בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11

דורית רביניאן, גדר חיה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.7.2014

יש משהו מרגיע, נעים, ב'גדר חיה' – רומן ניו־יורקי על אהבה בת חצי שנה של אישה וגבר צעירים, יהודייה מישראל ופלסטיני מהגדה. לא פלא שהקוראים מאמצים אותו, את המתיקות החמאתית שלו, את טוב הלב המסוים שהוא מביע – בטח בימים שקריאות להרג אזרחים בעזה מקבלות זמן מסך נדיב. אבל ההנאה שלי מהרומן הייתה חלקית מאוד, למרות מגע היד הרך של המספרת והגיבורה שלו, שמונחת על הכתף לאורך הקריאה. הרומן השלישי של דורית רביניאן מוכיח שוב שהיא יוצרת שמצליחה לגעת בזמן אמת בנקודה תרבותית מתוחה ולעצב אותה בצורה קומוניקטיבית. באמריקאית קוראים לזה "קראוד פליזר". סרטים או ספרים שניכרת בהם מודעות גבוהה לציפיות ולתביעות הרגשיות, המוסריות, העלילתיות, הסגנוניות שהם מעוררים אצל צרכנים. ליכולת שלהם לפלרטט איתן ועם חוקי הז'אנר שבו הם פועלים עד גבול זהיר ומחושב. הרומן של רביניאן רוצה אולי לומר משהו על הליכה בתלם, על קונפורמיזם ישראלי – אבל נכנע להם בעצמו.

בניגוד לעיצוב השמרני שלו, לנגישות שלו מבחינת מבנה וסגנון – רביניאן לקחה על עצמה משימה מורכבת. היא ניגשת לסיפור האוניברסלי והאמריקאי מאוד על שני אוהבים שחומה חוצצת ביניהם – בדרך כלל פער חברתי או כלכלי – ולתוך המסגרת הזאת מייבאת מסורת ספרותית עברית של מפגש רומנטי בין דמות יהודית ודמות נוכרית. ההתרחשות של 'גדר חיה' בניו־יורק, בתחילת שנות האלפיים, היא חלק חשוב בזגזוג של רביניאן בין פנטזיה, מלודרמה וריאליזם. מגבלות "המציאות הישראלית" על מפגש כזה מסתלקות מהשטח ומאפשרות להתמקד בהיבטיה הרגשיים של התאהבות.

הגיבורה והמספרת, ליאת, משחזרת את סיפור האהבה שלה ושל חילמי, צייר צעיר. במבט לאחור, מתוך געגועים ותהייה, הרומן מתאר את החופש והשחרור שאדם יכול להרגיש בזכות התקרבות לגוף ולנפש חדשים ומושכים. באותו זמן, הוא מתאר איך האושר הזה מתפורר – בגלל השדים הלאומניים שאדם יהודי־ישראלי סוחב איתו לכל מקום. בגלל חוסר יכולת להתנתק מעולם הדימויים הכובל של "הסיפור הישראלי", גם מחוץ לגבול ישראל.

רביניאן נמנעת מתפניות מלודרמטיות, מכות גורל או התנכלות אנושית שמגבילות את ליאת וחילמי. הקושי הייחודי, הבסיסי, שמעיב על האהבה ביניהם מתקשר לחינוך או לדעות קדומות של הגיבורה: על סף גיל 30, בתחילתה של קריירה אקדמית, ליאת חרדה ש"ההורים" יגלו את הקשר, ומנסה להתייחס להתאהבות הסוחפת כהרפתקה עם תאריך תפוגה ידוע מראש. היא מעוצבת כבחורה כל־ישראלית, טיפוסית, לפחות במובן הנשאף: 'בחורה טובה', רגישה, קשורה למשפחתה, ללא אפיון ביוגרפי בולט ("הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא־סקסי, ציונית בורגנית שמרנית"). לזכותה של רביניאן ייאמר שהיא מפיחה חיים וחום בדמות הזאת. שהיא מצליחה להעניק לה ייחוד למרות הכל. האפיון הרגיל, הממוצע, של ליאת והלבטים שלה כאילו מגויס להבהיר לקוראים: לא אדם חריג מספר לנו את הסיפור, אלא מישהו כמונו. גם אני יכולתי להיות שם במקומה.

בזמנים שבהם האפשרות לזוגיות של יהודייה וערבי נתפסת כבגידה, רביניאן נצמדת לתיאור אמין של יחסים, לזיכרונות פרטיים, שגרתיים. הבחירה לתאר את היחסים בצורה 'רגילה', מתבקשת, יכולה ליצור רושם נועז. רביניאן לא רק מציגה קשר כזה כהתרחשות טבעית, אנושית, מעוררת הזדהות – היא מבקשת לומר משהו על הפנטזיה הישראלית להיות אדם פרטי, מאוהב, מחורמן, מחוץ למרחץ הדמים המקומי; ועל התשוקה ההפוכה להיות חלק מהשבט, מהעם, להיות בסדר.

זאת שאיפה מעניינת, אבל הביצוע שלה לפעמים בנאלי וצפוי – גם אם אפשר להשתקע בסיפור האהבה ולהיקשר לגיבוריו. הבנאליה נובעת מהאופן שבו הספר משחזר את היחסים דרך עיני הגיבורה. במקום לנצל את המבט לאחור כדי להאיר בצורה מפתיעה או נוקבת נקודות ביחסים בין בני הזוג, במקום להציץ מאחורי נקודות העיוורון של ליאת בנוגע לצד הפוליטי והכוחני ביחסים – הרומן מעדיף לסגנן ולהרחיק. להתרפק שוב על סיפור האהבה ולהושיב אותו בתבנית מוכרת, נמרחת, קלה לעיכול.


Nicolas Régnier, 'סבסטיאן הקדוש מטופל בידי אירנה הקדושה'

 

'גדר חיה' מתקדם לכיוון מוכר וצפוי בכל הנוגע לטיפול של ספרים וסרטים ישראליים ביחסים כאלה ובדמות ערבית, מושא תשוקה של דמות יהודית. מבחינה עלילתית, הרומן חורג לקראת סופו מהמסגרת הריאליסטית שלו, מההיצמדות לחומרים ולתיאורים רגילים, מתבקשים. הגיבורה מתארת־מדמיינת את חילמי דרך עיניו, בתיאור שהולך ונעשה פנטסטי, ברוח הציורים שלו. אז גם נעשה שימוש בולט בפואנטה, בתחבולה ספרותית, שעומדות בסתירה לסגנון הווידויי, הישיר והכן שאפיין את ליאת עד אז כמספרת.

בהקשר הזה, מורגש משהו פונקציונלי בדמות של חילמי, בתחושה שהיא משרתת בעיקר 'תפקיד' ספרותי ודרמטי. בקריאה שנייה בולט אותו תפקיד סמלי, מופשט, מיתולוגי. האופן שבו הטרגדיה של חילמי משרתת ומדשנת סיפור אחר, סיפור חניכה שבו ליאת הופכת לאמנית, לסופרת. סיפור שבו היא מוצאת את קולה ו'נותנת קול' לחילמי ולסיפור חייו. אבל העובדה שהסיפור מסופר בדיעבד לא מקבלת ביטוי נועז או מפוכח, אפילו שליאת חושפת רומן מוסתר, הופכת אותו לסיפור, נהפכת לסופרת. אם כבר, הרומן מדגיש את הראייה המתפייטת שלה, את העונג האסתטי מעמדה מבולבלת ואמביוולנטית מול המציאות.

הצד השמרני והרך ב'גדר חיה' בולט במיוחד ביחס ליריית הפתיחה של רביניאן כסופרת. 'סמטת השקדיות בעומריג'אן', רומן הביכורים שלה, התמקד בשתי נערות יהודיות בפרס של תחילת המאה ה־20, ותיפקד כהוצאה לפועל סוערת, בוטה, של תשוקה שמנחה את הגיבורות. תשוקה שעומדת בסתירה לאיסורים ולהגבלות שמקיפים נשים צעירות, בקהילה דתית של בני מיעוט. בדומה לתעוזה ולחיוניות של הגיבורות ההן, הספר עצמו הביע משהו פתוח, מצחיק ומשוחרר. גם בנגיעה הלא־מבוהלת שלו במין ובאלימות, בדחפים העזים של הדמויות, וגם ביחס החופשי למוסכמות של כתיבה ריאליסטית, להנאה משרטוט דיוקנאות גרוטסקיים, מוגזמים.

'גדר חיה', בהשאלה, מציג את הנכדה של בנות הדור ההוא מ'סמטת השקדיות'. מי שחיה כביכול בעידן של חופש מגדרי, דתי, לאומי – מצטיירת דווקא כדמות צייתנית. גם אם רביניאן לא איבדה את המגע כסופרת שיכולה לתקשר עם הקוראים, כמו שמלמדת טבלת רבי־המכר, השינוי בכתיבה שלה אולי מצביע על שינוי משמעותי שעברו גם הקוראים ב־20 השנים האחרונות: מהעזה ואופטימיות – לזהירות פיוטית ועגמומית.

דורית רביניאן, גדר חיה, הוצאת עם עובד