהרג, הדרכים היו חסומות בגלל המלחמה והיא לא יכלה לנסוע ללוויה. היא לא ראתה גופה, אז היא לא האמינה שהוא מת. אחרי ימים אחדים הביאו לה את הדיסקית שלו, אחר כך את התנ"ך החרוך ואחר כך את החולצה הקרועה שלו. ובכל זאת היא המשיכה לחכות לו עד סוף ימיה. היו לה עוד שני ילדים, בן ובת, כך שהם היו עכשיו ארבעה – אבל לארוחת הערב היא שמה תמיד חמש צלחות והעמידה חמישה כסאות. כשנגמרה הארוחה, נשארו הצלחת המלאה והכיסא הריק".

דיברתן על זה?
"היה קשה מאוד לדבר איתה. כשבאתי לדבר איתה בערב ראש השנה היא ישבה מכווצת על הכיסא. היא הייתה אישה יפה מאוד, והפנים היפות שלה היו מאוד מקומטות וקטנות כמו פנים של ילדה. היא אמרה, 'מה אני מבקשת, מה אני מבקשת? רק את הבן שלי אני מבקשת. שיבוא הביתה ויזרוק את החולצה שלו על הרצפה'. היא נשברה לגמרי. אבי אמר לי שכשהיא מתה היא הייתה קטנה כמו מזוודה".

העיסוק של הנדל בתרבות השכול המשיך. בתחילת שנות ה־90, בתום מסע של 29 טיוטות, היא פירסמה את 'הר הטועים', רומן שמתרחש כולו בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. לצורך כתיבת הספר נהגה להגיע מדי יום, במשך שנים, לבית הקברות. "כבר הכרתי טוב את האנשים שהיו באים לשם בקביעות", היא אומרת. "בכניסה לבית הקברות עמד קיוסק וישבה שם אישה מסורבלת שמכרה פרחים. פעם שאלתי אותה למה היא הקימה דווקא שם את הקיוסק שלה, והיא אמרה לי, 'כדי להיות קרובה לבן שלי'. התשובה הזאת זעזעה אותי.

 "היו הורים שהביאו לפעמים סוכריות לשים על הקבר. פגשתי שם אישה אחת שאחרי שבנה נהרג התחילה לקנות לעצמה בגדים. את הצער היא הכניסה דווקא להפרזה על המותרות של החיים. זה היה קשה מאוד לראות את האנשים בשברונם. הורים שכולים לא מסוגלים לשאת את זה. על פי רוב הם נשארים אנשים שבורים והסביבה לא מבינה אותם".

משהו לדעתך השתנה לאורך השנים ביחס הציבורי אליהם?
"אולי היום קצת יותר מבינים את זה. אבל גם היום ממשיכים להשתמש בביטויים כמו 'משפחת השכול' שאני לא יכולה לסבול. כל הפראזות האלה זרות לי. בכלל בארץ יש פטריוטיות יותר מדי גדולה, כמו שמראות המלחמות החוזרות. מחשיבים יותר את הכלל, ולא את האדם הפרטי".

אנחנו חוגגים בשבוע הקרוב את יום העצמאות ה־61 לישראל. את מבסוטית ממה שאת רואה סביבך?
"לא במיוחד. זאת הייתה באמת מדינה מאוד מאוד יפה. הייתה כאן אידיאולוגיה אמיתית. היו אנשים אידיאליסטים, כמו אלו שייסדו את דגניה וכנרת. נסעתי עכשיו עם הבן שלי לסדר. כל הכביש היה מלא מכוניות מפוארות! תל־אביב עיר עשירה מאוד. יש פה רדיפה כזו אחרי הכסף וכבוד כזה לבעלי הממון. לפני שנים זה לא היה ככה. יכול להיות שזה טבעי, שזו דרך האדם. אנחנו נעשים קצת אמריקה".

כמעט שמונים שנה אחרי שעלתה עם הוריה מפולין, יהודית הנדל יושבת בדירתה התל־אביבית, מוקפת בציוריו הסוערים של בעלה המנוח, הצייר צבי מאירוביץ', שנפטר באמצע שנות ה־70. "אני כבר שלושים שנה בתל־אביב," היא אומרת. "היה לי קשה להיות בבית בחיפה אחרי שבעלי מת. לא יכולתי להיות בו. לקח לי שש שנים להחליט לעבור לתל־אביב. פחדתי שאם אני אעמיד את שולחן העבודה שלי במקום אחר, ויהיה מראה אחר בחלון, אני לא אוכל לכתוב. אבל במציאות התברר ההפך וכתבתי הרבה בתל־אביב. זו עיר מאוד חיה".

דמותו של מאירוביץ' מופיעה בסיפורים שונים של הנדל – שמשלב מסוים בכתיבתה נוכחת בעצמה כמספרת־עדה בהרבה מסיפוריה, לעיתים תוך חשיפה עצמית אכזרית, שלה ושל דמויות מחייה. את העבודה על 'הכוח האחר', ספר שעסק ביחסים בינה ובין בעלה, הנדל מגדירה כתובענית ביותר מכל ספריה. "זה ספר של 135 עמודים, וכתבתי אותו במשך שבע שנים. לפעמים אני שואלת את עצמי למה זה לקח כל כך הרבה זמן. כנראה כי הוא קשור ישירות לחיים שלי. בדם ליבי כתבתי את הספר הזה".

את עדיין מתגעגעת?
"מאוד. צבי היה דמות מגנטית. אנשים היו נמשכים אליו. מאוד אהבתי אותו והרבה למדתי ממנו. הוא היה אדם חכם מאוד, אישיות רוחנית עם הרבה ידע. אהבתי לשבת באטליֶ ה כשהוא היה מצייר. אני זוכרת איך היה מזמזם לעצמו את 'שירת העשבים' של ר' נחמן מברסלב. אני כבר רגילה להיות לבד, אבל זה מאוד קשה. איך אני מתמודדת? אני לא מתמודדת".

לפני ארבע שנים הנדל שקעה בתרדמת של שבוע, אחרי שנדבקה בקדחת הנילוס, וכנגד רוב הסיכויים התעוררה וחזרה לחיים. "ערפול חושים", היא מגדירה את מה שנותר מהחוויה ההיא. גם היום היא אשת שיחה מרשימה. המשפטים שלה קצרים, מתונים, בטוחים בעצמם. משהו בהם מעביר יותר ממה שנאמר, תחושה שלא מתפוגגת גם אחרי הפגישה.

 היא ממשיכה לכתוב. שני עשורים אחרי שפירסמה את 'ליד כפרים שקטים', ספר שהתבסס על מסעה החלוצי לפולין, הנדל עובדת עכשיו על ספר אוטוביוגרפי שמתחקה אחר תולדות משפחתה. "יש לי סימפתיה גדולה מאוד למציאות של היהודים האלה מפולין", היא אומרת. "הלוא בן־גוריון לימד אותנו לשנוא את הגלות – ואני לא שונאת את הגלות. יש לי הערכה מאוד גדולה ליהודים שחיו בעיירות הנידחות של פולין. היו להם חיים קשים מאוד, ובכל זאת הם שמרו על הגאווה ועל הכבוד".

עם בן־גוריון יש לך חשבון מאז הספר הראשון שלך.
"אחד הסיפורים בקובץ ההוא עסק בעולה חדש שלא יודע עברית, לא החזיק בחיים שלו רובה – אבל שולחים אותו למלחמה בהרי ירושלים. הוא לא מבין את הפקודות, הוא לא יודע מה לעשות, ומתחבא כמה ימים בתוך איזה סלע. אז בן־גוריון קצת כעס. כי הוא הלוא הביא אז את אנשי הגח"ל, ואני כאילו כתבתי נגד זה. הייתי אז כתבת פרלמנטרית של 'דבר'. הכנסת הייתה בתל־אביב, בבית האופרה הישן. בן־גוריון ראה אותי במעבר הכנסת ונזף בי. הוא אמר לי, 'סיפור יפה מאוד, אבל אין לך כבר על מה לכתוב?'".

נבהלת?
"לא. בכל זאת הוא לפחות קרא ספרות. היום אנשי השלטון לא קוראים. נתניהו, למשל, קורא ספר? אני לא חושבת".

גן דובנוב, שנשקף ממרפסת ביתה של הנדל, הפך עם השנים למוקד של התבוננות ותיעוד ספרותי. "אני מאוד אוהבת אותו. יש שם הרבה ילדים והרבה יונים. ויש הרבה זוגות נאהבים. והרבה שכנים בודדים. כתבתי עליו את הסיפור 'גן הבדידות' בקובץ 'ארוחת בוקר תמימה'. תמיד מתאספים שם זקנים בודדים מלווים בפיליפינים וזה קורע לב לראות אותם. את כל חוסר האונים אתה רואה בתמונה הזאת".

גם לך יש מטפלת פיליפינית.
"כן, מרלין מאוד אוהבת אותי".

היה לך קשה להכניס אדם זר הביתה?
"לא, מאוד התיידדתי איתה. היא אצלי שלוש שנים, בן אדם עדין. יש לה בן קטן בפיליפינים והיא מאוד מתגעגת אליו. היא מטלפנת וצועקת לו בטלפון, 'איי לאב יו, איי לאב יו', שולחת לו מתנות. לא קל להיות ככה במרחקים".

הנוכחות שלה מקלה על הבדידות?
"בזה אי אפשר לעזור. גם היא במובן מסוים אדם בודד".

והספרות? עוזרת?
"הספרות נותנת איזה טעם לחיים. לא שהיא עוזרת, אבל היא כאילו פותחת את הדלת לחיות. אני פחות בודדה כשאני כותבת, אבל שום דבר לא מפיג את הבדידות".