רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

מבחינת העיצוב האמנותי שלו, 'להציל את מוצרט' הוא ספר מוצלח. הוא כתוב, ערוך ומתורגם היטב. אם יצבור מספיק קוראים ישראלים, אם ייפול על קוראים בעלי יוזמה, הוא יכול לשייט בקלות בתעלות של תעשיית התרבות: להפוך להצגת יחיד מאופקת, לסרט במימון אירופי, מצחיק־נוגע ללב, שרואים בבית קולנוע ישן באזור השרון. הוא יוכל להשתלב במערכי שיעור ליום השואה של כיתות למחוננים.

'להציל את מוצרט' ראה אור ‭2012־ב‬ בצרפתית – שפת הכתיבה של רפאל ירושלמי, שנולד בפריז לפני 60 שנה ועלה לישראל. גיבור הסיפור הוא מעין מבקר מוזיקה. הספר מורכב מיומן שהוא מנהל במשך שנה, מהקיץ ההיסטורי של ‭,1939‬ בפתח מלחמת העולם השנייה. הידע המקצועי שלו בתחום המוזיקה הקלאסית מספק לו עדיין מעמד מסוים, קצת הטבות, ובעיקר, מפלט ומשען רוחניים. התקווה, המחשבה החופשית, האירוניה כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו עוד עומדים לרשותו. הוא מוגבל ובן חורין כאחד.

האתגר הישיר של הספר – להיקרא כעדות אמינה מבחינה פסיכולוגית והיסטורית, ובמקביל ליצור מסגרת מוצקה של סיפור, של סגנון, של רעיון – מתגשם. או די מתגשם. אם להשתמש במילים הכנות שבהן הגיבור מתאר ביצוע קונצרטנטי של מוצרט – התגלמות המוזיקה ההומניסטית, בעיניו, התשליל של המוזיקה הכוחנית, הבומבסטית, הלאומנית, שהנאצים אימצו כסמל – "זה לא היה נהדר, לא, אבל משכנע. מנוגן כהלכה. לקבל או לדחות. קיבלתי‭."‬ גם אני: אם היו מציגים לי חלקים מהספר, נדמה לי שהייתי מאמין שזאת עדות אמיתית, שריד. גם אורכו הקצר, המיקוד והחסכוניות הם יתרון ברור. לא רק המחשה לכתיבה יומנית, תכליתית, מקוטעת, אלא גם דרך להתבדל מרומנים היסטוריים ארוכים, מדושנים, מסוגננים. ביטוי לסלידה של הגיבור מאמנות בומבסטית.

למה בכל זאת לא מתחשק לי להתמסר לספר הזה? יש משהו גדול ומורכב יותר מהספר עצמו, שמחליש אותו בעיניי; שהופך אותו לעוד ספר בערימה של ספרים שנעזרים ב'שואה' כרקע היסטורי ודרמטי לאיזו אמירה עקרונית על חיי האדם, על אמנות, על אנושיות. שם הספר, לדוגמה. הבחירה במילים 'להציל את מוצרט' יכולה להיחשב לצעד ספרותי חכם וקולע. זה הרי לב הספר, תמצות האמביציה של הגיבור להשתיל סוס טרויאני לפסטיבל מוזיקה בחסות הנאצים שהוא מסייע לארגן; להשחיל לפסטיבל יצירה שתבטא התנגדות לברבריות. למרות העידון שמאפיין את הגיבור, את הספר ואת התרגום של יהושע קנז, ולמרות הפיכחון והאירוניה העצמית שהם מבקשים לבטא – המודעות לחולשות של הגיבור, לאינטרסנטיות שלו, לפחדנות הטבעית, לאליטיזם המגוחך לפעמים – הם לא מצליחים להימלט בעיניי מהתגנדרות צדקנית. 'להציל את מוצרט' הוא אולי שם אירוני, מודע לפומפוזיות שבו, אבל הספר מזין בכל זאת, בדרכו הנבונה והרב־משמעית, את הדחף של קוראי ספרות היום, בטח בישראל, להסתרק ולהתמרק. גם כאן אפשר 'לקרוא את לוליטה בטהרן'. להרגיש כמו אי בודד, לא נגוע, יפה, בזמן שמלחמה מבעבעת מסביב.

גיבור הספר עובר מהפך ברור. מאי־השתייכות, בירוקרטית ורגשית, לשום גוף – הוא מאלץ את עצמו להתגייס, להיעזר בכלי הנשק המעטים, הסמליים, שיש לו. והנה ספוילר: הוא מצליח להציל את מוצרט, להזדהות עם החלשים, עם היפים, להציל את נפשו לפחות במסגרת הספר, ליצור חפיפה בין המוזיקה לבין היהדות. למזג בין הפרטי לאוניברסלי.

בעשורים האחרונים, יומנים אמיתיים או פרוזה אוטוביוגרפית של כותבים יהודים מזמן מלחמת העולם השנייה הופכים לפעמים לתגליות ספרותיות. אפשר לקרוא את היצירות האלו בצורות שונות, ובכל זאת, נדמה שמשותפת להם איזו שאלה: איך הצליחו אותם אנשים לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאחוז ביפה גם כשהברבריות משתוללת סביבם. 'להציל את מוצרט', שמתחפש לז'אנר הזה, כאילו מטיל על הקורא העכשווי את החובה הזאת: קריאת היומן, ההזדהות, היא גם נכונות סמלית להוציא לאור את המשאלה של הגיבור, להפיח חיים בספר שלו. בוודאי כאשר חלקים בסיפור מעוצבים כמכתבים לבן של הגיבור, שעלה כנראה לישראל. הקורא, בטח בתרגום העברי, הופך לשגריר של הבן. והגיבור הופך למין אב.

ולמרות זאת, אפקט מרכזי שנוצר בקריאה הוא של רוגע דווקא. מתוך ההשוואה בין הגיבור, אוהב היופי, לבינינו – אוהבי הספרות היפה – נוצרת התחושה שאנחנו חיים בעולם בטוח יותר, הגון יותר, תרבותי יותר. הספר מנצל את ההזדהות הטבעית שיוצר גיבור כזה, אבל לא מצליח להבהיר את המרחק הפוליטי, ההיסטורי, העקרוני בינינו לבינו. אם גיבור שחפני, יהודי למחצה, מצליח לשמור על האירופיות שלו, על האזרחות התרבותית שלו, ואפילו לדרבן את עצמו לפעולה – גם הקורא מרגיש שהוא שייך לצד הנכון והיפה של המתרס. גיבור הספר מציל, אולי, את נפשו בעזרת האמונה באמנות. ואנחנו – נקרא את הספר

רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז, הוצאת עם עובד

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.10.2013

♥♥♥

סיפורי אימה בולטים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי הצעיר. האלימות הישירה וההומור השחור שלהם מתבלטים מול המסורת המוכרת בקולנוע ובספרות שלנו, לתאר קונפליקטים דרמטיים ומתיחות עלילתית בצבעים חמימים, מזדהים, מלנכוליים. לדבר מתוך הקהילה. גם בספרות הישראלית אפשר להיתקל יותר ויותר בספרים שנוגעים במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בישראל בצורה לא מרוככת ולא סמלית. להפך, אלה ספרים שמוכנים להקצין את התחושה של מבוי סתום, של פחד, של מיאוס וגיחוך.

'העיר המזרחית'‬ ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, הוא צעד חזיתי במה שנראה כמו התחלה של זרם. הוא מצטרף לספרים אחרים שמשתמשים בדגם של סיפור דיסטופי כמו ‭'1984'‬ של אורוול – ספרים שמתארים חיים תחת שלטון טוטאליטרי המבוסס על מעקב אלקטרוני צמוד ומשוכלל. הספר הזה מדגיש את הדימוי של ברנשטיין כסופרת ניסיונית, שבכל זאת מפרסמת בהוצאות גדולות ומשתייכת למרכז הספרותי בישראל. ברנשטיין, שהחלה לפרסם בראשית שנות ה־‭,90‬ אמנם ביססה לעצמה שם של סופרת מוערכת ולא שגרתית, אבל לאורך הדרך התקבלה לעיתים בביטול מוחלט או בתימהון וחוסר הבנה. הפמיניזם הנוקב שלה, האצבע המאשימה שהיא מפנה כלפי ההיסטוריה הלאומית, נתפסו לא פעם כבלוף. הפעם, המסגרת העלילתית והסגנונית יושבת בול על סימני ההיכר שלה ככותבת. סגנון ישיר ומנוכר מבחינה לשונית, אלים וטראומטי מבחינת עיצוב ההתרחשות והדמויות. במילים אחרות, ברנשטיין ומצב הרוח התקופתי די חופפים.

'העיר המזרחית' מסופר בגוף ראשון, מפי אישה שחולקת עם ברנשטיין כמה סימני דמיון מוצהרים. באותה רוח, מהמקום שהיא מתארת אפשר למתוח קווי דמיון ברורים לישראל העכשווית – הקצנה של כל נקודות התורפה של החיים בישראל, מנקודת מבט חילונית, הומניסטית, פמיניסטית. מנקודת מבטם המדומיינת של אלו שמתייחסים לאמנות ולחופש ביטוי כמרכז של חיים ראויים לשמם.

11111111111111111
מתוך 'מראה שחורה'
 

ככל שמתקדמת הקריאה, נחשפת הטקטיקה של מראה שחורה: ברנשטיין לוקחת דימויים עכשוויים מהדיבור הפוליטי והחברתי בישראל והופכת אותם מסימן שאלה וסימן אזהרה לעובדה מוגמרת. במקום שהיא מתארת שולטות כמה קבוצות: עשר משפחות ששולטות בכלכלה, פונדמנטליסטים דתיים, ממסד ביטחוני שמדכא את האזרחים, את הפליטים שמהגרים למדינה ואת "הילידים המקוריים‭."‬ אם ספר כמו 'מסעי גוליבר' מבקש לחשוף לקורא את האבסורד והעיוות בחברה בעזרת דימויים מגוחכים־בעוניים (ממלכות יוצאות למלחמה בעקבות ויכוח על האופן שבו צריך לשבור ביצים קשות) – ברנשטיין פשוט מסלקת מהמציאות המוכרת את הסימנים של נורמליות וריסון. הטריק העיקרי כאן הוא פנייה לקורא כמין דיווח או יומן שמופנים למי שלא מכיר את המקום, למי שלא יעלה על הדעת שחברה כזאת יכולה עדיין להתקיים במאה ה־‭.21‬ התחבולה הזאת אמורה להפנות את המבט של הקוראים למה שנחשב עדיין לחיים תרבותיים, לגרום להם לחשוד דווקא במה שנדמה שהוא נקי מאלימות ודיכוי. בהתאם, העיר הכאילו תל־אביבית בספר היא המקום האחרון של שריד לחברה אזרחית, אי שמוקף בחומות ומחנות ריכוז. מקום שהפך בעצמו לכלא האחרון, הלבן, אחרי התקוממות אזרחית. האזרחים המובסים שבו ניזונים באופן קבוע מסמים חוקיים ומוצפים בפורנוגרפיה כפויה (תמצית הבידור והפרסומות של ימינו).‬ הם התגלמות אחרת לזומבים, המתים המהלכים, שנעשו כל כך פופולריים בטלוויזיה האמריקאית.

אם יהיה לספר מזל, הוא ייתקל בקוראים שמוכנים להתעצבן ולזעום. בזמן שחרמות וגינויים הפכו לכלי פופולרי, ולינצ'ים מתלקחים בפייסבוק, 'העיר המזרחית' כאילו מתנדב לעלות על המוקד – כמו הגיבורה שלו שמקרבת את עצמה לעימות הבלתי נמנע עם השלטונות, למרות ההזדמנות שלה לחיים יחסית שקטים ומוגנים, מחוץ לרדאר של כוחות הביטחון. רוב הזמן, הספר מצליח להלך יפה על כמה חבלים בלי ליפול. גם החלקים הפמפלטיים, הכאילו פובליציסטיים שבו, מקבלים בדרך כלל אמינות בזכות המקצוע של הגיבורה, בזכות המסגרת של מין יומן אישי־אנתרופולוגי. וגם בזכות הנכונות של ברנשטיין עצמה לקבל את תפקיד המכשפה, לומר בגלוי ובלי עידון את מה שאסור לומר.

האמון הזה מתבסס גם על התהליך המקביל בספר – החורבן האישי של הגיבורה, האובססיה שלה ביחס לאהוב שבגד בה ועזב אותה. נוצרת כאן משוואה בין האסון החברתי לאישי. באותה מידה של ארס כלפי החברה סביבה, המספרת תוקפת גם את עצמה. מול היומרה הגבוהה של הספר – לבטא ביקורת פוליטית נוקבת, להוקיע מנגנון שלם, לצאת נגד הקבוצה שאליה ברנשטיין משתייכת – הוא משתמש גם בכלים ברורים של רומן רומנטי ושל מלודרמה כאילו זולה. מהסיבה הזאת, אין טעם להיטפל למקומות שבהם העלילה נראית קצת רשלנית או חסרת סבלנות, או שבהם הפסיכולוגיה של הגיבורה נוטה למלאכותיות. גם לא להרגשה של מיצוי וחזרה על עצמו שסיום הספר יכול ליצור. לא רק שאלה קשורים לעולם שמתואר כאן ולתודעה הרובוטית והצמוקה של הגיבורה. הסיכונים שהסופרת והגיבורה מוכנות לקחת מאפילים על כל אלה. הם מאפשרים, למי שמוכן, להתנסות כאן במנה לא מרוככת של ייאוש וקפאין.

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית, הוצאת ידיעות ספרים

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

רוני ידור, חופשת מחלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.7.2011

משפט החיזור המדהים בהיסטוריה רשום על שמו של ג'ורג' קוסטנזה: "אני מופרע, אני מדוכא, אני פגום – יש לי הכל". 'חופשת מחלה', ספר הביכורים של רוני ידור, פוסע בנתיב דומה כדי לכבוש את לב הקוראים. פגם אחרי פגם, שבלונה אחרי שבלונה – ידור ליקטה בספרה הצנום כמעט כל תופעה מאוסה שמאפיינת את הספרות הישראלית בשנים האחרונות. וראו זה פלא – דווקא כשהדברים מונחים בגלוי על השולחן, מכוערים כמו דג מפרפר, אפשר למצוא בהם יופי ועניין.

מבלי להיכנס לגנאולוגיה של גיבורינו הגונחים, עושה רושם שהעשור וחצי האחרונים הביאו לשיא את דמותו הספרותית והקולנועית של הצעיר הלא כל כך צעיר, המיוסר, חדל האונים, שיד אחת שלו עוד משתוקקת לאבא והיד השנייה מתחשבנת איתו על ספת הפסיכולוג. ספרות 'הילד בן 30'. הרומן האחרון של צרויה שלו, למשל, הציג שתי חוליות בשושלת משפחתית של ילדים זנוחים שהופכים בתורם להורים לא מתפקדים. 'נוילנד' של אשכול נבו הפגיש בין שני בני 30 ומשהו שעדיין מנסים לסחוט מההורים חיבוק מאשר. שניהם קישרו, כל אחד בדרכו, את הדרמה המשפחתית הזאת להיסטוריה הציונית. טבלאות רבי המכר מצידן מראות כמה חזק הצורך בספרות כזאת: טיפולית, טראומטית, נחנקת מאהבה ומחוסר אונים.

ידור, מתרגמת ותסריטאית צעירה, לוקחת את הדמות הזאת ולא מרככת את המרכיבים הדוחים והמטרידים שבה; גם לא מנסה לעבות את הסיפור האישי של הגיבורה בשכבות של לזניה היסטורית. 'חופשת מחלה' מצליח במקום שבו יומרניים ממנו כשלו, ומצליח לשקף בצורה אמינה ולא צפויה צורת חיים שבימים אלה מתפוצצת בדפי החדשות. מצבו העלוב של הצעיר הישראלי.

הז'אנר בו הספר נכתב אחראי לכך במידה רבה. 'חופשת מחלה' הוא יומן שכותבת בחורה צעירה – פגועת נפש מתפקדת היטב, אפשר לקרוא לה – שעל פניו מיועד לפסיכולוגית שלה, בשעה שזו נמצאת בחופשה באירופה. נקודת הפתיחה הזו ממקמת את הספר בשטח שבין רומן המכתבים, היומן והווידוי, ועוד יותר מזה, באגף של ספרות הנוער. עצם השימוש בגיבורה־מספרת בעלת לקות יוצר את הציפייה למאבק לעצמאות, קשה אך נחוש, בסגנון 'אני אתגבר', רומן הנעורים הווידויי של דבורה עומר שבמרכזו נערה נכה.

שני הספרים הללו משתמשים ביומן כבסיס לסיפור חניכה נשי – שבו עצם הכתיבה, עצם הביטוי, עצם הקשר בין הגיבורה לקורא, הם חלק מתהליך של גאולה. שתי הגיבורות, אגב, מתארות את עצמן כבעלות שיער דליל וקלוש – כלומר, כנשים חסרות נשיות. מכאן והלאה דרכיהן נפרדות. השיתוק שאוחז בגיבורה של ידור הרבה פחות מעורר הזדהות. למעשה, הוא חותר תחת השאיפה של הגיבורה ושל הקוראים לקבל פעם נוספת את הסיפור האופטימי על כוחו של היחיד לשנות את חייו לטובה.

ידור, שכתבה בין היתר לטלנובלה 'האלופה', משחקת על הציפייה הזאת לסיפור סינדרלה. במקומו היא מתארת נדנדה רגשית של עליות ומורדות עם רגעים קטנים וחשודים של פיכחון. הגיבורה המעורפלת שלה – חסרת שם, אולי תל־אביבית, חילונית, משכילה, ספרותית – היא אחת הגיבורות המעצבנות והמרוכזות בעצמן שנראו כאן לאחרונה. אפילו הפסיכולוגית, אם אפשר לסמוך על הדיווח הזה, מכנה אותה "מייגעת". אחוזים נכבדים מהיומן עוסקים בחרדות מנשירת השיער שלה: פורומים באינטרנט, פגישות מאכזבות עם רופאים, תרופות אליל, השוואות בלתי פוסקות בין שיערה לבין השיער של נשים אחרות, ממשיות ומדומיינות.

על עבודה היא לא מדברת. על קשיים כלכליים דווקא כן. הפרטים מעורפלים. יש לחשוד שהוריה הלא אמידים ממשיכים לתמוך בה. במקביל לפולחן השיער ולהיפוכונדריה שלה – הספר עוסק בתאווה שלה לפרסום ככותבת. אם יש תחום אחד שבו אפשר לדבר על התפתחות, זה היחס שלה למעשה הכתיבה. כבת־זמנה, הגיבורה מחזיקה באמונה שפרסום הוא התרופה למצוקה שלה. הרגעים היחידים שבהם היא כמעט יוצאת מעורה הקטנוני והאגוצנטרי, הם הרגעים שבהם היא מנסה לבחון את איכות הכתיבה שלה. להכריע בין חשיפה אותנטית, הומור ותחכום. ובאמת, זהו ההישג המרכזי של הספר, שעוסק בגרפומניה מבלי להיגרר לגרפומניה בעצמו; שמצליח באותו זמן לדבר אל עצמו ואל שופטים/מעריצים (הקוראים והפסיכולוגית).

היום, בעשור שבו מתבלט אצלנו הרומן האוטוביוגרפי, מה מבדיל בין ספרות לבלוג או לתוכנית ריאליטי? יותר מש'חופשת מחלה' מספק תשובות, הוא מצליח להשיק בצורה אינטליגנטית לסגנון הקצר והנוקב שמאפיין את מרחבי הטוויטר והסמסים מבלי להיכנע לו. להישמר מגבול הדיבוריות והגימיק. אם יהיה לידור מזל, הספר הזה יצליח לעצבן כמה קוראים ולעורר סביבו קצת מהומה. מגיע לו.

 רוני ידור, חופשת מחלה, הוצאת כתר

צבי ינאי, מאוחר מדי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.11.2009

אווירה של חומרה ומסתורין שורה על הרומן השני של צבי ינאי, ספר ההמשך ללהיט 'שלך, סנדרו'. שאלות קיומיות על מהות הזיכרון והמוות ועל אהבת הורים לילדיהם מהדהדות בין דפיו, כהד צעדים במדרון של מנזר אפוף קדרות. גם שם הספר, 'מאוחר מדי,' וצילום העטיפה בשחור־לבן מצהירים: שימו לב, אנחנו רציניים. אלא שלמרות המכובדוּת שמיטלטלת תחת כל פיסקה ברומן כמו סנטר כפול של אם מנזר, 'מאוחר מדי' מתגלה כספר במשקל נוצה.

בספרו הקודם חשף ינאי את סיפור ילדותו המפתיע כבן לרקדנית יהודייה וזמר פרוטסטנטי, שתוך כדי מסע הופעות באיטליה של שנות ה־30, פיזרו את ילדיהם בין משפחות אומנות. באמצעות תכתובת חד־צדדית בין ינאי לדמות אחיו האובד רומולו – ינאי כותב, אחיו שותק – ניסה הרומן לגלות מדוע נטשה אמם את רומולו ולא אספה אותו בחזרה אליה כמו את יתר אחיו. כוח המשיכה של הספר התבסס על הצצה לקשר מכתבים מבוים בין שני אחים שמעולם לא נפגשו (מוטיב שכיח בספרות עממית ובמלודרמה מאחד בין שני אחים כאלה). הטון המדוד והקורקטי של ינאי ככותב העניק לספר מהימנות שאיפשרה לקוראים ליהנות משני העולמות – הספרותי והביוגרפי. גם שאלת האותנטיות של הספר בוודאי לא הזיקה ליחסי הציבור (עד כה סירב ינאי לגלות אם רומולו הוא אדם ממשי).

'מאוחר מדי' עונה לסימני השאלה שעולים מהספר הראשון – איך נראתה ילדותו של רומולו שנמסר לידיה של אומנת איטלקית קשת־יום, ולחלופין, איך השפיע עליו הגילוי המאוחר של משפחתו ושורשיו היהודיים. התעלומה החדשה שעומדת במרכזו היא מה הוביל את רומולו החולה והמבוגר למשימת מחקר תובענית באפריקה ומה עלה בגורלו שם (וכמה גיבורים גבריים נסעו לאפריקה, ערש האנושות, להתמודד עם חטא קדמון בעברם). הפעם ינאי משתיק את קולו ומוצג רק כנמען של מכתבים מדמויות בחיי רומולו. הדמויות הללו מצייתות לקוד מדעי־ספרותי: הן מעלות היפותזות לסיבת היעלמותו של רומולו ובוחנות את ההשערות האלה עם ינאי, בן שיחן האילם. אחרי המכתבים מופיע יומנו של רומולו שנכתב בשמורת הסרנגטי שבטנזניה. גם הפעם לא מפוזר מסך הערפל: האם אלו מכתבים אמיתיים? האם זהו יומן אותנטי?

 יש ספרים שמצליחים לנצל את יצר המציצנות הטבעי של הקורא, להפוך את התעתוע ליצירת אמנות. 'מאוחר מדי' הוא לא אחד מהם. במקום זה הוא מעדיף לנפנף בסגנון פופולרי בחידה מסתורית מול אפם של הקוראים, כמו בבשר ארנבת מול כלבי מרוץ; עניין שמשתקף בחיבתו של הספר לרצף שאלות בסגנון קריין של אופרת סבון ("בשביל מה הוא בא לכאן? מה באמת הוא חיפש? אם הוא בא להתאבד, למה כאן ולא באיטליה?").

החזות הספרותית של 'מאוחר מדי' גלויה יותר דווקא כשינאי מעמיד פני טייפ הקלטה. ניכר שהוא נהנה לשתול דימויים דומים במכתבי הדמויות, ליצור ביניהם חילופי משמעות ואירוניה. לתאר מעין שיחה שבה כל קול מגיח מחדר אחר וכולם נפגשים באוזני הקורא. זהו ספר שמאוהב בסימטריה. ארבעת הכותבים לינאי – עוזר המחקר של רומולו, אהובתו הצעירה, מורה הדרך שלו ובמיוחד בתו – כולם מהווים בצורה זו או אחרת בבואה לסיפור ילדותו הטראומטי. אלא שהקולות האלה נדמים יותר כווריאציות על אותה אישיות שחוקרת את התופעה המדעית ששמה רומולו: אדם שילדותו הקשה הפכה אותו לתא מלכותי ואטום. ארבעתם משחזרים באמצעות המכתבים לאחיו את מערכת היחסים שלהם עם רומולו – במהלך שמושיב את ינאי ואת הקוראים בכס הכומר המוודה והשופט.

התוצאה היא האדרה מצטברת של רומולו. ואכן, כשמגיע היומן סוף־סוף, מתברר שהיה שווה לחכות. זה החלק המעניין בספר, בעיקר מפני שרומולו הוא היחיד בעל הומור עצמי ויכולת ספרותית, אם כי גם הוא מכור לחידת חייו. במסגרת הנטייה הכאילו־קלאסית של הספר והסגנון ההגותי־לייט שמאפיין אותו – הרומן משתמש במשלים לכל אורכו. למה רומולו חקר ציפורי קוקייה אפריקאיות במקביל למחקרו העיקרי? למה הוא נקשר כל כך לגור אריות צעיר שאיבד את אמו? אלו שאלות שמחניפות לקורא שכבר יודע דבר או שניים על הגיבור, ומזהה את הגוזל העזוב שמקנן בלב הפרופסור.

באגף החידות והקונצים, אם כן, הספר הזה מסודר. באגף הבעירה הפנימית והאותנטיות הרגשית קצת פחות. יש לו יכולת לתאר פרטי פרטים בצורה משכנעת, אבל כמעט אף פעם הפרטים הללו לא הופכים לדימוי חי וחד־פעמי. גם לא כשרומולו מונה את תסמיני מחלת הסרטן שתקפה אותו, או את הרווחה שמספקת תרופה בתום ליל ייסורים.

בסופו של דבר, 'מאוחר מדי' יוצר רושם די נרקיסי. הילד שננטש על ידי אמו, ומשפחתו הביולוגית לא ידעה על קיומו, הופך בזקנתו למוקד של הספדים ועדויות אופי מצד חבורה שלמה של כותבים וקוראים, שמנסה לפרש את חידת היעלמותו המדהימה (כמו גיבור אימה או כמו קדוש נוצרי, לא ברור בסוף הספר מה עלה בגורלו. האם יקום לתחייה בספר נוסף?) צעד אחד קדימה, וכל הספר יכול להתפרש כאופן שבו ינאי מדמיין מה היה קורה אילו אמו לא הייתה אוספת אותו ואילו לא היה מתגלגל לארץ ישראל. הקוראים, בכל אופן, היו מפסידים ספר נבון וקל לקריאה, אבל לא הרבה יותר מזה.

צבי ינאי, מאוחר מדי, הוצאת כתר