תפסי אותו בפוסי / על פריון נשי כמטפורה עכשווית בפרוזה הישראלית וכשדה קרב פוליטי ואמנותי

זה כנראה לא היה הצעד הכי חכם מבחינת תזמון ויחסי ציבור. בראיון לכבוד ספרו הלפני אחרון מ-2014, 'ניצבת', בחר א"ב יהושע להעמיד סימני שאלה סביב הבחירה של נשים כמו גיבורת הרומן שלא להפוך לאם. לחיות את חייהן ללא ילדים. בעשור שמסמן גל פמיניסטי חדש, תזוזה חברתית ומשפטית ביחס לזכויות נשים, צריך כנראה ללכת על הכל או כלום. הנשיא טראמפ, נער הפוסטר הקשיש של הפוליטיקה המיזוגינית בעידן הנוכחי, הביס את הילרי קלינטון למרות או אולי בגלל הקלטות שבהן תיאר את המתכון האגריסיבי שלו למגע עם נשים. מי יודע. אולי ההד התקשורתי, הפולמוס סביבו, הועיל לטראמפ להצטייר בעיני ציבור מסוים כמנהיג מהזן הישן, שמשתין בקשת על קוד ליברלי מתחסד. אכן, גם כשלא מקליטים אותו בסתר, הנשיא האמריקאי רוכב על ההתנגדות להפלות ומוצא דרכים נוספות, משפטיות ותקשורתיות, להגביל את השליטה החוקית והציבורית של נשים על גופן.

מהצד השני של הזירה, דימויים של פריון נשי ואימהות, כמצב פוליטי וכנושא יצירתי, הם תופעה הולכת ומתבלטת בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. גם אצלנו וגם מעבר לים. הרטוריקה של שנאת נשים מבית טראמפ, כמו ההסתה נגד הומואים בסגנון פוטין או הייבוא המסוכן של 'טיפולי המרה' לנערים הומואים, היישר לישראל מאמריקה האוונגליסטית – מקבלות מענה. גם בתחום הספרות האמנותית וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. למשל, בסדרת הטלוויזיה 'סיפורה של שפחה', שמתארת, על בסיס הרומן מאת מרגרט אטווד, עולם עתידני מסויט שבמרכזו השעבוד השיטתי של נשים בהתאם למידת הפריון שלהן. המרה של שיטת העבדים האמריקאית להקשר נשי ומיני.

אני מתנצל: זאת צורת דיבור מאוד לא מגניבה להתייחס לתופעה שיש לה צדדים מסקרנים ומרשימים. גם אצלנו וגם מעבר לים. גם בתחום הספרות האמנותית, וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. אם הסלוגן האמיתי של טראמפ, בדיעבד, היה 'תפוס אותה בפוסי' – זמרת ומוזיקאית כמו ג'אנל מונה עוררה לפני כשנה רעש חיובי כשפרסמה את 'PYNK', שיר הלל לכל מה שמייצגת הווגינה, מלווה בקליפ שכולו אסתטיקה ורודה בהתאם.

במובן הזה, אפשר לומר שיהושע הקדים את זמנו. בשנים שאחרי פרסום 'ניצבת', ודאי בשנתיים האחרונות, ראו אור שורה של ספרי פרוזה שהעלילה, עיצוב הדמויות, החומרים הראשיים בהם סובבים סביב הנושא של הריון, לידה וחיים בלעדיהם. ספרים שהגיבורים המטפוריים שלהם הם הפריון הנשי, הרחם וכל מה שסביבו. גיבורת הרומן של יהושע היא מוזיקאית קלאסית בתחילת שנות ה-40 לחייה, שהחליטה מזמן שלא ללדת. אחד הדימויים הזכירים מהספר הוא דירה ישנה שבה הגיבורה נאלצת להתגורר כשהיא חוזרת לביקור כפוי בישראל, דירה שאליה מתגנבים שני ילדים חרדים כדי לצפות בטלוויזיה. רק נדמה לי או שמבצבצת כאן מטפורה ברוח המירוץ לעבר הביצית? בכל אופן, ההכרזות הגינקולוגיות של יהושע באותו ראיון אמנם סימנו אותו כנציג של דור סופרים מיושן ומנותק, אבל אפשר למצוא בעולם הדימויים של הספר הד לניסיונה המתמיד של הגיבורה להדוף פלישות ממשיות וסמליות לחייה, את השאלות וההטפות המתמשכות סביב השעון הביולוגי, שהגיבורה סופגת מרגע שהיא נוחתת בארץ. ואולי גם להדוף את הניסיון של הסופר עצמו להפיק משמעות מהמסתורין הלכאורה בלתי נתפס של חיים ללא ילדים.

PYNK

 

נזכרתי ברומן הזה של יהושע כשקראתי לאחרונה שני ספרי ביכורים מעניינים ומקוריים שמתרכזים בדיוק בנקודה הזאת. אבל הפעם, מאחר שסופרות כתבו אותם, אפשר לראות איך הן תובעות בעלות על הדימויים של פריון נשי והופכות אותן למטפורה לכוח היצירתי והאמנותי שלהן. כלי להתייצבות דרמטית, מפעילה, מול הקוראים.

'אישה נחה', רומן הביכורים של מעין גולדמן, הולך ומתגלה, ככל שמתקדמים בקריאה, כספר שסובב סביב הדימויים של הריון והפלה. האישה הנחה של גולדמן היא מי שהולכת ושובתת מכל פעילות ביתית, מקצועית, זוגית. במאית היא כבר לא תהיה, ימיה כהבטחה קולנועית רחוקים. לאורך הרומן היא הופכת מיצרנית של תכנים בטלוויזיה למעין בטטת כורסה. לצופה ספק מזועזעת ספק מרותקת בהתרפטות שלה עצמה. אישה שמגדירה את עצמה מול העולם כאדם שלא ייכנע להורות. "הגוף שלי לא בנוי להריון", היא מעידה, אבל כשאחותה הצעירה ממנה נכנסת להריון לא רצוי, היא מדמיינת את עצמה הופכת לאם חלקית, אם ללא הריון, מה שיזכה אותה במעמד רשמי של מבוגר ובכל ההטבות הנלווות: "ההורים יתנו לנו את הדירה באופן פורמלי, ושלושתנו נגור בה, כלומר ליטל ואני, והתינוקת".

כמו אצל יהושע, ההריון מקושר כאן לבעלות על נכס. אצל יהושע הדירה היא עול, חובה שמכריחה את הגיבורה לעזוב את חייה בהולנד ולחזור לביקור מולדת. אצל גולדמן ההיריון הולך ומצטייר כנכס. מניה או אופציה, אפשר לומר, שתוקפה עומד להתפוגג מבחינה ביולוגית. משימה שהגיבורה כופרת בה בכזאת עוצמה, שהיא מתחילה לקבל חיים דמיוניים משל עצמה. עד שהיא נכנסת להריון, בפועל. את הריון הממשי היא מתארת כהזיה או כבדיחה שחורה ועצובה. כאילו א"ב יהושע כתב אותה, ההריון מוצג כאן כמי שמעצים את ההתנכרות של הגיבורה ביחס לקרובים אליה, כהד לניכור הדו-משמעי כלפי הגוף שלה, כלפי הפוטנציאל להפוך לאמא.

הילד, בשלב הזה בספר, הוא מה שיאלץ אותה להפוך לאישה עובדת במפעל האימהי, לעזוב את המצב הקיומי האסתטי, הצרכני. אמנם גולדמן וגם הגיבורה שלה עושות כמיטב יכולתן לגרום לנו לסלוד ממה שנראה כמו ייסורים שטחיים ופריבילגיים של ילדת שמנת – אבל הרומן מצליח להמחיש רגש עצבות, חידלון וחוסר יכולת או סירוב להחליט, להתמסר, לעבור מתחום הפוטנציאל לממשות, שהולך ומתחזק ככל שהיחס כלפי ההיריון כגאולה, כפיתרון או כמצב חירום הולך ונעשה מבולבל, סותר ומעליב יותר.

את ספרה הראשון של ליאת אלקיים, 'הלילה עוד צעיר', קראתי כמין המשך, או תמונת תשליל, של 'אישה נחה' – למרות ההבדלים המשמעותיים מבחינת סגנון ואפילו קהל יעד. גולדמן משתמשת בדימוי עכשווי של ניוון, דקדנס, חסר כל זוהר או שיק ביחס לשירה דקדנטית של סוף המאה ה-19. העוני אינו עוני, הביבים הם דירה יפה וממוזגת בתל-אביב. אלקיים, לעומת זאת, משתמשת במרץ, בקצביות, במסגרת שקרובה לפעמים למופע סטנד-אפ עקיף מול הקוראים. החלק הבולט בספרה מתאר את הגיבורה מתאוששת במחלקת יולדות, אחרי לידה מוקדמת. התינוקת, הפגה, צריכה להיכנס למצב יציב ונורמלי. ובעוצמה הרבה יותר גבוהה ממנה – האמא הטרייה נכנסת למצב הישרדותי.

שני הספרים משתמשים במסגרת עלילה או בטיפוס ספרותי שיש לו הקשרים כמעט קלאסיים. אלקיים מתארת את הסיטואציה כמין מחנה טירונות ישראלי. האחיות התכליתיות, האימהות המותשות הכפופות להיגיון של 'מכונת היונקים', כמו שנקרא הפרק הזה בספר – יכולות להיראות כמו גלגולים רפואיים ונשיים של מחנות צבאיים בפרוזה הישראלית. התיאורים המצחיקים ומעוררי ההתכווצות של הגיבורה מנסה להשתמש לראשונה במכונה לשאיבת חלב מזכירים גירסה מהופכת של צ'ארלי צ'פלין ב'זמנים מודרניים'. עובד בבית חרושת יושב בתוך מכונת האכלה אוטומטית. סימולציית האכלה שהופכת תוך שניות למכונה של חבטות והשפלות.

ספרה של גולדמן, לעומת זאת, יכול להזכיר את הרומן 'אובלמוב' מאמצע המאה ה-19, שלפני שבע  שנים זכה לתרגום עברי חדש והוא אחת הדוגמאות הידועות ביותר לגיבור ספרותי שבקושי ובמאמץ רב מסוגל להתרומם מהספה. לבצע פעולה ממשית, פיזיקלית. בן אצילים מרושש, בדומה לצפונבונית של גולדמן, שנולד אחרי שנות הזוהר של המעמד שאליו הוא שייך, בעידן שהכשרונות שלו (בעיניו, לפחות) יכלו להתבטא ולקבל הכרה. כבר במסגרת הרומן, הדמויות מדברות על אובלומוביות כמהות, כפילוסופיית חיים: חוסר מעש מוחלט, סירוב עקרוני לנקוף אצבע, להיכנע למירוץ החיים.

גונצ'רוב תיאר את הגיבור שלו כאילו מבחוץ, בעזרת דמות-מספר אמפתי ולא באמת נשכני. מספּר שאולי אפילו מעריץ את הבטלנות הפיוטית של הדמות שהוא מתאר, את המרד הרופס של אובלומוב. הגיבורה של גולדמן לעומת זאת מדברת על עצמה בגוף ראשון, אבל מדמיינת את חייה כאילו מישהו מצלם אותם. כאילו היא עצמה ניצבת מאחורי המצלמה, ולא מצחינה על הספה.  "השמיכה פרושה מעליי אלכסונית, משאירה כתף אחת בחוץ. באור הדק שחודר מהתריס העקום היא נראית לי חלקה כזו, יפה. הייתה יכולה להיות כתף של אישה צעירה ממני. מתוך הכתף צומחת זרוע ארוכה ומתוכה צומח אייפון". הגיבורה מזהה את עצמה "משתקפת בבוהק העץ" של רהיט בחדר השינה, "ואת עצמי, טבועה כולי בכריות, כמו מין מארי אנטואנט ירקרקה ואזובית, עור של אישה שנשכחה בחוץ בגשם ובשמש". במקום לדבר, לתפקד, לנסות לפטור עניינים – הגיבורה מתארת את עצמה בוהה ברהיט. כאילו היתה חלק ממנו. במובן אחר, היא מתארת אישה בוגרת הולכת והופכת לתינוק. הנה דוגמה מהספר, שמתארת את הגיבורה אחרי סקס לא רצוי ולא כפוי. "תן לה וניל", כתבה ד' רביקוביץ. ואילו כאן מדובר על תביעה לקוביית שוקולד. בתור פיצוי.

 

סטייה קלה מהנושא וממסגרת הזמן (אפשר פשוט לקפוץ שלוש פסקאות קדימה). לפני כחמישים שנה, 'תינוקה של רוזמרי' – הסרט שהתבסס על רומן מצליח – הפך את המצלמה לביטוי קולע של הנקודה הזאת. מבין סרטי האימה האגדיים שנולדו בשנות השישים, 'תינוקה של רוזמרי' הוא בוודאי אחד החשובים והמקריפים. בשלהי העשור שמזוהה עם הפופולריות של הגלולה למניעת הריון עם הגל השני של הפמיניזם האמריקאי – סרטו של רומן פולנסקי יצר את אחד הדימויים הפרנואידים ביותר סביב הריון. 'תינוקה של רוזמרי' המיר את הקשר המטפורי שבין אימה ופריון נשי לנקודת המבט של הגיבורה התמימה שלו, אישה צעירה וצייתנית, שעומדת מבלי ידיעתה להרות מזרעו של השטן. בניגוד לרעיון הפנטסטי הזה, הסרט מבליט דווקא תכנים מציאותיים לחלוטין שיסבירו את תחושת האימה המתעצמת של הגיבורה. חינוך קתולי נוקשה בילדותה, בעל מניפולטיני בהווה. שורה של דמויות ובעלי תפקידים שנמצאים במצב מתמיד של פלישה והפרת גבול לדירה, למחשבות ולגופה של הגיבורה, שאותה גילמה מיה פארו.  

'ניצבת' של יהושע, לפחות נדמה לי, אימץ משהו שמזכיר את התופעה הזאת ב'תינוקה של רוזמרי', את יכולתה של מצלמה קולנועית להמחיש ולייצר בו בזמן את הפחד ממעקב ואת היכולת וההתעקשות לעקוב, להיכנס למרחב סגור, שבמסגרת הסרט הפכו לדימוי הבולט ביותר להריון כמצב ביניים שבין מודעות, עיוורון ופרנויה. בעיניי, מבצבצת בשני המקרים עמדה אמביוולנטית (של יוצר ממין זכר) ביחס לתפיסה החדשה של מיניות נשית. ולמעשה לא מיניות, אלא פוליטיקה פמיניסטית. הפחד משינוי במאזן הכוחות, ההזדמנות היצירתית להשתמש באופן אחר, מחודש, בדימויים הקלאסיים (או המיזוגניים, אם רוצים) או בהקבלה בין פריון נשי לפריון יצירתי. ואיפשהו, בין לבין, הזדהות גם האישה המצולמת, המוטרפת, שהמצלמה הממשית והסמלית מבקשת להציץ לה מתחת לחצאית. כאחותו המרושעת של צילום האולטרסאונד הידידותי, האובייקטיבי, המדעי.

אולי כאן הנה המקום לציין שלצד העניין הגובר של סופרות שעוסקות בנושאים ובדימויים כאלה, אפשר לדבר גפ על תופעה משלימה. על סופרים גברים שמאמצים מבט וגוף נשי בהקשר המסוים הזה. 'שפיגלפוגל, שפיגלפוגל', ספרו האחרון של מתן חרמוני הוא דוגמה לספרות דראג סטרייטית, שבמרכזה הדימוי של האינטלקטואל הכושל כאישה, וההקבלה בין קריירה אקדמית תקועה לגילוי של איברי מין נשיים וביוגרפיה נשית שצמחו בן לילה. מול הכיוון הקומי הזה, אפשר להזכיר את 'שלוש', ספרו האחרון של דרור משעני, שלקח לכיוונים של מתח ואימה את המהלך היוקרתי שבו סופר ממין זכר מדובב דמות נשית, כמו שחקן תיאטרון אליזבתני המגלם אישה. שלוש הנשים במרכז ספרו – זהירות, ספוילר – מתוארות בעקיפין כדמויות נשיות בסרטי אימה. בדומה לכך, הרוצח שעוקב לאורך הספר אחרי אותן שלוש נשים אכן נכנס לעורן, וזאת לא לגמרי מטפורה, אבל מתוך מארב. כצייד הבוחן את העולם דרך עיניהן של נשים מבודדות, נטולות משפחה, שהוא קושר באופן סמלי, פלילי, עלילתי. וכאן אפשר לחזור מהסטייה הארוכה לעניין.

11

מתוך צילומי 'תינוקה של רוזמרי' (1968)

 

במילים אחרות, גולדמן ואלקיים מעצימות את ההקבלה בין כוחות השוק והעבודה לבין הביולוגיה הנשית. אלקיים מדגימה, על גבול הצורה של מדריכי הריון והנקה, את המהירות שבה הגיבורה שלה הופכת מהייטקיסטית מלומדת לעובדת בקולחוז. גולדמן מעדיפה לתאר את אויבת המהפכה, אפשר לומר, את הדוכסית חסרת התואר שמפוררת את חייה, שמסרבת להכריע בין קולות הפוכים ביחס לאימהות. לממש את הנכס הביולוגי והרוחני, או בכל זאת לסרב להפוך לבורגנית מהשורה, לאם מכובדת.

כשנה לפני ספרו של יהושע, יעל נאמן פתחה את הקובץ 'כתובת אש' בסיפור בשם 'עקרות', שבו מתוארות הרדיפה והכניעה ביחס לטיפולי פוריות בגיל מבוגר. הסיפור מתמקם ברגע העדין והקומי שבין הכניסה פנימה לתוך המנגנון, לתוך הביורוקרטיה, ההוצאות הכספיות, הטורנדו הרגשי והחברתי – לבין הנסיגה אחורה וקבלת המצב של חיים בלי ילדים, כפי שהיו. בהבדל אחד – ללא האפשרות לשינוי. 'ארץ אררט', רומן הביכורים של יעל גלר מ-2017 הציע גרסה משלה לזרם של תיאורים אפוקליפטיים ודיסטופיים בעשורים האלה – עולם בן זמננו, שממוקד בזירה מקצועית, רפואית, שבו מתגלה מעין מכת בכורות עכשווית. רצף לידות של תינוקות מתים. ככל הנראה אחד הדימויים העזים והמטרידים במונחים ישראליים ויהודים, בחברה שבה טיפולי הפריון וגם הלידות והפסקות ההיריון הם תופעה אינטנסיבית, ממוסדת, שכרוכה בהרבה כסף והרבה כאבי לב.

ישנם עוד ספרים, שבהם לא נגעתי, וגם בהם חיי העבודה, המשרד, החובה של יעילות מתמשכת מקבילים ומנוגדים לתיאורים של הריון ואימהות ('הארכיברית' של ענת לוין, למשל). או לדימוי המחזור החודשי כמין דימום פנימי בחיי העבודה (הסיפור 'אישה בחלל עבודה' בקובץ 'חברה' של תהילה חכימי). 'ילדים' של תמר מרין הקצין את ההקשר המעמדי של הנושא הזה, את הדרישה הסותרת, הפנימית והחיצונית, שסופגת אישה צעירה בתחילת הקריירה שלה: להתקדם ולא להיכנס להריון, לנצל עכשיו את השנים הטובות.

וישנו כמובן 'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום מ-1992, שהציב ככל הנראה את הרף הגבוה ביותר של טיפול אלים, הומוריסטי, שנון וחרד בנושא הזה, בעברית. ספרה הידוע ביותר של קסטל-בלום הפך את האמא הישראלית לרופאה בתפקוד-יתר, למין מדען מטורף או מוהל ממין נקבה, למין אבא מקראי שלא מפסיק לעקוד את הבן שפתאום נחת עליו. במבט לאחור, קסטל-בלום, ויוצרות אחרות כמו אילנה ברנשטיין, לאה איני ואחרות שפרצו בשנות ה-80 וה-90 ותיארו בהקשרים של אימה, גרוטסקה והומור שחור את ההיריון והחובה האימהית – אחראיות לחלק מהתנופה המחודשת של ספרות כזאת. אבל מה שנראה אז אוונגרדי, ניסיוני, מתריס – הולך ומתגלה היום כביטוי של סמכות ספרותית.

לקוקטייל שמשלב בין פריון נשי, אימהות ותכנים קטסטרופליים יש היסטוריה ארוכה בספרות ובתיאטרון המערביים. מספיק לחשוב על הדרך שבה שייקספיר קושר בין הרצחנות שמאפיינת את ליידי מקבת והשאפתנות הפוליטית שלה – לבין התפילות שלה לייבש כל שריד לאימהות בגופה, כל אפשרות להניק, להרות, לחוס על חיי אדם. בשנות האלפיים, עושה רושם, הדור העכשווי של פעילות פמיניסטיות שאפשר לרתום את הכוח הזה גם לטובתו. הטקטיקה של 'צעדות השרמוטות' ברחבי העולם היא דוגמה מובהקת. נדמה לי שגם הכותבות שהזכרתי עושות צעד דומה, כשהן נותנות פנים חדשות-ישנות לשימוש הספרותי בפריון נשי. כטכניקה, כנושא, כדימוי של גאולה וחרדה, יצרנות וחידלון. במילים אחרות, אלה השנים שבהן נוצר קנון חדש של ספרות כזאת, שמחכה עדיין ל'דולי סיטי' של עידן הנשיאים טראמפ וקצב, הקפאת עוברים ושוק הביציות.

שלום סדומאים, הלו סדומניות. מה דעתכן בנושא? מוזמנות ומוזמנים להגיב.

ראיון עם יעל נאמן, היה הייתה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.5.2018

♥♥♥♥

גופה קלה, ללא ריח, התארחה באחד החלומות של יעל נאמן, בזמן העבודה על ספרה החדש. סימן דק מן הדקים לרגש אשמה כלפי גיבורת הספר, אישה אמיתית שעשתה כל שביכולתה למחוק כל זכר או תיעוד לחייה, בכתב, בתמונות. "בחלום, הרגשתי מין קור רוח כזה שגרם לי לחשוב שכבר היו לי רציחות נוספות, לפני הגופה הזאת".

נאמן מתמחה בסיאנסים ספרותיים. 'היינו העתיד', הרומן התיעודי-ביוגרפי שפרסמה ב-2011 על הקיבוץ שבו גדלה, יחיעם, נקב בשמות מדויקים של האנשים שמופיעים בו, כחלק מ"האובססיה לשימוש בשמות אמיתיים" שנאמן מייחסת לעצמה. "גם כלפי המרואיינים ב'היינו העתיד' הרגשתי פחד. אבל מולם הייתה לי כנראה חזקת החפות. הפעם כתבתי על מישהי שהסתרה הייתה חלק כל כך מרכזי ממנה".

השם פזית פיין לא מופיע על כריכת הספר החדש, 'היה הייתה'. נאמן התלבטה כמעט עד הרגע האחרון אם לשלב צילומים שלה בספר, וויתרה. פיין, אישה אלמונית שרבים מחבריה הקרובים והאנשים שגדלו איתה היו לדמויות משפיעות ומוכרות בעולם האמנות, העיתונות והספרות הישראלי – הורתה בעל פה ובצוואה שלא לקיים עבורה טקס קבורה. במשך קרוב לעשור, נאמן הרכיבה קבוצה של כ-30 אנשים, שפיין ניהלה איתם יחסים מורכבים שכללו שיחות אינטלקטואליות אינטנסיביות, וגם מסעות תל-אביביים בחיפוש אחר מנת השניצל המושלמת. עם הזמן הבינה שגם הקרובים ביותר לא ידעו שפיין, שתרמה את גופתה למדע, בכל זאת נקברה בסופו של דבר בבית עלמין. שיש לה חלקת קבר.

הספר עצמו בנוי כאנדרטה מנייר למעין חיילת אלמונית של שדה הספרות. עורכת, משכתבת, מתרגמת, שמצטיירת כאן כאמנית שהיצירה הגדולה והיחידה שלה היא למעשה מאמץ מתמשך של צנזורה, השתקה, מחיקה. לקראת מותה, כשפיזרה את הספרים האהובים עליה בין חברים, דאגה למחוק בטיפקס כל הערה שרשמה בספרים, משני צדי הדף. את הספרים האהובים עליה ביותר הניחה במיכלים של הוועד למען החייל, במחשבה שמשם ימשיכו למכונת גריסה. ממעט התמונות שלה ששמרה, גזרה את ראשה או כיסתה אותו במדבקה.

נאמן עצמה לא הכירה את פיין. היא נתקלה בה בתחילת שנות ה-90, בחטף, כשביקרה חברה ברחוב ויזל בתל-אביב. פיין נקשה על דלת שכנתה לבניין ונשארה שעונה על המשקוף. נאמן ישבה בפנים, נחשפת לכמה דקות של דיוקן אישה מעשנת, חכמה, מוזנחת, שממנה בוקע "מפל של צחוק שהתחיל ממנה ותפס גם אותנו". נאמן הייתה אז בת 25 ופיין בת 38. בסוף 2002, בגיל 56, היא נפטרה מסרטן, אחרי כמה ניסיונות התאבדות. בשנים שאחרי מותה, נאמן גילתה שפיין הייתה קרובה לעוד אנשים מחייה שלה והותירה עליהם חותם חזק, אולי בזכות הרצון המופגן, התיאטרלי כמעט, להימחק.

"מילדות נמשכתי לראיונות עם אנשים לא ידועים, על הבעיות שלהם. כשיצא לי להיתקל בגיליונות 'לאישה', לא בקיבוץ כמובן, בשיחות הצעקניות של גדעון רייכר ברדיו, בלילה – משך אותי הרעיון שכל אחד יכול לקבל סיפור. במאים תיעודיים הרבה יותר מודעים ממני לבעיות האתיות מאחורי החשיפה של חיים פרטיים, ואין לי תשובה על זה, אבל אני יודעת שכוונותיי טובות", נאמן אומרת על ההחלטה להפר את צוואתה של פזית. הציירת מרים כבסה, שליוותה את פיין עד למותה, מתנסחת בספר כך: "אני יכולה לזהות אצלי עכשיו טיפונת, לא בדיוק נקמנות ברצון של פזית, אבל כאילו יש איזו בוגדנות בלשבור את הסכם השתיקה סביבה, ואני חושבת עליה ואומרת כוס אמק, אני אדבר עלייך כמה שאני רוצה ואין לך בעלות על הדיבור שלי. מה יש? מה, את שולטת גם כשאת מתה?"

'היה הייתה' בנוי ברובו מאוסף ציטוטים מהמעגלים השונים שהקיפו את פיין, "אנשים שמדברים עליה יותר בשאלות מאשר בתשובות". בדרכו המופנמת של הספר, בדרכה של נאמן להצטייר כאן כמי שרק נושאת את מכשיר ההקלטה, אשת הארכיון – מתעצמת השאלה מה משך אותה מלכתחילה לסיפור. גם היום היא "עדיין לכודה ברשת פזית", כמו שהיא קוראת לזה, "בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה".

התוצאה הספרותית של התחקיר הממושך היא גירסה מהופכת לסרטים כמו 'זליג' או 'פורסט גאמפ', על אנשים שמופיעים כביכול בכל נקודות המפתח ההיסטוריות הגדולות. "אנחנו חיים בתקופה של סיפורי הצלחה", אומרת נאמן, "ניסיתי בספר לתאר מהלך חיים שלא מבוסס על שיאים והישגים. כאן מדובר על מישהי שהגיעה לרמות כאלה של פרפקציוניזם מקצועי, שהייתה צריכה בנקודה מסוימת לבקש מין המתת חסד, שיפטרו אותה כעורכת תרגום, כדי שהיא תוכל להניח למילה אחת שלא הפסיקה להטריד אותה. היא פשוט לא יכלה לעשות מה שרבים עושים – להרפות, להמשיך הלאה".

פיין מאפשרת לנאמן לצייר בהדרגה סיפורים קבוצתיים ודוריים. חברי הילדות שגדלו איתה בשכונת המפדה האזרחי בחולון – שכונה של פולנים ניצולי שואה – חבריה מהאוניברסיטה, נעשו בחלקם לשמות מוכרים. בהם האוצרת והעורכת שרה ברייטברג-סמל, עורך הדין אביגדור פלדמן, קרובת משפחתה עליזה אולמרט ובתה דנה, עורכת הספר, שגם מדברת בו על היחסים הקרובים שיצרה עם פיין. אבל גם ביחס לאנשים פרטיים לחלוטין, חסרי מעמד ציבורי, פיין מוצגת כמי שבוחרת ונאלצת לחיות בבדידות, להישאר מחוץ למסלול חיים קונבנציונלי.

"מנקודה מסוימת אנשים שוב ושוב זיהו את הכישרון הייחודי שלה, אבל היה בה את המשהו הזה שלא היה יכול לעבור לתחנה הבאה, להתקדם הלאה. בעזרת הסיפור של פזית אתה פתאום רואה אחרת את כל הצמתים, את השלבים של התמסדות והתמקמות בהתפתחות שנחשבת כאילו נורמלית ורצויה, ופתאום הם פחות מובנים מאליהם: מה קורה כשדברים לא צומחים כמו שהם אמורים לצמוח – להתמקם מבחינה מקצועית, מבחינה זוגית, משפחתית – כשהענפים בעצם צומחים פנימה, או כלפי מטה. אני בטוחה שיש הרבה אנשים כאלה, ואולי באמת בעיקר נשים – מבריקים, משכילים, שלא מצליחים לבקוע הלאה. אם הייתה אפשרות להוציא ספר על כל אחד, אלה בדיוק הסיפורים שהיינו מגלים".

111פסלים של Daniel Arsham

נאמן יודעת היטב איך נראים חיים שבהם ההימנעות מכתיבה נעשית לעיקר. את עבודת התזה שלה – שעסקה בכתבי יד ספרותיים שלא התקבלו בהוצאות, באמנים "ללא מדיום", ללא במה או ביטוי – היא לא הצליחה לסיים. במשך שנים עברה בין עבודות שונות בעולם הכתיבה, העיתונות, ההוצאה לאור, ונשאבה לעומק חסר פרופורציות במסירות לטקסטים. במשך שנים השאירה לעצמה יום פנוי לכתיבה, "כמו בקיבוץ", אבל לא הצליחה לכתוב שורה אחת.

"רוב מה שעשיתי ככותבת הוא לא לעשות. נראה לי כמעט מקרי וניסי שאתה כן מצליח לכתוב, שאתה כן מצליח לנגן. אתה משאיר לעצמך חור בחיים, בלוח הזמנים, שמיועד לכתיבה, והוא לא מתמלא. זה היה יותר סימון של ההעדר".

הקשר הספרותי והממשי בינה לפיין הוא עניין חמקמק וגלוי, שנאמן מתמודדת איתו במתינות בספר כמו בפגישה איתה. "אני היום בת 58, כמעט באותו גיל שבו היא מתה". מפתה כמעט למצוא קשר בין העישון הכבד שמאפיין את הגיבורה שלה לבין העובדה שנאמן חזרה קצת לעשן, אחרי שנים, בשבועות האחרונים. "התחלתי לכתוב בגיל 44. את הספר המשמעותי הראשון שלי פרסמתי בגיל 50. מבחינתי, זה סוג של נס שהתאפשר אחרי כל כך הרבה שנים, וגם היה יכול שלא לקרות. לא הייתי רוצה להשוות את עצמי לפזית – על הרצף הזה של הימנעות ודחייה, היא הייתה מקרה קיצוני יותר – אבל נכון שתמיד סבלתי מחרדות ומפחדים מכל הסוגים".

העיסוק בפזית הוא בעצם דרך עוקפת לגעת בסיפור של עצמך?
"אני זוכרת שנפגשתי עם אביגדור פלדמן בעבודה על הספר. עם חליפת עורך הדין שלו הוא הזכיר לי את חנה'לה בשמלת השבת. רואים שהוא סוחב מין שק של סבל שמכתים אותו מבחוץ או מבפנים, כמו פחם. אני מרגישה שגם פזית הייתה אדם כזה, שסוחב על עצמו שק פחמים, שלא ברור אם הוא משחיר אותו מבחוץ או מבפנים. וגם בי הדבר הזה קיים. אולי לכתוב על פזית זאת דרך לתת צורה לפחם הזה שעליך או בתוכך. לבחון את הפחם שלי, ההימנעויות, המבוכה מול העולם, שאצלה מופיעות באופן הרבה יותר מזוקק".

את מתארת אישה שהנגיעה במוות היא עניין בסיסי בביוגרפיה שלה.
"אצל פזית אפשר לראות את הניסיונות שלה למות, את המחשבה איך מתים, איך זה ייעשה. זאת אולי נקודה שמשותפת לנו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שלא כולם חיים ככה, במחשבות המטרידות האלה. כשמציינים ברדיו, למשל, שמות של אנשים שנהרגו בתאונת דרכים, מזעזע אותי לחשוב שעד אותו יום הם לא ידעו שזה עומד לקרות. אבל לא חוכמה לדבר על המוות כשלא סובלים ממחלה ממארת או מדיכאון כבד. כלומר, אצלי המחשבה הזאת לא מגיעה להקשר ממשי, אבל תחושת הקרבה למוות מאוד מוכרת לי".

היא גרה לא רחוק מביתה התל-אביבי של לאה גולדברג, בדירת קרקע עם גינה מטופחת ומוארת.  לכתוב היא מעדיפה בחדר חשוך. "הכתיבה", היא מעידה בספר, "לא רק שהיא לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר […] הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה […] משריטה לפצע, ואז מפצע לתהום".

למחלת הנפש של פיין, לאשפוזים שלה לאורך השנים, לאפיון פסיכולוגי ישיר של סיפור חייה – נאמן נמנעת מלהתייחס בספר בהרחבה. "הרגשתי שהכניסה לאזורים הפסיכולוגיים ולאשפוז שלה יחליש אותה כדמות. רוב חייה היא הרי לא הייתה מאושפזת. גם החברים סביבה לא תפסו אותה כאדם חולה. להפך, בפגישות איתם ראיתי עד כמה הקשר איתה היה מפרה מבחינתם, למרות הקושי והתסכול שהיו כרוכים בו. הם לא ציפו שמישהו תמהוני יגיע ויבקש לכתוב עליה, אבל באופן משונה, למרות שחלקם התלבטו אם להפר את הרצון שלה לא להשאיר זכר, שיתפו איתי פעולה והבינו מה מושך אותי לסיפור שלה.

"היחס שלי לפסיכולוגים? בחודשיים האחרונים היה לי דחף למצוא לעצמי מטפל. אספתי המון טלפונים של פסיכולוגים, אבל לא הייתי מסוגלת להתקשר. השיחה הראשונה נורא מרתיעה. ובתכלס, כשכן הייתי בטיפולים, זה לא באמת עזר לי. הרבה באשמתי. אני לא נוגעת בדברים עצמם, ורוב הטיפול מתמקד בשאלה אם הטיפול עוזר או לא. ואני באמת רציתי עזרה, הקלה. אבל אני חושבת שזה לא ייתכן במקרה שלי. לאחרים אולי יש אפשרות. אבל מהניסיון שלי, מדובר יותר במין קללה אקזיסטנציאליסטית, בכל מיני מחשבות שנכנסות. בכלל, המילה הזאת 'עזרה' משונה: יש דברים שאי אפשר לעזור בהם".

1111

 

ב'היינו העתיד' סיפור החיים של נאמן נשתל במארג הרחב יותר של תולדות הקיבוץ. בספרה הבא, קובץ הסיפורים 'כתובת אש' (2013), נכלל סיפור דומה שבו ציטוטים ועבודה ארכיונית עוזרים לה לצייר דיוקן עצמי עקיף. במרכז הסיפור עמדו הקלטות ממשיות על חיי אמה של נאמן, שהקליט בן זוגה, המוציא לאור דני טרץ', ואליהן נחשפה רק אחרי מות האם.

נאמן עבדה על שלושת הספרים במקביל. נקודות השוואה ביניהם עולות מאליהן, ובין שתי הביוגרפיות. זאת של נאמן כמעין ניצולת קיבוץ, מול זאת של פיין, שגדלה בחולון בין משפחות של ניצולי שואה, בת יחידה להורים מרוחקים וקשים. כל סיפור מתאר באופן אחר את ההתייתמות מאם דומיננטית, חידתית.

"לא שאני רוצה להשוות בין נסיבות החיים שלנו, אבל אם יש נקודת השקה חזקה, היא קשורה לאימהות של שתינו", אומרת נאמן, שתיארה בסיפור בשם 'האופציה' איך אמה העבירה את שנות המלחמה האחרונות בהונגריה, כחולת שחפת בבית מרפא תחת הכיבוש הנאצי. "נכון שהיה באמא שלי משהו חי, היא לא הלכה והסתגרה כמו אמא של פזית, שעם הזמן גם מתעוורת. אבל גם אמא שלי הייתה אשת מדון, שכנראה סבלה מדיכאון. אני חושבת שהקו השחור בכתיבה שלי מגיע מאמא שלי. מצד שני, הילדות בקיבוץ, בזמן הלינה המשותפת, שונה מאוד מהחיים בדירה בעיר. אני, בניגוד אליה, לא שמעתי את אמא שלי צועקת בלילה מסיוטים, למרות שזה דובר בכל מיני ועדות בקיבוץ".

+++

נאמן לא מחבבת קומדיות בקולנוע. "אני מרגישה מרומה מול הרעיון של סוף טוב לסיפור, מול העובדה שהוא לא הסתיים במפולת". 'היה הייתה' מוכיח את הנקודה הזאת. היכולת הספרותית והאנושית של נאמן ממחישה מפולת שלגים מבלי לתאר אותה, מושיבה חומרים סנסציוניים במסגרת מאופקת ושתקנית, ובאותו זמן מצליחה להקנות אופי דרמטי, מסתורי, לחיים מאחורי עוד פרצוף אנונימי בעיר, כזה שחולפים על פניו שוב ושוב מבלי להיעצר.

"לא שהיום אנחנו טולרנטיים כלפי אנשים שחיים לבד, אבל פזית חיה בתקופה הרבה פחות סבלנית משלנו כלפי מי שלא חי בזוג ולא מקים משפחה. הלבד הזה מושך אותי, ההעדר הזה, יותר מאשר לתאר משפחה. כשאני שומעת שאדם חי לבד, זה מיד נותן לו נקודת זכות בעיניי. איכשהו, תמיד היה לי טבעי ומובן שיש אנשים שלא נכנעים לצורך להתחבר. זה, למשל, מה שמעניין אותי בספר כמו 'פתח גדול מלמטה' של אסתר פלד. זה בכלל לא ספר על גברים או על יחסים זוגיים. זאת חקירה של הלבד, ובעיניי זאת נקודת מוצא מאוד נדירה לחיים".

באחד הסיפורים הקצרים שלך, את מתארת בהומור את החרדה מפני אורחים שעומדים להגיע, "כפסקול פנימי של אסון שליווה כל אירוע מתוכנן ועורר בי מחשבות על דחיית הקץ". איך אדם עם חרדות חברתיות מצליח לבסס ספרים שלמים על ראיונות ושיחות פרטיות ונוקבות?
"אלה דברים שאני יכולה לעשות עם ואליום, ורק במסגרת של עבודה ובשם העבודה. בשום מצב אחר לא הייתי יכולה להגיע באופן כזה לבתים של אנשים, או אפילו לכתוב להם מיילים. כל האומץ הזה מגויס רק כשיש לי מטרה לנגד העיניים".

לאורך הספר מתוארת פיין כמין ילדה ללא הורים, כאם ללא ילדים. נאמן עצמה כבר התייחסה בראיונות קודמים, כמו גם בסיפור בשם 'עקרות', לחיים בזוגיות ללא ילדים, מצב שנעשה לעובדה מוגמרת. "אולי נקודת המוצא שלי בהקשר הזה קצת מכחישנית, אבל עליי לא מאיימת התמונה הזאת של הזדקנות ללא ילדים", היא אומרת, "וגם לא הבלטתי את הנקודה הזאת לגבי פזית". ובכל זאת, לקראת סוף הספר, מופיע סיפור על חתולה שפזית לקחה תחת חסותה, ומשתכנת בין פנים הבית לגינה. "חתולה שלא העמידה גורים אין לה מעמד בקהילה של החתולים בחצר", מעידה בספר שכנתה של הגיבורה.

"הספר הזה הוא לא תמרור אזהרה ביחס לחיים של פזית", מבהירה נאמן. "אנשים כמוה הם בדיוק האנשים שאני אוהבת ורוצה לתאר. אבל לא כולנו מקבלים אותן הזדמנויות. לא כולנו מצליחים לפגוש את האנשים המתאימים ברגע המתאים, ובייחוד, אנשים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. במקרה שלי, אני חושבת שהקשר שלי עם דני מאוד עזר לי להתגבר על ההימנעות".

איך היית מרגישה אם מישהו היה מחליט לעקוב ככה אחרי החיים שלך, לפרסם עלייך ספר במתכונת כזאת?
"הייתי מרגישה נורא ואיום. אבל איכשהו הצלחתי כל הזמן הזה להתייחס אל פזית כדמות, בלי להיכנס לשאלה אם היא הייתה אוהבת את הספר או לא. רק עכשיו בעצם הנוכחות שלה כבנאדם עומדת להתחיל, עם הפרסום. זה השלב הכי מפחיד של המפגש איתה. לפעמים, באופן טיפשי, אני חושבת שהנה היא עומדת להראות לי מה זה; שהספרים יגיעו מהדפוס מחוקים".

יעל נאמן, היה הייתה, הוצאת אחוזת בית

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם