ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

ראיון עם ירמי פינקוס, בזעיר אנפין

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.5.2012

את הירושה שלו ירמי פינקוס הניח במרפסת: מאזני משקל קשישים אך אלגנטיים, שריד אחרון מהמכולת של האחים פינקוס, אביו ודודו. "לפעמים אני משתמש בהם כדי לוודא שיש לי קילו תפוחי אדמה. עד לפני שלוש שנים עוד הייתה לי יכולת לאמוד משקלים. הייתי יכול להרים חתיכת גבינה ולנחש מה המשקל שלה, עם טווח טעות של עד 50 גרם. כשהמכולת נסגרה, לפני שנה, אני לקחתי את המאזניים, אחי האמצעי קיבל מכונה מדהימה לחיתוך גבינה, ואחי הקטן לקח את הקופה הרושמת".

ממש המלך ליר.
"המלך ליר של הגבינה הצהובה".

הספר החדש של פינקוס, 'בזעיר אנפין', מחזיר לחיים את המאזניים, את הלקוחות ואת השטיקים הקטנים מול מס הכנסה. דרך העיניים של פינקוס – מהמאיירים ואמני הקומיקס הבולטים בארץ – מתגלים החיים בישראל כמכולת זעירה־ענקית. את המדפים שלה מאכלסים טיפוסים שאפשר היה להפוך בקלות לקריקטורות, אבל פינקוס, עושה רושם, נהנה לאתר אצלם דווקא דחפים עצומים, כמעט מיתולוגיים. 'בזעיר אנפין' עוסק בתשוקה שלא יודעת גבולות להרוויח עוד גרוש, להשיג עוד פירור עוגה. גיבורי הספר הם משפחה של סוחרים זעירים, אנשים אוהבי חיים שנושאי השיחה החביבים עליהם הם כסף ונפיחוֹת.

"אני רוצה שיהיה מקום בספרות למכולתניק", הוא אומר. "החנוונים, הסוחרים הזעירים, הם אלו שהקימו את המדינה הזאת. מי זה החלוצים? כמה אלפי אנשים שהיום היינו קוראים להם תמהונים שנוסעים להודו. אנשים מוזרים עם יחסי ציבור מעולים. הִיפִּים. אבל לא הם, אלא עשרות האלפים מפולין וגרמניה הם שהקימו את החור הזה שנקרא תל־אביב בעזרת אינסוף קומבינות מצחיקות וקטנות. הם שהקימו את פתח־תקווה, את הרצליה, את ישראל העירונית".

לא צריך להתאמץ, אומר פינקוס, כדי להפוך את החנוונים שלו לדמויות ספרותיות, "רק להסתכל עליהם, ולגלות את הדרמה. ההיסטוריה הרשמית שלנו מתעלמת מהם מכל מיני סיבות. בין היתר, בגלל שהרבה מהם היו רוויזיוניסטים. אנשי אצ"ל. סבא שלי תלה את שני הסרג'נטים בנתניה, הוא היה בדיר יאסין. הייתי יושב עם סבא וסבתא שלי בשנות ה־80 ורואה בטלוויזיה סדרות פעולה כמו 'צוות לעניין'. הם היו אומרים: 'ככה לא מרכיבים פצצה, הם עושים שטויות'".

 –

'בזעיר אנפין' חוזר לשנת 89', לעידן של 'ארץ קטנה עם שפם' – שנייה לפני שהגלובליזציה דפקה בדלת והציפה את ישראל ברשתות שיווק ענקיות שקברו את עברה החנווני. כמוטו לספר, פינקוס בחר בציטוט הבלתי ייאמן של יצחק שמיר – אולי ההתגלמות הגאה ביותר של ישראל הפרובינציאלית, השכונתית, הרוויזיוניסטית: "עיני העולם נשואות לבחירות המוניציפליות".

שמיר הוא החנווני האחרון?
"כן, מין יהודי ערמומי שיושב מאחורי הדלפק, ולא נותן. האמירה הזאת של שמיר נוגעת לליבי ומצחיקה אותי כאחד – הוא באמת משוכנע שיש חשיבות גורלית לעובדה שייבחר ראש מועצה ליכודניק בגדרה. הוא מייצג איזו תפיסה שאומרת אני במרכז, כל העולם מסתכל עליי. אתה ממש רוצה לחבק אותו. בוא, מסכן שלי. במידה רבה, נשארנו ככה עד היום".

החיבוק המשועשע במבט לאחור הוא לב הספר של פינקוס. במרכזו שתי אחיות תל־אביביות, שחלומן הוא לאסוף את כל בני המשפחה לשבוע נופש בעיירה האוסטרית זייפלד, בתקופה שבה כרטיסי טיסה עדיין נשמרו בתוך כספות כפריט יקר המציאות. התשוקה לחיים טובים, לביקור קטן וצונן מחוץ לפיח התל־אביבי, מלכדת את המשפחה להרפתקה כלכלית זעירה: מסחר פיראטי בבגדי ים זולים.

"בקיץ 89', כשהייתי סטודנט, מכרתי מכנסי גלישה בשפיים, יחד עם בן דוד שלי. באותה תקופה אמא שלי ארגנה תצוגות אופנה לוועדי עובדים, והיה לנו דוכן כזה של סמרטוטים. לפעמים גם הייתי מחופש לליצן, משעשע את הקהל, מפרסם משחקי בינגו, מה שהיו אומרים לי לעשות".

פינקוס ויתר הפעם על איורים שילוו את הספר, בין השאר בשל החשש "להיות קרוב מדי לדמויות מהמשפחה שלי. לא רציתי להפוך אותם לקרקס" – אבל לא קשה למצוא נקודות השקה. הוא נולד לפני 45 שנה בצפון תל־אביב, לא רחוק מהמכולת; ילדות בשיכון בבלי, נעורים בהרצליה, לימודים בבצלאל. חי עם בן זוגו במרכז תל־אביב, מלמד בשנקר, מאייר לעיתונים, עד השנה עוד עזר פה ושם באגף המשלוחים. "עבדתי במכולת מגיל 12 לפחות. התבוססתי במיץ של הפסטרמה הרבה שנים. אני עדיין יכול למצוא את הסחורה הכי טובה, את הדג מלוח המצטיין. אח שלי המשיך לעבוד שם עד שהוא השלים את הדוקטורט שלו. אני סחבתי עד הפרופסורה. היה לי מזל ולא הבאתי אף פעם משלוח לאחד הסטודנטים שלי".

מבלי להצהיר על כך, פינקוס לוקח את הדרמה המשפחתית הישראלית של העשור האחרון למחוזות כמעט פרודיים, מדגיש את הצד הכלכלי ביחסים האישיים והמשפחתיים – אולי כתגובת נגד לדיבור הפסיכולוגי וחסר ההומור שמאפיין את הדרמה המשפחתית בקולנוע ובספרות שלנו. "התשוקות הגדולות הן מין, מוות, כסף. לגבי תשוקה מינית אין לי הרבה מה לחדש. קח למשל את הסרט 'בושה', שמדבר על אדם שמכור למין. לא משנה מה, אתה ממשיך לאהוד את הגיבור. בתשוקה לכסף, לעומת זאת, אין שום דבר מגניב. להפך, נשאר בזה אלמנט של בושה, למרות שכולנו רוצים לדעת כמה אחרים מרוויחים".

אלה דווקא ימים די מגניבים למכולת. הצטרפת למאבק המכולות שמנסה להילחם ברשתות הגדולות?
"להתאגד? זה נוגד את כל הרעיון של מסחר זעיר. אתה שונא את האויב שלך, לא משתף איתו פעולה. האמת היא שכל מה שאני יכול לקנות זעיר, אני קונה בזעיר – ולא קונה בסופרים או ב־AM:PM – אחוות הדפוקים. אבל הספר שלי לא מתגעגע למסחר הזעיר, אלא לקהילתיות שעמדה מאחוריו. לסולידריות שאבדה. בעולם של המכולות של פעם לאנשים יכול להיות חוב, ומישהו יסמוך על זה שהם ישלמו אותו יום אחד. או שלא. למכולת שלנו הייתה יכולה להיכנס לקוחה ולהתחיל להתלונן על כאבים. 'אוי, צמח לי איזה פרונקעל'. ואבא שלי היה אומר, 'טוב, תרימי את החולצה, תראי לי'. אז הוא היה ממליץ על רופא, ודוד שלי היה מתחיל להתווכח איתו ואומר לה בכלל לשים על הפרונקעל חומץ. אתה רואה את הסצינה הזאת קורית בסופרמרקט?".

ומה לגבי המחיר שהקרבה הזאת דורשת?
"אני לא רוצה לייפות את הקושי. במכולת היו חיים מאוד קשים, גם בשנים שאבא ודוד שלי הרוויחו טוב. לא כל אחד רוצה לקום כל בוקר ב־5 וחצי לעבודה. אבא שלהם, שאני קרוי על שמו, נפטר בגיל צעיר ופחות או יותר גייסו אותם לעבודה. הרי היו להם חלומות. דוד שלי למד באוניברסיטה, אבא שלי רצה לנסות את מזלו בארה"ב. אבל הם נשארו במכולת חמישים שנה. הקהילתיות באה על חשבון ההגשמה העצמית".

הנכדים של החנוונים שאתה מדבר עליהם, אנשי מעמד הביניים, קצרו את הפירות של הוויתור הזה?
"סבא וסבתא שלי, חסידים דלים בפרברי ורשה, חיו בזבל. טוו חוטים שנמכרו למתפרות. ביחס לעבודה הזעירה והמפרכת שלהם, אבא שלי ודוד שלי שיחקו אותה. היה להם רכוש, דירה משלהם. הם התאקלמו, בניגוד לדור הקודם שהיה עלה נידף ברוח מבחינה כלכלית. החברה שלנו הגיעה היום למצב שהיא מצפה שתהיה לה ירושה. כמו באירופה: ההוא ירש את הסבא, שירש את הסבתא, שירשה את הדוכס שירש חתיכת אדמה. ופה אין ירושות. פה יש פליטים. אני עבדתי במכולת מגיל ההתבגרות, כי לא היה כסף לשלוח אותי לתיכון. זה הדפקט. מבחינה היסטורית, אמור להתממש תהליך כזה: המהגרים קורעים את התחת, הבנים מתחילים להתבסס, הדור השלישי אמור לחיות חיים יותר טובים".

הפכת בשנה האחרונה לפרופ' ירמי פינקוס. נרשם שיפור בתחום הכלכלי?
"גם כבוד הפרופסור גר בדירה שכורה ולא מצליח לגמור את החודש. אני לא מת מרעב. אני מאייר ומלמד איור, אני מרוויח היום הרבה יותר מאשר מאייר מתחיל, אבל רמת החיים שלי לא ממש עלתה. אין לי כסף לרהיטים חדשים. זאת מלחמה אינסופית של רוב האנשים כאן. הגלובליזציה עזרה לאנשים בתחילת שנות ה־90 ובשנות האלפיים היא פעלה נגדם.

"אני לא מאמין באמנות פוליטית, ואין לי שאיפות לשנות את יחסי הכוח בחברה, אבל רציתי להזכיר בספר את הדבר הבלתי ייאמן: היו פעם ועדי עובדים, והיו ימי כיף בשפיים עם נקניקיות לחברי הוועד. זה נראה עלוב, אבל זה סבבה. היום כולם עובדי קבלן. במבט לאחור, אפשר פתאום לראות את היופי בנקניקיות האלה. מה יותר אנושי מהשאיפה לשפר קצת את החיים? לנסוע לנופש פעם בשנה, להרגיש רווחה?".

המכולת ברחוב יהודה המכבי גססה בשנים האחרונות. חוג לקוחות ותיק עוד המשיך ללוות אותה, אבל רשתות השיווק שצמחו סביבה אילצו את הפינקוסים לסגור את הדלת, אחרי כמעט שישים שנות פעילות. "בשנים הגדולות של המכולת היינו הולכים לבר מצוות וחתונות של לקוחות, והם היו באים אלינו לאירועים הגדולים. כשגברת קיפניס, שהיא מעל גיל 90 ועוד קנתה בימי סבתא שלי, עברה לבית אבות, אבא שלי היה בא אליה בעצמו בסוף יום העבודה, עם משלוח – שני חלב, קוטג', שתייה. הוא אהב אותה". ביום הסגירה – שפינקוס תיאר בספר מתוך נבואה חנוונית – "הגיעו כמה לקוחות להיפרד ולבכות. עכשיו אבא שלי עובד בסניף של סופר־פארם ברמת־אביב. הוא לא מסוגל להפסיק. והלקוחות הישנים ממשיכים להגיע אליו כדי לדבר איתו".

עצוב.
"עברתי ארבע דירות בשנים האחרונות. ההורים שלי עברו דירה. אין לי יחס של בית לשום מקום שגרתי בו. המקום היחידי שאני מתגעגע אליו בצורה הזאת הוא המכולת ברחוב יהודה המכבי. לפעמים אני נוסע באוטובוס רק בשביל להסתכל על פינת הרחוב הזאת".

מה יש במקום המכולת?
"בגדי ילדים מפונפנים כאלה, של צפונים".

ספר הפרוזה הראשון של פינקוס, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' מ־2008, נכתב מתוך הזדהות כמעט מוחלטת עם חבורת קשישות עליזות, כוכבות תיאטרון יידיש נודד. "בספר הראשון שמתי לי למטרה להחדיר לספרות העברית את קולה של היאכנע. הפעם ניסיתי יותר להנכיח את עצמי בתוך הספר ככותב". התוצאה היא רוחו הרעננה של מספר, "בן 60 בערך", שנהנה כמו בני המשפחה לשמוע בפעם האלף סיפור מיתולוגי על פלוץ במנזר איטלקי.

"נושא ההפרשות מאוד מרכזי אצלנו במשפחה. אנחנו משתמשים במילה 'נתן'. כמה הוא נתן, מתי הוא נתן. זאת באמת נתינה לעולם מבחינת המשפחה שלי. בכלל, שום דבר אנושי אינו זר לי או למשפחתי. אנחנו כל כך הרבה אנשים – אצלנו לא מתו בשואה כמעט – כל תופעה תמצא פה. כל אחד מפשפש ובוחש אצל השני. אמא שלי מתקשרת רק בשביל לרכל על הדודה הזאת וההיא. רותו (המאיירת רותו מודן), אשתי המקצועית, תמיד אומרת לי: 'כל מי שקנה אצלכם לבן במכולת נקרא בן דוד', וזה נכון. אתה יודע כמה כאב לי הלב להשאיר בספר רק דודה זקנה אחת?".

בכלל, די ברור שאתה מעדיף זקנים על צעירים.
"נכון, נולדתי זקן. גדלתי והוכשרתי להיות זקן מכובד. אני אהיה בשיאי בגיל 70, מומחה. אני אדע בדיוק מתי אוכלים ושותים, מתי מתלוננים על התרופות. אחרים יבואו ללמוד ממני איך לשחק קלפים".

מאיפה זה מגיע?
"כשהייתי ילד לא אהבתי אנשים והעדפתי להיות בבית, לשבת ולצייר. היו לי עשרים־שלושים חברים דמיוניים, עם שמות, מסודרים בפנקס. כשכבר היה לי חבר או שניים, הם היו אאוטסיידרים כאלה, כמוני. אבא שלי אמר לי: 'אתה צריך להתחבר עם גדולים ממך. שאתה תלמד מהם ולא הם ממך'. זה מלווה אותי עד היום. ברוב המקרים, אנשים מבוגרים ממני הם אנשים יותר מסעירים. יותר פרועים ומשוחררים".

בתור מאייר, אפשר לראות בבירור את הקשר שלך למסורות ישנות. בספר אתה הולך בעקבות בלזק או בעקבות ההומור של סופרים ביידיש.
"אנחנו חיים כבר הרבה שנים בעידן כל כך שבע מהפכות וחידושים – שהדבר הכי מהפכני שאתה יכול להיות זה ריאקציונר, להסתכל אחורה. האופנות מתחלפות בקצב של רבע שעה. הדבר היחיד שלא משתנה ונשאר מרענן הוא תפיסות מיושנות של החיים. כמה אוונגרד יש בהן. רטרו לא מעניין אותי – ההבדלים בין התקופות מושכים אותי. שנת 89', למשל, היא שנה שבה עדיין אין פלאפונים. תחשוב כמה דרמה זה יוצר. תחשוב איזה ערך יש לטיסה, כשיש לך כרטיס אחד שאתה שומר בכספת – שלא יגנבו או יזייפו אותו. האם העולם היה יותר גרנדיוזי? אולי היה בו יותר הידור, דווקא מתוך הפרובינציאליות הזו. אבל אני נזהר מהרגש המתוק הזה שצובע הכל בוורוד עתיק. אם כבר, יש כאן קינה, לא התרפקות".

יש איזו חוכמה חנוונית שירשת מהעבר?
"לטוב ולרע, אני יכול להסתכל על הדברים רק כפרוטות. אף פעם לא לראות את התמונה הגדולה".

חוש עסקי פיתחת?
"יש לי איזו יוהרה משונה בתחום. אני משחרר לאנשים המלצות כלכליות, למרות שברור שהם צריכים לעשות ההפך. אבל יש בי גם תמימות של סוחרים בלי פרספקטיבה. אני אהיה מאושר מהעלאה במשכורת של אלף שקל, בלי להבין בכלל שאחרים מקבלים באותו זמן משכורת של 30 או 300 אלף שקל. הספר החדש שלי, למשל, יימכר כבר ממחר במבצע ב־33 שקלים. אז אני הולך לקנות אותו בחנויות כי זה יותר זול מאשר לקנות אותו כסופר דרך הוצאת הספרים. ככה גם ארוויח באופן ערמומי וגם אעלה את אחוז המכירות!".

ירמי פינקוס, בזעיר אנפין, הוצאת עם עובד

ראיון עם ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.2.2008

סילון דקיק של תה סיני מעושן נמזג לספלים בשעה שירמי פינקוס מספר איך השיג את כלי החרסינה שניצב על שולחן הקפה – שלל שנלקח מדירתה לשעבר של "זקנה אגרנית ומשוגעת שנולדה ברומניה‭."‬ אין מתאים מכלי החרסינה החיוור והמוזהב הזה להשתלב בסלון דירתו של פינקוס, מתחת לתמונתה הממוסגרת של סבתו המנוחה. מול תפאורה כזאת מתחשק לרכל על חצר הקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה ה־‭,19‬ אבל פינקוס, מהמאיירים ויוצרי הקומיקס הבולטים בארץ, מדבר על איברי המין של דונלד דאק.

"כשהייתי בן 5 הערצתי את דונלד‭,"‬ הוא מספר, "שלא לדבר על דייזי. הייתי מחקה את הציורים שלהם בתוך כל מיני הרפתקאות, אבל עם הבדל אחד: אצלי הם היו ערומים והיו להם איברי מין. יצא שהקומיקס הראשון שלי הוא קצת פורנוגרפי‭."‬

ברומן הראשון של פינקוס ‭(41)‬ אפשר לזהות משהו מהשילוב הזה שבין פרוורסיה תמימה, הומור ומשיכה אל הישן. 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' הוא רומן טוב לב, עסיסי כקוגל, שמתאר את חייהן של כוכבות תיאטרון יידיש נודד, קשישות הרפתקניות וילדות פלא בעברן, על רקע מסע הכיבושים של צבא האס.אס ברחבי אירופה. רוב הדמויות אמנם נשארות לבושות רוב הזמן, אבל אחת השחקניות מתעקשת לעת זיקנה להראות לצופים מזדמנים את תחתוניה המרופדים. על רקע ערימות אלבומי האופרה של פינקוס, מפתה לראות בתחתונים האלה מין משל לגן העדן התחתון של אירופה היהודית האבודה, לפני שלטון הנאצים, שרוחה מרחפת על פני הדירה התל אביבית שפינקוס חולק עם בן זוגו.

הרעיון לרומן, הוא מספר, נולד לפני כשש שנים. "היה לי טור קומיקס יומי בעיתון הגרמני 'פרנקפורט אלגמיינה' שהציג כל פעם סיפורון שבמרכזו זקנות יהודיות. אחד הסיפורים היה על בחור שיורש להקה של זקנות ונידון לפרנס אותן. זה היה משהו שטותי בארבע משבצות. אבל פתאום הבנתי שיש פה פתח לסיפור מאוד ארוך‭."‬
מה שהיה אמור להתפתח לסיפור קומיקס הפך בהדרגה לרומן כתוב, שמלווים אותו כ־30 איורים. "בהתחלה הייתי אמור לצייר את רחובות ורשה, למשל, במקום לתאר אותם במילים. כבר היו הוראות מקדימות למאה ציורים. הסתכלתי עליהן ואמרתי: מי המשוגע שרוצה שאני אצייר כל כך הרבה?

"עכשיו אני נהנה מכתיבה בטירוף. זה כמו סם קל. ציחקקתי הרבה תוך כדי הכתיבה. כתבתי קצת כמו ילד משתעשע. גם בקומיקס, החוויה של ההמצאה היא תהליך ילדותי שבו אתה גם קצת טיפש. זה תהליך אנליטי שיש בו גם הרבה רוח שטות והבל רוח‭."‬

במקביל לגילוי תענוגות הפרוזה הבין פינקוס שקבוצת התיאטרון שהמציא משקפת במידה מסוימת גם חלקים מסיפור חייו שלו כחבר בקבוצת הקומיקס אקטוס (לצד רותו מודן, בתיה קולטון, איציק רנרט ומירה פרידמן) – שפירסמה בחודש שעבר אנתולוגיית קומיקס חדשה בצרפת ובארה"ב. או כמו שהוא מגדיר את זה: "במובן מסוים גם אקטוס זה חבורה של אמנים שעושים דברים נורא לא הגיוניים, ויוצאים למסעות כגוף אמנותי לא במיוחד מצליח‭."‬

'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' עמוס דמויות נשיות אקסטרווגנטיות, בעוד המין הגברי זוכה בו לייצוג דל למדי. למעשה, יש שם גבר אחד שמת די מהר, נעבעך אחד והומו אחד. "אם להיתלות באילנות גבוהים, נדמה לי שאני מבין מה שאלמודובר עושה בקולנוע‭,"‬ מסביר פינקוס. "אני חושב שנשים יותר מעניינות אותי, ומהסיבה הזאת כנראה דמויות הגברים יותר שוליות‭."‬

את נפשו שלו שתל פינקוס בספר דווקא בגופה של אשת חשבונות מבוגרת, גזברית הקברט, קוטרית ורודפת סדר. "בעקבות פלובר אני יכול להגיד שמימי לנדאו זה אני‭,"‬ הוא מצהיר. "אני הגזבר של אקטוס. לתומי חשבתי בזמנו שאני מסודר, אבל אני בלגניסט לא נורמלי. המצאתי שיטת מיסוי אלטרנטיבית שאף אחד לא הבין וגם אני לא הבנתי. לכן הגעתי עד עברי פי פחת בחקירת מס הכנסה. כמעט הושיבו אותי בכלא לפני חמש שנים – חוויה שנכנסה גם לספר‭."‬

1
עבודת פורצלן של צ'ארלס קראפט

 

האזכור של גוסטב פלובר נשמע טבעי לגמרי בפיו של פינקוס, שמגדיר את עצמו כמי ש"חי על ספרים מתורגמים. בלזאק הוא הסופר שאני הכי מעריץ. גם דיקנס הוא סופר מאוד אהוב עלי, וממנו לקחתי את ההרשאה לשלב ציורים בספר. אני די מנותק מספרות ישראלית‭."‬ התפריט הספרותי של פינקוס מתבסס בעיקר על המאה ה־‭,19‬ עם גיחות לקלאסיקה של המאה ה־‭.20‬ לא מפתיע, לכן, שאחד הימים המאושרים בעבודה על הרומן מבחינתו היה היום שבו הסכימה לערוך אותו המתרגמת הוותיקה נילי מירסקי.‬ שיתוף הפעולה ביניהם הוליד עדר של בקבוקי וויסקי ריקים ורומן שבעצמו יוצר רושם של טקסט מתורגם. "אפשר להגיד שנילי מירסקי לא ערכה אותי אלא תירגמה אותי ללשון בני אדם‭."‬

ועדיין, הספר חוגג על מילים כמו אנפילאות, פכסמים וציגרה.
"זו העברית שאני אוהב. אלה מילים מעוררות חמדה. אני לא יכול להסתיר את היחס התאוותני שלי למילים ולצלילים כאלה. לא אכלתי שקשוקה במשך שנים כי יש משהו מגעיל במילה הזאת. היום אני יודע שזה מאוד טעים‭."‬

ההכרה המאוחרת של פינקוס במוסד השקשוקה משתלבת היטב בעיסוק המתמשך שלו בתרבות היידיש, שקדמה לגל ההתעניינות האופנתי בשפה ובספרותה. "אני מסוגל להתקשר לחברים בעיניים נוצצות ולדווח להם שיצא ספר חדש של שלום עליכם, כאילו הוא עדיין חי וממשיך לפרסם. אני נוסע עם החבר שלי השבוע באוטו ואני אומר לו 'אוי, תעצור, זו שרה'לה פלדמן (שחקנית בתיאטרון היידי‭!(‬ והוא צועק עלי 'מספיק עם זה‭."'!‬

כל הרומן מתרחש על סף מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת אתה לא מתייחס באופן ישיר לשואה.
"זה לא סיפור שואה. להפך. אם יש משהו שמגעיל ומרגיז אותי ביחס הישראלי לעבר היהודי באירופה זה הדגש על המוות במקום על החיים. אנחנו מדברים על מאות שנים של הישגים מדהימים של תרבות שלמה ומרתקת, וכל הזמן מתעסקים באותן שש שנים שבהן אנשים חיסלו והתחסלו. מה שמעניין זה איך הם חיו, ולא איך מתו. בכלל אני נגד תיאורים של מסכנות של היהודים באירופה. אני נגד הסכמה של היהודי המסכן עם הטלאים. כל הסיפורים המדכאים של י.ל פרץ שלומדים בתיכון. היתה שם גם שכבה עירונית שהלכה לתיאטרון ואכלה אוכל טוב. התקופה שאנחנו מדברים עליה זו התקופה של שיא המודרניזם היהודי‭."‬

איך אתה מסביר את המשיכה שלך ליידיש?
"מאחורי היידיש עומדת תרבות מחתרתית מרתקת, גם בגלל שיש לה נרטיב לא עברי. העברית המודרנית היא כוחנית, צעירה ומנצחת. היא מפריחה את השממה. היידיש, לעומת זאת, מתפתלת, לא בטוחה בעצמה. זו שפה שמטילה ספק בעצמה. יש בזה משהו מאוד בריא. יידיש היא שפה סופגת וקוסמופוליטית שחותרת תחת מושג הלאום. בניגוד לעברית, שהיא מאוד לאומית וטהרנית‭."‬

אז זו גם בחירה פוליטית?
"אין בזה שום דבר פוסט או אנטי ציוני. ציונות, או יותר נכון ישראליות, היא אופציה אחת של קיום יהודי. בכל מה שקשור לזהות ישראלית, יידיש זה מקום מעניין לשאוב ממנו השראה לאלטרנטיבה. והיא גם שפה נורא מצחיקה. היה לי חשוב שהקורא יחוש בטעם של היידיש. אבל אם יש שפה שבה קשה להעביר את הטעם של היידיש היא דווקא עברית. בין היתר בגלל שהמילים נכתבות באותן אותיות. למשל, המילה 'תחת‭.'‬ לא רציתי לכתוב 'טוכעס' כמו דיליטנט שהורס את השפה שאני הכי אוהב בעולם‭."‬

כקריקטוריסט ומאייר ב'ידיעות אחרונות' וראש מחלקת איור במכללת שנקר, מצליח פינקוס להסתדר בלי טלפון נייד ‭")‬אני חושש להתמכר לזה‭("‬ ובלי טלוויזיה מחוברת לכבלים או ללוויין ‭")‬ביטלנו‭.("‬ אם מוסיפים לזה את העובדה שהוא מקפיד על שלפשטונדה וגם פירסם ביקורות אופרה ותיאטרון יידיש – קצת קשה להגדיר אותו כישראלי אסלי. אבל פינקוס מסרב להגדיר את עצמו כגולה במולדתו. "יצאה לי תדמית כזו, אבל זה לא נכון. אני לא רואה למה אני לא ישראלי. זו ישראליות מסוג מסוים, ישראליות זעיר בורגנית. לרצות לנסוע לחופשה באירופה ולא במזרח זה מאוד ישראלי בעיניי. גם לקרוא תרגומים של גוגול. רוסים הקימו את הארץ הזו. לא כנענים. לאבא שלי יש מכולת שהקימו סבא וסבתא שלי. עבדתי שם בתור שליח, ושם בדיוק התרבות הזאת מתקיימת‭."‬

מכולת? איכשהו קיבלתי את הרושם שגדלת בבית של אצולה אירופית.
"משפחת פינקוס לדורותיה היא משפחה שבשום פנים ואופן לא קשורה למערב אירופה. המשפחה של אמא שלי, לעומת זאת, היא משפחה מהבורגנות הווינאית שהשפה המדוברת בה היא גרמנית, עם חיבה לשטרודל וליוהאן שטראוס. סיפורי האגדות המשפחתיים ששמעתי כילד היו קשורים לווינה‭."‬

איזה ילד היית?
"ספרים יותר עניינו אותי מחברתם של ילדים אמיתיים. היו לי 30 חברים דמיוניים – ממש כיתה אלטרנטיבית. אבא שלי וחברים שלו היו נפגשים לשחק כדורגל, והיו נותנים גם לילדים כדור לשחק בצד. אני הייתי מביא ספר כי הייתי גרוע בזה. בכלל, הייתי איום ונורא בספורט. פעם זימנו אותי ואת אבא שלי למנהל, ששאל איך יכול להיות שילד שכל כך מוכשר בלימודים מראה כאלה הישגים נמוכים בחינוך גופני. אז שאלתי את המנהל אם ביאליק היה ספורטאי. התשובה היתה שהוא לא, וראיתי בזה רישיון לא להתאמץ‭."‬

תל אביב באיורים שלך מזכירה לפעמים את העיר המרכז אירופית שהיא תמיד רצתה להיות.
"זה נכון שנורא קל לייפות דברים בציור. מעט מאוד ציירתי את תל אביב עם עמודי חשמל או עם השלטים המכוערים‭."‬

תל אביב היא מקום בעייתי למי ששואף לאסתטיקה?
"היית פעם בפולין? תל אביב זה לובלין. אני תמיד אומר שאני מזרחי, 'אוסט יודן‭,'‬ יהודי ממזרח אירופה‭."‬

ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הוצאת עם עובד