ראיון עם רות אלמוג, החיים

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.2.2017

"אני לא טובה בחיים", אומרת רות אלמוג. הסופרת, בת 80, בתם הבכורה של זוג רופאים, גם היום מסתכלת הצידה כשלוקחים ממנה דם. בשנים האחרונות, בימים האלה במיוחד, חייה מתנהלים כמו קורס מתקדם במדעי החיים. לפני תשעה חודשים הפכה לסבתא. נכד ראשון. כמה שעות לפני שנפגשנו ראתה את בעלה לומד שוב לעלות ולרדת במדרגות. אוטוטו הוא אמור לחזור הביתה משיקום רפואי, ואין בבניין שלהם מעלית. בסוף השבוע שעבר הקימו בדירה חדר נוסף לדייר חדש: עובד סיעודי שיטפל בבעלה, המשורר והסופר אהרן אלמוג.

"אני זורקת חצי מהחיים לפח", אומרת אלמוג כשהיא מתארת את עצמה, בקול עייף ובכל זאת מבודח, מפנה מקום לכבוד השיפוצים. אוסף הפרפרים הישן שלה – אלמוג צדה אותם בעצמה, ברשת – כבר נמסר לפני שנים. את שתי הנוצות שהשאירה אחריה ציפור שֹליו שנקלעה לדירה, נלכדה מאחורי המקרר וחולצה משם, אלמוג שומרת.

הציפור וזוג הנוצות צצות בקובץ הסיפורים החדש שלה – אות חיים מובהק בספר שמתאר מעגלים שונים של השתנות והתכלות. "אנחנו במאה ה־21, המאה הגדולה של הביולוגיה", מכריזה דמותו של פיזיקאי, שאלמוג מתארת באחד הסיפורים הקצרים, האוטוביוגרפיים, בספר ששמו 'החיים'. את הפיזיקאי היא לא שבה לפגוש. אבל ההכרזה שלו המשיכה להעסיק אותה הרבה אחרי שיחה קצרה שניהלו בתור לרופאה. "אחרי הרבה זמן הבנתי מה שהוא ניסה להגיד: המאה ה־20, המאה של מדעי הפיזיקה, הייתה המאה שהביאה את ההרס הכי גדול לעולם, את המלחמות ואת ביקוע האטום. ואילו המאה ה־21 ממוקדת במדעי החיים, ברפואה, כמין תיקון למאה הקודמת. המאה שלנו אמורה להיטיב עם בני אדם. מצד שני, לא בטוח שטוב שהחיים יתארכו כל כך".

אולי זה הרקע של אלמוג כציירת. משהו אסתטי, מפוכח, כמעט נינוח, ניכר בדרכה להתייחס למכות הגדולות והקטנות של החיים. כשהיא מזכירה אירוע מוחי שעברה לפני כמה שנים, אלמוג מתארת את היד שלה כמין אובייקט אמנותי ("זאת ההרגשה הכי מוזרה בעולם – לראות את היד תלויה ככה, לנסות להניע אותה ובכל זאת לא להרגיש כלום"). כשהיא מסבירה איך מחלת האלצהיימר של בעלה השפיעה על חיי שניהם בשנים האחרונות, לצד התסכול והצער, אלמוג מביעה גם פליאה וסקרנות.

"זאת מחלה שמתפתחת בתהליך ארוך וסמוי שיכול להימשך עשרים שנה. במבט לאחור, אני יכולה לשחזר חלק מהסימנים. גם כשאהרן התחיל לשכוח דברים באופן גלוי, עדיין הייתה לו מידה של עצמאות. הוא היה יורד פעם ביום, זורק את הזבל, הולך למרכול. לכל היותר, הוא חשש להוציא כסף. איך שמים לב לשינוי? קודם כל צעדי ההליכה קטנים. חרדות צצות. בעצם, התכונות הבסיסיות של האדם נשארות – אבל מקצינות. מתברר שהשעון הביולוגי של אנשים במצב כזה משתבש. למשל, ויסות הורמון השינה, מלטונין. אהרן היה ישן כל היום ובלילה מתעורר, מתיישב לאכול בחצות, מושך אותי עד שלוש לפנות בוקר. עם הזמן הוא הפסיק להתעניין בדברים משותפים לשנינו. אין עם מי ללכת לקולנוע, לצאת לשמוע מוזיקה. פחות ופחות היה אפשר לחלוק איתו דברים כבן זוג".

את מדברת כאילו זה קרה בזמן רחוק.
"כי גם זאת שגרה שנעלמה. בתקופה האחרונה הייתה הידרדרות פתאומית. הוא נפל פעמיים בבית והיה צריך לקחת אותו לבית חולים. תוך יום הוא לא היה מסוגל ללכת בכלל. בתוך כל זה, מופיעים גם רגעים לא צפויים של בהירות. אתמול, כשאחת הבנות שלנו ביקרה אותו בשיקום, הוא התעקש ללכת, דבר מסוכן במצבו. הוא היה כל כך החלטי, שקשרו אותו בסדין לכיסא. אז הוא ביקש טלפון, צלצל אליי ואמר: 'בואי לכאן, אני אסיר פה'. בהתחלה הבת שלי שכנעה אותו שעדיף שלא יסכן את עצמו, אבל אז הוא נמלך בדעתו ואמר לה, 'בעצם לא אכפת לי אם אני אשבור משהו בהליכה, לפחות שיהיה גיוון'".

111מתוך 'ממנטו'

בניגוד לשכחה שתקפה את בעלה, אלמוג מתארת זיכרונות ישנים, לא צפויים, ששבים אליה בעשור האחרון. "אין לי הסבר למה דווקא בזקנה חזרתי לזיכרונות הילדות מתפתח תקווה. אולי מחלתו של אחי, שנפטר לפני שלוש שנים, גרמה לזה". עד כה לא כתבה על אחיה, שנולד שלוש שנים אחריה – ובניגוד אליה, נעשה אדוק בשמירת מצוות ובנותיו מנהלות אורח חיים חרדי. "אמא שלי ציוותה עלינו לפני מותה להיות ביחסים טובים, ולא לדבר על דת או על פוליטיקה. וזה עבד".

ספרה החדש נפתח בתיאור של אחיה כילד. חוט חלוד בגדר עומד לנקר את עינו. "היא כמעט קרסה", אלמוג כותבת על אמה שמגיעה למקום בעקבות צעקותיו, "אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה […] בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו".

נדמה שאלמוג מאמצת בספר משהו מקור הרוח הזה. גישה קלילה יחסית מאפשרת לסיפורים לגעת בלי להכביד בתהליכים גלויים ומובלעים של הרס: פרטי, גופני, תרבותי, היסטורי. לעתים, אלמוג מבליטה את המאמץ שתובעת מבחינתה חשיפה אישית. סיפור בשם 'סודות', למשל, מתאר את הרקע להתנסות מינית ראשונה, של אלמוג ונערה נוספת מבית הספר שלה, עם רס"רים שהן פוגשות כמתנדבות במחנה צבאי. "היינו בנות 15. התוודעתי אז לדברים שלא ידעתי על קיומם. תחשוב, עברו 65 שנים מאז! הסיפור עבר אינסוף עיבודים בראש שלי עד שיכולתי להעלות אותו על הכתב".

סיפור אחר מתאר פרשת אהבים מסביבות גיל 18, מימיה כסטודנטית בירושלים וציירת צעירה. "הסיפור פורסם כבר בתרגום לספרדית, ולא התכוונתי לפרסם אותו בעברית. אבל אמרתי לעצמי, די, כמה שנים עוד נותרו לי בכל מקרה. גם היום, אני צריכה להתגבר על השפעת החינוך הדתי. זה תקוע כל כך עמוק בנשמה. חינכו אותי ואת חברותיי שמין זה פשע. ולא השתחררתי מזה, אני מוכרחה להגיד. לפחות מבחינה רגשית".

בכמה מקומות בספר היא מתייחסת לאהבת נעורים קצרה, קטועה או לא ממומשת. "כשהיא זוכרת את הרגע ההוא, פתאומי, ללא תקווה וללא הבטחות ככל שהיה", אלמוג כותבת על זיכרון של נשיקה ברחוב אלנבי בתל־אביב, מול הים, "היא חושבת: 'זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי'".

מתבקש לקשר את הדברים הללו לחייה בהווה, בדירה המתרוקנת במרכז תל־אביב. אבל גם בסיפוריה המוקדמים, מסוף שנות ה־60, מופיעות גיבורות ספרותיות שהוגות בדבר שלא היה קיים ולעולם לא יתקיים: אהבה טוטאלית. "אם ממשיכים להרגיש רצון כזה? בכל מה שקשור ליחסי גבר ואישה הרצון הזה כבר גווע. אבל לא האופן שבו הצורך הזה מתגלם באהבת קוראים. אצל אהרן זה מאוד בולט. הדבר היחיד שנשאר לו זאת העובדה שהוא היה משורר. לפני שהוא הידרדר, בכל פעם שהייתי מזמינה אורחים אלינו, הוא היה מדקלם שירים שלו, גם בלי שביקשו ממנו. זה היה מביך", היא צוחקת, "אבל הדבר הזה מאשר את היותו אדם עם כבוד. בעל ערך.

"בשבת, אישה מבוגרת שגם התאשפזה בבית החולים, הצביעה עליו ואמרה לבת שלה, 'את רואה את האיש הזה, זה אהרן אלמוג'. מתברר שהבת היא מורה ואפילו מלמדת את אחד הסיפורים שהוא כתב. הוא היה מאושר. זה נותן לו חיוּת: האהבה של האנשים אליו דרך היצירה שלו זאת האהבה שהוא מחכה לה".

גם בסיפור בדיוני, שעל שמו קרוי הקובץ, אלמוג נוגעת בעקיפין בעובדה שהיא עצמה התייתמה מאב בגיל 14. "הוא נקרא לטפל בחולה במקום רחוק, בערב שבת של גשם וסערה. אבל לא לקח לשם מונית, כדי לא לחלל שבת. כתוצאה מזה הוא קיבל דלקת ריאות, שבסופו של דבר הביאה למותו. ואני לא סולחת על זה. למי אני לא סולחת? אולי לדת. אולי לשום דבר מסוים.

"אבא שלי היה נורא מתגאה בי כילדה. קרובת משפחה סיפרה לי שכשהייתי בת חמש הוא אמר לה: 'רותי כבר יודעת מה זה הטאג' מאהאל'. הוא לימד אותי כל הזמן – מהן בירות העולם, ההר הכי גבוה, הרי געש, נהרות. הוא נתן לי משהו מאוד בסיסי, אותה תחושה של אהבה שאחר כך אי אפשר לקבל. אני רואה את זה אצל הנכד שלי. הרגש שהוא מעורר בי נמצא במקום אחר בגוף מאשר רגש האהבה הרגיל. אין לו שיעור בכלל, לרגש הזה. אנחנו מחפשים אהבה כזאת כל חיינו, והיא לא תמומש אף פעם.

"לדליה רביקוביץ יש שיר ידוע שנפתח במילים, 'עומד על הכביש בלילה האיש הזה / שהיה בשכבר הימים אבא שלי', שמתייחס לאביה המת. פעם חשבתי שלרוב האמנים יש דחף שנובע מהמצוקה הזאת, מהפצע הזה".

בסיפור האחרון בקובץ, רביקוביץ מוזכרת בשמה הפרטי כידידה של הגיבור. כדמות כמעט מקודשת.
"התיידדנו בתחילת שנות ה־90, במפגש סופרים ומשוררים בארצות־הברית. דליה נכנסה לי מתחת לעור. היא הייתה מקסימה, וחכמה ומבריקה. ויפה כל כך. אבל קשה, קשה מאוד. הערצתי אותה, אבל אחר כך לא יכולתי יותר. היה בה משהו כפייתי. היא ניסתה להשתלט על החיים שלי באיזשהו אופן. והתרחקתי ממנה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, זה היה בשבעה של הסופר דן צלקה. היא הייתה מוזנחת, באה עם נעלי בית וחלוק. כאב הלב לראות אותה".

נוצרת תחושת שותפות כשאת פוגשת אנשים שהתייתמו כמוך בגיל צעיר?
"בהחלט. אבל עם השנים שיניתי את דעתי, ואני לא חושבת שדווקא הפצע הזה הוא שמוליד את הדחף האמנותי, אלא שנולדים איתו. מין מבנה תודעה מסוים. אני רואה את עצמי מול אנשים, במצבים רגילים ברחוב: כל דבר מיתרגם אצלי בראש לסיפור. כל אינטראקציה מתעבדת פעמיים. לדעתי, עם התכונה הזאת סופרים נולדים".

לא נשמע כיף להיות בחברת אנשים כאלה.
"במשפחה היו אומרים עליי: 'אל תדברו על ידה מפני שהיא מסוכנת'".

מה קורה כשזוג אנשי ספרות חיים יחד, שני אנשים שצמאים לאהבת הקוראים?
"בהתחלה זה לא הפריע לנו. אבל זה התחיל להיות פחות פשוט כשנהייתי יותר ידועה כסופרת. לא דיברנו על זה אף פעם. אהרן לא בנאדם שמדבר. מה שכן, הוא תמיד רצה שאקרא כל דבר שהוא כתב, אבל בדרך כלל לא רצה לקרוא מה שאני כותבת. דווקא לפני שמצבו השתנה עם המחלה, אהרן קרא שני סיפורים מהספר הנוכחי ואמר לי: 'לא ידעתי שיש לך חוש הומור!'"

והוא צודק? זה עניין חדש?
"לא, אני חושבת שתמיד היה לי הומור. אולי הוא היה יותר חשאי".

11111

בצד הרושם הבוטח שיוצרת הכתיבה האוטוביוגרפית, הבלתי מתחסדת – חוזרת בסיפורים הנטייה האישית לביקורת עצמית ולרגשי נחיתות. אלמוג היא כותבת חשובה בקבוצת יוצרי הפרוזה שהחלו לפרסם בשנות ה־60 – לצד אפלפלד, קנז, כהנא־כרמון, רחל איתן, יהושע ועוז. גם היום היא מעדיפה לרוב לא לקרוא בספרים של בני דורה. "אין לי זמן ואני גם מפחדת להיות בתחרות איתם".

הנובלה 'החיים', שחותמת את הקובץ – מעין תשובה לסיפור אהוב עליה מאת ג'יימס ג'ויס בשם 'המתים' ("נובלה נורא משעממת, אבל אני מתה עליה") – מעוצבת כסיפור מפתח שבו מסתתרות כביכול דמויות ממשיות של סופרים, מבקרים ואמנים בני גילה של אלמוג, שנפגשים לארוחת ערב מפוארת, מועדת לפורענות. באותה מידה שאלמוג חובטת במילייה הקרוב אליה – "עילית לבנה", שבעה, זחוחה – כך היא מתארת את המרירות ואת חוסר האונים של גיבורת הסיפור, מעין כפילה לבנות דמותה של אלמוג בסיפורים האוטוביוגרפיים.

"יצא לי להשתתף באירועים כאלה בשנים האחרונות. כל מיני סופרים, מבקרים ומשוררים, שבעל הבית בדרך כלל הזמין מתוך אינטרס גלוי. נגיד, פרסים ספרותיים. הרגשתי עלובה וענייה כמו הגיבורה בסיפור, אבל הלכתי בכל זאת. גם מפני שאהרן ואני בודדים לפעמים, ובעיקר מפני שאנשים וההתנהגות שלהם מעניינים אותי. ההתמקדות בחבורה הזאת, שיושבת בווילה מפוארת, נועדה לדבר על איך שהארץ השתנה. מה שהיה פעם מקום חקלאי, יצרני, נעשה למשהו נובורישי, פלצני".

את מתארת בסיפור קבוצה של נשים משכילות שיושבות בחדר ולא פוצות פה כשסופר מפורסם קורא לנערה שנאנסה 'נותנת'.
"גם אני הייתי בסיטואציה דומה, כשאותו גבר מצליח דיבר בביטול על קורבן האונס בשומרת. התביישתי בעצמי שכמו כולם ישבתי ושתקתי. חשבתי שאשתו של הגבר הזה, שהייתה אז חברה שלי, צריכה להגיב, ולא רציתי להעליב אותה".

הנושא של ניצול מיני של נשים, נערות או ילדות חוזר בכמה מהיצירות שלך. זה משהו שאת מכירה באופן אישי?
"הבת שלי הייתה מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית, והנתונים והסיפורים שהיא הביאה משם מילאו את כל חיינו. זה עשה אותי מודעת גם לגבי דברים שקרו לי, מבחינה פסיכולוגית ופוליטית. בצבא, למשל, הגעתי למודיעין פיקוד דרום. עוד ביום הראשון סגן קמ"ן הציע לי לצאת 'לבלות יחד' באמצע התורנות הראשונה שלי. כשסירבתי הוא אמר שאשלם על זה, ושילמתי היטב.

"אין מקום שבו הטרדה של נשים לא הייתה נפוצה פעם. כשהייתי עורכת פעילה ב'הארץ', היו אינספור מקרים, ולא ידעו אפילו שאפשר להתלונן. היו מטרידים סדרתיים, והיו גם מקרים פחות מובהקים. עיתונאי מאוד מכובד, שאף פעם לא היה אומר לי שלום, הציע לי איזו הצעה מינית – אחרי ששאלתי אותו למה הוא מתעלם ממני במשך שנים. אני לא יודעת אפילו להסביר למה לא דיברנו, אולי התביישנו, אולי חשבנו שזה לא לכבודנו".

בסיפור הזה הדמויות עצמן מתייחסות לאשכנזיות שלהן. לעובדה שמדובר במועדון סגור.
"כן, זו קבוצה הומוגנית פחות או יותר. לכל היותר, היה אולי גבר מזרחי אחד בחבורה כזאת. אבל הוא היה פיזיקאי".

בשנים האחרונות חוזרים לעסוק ביצירה של בעלך, גם ביחס לעובדה שהוא תימני במוצאו. היחסים בין אשכנזים ומזרחים היו נושא לדיון במשפחה שלכם?
"לא ממש. אהרן באופן כללי אדם שלא מדבר, אי אפשר היה לדעת מה באמת עובר לו בראש. אבל הבנות תמיד היו מציגות את עצמן כ'חצי־חצי'. לתימנים כמיעוט עשו דברים נוראים בארץ, אבל הביוגרפיה המשפחתית של אהרן שונה, בטח ביחס לדיון במזרחיות היום. הם שלושה דורות בארץ. כבר בדור הקודם לו התחתנו עם אשכנזים. מאוד רצו להיות 'כמו כולם'. באופן אישי, מה שהכי מקומם אותי בהקשר הזה, הוא שכשסוף־סוף יוצר מזרחי קיבל פרס ישראל לספרות, לא נתנו את הפרס לבעלי. נורא כאב לו, הוא היה בטוח שיזכה".

ב'תיקון אמנותי', אחד מסיפוריה הידועים והמוקדמים יותר של אלמוג, היא מתארת נערה בת דמותה, שהתייתמה מאב, מתנגשת בכל הכוח עם בנות מכיתתה שמזהות בה משהו אחר, חריג, המתפרש ככוח אמנותי. קשה לחשוב על אלמוג במונחים של מרד והתרסה – בהתחשב בידענות ובלקטנות, בנטייה האנציקלופדית שניכרת בשיחה איתה ובסיפוריה. גם היום, אחרי עשורים, היא ממשיכה לכתוב במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שבעבר שימשה בו כסגנית העורך. על התרגום האחרון לספרו של פטריק ווייט היא מדברת בהתלהבות לא צפויה, אחרי שנים של סקירת ספרות מתורגמת, מדי שבוע בשבוע.

"מגיל צעיר רדף אותי הדבר הזה: להיות יוצאת דופן. אמא שלי לא קיבלה את הרצון שלי להתעסק באמנות. מבחינתה, הייתי צריכה להיות רופאה כמוה. להתפרנס. במובן הזה היא צדקה: חיי היו מאוד קשים מבחינה כלכלית. כשהילדות שלי היו קטנות, הייתי עושה כל חלטורה אפשרית להשלמת הכנסה. בלילות הייתי מתרגמת טקסטים לחינוכית. כנערה, הייתי תופרת לעצמי בגדים, ולא בכישרון גדול.

"כשעברתי ללמוד בסמינר למורות בירושלים, נחשבתי ל'מופקרת'. גם בעיני החברות החילוניות שלי, שהיו יותר שמרניות ממני. אם להן היו בני זוג בזמן הזה, זה היה רק לקראת חתונה. הרגשתי אחרת. שאם יום אחד אני רוצה לצייר כל הבוקר, אז לא אלך ללמוד באותו יום. היו קודים של התנהגות שחרגתי מהם. מישהי הזכירה לי אחרי שנים רבות איך הגעתי לשיעור עם חצאית שציירתי עליה. איך היה צריך 'לשמור' עלי".

בספר את נתפסת, בין היתר, במונחים של פינוק, צדקנות, חוסר אונים. אבל בסופו של דבר עצם הכתיבה והסגנון מוכיחים כוח עיקש שעומד לרשותך.
"אני תוהה אם עוד תהיה לי אפשרות לכתוב בביטחון כזה. כבר עשרים שנה אני כותבת סיפור משפחה שהצלחתי לסיים רק חצי ממנו. פעם עוד הייתי כותבת במכונת כתיבה טיוטות שלמות. היום, אני לא יודעת אם יהיו לי תנאים בסיסיים שקשורים לזמן וריכוז בכתיבה, מול המשימות שקשורות לבעלי. הוא כל כך תלוי בי. עד שהוא יסתגל לעובד זר ואני אוכל להיות חופשייה, ייקח זמן. כן, הבנות מאוד עוזרות לי, אבל אני בודדה. לבד איכשהו. אני לא אגיד להן דבר כמו 'היום בכיתי כל הבוקר'. אני לא רוצה להעציב אותן".

עדיין בתפקיד המבוגר.
"המבוגר והחזק. וגם אהרן ציפה ממני למלא את התפקיד הזה. בשעות קשות, במחלות של הילדות, ישבתי במטבח ובכיתי. והוא אמר: 'עכשיו את בוכה? תפסיקי עם זה, את צריכה להיות חזקה'".

וזה עבד?
"כן, אבל לא רציתי להיות חזקה כל החיים, לקבל את תפקיד המושיע. רציתי גם להתפרק. קצת. אמא שלי הייתה תמיד חזקה, והיא גם שילמה על זה מחיר. אני עד היום לא יודעת איך היא הצליחה כאלמנה לממן את הלימודים שלי כנערה, בתקופת הצנע. כשהייתי קטנה יותר לא היה מה לאכול לפעמים. יכול להיות שירשתי משהו מהכוח שלה, בסופו של דבר. כן, אולי באמת נשים יותר חזקות. אבל החיים מלמדים אותן להיות חזקות, לא התורשה".

רות אלמוג, החיים, הוצאת כתר־זמורה־ביתן

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1

מודעות פרסומת

ראיון עם שמעון אדף, כפור

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.4.2010

שום שלט על דלת העץ לא מסגיר שזו הדירה היפואית של שמעון אדף. אחרי שעזב את תל־אביב לפני שלוש שנים בערך, העדיף להשאיר בתוך המלבן הקטן את שמו של בעל הבית, ערבי נוצרי. עניין של היצע וביקוש: אדף כמעט לא יוצא מהבית, מתוך בחירה להסתפק במינימום מגע עם העולם. העולם כולל כרגע בעיקר את המוסדות השונים שבהם הוא מלמד, ואת הנסיעות הקבועות שלו, פעם בשבועיים, לבית הוריו בשדרות. גם חדשות לא נכנסות אליו הביתה בשום צורה. "אני לא מתבודד‭,"‬ הוא מבהיר, "יש לי פשוט מעט מאוד צרכים. ב'מתבודד' יש סוג של טינה כלפי החברה, והטינה היחידה שיש לי היא כלפי עצמי‭."‬

זה לא תמיד היה ככה. אדף הוא אחד השמות הבולטים בדור המשוררים הצעירים שפרצו כאן בשנות ה‭,90־‬ גיבור של סיפור על בחור רגיש משדרות שכבר בגיל 28 מונה לעורך ספרות המקור בהוצאת כתר. אם רוצים, אפשר לצייר את זה גם כסיפור ישראלי אופטימי – ובשביל אחרים, סיפור של התרסה – על כיבוש תל־אביב האשכנזית־חילונית בידי קולות צעירים ומבריקים מ'השוליים'.

אדף עזב כבר לפני שנים את עמדת העורך, ועדיין נדמה שתפקיד ילד הפלא הדעתן, מרענן השורות של הספרות העברית, דבק בו גם על סף גיל ‭.38‬ בשנים האחרונות הוא פרסם שלושה רומנים בזה אחר זה. לאחרונה התפרסם קובץ שיריו המרשים 'אביבה־לא‭,'‬ שהפך לאירוע ספרותי: בין היתר בזכות הציפייה לשירים חדשים של אדף אחרי שמונה שנים של כתיבה למגירה, בזכות הזעם וחוסר האונים שהספר מבטא, ובזכות הסיפור האישי שעומד מאחוריו – מותה הפתאומי בגיל 43 של אחותו אביבה, שעל שמה נקרא הקובץ. מעל לכל אלה מרחפים בין דפי הספר הקסאמים שנורו על שדרות בתקופת האבל, ומספרים במילים של אדף את הסיפור הגדול שהעיתונים ומהדורות החדשות שגורשו מדירתו מנסים במשך עשור לספר.

עכשיו יוצא ספר הפרוזה הרביעי שלו, 'כפור',‬ רומן קשה לתמצות שמשלב יסודות של מדע בדיוני, ספרות בלשית ומיתולוגיה יהודית עם רסיסים מהביוגרפיה שלו. מאחורי הקלעים עומד מספר עם קווי דמיון ברורים־מטושטשים לאדף עצמו, ובחזית הרומן עומדות שתי חידות בלשיות ותל־אביב עתידנית אחת שמדומיינת 500 שנה קדימה: עיר קודש ששורר בה משטר הלכתי נוסח תקופת המשנה (כולל סנהדרין ואיסור שעטנז של גוף אדם וטכנולוגיה אלקטרונית‭.(‬ הבידוד של תל־אביב התיאוקרטית מתערער כשפייטן אלמוני מתחיל להשמיע את קולו האסור ברחבי העיר, בימים שבהם עומדת להתפרץ מגפה שהופכת נערים צעירים למלאכים.

מי שיבקש מפתחות לקובץ השירים של אדף, יוכל אולי למצוא אותם פה – שני הספרים נכתבו פחות או יותר באותה תקופה, שבה אדף השתקע באבל המשפחתי על אחותו וחזר לקחת חלק בתפילות ובטקסים דתיים, שנים אחרי שעזב את הדת. מעבר לכך שבין שני הספרים זולגים דימויים והדהודים יהודיים, הרומן עוסק בהתמודדות של המספר עם מותה של אחותו. באופן מתמיה, אדף הגה את המוות הספרותי הזה עוד לפני שהתרחש מותה הממשי של אחותו.

"הייתי באזור דמדומים כשהתחלתי לעבוד על הספר. הוא נוצר מתוך הדמות של המספר, שהלכה ונהייתה דומה לי בצורה מבהילה. הוא היה חלק מקבוצה של משוררים בתל־אביב. הוא מתאכזב מההוויה הזאת וחוזר לבית הוריו שגרים בעיירת פיתוח מומצאת בדרום. הוא עוזב את תל־אביב בתחושה חזקה של סלידה. הוא אומר: 'ניסיתי להיות ה־משורר של העיר הזאת. הלכתי איתה עד הסוף ולא קרה כלום. בוא נראה מה זה לכתוב שירה בתשליל שלה‭.'‬ זו לא אוטופיה או דיסטופיה, זה פשוט ככה: עיר ששונאת את המשוררים שלה‭."‬

אתה סולד מתל־אביב?
"אני לא אוהב את העיר הזאת ואת מה שקורה לה. במשך שנים זאת הייתה העיר של הפליטים, עיר מקלט לכל הנידחים והחולים. הייתה פעם תנועה של אנשים שמחיים את העיר, שחולמים על תל־אביב ומנסים להגשים בה את החלום שלהם. כשעברתי אליה בגיל ‭,21‬ העיר כביכול לא תבעה ממך כלום, רק אמרה לך: 'תהיה‭.'‬ פתאום בשנים האחרונות היא הפכה עיר לשימור, מוזיאון ענק של באוהאוס. נמאס לי להיכנס לתל־אביב ולראות את 'העיר הלבנה‭.'‬ זה כבר לא מצחיק. מעיר שחיה את הזמניות, היא הפכה למקום שמשוקע בתוך היסטוריה שמוכתבת מגבוה. לאנשים מבחוץ יש פחות ופחות השפעה על הדימוי שלה. זה הופך למשהו שמוכתב על ידי העירייה. היא הופכת להיות עיר של אנשים עם כסף ובלי מעוף. עיר לאנשים קונפורמיסטים.

"וזה רק ילך ויחמיר. יפו תיבלע על ידי תל־אביב. כל השיפוצים האלה, הבניינים החדשים שנבנים, נועדו בסופו של דבר להוציא החוצה את האוכלוסייה הלא הטובה מבחינת העירייה; שזה בעיקר אוכלוסייה ערבית וכל מיני בולגרים עניים. תל־אביב אולי תהיה העירייה הכי עשירה בארץ, עם רמת החיים הכי גבוהה, עם הכבישים הכי מסודרים והרחובות הכי יפים – אבל לא יהיו פה חיים. אני מקווה שהדור הבא של יוצרים מהפריפריה יהיה חכם יותר מהדור שלנו ויבין שצריך להקים מרכזים אלטרנטיביים בתוך הפריפריה ולא בתל־אביב‭."‬

יש לך קשר עם האנשים שגרים כאן, ביפו?
"לא, אני מבודד לגמרי. אני לא יודע אפילו מי השכנים‭."‬

למה בעצם עברת לכאן?
"זו הייתה גם החלטה כלכלית, אבל אני צריך מקום שהוא לא מוחלק, לא מגוהץ. עברתי הנה ומצאתי את עצמי במין פצע פתוח, אזור חיכוך. לא ברור מי האנשים שעוברים ברחוב. הם לא נראים אותו דבר. כל אחד מתעניין במשהו אחר. תחושה של חזרה לזרות המבורכת‭."‬

3

 

אדף אולי לא תלה שלט על הדלת, אבל קוראי הרומן יוכלו לעקוב אחרי גלגולי הדירות שלו בתל־אביב ומחוצה לה. ברגע קודר במיוחד בספר, שני חוקרי משטרה נכנסים לדירת המספר בגלגול העתידני שלה ונתקלים בגופה המתה של כפילו. "היו רגעים של בהלה בתוך הכתיבה‭,"‬ הוא אומר, "בהלה שזה לגמרי ייכנס לתוך המציאות, שאני אשמע נקישה על הדלת ומישהו יבוא מתל־אביב המשנאית הזאת לעצור אותי. אני בכלל פוחד מנקישות בדלת‭."‬

אתה מרגיש שאתה עובר על איזה איסור?
"לא כשאני בדעה צלולה, אבל הגוף שלי מתנהג ככה כשאני לא על המשמר, מפחד. בספר הזה לא יכולתי לכתוב יותר מהמקום שבו אני דוחה את האופציה היהודית, כי הוא נכתב בתקופה שבה הייתי בבית כנסת במשך שנה, תוך כדי שלושה חודשים שבהם התפללתי כל יום שלוש פעמים. נסעתי הלוך ושוב כל שבת לשדרות. שמרתי את השבת שם, וחזרתי במוצאי שבת. וכשחזרתי לפה, המשכתי לקיים את הטקסים של תפילות היחיד. החניכה שלי לשירה בזמנו הייתה הניסיון לחפש מודל של הבעה עצמית שלא עובר דרך העולם של בית הכנסת ושל אבא שלי. אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא צריך להילחם‭."‬

אתה מתאר בספר מדינת הלכה ששואפת לציות אבסולוטי למקורות. הפכת את תל־אביב לעיירה. אתה חרד לשלום הישראליות?
"אני חרד לשלום היהדות. יש היום 'התעוררות יהודית' לא ברורה, ובעיניי זו דרך לא אמיתית לחזור לסוג של נקיון כפיים. כאילו שאם הישראליות כל כך מזוהמת אז בואו נחזור ליהדות, שנתפסת כמרחב טהור של חמלה ומוסר וכבוד לאחר. געגוע למצב שבו אנחנו יפים, והעולם שונא אותנו בגלל זה. זו ריאקציה בצורה של חיפוש העיירה היהודית. אנשים אומרים, 'סבא שלי היה רב בכלל‭.'‬ ואני פוחד שזה ינוצל בסופו של דבר לאותן תחלואות: שפיכות דמים, שנאה, דיכוי, תחושת קורבנות לא נגמרת. אני פוחד מהרגע שבו היהדות מתבדלת מהעולם, מסתגרת בתוך עצמה ומשתמשת בהלכה כאמצעי לניכור ודיכוי של הזר.

"גם כשהייתי דתי, האנשים שהכי עניינו אותי הם אנשים שעמדו מול העולם ושאלו איך אנחנו מכילים אותו – דמויות כמו אלישע בן אבויה, המוחרמים כמו שפינוזה, המושפלים כמו אוריאל אקוסטה. כל אלה שניצבו בשער ושאלו: אנחנו עוברים דרכו או לא? הרגעים של הספק הם בעיניי הרגעים המכוננים של היהדות, ושם נוצרות היצירות הכי חשובות. כשיש לך ספק, אתה עדיין באזור הדתי‭."‬

ואתה?
"אני גם שם וגם שם. גם בספק וגם בחוסר הספק. מרגש אותי לראות את הדוסים מבני־ברק שחומקים לשעה ויושבים בספריית בית אריאלה לקרוא עיתונים. לא בגלל שזה מסמן הליכה לקראת החילוניות – אלא כהבנה שיש עולם וצריך לקיים איתו יחסים. לראות את הברסלבים רוקדים ברחובות, לעומת זאת, לא מעניין אותי. מישהו שחוגג את עצמו, את זהותו המושלמת, המוגמרת.

"גם בתור ילד היו רגעים שהרגשתי קצת כמו אנדרואיד. לא הבנתי, למשל, את התשוקה של פינוקיו להיות ילד אמיתי. זה מה שאתה רוצה להיות, כמו כולם? אתה בובה מעץ שחיה ומדברת! הדמויות ההיברידיות האלה משכו אותי. ילדים עם רסיסים של רובוט בנשמה‭."‬

2

 

שטף הדיבור של אדף מתגבר כשהוא מנתח את עתיד ההלכה היהודית מול אתגרים של בינה מלאכותית ושתלים אלקטרוניים. שאלות לגבי אחותו, לעומת זאת, כמעט משתיקות אותו.

הם חלק ממשפחה של 11 ילדים. אביבה, שמצטיירת בספריו כאחות דומיננטית, התגוררה בשדרות ועבדה כמורה פרטית. באחרית הדבר של ספרו האחרון הוא מתאר אותה כמי שחנכה אותו לעולם הספרות והקריאה הביקורתית; כמי שהייתה הראשונה לתמוך בו כמשורר.

"כשכתבתי את 'אביבה־לא‭,'‬ רציתי רק להיות בתוך ההלם המוחלט ולהבין שאין אלוהים בכלל לשום דבר. פשוט הוכרעתי. אני עדיין שואל את עצמי למה אני חי, מה נתן לי את הזכות לחיות, להמשיך הלאה. זו שאלה שכולנו עוקפים כל הזמן, ופתאום לא יכולתי לעקוף אותה. החזרה לבית של ההורים שלי בשדרות והמראות של פיסות מהילדות – חצר בית הכנסת, אנשים שלמדו איתך בכיתה והילדים שלהם שנראים בדיוק כמוהם – כאילו החזירו אותי לגיל ‭.16‬ הייתי צריך שוב לחבר את השברים של עצמי דרך שירה.

"ברגעים מסוימים של האבל אמרתי לעצמי שככה אני רוצה לחיות כל החיים, כשהכל חתוך ולא נסגר. ואז זה הולך ומתקהה, ואתה מחלים. זה הדבר הנורא. אתה יוצא מהבית, ויש שמש. הדרך לשמר את האבל, אני מניח, הייתה לחזור לשירים. כתבתי המון. וכל השירים הסתיימו בכישלון. לא הצלחתי להעמיד דיוקן שלם של אחותי, להעמיד תודעה שלמה או לתת לי כוח לספר את הסיפור כמו שהוא היה, בכל העוצמה שהוא קרה. אני יודע שזה הדבר שהכי טוב שכתבתי – ועדיין זה תיאור של כישלון להעניק פשר לגלגול שעברתי‭."‬

הכתיבה של שני הספרים עזרה לך?
"ברור שאני במצב יותר טוב מבחינה נפשית, ולכתיבה יש חלק גדול בשיפור. אבל כשכתבתי לא רציתי שהדברים ישתפרו. רציתי להיות שם עוד ועוד. ביהדות יש לך שבעה ימים שאתה חייב להתאבל בהם, ואחריהם הרב משלח אותך במילים 'אין מאריכין באבלות‭.'‬ יאללה, לך. החיים מחכים לך, אין לך מה לשקוע בזה. אבל השאלה הבסיסית היא אם הייתה לי זכות לפרסם את הספר‭."‬

למה שלא תהיה לך?
"ברור לי שעבור אנשים אחרים הספר הרוויח את הקיום שלו בעולם, אבל אני לא פתרתי לעצמי את השאלה הזאת. יש לי עדיין תחושה של מעשה לא הגון. השאלה הזאת של מה אנחנו חייבים לאנשים שחשובים לנו היא שאלה מאוד קשה ביחס לכתיבה. מה מותר להגיד ומה אסור. בכל ספר שלי עולה חשש מה תגיד המשפחה שלי, אם זה חשוף מדי. הפעם לא הצלחתי בכלל לשאול את השאלה ולענות את התשובה. יש רגעים שאני עומד נכלם מול הספר‭."‬

1

המשוררים בתל־אביב המדומיינת של 'כפור' משתייכים למועדון מצומצם וגווע. כדי להתקבל לשורותיו יש לעבור בחינות תובעניות, לדכא את המימד האישי בשירה ולהתמקצע בתבניות שקבעו דורות קודמים. אפשר לתאר את הספר כבהלה מול מות התרבות העברית?

"לא הייתי אומר את זה. אני חושב שקורים פה דברים מעניינים. אני פשוט חושש מכמיהה לעבר, שהופכת לכוח השליט. בשירה, למשל, יש געגוע פראי לשנות ה‭60־‬ וה‭70־‬ כשיאים של המודרנה העברית שאי אפשר להיחלץ מהם. מין טראומה עליצה. ואני חושב שבכל דור ודור צריך לשאול מה חוויות היסוד שלך, ואיזה קשר אתה מנהל דרכן עם משוררים אחרים. אם אתה משעבד את הקול שלך למשורר מת, רק כי יש לו הון תרבותי, זה לא אומר לי כלום. זה פוטר אותך מהצורך לפרוץ את הדרך שלך בעצמך. יש פה ניסיון לשכפל צורות של שירה ודיבור על שירה, שהן לא חלק אמיתי מההוויה. זה ניסיון 'לחיות כמו‭.'‬ ההתגודדות של משוררים בבתי קפה הייתה נכונה לרגע מסוים. תתגודדו באינטרנט, לא יודע – זו החוויה שלכם‭."‬

אתה אוהב את הספרות הישראלית? אתה מרגיש שצמחת מתוכה?
"לא. אני אוהב יצירות פרוזה מסוימות בספרות הישראלית, אבל הבקיעה שלי היא לא ממנה אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות. ספרות ילדים, מדרשים שאילצו אותי ללמוד, הטקסטים שאבא שלי הכריח אותי לשנן. המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים‭."‬

אתה מתגעגע לימיך כעורך?
"זו אחת התקופות האפלות שהייתי צריך לעבור בחיים, משום מה. למדתי משם מה שלמדתי על עצמי ועל הגבולות שלי. כוח עושה לי ממש רע. היום אני מדיר את עצמי כמה שיותר מהעולם הזה. הרבה מאוד סופרים חיים את חיי הספרות באמת – עם תככים, עם מי קיבל את הפרס הזה ולמה, איזו ביקורת ארוכה כתבו עליו, הוא חבר של המבקר. חמש שנים הייתי בתוך הבוץ של הביצה הזאת, ונפטרתי מזה באחד הרגעים שאני יכול להגיד לגביהם תודה לאל, גם אם אני לא יודע לאיזה אל אני מודה‭."‬

כשעברת בשעתו להוצאת אחוזת בית, הסברת שזה נובע מהתנגדות לגל הקפיטליסטי ששוטף את הספרות הישראלית. עכשיו אתה מוציא את הספר בזמורה־ביתן, ההוצאה הכי גדולה ומעוררת מחלוקת בהקשרים מסחריים.
"אני אגיד לך משהו שלא ישמח אף אחד: כולם אותו דבר בסוף. עברתי במספיק הוצאות. אלה שאומרות לך 'אנחנו בשביל האיכות פה' עושות את השיקולים הכי מסחריים בעולם. אז אתה לא עובד עם הוצאות, אלא עם אנשים. אני עובד עם יגאל שוורץ. הוא הנמען הכי טוב שלי כעורך. הספרים שלי גם ככה לא מסחריים, ואני לא מצפה מהם למכור‭."‬

תסלח לי, אבל כמה מכרת הכי הרבה מספר?
"אני חושב ש־‭4,000‬ עותקים, אבל אני לא עוקב אחרי זה. אין סיכוי שהספרים שלי יהיו רבי מכר‭."‬

הספר החדש משדר משהו קצת משונה: מצד אחד קול כמעט טינאייג'רי, ומצד שני על סף הזיקנה.
"אני חושב שאני נמצא במצב כפול כל החיים שלי, שמציל או דן אותי לאבדון, עוד לא החלטתי. מאז השירות הצבאי אני מרגיש שאני נמצא בנקודת האפס שלי, בהתחלה של הדברים – ובו־זמנית אני מרגיש שהכל כבר קרה, שאני ממש עייף ושאני בן מיליון שנה. גם עכשיו אני מרגיש כאילו זה הספר הראשון שלי, ומצד שני אני מרגיש שכתבתי כבר כל כך הרבה וקראתי כל כך הרבה שאין לי כוח לעשות צעד נוסף‭."‬

אתה עדיין קורא הרבה כמו פעם?
"הרבה פחות. אני גם מת להיפטר מכל הספרים שיש לי בבית, חוץ מספרי השירה. אני רוצה שמישהו יבוא לקחת אותם. הם נורא כבדים. הצעתי כמה פעמים לספרייה ביפו, אבל אני תמיד מרגיש שאני מעיק עליהם. לא נורא, כל פעם שאעבור דירה, אני אמצא דרך שפחות ספרים יעברו איתי‭."‬

ומה אתה עושה בשביל הכיף בחיים?
"וואו, הנאה זה רף כל כך גבוה. אני מכוון עכשיו את כל החיים שלי לא לעשות שום דבר שאני סובל ממנו – כמו עריכה או השתתפות בוועדות ספרותיות. הרגעים היחידים בשנתיים האחרונות שאני באמת נהנה, זה כשאני מתעורר בבוקר ולא מונח כמו אבן במיטה חצי שעה עד שאני מצליח לאזור את החושים שלי. זה קורה כשאני יודע שאני לא צריך לעשות כלום באותו יום, שאין לי שום מחויבות. על כל השאר פשוט צריך להתגבר ולהמשיך. אבל לסבול אני לא מוכן‭."‬

שמעון אדף, כפור, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן